פס"ד בעניין השלכותיה של מחלת הנפש על כשרותו של מצווה, אשר הותיר אחר מותו שתי צוואות

1. בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' סגנית הנשיאה, א. מירז) מיום 12.11.2020 ב-ת"ע 13736-06-15, במסגרתו נקבע, כי דינן של שתי צוואות אותן ערך המנוח במועדים שונים להתבטל, הואיל ובמעמד החתימה עליהן, היה המנוח בלתי כשיר להבחין בטיבן של הצוואות.

2. הנסיבות הצריכות לעניין הן בתמצית אלו:

המנוח יליד 1946, הלך לעולמו ביום x.x.2015 בהיותו גרוש, ואב לבן יחיד – המשיב, והותיר אחריו שתי צוואות:

בצוואה הראשונה (להלן: "הצוואה הראשונה"), אשר נערכה ביום 06.03.2003 ציווה המנוח את כל רכושו לבנו, המשיב, ובלשון הצוואה – "לבני יחידי" (סעיף 2 לצוואה הראשונה). עוד ובנוסף ציווה המנוח סכום בשיעור 20,000 $ לקרן "ליב"י", וציין ש"אני אוהב את חיילי ישראל אהבת נפש" (סעיף 6 לצוואה).

 בצוואה השנייה (להלן: "הצוואה השנייה") עליה חתם ביום 15.03.2004, הורה המנוח למכור את כלל רכושו "לכל המרבה במחיר" על-ידי מנהל העיזבון, ולזכות את בנו המשיב בסך של 36,000 $ . יתרת התמורה ממכירת כלל הרכוש, כך נקבע בצוואה, תופקד בקרן נאמנות בניהול מנהל העיזבון ונשיא הטכניון בחיפה, באופן ש"הקרן תיועד לחלוקת מלגות לחיילים קרביים אשר לומדים במוסד הטכניון ..." (ס' 2(ג) לצוואה). עוד ציווה המנוח שמיטלטליו יפוזרו "לצורכי צדקה" בהתאם לשיקול-דעת מנהל העיזבון.

המנוח מצא לנכון להסביר את מניעיו בסעיף 1 לצוואה זו: ".... אני מבקש להבהיר לכל ידידי ומוקירי ובני משפחתי, שצוואתי זו נעשית לאחר התלבטות קשה ומחשבות אין ספור. בני יחידי מתנכר לי שנים אחדות, נוטר לי איבה ואיננו מכבד אותי כמלוא הנימה. הדברים שאני אומר כאן נאמרים בעדינות כדי לא להשאיר משקעים יתרים לדורות הבאים אך נפגעתי עד עומד נשמתי מהתיחסותו של בני, שכבר איננו ילד, כלפי". 

לאחר פטירת המנוח, מונה עורך-הדין הפלר ביום 02.03.2015 למנהל עזבון זמני מתוקף הצוואה על-פי החלטת הרשמת לענייני ירושה בחיפה. המערער, מוסד הטכניון, עתר למינוי קבוע של מנהל העיזבון ולמתן צו לקיום צוואתו השנייה של המנוח, המשיב הגיש התנגדות לקיומה, והיועץ המשפטי לממשלה לא מצא טעם לקחת חלק בהליכים אלה.

3. בית משפט קמא קבע, "שהמנוח סבל כל חייו הבוגרים ממחלת נפש ואובחן כסכיזופרני-פרנואידי. בהתאם למצבו שידע עליות ומורדות אושפז גם באישפוז כפוי ,מספר פעמים ולתקופות זמן שונות, והיה נתון במעקב פסיכיאטרי. המנוח הזדקק לתרופות המתאימות על מנת לייצב את מצבו, ולא תמיד הקפיד על נטילתן. אין מחלקות שמחשבות שווא מסוגים שונים ליוו את המנוח לאורך ימיו וחזיונות השווא שהיו מנת חלקו הביאו אותו למצבי קיצון". בית משפט קמא נדרש לבחון את מצבו הרפואי והנפשי של המנוח ומאפייניו, והן את משמועתה והשפעתה של מחלתו לעניין כשרותו לערוך צוואה נוכח העובדה, כי המערער סבר שהמנוח הבין ויכול היה להבין טיבו של מעשה הצוואה בעת חתימתה, חרף מחלתו. המשיב סבר שלא כך היא, ושהצוואה ורצונו, כביכול, של המנוח מעוותים, ונובעים ממחלתו וממחשבות שווא.

4. ביום 15.11.2016, מונה בהסכמת הצדדים ד"ר איתן חבר, מומחה לפסיכיאטריה, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"). המומחה הניח בפני בית משפט קמא ביום 18.04.2017 את חוות-דעתו, וביום 24.06.2018 את חוות-דעתו המשלימה.

בית משפט קמא קבע, כי מן התשתית הראייתית שהונחה בפניו, עולה, כי המנוח לא הבריא מן המחלה שליוותה אותו, הוא אושפז פעמים רבות, לרוב אשפוז כפוי, כשהוא במצב פסיכוטי, וכי בחלק מן המקרים ההחמרה במצבו נגרמה מאי-הקפדה על נטילת תרופות להן הזדקק המנוח.

5. בהמשך, דן בית משפט בפרוטרוט ביחסים בין המנוח לבין המשיב, וקבע, כי על אף נתק שהיה בין המנוח לבין המשיב במהלך ילדותו, לאחר שחרורו של המשיב מן הצבא החל להירקם תהליך התקרבות בינו לבין המנוח. עוד נקבע, כי אירוע שאירע במסעדה בקרית-חיים בשנת 2004, על רקע אמירתו של המשיב, שאת הכלים הסניטריים למפלס שאביו המנוח התכוון לייעד עבורו, ילך לבחור עם אמו, הביא לשבר ביחסי הבן והמנוח.

מאותו יום ואילך, כך נקבע, הפנה המנוח עורף למשיב, על אף שהלה "מעולם לא הפנה עורף לאביו – לא כילד או נער מתבגר, ואף לא כאדם בוגר ועצמאי בעל דיעה מגובשת. הבן הוסיף והתדפק על דלתות אביו, תרתי משמע, ולא הסכים לוותר על הקשר עמו, וכך אף על פי שנדחה על ידי האב באופן חד ותקיף. יתירה מכך, הבן הוסיף וביקש את קרבתו של אביו וברכתו כאדם בוגר, גם אם תהא סמלית בלבד, אך משמעותית ביותר עבורו. הבן הגיע לפתח ביתו של המנוח עם בחירת ליבו, על מנת שיכיר אותה, אך זכה לכתף קרה מצד המנוח. הבן גם הרגיש צורך לקבל חיזוק מאביו בעומדו מול הליכים רפואיים משמעותיים, על רקע ליקוי בליבו בעקבותיו עבר שני ניתוחים מסכני חיים, וגם ליקוי בעיניו, אך לא זכה לכך כי אם לדחייה מצד אביו המנוח".

6. בהמשך פסק-הדין, תיאר בית המשפט באריכות את הסימוכין הרפואיים של המנוח, אשר מתייחסים למועדים הרלוונטיים לעריכת שתי הצוואות, לרבות סיכומי ביקוריו של המנוח אצל הרופא, ד"ר קראקרה, חוות-דעת המומחה, ועדויותיהם, וקבע "שבמועד עריכת הצוואה, המנוח לא היה כשיר להבחין בטיבה של צוואה. יכולת השיפוט של המנוח היתה לקוייה, ותפיסתו את המציאות היתה מעוותת ומושתתת על מחשבות שווא, ומחשבות רדיפה שהתמקדו – בין יתר הדברים – גם בבני משפחתו הקרובים".

7. נוכח האמור לעיל קבע בית משפט קמא, כי דבריו של המנוח בצוואה השנייה, לפיהם הסיבה לעריכתה נעוצה בכך שהמשיב התנכר לו במשך שנים אחדות, הם תוצאה של "הליקוי הנפשי ממנו סבל המנוח ומצג של מציאות חלופית אותה ראה המנוח לנגד עיניו".

8. עוד נקבע, כי אין בפרויקט הבניה בו היה מעורב המנוח באותה עת כדי להציגו כבעל התנהגות נורמטיבית במועדים הרלוונטיים לצוואה או הצוואות, הואיל ופרויקט זה נבנה עבור המנוח, בשל מחלתו, ומתוך ידיעה שמחלתו מונעת ממנו ליזום מהלך משמעותי בחייו. עדותם של עו"ד הפלר הבן ועו"ד לב, כך נקבע, אינה משנה מן התוצאה, לפיה "במעמד החתימה על הצוואה היה המנוח בלתי כשיר להבחין בטיבה של הצוואה ופעל מתוך מציאות חלופית ויכולת שיפוט לקויה". לפיכך נקבע, כי דין הצוואה להתבטל.

9. עוד ובנוסף נקבע, כי נוכח התשתית הראייתית, אשר הונחה בפני בית המשפט, ובשים-לב למועד עריכת הצוואה הראשונה, דינה של זו להתבטל, נוכח מצבו של המנוח בעת עריכתה.

10. נוכח כל האמור, וכמפורט לעיל, קבע בית משפט קמא, כי דין שתי הצוואות להתבטל, וכי על המשיב להגיש בקשה למתן צו ירושה אחר עיזבון אביו המנוח.

11. המערער מיאן להשלים עם תוצאת פסק-הדין, וערעורו מונח בפנינו.

לטענתו, שגה בית משפט קמא עת הרחיק לכת עם רצונו לסייע למשיב, וכי פסק-הדין נסמך על עמדה ערכית, על חוסר הנוחות הנוצרת עם קיום הצוואה השנייה, ולא על ממצאים שבעובדה או במשפט. את רצון המצווה, כך נטען, יש לקיים גם אם הוא פגוע נפש. אין בעובדה, כך נטען, שמצווה לוקה בנפשו כדי לפסול את צוואתו, ולפיכך נקבע, כי על המבקש לבטל צוואה להוכיח בראיות מוצקות שבמועד החתימה לקה המצווה במחשבות שווא או הזיות, וכי אלה קשורות להוראות הצוואה.

לטענת המערער, החל משנת 2001, שלוש שנים טרם עריכת הצוואה, ועד לפטירתו של המנוח בשנת 2015, הוא לא אושפז באשפוז פסיכיאטרי, היה מאוזן תרופתית וניהל את חייו באופן עצמאי. יחסי המנוח והמשיב היו מורכבים, והחל מן האירוע שאירע במסעדה, ניתק המנוח את יחסיו עם המשיב, ומספר חודשים לאחר הריב שינה המנוח את הצוואה הראשונה.

נטען, כי שגה בית משפט קמא עת הפך הוא את נטל ההוכחה באופן שיצא מנקודת הנחה שחולה סכיזופרן אינו כשיר לצוות ועל המבקש את קיום הצוואה להוכיח אחרת.

עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא עת נתן משקל מכריע לעדותו של ד"ר קראקרה, וזאת על אף שעל-פי המסמכים הרפואייים ציין המומחה, כי לא ניתן לקבוע שהמנוח לא היה כשיר לצוות, ולכן עומדת לו חזקת הכשירות. עוד טוען המערער כי שגה בית משפט קמא, עת נתן משקל מכריע לחוות-דעתו המשלימה של המומחה, וזאת על אף שגרסתו של ד"ר קראקרה עליו נסמך המומחה קרסה.

עוד ובנוסף נטען, כי שגה בית משפט קמא עת קבע, כי הצוואה השנייה נערכה כתוצאה ממחלת נפש, וכי בית משפט קמא התעלם מכך שהוכח, שהמשיב לא היה חלק מן המערכה הפרנאודית של המנוח, שעה שהעדרם של תכנים פסיכוטיים כלפי המשיב נלמדת מן התשתית הראייתית שהונחה בפניו. בית משפט קמא, כך נטען, התעלם מהודאת המשיב, כי מערכת היחסים עם אביו הייתה מורכבת, וידעה ריבים וניתוקי קשר עוד לפני הריב במסעדה. סעיף 1 לצוואת המנוח מלמד, כי היא נערכה לאחר לבטים מצד המנוח אשר היה מודע להשלכות החלטתו, וברי, כי לו היה המנוח שרוי בפרנויה או שתעתועי שווא היו מובילים את מחשבתו, כלל לא היה מתלבט בסוגיה.

לטענת המערער היה על בית משפט קמא ליתן דעתו למעורבות המנוח בבניית ביתו ולמצבו הנפשי באותה העת, ואף לעובדה, כי המנוח לא שינה את הצוואה השנייה ולא חידש את הקשר עם המשיב גם כאשר לא סבל מתסמינים פסיכוטיים.

12. מנגד טען המשיב, כי הקוטביות בין שתי הצוואות אך מעידה על מצבו הקוטבי של המנוח, ולפיכך בדין ובצדק, ועל בסיס עדויות רפואיות, פסל בית משפט קמא את הצוואות מחמת לקות נפשית קיצונית. קביעות אלו של בית משפט קמא, כך נטען, הן קביעות עובדתיות, שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן.

נטען, כי המסמכים הרפואיים מתוך תיקו הרפואי של המנוח מוכיחים את אי-כשירותו החל משנת 1980 ועד לפטירתו, וזאת אף בשים-לב למספר האשפוזים בכפייה, ולעדותו העקבית של הפסיכיאטר שטיפל במנוח במשך שנים רבות, ד"ר קראקרה.

עוד נטען, כי הן על פי מחוות-הדעת שהגיש המומחה והן בהתאם לעדותו בפני בית משפט קמא, קיימת סבירות גבוהה שהמנוח לא היה כשיר לצוות. גם עדויות הסובבים את המנוח לרבות חבריו ובני-משפחתו מצביעות על מצבו הנפשי הלקוי של המנוח. לפיכך טען המשיב, כי מן התשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא ניתן להסיק, שהמנוח היה במצב נפשי לקוי, מעורער, ונתון  למחשבות רדיפה ושווא קשות במיוחד כלפי המשיב.

13. בדיון מיום 21.06.2021 חזר המערער על טענותיו שבהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, והמשיב חזר על הטיעונים שבעיקרי הטיעון.

14. עיינו בכל החומר הרלוונטי לרבות הודעת הערעור ועיקרי הטיעון שהוגשו מטעם הצדדים ואנו סבורים כי דין הערעור להידחות.

טענות המערער נסובות כנגד קביעות עובדתיות מובהקות של בית משפט קמא, ולא ראינו להתערב בהן. כמו כן, לטענות המערער ניתן מענה הולם בפסק-דינו המפורט והמנומק היטב של בית משפט קמא.

 בפסק-הדין דן בית משפט קמא בכל אחת מן הסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים, קבע את הממצאים הנדרשים בהתאם לתשתית הראייתית שהונחה בפניו, והסיק את המסקנות המתחייבות מן הראיות ומהוראות הדין הרלוונטיות.

לפיכך, שוכנענו כי אין לגלות בפסק-דינו של בית משפט קמא טעות כלשהי, הן בחוק והן בהלכה הפסוקה, ועל כן אנו דוחים את הערעור בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 148 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.

15. מצאנו לנכון להדגיש את נפקותו של סעיף 26 לחוק הירושה התשכ"ה – 1965, לענייננו: "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".

כותב השופט ש. שוחט בספרו "פגמים בצוואות", מהדורה שלישית, התשע"ו – 2016 (להלן: "פגמים בצוואות"), עמ' 168, כך:

"חולה נפש בדיני הירושה הוא מי שלא הוכרז כפסול-דין ומצבו המנטלי לא התדרדר עד כדי כך שאין הוא יודע "להבחין בטיבה של צוואה", לפי הלכת בנדל, אלא שמחמת מחלתו הוא מצוו את עיזבונו - או מדיר מעיזבונו – על פי שיקולים בלתי הגיוניים (או מוטעים) הנובעים ממחלתו. צוואתו של זה –צוואה היא, אף ש"מחשבות שווא ותעתועים מוליכות את ידו וכתבו את דבר צוואתו על פי אותה מציאות מעוותת הקיימת במוחו הקודח...."

ואכן שאלת השלכותיה של מחלת-הנפש על כשרותו של מצווה עלתה פעמים רבות בפסיקות השונות, וכלשונו של כב' השופט מ. חשין ז"ל ב- ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' בינשטוק ואח', פ"ד מח(3) 705 (להלן: "עניין ליב"י"), פסקה 15:

"מה פירושה של הוראת חוק זו ומה גדר התפרשותה? פלוני נושא בחולי-נפש, הוזה הזיות-שווא, ובהיותו בהשפעת הזיות אלו - ובשל הזיות אלו - מנחיל הוא מעיזבונו-לעתיד למי שהוא מנחיל, ומדיר הוא מעיזבונו-לעתיד את מי שהוא מדיר. האם נכיר לאותו פלוני כשרות לעשות צוואה שעשה ונעניק תוקף משפטי להנחלות שעשה בצוואתו? או שמא נאמר: צוואה חייבת שתיתן ביטוי לרצונו ה"אמיתי" של המצווה: כך - ורק כך - נעניק לה תוקף משפטי. ואילו צוואה שנכתבה בעוד המצווה אפוף הזיות-שווא, ואותן הזיות הן שהוליכו את ידו והביאוהו לכתוב צוואה שכתב - לא נכיר בתוקפה, ונראה אותה בטלה כצוואה שעשאה אדם נעדר כשרות משפטית. זו שאלת המפתח בענייננו, והיא בריח התיכון בכל דברים שנאמר.

השאלה סבוכה כלשהו, והצופן לא יסגיר את סודותיו ולא ייתן עצמו לפיצוח על נקלה. מעורבים בה בפרשנות חידות של לשון ועקרונות של מדיניות - כמוהם כשאלות אחרות של פרשנות - אלא שזו הפעם במנות גדושות מן המקובל, גם מצדה של לשון גם מצדה של מדיניות משפט".

בעניין ליב"י פירט כב' השופט מ. חשין ז"ל שלוש דרכי פרשנות שונות לשאלה האמורה, וקבע בסופו של יום, בפסקה 37, כך:

"כללם של דברים: דעתנו היא זו, שלא נכיר בצוואה אלא אם נדע כי פרי היא לרוחו החופשית של המצווה, ואילו צוואה שמחברה כמו הונע בידי כוחות שמעבר לו ­כוחות שהציבו לפניו מציאות מעוותת שאינה בנמצא - לא נכיר בה ונורה על ביטולה מלמפרע כהוראת סעיף 26 לחוק הירושה. העיקרון השורר במשפט האנגלו-אמריקני, ואשר תמציתו תימצא בביטוי "sound disposing mind", יחול אף במשפטנו - ואשר תמציתו תימצא בביטוי "sound disposing mind", יחול אף במשפטנו - בגדרי סעיף 26 לחוק הירושה - ולמותר לומר שאנו נעשה בשלנו ולא נלך בהכרח בדרכיהם. ראה עוד והשווה שילה, בספרו הנ"ל, בעמ' 247- .248וכך הייתה, כעיקרון, דרכה של ההלכה. ראה, למשל, פרשת בנדל [1], בעמ' .105דומה כי כך סבר בית המשפט אף בפרשת כלפה (גולד) [8]. בית-משפט יכריז על צוואה כבטלה אם "נעשתה בשעה שהמצוה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה". "ידע" להבחין בטיבה של צוואה אינו מכוון עצמו אך לידיעה במובן של מידע אלא במובנה של דעת, והיא האדם: "כי-מלאה הארץ דעה את-ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו יא, ט[א]). "והאדם ידע את-חוה אשתו..." (בראשית, ד א[ב])". (ההדגשה אינה במקור).

עיננו הרואות, כי הגם שאכן כטענת המערער, אין בעובדה שמצווה לוקה בנפשו, כשלעצמה, כדי לפסול את צוואתו, הרי שעולה בבירור מן הקביעות העובדתיות המצויות לאורכו ולרוחבו של פסק-דינו של בית משפט קמא, ואשר אף נסמכות על אדנים יציבים של מסמכים רפואיים וחוות-דעת הן של מומחה בית המשפט, ועדותו של הפסיכיאטר אשר טיפל במנוח משך שנים רבות, כי צוואותיו של המנוח הונעו "בידי כוחות שהציבו לפניו מציאות מעוותת שאינה בנמצא".

16. עוד ובנוסף נעיר, כי אין בידינו לקבל את טענות המערער בדבר העברת נטל ההוכחה מכתפי המשיב לכתפי המערער על-ידי בית משפט קמא.

               נפנה לדבריו של השופט ש. שוחט בספרו "פגמים בצוואות", עמ' 171-172:

"נטל השכנוע (חובת הראיה) מוטל תמיד על שכמו של הטוען לפסלות הצוואה. גם אם היה המצווה חולה נפש ונטל תרופות, אין בכך כדי לגרוע מנטל השכנוע (חובת הראיה), הוא הנטל המוטל על הטוען לפסלות לשכנע את בית המשפט כי באותה נקודת זמן שבה נערכה הצוואה היה המנוח נתון להשפעת מחשבות שווא ותעתועי הזיה, וכי הם שגרמו לו לצוות כפי שציווה. אף אין בעובדה שהמצווה היה חולה-נפש ונטל תרופות כדי להעביר אל מבקש הקיום את נטל הבאת הראיות (חובת ההוכחה) שהמצווה לא היה נתון להשפעה כזו. מכאן, שגם אם היה המצווה חולה-נפש כאמור – אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להביא לפסלות הצוואה. על בית המשפט להשתכנע כי נכון למועד עשיית הצוואה, מחלת-הנפש היא שפגעה בכושרו של המצווה לגבש רצון חופשי ו"להבחין בטיבה של צוואה", וזאת במובנו הרחב של הביטוי "המצווה היה בדעה צלולה ופירש נכונה את המציאות הסובבת אותו"

בענייננו, ציין בית משפט קמא באופן מפורש, בפסקאות 10-11 לפסק-דינו, כי:

"הנסיבות בענייננו אינן פשוטות להכרעה כלל ועיקר, ואת ההכרעה יש לחלץ מקרביו של סיפור המקרה, עמוק בעובי הקורה. נטעים בקליפת אגוז, שהמנוח סבל כל חייו הבוגרים ממחלת נפש ואובחן כסכיזופרני-פרנואידי. בהתאם למצבו שידע עליות ומורדות אושפז  גם באישפוז כפוי ,מספר פעמים ולתקופות זמן שונות, והיה נתון במעקב פסיכיאטרי. המנוח הזדקק לתרופות המתאימות על מנת לייצב את מצבו, ולא תמיד הקפיד על נטילתן. אין מחלקות שמחשבות שווא מסוגים שונים ליוו את המנוח לאורך ימיו וחזיונות השווא שהיו מנת חלקו הביאו אותו למצבי קיצון. נסיבות אלה מאתגרות את בחינת טענות הצדדים בנוגע לכשירותו של המנוח להבין את טיבה של הצוואה במועד חתימתה.

בית המשפט נדרש לתהות על מצבו הרפואי והנפשי של המנוח ומאפייניו, והן על משמעותה והשפעתה של מחלתו בזיקה לכשרותו של המנוח להניח צוואה. במישור זה עמדו לעיני בית המשפט סימוכין רפואיים הנוגעים למנוח מתוקף צווי גילוי מסמכים, והן עדותו של הרופא הפסיכיאטר שטיפל במנוח שנים ארוכות, ד"ר תאופיק קראקרה (להלן – "הרופא") והמומחה שמונה מטעם בית המשפט". (ההדגשות אינן במקור).

בניגוד לטענת המערער, לפיה "בכך הפך ביהמ"ש הלכה למעשה את נטל ההוכחה ויצא מתוך הנחה שהחולה סכיזופרן אינו כשיר לצוות ועל מבקש הקיום להוכיח אחרת – ובכך שגה" (סעיף ג.8 לעיקרי-הטיעון), בית משפט קמא בחן היטב את השלכות מחלתו של המנוח על כשירותו לצוות, ואף מינה לצורך כך מומחה מטעמו.

סבורים אנו, כי לא זו בלבד שנטל ההוכחה לא הועבר מכתפיו של המשיב לכתפי המערער, אלא שכעולה באופן ברור מפסק-דינו של בית משפט קמא, המשיב הרים כדבעי את הנטל האמור, ובית המשפט השתכנע, כי נכון למועד עשיית הצוואות, מחלתו של המנוח היא שפגעה בכושרו לצוות, ולפיכך דינן של הצוואות להתבטל.

עוד נציין, כי לא נעלמה מעינינו אף לא אחת מטענות המערער נגד פסק-דינו של בית משפט קמא, לרבות הטענות בדבר התעלמותו של בית משפט קמא מכך שהמשיב לא היה חלק מהמערכת הפרנואידית של המנוח  וכן ממורכבות מערכת היחסים בין המנוח לבין המשיב, כמו גם הטענות, שבית משפט קמא נתן משקל לא הולם לעדויות שנשמעו בפניו, לרבות הטענה לפיה המומחה לא קרא את החקירה הנגדית של ד"ר קראקרה; אולם כפי שהדגשנו לעיל, כלל הטענות האמורות נסובות כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של בית משפט קמא. נשוב ונדגיש גם כאן, כי קביעותיו האמורות של בית משפט קמא מפורטות, מנומקות כדבעי, ונסמכות על חוות-דעת, עדות הרופא שטיפל בו שנים, ומסמכים רפואיים, כמו גם על ממצאי מהימנות, והן נטועות היטב בתשתית הראייתית שהונחה בפניו.

למעלה מן הנדרש נוסיף בהקשר זה, כי מפסק-דינו של בית משפט קמא עולה, כי אין להפריד בין המערכת הפרנואידית שפיתח המנוח כלפי גרושתו לבין יחסו כלפי בנו, אשר נתפס על-ידי המנוח, בשל מחלתו, כמי שמצדד באמו, שהייתה באופן מובהק חלק מן המערכת הפרנואידית של המנוח.

17. עוד מצאנו להדגיש, כי בענייננו אף אין בעיקרון העל בדיני הצוואות "מצווה לקיים את רצון המת", כדי לשנות מן התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, הואיל וברי, כי על-מנת לקיים את רצון המת, יש להתחקות אחר רצונו האמיתי, ולהשתכנע שהמצווה ראה את המציאות הנכוחה.

יפים לענייננו הדברים שנאמרו בעניין ליב"י, פסקה 36:

"רצונו של אדם הוא מכבוד האדם (רצונו של אדם כבודו). נשמור על כבוד המת והוא כבוד החי. ואולם זאת נזכור ולא נשכח: רצון הינו לעולם בן-רוחו של חופש הבחירה. ובמקום שאין בחירה חופשית, לא יקום ולא יתקיים חופש הרצון. יאמר האומר, כי גם חולה-נפש של פאראנויה - פלוני הנרדף בידי מחשבות-שווא ותעתועים - יכול שייצור רצון, וכי יש וראוי לכבד את רצונו והוא כבודו. ואולם אנו נאמר, כי אותו "רצון" אינו רצון של אמת, והרי לו שאלנו את פלוני - בעודו בשפיותו - אם זה רצונו, כי אז היה משיב לנו בשלילה. אנו, אומרים אנו לכבד רצונו של אדם ולא רצונו של דיבוק שבאדם". (ההדגשה אינה במקור).

18. על יסוד כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיב הוצאות משפט בסכום כולל של 7,000 ₪. ככל שהופקד עירבון, המזכירות תעביר מתוכו את הסכום של 7,000 ₪ לידי ב"כ המשיב, עבור המשיב, בגין ההוצאות שפסקנו לטובתו. יתרה תוחחזר לידי ב"כ המערער, עבור המערער.

מותר לפרסום לאחר מחיקת שמות הצדדים והשמטת פרטים נוספים.

ניתן היום, כ' תמוז תשפ"א, 30 יוני 2021, בהעדר הצדדים.