פס"ד בערעור על החלטת בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל לבקשת אם ובתה מהפיליפינים להסדרת מעמדן

הערעור נדון הוגש על פסק דינו של בית הדין לעררים בירושלים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן – בית הדין; חוק הכניסה לישראל) מיום 1.7.2024 בתיק ערר (ירושלים) 3806/23 (כבוד הדיין חנניה גוגנהיים), שעל-פיו נדחה הערר של המערערים על החלטת מנכ"ל משרד הפנים מיום 23.10.2023. בהחלטה זו נדחתה בקשת המערערת להסדרת מעמדה ומעמדו של בנה הקטין (המערער) מטעמים הומניטריים בהתאם לנוהל "הסדרת עבודתה של הוועדה הבין משרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים" (שמספרו 5.2.0022). זאת משנמצא כי הבקשה אינה מעלה טעם הומניטרי מיוחד המצדיק מתן מעמד בישראל.

עיקרי העובדות

2.המערערת, ילידת שנת 1977 ונתינת הפיליפיניים. בנה, המערער, נולד בישראל ביום 3.3.2008 (כיום כבן 16.5). על-פי טענת המערערת, אביו של הקטין, אף הוא נתין הפיליפיניים, נכנס לישראל בשנת 2003 והורחק מהארץ בשנת 2017.

המערערת נכנסה לישראל לראשונה בשנת 2001 באשרת עבודה מסוג ב/1 בתחום הסיעוד, שתוקפה הוארך עד יום 28.2.2008. מאז, כשש-עשרה שנה וחצי, היא שוהה בישראל ללא אשרה ושלא כדין.

בשנת 2011 הגישו מספר עותרות ובהן המערערת עתירה לבג"ץ (בג"ץ 4377/11) אשר במסגרתה נתקפה החלטת הממשלה מספר 2183 מיום 1.8.2010 בעניין "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל" וכן התבקשה השבת אשרת העבודה שהייתה ברשותן, אך עתירה זו נדחתה על הסף ביום 11.10.2011.

3.בשנת 2012 הגישו המערערת ואביו הנטען של המערער בקשה לקבלת מעמד בישראל מכוח החלטת הממשלה האמורה, אשר נדחתה ביום 16.4.2012, בשל אי הגשתה במועד ובני המשפחה התבקשו לצאת מישראל, אך הם לא עשו כן. על החלטה זו הוגשה השגה אל וועדת ההשגה לזרים בירושלים, אשר נדחתה על הסף בחודש מאי 2012 (השגה 317/12). באותו חודש גם הגישו המערערת והאב הנטען בקשה נוספת לקבלת מעמד מכוח החלטת הממשלה, שאף היא נדחתה בשל אי הגשתה במועד. אף הפעם התבקשו בני המשפחה לצאת מהארץ לאלתר, אך שוב הם לא עשו כן. גם על החלטה זו הוגשה השגה (השגה 2135/12). הפעם נטען כי הבקשה הוגשה כבקשה הומניטארית, ולכן הוחלט לפנים משורת הדין להעבירה לבחינה מחודשת כבקשה הומניטרית. בקשה זו נדחתה על הסף בהחלטה מיום 8.11.2012, וזאת משלא נמצאה זיקה הקושרת את הקטין לישראל למעט לידתו בארץ והם נדרשו לצאת מישראל. השגה שהוגשה על החלטה זו, נדחתה אף היא ביום 8.7.2013 (השגה 924/12).

בשנת 2013 הגישו המערערת והאב עתירה מינהלית נגד החלטת ועדת ההשגות, אשר נדחתה ביום 29.1.2014 (עת"מ 35234-08-13). כעבור שלוש שנים, בחודש ינואר 2017, הורחק האב מישראל.

4.ביום 1.8.2019 הגישה המערערת בקשה להסדרת מעמדה ומעמדו של בנה הקטין מטעמים הומניטריים. בבקשה נטען בין השאר, כי המערערים סבלו מאלימות מתמשכת מצד אביו של הקטין וכן נטען כי אף הוגשה תלונה במשטרה, אשר נסגרה לאחר גירוש האב מישראל. מטעם זה, כך נטען, המערערים חוששים לחזור אל ארץ מוצאם, בשל חששם שהאב ימצא אותם ויפגע בהם. עוד נטען, כי הם חיים בישראל שנים רבות, הם דוברי עברית ומקיימים את מנהגי המדינה. בעניין הקטין צורפה חוות-דעתה של עובדת סוציאלית קלינית פסיכותרפיסטית מחודש מאי 2019.

בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 18.8.2019 וכן נקבע שוב, כי על המערערת ובנה המערער לצאת מישראל. נקבע כי הנימוק ההומניטארי בדבר חשש מאלימות בן הזוג אינו בגדר עילה של ממש וכן הובהר כי הטענה בדבר מרכז חיים בישראל, אינה בגדר טעם הומניטארי מיוחד המצדיק מתן מעמד. כך בייחוד בשל כך ששהייתם הממושכת של המערערת ובנה הקטין בישראל אינה כחוק. על החלטה זו הוגש ערר פנימי אשר במסגרתו נטען, כי נוסף על טענתם בדבר החשש מפני אלימות אבי הקטין, אין למערערים תשתית חברתית או כלכלית במדינת המוצא.

הערר הפנימי נדחה בהחלטה מיום 14.11.2019 ונקבע כי על המערערים לצאת מישראל. בהחלטה נדונו כל הטענות שנטענו בערר וכן הובהר כי אין בשהות הארוכה בישראל משום טעם מיוחד המצדיק את הסדרת מעמדם של המערערים בישראל. אף הפעם הודגש כי כך בייחוד לנוכח העובדה שהמערערת עשתה דין לעצמה והמשיכה לשהות בישראל לאחר תום העסקתה. נקבע כי אין הצדקה למתן מעמד למערערים מטעמים הומניטריים וכי אין מניעה כי הם ינהלו תא המשפחתי במדינת מוצאם, שאליה אף נוטות מירב הזיקות שלהם. שם חיה המערערת רוב שנות חייה והיא אף מעורה בתרבות ובשפת המקום. בעניין הקטין נאמר כי הבקשה נבחנה לנוכח עקרונות טובת הילד, אך את אלו יש לאזן אל מול עקרונות חשובים נוספים שעניינם שמירה על ריבונות המדינה. כן צוין כי לא הובאה כל ראיה לשם ביסוס מניעה לכך שהוא יוכל להשתלב במדינת המוצא ואף לא הוכח פחד מבוסס היטב מפגיעה בחייהם או בחירותם של המערערים, אם ישובו אל מדינתם ואף אין מניעה שיעתיקו את מגוריהם אל מקום אחר בארצם.

5.על ההחלטה האחרונה הוגש ערר אל בית הדין לעררים (ערר (ירושלים) 4933/19) וכן התבקש צו ארעי, שניתן בכפוף להפקדת סך 6,000 ₪ (לאחר הפחתת הסכום שנקבע בתחילה). הערר התקבל בפסק דין מיום 17.6.2020, אך רק במובן זה שנקבע כי שהעניין יועבר לבחינת הוועדה הבין-משרדית, אשר תדון בעניין המערערים תוך מתן משקל לשיקולי טובת הילד ולאחר בחינת חוות דעתה של העובדת הסוציאלית, שבה נאמר כי הקטין סובל מטראומה בשל האלימות שעל-פי הנטען, חווה מצד אביו. לצד זה נקבעו מספר קביעות עובדתיות שבעניינן לא הוגש כל ערעור. בכלל זה נקבע, כי לגבי המערערת אין טעמים הומניטריים המצדיקים את הישארותה בישראל וכי הטענות בעניין האלימות מצד האב נטענו ללא בסיס ראייתי מספק. כמו כן נדחו הטענות בעניין חשש מפני האב, אם המערערים ישובו אל מדינת מוצאם. בנוסף לכך נקבע, כי אם לאחר בחינת חוות דעת העובדת הסוציאלית תדחה בקשת המערערים, לא יהיה עוד מקום להתערבות שיפוטית.

לאחר מתן פסק הדין האמור, הוגשו מסמכים נוספים מטעם המערערים וביום 6.1.2021 נערך למערערת ריאיון נוסף בנוכחות באת-כוחה. מריאיון זה עלה כי המערערים גרים בדירה שכורה ברמת גן, כי הפרידה מאבי הקטין הייתה בשנת 2017 ומאז אין למערערים כל קשר עמו וכן כי המערערת אף אינה יודעת היכן הוא גר. המערערת עובדת בניקיון ואילו הקטין למד אז בכיתה ז'. אין להם משפחה בישראל ואילו במדינת המוצא חיים גם בנה בן ה-20 של המערערת, אימה ושבעת אחיה. המערערת טענה כי היא אינה בקשר עם בני משפחתה, אך היא שולחת אל בנה כ-300-200 דולר בכל חודש והוא חולק זאת עם דודתה. היא אף סיפרה שהיא בתהליך בניית בית במדינת המוצא, אך היא רוצה להישאר בישראל, מאחר שבנה נולד בישראל וגדל כאן וכי היא חוששת לשוב אל מדינת מוצאה בשל חשש מאביו, אף שלא ידעה לומר בוודאות שהוא אמנם שם.

6.הדיון בוועדה הבין-משרדית התקיים ביום 20.4.2021 ובעקבותיו המליצו כל חבריה לדחות את הבקשה לתת למערערים מעמד בישראל מטעמים הומניטריים. ביום 21.6.2021 ניתנה החלטת מנכ"ל רשות האוכלוסין אשר אימצה המלצה זו.

על החלטה זו הוגש ביום 25.7.2021 ערר אל בית הדין (ערר (ירושלים) 2889/21). לאחר הגשתו הודיעה המשיבה כי בדיעבד התברר כי חוות דעתה העדכנית של העובדת הסוציאלית מיום 11.7.2020, לא עמדה לפני הוועדה. מטעם זה הערר נמחק בהסכמת הצדדים והעניין הוחזר לדיון מחדש לפני הוועדה הבין-משרדית. ביום 2.3.2022 נערך למערערת ריאיון חוזר ובעקבות דיון חוזר מיום 25.7.2022, המליצו חברי הוועדה על דחיית הבקשה. ביום 13.9.2023 נערך למערערת ריאיון נוסף, אשר תוכנו היה דומה לריאיון הקודם, למעט העובדה שהמערערת ציינה כי בנה עתיד להתחיל טיפול פסיכולוגי במסגרת בית הספר שבו הוא לומד.

ביום 30.9.2023 אימץ מנכ"ל משרד הפנים את המלצות חברי הוועדה ובהתאם לכך דחה את בקשת המערערת. בעת בחינת בקשתה נבחנו כל הנסיבות הרלוונטיות, לרבות זיקותיהם של המערערים לישראל ולמדינת המוצא, העובדה שלמערערים אין בני משפחה בישראל ואילו במדינת המוצא יש למערערת בן בגיר ומשפחה ענפה שאליה היא שולחת כסף כל חודש. כן נאמר, כי משפחתה אף תוכל לסייע למערערים להשתלב במדינת המוצא. בנושא מצבו הנפשי הנטען של הקטין ובעניין חוות-דעת העובדת הסוציאלית משנת 2019 ומשנת 2020, נקבע כי נראה כי אין מניעה שהקטין יטופל רגשית במדינת המוצא. אמנם שהייתו הממושכת בישראל יצרה לקטין זיקה לישראל, אך אין בכך כדי להצדיק מתן מעמד בישראל וכך בייחוד בהתחשב בכך שהשהייה בישראל הייתה שלא כדין. עוד נקבע, כי אין כל תשתית ראייתית לביסוס הטענות בעניין האלימות הנטענת מצד האב וכי טענות אלו עלו רק בדיעבד, במסגרת הבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים. לפיכך ולנוכח דחיית הבקשה, נקבע כי על המערערים לצאת מישראל תוך שלושים יום.

7.הערר הנדון הוגש אל בית הדין לעררים ביום 22.11.2023 ועם הגשתו התבקש צו ביניים, אשר ימנע את הרחקה המערערים מישראל. צו כאמור ניתן בכפוף להפקדת ערבות בסך 20,000 ₪ (לאחר הפחתת הסכום המקורי שנקבע בתחילה).

הדיון בערר התקיים ביום 1.7.2024 ובאותו יום ניתן פסק הדין אשר דחה את הערר וקבע כי על המערערים לצאת מישראל תוך שלושים יום. בפסק-דינו קבע בית הדין כי לא נפל כל פגם בהחלטת המשיבה או באופן קבלתה וכי התנהלות המערערים לוקה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים. זאת לנוכח שהייתה הממושכת של המערערת בישראל בניגוד לדין, תוך עשיית דין עצמי והתעלמות מההחלטות מינהליות ושיפוטיות רבות אשר הורו על יציאתה מהארץ. בית הדין אף קבע כי בפסק הדין שניתן בערר משנת 2019 היו קביעות עובדתיות שבעניינן לא הוגש ערעור ולפיכך הן הפכו לחלוטות. בכלל זה, הקביעות בדבר היעדר טעמים הומניטריים בכל הנוגע למערערת וחוסר ניקיון כפיים ממושך מצידה. בהיעדר תשתית עובדתית ראייתית מספקת, אף נדחו טענות המערערים בכל הנוגע לנטען לגבי אלימות מצד אבי הקטין ובעניין הפחד הנטען לשוב אל מדינת המוצא בשל כך.

עוד נקבע, כי בקשת המערערים נבחנה באופן מעמיק ויסודי, כי נערכו למערערת מספר ראיונות ואף חוות-דעת העובדת הסוציאלית בעניינו של הקטין נבחנו וכי לגביהן יש בהחלטת המשיבה דיון מפורט ומנומק. בנוסף לכך נקבע, כי מדברי המערערים עצמם עלה כי רצונם להישאר בישראל נובע בעיקר מטעמי נוחות וכי אין בזיקה שלהם לישראל, אשר נוצרה בשל שהייתם הממושכת בישראל, כדי להצדיק מתן מעמד בישראל. כך בייחוד בהינתן העובדה ששהייתם הממושכת הייתה שלא כדין. לפיכך, מעת שנמצא כי החלטת המשיבה אינה נגועה בפגם כלשהו ואף נמצא כי ניתנה לאחר שקילת כל השיקולים הרלוונטיים ותוך עריכת איזון ראוי בין שיקולי טובת הילד לשיקולי מדיניות הנוגעים למתן רישיונות ישיבה בישראל, אין כל מקום להתערב בהחלטת המשיבה.

8.הערעור הנדון הוגש ביום 30.7.2024 ועם הגשתו התבקש גם צו ארעי למניעת הליכי אכיפה להרחקת המערערים ישראל. בהחלטה מיום 9.8.2024 (החלטת כבוד השופטת חיה זנדברג), שניתנה לאחר הגשת תגובת המשיבה, נקבע כי שהיית המערערת כשש-עשרה שנה בישראל שלא כדין מעלה קושי ואף נראה לכאורה, כי סיכויי הצלחת הערעור אינם גבוהים. לפיכך נקבע כי יינתן צו ביניים בכפוף להפקדת סך 5,000 ₪ נוסף על סך 20,000 ₪ שכבר הופקד בהתאם להחלטת בית הדין. סכום זה הופקד ביום 8.9.2024.

תמצית הטענות בערעור

9.טענות המערערים בערעור הן בעיקרן חזרה על הטענות שהעלו במסגרת הערר שנדון בבית הדין לעררים. בעיקר הודגשה העובדה שהקטין נולד בישראל וגדל בישראל ומכאן זיקתו לישראל. בהקשר זה הודגשו הזכות לחיי משפחה, הנגזרת מכבוד האדם. הודגש נושא הנזק העלול להיגרם לקטין אם יעזוב את ישראל, הטענה כי הוא אובחן כסובל מפוסט טראומה לנוכח הטענות בדבר האלימות שעל-פי הנטען המערערים ספגו מאבי הקטין. כמו כן הודגשו מסקנות חוות-דעת העובדת הסוציאלית אשר הוגשה לתמיכה בטענות המערערים ואשר כאמור, נדונה הן בהחלטות המשיבה הן בפסק-דינו של בית הדין.

במסגרת הערעור גם הועלו טענות חדשות בכל הנוגע לקביעה כי האלימות הנטענת מצד אביו של הקטין לא הוכחה. נטען בין השאר, כי הקושי בהשגת המידע בעניין זה נבע מכך שדרכונו של האב הוחלף באופן שהקשה על השגת המידע.

10.בדומה למערערים, אף טענותיה של המשיבה הן בעיקרן חזרה על הטענות אשר נטענו בבית הדין לעררים. בכלל זה הודגש שיקול הדעת הנתון לשר הפנים לקבוע מי ייכנס לישראל ומי יורשה לשהות בישראל וכן כי המערערים לא הצביעו על טעם הומניטארי המצדיק מתן מעמד בישראל. כן נטען, כי ככלל שיקול דעתה של הוועדה הבין-משרדית הוא רחב ולכן נפסק לא אחת, כי התערבות בית המשפט בהחלטת המשיבה הנסמכת על המלצתה, תהיה רק בנסיבות חריגות, אשר נטען כי המקרה הנדון אינו נמנה עמן. עוד הודגש כי התנהלות המערערת לוקה בחוסר ניקיון כפיים ובחוסר תום לב, המתבטאים בשהייתה הממושכת בישראל שלא כדין, תוך עשיית דין עצמי והתעלמות חוזרת מהחלטות רבות שהורו לה לצאת מישראל, תוך ניסיון להעמיד את המשיבה בפני עובדה מוגמרת. בנסיבות אלו נטען, כי אף מטעם זה יש לדחות את הערעור.

המשיבה הטעימה כי כבר בערר משנת 2019 נקבע כי המערערים כשלו בהוכחת טענותיהם בדבר אלימות מצד אבי הקטין וכי בעניין זה מעולם לא הוגש כל ערעור, כך שאין מקום לדון בכך עתה מחדש. כך גם נטען, כי אין מקום לטענות שהעלו המערערים לראשונה במסגרת הערעור בדבר הסיבות שלפי טענתם הקשו על השגת מידע בנושא זה.

עוד הוסיפה המשיבה כי אין מחלוקת על כך שעיקרון טובת הילד הוא עיקרון חשוב, אולם כידוע, זה מכבר נקבע כי ככלל, מקומו של הקטין עם הוריו ובאשר ילכו, לשם ילך גם הוא ולא להפך. עוד הוטעם, כי כפי שקבע בית הדין, הקטין אינו מקבל כל טיפול פסיכולוגי מעבר לפגישות עם יועץ בית הספר, כך שאין כל מניעה שיוכל להיות מטופל גם במדינת המוצא. מכל מקום נטען, כי בעת בחינת שאלת טובת הקטין, יש לתת משקל להתנהלות המערערת אשר בחרה להישאר שלא כדין בישראל. לבסוף נטען, כי אין לתת משקל למסמך העובדת הסוציאלית שצורף, אשר נכתב לאחר מתן החלטת המשיבה ולכן לא עמד לפני הוועדה.

דיון והכרעה

11.עיינתי בכתב הערעור, בתגובת המשיבה ובנספחיהם וכן בפסק-דינו של בית הדין לעררים. לאחר עיון זה נמצא כי ניתן לדון בערעור ולהכריע בו על יסוד החומר בכתב שלפניי ללא צורך בקיום דיון (על-פי תקנה 138(א)(5) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, החלה על הערעור הנדון בהתאם לתקנה 28 בתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000).

12.כידוע, מי שאינו אזרח ישראלי, בעל אשרת עולה או בעל תעודת עולה אינו זכאי לישיבה בישראל וכי ישיבתו בישראל מותנית ברישיון ישיבה, שהסמכות לנתינתו מסורה לשר הפנים או למי שהוסמך על ידו (סעיפים 1 ו-2(א) בחוק הכניסה לישראל). היקף שיקול דעת השר בעניין זה הוא רחב, בהיותו נובע מאופי הסמכות הנתונה לו ומריבונותה של המדינה להחליט מי ייכנס בשעריה (ראו בין השאר, בג"צ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505 (1992), כבוד השופטת ש' נתניהו, חלק ב' פסקה 1 (להלן – עניין קנדל); עע"ם 812/13 באוטיסטה נ' שר הפנים (21.1.2014), כבוד השופט ע' פוגלמן, פסקה 8 והפסיקה שם).

מדיניות משרד הפנים, אשר אושרה פעמים רבות בפסיקה, היא אפוא, כי לא תינתן אשרת ישיבה בישראל לזרים, למעט במקרים חריגים שבהם מתקיימים שיקולים הומניטריים מיוחדים (למשל, בג"צ 1689/94 הררי נ' שר הפנים, פ"ד נא(1) 19 (1994), כבוד השופט א' גולדברג, פסקאות 8-6). מטרתה של הוועדה הבין-משרדית, הפועלת על-פי הוראות הנוהל המסדיר את עבודתה, היא לבחון אם ישנה הצדקה למתן מעמד בישראל משיקולים הומניטריים כבדי משקל המצדיקים מתן מעמד לפנים משורת הדין, חרף היעדר זכאות לקבלת מעמד בישראל מכוח הדין ולהמליץ לגורם המוסמך בעניין. שיקול הדעת של הוועדה נגזר משיקול הדעת שר פנים, בעוד שבאותן נסיבות שבהן נמצאו טעמים הומניטריים כבדי משקל, שיקול דעתו אף רחב יותר. לפיכך נקבע, כי התערבות בתי המשפט בשיקול דעת זה תהיה רק במצבים חריגים ביותר (ראו למשל, בג"צ 10609/07 זועבי נ' משרד הפנים (17.5.2011), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, פסקה 57). אף נקבע לא אחת כי בדרך כלל לא יתערב בית המשפט בהחלטות שעניינן בקשות להקניית מעמד מטעמים הומניטריים, אלא אם כן ימצא כי נפל בהן פגם היורד לשורש העניין (בג"צ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים (28.9.2008), כבוד השופטת (כתוארה אז) א' חיות, פסקה 8). בדומה נקבע, כי המבחן איננו כיצד היה מחליט בית המשפט אילו ניצב בנעלי שר הפנים או בנעליה של הוועדה הבין-משרדית אלא השאלה שעל בית המשפט לבחון היא אם נפל בהחלטתם פגם המצדיק התערבות.

13.בנסיבות הנדונות, בצדק ניתן משקל גם לכך שהמערערת פעלה שלא כדין ובחוסר ניקיון כפיים, בכך שחרף העובדה שפעם אחר פעם נדחו בקשותיה להסדרת מעמדה בישראל, היא נשארה בארץ שלא כדין, תוך עשיית דין עצמי במשך כשש-עשרה שנה.

כזכור, כניסת המערערת לישראל בפעם הראשונה (בשנת 2001), הייתה באשרת עבודה שהוגבלה בזמן ואשר תוקפה הוארך עד יום 28.2.2008 – עוד בטרם נולד בנה (שכאמור, נולד ביום 3.3.2008) – ומאז שהייתה בישראל היא ללא אשרה ושלא כדין. כניסתה לישראל הייתה מתוך ידיעה כי הגעתה ישראל נועדה למטרה מוגדרת וכי בתום תקופת תוקפה של האשרה יהיה עליה לעזוב את ישראל. חרף זאת בחרה המערערת להישאר בישראל ולהוסיף ולשהות בה תקופה ממושכת שלא כדין. מצב זה שבו ביקשה המערערת להעמיד את המשיבה בפני עובדה מוגמרת, אינה יכולה לעמוד לזכותה. להפך. כפי שאף נקבע לעניין זה, "מותר למשרד הפנים בפרט כשהוא שוקל בקשות של מי שאינם זכאים לשהות בישראל, להביא בחשבון גם ניסיונות להעמידו בפני עובדה מוגמרת, על ידי קביעת עובדות בשטח. התופעה של יצירת עובדות בשטח הינה, לצערנו, תופעה שכיחה ותופעה שמשרד הפנים אינו חייב להסכין עמה" (עע"מ 8617/11 פלונית נ' משרד הפנים (13.6.2012)‏‏, כבוד המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור, פסקה 15).

לפיכך אין בעובדה שהמערערת בחרה להישאר בישראל שלא כדין, לגדל בישראל את בנה ולהעמידו במצב שבו ייאלץ בנעוריו לשנות את מקום מגוריו כדי לפעול לזכותה.

14.בחירת המערערת להוסיף ולשהות בישראל עוד שנים רבות לאחר לידת בנה, חרף העובדה שכבר במועד שנולד שהייתה בישראל הייתה שלא כדין, אינה יכולה לשמש טעם הומניטרי. הנטל להוכחת נזק ממשי העשוי להיגרם לבנה של המערערת בשל כך שעליה לעזוב עמו את ישראל מוטל על המערערת (עמ"נ (ירושלים) 4337-05-15 פלונית נ' משרד הפנים (22.7.2015), כבוד השופטת נ' בן-אור, פסקה 16). אולם לא רק שהמערערת לא עמדה בנטל זה, אלא נראה כי בפועל לא הועלתה טענה בדבר נזק ממשי העשוי להיגרם לקטין, החורג מקשיים אשר מטבע הדברים נובעים משינוי מדינת המגורים. אמנם בנה של המערערת, המערער, נולד בישראל וחי בישראל במשך כל שנות חייו, הוא דובר עברית, לומד בישראל, מעורה בחברה הישראלית וזו אף התרבות המוכרת לו, אולם בכך ובעובדה שמעברו עם אמו אל מדינת מוצאם תהיה כרוכה בשינויים ובקשיים במישורים רבים, לרבות חברתיים, תרבותיים ועוד, אין בה די כדי לבסס טעם הומניטרי (השוו: עמ"נ (ירושלים) 33395-08-17 א' א' נ' משרד הפנים, רשות האוכלוסין וההגירה (26.4.2018)‏, כבוד השופטת ד' כהן-לקח, פסקה 8 (להלן – עניין א')). אף דומה כי אין במעבר של המערערים חזרה אל ארץ המוצא של האם כדי לפגוע במרקם המשפחתי שלהים, מאחר שהתא המשפחתי יוסיף להתקיים במדינת מוצא של האם ששם נמצאים כל בני משפחתה המורחבת, לרבות בנה הנוסף (השוו: עניין א', פסקה 10).

אכן, יש להצטער על כך שמעברו של הקטין אל ארץ המוצא של אמו עשוי להיות מורכב, אולם למרבה הצער, מצב זה אינו אלא פרי בחירתה של אמו המערערת. אילו עזבה את ישראל סמוך ללידת הקטין, יש להניח כי מידת התערותו בישראל הייתה פחותה וכך גם הקשיים הכרוכים במעברו אל ארץ המוצא של אמו היו פוחתים. מכל מקום, כבר נקבע לא אחת, כי ילדים הולכים אחר הוריהם ולא להפך. כאמור לעניין זה, "מקומו של קטין אצל הוריו. באשר יישבו הם, שם יישב הוא, ולא להפך. קטין תלוי בהוריו, ואין הוריו נתלים בו" (עניין קנדל, חלק א, פסקה 2(ה)).

15.לבסוף, לא נמצא מקום להתערב בקביעות הקודמות בכל הנוגע לטענה בדבר אלימות מצד אביו של הקטין או החשש מפניו. שכן, לא רק שכבר נקבע מספר פעמים במספר החלטות כי נושא זה כלל לא הוכח; לא הוגש ערעור על קביעת בית הדין בעניין זה בערר שנדון עוד בשנת 2019; נושא זה הועלה לראשונה במסגרת הבקשה מטעמים הומניטאריים, באופן המטיל צל על כנות הטענה; המערערת כלל אינה יודעת היכן נמצא האב; לא הוכח כי גם עתה, בחלוף שנים רבות, המערערים נתונים לאיום כלשהו מצד האב; אף לא הוכח כי אפילו היה ממש בטענה זו, מדובר במצב שלא יכול להינתן לו מענה במדינת המוצא.

16.עם כל הקושי הכרוך בכך, אין מנוס מדחיית הערעור ולפיכך הערעור נדחה.

כדי לאפשר למערערים להתארגן ליציאה מישראל, תוך שקילת העובדה שרק עכשיו החלה שנת הלימודים של המערער (הקטין), יציאת המערערים מישראל תהיה עד יום 1.12.2024.

הערבונות שהופקדו בבית הדין ובבית משפט זה כתנאי למתן הסעד הזמני, יוחזרו רק לאחר יציאת המערערים מישראל והגשת הודעת באת-כוחם בעניין זה.

לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ב בתשרי התשפ"ה, 14 באוקטובר 2024, בהיעדר הצדדים.