פס"ד בערעור על פס"ד שקבע כי מסמך בכתב ידו של המנוח אינו בגדר צוואה

השופט נפתלי שילה:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 30.5.23 (כב' השופט יהורם שקד בת"ע 35723-05-22) שקבע שמסמך בכתב ידו של המנוח אינו בגדר צוואה.

א.רקע עובדתי

1.המערערים הם שני ילדיו של המנוח ש' ז"ל (להלן: המנוח) מנישואיו הראשונים והמשיבה היא אשתו השנייה, שנשאה לו בשנת 1984.

2.מנישואיו של המנוח עם המשיבה נולדה להם הבת א' (להלן: א').

3.ביום 11.12.97 ערך המנוח צוואה בעדים (להלן: צוואת 97) שבמסגרתה העניק למשיבה את כל עיזבונו ובה נקבע גם, שאם המשיבה תלך לעולמה לפניו, תירש א' את כל עיזבונו.

4.המנוח נפטר ביום 28.1.22 והמשיבה הגישה את צוואת 97 לקיום. המערערים התנגדו לקיומה וטענו שחתימת המנוח על הצוואה זויפה וצוואה זו אף לא משקפת את רצונו האמיתי של המנוח, היות שהמנוח חתם עליה באילוץ ובכפייה של המשיבה. בנוסף, הגישו המערערים בקשה לקיום מסמך מיום 17.4.16 בכתב ידו ובחתימתו של המנוח, שלטענתם מהווה צוואה בכתב יד (להלן: המסמך) וזה המסמך:

5.המשיבה טענה שהמסמך כלל לא מהווה צוואה מאחר שאין בו הוראות ברורות ומדובר לכל היותר בהצהרת כוונות של המנוח שבעתיד ישנה את הצוואה. בדיון שהתקיים בבית המשפט קמא, ביקש ב"כ המערערים להגיש "טיעון מסודר" ביחס למסמך (עמ' 4 שורות 34-35 לפרוטוקול הדיון מיום 30.3.23) ובית המשפט נעתר לבקשתו והמערערים הגישו טיעונים נוספים בכתב.

6.ביום 30.5.23 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא שקבע שהמסמך לא מהווה צוואה (להלן: פסק הדין). בין היתר נקבע בפסק הדין כי:

"הפוך והפוך באותו המסמך, ולא תבין ממנו למי ציווה המצווה או מה ציווה המצווה. כאמור, בצוואת 97 האשה יורשת את מלוא העיזבון, ולכן התיבה "גם לטובת 2 הילדים" שבמסמך, לא ברורה כלל ועיקר. האם המנוח התכוון כי שני ילדיו יירשו ביחד עם האשה את כלל עיזבונו בחלקים שווים? ...כאמור, במסמך אין כל הוראה חלוקתית או כל הוראה ממנה ניתן להבין באופן וודאי למי ציווה המנוח, ולא פחות חשוב, מה ציווה המנוח לכל יורש...אף אם נתעלם מכך שהמסמך הוכתר במילה 'הצהרה' ולא 'צוואה', עדיין לא ניתן לראות בתוכנו של המסמך ככזה שקובע הוראות הורשה על פי דין. מעבר לכך, לא ניתן להתעלם מהמילה "אמור", בה עשה המנוח שימוש באותו מסמך, מילה המתארת דבר מה שייעשה בעתיד, ולכן הצדק עם האשה באומרה כי לכל היותר ניתן לראות במסמך כבמעין כתב כוונות לעתיד לבוא, ומה שלא אירע בסופו של יום. לטענת הילדים, יש לקרוא את המסמך ביחד עם צוואת 97 ולקבוע כי אף הם יורשים את המנוח. לטענתם, יש להשלים את צוואת 97 עם ההוראות שבמסמך ומתוך שני המסמכים לקבוע כי אף הילדים יורשים את המנוח. בכל הכבוד, טענה זו נופלת מדבריהם של הילדים עצמם, שכן אם וככל שהמסמך משלים את צוואת 1997 ולמעשה יונק את חיותו (ככל שיש לו) מצוואת 97, כיצד זה שהילדים עצמם ביקשו לפסול את צוואת 97 בטענה שהיא לא משקפת את רצונו החופשי של המנוח?! וכיצד זה שהילדים מבקשים ביד אחת לפסול את צוואת 97 – שאם היא נופלת, פשיטא כי כל מה שנכרך בה (המסמך), נופל יחד עמה – וביד השנייה מבקשים, הלכה למעשה, לקיים את צוואת 97 ביחד עם המסמך?! עצם ההתנגדות לצוואת 97, מלמדת מניה וביה על אי יכולת להסתמך על המסמך, שכן ההתנגדות שהוגשה, הוגשה לכל הצוואה ולא לאיזה חלק ממנה, ולכן, כאמור לעיל, לא ניתן להלום התנגדות לצוואה ובאותה נשימה קיום מסמך משלים לאותה צוואה".

7.בית המשפט קבע גם בפסק הדין שבקשת המערערים לראות במסמך צוואה מהווה למעשה כתיבה מחדש של צוואת המנוח לפי מה שנראה למערערים ולא לפי מה שהמנוח ביקש, דבר המנוגד למהותה של צוואה. שהרי, מהיכן מסיקים המערערים שכוונת המנוח היתה לחלק את עיזבונו בין המערערים והמשיבים בחלקים שווים? מדוע שנבכר את המערערים על פני א'?

8.המערערים לא השלימו עם פסק הדין והגישו את הערעור שלפנינו.

ב.תמצית טענות המערערים

1.צוואה בכתב יד היא "הצוואה החזקה ביותר" שכן כתב היד וחתימת המצווה הם הערובה הטובה ביותר לאמיתות הצוואה ולגמירות דעתו של המצווה. בית המשפט יכול "למלא את החסר" בצוואה בעזרת פרשנות. שגה ביהמ"ש קמא שלא בחן את הנסיבות החיצוניות לעריכת הצוואה.

2.המנוח הפנה במסמך לצוואה וכוונתו היא שיש לחלק את עיזבונו באופן שווה בין המערערים למשיבה – שליש לכל אחד מהם. לא מדובר בצוואה סתומה שלפי סעיף 33 לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 (להלן: חוק הירושה) היא בטלה. המנוח שינה במסמך את צוואת 97 והורה שגם המערערים יזכו בעיזבונו וחזקה היא שכשיש שלושה יורשים, הם יורשים בחלקים שווים.

3.יש לנקוט בפרשנות מרחיבה אשר מתחקה אחר אומד דעתו של המנוח, "גם מחוץ ללשון הצוואה". אף אם הביטוי "רכוש משותף" שבמסמך אינו ברור, ניתן יהיה לפרש מונח זה בהתאם להוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג – 1973.

4.טעה ביהמ"ש קמא שנתן את פסק הדין בטרם שנערך הליך הוכחות מקיף לבחינת רצונו של המנוח. לא ניתן צו להגשת תצהירים ובית המשפט הסתפק בסיכומי טענות בלבד ללא שמיעת ראיות וכך נפגעה זכותם הבסיסית של המערערים להוכחת טענותיהם.

5.טעה ביהמ"ש קמא בפרשנות המילה "אמור" שבמסמך. מדובר ברצון של המנוח בהווה ולא בעתיד. הדבר דומה לאדם שדופק על דלת משרד עורכי דין על מנת להיכנס להתמחרות ואומר שהוא "אמור להשתתף בהתמחרות" כשכוונתו היא שכבר כעת, בהווה, הוא צריך להשתתף בהתמחרות וזו הייתה כוונת המנוח: לשנות ברגע חתימתו על המסמך את צוואת 97 ובמסמך הוא יצר צוואה חדשה. בנוסף, לפי אחד הפירושים במילון למילה "אמור" הכוונה "מייעד" ולפי פירוש נוסף הכוונה "צריך" בלשון הווה. לכן, כוונת המנוח הייתה להורות על שינוי צוואת 97 עם חתימתו על המסמך ולפיכך המסמך הוא צוואה. המנוח מסר את המסמך לאמם של המערערים ואם אין למסמך משמעות של צוואה, מדוע הוא מסר לה מסמך זה? לכן ברור שבמסמך זה התכוון המנוח לשנות את צוואת 97 והמסמך הוא צוואה תקפה.

6.המערערים לא טוענים שיש לקיים את צוואת 97. צוואת 97 רק משמשת מסמך עזר על מנת להבין מה הייתה כוונת המנוח במסמך. ברם, המסמך עומד בפני עצמו מבלי שהוא קשור או יונק את חיותו מצוואת 97. כל מטרתו של המסמך המהווה צוואה, הוא לתקן עוול שהמנוח גרם לילדיו המערערים כבר לפני שנים, כשחתם על צוואת 97 לאחר שהופעל עליו לחץ ואיומים מהמשיבה. לא מדובר בצוואות המשלימות אחת את השנייה. כל מה שניתן ללמוד מצוואת 97 הוא את "היקף הרכוש וכלל הצדדים שהמנוח ציווה כי להם יחולק רכושו".

7.חרף העובדה שכותרת המסמך היא "הצהרה", אין חובה שבכותרת תיכתב דווקא המילה "צוואה". לחילופין, יש לראות במסמך ביטול של צוואת 97.

8.יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין ולהשיב את התיק לבית המשפט קמא, על מנת שיורה על שמיעת ראיות לצורך בירור רצונו האחרון, האמיתי והחופשי של המנוח.

ג.תמצית טענות המשיבה

1.המסמך אינו צוואה. המסמך לא מכיל כל הוראת ציווי, אינו מכיל פירוט של שמות הנהנים, אינו מכיל פירוט רכוש, אינו מכיל הוראות חלוקה, כותרתו "הצהרה" ותוכנו מסתכם במילים "אני אמור לשנות את הצוואה". בית המשפט לא יכול ליצוק תוכן, יש מאין, ולכתוב למנוח צוואה שמעולם לא נכתבה על ידו.

2.במסמך יש רק כוונה עתידית לנקוט בפעולה של עריכת צוואה. המסמך לא מורה על רצון להוריש אלא על רצון לערוך צוואה בעתיד. גם אם היה מדובר בצוואה ולא בהצהרה על רצון עתידי לערוך צוואה, על מנת שהמסמך יכול היה להיחשב כצוואה עליו לכלול הוראות ציווי. הוראת הציווי צריכה להיות ברורה: מי יורש ואיזה רכוש הוא יורש.

3.המנוח כתב במסמך "גם לטובת" המערערים ולא ברור מי עוד יורש ואילו חלקים. סעיף 54(א) לחוק הירושה הקובע שניתן לפרש צוואה "כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות" עוסק בפרשנות צוואה. כל עוד אין בפנינו צוואה, אלא רק הצהרה על רצון עתידי לשנות צוואה, אין מה לפרש. המערערים מעוניינים לקחת מסמך נטול הוראות ציווי, לצקת לו תוכן רב שלא מופיע בו וזאת "על סמך סיפורים בדבר כוונותיו".

4.לא הייתה כל סיבה לקיים דיון הוכחות לצורך פרשנות הצוואה, שכן אם המנוח לא ציווה דבר ולא ערך צוואה, בית המשפט אינו יכול לכתוב צוואה במקומו. לא ניתן לדעת מי היורשים במסמך, שהרי המילה "גם" לא מלמדת דבר. טענת המערערים שכוונת המנוח הייתה שגם הם יירשו בדיוק כמו המשיבה, היא השערה בלבד שאין לה בסיס במסמך.

5.הטענה שיש "חזקה" שכל אחד יורש שליש היא חזקה שהומצאה ע"י המערערים. לא קיימת חזקה כזו בחוק ובפסיקה. בנוסף, המערערים טוענים שכוונת המנוח "גם לטובת שני הילדים" היא בנוסף ליורשת בצוואת 97 דהיינו המשיבה. אולם, כפי שנקבע בפסק הדין, טענה זו לא מתיישבת עם עמדת המערערים שהתנגדו לקיום צוואת 97 בטענה שחתימת המנוח זויפה והיא לא משקפת את רצונו. לא ניתן לאחוז את החבל בשני קצותיו: מצד אחד לטעון שצוואת 97 פסולה ומצד שני לטעון שהמנוח הסתמך עליה והתייחס אליה בצוואתו החדשה.

6.המנוח ערך את צוואת 97 שכותרתה צוואה ומכאן שאם היה רוצה לראות במסמך צוואה, הוא היה כותב בכותרת המסמך שמדובר בצוואה ולא בהצהרה. סביר שכל מטרת הכנת המסמך הייתה "להשתיק" את המערערים שהטרידו את מנוחתו, גרמו לו לצער רב, חמדו את רכושו ולא התביישו לדבר סרה על אשתו מאחורי גבו. המנוח היה אדם משכיל והוא בחר את מילותיו בקפידה.

7.המילה "אמור" מלמדת על דבר עתידי. המנוח יכול היה לכתוב "אני משנה את צוואתי" ואולם המנוח לא כתב זאת ובכוונה הוא נקט בלשון עתיד "אמור". יש גם לדחות את טענת המערערים שהמסמך מבטל את צוואת 97, מאחר שטענה זו לא נטענה כלל בביהמ"ש קמא ומדובר בהרחבת חזית אסורה. בנוסף, במסמך המנוח לא ביטל את צוואת 97 כפי שנקבע בסעיף 36 לחוק הירושה, הוא לא השמיד את צוואת 97 ולא ערך צוואה חדשה שהוראותיה סותרות את צוואת 97.

8.מכל הנימוקים הנ"ל יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בהוצאות.

ד.דיון והכרעה 

1.לאחר עיון בטענות הצדדים אציע לדחות את הערעור, היות שהמסמך אינו יכול להיחשב צוואה, כפי שקבע בית המשפט קמא.

2.דרישה מקדמית ובסיסית לעריכת כל צוואה, היא הכוונה לערוך צוואה באמצעות פעולה זו ולא רק להביע כוונה עתידית לערוך צוואה (ראו: ע"א 717/71 נביה ניקולא נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד כז (1), 682, 687; ע"א 88/88 יעקובוביץ נ' היועמ"ש, פ"ד מד (2), 69). בנוסף, כפי שנקבע בע"א 1978/05 פלוני נ' פלוני (10.1.07): "מכל מקום נדמה, כי אין חולק על כך שצוואה מהווה מסמך אשר בא להסדיר חלוקת רכושו של אדם בעקבות מותו...ולפיכך על מסמך זה לכלול הוראת הנחלה, או למצער פירוט כלשהו לגבי מה ייעשה (ואולי גם לא ייעשה) ברכושו של אדם עם מותו... ואכן ברבות השנים נהג בית-משפט משנה זהירות בבואו לפרש את רצונו האמיתי של המצווה, שעה שרצון זה לא מצא ביטויו בצוואה עצמה. זאת, תוך שהתבצעה הבחנה בין מקרים בהם נדרש בית-המשפט לפרש את משמעותה ומהותה של הוראת ההנחלה המופיעה בצוואה לבין מקרים בהם כלל לא נקבעה בצוואה הוראת הנחלה או שזהות הנוחלים לא הוגדרה. בכל אותם המקרים האחרונים נטייתו של בית-המשפט הייתה לקבוע, כי קביעה שיפוטית בדבר מהותה של הוראת ההנחלה, כמו גם בדבר זהות הנוחלים, מצויה מחוץ למתחם פעולתו הלגיטימית, מקום זו לא הוגדרה במפורש על-ידי המצווה".

3.במסמך ישנה הצהרת כוונות עתידית לשנות את הצוואה. הא ותו לא. אם כוונת המנוח הייתה לשנות כבר במסמך זה את צוואתו, הוא היה קובע במסמך מי יורשיו. העדר קביעה מי יורשיו במסמך, בתוספת כותרת המסמך "הצהרה" ולא "צוואה", מלמדת בבירור שמדובר בהבעת כוונה עתידית ולא בקביעת הוראות מצוות. גם במילונים שהובאו ע"י המערערים, מפורשת המילה "אמור" כ"צריך, מיועד, נועד שנקבע או שתוכנן כי ייעשה או יתרחש" דהיינו בלשון עתיד. המילה במסמך היא "אמור" ולא "האמור" ולכן הציטוט של המערערים מהמילון (נספח 4 לערעור) אינו רלוונטי.

4.סעיף 33 לחוק הירושה קובע כי: "הוראות צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה – בטלה". היחס בין הוראה זו שממנה עולה שיש לראות "מתוכה" של הצוואה את זהות היורשים לעומת סעיף 54 לחוק הירושה הקובע כי ניתן לפרש צוואה "מתוך הנסיבות", הוסבר ע"י א"מ פרופ' שמואל שילה בספרו פירוש לחוק הירושה, כרך א' עמ' 292-293 באופן זה: "סעיף 54 מתייחס למקרה שלפנינו אמנם צוואה אולם יש קושי בהבנתה. ..ניתן לאמר כי סעיף 54 עוסק בהוראת צוואה שעל פניה היא מובנת אלא שמתעוררות לגביה בעיות פרשנות. סעיף 33 לעומת זאת מתייחס למצב בו ההוראה עצמה על פניה אינה מובנת ובמצב זה אנו כלל לא מבינים מה רצה והתכוון המנוח. המחוקק קבע כי אין מקום "לפרשנות"....עתה ברור מדוע גישת המחוקק כה חמורה ולמה אין להביא ראיות חיצוניות בנדון. אין מה לפרש, כי אין לפנינו צוואה. אם נלך לחפש את כוונת "המצווה", אנו למעשה כותבים עבורו צוואה, דבר שלא ייעשה. כשאין צוואה – יש ירושה על פי דין, ובירושה על פי דין לעולם לא מחפשים את כוונת המוריש. ובלשונו הציורית של השופט ברק "באין כל אמירה, אין כל 'וו' עליו ניתן לתלות הוראה מנחילה". אין מקום להחלת סעיף 54, הסעיף הדן בפרשנות צוואה, כיוון שאין כאן כלל מה לפרש. העיקר חסר מן הספר ואין בית המשפט יכול לצוות במקום הנפטר אפילו אם בית המשפט בדעה שהוא יודע מה ולמי רוצה היה הנפטר להוריש".

ראו גם: שאול שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שלישית (2016) עמ' 270-271 (להלן: השופט שוחט).

5.מאחר שבמקרה דנן המנוח לא כתב למי הוא מצווה את רכושו ולא כתב מה חלקם, לא מדובר כלל בצוואה ולכן לא ניתן להגיע לסעיף 54 לחוק הירושה ולבקש שמיעת ראיות חיצוניות. כדי להגיע לסעיף 54 לחוק הירושה, צריך לעבור תחילה את המחסום של סעיף 33 לחוק הירושה (שם בעמ' 294).

6.לפיכך, יש לדחות את טענת המערערים שהיה על בית המשפט קמא להורות על קיום דיון הוכחות ביחס לשאלה האם ניתן לפרש את המסמך כצוואה. שהרי, סעיף 33 לחוק הירושה קובע שיש לראות "מתוכה למי צווה המצווה או מה צווה" ומשהמסמך לא עונה "מתוכו" על פרטי יסוד אלו, לא ניתן להפעיל את סעיף 54 לחוק הירושה ואין מקום לשמיעת ראיות לבירור הנסיבות של כתיבת המסמך. כפי שנקבע בע"א 5694/94 איובי נ' שמואלי, פ"ד נ(4), 444, 447 (1997): "נשארה אפוא הגדרה של הרכוש שעליו חלה הצוואה בלי הוראות מצוות. עם כל מאמץ פרשני שיושקע, אי-אפשר לגלות הוראות אלה מתוך הצוואה או מתוך הנסיבות, ואין בידינו כלי ראייתי או פרשני כדי לגלותן, אלא השערות גרידא. אך באלה לא די".

7.זאת ועוד: במקרה דנן, המערערים כלל לא ביקשו מבית המשפט קמא להביא ראיות ובקשתם היחידה הייתה "להגיש טיעון מסודר... לרבות פסיקה". לפיכך, המערערים מנועים מלטעון בערעור שנמנע מהם להביא ראיות שעה שהם, בצדק, וויתרו על כך. שהרי, בשלב ראשון היה צריך להכריע האם המסמך יכול בכלל להיחשב כצוואה ורק אם התשובה הייתה חיובית, ניתן היה לעבור לשלב הבא שהוא פרשנות הצוואה שביחס אליו ניתן להביא ראיות חיצוניות. בית המשפט קמא קבע בסיום הדיון בסעיף 6 להחלטתו כי: "הוראות בעניין התצהירים תינתנה במסגרת ההחלטה באשר למסמך מיום 17.4.16" והמערערים לא ביקשו אף לאחר שמיעת ההחלטה, שיינתן צו להגשת תצהירים ביחס למסמך.

8.במסמך כתב המנוח שהמערערים גם הם אמורים לקבל מ"הרכוש המשותף". לא כתוב מה יהיה חלקם ואין כל "חזקה" שהכוונה שהם יירשו בדיוק כמו המשיבה דהיינו שליש לכל אחד. מדובר בהשערה חסרת בסיס של המערערים שאין לה שום רמז במסמך. המערערים מבקשים שבית המשפט יערוך למעשה את צוואת המנוח וכפי שכתב שם השופט שוחט: "דבר זה – לא יעלה על הדעת לעשותו".

יפים לעניינינו דברי בית המשפט בע"א 405/88 רבי ארנו ארנסט נ' דורה לב (31.12.88):

"אין אנו חסרים מקרים בהם ניתן להסיק מה היה אומר נפטר לגבי מה שייעשה ברכושו לאחר מותו, אילו אך זכה לומר דבריו באותו ענין. ואף על פי כן, גם במקרים אלה, אם המנוח לא הספיק להביע ממש את רצונותיו בנוסח סופי ומוגדר אין בית המשפט יוצר עבורו צוואה, והרכוש יחולק על פי החוק, בהעדר צוואה, או על פי צוואה קיימת שטרם בוטלה. כך גם במקרה שנרשמה על ידי בא כוח המצווה טיוטה לשם הכנת צוואה, והמצווה נתכוון ליתן דעתו לדברים ולבחון אותם מחדש בטרם יגובש נוסח סופי של צוואה; גם כאן לא יראה בית המשפט צוואה מחייבת בטיוטות שנמצאו".

9.בצדק קבע גם ביהמ"ש קמא שהמערערים מנסים "לאחוז את החבל משני קצותיו". מחד הם טוענים שצוואת 97 אינה משקפת את רצונו של המנוח ומאידך הם טוענים שהמנוח ביקש להוסיף על צוואת 97 כך שבמקום נהנית אחת – המשיבה – יהיו שלושה נהנים. אם צוואת 97 אינה צוואתו מאחר שחתימת המנוח זויפה כטענת המערערים, (עמ' 2 שורה 10 לפרוטוקול ביהמ"ש קמא), כיצד המנוח התייחס אליה במסמך וקובע שהוא "אמור לשנות את הצוואה"? אם הוא מעולם לא חתם עליה, כיצד הוא מפנה אליה במסמך ורוצה לשנות מסמך שהוא כלל לא כתב?

10.אף אם נכונה טענת המערערים לפיה המנוח מסר את המסמך לאמם, אין הדבר מלמד שהמסמך הוא צוואה. בהחלט ייתכן כפי שטוענת המשיבה, שהמנוח בחר רק "להשתיק" את המערערים על מנת שלא יציקו לו ולכן מסר לאמם בכוונה תחילה מסמך חסר משמעות וזאת במטרה "להוריד" ממנו את לחצי המערערים. יהא ההסבר למסירת המסמך אשר יהא, אין בכך בכדי לרפא את הכשל המרכזי שבמסמך – המסמך לא עונה על ההגדרה הבסיסית של צוואה – אין בו כל ציווי ואין בו פירוט של היורשים.

11.לא ניתן גם לראות במסמך, ביטול של צוואת 97. סעיף 36 (א) לחוק הירושה קובע כי: "המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול מפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת צוואה..." ובס"ק (ב) נקבע כי "צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת". במסמך אין כל רמז לביטול של צוואת 97 ובטח שלא "ביטול מפורש". המסמך אף לא עונה על הגדרת צוואה ולכן לא מדובר בביטול צוואה שמבוצעת באמצעות עריכת צוואה חדשה. גם בהתאם לפרשנות המרוככת של הדרישות הצורניות לביטול צוואה (דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653 (2005)), לא ניתן לראות במסמך ביטול צוואה קודמת.

12.סיכומו של דבר: המסמך אינו בגדר צוואה ומדובר בהצהרת כוונות עתידית ומעורפלת בלבד. בית המשפט לא יכול ליצוק תכנים חיצוניים למסמך ולהפוך אותו לצוואה. לפיכך אציע שהערעור יידחה והמערערים ישלמו למשיבה הוצאות הליך זה בסך של 40,000 ₪. הערובה שהפקידו המערערים על פירותיה, תועבר למשיבה באמצעות ב"כ על חשבון ההוצאות.

______________

נפתלי שילה, שופט

השופטת עינת רביד – אב"ד:

אני מסכימה.

_______________

עינת רביד, שופטת

אב"ד

השופט גלעד הס:

אני מסכים.

_______________

גלעד הס, שופט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נפתלי שילה.

פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים.

ניתנה היום, ט"ז אדר א' תשפ"ד, 25 פברואר 2024, בהעדר הצדדים.