כשאבא כותב "אמור", למה הוא מתכוון?

אב שהלך לעולמו הותיר מסמך בו כתב כי הוא "אמור" לשנות צוואה קודמת המנשלת את ילדיו הבוגרים מירושתו. השניים ביקשו להחשיב את המסמך כצוואה, אך נדחו

אחים שביקשו לקיים כצוואה מסמך קצרצר בו רשם אביהם המנוח שהוא "אמור" לשנות צוואה המנשלת אותם מירושתו, נדחו בשתי ערכאות. בערעור שהגישו האחים על החלטת בית המשפט למשפחה שלא לראות במסמך כצוואה, קבע השופט נפתלי שילה שמדובר בהצהרת כוונות בלבד של האב, שאינה עולה כדי צוואה. השופטים עינת רביד (אב"ד) וגלעד הס הצטרפו לפסק דינו.

הצדדים הם שני ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים ואשתו השנייה, לה נישא ב-1984 וממנה נולדה לו בת נוספת. בשלהי 1997 ערך המנוח צוואה בעדים לטובת אשתו השנייה ובתם, תוך נישול ילדיו הבוגרים. כחצי יובל לאחר מכן הלך לעולמו.

אחרי מותו הגישה אלמנתו את צוואתו לקיום בעוד שילדיו הבוגרים הגישו התנגדות בטענה שאביהם חתם על הצוואה תחת כפייה שהפעילה עליו אשתו. במקום הצוואה, עתרו האחים לקיים מסמך מאפריל 2016 שהותיר אביהם, כצוואה בכתב יד. במסמך רשם המנוח "הצהרה: אני אמור לשנות את הצוואה בדבר הרכוש המשותף גם לטובת 2 הילדים שלי" – וזהו.

במאי האחרון הכריע בית המשפט למשפחה שהמסמך לא מהווה צוואה, אלא לכל היותר הצהרת כוונות שאינה מכילה הוראות ברורות של המנוח בנוגע לחלוקת הירושה. חודשיים אחר כך הוגש הערעור למחוזי.

לטענת המערערים, כוונת אביהם במסמך הייתה שיש לחלק את רכושו באופן שווה ביניהם לבין אלמנתו – שליש לכל אחד. לשיטתם, המילה "אמור" מבטאת את רצון המנוח בהווה ולא בעתיד ולכן יש לראות בכך צוואה לכל דבר, הגוברת על קודמתה.

מנגד טענה האלמנה כי בעלה היה אדם משכיל שבחר את מילותיו בקפידה, ואם היה מתכוון שהמסמך ישמש צוואה היה כותב בכותרת "צוואה". לדבריה המילה "אמור" מבטאת לכל היותר רצון עתידי לערוך צוואה, וסביר שכל מטרת הכנת המסמך הייתה כדי "להשתיק" את המערערים שחמדו את רכושו.

השערה חסרת בסיס

השופט שילה אימץ את קביעת בית המשפט למשפחה לפיה המסמך מגלם הצהרת כוונות בלבד שאינה נחשבת לצוואה.

"במסמך ישנה הצהרת כוונות עתידית לשנות את הצוואה, הא ותו לא. אם כוונת המנוח הייתה לשנות כבר במסמך זה את צוואתו, הוא היה קובע במסמך מי יורשיו. העדר קביעה מי יורשיו במסמך, בתוספת כותרת המסמך 'הצהרה' ולא 'צוואה', מלמדת בבירור שמדובר בהבעת כוונה עתידית ולא בקביעת הוראות מצוות", כתב השופט.

הוא הבהיר שגם לעמדת האחים הגדרתו המילונית של המונח "אמור" הינה "צריך, מיועד, נועד שנקבע או שתוכנן כי ייעשה או יתרחש", דהיינו בלשון עתיד.

בהמשך השופט אף קבע כי טענתם לפיה חרף העדר הפירוט במסמך, כשיש שלושה יורשים ברירת המחדל היא שמגיע לכל אחד מהם שליש מהעיזבון, היא "השערה חסרת בסיס". הוא ציין שבטענתם זו הם למעשה מבקשים מבית המשפט שיעשה עבורם דבר שלא יעלה על הדעת – לערוך את צוואת אביהם.

בתוך כך התייחס השופט לאפשרות שהמנוח כתב את המסמך כדי "להשתיק" את ילדיו הבוגרים. הוא קבע שהמסמך אינו עונה להגדרה הבסיסית של צוואה ואינו יכול לשמש ככזו, כך שהמניע לכתיבתו לא משנה.

בנסיבות אלה ובהסכמת יתר שופטי המותב הערעור נדחה והאחים חויבו לשלם לאלמנת אביהם הוצאות בסך 40 אלף שקל.

• ב"כ המערערים: עו"ד אבי גפן
• ב"כ המשיבה: עורכי הדין בעז וברק קראוס

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.