פתח דבר
בפניי תביעה של בן כנגד אביו, בגין פרסום שתי כתבות בעיתון מקומי, בעילות הוצאת לשון רע ופגיעה בפרטיות.
רקע עובדתי -
- התובע עו"ד ד.ה. , הנו בנו של הנתבע א.ה. ; בין השניים ניטש סכסוך מר ומתמשך, ותביעה זו הינה אך נדבך נוסף במערכה משפטית ביניהם.
- במוקד תביעה זו ,פרסום שתי כתבות בעיתון אזורי בשם "XXX", כתבה מתאריך 21/8/15 והשנייה מתאריך 4/9/2015.בגוף הכתבות ציטוטים מדברי האב – הנתבע בעניין בנו ד' – התובע.
על רקע פרסום שתי כתבות אלה, הגיש התובע ד' במסגרת התביעה דנן תביעה כנגד אביו א' בגין הוצאת לשון רע ופגיעה בפרטיות. הוא עתר לחייב את הנתבע בפיצוי עד 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק; וכן הגיש תביעה במסגרת ת.א. 1116-09-15 בבית משפט שלום בעפולה כנגד שני עיתונאים וכנגד החברה העוסקת בהוצאה לאור של העיתון.
- הנתבע טוען כי לא מתקיימות כאן עילות של הוצאות לשון וגם לא של פגיעה בפרטיות; ואם כן מתקיימות עומדות לו הגנות בחוק.
- בתיק נחקרו הצדדים עצמם; ש'ה' הגישה תצהיר עדות ראשית מתאריך15/7/2016 אך לא נחקרה עליו.
ב"כ הצדדים הסכימו בדיון 23/2/2017 (עמ'6ש12)כי פרוטוקול דיון מיום 16/9/2105בתא 11165-09-15, יצורף לתיק (צורף כנספח א' לסיכומי נתבע)
הצדדים הגישו סיכומים בכתב.
על המדוכה-
- האם יש בפרסום דברי הנתבע בשתי הכתבות בעיתון "XXX" משום הוצאת לשון רע ו/או פגיעה בפרטיות של התובע ?
אעמוד להלן על עיקרי טענות הצדדים בכתבי טענותיהם, תצהיריהם וסיכומיהם.
טענות התובע -
- התובע מבסס את תביעתו על שתי עילות , עילה של הוצאת לשון הרע ושל פגיעה בפרטיות.
- לטענתו, הנתבע דאג לפרסום שתי הכתבות; הוא פנה לעיתון "XXX" ומסר להם את המידע נשוא שתי הכתבות, המשמיצות ופוגעניות. בסיכומיו הוסיף כי הנתבע העביר לעיתון חומר הפרסום כולל מסמכים ותמונות.
- המניע של הנתבע לפנייתו זו לעיתון הינה דחיית תביעה המתנה שהגיש א' כנגד התובע בתמ"ש 3803-12-11, ואז פתח במסע השמצות כנגד ד' ובתוך זה שתי כתבות אלה.
- בפרסומים אלה, הנתבע פרסם דברי שקר ,בלע ולשון רע שנועדו להשפיל את התובע ולבזותו , לעשותו מטרה לשנאה ולעג ולפגוע בשמו ובפרנסתו.
- בשני פרסומים אלה פגע הנתבע בפרטיות התובע. פרסם חומר מהליכים בבית משפט לענייני משפחה בעניין סכסוך משפחתי בינו, ובין ש' לבין התובע; השיג שלא כדין ועשה שימוש ברישום פלילי של התובע, ומסר לפרסום חומרים פרטיים (דוא"ל) שבינו לבין התובע.
- זאת בשים לב לכך, שמדובר בעיתון מופץ באזור XXX בכ-30 אלף עותקים ואף במהדורה אינטרנטית בפיס בוק; כן הפרסומים עודם מפורסמים באינטרנט עד ליום זה.
- בסיכומיו טען התובע גם, כי מקרה זה הנו צירוף אינטרסים בין העיתון (בעליו/מנהליו) שהחליטו לנהל מסע הכפשה נגדו , לבין הנתבע אשר היה לו אינטרס לפגוע בתובע.
- לנתבע לא עומדת כל הגנה בחוק איסור לשון הרע וגם לא בחוק הגנת הפרטיות.
טענות הנתבע -
- הנתבע העלה מספר טענות הגנה מצדו; אם כי לא העלה זאת במקשה אחת ובאופן מסודר ואתייחס לכך בהמשך. בכל מקרה טענתיו, כפי שהועלו בהגנתו, תצהירו וסיכומיו, התמקדו באלה:
- מדובר בתביעה נוספת של רדיפה אישית שמנהל התובע כנגד הנתבע מזה שנים.
- לא קמה לתובע עילה של לשון רע;
א. המתואר בכתב התביעה, התרחש בעקבות כתבות והתעניינות של הציבור הרחב בכלל ותושבי XXX בפרט , בנושא השעייתו של התובע מלשכת עורכי הדין בישראל עקב גניבת כספי לקוחה וריבוי של תלונות נגדו בלשכת עורכי הדין.
ב. התובע לא פרסם דבר ולא פעל לפרסום דבר כפי שנטען בתביעה ; הציטוטים מפיו של הנתבע נאמרו לעיתונאי במהלך שיחה ביניהם; כל אשר צוטט מפיו בכתבות נשוא תביעה, הנו אמת לאמיתה.
ג. הדברים שצוטטו מפיו של הנתבע אינם מהווים לשון רע. ואם כן, עומדות לנתבע הגנות בחוק איסור לשון רע ובחוק הגנת הפרטיות
- בצד זאת, אין גם כל פגיעה בפרטיות התובע; בכל מקרה עומדת לו הגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות.
- לא נגרם כל נזק לתובע.
מצב משפטי- לשון רע
- חוק איסור לשון הרע קובע כי שימוש בחופש הביטוי שיש בו לשון הרע, לפי ההגדרות בסעיף 1 לחוק, מהווה עוולה אזרחית (ע"א 4534/02 לעיל)
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965, מגדיר מהי לשון רע:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד;
"מוגבלות" – לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית".
סעיף 2 ממשיך ומגדיר פרסום מהו:
"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".
האם מתקיים יסוד הפרסום?
- לשיטת התובע , הנתבע הוא זה שפנה לעיתון ומסר להם המידע נשוא הכתבות, וזאת במסגרת מסע ההשמצות שפתח נגדו ,בעקבות דחיית תביעתו בעניין אכיפת הסכם המתנה. הנתבע בתורו הכחיש פנייה ישירה לעיתון בעניין הכתבות, וטען כי לא פרסם הכתבות בעיתון.
מבחינת הנסיבות שהוכחו בפניי מסתברת יותר האפשרות לפיה הנתבע "גרם" לפרסום דבריו בכתבות בעיתון, זאת בהתחשב בנסיבות שהתבררו בהמשך מעדותו של הנתבע עצמו, וגם בהתחשב ברקע והסכסוך הקיים בין השניים. כפי שאפרט להלן.
- באשר לפרסום הכתבות, הנתבע לא ידע להציג גרסה עקבית סבירה מלאה במקשה אחת, וניכר כי הוא מנסה להתחמק ממתן תשובה ישירה ועניינית בעניין זה ,כשכל מטרתו הינה להרחיק עצמו מכל קשר לפרסום הכתבות בעיתון:
א. הנתבע טען תחילה בכתב הגנה מטעמו בכללי כי ,המתואר בכתב התביעה התרחש בעקבות כתבות והתעניינות של הציבור הרחב בכלל ותושבי XXX בפרט , בנושא השעייתו של התובע מלשכת עורכי הדין בישראל ,עקב גניבת כספי לקוחה וריבוי של תלונות נגדו בלשכת עורכי הדין. כך למשל ,מביא הנתבע דוגמאות כי בתאריך 31/7/2015 פורסמה באותו עיתון כתבה בכותרת "לשכת עורכי הדין השעתה את עו"ד ד.ה. ".. נספח א' לכתב הגנה; וכן בתאריך 7/8/2015 פורסמה באותו עיתון כתבה נוספת בכותרת "ד.ה. הזעיק משטרה כדי לפנות לקוח ממורמר ממשרדו"- נספח ב' להגנה.
ב. בהמשך בתצהירו, חזר הנתבע על טענותיו בעניין הפרסומים הקודמים של העיתון, בעניין התובע , הוא הוסיף לראשונה וטען באופן ישיר ומפורש כי מעולם לא פנה לעיתון "XXX" ומעולם לא פרסם שום כתבה; הוא אינו אחראי לפרסומים כפי שבאו לכדי ביטוי בכתבות נשוא התביעה.
ג. דא עקא, הגרסה הנ"ל של הנתבע לא עמדה לה בחקירתו הנגדית, הנתבע נחקר בפניי, השיב באופן מתחכם ומתחמק , וניכר כי מנסה להרחיק את עצמו מכל קשר לפרסום הכתבות בעיתון.
מעדותו מתברר, כי הוא דיבר עם עיתונאי בשם XX, מספר פעמים "2-3-4-5 אולי גם יותר" (עמ'8ש3) ; הנתבע אישר ומסר- לאחר ניסיון התחמקות כושל- כי הוא גם מסר לעיתונאי "מיילים –התכתבויות בינו לבין ד' ; הנתבע מאשר גם כי חלק גדול מהכתבה השנייה היא בעצם פרטים "ממיליים" שנתן לעיתונאי (עמ'12ש12-14); אך הנתבע הכחיש שמסר מסמכים או פרוטוקולים אחרים. כמו למשל מסמך צבאי בעניין הורדת דרגה (עמ'7ש29-31 עמ'8 ועמ9ש1-2).
כן בהמשך חקירתו הוסיף הנתבע וטען כי ,בעקבות כתבות בעניין השעיית התובע מהלשכה, "פנו" אליו לקבל תגובה , והוא הגיב אך לא יזם ולא פנה באופן ישיר (עמ'9ש3-7) עמ'9ש9-13). גרסה משופרת עוד.
- השאלה עתה האם במצב דברים שהתברר, לפיו הנתבע ניהל שיחות עם עיתונאי, הוא גרם בזה לפרסום את הדברים שמסר בעיתון? דומני כי התשובה לכך חיובית:
סע' 11 (א) לחוק מטיל אחריות בגין פרסום לשון הרע באמצעי תקשורת גם על "האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו".
באשר לסעיף זה נקבע ברע 657/85 אליהו רונן נ' מדינת ישראל, פ''ד לט(4) 499:
" סעיף 11 נוקט לשון "האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו", ..הרי נובע מן הנוסח, כי הוא כולל גם את מי שמסר ידיעה לעיתונאי, בתור שכזה, ביודעו, שדבריו עשויים לשמש לפרסום בעיתון".
- כך הוא המצב כאן. הנתבע אישר ומסר בעדותו כי הוא ניהל מספר שיחות עם העיתונאי וספק לו מידע הדרוש לפרסום הכתבות ואף מסר לו מסמכים בעניין זה כמו "מיילים".
הנתבע ידע כי היא אומר את דבריו לעיתונאי, הוא אף ניהל אתו מספר שיחות ; ומתוך שכך היה עליו להניח, כי דבריו עשויים להתפרסם בעיתון ולא ישמרו לאוזני העיתונאי בלבד; וכל מסקנה אחרת אינה הגיונית. לא נטען ולא הוכח כי שיחות אלה בין הנתבע לבין העיתונאי נעשו למשל כשיחת חולין בין מכירים אשר השותף לה רשאי להניח ולצפות כי דבריו לא יפורסמו ברבים ; כן לא נטען ולא הוכח כי הנתבע ביקש מאותו עיתונאי לא לצטט ו/או לא לפרסם דבריו!
להפך, לשיטת הנתבע עצמו, כל אשר צוטט מפיו בכתבות נשוא תביעה, הנו אמת לאמיתה (סעיף24 לתצהירו); בעדותו חזר על עמדה זו והסביר "בעיקרון כל הדברים הן אמת אך לא הכל בציטוט מדויק, רוח הדברים נכונה" (עמ'7ש28) לדבריו " מה שיש גרשיים זאת אומרת ציטוט אני עומד מאחורי זה" (עמ'7ש21-2.) הנתבע בעדותו אף הוסיף כי בעקבות כתבות בעניין השעיית התובע מלשכה, "פנו" אליו לקבל תגובה , והוא הגיב (עמ'9ש3-7) עמ'9ש9-13), קרי, שהוא כן מסר מידע ודיבר לעיתונאי ביודעו שהדברים הולכים לפרסום.
מסקנה זו מתחייבת במיוחד בהתחשב בסכסוך המתמשך שקיים בין התובע לנתבע , וניהול הליכים משפטיים ביניהם, כך שישנה אפשרות סבירה ביותר כי כחלק מסכסוך זה בין השניים, בו שניהם לא בחלו בשום אמצעי אחד כנגד השני, כן דיבר הנתבע עם העיתונאי בכוונה כי דבריו יפורסמו, למצער, נוח היה לו בפרסומו.
- לסיכום, אני קובעת כי הנתבע גרם לפרסום הכתבות נשוא התביעה בעיתון המקומי "XXX", וזאת מכוח סעיף11 לחוק.
יותר מכך, בעניין פרידמן נ. סגל הבהיר ביהמ"ש כי המספר לשון הרע לעיתונאי במטרה שזה יפרסמו עובר בשתיים: האחת- הפנייה לעיתונאי ומסירת המידע הפוגעני באוזניו מהווה עוולה של פרסום לשון הרע לעיתונאי, ושניה - מעת שהדברים צוטטו ופורסמו קמה ועולה עוולה נוספת של לשון הרע, מכוח סע' 11 לחוק, וזאת מתוך ההנחה כי המוסר מידע לעיתונאי מתכוון שהדברים יפורסמו. (ע"א 30/72 - שמואל פרידמן נ' שמואל סגל, עו"ד פ"ד כז(2), 225).
צא ולמד: אמירות הנתבע בפני העיתונאי, בפני עצמה מקימה עוולה של לשון הרע גם אם זו לא פורסמה בעיתון.
- במאמר מוסגר אציין כי, אין מקום לטענת הנתבע בסיכומיו לפיה ,האחראי לפרסום הוא העיתונאי תוך הפניה לפרוטוקול דיון בתביעה שם (סעיף18 לסיכומים) . התביעה כאן נבחנת במישור היחסים בין התובע לנתבע וכך גם "יסוד הפרסום" קרי ההתייחסות בפסק הדין הינה לעניין הדברים שמסר א' לעיתונאי בלבד ולא תינתן התייחסות לדברי הכתב עצמו ולא לכל הכותרות והניסוחים מטעם העיתונאי עצמו . שאלת אחריות העיתונאי , אינה עולה כאן כלל כאשר כאמור לעיל, ד'הגיש נגד העיתון ואח' תביעה בעניין כתבות אלה.
- לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי התנאי של "פרסום" מתקיים במקרה דנן.
האם יש בפרסומים של דברי הנתבע משום לשון הרע על התובע ?
- בניתוח שאלה זו, המבחן הקובע הוא המבחן האובייקטיבי, לאמור, מה היה קורא סביר אובייקטיבי מייחס לדברי הנתבע נשוא הכתבות ?, זאת בשים לב לכך, ש:"משמעותה של התבטאות אינה נגזרת אך ורק מפירושן המילולי או הבלשני המדויק של המילים שבהן נעשה שימוש. נסיבות חיצוניות הסובבות את הפרסום, ההקשר בו נאמרו הדברים – כל אלה, וכיוצא באלה, יש בהם כדי ללמד מהו, אל נכון, פירושו של הפרסום". (עא 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר;
במקרה דנן, ההתרשמות המתקבלת בעיני הקורא-אובייקטיב- הסביר מתוכן העיקרי של הכתבות, היא בהחלט שלילית ויש בה משום הוצאת לשון רע כלפי התובע ; אתייחס להלן לכל כתבה בנפרד.
- כתבה מס'1 פרסום מתאריך 21/8/2015-
הכתבה עצמה נפתחת : "אני מתנצל בפני הציבור הבן הזה הוא תקלה שלי ואני אחראי לכך.." כך אמר השבוע ל"XXX" אביו של עו"ד ד.ה. מ- XXX ...
הנתבע מספר כי :"כבר בחטיבת הביניים חשה המשפחה בהתנהגות חריגה של הבן"; הוא מספר גם כי בתום השירות הצבאי התובע נעצר על שימוש בסמים ; מספר על חיפוש משטרתי בחדרו של התובע לאיתור סמים, כאשר נמצא התובע מחזיק באקדח ללא רישיון,-הנתבע מספר כיצד בתקופה אחרונה בעיקר, נאלץ להדוף באופן אישי גל של פניות טלפוניות אליו מנפגעי עו"ד ד.ה. ( התובע) !. והוא מוסיף "לצערי איני יכול לעזור לאיש כי אינני אחראי להתנהלותו האישית המקצועית. גם אני באופן אישי אחד מנפגעיו ועל כך אף מתנהלים הליכים משפטים.
-הנתבע מספר גם כי בין התובע לבין הוריו הגרושים מתנהלים משפטים ארוכים על ענייני רכוש והם מלווים ביצרים ובהשמצות.
-הנתבע גם מאשים את התובע בבושה למשפחה ופירוק התא המשפחתי: "בננו בהתנהגותו גרם בושה למשפחה שהיא ותיקה ומכובדת ב- XX וכי כל הצרות בבית החלו עקב מניפולציות שעשה ד' בתוך המשפחה עד כדי פירוקה".
לטעמי, קורא סביר רואה בדברים הנ"ל שנמסרו ע"י הנתבע כביטויים פוגעניים ומשפילים העולים כדי פרסום לשון הרע.
ייחוס התנהגות והתנהלות כזו לתובע , פוגעת מאוד בתדמיתו של התובע , ובמעמדו בעיני אדם סביר; הפרסום עלול להשפיל התובע , לבזותו, להמעיט מערכו ודמותו בעיני הרבים, ומשכך לפגוע בשמו הטוב וגם עלול לפגוע בעיסוקו כעו"ד .
לסיכום- הדברים שמסר הנתבע לעיתון , יש בהם משום הוצאת דיבה של התובע .
- פרסום 2- דברי הנתבע בכתבה שנייה מתאריך4/9/2015-
הכתבה מתחיל: " תקיפה אלימה שכללה זריקת כוס לעבר אביו עלתה לעו"ד ה' בהעמדה לדין ובעונש של עבודות לטובת הציבור .ד' ואביו א' נפגשו באקראי במסעדת XXX ולאחר שד' הקניט את אביו אמר לו האב כי לד'יש צו הרחקה ואסור לו לפנות אליו בכלל, לדברי האב ד' התרגז החל לצעוק והשליך עליו כוס שתיה. המשטרה שהוזעקה למקום פתחה ל- ד' תיק ובעסקת טיעון שנעשתה בין ד' לתביעה הוחלט להענישו ללא הרשעה אבל עם עבודות לטובת הציבור".
הנתבע מספר בכתבה: כי הבעיה המרכזית בכל מה שנקרא "פרשת ד.ה. " הוא "הפחד של רבים להתעמת עמו, והם מעדיפים להתרחק ממקור האש ומצרות לא רצויות", כך גם בני משפחתו של התובע חוששים להתעמת אתו ומעדיפים לשמור מרחק.
הנתבע מצייר התובע כאיש שכל האמצעים כשרים אצלו כולל אלימות, איומים ,שקרים והתדיינות משפטית.
הנתבע ציין כי גרושתו, אמו של התובע : "סבלה ממנו כל כך הרבה ומעדיפה לא להתעסק אתו ולחיות חייה בשלווה ,היא עדיין ב- XXX מתביישת לספר כי זהו בנה". עוד צוין מפיו של הנתבע כי אילו יכלו לעשות בדיקת רקמות היו שמחים לעשות זאת ולגלות כי איננו בנם.
הנתבע אומר: "איך אפשר לחיות עם בן שמייחל למותך ואפילו למות בייסורים כשהוא בעצמו נושא את שם אחי ז"ל זה בלתי אפשר לקבל הודעות שטנה, איחולי מוות ,מעשי אלימות ,תקיפה מבנך בשר מבשרך ..ובמקביל להמשיך לקרוא לאותו בן בשם של אחיך האהוב שהקריב חייו למען המולדת"..
עוד מוסר הנתבע :" מימנו את לימודיו ,רצינו שירכוש מקצוע והיום אנו נאלצים לשלם לעורכי הדין על מנת שיחסלו אותו מבחינה מקצועית ויפצה אותנו על עוולות שגרם למשפחה, הכשרנו אותו להיות אויב מר של המשפחה אויב שלא בוחל באמצעים הכי נלוזים " .
הנתבע מספר שכפי שהתובע הרס את התא המשפחתי הראשון , הוא מנסה כעת להרוס לו את התא השני שהקים.
בהמשך מובאים ציטוטים ארוכים מדברים שכתב התובע לנתבע ; ציטוטים המתארים התנהלות והתייחסות נלוזה ונפסדת של התובע כלפי הנתבע , תוך שימוש בביטויים משפלים ובוטים":
"מבטיח להדליק לך נר נשמה..לקרוא לכלב שלי על שמך".
"אני מוכן לממך לך גם המתת חסד בבלגיה..
אני דואג לך שתמות מהר וללא סבל מיותר אלא סבל בעיקר..
"..בנך האהוב שדפק לך החיים בשמחה ובששון
"תמיד הייתה אומלל וחולה נפש...
"דאגתי למרמר לך את החיים ובעקבות זאת קבלת סרטן,..המתנה הכי גדולה תהיה לראותך שוכב במנוחה בקברך...אני יודע שאתה אוהב שאני מתעלל בך אתה אוהב כאב וסבל ואני אוהב אותך כמו שאתה, נחש סלעים קטן ושפל שצריך למחוץ לו את הראש.
- הנה כי כן, למקרא הדברים של הנתבע , משמעות הדברים המצטיירת בעיני הקורא הסביר היא כי כפשוטו של מקרא: מדובר באדם בזוי, בלתי מוסרי, מפחיד, מסוכסך עם הוריו וגם עם הרבה אחרים, התנהגותו גובלת בפלילים, וחסרת מעצורים.
במצב דברים זה, תיאורים וביטויים קשים כגון אלה, די בהם כדי לבזות ולהשפיל כל אדם בוודאי נכון הדבר בנוגע לעורך דין. ברי כי הדברים עלולים להטיל כתם כבד באישיותו של התובע, כאדם פרטי וגם על רקע מקצוע הנותן שירות לציבור בתחום המשפט, ולרבות בקרב תושבי העיר אשר אינם מכירים בהכרח את התנהלותו , עד לשלב הפרסומים.
- לסיכום: פרסום דברי הנתבע בשתי הכתבות כמפורט לעיל מהווים הכפשה, ביזוי והוצאת דיבה על התובע ומהווים לשון הרע כמשמעותה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.
האם עומדות לנתבע הגנות שבחוק ?
- הנתבע העלה טענות להגנות בחוק איסור לשון הרע, באופן כללי ביותר; תחילה טען הנתבע בכתב ההגנה מטעמו בכללי כי כל מה שפורסם מפיו הינו אמת; הוא ותו לא; הוא לא הפנה להגנות בחוק איסור לשון הרע ונדמה כי אלה נדחו צידה. הוא הפנה רק להגנות בחוק הגנת הפרטיות(אתייחס בהמשך); בתצהירו טען בכללי כי עומדת לו הגנות בחוק איסור לשון הרע. סתם ולא פירש. ואילו בסיכומים טוען הנתבע לראשונה כי עומדות לו שלוש הגנות בחוק הגנת איסור לשון הרע: פרסום מותר-סעיף 13 , פרסום אמיתי –סעיף 14 ופרסום בתום לב-סעיף15 לחוק; וגם לגופם של דברים, כשטען הנתבע בסיכומיו להגנות בחוק , הוא טען באופן כללי ואף מסורבל.
מנגד טוען התובע כי לא עומדת לנתבע שום טענת הגנה .
להלן אבחן את טענות ההגנה של הנתבע.
הגנה סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע
מצב משפטי
- סעיף14 לחוק קובע לאמור: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.
- הגנת אמת הפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק דורשת הוכחתם של שני יסודות מצטברים. אחד -הפרסום המהווה לשון הרע היה אמת. היסוד השני, מתקיים עניין ציבורי בנוגע לאותו פרסום.
- הנטל הרובץ על המפרסם –הנתבע בתביעה בגין לשון רע, להוכיח אמיתות הפרסום, אינו ענין של מה בכך (דנא דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח', פ''ד נב(3) 1). בדנא 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך נקבע :
" ...סעיף 14 לחוק מתנה את תחולת ההגנה בכך "שהדבר שפורסם היה אמת". הכוונה היא לאמת המשפטית. במילים אחרות, כדי להכריע בשאלה האם מה שפורסם היה אמת, יש להשוות בין תוכן הפרסום לבין האמת כפי שנקבעה על ידי בית המשפט באותו עניין ..".
- הסיפא של סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובעת כי הגנת האמת בפרסום "לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." ; סייג זה "מורכב משני תנאים מצטברים שבהתקיים שניהם לא תישלל מהמפרסם הגנת סעיף14 למרות שבפרסום הופיע פרט שגוי" (ספרו של שנהר, "דיני לשון הרע", נבו הוצאה לאור-1997, עמ'220).
באשר לתנאי ראשון- של פרט לוואי- זה "עוסק במשקלו היחסי של הפרט השגוי..כל שחלקו של הפרט השגוי ביחס לפרסום ייהה קטן יותר כך בית משפט ייטה יותר לראות בו "פרט לוואי" (ספר שם עמ'220).
באשר לתנאי השני- מדובר בפרט לוואי אשר אין בו פגיעה של ממש; תנאי זה עוסק" במידת הפגיעה שהפרט השגוי גרם לנפגע" (ספר שם עמ'221).
המבחן העולה מהפסיקה הוא "שפרסום פרט שגוי ייחשב ככזה שאין בו פגיעה של ממש ,אם בפגיעה שנגרמה מפרסום הפרט השגוי אינה שונה באופן מהותי ומשמעותי מהפגיעה שהייתה נגרמת לנפגע אילו תיאר הפרסום את המציאות העובדתית בצורה מדויקת. מאידך גיסא, כאשר הכללת הפרט השגוי פוגעת בנפגע באופן שונה מהותית מהפגיעה שהייתה נגרמת אילו תוארו העובדות לאושרן , לא תעמוד למפרסם הגנת סעיף14" (ספרו עמ'221).
מן הכלל אל הפרט -
- הנתבע טוען כי עומדת לו הגנה עיקרית הקבועה בסעיף 14 לחוק; ודוק א' מתייחס לטענה זו בקשר לכתבה מס' 1 וטוען כי מתקיימים התנאים הדרושים לתחולת הגנה זו: ומסביר כי באשר לאינטרס ציבורי, מדובר בעו"ד במקצועו , זקף לחובתו עד כה הרבה תלונות נגדו, הן במשטרת ישראל והן בלשכת עורכי הדין , הושעה יותר מפעם אחת מחברותו בלשכת עורכי הדין, נדון לעבודות לטובת הציבור, הוגשו נגדו מספר כתבי אישום; באשר לדרישת פרסום אמת, זו לא חייבת להיות מדעית אלא האמת שהייתה ידועה למפרסם; וכאן הנתבע הוכיח כי התובע נעצר על שימוש בסמים, כי נמצא אלצו אקדח ללא רישיון , כי מתנהג באלימות ואיומים; הוא מפנה לרישום הפלילי של התובע .
- בטרם אבחן את הטענה של "אמת דיברתי" אציין תחילה כי לטעמי במקרה דנן מתקיים התנאי לעניין ציבורי בנוגע לאותו פרסום. בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ''ד נו(2) 607נקבע:
"עניין ציבורי" ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו "(ראה גם דנא 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך).
על עורכי הדין להתנהג בצורה הולמת את מקצוע עורכי הדין, ותוך כיבוד לאמון שהציבור רוחש לבעלי מקצוע זה. כאן עיקר הפרסום מייחס לתובע, התנהגות גובלת בפלילים, התנהגות לא ראויה ולא תקינה מצד עורך דין, דבר שיש בו כדי להשפיע על לקוחותיו, כך שאין ספק שיש ענין ציבורי רב בהתנהלותו של התובע ופרסום זה עשוי להביא לתועלת לציבור.
- להלן אבחן את טענת הגנת "אמת דיברתי" לעניין דבריו של הנתבע כפי שהובאו בכתבה מס'1 מתאריך 21/8/2015.
כתבה זו עוסקת, במספר נקודות, מעצר התובע בשל סמים ואחזקת אקדח ללא רישיון, הרבה נפגעים מהתובע , ופירוק התא המשפחתי בעטיו של התובע.
כפי שניווכח להלן, נמצא כי חלקים בכתבה זו הוכחו כאמת, אך יש גם חלקים שלא הוכחו כאמת; אתייחס לתוכן הכתבה לפי סדר הנושאים שם.
- בכתבה נרשם כי הנתבע סיפר "כי בתום השירות הצבאי, כשהתגורר ד' בקיבוץ XXX, נעצר על שימוש בסמים".
מעיון בכלל חומר הראיות שהובא בפני עולה כי התובע השתמש בסמים לצריכה עצמית בשנת 2000 ,אך לא הוכח כי הוא נעצר בגין כך.
בחקירתו של התובע בדיון אשר התנהל בבית המשפט בעפולה בתיק 11165/09-15 דיון מיום 16/9/2015 ( הצדדים הסכימו לצרף הפרוטוקול לתיק ) הוא נשאל :
"ש. האם בבדיקה בביתך נמצאו סמים?
ת. נמצא בשנת 2000 שרידי ג'ויינט שעישנתי עם חברים ,אני מודה.אבל אילו לא תיקים של סמים".( שורות 18-19 עמוד 10).
בחקירתו בפניי ניסה התובע תחילה להמעיט מעניין זה אך בסוף אישר ומסר בחקירתו כי נמצאו אצלו שאריות ג'ויינט :
ש. האם בבדיקה בבית אצלך נמצאו סמים?
ת. כן, אנו מדברים על שנת 1999 מצאו שם שאריות של גויינט .." (עמ'6ש13-14).
מהאמור לעיל עולה כי התובע בעצמו מאשר כי הוא השתמש בגויינט. הטענה של התובע כי זה רק גויינט אינה משנה את הXXX כי מדובר בסמים. ענין סוג "הסם" , קל או כבד, אינו משנה כהוא זה מהXXX כי מדובר בפרסום אמת לענין השימוש בסם.
בנוסף, הנתבע מפנה לרישום פלילי של התובע ;1מעיון ברישום זה עולה כי ביום 27/8/2000 ניתן גזר דין נגד התובע ללא הרשעה עם שירות לתועלת הציבור, בגין מספר עבירות ,לרבות, עבירה מתאריך 7/9/2000 של החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית.
בהינתן כי התובע יליד 1976 ( כפי שעולה מהמרשם הפלילי), הוכחה הטענה כי נעשה שימוש בסם ע"י ד' בתום השירות הצבאי, אך לא הובאה כל ראיה או אסמכתא כי ד' נעצר בגין כך.
אם כן מהראיות כמפורט לעיל ,לא הוכחה הטענה בעניין המעצר בגין שימוש בסמים, כטענת אמת. סבורני כי במקרה דנן לא חל הסייג כמפורט בסעיף 14 סיפא לחוק לשון הרע( פרט לוואי) , שכן החלק בעניין פרסום ענין המעצר הינו חלק מהותי ולא שולי , ויש בו פגיעה של ממש ב- ד' שהינו גם עו"ד במקצועו.
בנסיבות אלה לא עומדת לנתבע הגנת אמת דיברתי לעניין פרסום דבר המעצר בגין השימוש בסם.
- כן בכתבה נרשם כי "יום אחד אף הגיעו שוטרים לביתם, ערכו חיפוש בחדרו של הבן לאיתור סמים וגילו אקדח שהחזיק ללא רישיון".
א. הנתבע עצמו הסביר בתצהירו כי בחיפוש אנשי משטרה בביתו הוא בחדר בו התגורר התובע בעבר, מצאו אקדח שהיה שייך לתובע ללא רישיון תקף לאחזקתו; הוא פירט, כי בעת שהתובע שירת בצבא היה לו רישיון לאקדח אך תוקפו פג בעת שחרורו מהצבא והתובע לא טרח להסב את הרישיון לרישיון אזרחי; האקדח נלקח ע"י המשטרה והוחזר לנתבע בהמשך, לאחר שהנתבע ביצע הסבת רישיון מאקדח שהיה לו ,לאקדח של התובע . הנתבע חזר על עיקרי הגרסה בחקירתו בפני (ראה עמ'10ש15-28).
ב. התובע הכחיש בתצהירו הטענה כי נמצא בחדרו אקדח ללא רישיון. וכשנשאל בחקירתו בעניין אחזקת הנשק השיב:
"זאת שוב דוגמא שהנתבע לוקח פרומיל ומנתק אותו מהקשרו עוטף אותו בשקרים אחרים וממציא המצאה.אני הייתי קצין בשירות קבע, ולכן היה לי אקדח פרטי , כשהשתחררתי מהצבא ,כעבור זמן היה פג תוקף של האקדח ונתבקשתי להפקיד אותו במשטרה . הפקדתי אותו במשטרה ולא נחקרתי בעניין זה . המשטרה הייתה אצלי בבית בעניין אחר והאקדח היה עלי ואז שאלו אותי בעניין האקדח ושמו לב שפג תוקפו ואז ביקשו שאני אפקיד אותו אצלהם ,הם לא לקחו את האקדח ממני ,אני זה שהפקדתי אותו . אחר כך נתנתי את האקדח במתנה למר א.ה. . הם הציגו בכתבה שנמצא אקדח ללא רישיון כך שהקורא הסביר יחשוב שמדובר באקדח שהוא גנוב ומשמש אותי בעבירות פליליות". (ראה עמ'5ש28-31 ועמ'6ש1-11, )
התובע מסר גרסה דומה לעניין שמדובר בנשק שפג תוקפו גם בחקירתו ביום 16/9/2015 בתיק 11165-09-15 שלום עפולה:
"בקשר לאקדח שאתה שואל זה אקדח שלי שקניתי אותו בכספי,הוא היה איתי כשהייתי קצין בקבע ובשעה שהשתחררתי איחסנתי אותו בכספת וברבות הימים האישור לשאת בנשק פג תוקף ולא נשאתי אותו הוא היה בכספת".( עמוד 10 שורות 24-26).
- מהעדויות הנ"ל הוכח כי ,המשטרה מצאה ברשות התובע נשק אשר פג תוקפו.
לא הוכח כי זה נעשה במסגרת חיפוש של המשטרה בחדרו של התובע לאיתור סמים ;כמו כן נשמט מהפרסום כי הרישיון פג תוקפו , מדובר בנתון משמעותי שיש בו פגיעה של ממש, ומשנה את הרושם הכללי שנוצר אצל קורא סביר. קורא סביר לפרסום בעיתון, מבין כי התובע החזיק בנשק לא חוקי ללא רישיון בכלל .סבורני ,כי העבירה של החזקת נשק ללא רישיון היא הרבה יותר חמורה מאשר החזקת נשק שפג תוקף רישיונו.
בהקשר זה יש לציין כי מהצהרת הנתבע עצמו עולה כי הוא מודע לXXX כי מדובר ברישיון שפג תוקפו אך מצא , מטעמים שלו, להציג תמונה חלקית ולא שלמה, ועל כן מתברר כי פרסום זה הנו פרסום חלקי ומטעה.
לעניין זה נוכחים הדברים שנקבעו בדנא 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך:
"הפרסום נדרש לשקף אמת "שלמה". כלומר, שלא ייעדרו ממנו פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מהפרסום, וכן שלא ייכללו בו פרטים משמעותיים שאינם נכונים ".
גם הטענה שמציאת הנשק הייתה במסגרת חיפוש של המשטרה בחדרו של התובע לאיתור סמים , לא הוכחה; אין מדובר בפרט לוואי , אלא בפרט מהותי , שיש בו פגיעה של ממש בשמו הטוב של התובע, ועל כן לא חל בהקשר זה הסייג בסעיף 14 סיפא לחוק לשון הרע.
- הנתבע מספר בכתבה כיצד בתקופה אחרונה בעיקר, נאלץ להדוף באופן אישי גל של פניות טלפוניות אליו מנפגעי עו"ד ד.ה. !. והוא מוסיף "לצערי איני יכול לעזור לאיש כי אינני אחראי להתנהלותו האישית המקצועית. גם אני באופן אישי אחד מנפגעיו ועל כך אף מתנהלים הליכים משפטים.
הנתבע לא הביא בדל ראיה לפרסום זה בעניין "נפגעי ד'"(כמו למשל עדות של האנשים שפנו אליו) כך שלא הוכחה הגנת אמת בפרסום בנקודה זו.
אין מחלוקת כי קיימים הליכים משפטיים בין הצדדים אך לטענת התובע חשיפת דבר קיום הליכים משפטיים בין הצדדים מהווה פגיעה בפרטיות ,אתייחס לכך בהמשך.
- לפני סיום פרק זה אציין כי, לא מצאתי להתייחס לפרסום בעניין השעיית התובע מלשכת עו"ד וכן לעניין הפרסום בדבר הגשת תלונות רבות במשטרה.
בכתבה נרשם כי: " ד' המושעה ע"י לשכת עורכי הדין הנושא עמו עד 9 חודשי השעייה על תנאי כפי שפורסם בלעדית בXXX בשבועות האחרונים..." ;
בנוסף נכתב בכתבה : "כתבינו מציין כי במשך השנים צבר ד.ה. מספר תלונות על איומים ,החזקת סמים מסוכנים ,החזקת נכס החשוד כגנוב והורדת דרגה בצבא, מאסר 45 ימים בצבא" .
בעניין פרסום זה לא הוכח כי דברים אלה נמסרו מפיו של א' או שהוא מסר אותם לעיתונאי. מעיון בכתבה עולה כי מדובר בדברי הכתב עצמו.
- מסקנה: בכתבה מתאריך 21/8/2015 , כמפורט לעיל, לא עומדת לנתבע הגנת פרסום אמת בהתאם למפורט לעיל.
כתבה שניה- פרסום אמת?
- הנתבע בסיכומיו, לא התייחס לטענת הגנת פרסום אמת מכוח סעיף 14 לחוק, בקשר לכתבה השנייה! עיקר טענותיו התמקדו כאמור בכתבה הראשונה. כאן למעשה, אין פירוט ואין הסבר לתחולת הגנת זו בקשר לכתבה השנייה. למעלה מן הנדרש אתייחס להגנה זו גם בקשר לכתבה השנייה.
- פרסום בעניין מעשה תקיפה של הנתבע ע"י התובע - זריקת הכוס במסעדה
הנתבע בתצהירו ובניסיון להוכיח מעשה התקיפה , טען כי האירוע צולם במצלמות אבטחה, הפנה למסמכים שונים לרבות, מזכר משטרתי מ21/1/09, עדויות לאירוע, העתק מכתב אישום, מכתב אישום מתוקן והחלטת בית משפט בעניין עבודות של שירות ציבור ; אולם הנתבע לא התייחס לכך בסיכומיו!!
מנגד התובע בחקירתו בעניין זה טען כי מדובר בפרסום שקר, למעשה מדובר בחצי אמת. לדבריו הוא כן זרק כוס אבל זאת כהגנה עצמית. כשנפגשו במסעדה, לא היה צו הרחקה , לא התרגז (עמ'4ש17-33)כאן התובע הסכים שפרוטוקול דיון בעניין אירוע המסעדה יונח בית משפט ( תמ"ש 16866-04-11) (עמ'4ש25-26)
- בפרסום בעיתון בעניין מעשה התקיפה במסעדה, לא הוכחה מלוא האמת.
פרסום זה הינו פרסום חלקי ו מטעה.
עיון במסמכים שצירף הנתבע כאמור לתצהירו, אין בהם כדי להוכיח את כל מה שפורסם. ממסכים אלה עולה, כי התובע היה מעורב במעשה אלימות כלפי הנתבע במסעדה , הוא כן זרק "משהו" לעבר הנתבע , אך גם לפי מסמכים אלה, אין לומר כי מעשה זה היה באשמתו של התובע בלבד כפי שמבין קורא סביר מדברי הנתבע בכתבה ; ממסכים אלה, אין ללמוד כי רק התובע הוא זה שהקניט הנתבע , כפי שפורסם; ממסכים אלה למדים גם על חלקו של הנתבע באירוע זה(מזכר משטרתי; הודעות במשטרה של "רונן דליהו שצירף).
בהקשר זה יש לציין כי ביום 31/10/2017 ניתן ע"י פסק דין בעניין אירוע המסעדה ( תמש 16866-04-11) המתייחס לחלקו של כל צד באירוע המסעדה.
והחמור מכל , ההטעיה בפרסום ,כי בעסקת טיעון שנעשתה בין התובע והתביעה הוחלט להענישו ללא הרשעה אבל עבודות שירות לטובת ציבור. פרסום זה לא נכון, מטעה מאוד. כפי עולה מהמסכים שצירף הנתבע עצמו , בסופו של יום, כתב אישום תוקן וייחס לתובע ולאמו אישום בעבירות של איומים ושל התנהגות פרועה במקום ציבורי לעניין אירוע אחר שלא קשור לאירוע נשוא המסעדה , ללא התייחסות למעשה אירוע המסעדה בכלל, ובגין עבירה אחרת זו , כתב האישום המתוקן הסתיים בעסקת טיעון ללא הרשעה עם שירות לציבור.
במקרה זה ,מדובר בהשמטת נתונים מהותיים ומרכזיים להתרחשות האלימות ואף ציון נתונים נוספים בעניין ,העמדה לדין וגזירת עונש של שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה, וזאת תוך כדי הטעיה , דבר הגורם פגיעה של ממש בתובע.
חצי אמת בפרסום לפעמים היא אף גרועה מאי- אמת; לעניין זה אפנה דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' קראוס ואח', פ''ד נב(3) 1, שם צוין:
"ה"אמת" כפשוטה היא האמת כולה, וכדי לקדם פני רעתם של עדים מתחכמים מזהירים אותם מראש כי יאמרו את כל האמת. ידועה המימרה באידיש כי חצי האמת היא שקר מושלם .. לא נחיל אמרה זו כפשוטה על כל הפרסומים של לשון-הרע. ואולם, בחלקם של הפרסומים יתפשו הדברים בחוזקה. "
הגנת תום לב -סעיף15 לחוק
- באשר להגנת תום הלב בסעיף 15 לחוק, הנתבע לא הוכיח כי עומדת לו הגנה זו.
ראשית אציין כי, הנתבע למעשה ניסה "לדוג" טענות והעלה בעלמא טענות של "הבעת דעת "וגם להגנת קיום "חובה מוסרית או חוקית", ללא הפניה לאיזה תת-סעיף נכנסת, ללא פירוט והסבר כדבעי. מדובר בטענות כבדות ואין די בהעלאת טענות אלה בדרך זו כדי לצאת ידי חובה.
שנית, גם לגופו של ענין , נסיבות מקרה דנן, אינן חוסות תחת הגנה של תום לב הקבועה בסעיף 15 לחוק.
הגנת תום הלב, הקבועה בסעיף 15 לחוק, קמה לנתבע בהתקיים שני תנאים מצטברים. האחד הוא כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב, והשני הוא כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק(.דנא 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך).
למעשה, סעיף 15 לחוק, מונה בתוכו 12 הגנות; אולם סעיף15 זה מתנה את תחולתן של הגנות אלה בקיומו של "תום לב" . (ראה ספרו של שנהר, שם עמ255; רעא 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר)
סעיף16 לחוק קובע חזקות , חזקה על המפרסם "שעשה את הפרסום בתום לב-סעיף16 (א)) או "שעשה את הפרסום שלא בתום לב"-סעיף16(ב) לחוק. (ראה ספרו של שנהר, שם עמ'255).
- בשאלת "תום הלב" יש מגוון שיקולים :ברעא 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, נקבע כי
"סעיף 15 מחיל, לגבי כל סעיפי המשנה שבו, את דרישת תום-הלב (... על כן, אדם המביע דעה על איש ציבור ובעניין ציבורי, לא יזכה להגנה, אלא אם יתברר כי פרסומו זה – בתום-לב נעשה. בין יתר השיקולים הצריכים לעניין זה, ניתן למנות את הכוונה שעמדה מאחורי הפרסום – האם כוונת זדון או שמא כוונה אחרת ..את אמונתו הכנה של המפרסם באמיתות הפרסום (פרשת ריימר הנ"ל, בעמ' 148); את נושא הפרסום ומושאו – האם נסב הפרסום על דמויות ציבוריות ועל סוגיות פוליטיות, אקטואליות או אחרות שלציבור עניין רב בהן (ראו פרשת קראוס הנ"ל, בעמ' 864); את מידתיות הפרסום – לשונו, סגנונו, נוסחו והיקף התפרסותו, כאשר אלה עומדים אל מול העניין שבו עוסק הפרסום (פרשת משעור הנ"ל, בעמ' 10; פרשת פלוס הנ"ל); במקרים מתאימים, נקיטת אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הדעה אף היא שיקול רלבנטי (ע"א הארץ הנ"ל, בעמ' 306, 312; פרשת פלוס הנ"ל), וכך גם סבירות המסקנה שצמחה מתוך התשתית העובדתית עליה היא מסתמכת (ע"א הארץ הנ"ל, בעמ' 307). מקצת משיקולים אלה, הצריכים לעניין תום-הלב שבסעיף 15 לחוק, משתקפים בחזקות תום-הלב, הקבועות בסעיף 16 לחוק.".
ודוק, באשר למשמעות מושג "תום לב" נקבע בהמשך כי :
"אין משמעות אחידה למושג זה גם בהקשר לכל אחת מהגנות סעיף 15. "מהותו של תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית יצדיקו את הפגיעה בנפגע לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה" (שנהר, עמ' 260).".
אם כן על מנת לחסות תחת כנפי אחת מהמקרים המנויים בסעיף 15 על המפרסם לעבור משוכה מקדמית ולהראות כי הפרסום נעשה בתום לב.
- בנסיבות מקרה דנן, בחינת תוכן דברי הנתבע בכתבות , לשון וסגנון, הצדדים המעורבים ומערכת היחסים ביניהם, מביאה למסקנה חד משמעית כי מדובר בפרסום בחוסר תום לב , ואף בכוונת זדון ורצון של הנתבע לבייש את התובע ,ולפגוע בו ובעבודתו, ואין המדובר בפרסום בתום לב: וזאת הן לאור המניע של המפרסם והן לאור סגנון הפרסום.
- מניעי הנתבע-
"על מניעי המפרסם אפשר ללמוד גם מנסיבות אובייקטיביות , כך למשל ניתן ללמוד על כוונת זדון, מגילוי יחס עוין לנפגע ומניסיון לפגוע בו עוד קודם לפרסום שבמחלוקת או..".
( ספרו של שנהר עמ'262).
במקרה דנן מדובר בפרסום שעשה אב כנגד בנו; קשה להלום טענה כי פרסום זה נעשה בתום לב , לא מצאתי טעם סביר המצדיק פרסום כזה ביחסים בין אב לבנו, מלבד כוונה לפגוע ולהשפיל. בדרך כלל יחסים משפחתיים מאופיינים כיחסים אוהבים ותומכים במיוחד מדרגה ראשונה , וגם אם נפל סכסוך במשפחה, נשאר בתוך במשפחה ולא ששים לפרסמו ברבים, ולא בעיתונאות!
הצדדים כאן מוכרים לביהמ"ש מתיקים אחרים שהתנהלו –וחלקם עדין מתנהל, בבית משפט זה; אין זה סוד כי השניים מסוכסכים בצורה קיצונית, היחסים ביניהם קשים וטעונים עד מאוד; הם רבים על כל דבר, קטן כגדול, כל אחד מהם אינו בוחל בשום אמצעי כדי לקדם מטרותיו כנגד השני. על כך ,יעידו ההליכים המשפטיים הרבים ביניהם, התלונות ההדיות לגורמים השונים . גם במהלך הדיונים שניהם לא חסכו במלים קשות ומעליבות אחד כנגד השני, וקשה היה להשתחרר מהעויינות ומהשנאה ביניהם.
בשים לב לסכסוך ממושך זה בין אב לבנו, ויחסי העויינות השוררת בין השניים, קיים יסוד סביר מאוד כי הדברים שאמר הנתבע לעיתונאי, שיש בהן לשון רע כאמור, נאמרו שלא בתום לב ,אלא בכוונה מראש לפגוע.
- תוכן וסגנון הפרסום:
בספרו של שנהר (עמ'264) צויין :
"על תום לבו של המפרסם או על העדרו ניתן ללמוד גם מהפרסום עצמו. פרסום זהיר ומתון בלשונו שאינו פוגע בנפגע מעבר לסביר על פי מטרת ההגנה הספציפית שבמסגרתה הוא נדרש, ילמד על תום לבו של המפרסם ואף עשוי להקים לו את החזקה כי עשה את הפרסום בתום לב, אם כי גם פרסום בלשון מתונה עלול לחרוג מהסביר. מאידך גיסא יצירת דרמטיזציה בפרסום באמצעות הכללה מודעת של פרטים לא מדויקים או השמטה מכוונת של פרטים חשובים, עשויות להעיד על חוסר לבו של המפרסם. ניסוח בוטה ומעליב בצורה בלתי סבירה עשוי להעיד על העדר תום לבו של המפרסם ואף לגרום לכך שלא תעמוד לו חזקה שעשה את הפרסום בתום לב, אולם לעתים גם ביקורת חריפה ומכאיבה תיחשב כסבירה ..".
- קריאת תוכן דברי הנתבע בשתי הכתבות , משאירה אצל הקורא רושם שלילי על התובע, שקשה לעקור אותו ; כפי שפורט לעיל, התברר כי חלק מהפרסום הינו פרסום חצי אמת ובחלק נכלל פרסום מטעה . הדברים כללו גם באמירות מביישות וחסרי טעם, המקצינות חלק מהדברים שבפרסום . בכתבה הראשונה צוין :" אני מתנצל בפני הציבור ,הבן הזה הוא תקלה שלי"( הנתבע בעדותו אשר כי אמר ומסר דברים אלה -עמ'7ש24-26). ; ביטוי זה הנו ביטוי מעליב פוגע ומשפיל במיוחד שמדובר כאן באב ובנו. שימוש בביטוי זה מעיד על חוסר תום לבו של א' בפרסום.
כך גם הפרסום כי בחטיבת הביניים חשה המשפחה "התנהגות חריגה של ד'"; הנתבע אישר בחקירתו כי אמר זאת (עמ'26); פרסום זה הינו חסר טעם והכוונה היא רק להעצים את הפגיעה.
כך גם ההאשמות של הנתבע כנגד התובע בבושה ובצרות למשפחה עד לפירוקה,; בכתבה ראשונה צוין כי "אביו של ד' טוען כי בנו בהתנהגותו גרם בושה למשפחה שהיא ותיקה ומכובדת ב- XX וכי כל הצרות בבית החלו עקב מניפולציות שעשה ד' בתוך המשפחה עד כדי פירוקה".
- גם דבריו של הנתבע בכתבה השנייה במיוחד מלמדת על חוסר תום לב של הנתבע בפרסום.
בכתבה נמצא שימוש בביטויים ותיאורים והשוואות, קשים וחסרי טעם:
הצגת התובע ע"י הנתבע כאדם "מפחיד "; " והם מעדיפים להתרחק ממקור האש ומצרות לא רצויות". ציטוט מפיו של הנתבע "היא סבלה ממנו כל כך הרבה ומעדיפה לא להתעסק איתו ולחיות חיה בשלווה, היא עדיין ב- XX ומתביישת לספר כי זהו בנה".
לדברי הנתבע : " אילו יכלו לעשות בדיקת רקמות, היו שמחים לעשות זאת ולגלות כי איננו בנם". ציטוט מהודעות מייל ששלח התובע לנתבע " דאגתי למרר לך את החיים ובעקבות זאת קיבלת סרטן". הנתבע מספר כי התובע הרס את התא המשפחתי הראשון ומנסה להרוס לו את התא השני שהקים; א' אישר זאת בעדותו (עמ'11ש29)
דוגמא מובהקת לכוונותיו של הנתבע לפגיעה בד'היא תחת הכותרת "הגולם קם על יוצרו" ; כאן הנתבע מגלה באופן חד משמעי את כוונתו "לחסל" מקצועית את התובע ובשל כך הוא מספר בציטוט מפיו "היום אנו נאלצים לשלם לעורכי הדין על מנת שיחסלו אותו מבחינה מקצועית ויפצה אותנו על עוולות שגרם למשפחה , הכשרנו אותו להיות איוב מר של המשפחה, אויב שלא בוחל בשום באמצעים הכי נלוזים". הנתבע נחקר בעניין זה, תחילה ניסה להתחכם ולהתחמק אך בסוף אישר ומסר כי לדבריו "רוח הדברים נכון" ומה מה שנמצא תחת גרשיים אכן הוא אמר זאת (עמ'10ש29-33) ועמ11ש1-10).
- הטון עושה את המוסיקה; ולדידי, אמירות אלה והצטברותן של כל אלה ביחד , בשים לב להקשר הדברים ולרקע, יש בהן לפחות להעיד על חוסר תום לבו של הנתבע, ועל כוונתו לפגוע בתובע.
- בנוסף וכאמור לעיל, חלק נכבד מדברי הנתבע בכתבה התייחסו לנתונים עובדתיים באשר להתנהלות התובע , אך התברר כי מדובר בהצגת חצאי אמת ומטעה ובחלק אחר לא הוכחה אמת לגביהן.
בפרסום זה יש לטעמי אף משום יצירת דרמטיזציה מיותרת שבאה אך להעצים ולחזק הרושם השלילי אצל הקוראים, כלפי התובע .
לא רק זאת, במצב דברים מתואר לעיל, סבורני כי הפרסום של דברי הנתבע אף חרג מן הסביר; תוכן הפרסומים הוא בלתי מידתי לאינטרסים עליהם בקש החוק להגן ; בשים לב לכך שחלק רב לא הוכח כאמת, וחלק אחר היה אך חצי אמת, מעבר לשימוש כאמור באמירות מביישות חסרות טעם, ועל כן לא עומדת לנתבע חזקת תום הלב.
- יתר על כן, אין בפי הנתבע התנצלות, וזו הוכחה טובה להנצחת היחסים העכורים בין הצדדים ויש בה כדי להעיד גם במבט לאחור על העדר תום לב של א'.
- לסיכום: הנתבע לא עמד במשוכה מקדמית של "פרסום בתום לב" בסעיף 15 לחוק.
- למעלה מן הנדרש אוסיף, כי הנתבע אף לא הוכיח התנאי המצטבר השני- כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק.
כך למשל לעניין טענתו של "הבעת דעה".
סעיף 15 לחוק מדבר על מספר מצבים של הבעת דעה, כך למשל 15(4), 15(6) ו15 (7) לחוק;
השאלה האם מדובר בהבעת דעה או תיאר עובדתי, אינה פשוטה. לעיתים, ניתן להבחין ללא קושי מיוחד בין השניים, אך לעתים ההבחנה עשויה לעורר ספק וקושי מיוחד, ולעתים יכול להיות שהביטוי משתייך לתחום האפור שביניהן.(השווה דברים שנקבעו לענין סעיף 15 (4) לחוק ב ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ''ד נו(3) 245 (סעעיף15 (4))
כן בדרך כלל יש להפריד בין תיאור העובדות ובין הבעת הדעה. (ראה למשל סעיף 15 (4) לחוק- דנ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון "הארץ" בע"מ, פ''ד לב(3) 337)
הערבוב בין השניים עלול לערפל את הכתוב ולאפשר "הגנבת" נתונים בלתי נכונים משפילים אל תוך הבעת הדעה.
ואילו במקרה דנן הנתבע העלה טענה זו באופן כללי ביותר, ללא פירוט כדבעי, לאיזה ביטויים הוא מתייחס כהבעת דיעה ואף לא "בחר" לו באחת מהחלופות שבסעיף 15 לחוק. וברור כי אין די בכך כדי לצאת חובה ואין בכך כדי להוכיח כי מדובר "בהבעת דעה" המוגנת בסעיף 15 לחוק.
- הוא הדין גם לעניין טענתו בקיום חובה מוסרית/חברתית.
הנתבע כאמור טען בכללי , הוא לא הוכיח את מרכיבי הגנה זו "היחסים שבין המפרסם לנמען הפרסום, תוכנו של הפרסום והנורמה החוקית, החברתית או המוסרית המחייבת לפרסם דברים אלה. (בדנא 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך)
- הנתבע גם טען בכללי להגנה מכוח סעיף 13 לחוק מבלי לפרט את הגנת, ולא הוכיח כי עומדת לו הגנה מכוח סעיף זה.
סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מונה רשימה של פרסומים (13(1)-13(11) שאף על פי שהם עונים על הגדרת לשון הרע, הם מותרים. עיינתי וחזרתי ועיינתי בכל הוראות סעיף 13 לחוק ולא מצאתי כי מקרה דנן נכנס לגדר חלופה מאלה המופיעות בסעיף 13 לחוק; כן, גם הטענה של פרסום מותר של דעה אישית שלילית, אינה נכנסת לגדרי רשימה הקבועה בסעיף 13 לחוק!!
- לסיכום: לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבע לא הוכיח כי עומדת לו הגנה בסעיף 13 לחוק, או בסעיף 15 לחוק.
באשר לעילה של פגיעה בפרטיות
- פגיעה בפרטיות מה?
סעיף 1 לחוק הגנה על פרטיות קובע לאמור:" "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו".
באשר להגדרת המונח "פרטיות" והיקפו, אין הגדרה מדויקת. כאשר המחוקק בחוק הגנת הפרטיות קבע בסעיף 2 לחוק רשימה של מצבים שייחשבו כפגיעה בפרטיות (השווה עמ 9341/05 התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות)בפסיקה בע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ''ד נח(4) 314, :
"...זוהי הגנה אשר עניינה בצנעת חייו של הפרט ובפגיעה ברגשותיו שהוא חווה עת מופרת האינטימיות של חייו. ...עניינה של זכות הפרטיות הוא אפוא באינטרס האישי של האדם בפיתוח האוטונומיה שלו, במנוחת נפשו, בזכותו להיות עם עצמו ובזכותו לכבוד ולחירות ".
- לענייננו לא מצאתי כי בפרסום הכתבות נשוא התביעה, בשים לב לתוכנן, משום פגיעה בפרטיותו של התובע.
התובע מיקד טענותיו בעניין זה במספר נקודות אך לא מצאתי בהן ממש:
א. בכתבה הראשונה פורסם דבר קיום הליכים משפטיים בין הצדדים .כן פורסם "בין הוריו הגרושים של ד' לבינו מתנהלים משפטים ארוכים על ענייני רכוש והם מלווים ביצרים ובהשמצות".
בכתבה השנייה ישנה התייחסות כללית לסכסוך הקיים בין התובע לבין הוריו המתואר כסכסוך לא נורמאלי, ובהקשר זה מובאים ציטוטים מדברים שכתב התובע לנתבע , וגם לאמו. כן נמצא התייחסות למערכת היחסים בין התובע לאמו וזו מתוארת כמערכת יחסים קשה כשאם מעדיפה אף לא להתעסק עם בנה. ולמערכת היחסים הקשה בין התובע לנתבע.
במקרה דנן ,סבורני כי פרסום דבר קיום הליכים משפטיים בין בני משפחה המתנהלים בדלתיים סגורות, וקיום סכסוך ביניהם תוך תיאור כללי לסכסוך זה , ללא פירוט לתוכן ההליכים ופרטים מהותיים בענין הסכסוך , בפרט ללא פרסום לעניינים פרטיים- אישיים או אחרים הראויים להגנה, אין בו כל פגיעה בפרטיותו של התובע.
ב. גם הפרסום בכתבה הראשונה לפיו בחיפוש משטרתי בחדרו של ד' נמצא בזמנו אקדח ללא רישיון , אין כל פגיעה בפרטיות .
באשר לטענת התובע בעניין "הרישום הפלילי" כי א' השיג אותו שלא כדין ועשה בו שימוש,לא הוכח כי מסמך כזה הושג תוך כדי פגיעה בפרטיות. בתביעה שבנדון מסמך זה נתקבל כאמור כראייה במסגרת תיק החקירה לענין אירוע המסעדה , ולא ניתן לטעון כי במקרה כזה נעשה בו שימוש שלא כדין.
ג. לעניין המיילים וההתכתבויות בין התובע לנתבע- אין מדובר במסמך סודי או שחלה עליו חובת סודיות מכללא או בהסכמה או מכוח החוק או הדין.בחינת מכלול המיילים אין בהם כל ענין ראוי להגנה מפני פגיעה בפרטיות; כך למשל אין כל מידע הנוגע לענייניו האינטימיים של התובע , הראויים להגנה מיוחדת, כמו למשל חיי האהבה, המשפחה והמין, או את מצב בריאותו.
- אמנם הנתבע טען כי עומדת לו הגנות הקבועות בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, וזאת באופן כללי וסתמי ביותר , אולם נכוח מסקנתי כי אין פגיעה בפרטיות, מתייתר הצורך לבחון שאלת קיום הגנות בחוק.
- לסיכום- התובע לא הוכיח פגיעה בפרטיות מכוח חוק הגנת הפרטיות.
פיצויים- בגין הוצאת לשון רע
- סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע קובע לאמור:
(א) .......
(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע
לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.
- בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר:
"בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק".( רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ''ד נה(5) 510)
- במקרה דנן, התובע עתר לפיצוי בסך של 100,000 ₪. הוא ביקש להתחשב, בין יתר, בהתנהלות הנתבע נגדו במשך תקופה ארוכה, בפגיעה הממשית בו כעו"ד כאשר עיקר הפרסומים באו במטרה לחסל את מקצועו, בריבוי הפרסומים, בכך שהנתבע אינו מצטער ולא מתנצל.
הנתבע בתורו טען בסיכומיו כי לא נגרם לא נזק לתובע; כי אין לתובע שם טוב שכן הוא עבריין!!
- מודעת אני לגישה לפיה בסכסוך משפחתי על בית משפט לנקוט משנה זהירות בבואו לפסוק פיצויים בגין לשון רע, על מנת לא ללבות עוד הסכסוך המשפחתי ועוד משיקולים במדיניות ; יחד עם זאת יש מקרים שלא ראוי לנהוג בסלחנות כמו המקרה דנן ,ובדגש על נתונים אלה:
א. מדובר בלשון הרע של אב כלפי בנו; כך שבמקום יחסים אוהבים ותומכים בין השניים, מצא האב דווקא לפגוע ולהכפיש את בנו ברבים. הXXX שהדברים נאמרו מפי האב הינם פוגעניים הרבה יותר בקרב הציבור מאשר אם נאמרו ע"י צד זר.
ב. מדובר כאמור בשני פרסומים משפילים וקשים, תוך שימוש בתיאורים פוגעניים ייחוס תכונות אופי שליליות לתובע.
ג. באשר לפגיעה בעיסוקו של התובע; התובע לא הביא שום ראיות בעניין זה וגם לא בעניין טענתו באובדן הכנסות מלקוחות ,יחד עם זאת ובשים לב לעמדת הנתבע בפרסומים אלה "לחסל" את התובע מבחינת מקצועית, בתוכן הפרסומים עצמם המייחסים התנהגות לא ראויה של עו"ד , סביר להניח כי פרסום כזה עלול לפגוע בו מבחינה מקצועית.
ד. פרסומים אלה אין ספק שגרמו השפלה, סבל וכאב לתובע.
ה. הנתבע לא התנצל כלל .
- שקלול ואיזון כל אלה מביא אותי לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי לתובע בסך
של 50,000 ₪.
סוף דבר
- לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן :
א. אני מחייבת את הנתבע לשלם לידי התובע פיצוי כספי בסך של 50,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
ב. אני מחייבת את הנתבע לשלם לידי התובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של
10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
(ניתן לפרסום לאחר הסרת שמות הצדדים ופרטים מזהים).
ניתן היום, כ"ה חשוון תשע"ח, 14 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.