תביעה שהוכתרה כתביעת לאכיפת הסכם גירושין או לחילופין לתיקון פגם בהסכם.
-
התובע והנתבעת נישאו זה לזו בשנת 1997. במהלך הנישואין נולדו להם שני ילדים, שניהם בגירים כיום. אין מחלוקת שהצדדים התגרשו בשנת 2007.
-
עסקינן בהסכם שאין מחלוקת שנערך במסגרת הליך גישור בין הצדדים ונכרת ביום 15.11.06.
-
ההסכם קיבל תוקף שיפוטי עם תום דיון בבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע ביום 22.11.06 (תמ"ש 15170/06; להלן: "ההסכם" ו- "פסק הדין", לפי העניין).
-
ההסכם הסדיר את מכלול ענייניהם של הצדדים הכרוכים בפירוד. במסגרת זאת הוסדרו סוגיות המשמורת, זמני השהות, המזונות וענייני הרכוש של הצדדים. בין היתר הוסדרו סוגיית המיטלטלין, הרכבים והזכויות הכספיות והסוציאליות של הצדדים וכן הוסדרה סוגיית דירתם המשותפת של הצדדים.
-
הוסכם כי זכויותיו של התובע בדירה ברחוב XXXX (להלן: "הדירה"), תועברנה על שמה של הנתבעת אשר התחייבה להסיר את התובע מחיובי המשכנתא וליטול על עצמה את מכלול ההתחייבויות בגין הדירה.
אין מחלוקת כי בשנת 2013 בסופו של יום הועברו זכויות התובע בדירה על שמה של הנתבעת, ואף אין מחלוקת כי התובעת שלחה לנתבע בחודש נובמבר 2013 התראה בטרם נקיטה בהליכי בזיון גלל כך (נספח א-1 לתצהיר הנתבעת ; דברי הנתבע בעמ' 9 לפרוטוקול).
-
במסגרת זאת קבע סעיף 28 להסכם כדלקמן:
"מוסכם בזאת, כי האישה תעשה כרצונה בבית. אולם, במידה וביום מן הימים תחליט למכור את הבית, יקבל הבעל סך של 25% מהתמורה שתתקבל ממכירת הבית" (שם).
הוראות סעיף זה הן למעשה ליבת המחלוקת שבין הצדדים.
-
ביום 22.12.19 הוגשה התביעה שלפני. התזה העובדתית היסודית שהעלה התובע, היא כי חרף האמור בסעיף 28 להסכם, למעשה הסכימו הצדדים כי עם הגיע בנם הצעיר לגיל 18, או-אז תימכר הדירה. אולם שעה שהנתבעת התכחשה להסכמה נטענת זו נאלץ להגיש את התובענה שלפני, שהיא במהותה תביעה לאכיפתו של ההסכם.
הנתבעת חלקה על טענת התובע ושללה מכל וכול את התזה העובדתית שהעלה.
-
ביום 3.3.21 שמעתי את הצדדים בקדם המשפט. משהתובע עמד על ניהול תביעתו הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית והיום נשמעו הראיות. במסגרת זאת העידו הצדדים, אחותו של התובע נחקרה על תצהירה ועם תום שמיעת הראיות סיכמו הצדדים טענותיהם בעל פה.
תמצית טענות התובע
-
התובע מלין על כך שסעיף 28 להסכם קובע מסגרת ערטילאית ולא סבירה לחיוב למכור את הדירה, המשליך על זכאותו לקבל את חלקו בתמורה. לטענת התובע כל מטרתו של סעיף זה הייתה לאפשר מדור לנתבעת ולילדים שהיו אותה עת קטינים ולפיכך הצדדים למעשה הסכימו שהדירה תימכר כשיגיע בנם הצעיר לגיל 18. אלא שהנתבעת סירבה למכור את הדירה. ראיה לכך מוצא התובע בהתכתבות במסרונים ביניהם בסמוך לעריכת ההסכם.
לטענת התובע על בית המשפט לצקת תוכן שיפוטי להוראות סעיף 28 להסכם שיבהיר מהי העת הסבירה למכר הדירה, וזאת לאור הוראות סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 כמו גם לאור הוראות סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה – 1995 (להלן:" חוק החוזים" ו"חוק בית המשפט לענייני משפחה").
באשר לעיתוי הגשת התביעה טען התובע כי למעשה את התביעה הגיש בסמוך להגעת בנם הצעיר לגיל 18.
התובע טוען כי הנתבעת התנהלה מולו שלא בתום לב, תוך ציון עילות העושק והתרמית.
לבסוף טוען התובע, הגם שדבר לעניין זה לא נטען בכתבי הטענות קודם לכן, כי מקום בו הנתבעת רשמה ביחד עם בן זוגה משכון בקשר עם הדירה בשנת 2015 לטענתו יש לראות בכך משום מכר של הדירה.
תמצית טענות הנתבעת
-
לשיטת הנתבעת עסקינן בתביעת סרק שדינה להידחות הן מחמת התיישנות והן מחמת שיהוי.
הנתבעת עותרת לדחות את התביעה גם בהינתן שמדובר בעתירה לביטול סעיף אחד בלבד מתוך הסכם גירושין כולל שהוא מקשה אחת. במסגרת ההסכם ויתרה הנתבעת גם על כתובה בסכום משמעותי, גם על ציוד בית העסק של התובע וגם על הרכב המשותף.
הנתבעת אף מבהירה את הגיונם של דברים בעת מכירת ההסכם, מקום בו לשיטתה ויתורו של התובע על זכויותיו בדירה קיפח לשיטתה אותה ולא אותו; זאת בהתחשב בכך שאין חולק שחלקו הארי של סכום רכישת הדירה מומן במימון בנקאי, מקום בו היא עצמה נשאה בנטל חיובי המשכנתא כל השנים, וחרף כל זאת ככל שתמכור את הדירה היא תאלץ לשלם לתובע עצמו רבע מערך הדירה, משל השקיע התובע כספים ב"תוכנית חיסכון".
גם ביחס לסעיף 28 עצמו טוענת הנתבעת שאין כל הצדקה לקרוא בו פרשנות הנוגדת את פרשנותו הטבעית והפשוטה וכי לא הוצגה כל ראייה של ממש לתזה שמעלה התובע, המוכחשת מכל וכל, לפיה לטענתו הסכימו הצדדים שמועד מכירת הדירה יהיה הגיע הבן הצעיר לגיל 18.
הנתבעת אף מבהירה כי אין כל נפקות להוראות סעיף 41 לחוק החוזים מקום בו בהסכם נקבע מועד לביצוע ההתחייבות והוא המועד בו תימכר הדירה.
בכל הנוגע לטענה הקשורה עם רישום המשכון בשנת 2015 הבהירה הנתבעת בסיכומיה שעסקינן בשעבוד שהוטל על הדירה בעת שרכשה דירה נוספת ביחד עם בן זוגה החדש, כי סכום המשכנתא על הדירה נשוא המחלוקת כלל לא הוגדל ואין לכך כל נפקות ביחס לטענות התובע.
דיון והכרעה
-
לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במלוא המצוי בתיק הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להידחות, וזאת בין היתר מנימוקי הנתבעת בסיכומיה.
עוד מבלי שאדרש למבחני הסעדים השונים להם עתר התובע או לטענות הסף שהעלתה הנתבעת הן בכתב ההגנה והן בטיעוניה, הרי שלגופם של דברים התובע כשל לשכנע כי לתזה העובדתית לה טען, ישנה אחיזה של ממש במציאות הדברים העובדתית.
-
לא מצאתי בדברי התובע, לא בתצהירו ולא לפני כל הסבר של ממש לשאלה מדוע אם אמנם הסכימו הצדדים על כך שמועד מכירת הדירה יהא בעת הגיע הצעיר בבניהם לגיל 18, לא העלו דברים אלה מפורשות על הכתב (ראו למשל: דברי התובע עמ' 10 לפרוטוקול).
סעיף 28 להסכם ברור ופשוט לקריאה ולהבנה מילולית. בניגוד לטענות התובע בחקירתו הנגדית, אין צורך בהבנה משפטית עמוקה בכדי להעלות על הכתב הסכמה נטענת אשר מצמצמת ומסייגת את האמור בסעיף 28 להסכם.
-
התמיהה מתחזקת מקום בו גם התובע מאשר שההסכם נוסח וגובש על ידי מגשרת, ועל נקלה ניתן היה להעלות הסכמות נטענות אלה על הכתב. לא זו אלא שהתובע אף לא טרח לזמן את המגשרת למתן עדות ככל שלשיטתו לוז ההסכמות היה שונה מזה שהועלה בסופו של יום על הכתב ואושר בבית המשפט. על ההימנעות מלהביא עד רלוונטי אין צורך להכביר במילים ויש בה לכל הפחות כדי לתמוך במסקנה שלו הייתה המגשרת מובאת למתן עדות דבריה לא היו מחזקים את גרסתו של התובע.
-
לעניין זה יש גם להוסיף את הנפקות המיוחדת שיש לראות בעצם אישורו של ההסכם בבית המשפט לענייני משפחה לאחר שבית המשפט וידא עם הצדדים כי הבינו את ההסכם, וכרתו אותו מרצונם החופשי (לעניין זה ראו גם: בפסק הדין ובפרוטוקול הדיון נספח א' לכתב התביעה). מדוע בעת אישור ההסכם בבית המשפט לא מצא לנכון התובע לזקק ולדייק את ההסכמות הנטענות לעניין סעיף 28? לא מצאתי בדברי התובע כל הסבר של ממש לכך.
-
התובע ביקש להיתלות בהתכתבויות שצרף ובתמליל שיחה שנערכו בסמוך לכריתת ההסכם, בטענה שאלה תומכות בגרסתו. אלא שאין בכך ממש. בנספח ג' לתצהירו (התכתבות במסרונים בין הצדדים) מצינו כדלקמן: "...(התובע – ב.ש): רק רוצה לדעת מה את מתכננת ומה יהיה עם החלק שלי. (הנתבעת – ב.ש): אתה מחויב לחתום על הוראת בית המשפט וזה לא משנה חודש או 10 שנים אתה תקבל את כל מה שמגיע לך אני מחויבת גם להוראת בית משפט וגם לא משנה כמה זמן עבר..."(נספח ג' לתצהיר התובע).
היכן מצויה בהתכתבות זו הסכמה, שמועד מכר הדירה הוא למעשה עת הגיע הצעיר שבבני הצדדים לגיל 18? אם, אמנם, זו הייתה ההסכמה בין הצדדים מדוע היה צריך התובע לשאול את הנתבעת באשר לכוונותיה לחלק שלו? שהרי אם אמנם הסכימו הצדדים על מועד ספציפי, חזקה שהדברים היו ברורים ולא היה צורך לשאול את הנתבעת מה יהיו תכניותיה באשר לחלק שלו. תכתובת זו מובילה לקריסת גרסתו של התובע, מדבריו הוא.
אלא שלא די בכך, עת הנתבעת עצמה מצאה להבהיר לו בסיפא להתכתבות זו כי עסקינן בהתחייבות תקפה "לא משנה כמה זמן עבר" (שם). אנו רואים, כי הנתבעת עצמה ממחישה לתובע וחוזרת בדבריה על לוז הוראת סעיף 28 להסכם, ולא כל דבר מה אחר.
-
עיינתי גם בנספח 4 לתצהיר התובע, הוא תמליל שיחה מוקלטת בין הצדדים. בשיחה זו טרח התובע להבהיר לנתבעת כי הוא מקליט את השיחה (עמ' 6 לתמליל), ובמהלך שיחה טעונה שבה בין היתר גם גידף התובע את הנתבעת (ראו בעמ' 9), אגב תלונות שלו על תנאי המחיה שלו ועל כך שעזב את הדירה מצאה הנתבעת להשיב לו כדלקמן: "אני שילמתי לך 25%, שהבית הזה בכלל לא שווה את הסכום הזה. אני שילמתי לך כדי להיפטר ממך." (עמ' 15 לתמליל). היכן מצויה בתמליל זה תמיכה בגרסת התובע באשר למועד מכר הדירה בהגיע בנם לגיל 18? לתובע פתרונים.
לא זו אלא שכטענת הנתבעת בסיכומיה יש בתמליל זה כדי לתמוך בגרסתה היסודית בדבר היעדר הכדאיות הכלכלית מצידה בהוספת סעיף 28 להסכם, בשים לב למכלול ההתחייבויות הרב לרבות בקשר עם הדירה.
-
בעניין זה אציין שגרסתו של התובע בחקירתו הנגדית, בדגש על הליך הגישור והמשא ומתן לקראת עריכתו של ההסכם העלתה סימני שאלה. זאת במיוחד, כטענת ב"כ הנתבעת, בכל הנוגע לנסיבות כריתתו והליך הגישור שקדם לו, כמו גם בהתחשב בטענותיו הכלליות באשר לתזה העובדתית שלו, אשר דומה ששיקפו לכל היותר ציפיות שהוא עצמו פיתח ואשר לא עוגנו בכל מסגרת הסכמית של ממש (לעניין זה ראו עמ' 5 עד 7 לפרוטוקול וכן עמ' 10 עד 11 לפרוטוקול). בנוסף, למשל, התכחש התובע גם לסוגיות שככלל אישרן עוד בקדם המשפט, באשר לנטל מימון רכישת הדירה. בעוד שבקדם המשפט אישר כי למעשה עיקרו המכריע של המימון בוצע מהלוואה בנקאית, בחקירתו הנגדית התחמק משאלה מפורשת בעניין זה (עמ' 10 שורות 18 – 20 לפרוטוקול).
לעומת זאת לא ראיתי שגרסתה של הנתבעת קרסה בחקירתה הנגדית. הנתבעת חזרה על טענתה שלפיה סעיף 28 להסכם נוסף ברגע האחרון לדרישתו של התובע עצמו ושהיא למעשה הסכימה לתוספת בלית ברירה על מנת לאפשר את הוצאתו של הפירוד ביניהם אל הפועל (ראו למשל עמ' 15 עד 17 לפרוטוקול). הנתבעת גם לא היססה לאשר דברים שלכאורה יכול ולתפיסתה לא היו עולים בקנה אחד עם האינטרס שלה, דוגמת חזרתה בה מטענה עובדתית בכתב ההגנה (עמ' 18 שורות 4 עד 8 לפרוטוקול וכן דבריה בחקירה החוזרת).
-
בנוסף אבהיר כי דברי הגב' ק' , אחותו של התובע בתצהירה ובחקירתה הנגדית לא העלו ולא הורידו דבר למסקנותיי, מקום בו לעדה לא היתה למעשה ידיעה ממקור אישי (במובחן ממידע מפיו של התובע) על אודות גרסתו היסודית של התובע (ראו בעמ' 12 לפרוטוקול).
-
כאשר בעל דין טוען להסכמות בעל פה אשר אינן עולות בקנה אחד עם ההסכם הכתוב, במיוחד מקום בו טענות אלה נטענות כנגד הסכם שקיבל תוקף שיפוטי בבית המשפט לענייני משפחה, נטל השכנוע המוטל לפתחו כבד מאוד. כפי שהראיתי לעיל, התובע לא עמד בנטל זה כל עיקר.
לפיכך אני דוחה את טענתו של התובע לפיה הסכימו הצדדים שהדירה תימכר עת הגיע הצעיר בבניהם לגיל 18.
די בקביעה זאת כדי לדחות את תביעת האכיפה, וכך אני מורה.
-
למעלה מן הצורך, ובשים לב לסעדים שביקש התובע, אדרש גם לטענותיו המשפטיות. התובע טען כי על בית המשפט לצקת תוכן שיפוטי להוראות סעיף 28 להסכם ולקבוע מועד סביר לביצוע החיוב. זאת תוך הישענות הן על סעיף 41 לחוק החוזים והן על סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה. אלא שאין בטענות אלה ממש. ברירת המחדל שבסעיף 41 לחוק החוזים מציעה מנגנון פרשני בכל הנוגע עם מועד ביצוע הוראה הסכמית מקום בו מדובר בחיוב "שלא הוסכם על מועד קיומו" (ראו בסעיף הנ"ל). קרי, מקום בו קיימת לקונה הסכמית. אלא שבענייננו אין מדובר בהוראת הסכם השותקת לעניין ביצוע החיוב. הוראת ההסכם קובעת מפורשות שהכח להכריע בגורלה של הדירה – קרי הזכויות הקנייניות בה – הן בידה של הנתבעת ובידה הכח להחליט האם ומתי הדירה תימכר. המועד לקיום החיוב המוסכם שבסעיף 28 , במידה שהדירה תימכר, הוא בעת המכירה, הנתונה מכוחו של ההסכם לשיקול דעת הנתבעת בלבד.
ודוקו, הזכות הקיימת בידי התובע היא זכות אובליגטורית בלבד; אין לתובע זכויות קניין בדירה והזכות תלויה מפורשות בשאלה האם תימכר הדירה ; שאלה הנתונה לשיקול דעת הנתבעת. במידה שהדירה תימכר, או-אז תקום לתובע הזכות האובליגטורית לחלק מהתמורה. אנו רואים, כי בניגוד לטענות התובע, אין לפנינו לקונה הסכמית הסכמית לעניין עיתוי וביצוע החיוב ולפיכך אין נפקות של ממש בנסיבות העניין להוראות סעיף 41 לחוק החוזים.
-
יתרה מכך, הרי שמקום בו בעל דין מעלה טענה מהותית בדבר האופן שבו יש לפרש את הסכם– במיוחד באופן החורג מן הפרשנות הטקסטואלית הטבעית של ההסכם - הרי שלמעשה אין לפנינו תביעה לאכיפתו של הסכם. שכן בתביעה לאכיפת הסכם לפי סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה אמון בית המשפט על הוצאתו של ההסכם מן הכח אל הפועל ואין מקום במסגרתה להידרש לפלוגתאות שמטיבן יש בהן משום שינוי מהותי של ההסכם.
ספק רב בעיני אם מחלוקת פרשנית מהותית בדבר הוראות הסכם יכולה לבוא בין גדריה של תובענה לאכיפה, שבמסגרתה גדרי המחלוקת יכולים להצטמצם ככלל לשאלה האם בוצע החיוב או לא (לעניין זה השוו למשל גדרי הסמכות להכריע בשאלה האם חיוב הוא בר אכיפה אם לאו מכח הוראות סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז- 1967).
כפי הנראה גם התובע היה ער לכך ולא בכדי ביקש כסעד חילופי לתקן פגם בהסכם, קרי להוסיף לו תוכן פרשני שלא נכתב בו.
אלא שכטענת הנתבעת, דין הסעד של תיקון ההסכם להידחות על הסף ממילא, מקום בו עילה זו התיישנה.
-
כפי שראינו בהתכתבות המסרונים בין הצדדים (נספח ג' לתצהיר התובע), למעשה עוד בסמוך למועד כריתת ההסכם התגבשה עילת תביעתו של התובע. שכן כבר אותה עת כעולה ממסרון זה שנזכר לעיל ידע התובע כי הנתבעת מפרשת את סעיף 28 להסכם כפי פרשנותו הלשונית הטבעית. רוצה לומר, כפי הנראה לכל המאוחר בשנת 2007 (חודשים מספר לאחר כריתת ההסכם ואישורו), התגבשה עילת התביעה החוזית של התובע (אשר כזכור טען שהצדדים הסכימו בפועל שהדירה תימכר עת הצעיר שבבניהם יגיע לגיל 18).
מקום בו התובענה הוגשה רק בשלהי שנת 2019 ברי כי עילתו החוזית של התובע התיישנה גם מטעם זה יש מקום לדחות את התובענה החוזית, וכך אני מורה.
-
אלא שגם במקרה זה, לגופם של דברים לא הניח התובע כל טעם בדין או בעובדה שלפיו יש לצקת תוכן החורג מן המשמעות הטבעית של ההסכם. התובע אישר עוד בקדם המשפט כי למעשה מימון הדירה היה ברובו המכריע מכספי מימון בנקאי (ולדבריו ההון העצמי שהוא השקיע עמד על 20,000 ₪ בלבד; עמ' 4 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, על פני הדברים לא יכולה להיות מחלוקת כי עצם העברת הזכויות בדירה לנתבעת לא גילמה הפסד כספי לעבר בדמות השקעה הונית של ממש שביצע התובע.
התובע אף לא הניח בפני בית המשפט כל תחשיב מסודר שלפיו הבהיר מדוע בעצם העובדה שהנתבעת נטלה על עצמה את ההתחייבות העתידית בגין הדירה, ומנגד וויתרה על כתובתה, על רכב הצדדים, על ציוד עסקי לטענתה ועל זכויותיו הפיננסיות האחרות של התובע, קיפח אותו ההסכם.
כמו כן, התובע לא הניח בפני בית המשפט כל תשתית עובדתית מסודרת שתתמוך בטענתו לפיה נפל פגם בכריתת ההסכם (בין אם מסוג עושק לה טען בכתב התביעה ובין אם מסוג תרמית, לה נתן דגש בסיכומיו). ספק רב בעיני האם אין הדברים למעשה משקפים היום ממרחק של שנים רבות קדימה, לכל היותר, מסקנה שלו בדבר טעות בכדאיות העסקה.
בוודאי שדחיית גרסתו העובדתית של התובע כמפורט לעיל מוסיפה נדבך לקריסת התזה שלו בדבר הפגם שנפל בכריתת החוזה.
כאשר בעל דין עותר לשינויו או לביטולו של הסכם גירושין כולל, הנטל המונח לפתחו כבד במיוחד. זאת, הן לאור תכליתו ההוליסטית של ההסכם (שנועד להסדיר מכלול שלם של סוגיות הכרוכות עם פירוד הצדדים, והחיובים שבו – ממקור רכושי ומקורות אחרים – שלובים הם) ; והן לאור המשמעות הגלומה באישורו הפרונטלי של ההסכם בפני ערכאה שיפוטית אשר מחויבת לוודא את הבנת הצדדים וחופשיות רצונם. לא הונח לפני כל מסד של ממש, לבד מטענתו הכללית של התובע בדבר היעדר סבירות להוראת סעיף 28 להסכם, לסבור כי נפל פגם כלשהוא בהליך כריתת ההסכם שיש בו כדי להוביל לשינויו.
כפועל יוצא גם מטעמים אלה אין מקום להיעתר לתביעה.
-
לבסוף נותרנו עם טענתו המשתמעת של התובע, שנטענה בסיכומים בלבד ואשר בה כשלעצמה יש משום הרחבת חזית, לפיה ככל שהנתבעת אמנם נטלה הלוואה ביחד עם אחר וכבטוחה שעבדה את הדירה בשנת 2015, יש לראות בכך משום אירוע מכר המחייב אותה בתשלום חלקו. אין בטענה זו ממש ומוטב היה לולא נטענה. הסכם – לרבות סעיף 28 הימנו - הבהיר כי לתובעת בלבד זכות קניינית בדירה. כפועל יוצא אינני רואה כל נפקות לשאלה האם אמנם בחרה לשעבד זכויותיה כבטוחה להתחייבות אחרת, שעה שעל פני הדברים גם סעיף 28 להסכם הבהיר מפורשות כי לנתבעת זכות לעשות כרצונה בנכס. עצם העובדה הנטענת (שכאמור היא בבחינת הרחבת חזית שלא הותרה ועל פני הדברים לא נתמכה במכלול של ראיות), בדבר שיעבוד הנכס כאמור איננה מונעת מהתובע ככל שתימכר הדירה לקבל את יתרת התמורה המוסכמת. לכל היותר, גם אם ככל שבעת מכר הדירה ירבוץ על הדירה שעבוד בעל קדימות מכח דין, יוכל התובע לעתור לקבלת כספי התמורה מהנתבעת בערכי "נטו" (אשר אינן נגזרים מחיובים מאוחרים להסכם שנטלה על עצמה הנתבעת). אולם מקום בו ההסכם לא הגביל את הנתבעת בכל דרך מלפעול כהבנתה בקשר עם הדירה, טענתו של התובע בסיכומיו בלבד בכל הקשור עם כך נדחית אף היא.
סיכומם של דברים, דין התביעה להידחות וכך אני מורה.
-
על פי הדין בעת שבית המשפט פוסק הוצאות עליו לפסוק הוצאות ריאליות ולצד זה מידתיות. בהביאי בחשבון קיומם של שני דיונים מהם אחד לשמיעת ראיות; את מהות התביעה; את הצורך בהגשת כתב הגנה, עריכת תצהירים והגשת ראיות באשר להסכם שנכרת לפני כ- 15 שנה, יישא התובע בהוצאותיה של הנתבעת בסך כולל של 20,000 ₪ שישולמו תוך 45 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
בזה הסתיים הטיפול בתובענה.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת מלוא פרטיהם של הצדדים ובני משפחתם.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, ה' חשוון תשפ"ב, 11 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.
