פס"ד בתביעה להחרגת נכסים מעיזבון

תביעה בעניין היקף עיזבון במסגרתה מבקשת התובעת להחריג מעיזבון אמה המנוחה זכויות בדירה וחלק מחשבון בנק.

א. העובדות:

1. התובעת והנתבעים הם דודה ואחיינים – הנתבעים הם ילדיה ויורשיה של אחות התובעת, --- ז"ל (להלן: האחות או האחות המנוחה).

    

2. התובעת והאחות המנוחה נולדו בא' להוריהן --- ז"ל (להלן: האם או האם המנוחה) ו--- ז"ל. האחות נולדה בשנת 1946, התובעת נולדה 20 שנים אחריה בשנת 1966 וכעבור כשנתיים נפטר אביהן. בשנת 1970 עלתה האם לישראל יחד עם התובעת, בעוד האחות אשר כבר הייתה נשואה נותרה להתגורר בא'. בשנת 1972 נישאה האם ל--- (להלן: המנוח), אשר אימץ את התובעת לבתו (האם המנוחה והמנוח יחד יכונו להלן: המנוחים).

    

3. ביום 00.00.2007 נפטר המנוח, ובהתאם לצו ירושה שניתן אחריו ביום 00.00.2007 התובעת והאם ירשו את עיזבונו בחלקים שווים.

    

4. ביום 00.00.2015 נפטרה האם. לאחר פטירתה הגישה התובעת בקשה למתן צו לקיום צוואה בכתב יד, לפיה האחות זוכה בסך של 255,000 ₪, בעוד התובעת זוכה ביתרת העיזבון לרבות כספים בחשבונות בנק וכן ב"בית ברחוב --- תל אביב", לשון הצוואה. האחות הגישה התנגדות לקיום הצוואה (ת"ע 49917-03-16 ות"ע 50029-03-16).

   בפסק דין מיום 9.1.2019 (כב' השופטת כתוארה אז נלי רוסמן גליס), נקבע כי הצוואה שהגישה התובעת לקיום לא נכתבה ולא נחתמה על ידי האם המנוחה ועל כן התקבלה התנגדות האחות ונדחתה בקשת התובעת לקיום הצוואה. ערעור שהגישה התובעת על פסק הדין נדחה בהסכמת התובעת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 10.5.2021 (עמ"ש 62017-02-19).

    

5. בינתיים, ביום 00.00.2020 נפטרה האחות וביום 00.00.2021 ניתן צו ירושה לפיו הנתבעים, ילדיה, הם יורשיה בחלקים שווים (ת"ע 5494-12-20). יוער כי התובעת הגישה התנגדות לבקשת הנתבעים למתן צו ירושה אחר האחות (ת"ע 13229-12-20), ומשכך ביום 24.1.2021 התקיים דיון ובהחלטה שניתנה בתומו נמחקה התנגדות התובעת בהסכמתה וניתן צו כמבוקש.

    

6. לאחר כל זאת, ביום 25.5.2021 הגישה התובעת את התביעה שלפניי כעת וביום 5.10.2021 הגישה כתב תביעה מתוקן.

    

7. בין לבין, ביום 00.00.2021 ניתן צו ירושה לפיו יורשי האם המנוחה הם התובעת מחצית ויורשי האחות המנוחה מחצית.

    

8. בכתב התביעה המתוקן טענה התובעת, כי חלק מהנכסים הרשומים על שם האם המנוחה אינם שייכים לעיזבונה באופן מלא או חלקי, אלא לתובעת, והיא עתרה לסעד הצהרתי ולסעד כספי בסך של 1,251,031 ₪. במרוצת ההליך, הצטמצמה המחלוקת הטעונה הכרעה (ראו פרוטוקול דיון קדם המשפט מיום 15.6.2022 וכן הודעת ב"כ התובעת מיום 6.10.2022 כי היא אינה עומדת על חלק מתביעתה) ונותר להכריע בנושאים הבאים:

    

   חשבון בבנק ---, סניף ---, מספר חשבון --- (להלן: חשבון הבנק): חשבון זה היה רשום על שם האם המנוחה בלבד. התובעת טוענת כי על פי הלכת השיתוף, המנוח היה בעלים של מחצית מחשבון הבנק, אך התובעת מעולם לא קיבלה את חלקה כיורשת של המנוח. לטענתה, במועד פטירת המנוח היה בחשבון סך של כ- 50,000 יורו, חלקו של המנוח מחצית היינו 25,000 יורו וחלקה של התובעת מחצית מחלקו של המנוח. על כן לשיטתה, על עיזבון האם לשלם לה סך של 12,500 יורו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום.

    

   דירה הנמצאת ברחוב --- בתל אביב הידועה כגוש --- חלקה --- (להלן: הדירה): דירה זו נרכשה על ידי המנוחים בהתאם להסכם מכר עליו חתמו שניהם ביום 00.00.1978, והזכויות בה נרשמו בלשכת רישום המקרקעין על שם שני המנוחים בחלקים שווים ביום 00.00.1986. ביום 5.11.1998 חתמו המנוחים על מסמכים להעברת זכויות המנוח בדירה ללא תמורה לאם המנוחה, ביום 00.00.1999 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין העברת הזכויות בהתאם ומאז מלוא הזכויות בדירה רשומות על שם האם המנוחה. בתביעה שלפניי טוענת התובעת, כי המנוחים החזיקו את הדירה עבורה בנאמנות ועל כן יש לקבוע כי מלוא הזכויות בדירה שייכות לה ולא לעיזבון האם. עוד טוענת התובעת, כי כאשר הועברו זכויות המנוח בדירה לאם המנוחה, לא היה המנוח כשיר לבצע פעולות משפטיות, ועל כן אם תידחה טענתה כי מלוא הזכויות בדירה שייכות לה מכוח נאמנות, יש לבטל את העברת הזכויות מהמנוח לאם המנוחה ולקבוע כי מחצית הזכויות בדירה שייכות לעיזבון המנוח.

    

9. לבקשת התובעת (אשר הוגשה רק ביום 19.12.2023) וחרף התנגדות הנתבעים, בהחלטה מיום 4.1.2023 מונה פרופ' שלמה נוי כמומחה מטעם בית המשפט למתן חוות דעת בשאלת כשירות המנוח לחתום על מסמכי עסקת מתנה ביום 5.11.1998. ביום 12.6.2023 הגיש המומחה את חוות דעתו, לפיה ניתן לקבוע כי במועד הנדון לא היה המנוח בעל כשירות משפטית. המומחה השיב לשאלות הבהרה ששלחו לו הנתבעים ולבקשת הנתבעים הוא אף נחקר בחקירה נגדית בבית המשפט.

    

   ב. טענות הצדדים:

    

10. עיקרי טענות התובעת:

     

    • חשבון הבנק נפתח במהלך נישואי המנוחים אשר היו נשואים זל"ז משך 35 שנים עד לפטירת המנוח ונישואיהם היו טובים והרמוניים. בפועל התנהלו שניהם יחד בחשבון הבנק לרבות העברת כספים בגובה של מאות אלפי שקלים מעסקם. חשבון הבנק היה רשום פורמאלית על שם האם המנוחה בלבד נוכח דרישת הרשויות בגרמניה כתנאי להעברת כספי שילומים. לא יכולה להיות מחלוקת שעל פי הלכת השיתוף המנוח הוא בעלים של מחצית החשבון. משהמנוח נפטר לפני האם המנוחה, ברי כי לא הייתה לו סיבה לעמוד על זכויותיו בחשבון. התובעת מעולם לא קיבלה את חלקה בחשבון כיורשת של המנוח. התובעת לא פנתה אל האם המנוחה על מנת לקבל את חלקה לאחר פטירת המנוח, משום שהאם המנוחה הייתה אישה שורדת שואה פוסט-טראומטית ומשום אופי יחסיה עם אמה. במועד פטירת המנוח היה בחשבון סך של 50,000 יורו, חלקו של המנוח מחצית וחלקה של התובעת מחצית מחלקו של המנוח היינו 12,500 יורו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום.

       

    • המסמכים שהוגשו לתיק מוכיחים באופן חד משמעי שהמנוחים החליטו לרכוש את הדירה בנאמנות עבור התובעת. בין היתר חתמו המנוחים על הצהרת נאמנות אותה הגישו לרשויות המס, ואין כל סיבה שיעשו זאת אלא על מנת לרכוש את הדירה בנאמנות עבור התובעת תחת ציון שמה כרוכשת והפרוצדורות הכרוכות בכך נוכח היותה קטינה אותה עת. בפועל, נוצרה נאמנות על ידי המנוחים ביחס לדירה, בהתאם להוראת סעיף 2 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979, והיא דווחה כדין ובמועד לרשויות המס. המשמעות היא שהמנוחים אינם הבעלים של הדירה, אלא התובעת.

       

    • אכן, על התובעת מוטל נטל כבד, הן נוכח הוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, והן לאור כך שעסקינן בתביעה נגד עיזבון. אלא שלא מדובר בעדות יחידה של התובעת או בטענה לנאמנות משתמעת, אלא בנאמנות בכתב שהוכחה באמצעות מסמכים שהוגשו על ידי המנוחים לרשות המוסמכת במדינת ישראל. משקיימת הצהרת נאמנות בכתב, היא בהכרח גוברת על הוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין, משזו מהותה של נאמנות. לא מדובר בנאמנות בעל פה, אלא בנאמנות שקיומה הוכח באמצעות מסמכים שנחתמו על ידי המנוחים.

       

    • הוכח כי הנאמנות שרירה וקיימת. זוהי עמדת רשות המסים כפי המצוין באישורי מסים שהונפקו בחודש נובמבר 2022. כמו כן, לא ניתן לבטל נאמנות ללא הסכמת הנהנה, אשר לא ניתנה במקרה זה. כעולה מהמסמכים שהוגשו, הנאמנות שנוצרה על ידי המנוחים אינה תחומה בזמן והיא עומדת בתוקפה עד השלמתה קרי העברת הזכויות לידי הנהנה, או עד לביטולה כדין. הנאמנות לא בוטלה בכתב, ולא הוגש לבית המשפט כל מסמך היכול להעיד על ביטולה. הנאמנות גם לא בוטלה במשתמע. אין לראות בעסקת המתנה משנת 1998 כביטול הנאמנות. ראשית, רשות המסים המודעת לעסקת המתנה משנת 1998 לא ראתה בכך ביטול הנאמנות. שנית, עסקת המתנה אינה סותרת את הנאמנות שכן הזכויות לא הועברו לצד שלישי, אלא זכויות המנוח הועברו לאם המנוחה, כלומר הזכויות הועברו בין הנאמנים.

       

    • גם התובעת העידה כי המנוחים סיפרו לה שהדירה שלה, והעובדה שהיא לא ידעה על הגשת הצהרת הנאמנות לרשויות המס אינה מעלה ואינה מורידה לעצם הקמת הנאמנות על ידי המנוחים עבורה. לעומת זאת לנתבעים אין כל ידיעה בדבר אופן ניהול ענייניהם הכלכליים של המנוחים.

       

    • אין מקום לטענת ההתיישנות, אלא מעת שהנאמן כופר בקיום הנאמנות, ולא הוצגה כל ראיה לכפירה של המנוחים בנאמנות. גם אם היה מקום לראות בעסקת המתנה משנת 1998 ככפירה בנאמנות, עדיין לא היה מקום לקבוע כי התביעה התיישנה. שכן, תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים היא 25 שנה, וכפי שהעידה התובעת בעדות שלא נסתרה, דבר עסקת המתנה משנת 1998 נודע לה רק בפסח שנת 2020. גם בין מועד עסקת המתנה לבין מועד הגשת התביעה חלפו פחות מ- 25 שנים.

       

    • התביעה אינה נגועה בשיהוי, שכן התובעת העידה באופן עקבי בעדות שלא נסתרה, כי את הצהרת הנאמנות היא ראתה לראשונה כשקיבלה את המסמכים מרשות המסים בשלהי שנת 2020.

       

    • ככל שתידחה טענת התובעת כי הדירה הוחזקה עבורה בנאמנות, יש להורות על בטלות העברת מחצית הזכויות בדירה מהמנוח לאם המנוחה בשנת 1998, שכן הוכח כי המנוח לא היה כשיר עת נחתמו מסמכי העברת הזכויות. זאת בהתאם לקביעתו הנחרצת של המומחה שמונה על ידי בית המשפט. עורך הדין בפניו נחתמו מסמכי המתנה לא זכר את פרטי המקרה ולא ניתן להסתמך על התרשמותו בשאלת כשירות המנוח בעת החתימה.

       

    • עילת התביעה בעניין בטלות עסקת המתנה משנת 1998 לא התיישנה, שכן התובעת העידה באופן עקבי כי דבר עסקת ההעברה נודע לה רק בחודש אפריל 2020. כמו כן, גם מאז עסקת העברת הזכויות ועד למועד הגשת התביעה לא חלפו 25 שנים.

       

11. עיקרי טענות הנתבעים:

     

    • יש לסלק את התביעה על הסף משום מעשה בית דין וסופיות הדיון, שכן בית המשפט כבר הכריע שהצוואה שהוגשה לקיום לא נכתבה ולא נחתמה על ידי האם המנוחה וניתן צו ירושה אחריה. התובעת למעשה מבקשת לשנות את צו הירושה, הליך המוסדר בסעיף 72 לחוק ירושה, תשכ"ה-1965.

       

    • תביעת התובעת בעניין חשבון הבנק התיישנה. שכן תקופת ההתיישנות היא 7 שנים וחלפו כ- 14 שנים בין מועד פטירת המנוח לבין מועד הגשת התביעה. מכל מקום, במסגרת ההליך בעניין בקשת התובעת לקיום צוואה מזויפת של האם המנוחה, הסכימו הצדדים שם כי חשבון זה יופקד בנאמנות אצל עוה"ד שייצגו את הצדדים שם ומדובר בהודאת בעל דין ומעשה בית דין. התובעת לא התנגדה להעברת כספי חשבון הבנק לנאמנים כחלק מעיזבון האם המנוחה.

       

    • הזכויות בדירה נרשמו על שם המנוחים בלשכת רישום המקרקעין בשנת 1986. אותה עת הייתה התובעת בגירה בת 20 שנים. אילו חפצו המנוחים, הם היו רושמים את הזכויות על שם התובעת כפי שעשו כשנתיים לאחר מכן בנוגע לנכס מקרקעין אחר, או רושמים הערת אזהרה לטובתה.

       

    • התובעת לא עמדה בנטל הכבד המוטל עליה על מנת לסתור את המרשם. התובעת סומכת ידיה על העתק של מסמך לא מקורי משנת 1978 הנחזה להיות הצהרה על ידי נאמן לפי סעיף 119 לחוק מיסוי מקרקעין ועל אישורי מס שהונפקו ביום 29.11.2022 כאשר רשות המיסים מבהירה שאישורים אלה לא היו חלק מהתיק שנסרק מהארכיב, הם הונפקו לאור דרישת התובעת בחודש אוגוסט 2022 ואין באפשרות רשות המסים לדעת אם מדובר במסמכים מקוריים. לעומת זאת, באישורי המסים האותנטיים אשר שימשו את רישום הזכויות בשנת 1986 על שם המנוחים כלל לא רשום שהדירה נרכשה בנאמנות. אף במסמכי רשות המסים בעסקת המתנה לרבות הדיווח שהוגש אין כל אזכור לנאמנות.

       

    • יש לראות ברישום הזכויות בשנת 1986 על שם האם והמנוח, מבלי שנרשמה הערת אזהרה לטובת התובעת, ככפירה בנאמנות. במועד זה נוצרה עילת התביעה וממנו מתחיל מרוץ ההתיישנות. מאחר שמדובר במקרקעין מוסדרים היה על התובעת להגיש את התביעה בתוך 25 שנים. התובעת ידעה או שהיה עליה לדעת שהמנוחים כפרו בנאמנות, לאור הרישום בלשכת רישום המקרקעין ולאור הקשר הקרוב בינה לבין המנוחים. אף על פי כן בחרה התובעת להעלות את טענותיה לאחר שהמנוחים נפטרו ולאחר שהתביעה התיישנה בחלוף 35 שנים מאז נוצרה העילה.

       

    • דין התביעה להידחות גם מחמת השיהוי החמור מצד התובעת המבטא ויתור או זניחה, המשתיקים אותה מלקבל את הסעד הנתבע. התובעת העידה כי ידעה לפחות מגיל 16 כי הדירה מיועדת לה, אך למרות השכלתה המשפטית היא לא בדקה לאורך כל השנים האם הדירה רשומה על שמה או שיש אינדיקציה לכך שאכן יש לה זכויות. השיהוי נגרם עקב חוסר תום לבה של התובעת, שטוענת באופן שאינו מסתדר עם השכל הישר שהיא לא ידעה על הנאמנות עד שנת 2020 לאחר שהפסידה בהליך בו ביקשה לקיים צוואה מזויפת, כאשר כל המסמכים בחזקתה. התנהלות התובעת הביאה לנזק ראייתי, שכן פרט לתובעת שהיא בעלת אינטרס, כל שאר המעורבים אינם עוד בחיים ולא ניתן לחקור ולאמת את טענותיה. בשל השיהוי הרב והנזק הראייתי הורע מצבם של הנתבעים אשר הסתמכו בתום לב על הרישום במרשם המקרקעין.

       

    • התובעת מבססת את טענותיה על טענות עובדתיות הסותרות את טענותיה העובדתיות בהליך בו ביקשה לקיים צוואה בכתב יד שלטענתה הותירה האם המנוחה לגביה נקבע שהיא לא נכתבה ולא נחתמה על ידי האם המנוחה. משיחות שקיימו הנתבעים עם האם המנוחה שהיא סבתם עלה כי היא סברה שהדירה שלה. האם המנוחה הסתמכה על המרשם וכלכלה צעדיה בהתאם.

       

    • בעניין טענות התובעת לביטול עסקת המתנה, חל שיהוי חמור ביותר תוך גרימת נזק ראייתי. עם קבלת צו ירושת המנוח בשנת 2007 היה על התובעת לבדוק את זכויותיו במרשם המקרקעין ואילו הייתה עושה כן הייתה מגלה שמלוא הזכויות בדירה רשומות על שם האם המנוחה. למעשה, התובעת ידעה בזמן אמת שמלוא הזכויות בדירה רשומות על שם האם המנוחה. אילו הייתה פונה אל האם בחייה ופועלת לביטול העברת זכויות המנוח לאם, יתכן שהאם הייתה עושה צוואה המורישה את מלוא חלקה בדירה לנתבעים. בעטיו של השיהוי נוצר קושי לברר את עובדות המקרה, בייחוד מאחר שלא ניתן להעיד את האם המנוחה ואף עו"ד שרי פז אשר טיפלה בענייניה המשפטיים של המשפחה נפטרה. עוה"ד ר' אשר בפניו נחתמו מסמכי המתנה לא זכר את פרטי המקרה לנוכח חלוף הזמן. התובעת הגישה את הבקשה למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט רק בשלב מתקדם של ההליך ובכך הסבה נזקים לנתבעים אשר יתכן והיו מנהלים את חקירת העדים באופן שונה לו החקירות היו מתקיימות לאחר מועד הגשת חוות הדעת. היה על התובעת לבקש מינוי מומחה כבר בשלב מוקדם.

       

    • המומחה הרפואי הסתפק רק בהערכה סבירה של מצבו הקוגניטיבי של המנוח בעת החתימה על מסמכי המתנה ולא נערכה קביעה רטרוספקטיבית לפעולה שביצע המנוח. לפי עדות המומחה, יתכן והמנוח החמיר את מצבו הרפואי על מנת לקבל תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי והיה בכך כדי להשפיע על מסקנת המומחה. מסקנת המומחה אינה חזות הכל אלא יש לבחון את מכלול הנסיבות ולהעדיף את עדות עו"ד ר' מזמן אמת אשר התרשם שהמנוח היה כשיר לחתום.

       

      ג. דיון והכרעה:

       

12. בטרם דיון בכל אחת מהסוגיות שעל הפרק, יש להתייחס לטענת הנתבעים לפיה יש לסלק את התביעה על הסף משום מעשה בית דין וסופיות הדיון. לטענת הנתבעים, התובעת מבקשת כעת לשנות את צו הירושה שניתן אחר האם המנוחה. דין טענה זו להידחות. צו הירושה שניתן אחר האם המנוחה מצהיר על זהות היורשים ועל חלקו של כל אחד מהם בעיזבון, ואין בו כדי להגדיר מהם הנכסים הכלולים בעיזבון. בתביעה שלפניי כעת, התובעת אינה מבקשת לשנות את צו הירושה שניתן אחר האם המנוחה, אלא לגרוע מנכסי העיזבון. לפיכך, טענה זו של הנתבעים נדחית.

     

13. עוד טענו הנתבעים, כי יש לסלק את התביעה על הסף משום התיישנות או שיהוי. דיון בטענות אלה יתקיים להלן בנפרד ביחס לכל אחד מרכיבי התביעה השונים.

     

    חשבון הבנק:

     

14. עתירת התובעת בעניין חשבון הבנק מבוססת על טענתה, כי אף שהחשבון היה רשום לאורך כל השנים על שם האם המנוחה בלבד, מחציתו הייתה שייכת למנוח לנוכח הדין החל על יחסיהם הרכושיים של המנוחים כבני זוג נשואים. התובעת מבקשת לבוא בנעלי המנוח כיורשת מחצית עיזבונו ולתבוע את חלקו הנטען בחשבון הבנק.

     

15. המנוחים נישאו זל"ז בשנת 1972, ועל כן על יחסיהם הרכושיים חלה הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג. הלכה היא, כי "אין מניעה עקרונית השוללת מיורשי בן זוג שנפטר את האפשרות לבוא בנעליו של המנוח ולתבוע הכרה בזכויות מכוח חזקת השיתוף. אולם מניעה כזו עשויה לקום כאשר יש לראות את בן הזוג שנפטר כמוותר על זכותו לתבוע הכרה בזכויות אלו. ויתור כאמור יחול במקרה שבו הייתה לבן הזוג הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של שיתוף בנכסים והוא נמנע מלעשות כן" (ע"א 4696/90 פישלר נ' שיין (26.7.1994) פסקה 6, להלן: פישלר נ' שיין; ראו גם ע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה (2.6.1994), להלן: עניין יהלום). במקרה שלפניי, המנוח נפטר לפני האם המנוחה ובעת פטירתו היו המנוחים נשואים זל"ז. לא נטען ולא הוכח כי בימי חייו הייתה למנוח סיבה לנקוט בהליך נגד המנוחה ולעתור לסעד בעניין חשבון הבנק הרשום על שמה בלבד. מאחר שלא הונח כי המנוח ויתר על זכותו לטעון לקיומו של שיתוף בחשבון הבנק, הזכות עברה ליורשיו ומשכך לא הייתה מניעה עקרונית כי התובעת תגיש תביעה בעניין זה לאחר פטירתו.

     

16. אלא שהתובעת בחרה לא להגיש את תביעתה בסמוך לאחר פטירת המנוח, אשר כאמור הלך לעולמו בשנת 2007, ואף לא בשנים שלאחר מכן. התובעת בחרה להמתין משך כ- 14 שנים והגישה את תביעתה רק בשנת 2021. מאחר שהיה באפשרות התובעת להגיש את תביעתה בעניין חשבון הבנק עם פטירת המנוח ומתן צו ירושה המכריז כי היא יורשת מחצית מעיזבונו, צודקים הנתבעים בטענתם כי התביעה הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות בנוגע לרכיב זה (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). בכתב התביעה לא סיפקה התובעת כל הסבר לעיתוי הגשת התביעה. בקדם המשפט עת נשאלה על ידי בית המשפט האם פנתה לאמה בחייה בעניין טענתה כי יש לה חלק בחשבון הבנק כיורשת של האב, השיבה: "אני אמרתי לה שכדאי שהיא תהיה שלמה ורגועה, היא סבלה מפוסט טארומה, היתה ניצולת שואה, היתה מאוד חרדתית לנוכח מה שעברה, אני אמרתי לה שתהיה שקטה ובטוחה שהדברים כרגע משמשים אותה ...", וכאשר נשאלה האם היא לא רצתה לתבוע את הכספים מאמה, השיבה: "כרגע בשלבים האלה" (דיון מיום 15.6.22 עמ' 5 ש' 17-9). בתצהיר עדותה הראשית טענה התובעת, כי מעולם לה העלתה על דעתה לשוחח עם האם על כספים שהיא זכאית להם לאחר פטירת המנוח (סעיף 15 לתצהיר עדותה הראשית). כלומר, התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי סוכם בינה לבין האם שהיא לא תתבע את כספים מחשבון הבנק של האם כיורשת המנוח אולם זכות זו תישמר לה לאחר אריכות ימיה ושנותיה של האם. התובעת לא הצביעה על כל טעם המצדיק הארכת תקופת ההתיישנות. בנסיבות אלה, דין התביעה בנוגע לחשבון הבנק להידחות מחמת התיישנות.

     

17. למעלה מהצורך יצוין, כי היה מקום לדחות את התביעה ביחס לחשבון הבנק גם אלמלא התיישנה. מעת שהתובעת המתינה ולא הגישה את תביעתה אלא לאחר שהמנוחה נפטרה, היא יצרה נזק ראייתי כבד ביותר, שכן כעת איש מהמנוחים אינו יכול עוד לבוא ולהעיד על טיב היחסים ביניהם. כיום, כאשר האם המנוחה אינה עוד בין החיים, לא ניתן לשמוע את גרסתה גם בנוגע לעובדות נוספות המהוות בסיס לתביעה. לא ניתן לברר מול האם המנוחה, למשל, מה הטעם בשלו התנהל חשבון הבנק על שמה בלבד, מה הייתה כוונתה בנוגע לכספים שבחשבון הבנק, האם הכספים שהופקדו בחשבון מקורם משותף למנוחים או נפרד, האם חלק מהכספים שהופקדו לחשבון כבר הועברו לחשבון בנק של המנוח ועוד ועוד שאלות היכולות להשליך על גורל טענת התובעת כי הכספים שהיו בחשבון הבנק משותפים למנוחים בחלקים שווים. לא ניתן לדרוש כעת מהנתבעים, כיורשי היורשת של האם המנוחה, להתגונן מפני טענה שהכספים בחשבון הבנק היו משותפים למנוחים, המועלית כ- 14 שנים לאחר פטירת המנוח ומתן צו ירושה ביחס לעיזבונו. בעניין פישלר נ' שיין נקבע בהקשר זה, כי "בשלב שבו שני בני הזוג הלכו לעולמם הנטיה לאפשר ליורשים לטעון טענות בדבר חזקת השיתוף הינה פחותה" (פסקה 11).

     

18. הלכה היא, כי כאשר מוגשת תביעה נגד עיזבון, רובץ על התובע נטל הוכחה גבוה מזה המוטל על תובע בהליך אזרחי רגיל (ע"א 2556/05 זלוטי נ' אינדיבי (8.2.2009); ע"א 45/15 נבולסי נ' נבולסי (15.5.2017); עמ"ש (ת"א) 6964-12-20 פלונית נ' אלמונית (16.3.2022)). ראו דברי כב' השופט מ' זילברג בע"א 459/59 פינקלשטיין נ' פרושטייר, פ"ד יד 2327 (1960): "התביעה היתה נגד עזבונו של נפטר ואחד מיורשיו, וכלל גדול בדין כי בכגון זה מדקדקין עם התובע יתר על המידה הרגילה – והטעם גלוי וידוע: כי בהעדר הבעל-דבר גופו אין לדעת אם לא היה מצליח – אילו עוד בחיים חייתו – להזים או לסתור את ראיות יריבו ... כאשר התביעה היא נגד עזבון או אחד מיורשיו, יש קודם כל לעקור מן הלב את הספק, פן ואולי היתה באמתחתו של הנתבע החי טענה כל שהיא העשויה לסכל – אם על ידי כפירה ואם על ידי עדות סותרת – את תביעת יריבו. לא נעקר הספק – הפסיד התובע, כי המוציא מחברו עליו הראיה, הראיה הוודאית". משעה שהתובעת בחרה להמתין שנים ארוכות ולהגיש את תביעתה רק לאחר פטירת האם, כאשר האם עצמה אינה יכולה למסור גרסה באשר לאירועים הנטענים ואשר בירורם נחוץ לשם הדיון בתביעה, יש לדקדק עם התובעת ולדרוש ממנה לעמוד בנטל הוכחה מוגבר. ראו גם הוראת סעיף 54(4) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, המורה כי להוכחת תביעה נגד עיזבון נדרש סיוע לעדות התובע, ובהעדר סיוע אמנם יכול בית המשפט להסתפק בעדות התובע אולם עליו לפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. התובעת לא תמכה טענותיה בעניין השיתוף בחשבון הבנק בראיות כלשהן מלבד עדותה שלה, כפי שיפורט בפסק הדין עדותה אינה מאופיינת באמינות כלל ולא ניתן לקבוע כי היא עמדה בנטל המוגבר המוטל עליה ואף לא בנטל רגיל במשפט אזרחי של מאזן ההסתברויות.

     

19. זאת ועוד, יש לראות בהתנהלות התובעת אשר בחרה שלא להגיש את התביעה בעניין חשבון הבנק משך שנים כה רבות כוויתור על טענה ביחס לחשבון. אף אם היה ממש בטענת התובעת כי היא נמנעה מהגשת התביעה לאורך כל השנים משום שרצתה שהאם אשר לדבריה סבלה מחרדה תהיה רגועה – טענה אשר לא הוכחה – לא היה בכך כדי להועיל לה בהקשר זה. התובעת אינה בתה היחידה של האם המנוחה ואינה היורשת היחידה על פי דין, והיה עליה לדעת כי אם לא תעשה דבר בחיי האם בעניין חשבון הבנק, מאוד יתכן שגם אחותה המנוחה תירש את הכספים יחד עמה. אף על פי כן, בחרה התובעת שלא לעשות דבר משך השנים הרבות שבין מועד פטירת המנוח לבין מועד פטירת האם המנוחה (ראו בעניין זה גם פישלר נ' שיין פסקאות 9 - 10). משמעות העובדה שלאורך כל השנים התובעת לא פנתה לאמה כיורשת המנוח בעניין טענתה כי היה לו חלק בחשבון הבנק, היא שהתובעת ויתרה על טענתה.

     

20. על פי הפסיקה, נודעת חשיבות בהקשר זה גם לתכליתה של הלכת השיתוף בנכסים, אשר אינה עומדת עוד באותה עוצמה לאחר ששני בני הזוג נפטרו. כדברי כב' השופט ד' לוין: "הלכת השיתוף בנכסים נוצרה על ידי הפסיקה מתוך מטרה לקדם ערכים חברתיים התואמים למציאות של חברה מתקדמת. יחד עם זאת, אין להרחיק לכת ביישומה, אלא יש להציב לה גבולות. הצבת הגבולות מתחייבת בשל שיקולים של מדיניות משפטית על פיה יש למצוא את האיזון הראוי בינם לבין הרעיון הבסיסי של הלכת השיתוף ... הצורך בהגנה על הרעיון הבסיסי של הלכת השיתוף, אינו כה משמעותי בענייננו, שכן "בעלת הזכות האמיתית" אינה עוד בין החיים, ואילו בנה, היורש לא נפגע או חלילה נושל מן הירושה, אלא אף להפך" (פישלר נ' שיין בפסקה 12). כן יש להתחשב בשיקולים העומדים ביסוד דיני ההתיישנות וביניהם כי ראוי שבתי המשפט יעסקו בבעיות ההווה ולא בעניינם שאבד עליהם הכלח. "אין כל טעם להרחיב את תחולתה של הלכת השיתוף, ובכך לסטות מן העקרונות הכלליים, שעל פיהם זכותו של אדם לעמוד על זכויותיו הינה מוגבלת בזמן (ראה, למשל, חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). בעניין זה לא למותר הוא להזכיר כי אחד מן הטעמים המונחים ביסוד רעיון ההתיישנות נעוץ בכך ש"כל השהיה, ארוכה מדי, בהגשת התביעה, יש בה ריח של מחילה וויתור" ... טעם נוסף המועלה להצדקת עקרון ההתיישנות הכללי הוא האינטרס הציבורי "שזמנו של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח" (דברי כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ ואח', בעמ' 559). טעם אחרון זה יפה במיוחד לסוגיה שלפנינו, שבה מתבקשים אנו להתיר דיון והכרה בזכויות שהולדתן, אם בכלל, עשרות בשנים קודם ליום הגשת הבקשה, ויסודן בחיים המשותפים שניהלו בני זוג שהלכו שניהם זה מכבר לעולמם" (עניין יהלום, פסקה 25).

     

21. לסיכום פרק זה, תביעת התובעת בעניין חשבון הבנק הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, ואף אם לא הייתה מתיישנת דינה היה להידחות מכל הטעמים שפורטו לעיל.

     

    הדירה:

     

22. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, אשר כותרתו "כוח ההוכחה של רישום", קובע: "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו". חזקת נכונות המרשם הקבועה בסעיף זה, אינה חזקה חלוטה והיא ניתנת לסתירה. אולם, בשל חשיבות המרשם, אשר נועד ליידע כי הרישום הוא סופי, אמין ומשקף נכונה את הזכויות הרשומות בו על מנת לאפשר לציבור להסתמך עליו, הנטל לסתירת הרישום ולהוכחת הטענה כי הוא אינו משקף את מצב הדברים האמיתי, הוא נטל כבד מאוד (ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס הכללי לנכסי נפקדים (21.7.2007)). מכאן, כי נקודת המוצא לדיון היא שרישום האם כבעלת מלוא הזכויות בדירה, משקף נכונה את הבעלות בדירה. אמנם, התובעת יכולה לנסות לסתור את המרשם, אולם הנטל המוטל עליה כבד.

     

23. טעם נוסף להכבדת הנטל המוטל על התובעת, הוא, כפי שפורט לעיל, העובדה שמדובר בתביעה שהוגשה נגד עיזבון כאשר האם אינה עוד בין החיים ואינה יכולה למסור את גרסתה (ראו לעיל פסקי הדין שאוזכרו בעניין זה).

     

24. זאת ועוד, טענתה של התובעת אינה רק כי הדירה הוחזקה עבורה בנאמנות, אלא גם כי היא נרכשה עבורה על ידי המנוחים במתנה. שהרי, אין מחלוקת שהמנוחים הם שמימנו את רכישת הדירה, ולא התובעת אשר בעת הרכישה הייתה ילדה בת כ- 12 שנים. הואיל ועסקינן בטענה לעסקת מתנה, יש להקפיד בעת בחינת גמירות דעת המנוחים בנוגע למתנה הנטענת. על פי הפסיקה, "בהיות המתנה חוזה חד צדדי, ובפרט כאשר המדובר במתנה במקרקעין, חייבת להיות הבדיקה לגבי גמירות דעתו של הנותן קפדנית במיוחד" (ע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' איתן גולדברג (20.7.1995)). כן נפסק כי "... מאחר שמתנה היא במהותה חוזה חד צדדי – אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחת אל מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה ... במובן זה, נראה כי בעסקת מתנה מתחייבת רמה גבוהה יותר של הוכחת גמירת דעת – כך שנדרש לוודא כי המתנה ניתנה ברצון חופשי ומתוך הבנה מלאה ... ויוער כי אין באמור כדי להמעיט מן הכלל שלפיו כל אדם מוחזק ככשר להתקשר בחוזה בהתאם לסעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית; אלא אך להבהיר כי כאשר מדובר בחוזה מתנה, הבחינה של יסוד גמירת הדעת צריך שתהא קפדנית יותר..." (ע"א 3354/18 פלונית נ' פלוני (23.3.2020)).

     

25. אף התובעת עצמה טוענת בסיכומיה כי מוטל עליה נטל כבד, הן נוכח הוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין והן לאור כך שעסקינן בתביעה כנגד עיזבון (סעיף 18 לסיכומי התובעת). אלא שלשיטתה, היא עמדה בנטל זה.

     

    האם הוכח כי הזכויות בדירה שייכות במלואן לתובעת מכוח נאמנות?

     

26. נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת (סעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979, להלן: חוק הנאמנות). נאמנות יכולה להיווצר על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש (סעיף 2 לחוק הנאמנות).

     

27. במקרה שלפניי, התובעת טוענת כי הנאמנות הוקמה בהסכם שנעשה בין האם המנוחה לבין המנוח (סעיף 3 לכתב התביעה). לדבריה, לכתחילה כאשר נרכשה הדירה בשנת 1978, רכשו אותה המנוחים עבורה, הזכויות בדירה היו שייכות לה לאורך כל השנים והמנוחים אך החזיקו אותן בנאמנות עבורה, וכל זאת מבלי שהיא ידעה על כך לאורך כל אותן שנים. לדבריה, דבר קיומה של הנאמנות נודע לה רק בחודש אוקטובר 2020 (סעיף 5 לכתב התביעה), היינו למעלה מ- 5 שנים לאחר שהמנוחה נפטרה.

     

    אף שהתובעת הציגה מסמכים בכתב אשר יש בהם כדי לתמוך בטענתה, לאחר בחינת כל העובדות אשר הובאו במסגרת ההליך ואשר תפורטנה להלן, מצאתי כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את טענתה שהמנוחים לא היו בעלי הזכויות בדירה אלא כי הזכויות בדירה היו שייכות לה לאורך כל השנים והמנוחים אך החזיקו את הדירה עבורה בנאמנות. זאת אף אם היה על התובעת לעמוד בנטל רגיל בהליך אזרחי של מאזן ההסתברויות, לא כל שכן כאשר עליה לצלוח נטל מוגבר.

     

28. על פי גרסתה של התובעת, הדירה נרכשה בעקבות כך שבסמוך לבת המצווה שלה החליטו ההורים לרכוש דירה מרווחת "שתהיה בשביל הבת התובעת" (סעיף 23 לכתב התביעה). התובעת מבקשת לסמוך טענתה זו על כך שבמפרט הטכני של הדירה עליו חתמו המנוחים ביום 00.00.1978 מופיע גם שמה שלה ועל כך שבחוזה הרכישה עצמו עליו חתמו המנוחים ביום 00.00.1978 מופיע גם שמה בכותרת כרוכשת אולם הוא נמחק בקו. ברם, בעובדות אלה אין די. רישום שמה של התובעת במפרט הטכני ורישום שמה בהסכם הרכישה, לצד שמותיהם של המנוחים, ומחיקת שמה של התובעת בקו, אין בהם כדי ללמד שהדירה נרכשה עבור התובעת ולא עבור המנוחים. אקט מחיקת שמה של התובעת אף יכול לתמוך במסקנה הפוכה, לפיה כוונת המנוחים לא הייתה לרכוש את הדירה עבורה.

     

29. עוד מפנה התובעת לכך שבסעיף 31 להסכם הרכישה נרשמו המילים: "לבת תירשם הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין". אולם, אין חולק כי סופו של דבר לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין כל הערה לטובת התובעת. לגרסתה של התובעת, הטעם לאי רישום הערת אזהרה לטובתה הוא היותה קטינה אותה עת, כדבריה: "הערת אזהרה לא יכולה להירשם לטובת קטין שלא יכול להיות קונה, אלא אם כן פותחים תיק באפוטרופוס הכללי. לפיכך, נרשמה הערת אזהרה בטאבו רק על שם המנוחים, הכוללת את חוזה הרכישה שבו סעיף 31" (סעיף 25 לכתב התביעה). ברם, התובעת חדלה להיות קטינה בשנת 1984. אף על פי כן, לאורך כל השנים הרבות שחלפו מאז בגרה התובעת ועד לפטירת המנוח בשנת 2007, ואף לאחר מכן עד לפטירת האם המנוחה בשנת 2015, לא נרשמה הערת אזהרה לטובת התובעת.

     

30. לא זו אף זו, רק בשנת 1986 נרשמו בלשכת רישום המקרקעין הזכויות בדירה בהתאם להסכם הרכישה. אותה עת התובעת כבר הייתה בגירה. למרות זאת, הזכויות בדירה נרשמו על שם המנוחים ולא על שם התובעת, ואף לא נרשמה הערת אזהרה לטובתה. בכך קורסת טענת התובעת לפיה הטעם לאי רישום הערת אזהרה לטובתה היה היותה קטינה אותה עת.

     

31. יתר על כן, לטענת התובעת, הטעם אשר עמד ביסוד הנאמנות ובשלו הזכויות בדירה לא נרשמו באופן ישיר על שמה, הוא "הפרוצדורות הכרוכות בכך נוכח היות התובעת קטינה באותה העת". משום כך, לטענתה, "בחרו המנוחים לרכוש את הדירה בנאמנות עבור התובעת" (סעיף 16 לסיכומי התובעת). אולם, כאמור, כאשר נרשמו בלשכת רישום המקרקעין הזכויות בדירה על שם המנוחים, התובעת כבר הייתה בגירה בת כ- 20 שנים. לפיכך, הטעם שעמד לטענת התובעת בבסיס הנאמנות, כבר לא היה קיים עוד ולא היה כל צורך במנגנון הנאמנות. אותה עת לא הייתה כל מניעה גם לשיטת התובעת, כי הזכויות בדירה תרשמנה באופן ישיר על שמה, ככל שהן היו שייכות לה. הגם שכך, הזכויות בדירה לא נרשמו על שם התובעת אלא על שם המנוחים. בכך יש כדי ללמד שהזכויות היו שייכות למנוחים כפי הרישום ולסתור את טענת התובעת כי המנוחים אך נרשמו כבעלי הזכויות בנאמנות עבורה.

     

    התובעת לא סיפקה כל טעם לנאמנות ולא הסבירה מה עומד בבסיסה, לבד הטענה שהמנוחים לא רצו שהזכויות תרשמנה על שמה משום שהייתה קטינה, טענה אשר נפלה כאמור.

     

32. יוער בהקשר זה, כי בשנת 1988, כאשר התובעת הייתה בת כ- 22 שנים, רכשו המנוחים נכס מקרקעין נוסף אשר הזכויות בו נרשמו בחלקים שווים על שם כל אחד מהם ועל שם התובעת, 1/3 מכלל הזכויות לכל אחד (סעיף 38 לכתב התביעה). כלומר המנוחים לא נמנעו מרישום זכויות בנכסי מקרקעין על שם התובעת כאשר הם חפצו להעניק לה זכויות. גם בכך יש כדי לחזק את המסקנה כי אילו חפצו המנוחים להעניק את הזכויות בדירה לתובעת, הם היו דואגים לרישום הזכויות על שמה.

     

33. כאמור, התובעת טוענת כי היא כלל לא ידעה שהדירה שייכת לה ושההורים מחזיקים אותה עבורה בנאמנות. בעניין זה טענה התובעת בכתב התביעה כי דבר קיום הנאמנות נודע לה רק בחודש אוקטובר 2020 (סעיף 5 לכתב התביעה). לדבריה היא "לא ידעה כלל מהוריה ז"ל על הקמת הנאמנות לטובתה בדירה ברח' פנקס מאז רכישתה" (סעיף 34 לכתב התביעה). גרסתה של התובעת בעניין זה אינה סבירה כלל. טענת התובעת כי המנוחים לכתחילה רכשו את הדירה עבורה במתנה, רשמו את הזכויות על שמם כנאמנים שלה, אך הסתירו זאת ממנה לאורך כל חייהם – לרבות משך כ- 29 השנים שחלפו מאז התובעת בגרה ועד שהאם נפטרה – אינה מתיישבת עם השכל הישר ואינה מתקבלת על הדעת. אם המנוחים ראו בדירה כנכס של התובעת אותו הם אך מחזיקים עבורה בנאמנות, הדעת נותנת שהם היו משתפים בכך את התובעת על מנת להבטיח שהזכויות אכן תגענה אליה, אך הם לא עשו זאת. התובעת אף לא טוענת כי המנוחים שיתפו אדם אחר כלשהו בעניין קיומה של הנאמנות על מנת להבטיח כי אכן בבוא העת הזכויות תעבורנה לידי התובעת. טענת התובעת כי המנוחים החזיקו עבורה את הזכויות בדירה בנאמנות אך לא סיפרו לה על כך מעולם, גם אינה מתיישבת עם טענתה כי היו ביניהם יחסים קרובים מאוד (למשל, חקירתה הנגדית בעמ' 22). התובעת ידעה למסור בחקירתה הנגדית פרטים רבים אודות התנהלותם הכלכלית של המנוחים (עמ' 27), ואין זה סביר שחרף מעורבותה בחייהם בכלל ובחייהם הכלכליים בפרט, דווקא העובדה שהם מחזיקים עבורה דירה בנאמנות לא תובא לידיעתה. כאשר נשאלה התובעת בעניין זה בחקירתה הנגדית היא לא השיבה לעניין ולא נתנה כל מענה מספק (עמ' 24-23).

     

34. על פי עדות התובעת בחקירתה הנגדית, לגבי הדירה הנוספת אשר הזכויות בה היו משותפות למנוחים ולתובעת בחלקים שווים, היא כן ידעה לאורך השנים על בעלותה ואף הייתה מעורבת עת נרכשה הדירה (עמ' 29). מכאן שכאשר המנוחים חפצו להעניק לתובעת זכויות במתנה, הם לא הסתירו זאת ממנה. בכך יש לתמוך במסקנה לפיה את הדירה לא רכשו המנוחים עבור התובעת והרישום על שמם נעשה משום שהם היו בעלי הזכויות ולא משום שהחזיקו בזכויות בנאמנות עבור התובעת.

     

35. יתר על כן, על פי גרסת התובעת, המסמכים אשר מכוחם היא למדה על קיומה של הנאמנות הנטענת התגלו לה במקרה, כ- 5 שנים לאחר שהמנוחה הלכה לעולמה וכ- 13 שנים לאחר שהמנוח הלך לעולמו, עת מצאה את חוזה הרכישה בין ארגזי המסמכים שהותירה אחריה האם בדירתה. כלומר, על פי גרסתה, לא זו בלבד שהמנוחים הסתירו ממנה לאורך חייהם את העובדה שהדירה מוחזקת עבורה בנאמנות, הם אף לא נקטו פעולה כלשהי על מנת שדבר קיומה של הנאמנות ייוודע לתובעת – לא בחייהם ולא לאחר פטירתם. עובדות אלה מלמדות כי המנוחים לא החזיקו בדירה בנאמנות עבור התובעת.

     

36. יוער בהקשר זה כי לפי סעיף 7(ב) לחוק הנאמנות, "הנאמן חייב לתת לנהנים דין וחשבון על עניני הנאמנות אחת לשנה ובגמר כהונתו, ולמסור להם ידיעות נוספות לפי דרישתם הסבירה". אין חולק כי המנוחים לא פעלו כך, ולדברי התובעת, כאמור, הם כלל לא סיפרו לה על קיומה של הנאמנות. כאמור, בשנת 1998 הועברו זכויות המנוח בדירה לשמה של האם המנוחה. אף על העברה זו לא סיפרה האם לתובעת, על פי טענת התובעת. התנהלות זו אינה מתיישבת עם הטענה כי הדירה הוחזקה בנאמנות עבור התובעת, בפרט על רקע טענת התובעת כי בינה לבין האם שררו יחסי קרבה כאמור.

     

37. עוד יוער, כי בהקשר לשאלת תחולתו של סעיף 69 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ב-1963, הקובע פטור ממס במכירה של זכויות במקרקעין מנאמן לנהנה, נקבע בפסיקה שיש לעמוד הן בתנאי מהותי והן בתנאי פרוצדורלי. כן נקבע, כי "התנאי המהותי דורש את קיומו של נהנה נאמנות ספציפי, סופי ומיודע במועד הקניית נכס המקרקעין לנאמן" וכי אי ידיעת הנהנית להיותה נהנית בנאמנות מלכתחילה, מהווה טעם לכך שלא תוכר נאמנות לצורך הפטור ממס (ע"א 7610/19 מנהל מס שבח תל אביב נ' גליס (30.6.2022) סעיפים 82-81).

     

38. כאמור, בשנת 1998 נחתמו מסמכי מתנה לפיהם הועברו זכויות המנוח בדירה למנוחה ובעקבות כך הייתה המנוחה לבעלת מלוא הזכויות בדירה. דיון בשאלה אם העברת הזכויות תקפה או לא לנוכח הטענה להעדר כשרות המנוח אותה עת, ייערך בהמשך פסק הדין. אולם, לצורך התחקות אחר אומד דעת המנוחה בנוגע לטענת הנאמנות, יש לפעולה זו משמעות בכל מקרה. שהרי, אילו סברה האם המנוחה שהיא והמנוח מחזיקים את הזכויות בדירה בנאמנות עבור התובעת, מדוע העבירה את הזכויות משמו לשמה. אם כבר נעשתה העברת זכויות, מדוע לא לשם התובעת שהיא על פי הטענה בעלת הזכויות האמיתית. התובעת לא סיפקה לכך הסבר.

     

39. אף שבכתב התביעה טענה התובעת, כאמור, כי דבר קיום הנאמנות נודע לה לראשונה בחודש אוקטובר 2020, לאורך ההליך מסרה התובעת גרסאות שונות וסותרות בנוגע לשאלה מתי לשיטתה נודע לה שהמנוחים מחזיקים את הדירה עבורה. בקדם המשפט נשאלה התובעת על ידי בית המשפט בעניין זה, ותשובותיה היו בלתי סדורות, כשפעם אחת היא השיבה שהמנוחים אמרו לה לאורך השנים מאז הייתה בת 16 שנים שהדירה מיועדת לה ותהיה שלה בעתיד, ופעם אחרת היא השיבה שהמנוחים אמרו לה שהדירה כבר שלה (דיון מיום 15.6.22 עמ' 4 ש' 27-7). העדר עקביות בתשובות התובעת בנוגע לסוגיה שהיא בלב ההליך פוגמת קשות באמינותה. בתצהיר עדותה הראשית ניסתה התובעת לטעון כי ידעה מדברים שאמרו לה המנוחים כי הם רכשו את הדירה עבורה, אולם "דבר קיומה הרשמי של הנאמנות" נודע לה בחודש אוקטובר 2020 (סעיף 14 לתצהיר עדותה הראשית). בכל הכבוד, התובעת אינה יכולה לטעון בו זמנית כי ידעה שהזכויות בדירה שייכות לה אף שהן רשומות על שם המנוחים, וכי לא ידעה שהמנוחים מחזיקים עבורה את הזכויות בנאמנות. מדובר בטענות עובדה סותרות ולא ניתן לקבל את ניסיון התובעת להתחבא מאחורי הטענה שקיומה "הרשמי" של הנאמנות הוא שנודע לה רק בחודש אוקטובר 2020, בניגוד לטענתה בכתב התביעה.

     

40. בחקירתה הנגדית התקשתה התובעת מאוד להשיב כאשר התבקשה לפרט מתי שמעה מהאם שהדירה מיועדת עבורה, וגרסתה הייתה עמומה ומבולבלת. כך, כאשר נשאלה האם גם לאחר שהיא בגרה אמרה לה האם שהדירה מיועדת עבורה, תחילה לא השיבה לעניין אלא אמרה "אמרה בהזדמנויות שונות ...", כאשר נשאלה שוב השיבה "לא יכולה להגיד לך על מועד ספציפי, אבל זה נאמר לאורך כל החיים" וכאשר נשאלה פעם שלישת השיבה "אני מניחה שכן ... אבל לא יודעת להגיד בדיוק כשהייתי בוגרת". עת נשאלה האם יתכן שלאחר שבגרה כבר לא נאמר לה שהדירה בשבילה, השיבה "יכול להיות. זה לאורך החיים חזר על עצמו ... החל מגיל 14-15 ואילך". אולם מיד לאחר מכן כאשר נשאלה האם עד שהאם נפטרה היא חזרה על כך שהדירה מיועדת לתובעת, השיבה "כן, אפשר להגיד. אני לא יכולה להגיד שזה סמוך למועד הפטירה שלה ...". עדותה של התובעת בנושא הנמצא בליבת ההליך נמצאה בלתי סדורה ובלתי מהימנה.

     

41. זאת ועוד, לאורך השנים הרבות מאז רכישתה שימשה הדירה את המנוחים, הם התגוררו בה ועשו בה מנהג בעלים. מלבד בתקופה הסמוכה לרכישתה אז התגוררה התובעת עדיין עם המנוחים כשבחלק מהתקופה הייתה קטינה, לא נהנתה התובעת מהדירה או מפירותיה כלל. התובעת אף לא טענה וממילא לא הוכיחה כי אי פעם נשאה בהוצאה כלשהי בגין הדירה בה על פי הנוהג נושא הבעלים (למשל שיפוץ הדירה או הבניין, השתתפות בעלות מתקני הבניין ותיקונם וכו'). גם בכך יש כדי לתמוך במסקנה כי מדובר בדירה שהייתה שייכת למנוחים, ולא לתובעת. ראו דברי כב' השופט א' שטיין בע"א 7610/19 מנהל מס שבח תל אביב נ' גליס (30.6.2022) פסקה 31: "הנאמן מוגדר אם כן כמי שאינו זכאי להנאה מנכסי הנאמנות או מפירותיהם – למעט תשלום שכרו והוצאות הנאמנות, הגם שנהוג לראות בו כבעל השליטה בנכסי הנאמנות, לאורך תקופת הנאמנות, מכוח הקנייתם לידיו". ראו גם: שלמה כרם חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 38-37 (2004).

     

42. יוער למעלה מהנדרש, כי טענת התובעת אף אינה מתיישבת עם הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, המורה כי "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה". שהרי, כאמור, לפי הגרסה של התובעת, הדירה לא רק הוחזקה עבורה בנאמנות, אלא היא אף נרכשה עבורה במתנה. מאחר שהמנוחים המשיכו ונהגו בדירה כבעלים לכל דבר ובפועל לא הוענקו לתובעת זכויות כלשהן בדירה בחיי המנוחים ולדבריה היא אף כלל לא ידעה על המתנה, מדובר, על פי הגרסה שהניחה התובעת, בהקניה לאחר פטירה שלא על דרך צוואה ומשכך היא אינה בת תוקף (ראו בעניין זה בע"מ 4739/15 פלונית נ' פלוני (30.12.2015)).

     

43. לא זו אף זו, התובעת עצמה טענה בהליך קודם, כי האם המנוחה עשתה צוואה בה ציוותה לה את זכויותיה בדירה. מכאן שלשיטת התובעת עצמה באותו הליך, האם המנוחה סברה שהזכויות בדירה שייכות לה ולא לתובעת. גם בכך יש כדי לסתור את הטענה שהמנוחים אך שימשו כנאמנים עבור התובעת ולא היו בעלי הזכויות בדירה. כך מתוך המסמך אותו ביקשה התובעת לקיים כצוואת המנוחה:

     

    ---

     

    אמנם, בפסק הדין מיום 9.1.2019 נקבע כי המסמך בו נכתבו הדברים, אשר התובעת ביקשה לקיימו כצוואה בכתב יד, לא נערך ולא נחתם בכתב ידה של האם המנוחה ומשכך בקשת התובעת לקיום צוואה נדחתה. אולם, לא ניתן להתעלם מן העובדה שהתובעת פנתה לבית המשפט וביקשה כי תוכר זכותה על יסוד טענתה שלה לפיה המנוחה העניקה לה את הדירה במסגרת צוואה. לא ניתן לאפשר מצב בו לאחר שנדחתה טענת התובעת כי האם המנוחה הורישה לה את הזכויות בדירה במסגרת צוואה, תפנה התובעת בהליך חדש ובו תטען שהזכויות כלל לא היו של המנוחה לכתחילה אלא שלה עצמה.

     

    טענת התובעת כי ידעה מאז שנות ילדותה שהדירה שלה וכן טענתה האחרת שידעה שהדירה מיועדת עבורה, אינן עולות בקנה אחד עם העובדה שהתובעת טרחה וניהלה הליך משפטי ארוך בניסיון להוכיח כי המנוחה עשתה צוואה בה ציוותה לה את הזכויות בדירה. אילו אכן הייתה האם המנוחה אומרת לתובעת כי הדירה שלה או כי הדירה מיועדת לה, הדעת נותנת שהתובעת הייתה מבררת את הסוגיה ובודקת למשל בלשכת רישום המקרקעין, ברשויות המס או בדירת המנוחים אם יש מסמכים התומכים בטענה זו. מה טעם יש במקרה שכזה לנהל הליך במטרה לנסות להוכיח קיומה של צוואה לפיה התובעת זוכה בזכויות המנוחה בדירה – הליך בו הפסידה התובעת כאמור. התובעת לא ידעה לתת לכך תשובה מניחה את הדעת (עמ' 28 ש' 18 - עמ' 29 ש' 5).

     

44. בנוסף, התובעת העידה כי כאשר רכשה דירה אחרת למגוריה יחד עם הגרוש שלה, היא לא הצהירה בפני הרשויות כי כבר יש לה זכויות בדירה (עמ' 30 ש' 33-32). לאחר שלתובעת צמחה טובת הנאה מהצהרה מסוימת בפני הרשויות, היא אינה יכולה כעת לטעון היפוכו של דבר. התובעת העידה גם שלא ציינה בהצהרת הון שהגישה לרשויות המס כי הדירה שייכת לה על סמך דבריה של אמה (עמ' 31 ש' 14).

     

45. על פי דוקטרינת ההשתק השיפוטי, בעל דין שטען טענה בהליך אחד, מושתק מלהתכחש לטענתו ולהעלות טענה הפוכה במסגרת הליך משפטי אחר. זאת גם אם ההליך החדש מתנהל נגד יריב אחר שבעניינו לא נוצר מעשה-בית-דין (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 13, 2020) 271). "הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל-הדין לבית בית-המשפט. מכך אף נובע שתחולתו של ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת למצב דברים שבו מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר ... ואף אין דרישה שהצד האחר שינה את מצבו לרעה ... זאת ועוד, טענה בדבר השתק שיפוטי יכולה לעלות בלא קשר לנושא המשפטי המהותי העומד על הפרק" (דברי כב' השופט א' גרוניס, רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, נט(6) 625, 633 (2005)). ההשתק השיפוטי חל במערכת היחסים שבין בעל הדין לבין המערכת השיפוטית, המייצגת את האינטרס של הציבור כולו (בר"מ 8689/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה מגדל העמק נ' מבני תעשיה בע"מ (2015)). התכלית ביסוד הדוקטרינה היא מניעת פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי וניצול לרעה של בית המשפט. תכלית זו שני פנים לה: האחד, פן מוסרי, שלפיו הדוקטרינה נגזרת משיקולי צדק ומעיקרון תום הלב, מה שאינו מתיישב עם הצגת דבר והיפוכו בשני הליכים עוקבים; השני, הפן המעשי ומניעת חשש למתן החלטות סותרות בהליכים שונים (סוגיות בסדר דין אזרחי 272; רע"א 4533/14 כרם חמדאן נ' אלדד בדר ואח' (29.6.2014)). "ההליך השיפוטי אינו 'תכנית כבקשתך', ובעל דין אינו רשאי לטעון דבר והיפוכו בהליכים שונים, בבחינת "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ" (קהלת ז, יח)" (רע"א 2401/21 סאמי ג'אעוני נ' נחלת שמעון בע"מ (1.3.2022)‏‏). דוקטרינת ההשתק השיפוטי תחול לא רק כאשר נטענות על ידי אדם טענות סותרות בפני ערכאות משפטיות שונות, אלא גם אם יטענו טענות סותרות בפני רשויות מנהליות (בר"מ 8689/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה מגדל העמק נ' מבני תעשיה בע"מ (4.5.2015)‏;‏ עמ"ש (תל אביב) 51794-12-23 ג' ואח' נ' ל' ואח' (28.7.2024)). במרוצת השנים אף רוככה הדרישה לצמיחת טובת הנאה מן הטענה שהועלתה על מנת שיוקם מחסום מהעלאת טענה סותרת בהליך משפטי אחר. כדברי כב' השופטת י' וילנר בבע"מ 8943/22 פלוני נ' פלונית (15.3.2023)‏: ‏"בעבר, תחולתו של כלל ההשתק השיפוטי הותנתה בכך שטענתו הרלוונטית של בעל הדין התקבלה במסגרת ההליך האחר ... במרוצת השנים רוכך תנאי זה, לכדי דרישה שלבעל הדין צמחה "הנאה" כלשהי כתוצאה מהעלאת הטענה שעל הפרק ... ואף ביחס לנחיצותה של דרישה מרוככת זו ניתן למצוא עמדות שונות בפסיקתו של בית משפט זה ... אציין כי לגישתי, צמיחתה של "הנאה" כלשהי כתוצאה מהעלאת טענה מסוימת, איננה, ככלל, תנאי לקביעה כי בעל דין מושתק מלטעון את היפוכה. זאת, בעיקרו של דבר, לנוכח רציונל ההשתק שעניינו הגינות ותום-לב, שאינו מתמקד בתוצאת ההליך כי אם בהתנהלות בעל הדין, וממילא, תחולתו אינה מותנית בקיומה של "הנאה" כזו או אחרת ... ".

     

46. יצוין, כי הצהרותיה השונות של התובעת בהליך בו ביקשה לקיים צוואה נטענת של המנוחה וכן בפני רשויות המס, העומדות בסתירה לגרסתה בהליך מושא פסק דין זה, בעלות משקל ראייתי רב לערעור גרסתה של התובעת, אף בלא קשר להיבט ההשתק השיפוטי (רע"א 1019/24 סאלם אלערב שרחה נ' נביל לוטפי שומאן (8.7.2024)). התנהלות התובעת מלבד העובדה שהיא מלמדת על העדר אמינות, נגועה בחוסר תום לב של ממש.

     

47. ביום 00.00.1978, יום אחרי המועד בו חתמו על הסכם הרכישה, חתמו המנוחים על טופס שכותרתו "הצהרה על ידי נאמן לפי סעיף 119 לחוק", בו הצהירו כי הזכויות בדירה מוחזקות עבור התובעת. טופס זה נתקבל אצל רשויות המס ביום 00.00.1978. מדובר בראיה התומכת בטענת התובעת כי הזכויות בדירה הוחזקו על ידי המנוחים עבורה בנאמנות. אולם, גם כאשר מביאים ראיה זו בחשבון, לנוכח כל הראיות והשיקולים האחרים אשר פורטו – לא מצאתי כי די בה כדי לקבל את התביעה. גם בהקשר זה יש להביא בחשבון כי התביעה הוגשה לאחר ששני המנוחים הלכו לעולמם ולא ניתן לברר מולם את נסיבות החתימה על הצהרת הנאמנות. לטענת התובעת, מסמכים המלמדים על הנאמנות היו בין ארגזי המסמכים בדירת המנוחים (סעיף 34 לכתב התביעה המתוקן). אילו הייתה התובעת פועלת ובודקת בחיי המנוחים, היא הייתה יכולה לקבל לידיה בחיי המנוחים את המסמכים לרבות הצהרת הנאמנות, באופן אשר היה מאפשר עימות המנוחים עם מסמכים אלה. טענת התובעת כי המסמכים היו בדירת המנוחים כל השנים, מלמדת שלא הייתה כל מניעה כי היא תחפש ותמצא אותם. היה באפשרות התובעת גם לתור אחר מסמכים בלשכת רישום המקרקעין ובאגף מיסוי מקרקעין ולבחון אם יש בסיס לאמירות האם כי הדירה שייכת לה או מיועדת לה, על פי גרסאות התובעת. העובדה שהתובעת נמנעה מלחקור ולבדוק בחיי המנוחים האם יש לה זכויות בדירה, מה מהותן וכו', גרמה לנזק ראייתי כבד והיא עומדת לתובעת לרועץ. כעת, לא ניתן לפנות אל המנוחים ולברר מולם למשל: מדוע חתמו ביום 00.00.1978 על הצהרה על ידי נאמן; האם התכוונו לרכוש את הדירה עבור התובעת ולהחזיק את הזכויות בנאמנות; אולי חתמו על המסמך משיקולי מס או מטעם אחר; ככל שהתכוונו להחזיק את הזכויות בנאמנות עבור התובעת, האם אותה נאמנות בוטלה; יתכן שהמנוחים ביטלו את הנאמנות כאשר התובעת עדיין הייתה קטינה ולכן לא הודיעו לה על הנאמנות ועל ביטולה, ועוד. כל זאת נותר בגדר תעלומה, מאחר שהתובעת לא ערכה בירור כלשהו בחיי המנוחים. מנגד, התנהלות המנוחים לאורך כל השנים עד לפטירתם – כפי שפורט לעיל – מלמדת שהם ראו בעצמם בעלי הזכויות בדירה ולא נאמנים של התובעת, ומכאן שהם לא החזיקו בדירה עבור התובעת בנאמנות אלא כבעלי הזכויות, כפי הרישום.

     

48. עורך הדין אשר ייצג את המנוחים בעסקת רכישת הזכויות בשנת 1978, עו"ד ג', לא הובא לעדות מטעם אף אחד מהצדדים על מנת לנסות ולשפוך אור על הנסיבות בשלן חתמו המנוחים על המסמך האמור. אמנם, תחילה התובעת ביקשה לזמנו וביום 7.10.2022 ניתנה החלטה המתירה את זימונו, אולם ביום 26.1.2023 הודיעה התובעת כי היא מוותרת על הזמנתו והנתבעים לא הגישו בקשה להזמנתו להעיד מטעמם. לכאורה עדות עורך הדין שטיפל עבור המנוחים בעסקת רכישת הדירה חשובה לשני הצדדים, וזאת ככל שעורך הדין מסוגל להעיד ולזכור את נסיבות חתימת המסמך, אף שבין מועד רכישת הזכויות בדירה על ידי המנוחים וחתימת המסמך האמור לבין מועד הגשת התביעה חלפו למעלה מ- 40 שנים. נטל השכנוע מוטל כאמור על התובעת, ולא מדובר במקרה זה בנטל קל. לנוכח מכלול נסיבות המקרה כמפורט לעיל, לא מצאתי כי במסמכים עליהם מבקשים הנתבעים להתבסס די כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לשכם הנתבעים. לפיכך, אי הבאת העד פועלת לרעת התובעת, משום ההנחה שאילו הושמע היה בכך כדי לתמוך בגרסת הנתבעים והסיבה לאי הבאתו היא החשש של התובעת מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (5.10.2006)). מכל מקום, גם אם היה מקום לסבור אחרת ולקבוע כי מעת שאף אחד מהצדדים לא הביא את עורך הדין לעדות, הדבר אינו פועל לחובת אף אחד מהם ואינו מחזק את גרסת משנהו, או אף אם היה מקום לקבוע כי יש להחזיק את אי הבאתו לרעת הנתבעים – כאשר מניחים על כפות המאזניים את השיקולים השונים, לא היה בכך כדי לשנות מהתוצאה הסופית.

     

49. התובעת מבקשת להיבנות מכך שלהודעת רשות המסים אשר הוגשה לתיק בית המשפט ביום 22.1.2023 צורפו אישורי מס שבח ומס רכישה מיום 29.11.2022, בהם צוין בכתב יד: "נרכש בנאמנות עבור --- [התובעת] ת.ז. ---". ביום 5.2.2023 הוגשה הודעה מטעם רשות המסים, בה הבהירה כי אישורי המסים האמורים אינם חלק מהתיק המקורי שנסרק מהארכיב, אלא הם הופקו לבקשתה של התובעת אשר הגישה בחודש אוגוסט 2022 בקשה לקבל מסמכים ואישורים על תשלום מסים ביחס לדירה. רשות המסים הסבירה, כי כאשר מופק אישור מיסים ממוחשב, לא קיימת אפשרות לציין במסגרת האישור אם מדובר בעסקת נאמנות אם לאו, ובמקרה זה, "לאור הצהרת הנאמנות שקיימת בתיק ..., לאחר שהונפקו אישורי המיסים לבקשת התובעת, הוסיף מר ... מנהל תחום (רכז חוליה מרכזית), במשרדי מיסוי מקרקעין תל אביב, הערות בכתב ידו ולפיהן העסקה בוצעה בנאמנות וכן את שמות הצדדים לעסקה, זאת לצד חתימתו וחותמת המשרד". לטענת התובעת, מהודעה זו של רשות המסים ניתן ללמוד כי "תוקפה של נאמנות מהותית נבחנה ונבדקה לעומק על-ידי רשות המסים טרם הנפקדת אישורי מסים בחודש נובמבר 2022" (סעיף 24 לסיכומיה). לטעמי, הודעת רשות המסים מובילה דווקא למסקנה הפוכה, לפיה הרישום שהוסף בכתב יד באישורי המס מיום 29.11.22, אינו תולדה של בדיקה מעמיקה ומהותית של סוגיית הנאמנות, אלא מדובר אך בתוספת טכנית המבוססת על הצהרת הנאמנות הקיימת בתיק כאמור. ממילא, אף אם היה מקום להגיע למסקנה אחרת, לא היה בעמדת רשות המסים בשאלת הנאמנות כדי לחייב מסקנה זהה בתום הליך בבית המשפט. מכל מקום, ראוי לחדד, כי ההערה בכתב יד על גבי אישורי המס לא נכתבה בזמן אמת בעת ביצוע עסקת רכישת הדירה, אלא רק כעבור שנים רבות בעקבות פניית התובעת לקבלת האישורים בשנת 20022 כאמור. לעומת זאת, באישורי המקור הנמצאים בתיק רשות המסים – הן בנוגע לעסקת רכישת הזכויות בשנת 1978 והן בנוגע לעסקת המתנה בשנת 1998 – אין אזכור לנאמנות.

     

50. לסיכום, מהמקובץ לעיל עולה כי חרף טופס הצהרת הנאמנות עליו חתמו המנוחים בסמוך לאחר רכישת הדירה, מכלול הראיות מוביל למסקנה כי לא הוכח שבעת פטירתה החזיקה האם המנוחה את הזכויות בדירה עבור התובעת בנאמנות. לפיכך, הטענה שיש להחריג את מלוא הזכויות בדירה מעיזבון האם ולקבוע כי הן שייכות לתובעת – נדחית.

     

51. בטרם סיום פרק זה יצוין, כי הנתבעים טענו כאמור שגם רכיב זה של התביעה התיישן, משום טענתם שיש לראות ברישום הזכויות בדירה על שם המנוחים בשנת 1986 ככפירה בנאמנות, וכן הואיל ועילת התביעה הייתה ידועה לתובעת או שהיה עליה לדעת אודותיה. מאחר שהטענה כי בעת פטירתה החזיקה האם המנוחה את הזכויות בדירה בנאמנות עבור התובעת נדחית לגופה, אין צורך לדון ולהכריע בטענת ההתיישנות בהקשר זה.

     

    האם העברת מחצית הזכויות בדירה מהמנוח לאם המנוחה בטלה?

     

52. כאמור, ביום 5.11.1998 חתמו המנוחים על מסמכים לפיהם העביר המנוח לאם המנוחה את כל זכויותיו בדירה ללא תמורה. בהתאם לכך, ביום 00.00.1999 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין העברת הזכויות ומאז מלוא הזכויות בדירה רשומות על שם האם המנוחה. לטענת התובעת, בעת החתימה על מסמכי המתנה לא היה המנוח כשיר לבצע פעולות משפטיות ועל כן העברת הזכויות מהמנוח לאם המנוחה בטלה.

     

53. גם בקשר זה טוענים הנתבעים כי התביעה התיישנה. בכתב התביעה לא טענה התובעת מתי ואיך נודע לה שזכויות המנוח בדירה הועברו לשמה של האם המנוחה ואף לא טענה מתי נודע לה כי האב לא היה כשיר אותה עת. בקדם המשפט, עת נשאלה התובעת כיצד נודע לה שהאם העבירה את הזכויות המנוח אליה, השיבה: "גיליתי את זה בפסח 2020. עד אז סברתי שהזכויות בדירה רשומות על שם אמא ואבא" (דיון מיום 15.6.22 עמ' 7 ש' 3). קשה מאוד ליישב את גרסת התובעת לפיה היא הייתה בקשר הדוק ביותר עם הוריה ואף שימשה עבורם כעוגן ואת הבקיאות שגילתה בנוגע לעניינים כלכליים שונים שלהם כפי שפורט לעיל, עם טענתה שהיא כלל לא ידעה על העברת הזכויות בדירה מהמנוח לאם המנוחה. מכל מקום, מאחר שהתובעת יורשת מחצית מעיזבון המנוח, לכל המאוחר עם פטירתו ומתן צו הירושה היה על התובעת לברר האם אכן מחצית הזכויות בדירה רשומות על שמו כפי שהיא סברה ולא להמתין עם עניין זה רק עד לאחר פטירת המנוחה. מניין ההתיישנות החל לכל המאוחר אותה עת (לפסיקה לפיה מניין תקופת ההתיישנות מתחיל במועד בו התובע חשד או היה עליו לחשוד בקיומן של עובדות המהוות את עילת התביעה וזאת במנותק משאלת היכולת להשגת הראיות לתמיכה בתביעה זו, ראו: רע"א 1101/20 שירותי בריאות כללית נ' פלוני (21.5.2020); לפסיקה לפיה תקופת ההתיישנות מתחילה מהיום בו התעורר או היה צריך להתעורר אצל התובע חשד סביר לקיומה של עילת תביעה, אלא אם התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות לנהוג אחרת, ראו: ע"א 4627/22 מפרקי חברת אגרקסקו, חברה לייצוא חלקי בע"מ (בפירוק) נ' קוסט פורר גבאי את קסירר (שותפות רשומה (7.6.2023)). אולם, הגם שכך, רכיב זה של התביעה, הנוגע לזכויות במקרקעין מוסדרים, לא התיישן, שכן לא חלפו 25 שנים מאז נחתמו מסמכי העברת הזכויות מהאם המנוחה למנוח ועד למועד הגשת התביעה (סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958).

     

54. לא מצאתי כי במקרה זה מוצדק לדחות רכיב זה של התביעה משום שיהוי. הלכה היא, כי דחיית תביעה מחמת שיהוי בהגשתה תיעשה במקרים חריגים בלבד, וכי על הטוען לכך להוכיח כי התובע ויתר על זכות התביעה או כי עקב השיהוי השתנה מצבו של הנתבע לרעה (ע"א 3733/16 ארד אברהם נ' אייל שנלר (24.7.2018). אמנם, גם בעניין העברת הזכויות בדירה מהמנוח לאם המנוחה, היה על התובעת לפעול עוד בחיי המנוחה וככל שהייתה עושה כן, ניתן היה לשמוע את גרסתה של האם לדברים. בבחירתה להגיש את התביעה רק לאחר פטירת האם מנעה זאת התובעת מהנתבעים ומבית המשפט. זאת ועוד, מאחר שרק כ- 23 שנים לאחר העברת הזכויות בדירה מהמנוח לאם המנוחה העלתה התובעת לראשונה את טענתה כי העברת הזכויות בטלה, נוצר קושי לנתבעים להביא עדויות בעניין מצבו הקוגניטיבי של המנוח בעת העברת הזכויות. כך, עו"ד ר' אשר טיפל בהעברת זכויות זו ואשר העיד בבית המשפט, לא זכר פרטים אודות נסיבות העברת הזכויות ומצבו של המנוח ואף התרעם על כך שנעשתה אליו פנייה בעניין עסקה זו שנים כה רבות לאחר שנעשתה (ראו למשל עמ' 15 ש' 32 - עמ' 16 ש' 7 ועמ' 19 ש' 25-24). אף על פי כן, הואיל והטענה כי המנוח לא היה כשיר לבצע פעולות משפטיות בעת העברת הזכויות ללא תמורה מתבררת במידה רבה על יסוד מסמכים רפואיים ותוך הסתייעות בחוות דעת מומחה שמונה לבדיקת סוגיה זו על בסיס אותם מסמכים כתובים, ובשים לב למובהקות מסקנות המומחה כפי שיפורט להלן, לא מצאתי כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים חריגים בהם ראוי לדחות תביעה מחמת השיהוי בהגשתה. הנתבעים גם לא הצביעו על עובדה המלמדת כי התובעת ויתרה על זכות התביעה שלה בעניין זה. הנתבעים טוענים כי מצבם השתנה לרעה גם משום שאילו הייתה התובעת פועלת בחיי האם ומביאה כבר אז לביטול העברת זכויות המנוח בדירה אל האם, הייתה האם עושה צוואה ומורישה לאחות חלק גדול יותר בדירה מאשר לתובעת. אולם, טענה זו אינה נוגעת להרעה במצב הנתבעים בנוגע לאפשרות בירור התביעה, אלא למצב עובדתי אשר יתכן והיה שונה ויתכן שלא היה שונה אילו הייתה התובעת פועלת בזמן.

     

55. לגופו של עניין – כלל הוא, כי כל אדם כשיר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין (סעיפים 2-1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962). במקרה שלפניי, עת חתם המנוח על המסמכים לפיהם העביר את זכויותיו בדירה ללא תמורה לאם המנוחה, לא נשללה ולא הוגבלה כשרותו המשפטית.

     

56. שלילת הכשרות המשפטית, במיוחד בדיעבד, מאדם שבמהלך חייו לא הוטל ספק בכשרותו, אינה עניין של מה בכך. הנטל לסתור את חזקת הכשרות הבסיסית לאחר מותו של אדם הינו כבד ביותר, ולא די בהעלאת ספיקות גרידא כדי לעמוד בנטל השכנוע המוטל על הטוען לחוסר כשרות לביצוע פעולות משפטיות (ע"א 279/87 רובינוביץ נ' קרייזל, פ"ד מג(1) 760 (1989)).

     

57. לצורך בחינת השאלה, האם היה המנוח כשיר לחתום על מסמכי העברת זכויות במקרקעין ביום 5.11.1998, מונה פרופ' שלמה נוי, מומחה בפסיכיאטריה, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: המומחה). ביום 12.6.2023 הגיש המומחה את חוות דעתו, אשר תמציתה כדלקמן:

     

    עיון בתיקו הרפואי של המנוח בקופ"ח העלה כי ביום 00.00.1996 צוין כי בשנים האחרונות סובל המנוח מירידה בזיכרון, שוכח שמות ופגישות, מתבלבל בפעולות בבנק, עצבני וצועק לעיתים, אינו מסוגל למסור פרטים אנמנסטיים, לא מתמצא במקום ובזמן. בבדיקת CT ראש שבוצעה בינואר 1996 נמצאה אטרופיה מוחית ואוטם לקונרי בגרעינים בזלים, והמנוח אובחן כסובל מדמנציה. ביום 00.00.2000 צוין כי מצבו ירוד ביותר, אגרסיבי, אינו מתמצא, מבולבל, זקוק לעזרה בכל תפקודי היום יום. ביום 00.00.1996 צוין במסגרת בדיקה באיכילוב כי המנוח סובל מירידה קוגניטיבית מתקדמת קרוב לוודאי על רקע דמנציה מעורבת. המנוח היה במעקב במסגרת המרפאות באיכילוב וביום 00.00.1997 צוין מבחן MMSE 13/30. המומחה ציין כי ציון זה מעיד בדרך כלל על דמנציה בדרגה קשה, שאינה מאפשרת כשרות משפטית. ביום 00.00.1998 צוין כי מקבל טיפול בנוגד פסיכוזה. ביום 00.00.1999 צוין כי נמשכת הירידה בזיכרון ובהתמצאות. בתעודת רופאה פסיכיאטרית מיום 00.00.1997 צוין כי המנוח סובל מירידה קוגניטיבית משנת 1993 ולאחרונה ירידה במצבו כולל הליכה לאיבוד ואגרסיביות. צוין כי ישנו קושי ליצור קשר ואינו מסוגל לענות על רוב השאלות, ללא תובנה למצבו, התמצאות לקויה במקום ובזמן, ריכוז פגום, אובחן כסובל מדמנציה עם ירידה קוגניטיבית קשה ובולטת וצוין כי זקוק לאפוטרופוס לענייני גוף ורכוש. בתיק הרווחה של המנוח צוין ביום 00.00.2000 כי המנוח חולה אלצהיימר, מצבו הקוגניטיבי ירוד מאוד וניסיון לנהל עמו שיחה לא צלח מעבר למשפטים בודדים בעזרת אשתו.

     

    המומחה ציין בחוות הדעת כי קביעה רטרוספקטיבית של הכשירות לחתום על מסמכים משפטיים, נסמכת על הערכה כללית של מצבו הקוגניטיבי והנפשי של המנוח, התייחסות למחלות ותרופות וכן התייחסות ספציפית להבנתו את היקף רכושו. המומחה ציין כי החומר הרפואי שהיה בפניו "הספיק על מנת לקבל הערכה סבירה של מצבו הקוגניטיבי במועד האמור", וכי "הרושם הוא שהמנוח החל לסבול מירידה במצבו הקוגניטיבי כבר בשנת 1993 כאשר מעט יותר משנה טרם המועד הנדון כבר הוגדר כבעל דמנציה בדרגה קשה, שאינה מאפשרת כשירות משפטית, ומעט פחות משנה טרם המועד הנדון נקבע בתעודת רופאה פסיכיאטרית כי יש לו דמנציה עם ירידה קוגניטיבית קשה ובולטת והוא זקוק לאפוטרופוס לענייני גוף ורכוש. ברור לכן, כי כבר בתאריך זה לא היה בעל כשירות משפטית". מסקנת המומחה לאור האמור היא כי "ניתן לקבוע כי במועד הנדון לא היה המנוח בעל כשירות משפטית".

     

    בשאלות ההברה ששלחו הנתבעים נשאל המומחה האם יתכן שבמועד החתימה על מסמכי העברת הזכויות בדירה היה למנוח "רגע טוב" או "צלילות יחסית המאפשרת לו לקבל החלטה כמו לתת לבת הזוג את חלקו בדירתם המשותפת ללא תמורה", והשיב לשאלה זו כי הדבר "לא סביר לחלוטין".

     

    בחקירתו הנגדית עמד המומחה בצורה נחרצת על מסקנתו הברורה כי המנוח לא היה כשיר לבצע פעולות משפטיות בעת החתימה על מסמכי העברת זכויותיו בדירה למנוחה, וכך דבריו: "במרבית התיקים האלה יש דילמות. זה לא תמיד ברור ... רפואה זה מקצוע הסתברותי. אני כמומחה צריך להגיד מה ההסתברות היותר גבוהה, יש בחלק גדול מהמקרים דילמה. ... בתיק הזה אין דילמה. האיש הזה לא כשיר ב-98', ייקוב הדין את ההר. לא כשיר. יש פה קליניקה, יש פה מעקב מסודר, יש פה אבחונים באיכילוב שנה אחר שנה, יש רדיולוגיה ..." (עמ' 49 ש' 10 - 17). על אמירתו כי ניתן לקבוע באופן חד משמעי שהמנוח לא היה כשיר במועד הנדון וכי אין כל דילמה, שב המומחה לאורך חקירתו.

     

58. הנתבעים מנסים לטעון כי חוות דעת המומחה מבוססת על מסמכים רפואיים במסגרתם החמיר המנוח את מצבו בכוונה על מנת לקבל הטבות מהמוסד לביטוח לאומי. אולם, לא זו בלבד שלטענה כאמור אין עיגון בחומר הראיות, היא אינה מתיישבת עם העובדה שבין המסמכים הרפואיים עליהם מבוססת חוות הדעת קיימת גם בדיקת CT במסגרתה הנבדק לא יכול להרע את מצבו באופן מכוון וכן עם העובדה שהמנוח היה במעקב במרפאות שונות לרבות בבית החולים איכילוב ולא מדובר בוועדות של המוסד לביטוח לאומי (ראו גם חקירתו הנגדית של המומחה בעמ' 60).

     

59. משמונה מומחה על ידי בית המשפט על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ את ממצאיו של המומחה, אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות כן. אמנם, שיקול הדעת הסופי נותר בידי בית המשפט ועליו להכריע על יסוד כל חומר הראיות, אך "בית המשפט לא ייטה לסטות מחוות דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (31.12.1988)).

     

60. במקרה שלפניי חוות הדעת מבוססת על תרשומת רפואית מקיפה. המומחה הגיע למסקנה חד משמעית על יסוד המסמכים הרפואיים שהוצגו בפניו ואשר נערכו בתקופה לגביה התבקשה חוות דעתו. המומחה שב על עמדתו בשאלות ההבהרה ובחקירתו הנגדית ולא מצאתי כל הצדקה שלא לקבל את חוות דעתו המקצועית.

     

61. אמנם, כאשר נערכת לאחר פטירתו של אדם חוות דעת רפואית בשאלת כשרותו לבצע פעולות משפטיות, חסרונה הוא בכך שהיא נערכת על ידי מומחה אשר לא בדק בעצמו את המנוח. חוות דעת זו נסמכת על מסמכים רפואיים, והיא בבחינת "ניתוח לאחר המוות". כאשר מובאות בפני בית המשפט עדויות של גורמים אשר הכירו את המנוח ויכולים לספר אודות התרשמותם בנוגע לכשרותו המשפטית מהיכרות זו, על בית המשפט להביא בחשבון גם עדויות אלה (ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון ישראל, פ"ד נד(2) 215 (2000)). אולם, במקרה שלפניי, לא הובא בפני בית המשפט אדם כלשהו אשר הכיר את המנוח בחייו והעיד כי לפי התרשמותו המנוח היה כשיר לפעולות משפטיות בעת החתימה על מסמכי העברת הזכויות בדירה לאם המנוחה. עו"ד ר' אשר טיפל בעסקת העברת הזכויות ללא תמורה מהמנוח לאם המנוחה, העיד בבית המשפט כי אינו זוכר את פרטי המקרה, כי כאשר פנו אליו במסגרת בירור ההליך בנוגע לעסקה בה טיפל כלל לא זכר את שם המנוחים או שטיפל בעסקה עבורם והוא אף הביע תרעומת על כך שפנו אליו בעניין זה 25 שנים אחרי מועד העסקה ומצפים ממנו לזכור את פרטיה (עמ' 15 ש' 32 - עמ' 16 ש' 7, עמ' 16 ש' 23-22, עמ' 17 ש' 13-9, עמ' 19 ש' 25-24). הנתבעים מנסים להיבנות מדברי עו"ד ר' בחקירתו הנגדית: "לקוח שהוא לא כשיר אני לא אקבל אותו. הסיכוי שאני אצליח לגבות ממנו שכר טרחה הוא אפסי. אז אני מראש מנפנף אותו לא מקבל אותו. אני לא זקוק ללקוחות כאלו. אם יש לי ספק, אני לא מטפל בתיקים כאלה" (עמ' 14 ש' 36-34), ובהמשך: "אם אני מתרשם שאין לו כשרות משפטית הוא לא לקוח שלי. לא מעסק! לא מתקרב לתיקים כאלה" (עמ' 15 ש' 13-12). ברם מדובר באמירות כלליות שאין בהן התייחסות קונקרטית להתרשמותו של עוה"ד מהמנוח בעת החתימה על מסמכי עסקת העברת הזכויות. יתר על כן, עוה"ד לא פרט כיצד הוא נוהג להגיע למסקנה כזו או אחרת בשאלת כשרותו המשפטית של אדם לעשות פעולה משפטית. משכך, גם כאמירה כללית לא ניתן לבחון את טיב מסקנתו. לא ניתן כעת לבחון, ככל שעוה"ד התרשם שהמנוח היה כשיר לעשות פעולות משפטיות, על איזה בסיס נבנתה התרשמותו זו והאם יש בה ממש. הנתבעים עצמם טענו בתצהירם כי לא ידוע להם שהמנוחה "ניצלה את מצבו הרפואי ו/או העבירה באופן מוטעה" את זכויות המנוח בדירה לשמה, אולם הם לא העידו דבר בנוגע למצבו הקוגניטיבי של המנוח בעת החתימה על מסמכי העברת הזכויות ולשאלת כשרותו לבצע פעולות משפטיות אותה עת.

     

62. על יסוד כל זאת, וחרף השיהוי המשמעותי בהגשת התביעה, אני מוצאת כי עלה בידי התובעת להוכיח שבעת החתימה על מסמכי עסקת העברת זכויות המנוח בדירה ללא תמורה לאם המנוחה, לא היה המנוח כשיר לפעולות משפטיות. משכך, עסקה זו בטלה.

     

    ד. לסיכום:

     

63. בהתאם לכל האמור לעיל:

    • תביעת התובעת בעניין חשבון הבנק – נדחית.

    • תביעת התובעת למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא בעלת מלוא הזכויות בדירה – נדחית.

    • תביעת התובעת למתן פסק דין על פיו עסקת העברת הזכויות בדירה מהמנוח לאם המנוחה בטלה – מתקבלת.

    • בשים לב לתוצאת ההליך, ליחס בין הסעדים שנתבעו לבין הטענה שהתקבלה בסופו של דבר, להתנהלות התובעת לרבות השיהוי הרב בו הגישה את תביעתה אשר השפיע גם על אופן ניהול ההליך, למשאבים שהושקעו בניהול ההליך לרבות פרק הזמן הרב שהוקדש לכך וכן לכך שהתובעת נשאה במלוא שכרו של המומחה – אני מורה כי התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪.

    • המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

       

      פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

       

      ניתן היום, כ' שבט תשפ"ה, 18 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.