תבעה בעלות על דירה שנרכשה לפני יובל: "קיבלתי לבת מצווה"

בת 60 טענה כי דירת הוריה בת"א, שנקנתה בסוף שנות השבעים ונרשמה על-שמם, היא בעצם שלה בנאמנות. השופטת לא השתכנעה

בית המשפט למשפחה בתל אביב דחה לאחרונה תביעה שהגישה אישה להחרגת דירת אימה המנוחה מעיזבון האם. טענתה הייתה כי הנכס, שנקנה ב-1978 ונרשם במקור על-שם שני הוריה, הלכה למעשה נרכש עבורה בנאמנות, כמתנת בת מצווה, ומכאן שהיא בעלת הנכס. השופטת ענת הלר-כריש קבעה שהתובעת לא עמדה בנטל המוגבר המוטל עליה, לסתור את הרישום בטאבו.

בשנת 1970, כשהייתה התובעת כבת 4, עלתה יחד עם אימה שורדת השואה לישראל. אחותה - אימם של הנתבעים הגדולה ממנה בעשרים שנה - כבר הייתה נשואה ונותרה לגור במדינת המוצא. שנתיים לאחר מכן נישאה האם לגבר שאימץ את התובעת כבתו. בחלוף שש שנים נוספות, כשהייתה התובעת כבת 12 - רכשו האם ובעלה את הדירה מושא התביעה שבתל אביב, ורשמו אותה על שמם.

השנים חלפו, האב המאמץ הלך לעולמו, ובהמשך נפטרה אשתו בשנת 2015. חמש שנים לאחר מכן נפטרה הבת שמתגוררת בחו"ל וילדיה, הנתבעים, נכנסו בנעליה לעניין ירושתה. במאי 2021 הגישה אחותה התובעת (60), את התביעה לבית המשפט, במסגרתה עתרה להחריג מעזבון אימה בין השאר את הדירה.

טענתה המרכזית הייתה שהוריה המנוחים החזיקו את הנכס עבורה בנאמנות, כך שהוא שייך לה ולא לעיזבון. על-פי גרסתה, סמוך לבת המצווה שלה הם החליטו לפנק אותה בדירה מרווחת שתהיה בשבילה. לטענתה רק בשלהי 2020 גילתה על קיומה של הנאמנות, ולכן מיהרה להגיש את התביעה.

מנגד טענו אחייניה, ילדי אחותה המנוחה, שאם סבתם ובעלה היו מעוניינים לקנות את הדירה עבור דודתם, היו רושמים אותה על-שמה בטאבו, או לפחות מציינים לטובתה הערת אזהרה, מרגע שהגיעה לבגרות. משלא עשו זאת, ומשב-1999 העביר בעלה של סבתם את הדירה אליה במתנה - הרי שמדובר בנכס המצוי כולו בעיזבונה, ושייך להם בחלקו כיורשי אימם.

לא אמין שהסתירו ממנה

השופטת הלר-כריש דחתה את גרסת התובעת לפיה הדירה, שנקנתה לפני כיובל שנים, הלכה למעשה נרכשה עבורה בנאמנות. היא הדגישה שהתובעת הפסיקה להיות קטינה ב-1984 ולמרות זאת, ברבות השנים הוריה לא רשמו לטובתה בטאבו אפילו הערת אזהרה.

"לא זו אף זו", הוסיפה השופטת, "רק בשנת 1986 נרשמו בלשכת רישום המקרקעין הזכויות בדירה בהתאם להסכם הרכישה. אותה עת התובעת כבר הייתה בגירה. למרות זאת, הזכויות בדירה נרשמו על שם המנוחים ולא על שם התובעת". יתרה מזאת, כתבה, "התובעת לא סיפקה כל טעם לנאמנות ולא הסבירה מה עומד בבסיסה, לבד הטענה שהמנוחים לא רצו שהזכויות תירשמנה על שמה משום שהייתה קטינה, טענה אשר נפלה כאמור".

בתוך כך דחתה השופטת את הטענה שהתובעת גילתה על הנאמנות בחלוף שנים רבות, רק חודשים ספורים טרם הגשת תביעתה. היא קבעה שגרסתה בעניין זה אינה סבירה, וטענתה שהוריה הסתירו ממנה את הנאמנות לאורך כל חייהם, משך עשרות שנים, אינה מתיישבת עם השכל הישר ולא מתקבלת על הדעת, בפרט כשלפי גרסתה שררו ביניהם יחסים קרובים מאוד.

לפיכך השופטת דחתה את התביעה להחרגת הדירה מעזבון האם. לצד זאת נקבע כי בעלה לא היה כשיר לתת לה אותה במתנה ב-1999, כך שבפועל היא של שניהם. התובעת חויבה לשלם לאחייניה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 שקל.

• ב"כ התובעת: עו"ד בעז קראוס
• ב"כ הנתבעים: עו"ד לאון אמיראס ועו"ד מתן זקן

פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.