פס"ד בתביעה לשמירת זכויות לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, פירוק שיתוף

לפני תביעה "לשמירת זכויות לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תביעה לפסק דין הצהרתי, פירוק שיתוף".

הרקע העובדתי:

1. התובעת והנתבע (להלן: הצדדים) נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1998. מהלך נישואיהם נולדו להם שתי בנות. האחת ילידת שנת 2000 והשנייה ילידת 2004. ביום 1/12/2005 נחתם הסכם גירושין בין הצדדים, זה קיבל תוקף של פסק דין ביום 20/12/2005 והצדדים התגרשו זו מזה לאחר כ- 3 חודשים (להלן: תקופת הנישואים).
2. כשנה לאחר הגירושין שבו הצדדים לחיות יחד תחת קורת גג אחת בדירת הנתבע וחיו יחד כבני זוג ללא נישואין עוד מספר שנים. הצדדים חלוקים ביניהם על מועד הפרידה המדויק (להלן: התקופה השנייה).
3. בין הצדדים לא נחתם הסכם כלשהו המסדיר את מערכת היחסים הכלכליים ביניהם לחייהם המשותפים בתקופה השנייה.
4. מובהר שכתבי הטענות כמו גם החקירות והסיכומים כוללים פרטים מהתקופה עובר לגירושי הצדדים, טענות ביחס לאופי החיים בנישואין, טענות על הסכם הגירושין ואין בפסק דין זה כדי להתייחס לטענות אלו שאינן מעניינו של פסק דין זה.

טענות הצדדים:

עיקר טענות התובעת:

5. כשנה לאחר הגירושין, בלית ברירה כלכלית "...נוכח מצוקתה הכלכלית הקשה ודאגתה לרווחת הקטינות...ובשל החיזורים של הנתבע כמו גם הבטחותיו שלא יפגע בה ...חזרו הצדדים להתגורר יחדיו" (ראו: ס' 13 לכתב התביעה).

            הצדדים ניהלו משק בית משותף למשך 9 שנים נוספות בהן לא חל כל שינוי בהתנהגות הנתבע אשר המשיך להתעלל בה לאיים עליה ולהשפילה גם לפני בנותיהם של הצדדים.

            כך, "בתום 7 שנות סיוט...נפרדה התובעת מהנתבע כשהיא חסרת כל, למעט הדירה אותה קיבלה במסגרת הסכם הגירושין".(ראו: ס' 16 לכתב התביעה)

            בעת פרידתם בתום התקופה השנייה דרש הנתבע מהתובעת להשיב לו את הרכב ששימש אותה  ולהעביר לו את סכום הכסף שנחסך כחיסכון ושהופקד בחשבון הבנק שלה.

            במהלך חייהם המשותפים בתקופה השנייה, משך 9 שנים, צבר הנתבע רכוש וממון רב  שנגזל  מהתובעת עם פרידתם (ראו: ס' 19 לכתב התביעה). בין הרכוש שצבר הנתבע, כאמור משך התקופה השנייה מצוי הרכוש: דירת גג ב... ששוויה למעלה מ-2 מיליון ₪ שההון העצמי לרכישתה נצבר במהלך החיים המשותפים; כספים בחשבון הבנק על שמו של הנתבע בבנק מזרחי-טפחות סניף ...; רווחים מהעסקים בבעלותו; רכב מסוג פולקסוואגן פאסט ששוויה בעת הפרידה היה כ- 140,000 ₪; עסק לממכר בגדים בדרום אפריקה; קופות גמל, פנסיה, ביטוח מנהלים וכו'. (ראו: ס' 21 לכתב התביעה)

6. על בסיס האמור "במצב היחסים השורר כיום בין הצדדים, ובשים לב להתנהגותו של הנתבע..." (ראו: ס' 25 לכתב התביעה) נאלצה התובעת לפנות לבית המשפט בעתירה שייפסוק "שהרכוש והזכויות שנצברו במהלך חייהם המשותפים של הצדדים, הינו רכוש משותף אשר התובעת זכאית לקבל ממנו מחצית" (ראו: ס' 23 לכתב התביעה).

בסעיף הסעדים המבוקשים בתביעתה עתרה התובעת "לקבל סעד הצהרתי בדבר המחצית המגיעה לה, בזכויות שונות שנצברו על שם הצדדים, לרבות החברה במהלך חייהם המשותפים" (ראו: ס' 24 לכתב התביעה).

עיקר טענות הנתבע:

7. הנתבע דחה את הנטען בתביעה וערער על עצם הזכות של התובעת להגישה. הבסיס לטענתו זו היא שהתובעת לא טענה כלל בתביעתה שהייתה לצדדים כוונת שיתוף ספציפי כנדרש במערכת יחסים בין בני זוג אשר חיו ללא נישואין (ראו: ס' 7, 24, 25, 26, 27 לכתב ההגנה).

            הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין יצר מעשה בי-דין והשתק ביחס להסכמות שהיו עובר לחתימה על הסכם הגירושין ופסק הדין המתקף אותו. מבלי לגרוע באמור טען הנתבע שהסכם הגירושין היה נדיב מאוד, הנתבע רצה להיטיב עם התובעת ונתן לה דירה שהייתה בבעלותו עובר לנישואיו לה.

            התקופה השנייה נמשכה מחודש אפריל 2007 ועד חודש אפריל 2015 (ראו: ס' 34 לכתב ההגנה). בין הנתבעת לבינו נהגה הפרדה רכושית וזאת לבקשת התובעת: זו דרשה  הפרדה רכושית מוחלטת, התנהלות בחשבונות בנק נפרדים, עמדה על כך שמשכורתה תועבר לחשבון המתנהל על שמה בלבד, הקפידה שהדואר הקשור בכספה יגיע לכתובת אמה. התובעת לא הסכימה שהנתבע ידע דבר וחצי דבר על מצבה הכלכלי והייתה נחרצת ("אובססיבית" – ראו ס' 40 לכתב ההגנה) שהיא תנהל באופן עצמאי את הוצאותיה והכנסותיה. במהלך התקופה השנייה השכירה התובעת את הדירה שעברה לבעלותה מכוח הסכם הגירושין והפקידה לחשבונה האישי את דמי השכירות שקיבלה מדי חודש בסך של 2,800 לחודש.

אם בכך לא די, התובעת עמדה על כך שהנתבע יעביר לחשבונה סך של 20,000 ₪ וזאת טרם המעבר שלה לגור עמו בדירתו. הסך האמור נועד למקרה בו ייפרדו הצדדים, היא תשוב לדירתה המושכרת שהושכרה עם הריהוט שעשוי להיפגם על ידי המשכירים הגרים בדירתה.

            במהלך השנים 2007-2009, בזמן התקופה השנייה, הוא המשיך ושילם את דמי המזונות מכוח הסכם הגירושין לחשבונה האישי של התובעת.

            מצבה הכלכלי של התובעת טוב לעין שעור ממצבו ויחד עם זאת "התובעת מרשה לעצמה שלא להוציא כספים לטובת הבנות שכן יודעת היא שהנתבע לא יעמוד בפני הבנות ויקנה להן את אשר הן צריכות" (ראו: ס' 53 לכתב ההגנה). התנהגות זו אפיינה אותה גם במהלך החיים בתקופה השנייה (ראו: ס' 57 לכתב ההגנה).

בשנת 2007 הקים הנתבע עסק צנוע עם שותף שעוסק במכונות שתייה אוטומטיות ואטרקציות. מעסק זה  משך ומושך הנתבע משכורת חודשית בסך שנע בין 5,000 ל-8,000 ₪ לחודש.

את דירת הגג ברח' ... רכש כשנה לאחר שנפרדו הצדדים בחודש אוגוסט 2015 בסך כולל של 1.9 מיליון. המקורות הכספיים היו הלוואה מאחיו  שנלקחה עוד בשנת 2010 על סך של 800 אלף ₪ (צורף הסכם הלוואה – נספח ד' לכתב ההגנה)  700,000 ₪ שולמו בדרך של הלוואת משכנתא. ללמדך, לטענת הנתבע, שדירה זו "...הינה חוב ולא יותר מכך..." (ראו: ס' 78 לכתב ההגנה).

הנתבע הפנה למכתב התראה מיום 10/10/16 שכותרתו "התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים" ונשלח על ידי באת  כוחה דהיום בו לא העלתה התובעת כל דרישה לזכויות כלשהן ברכושו שכן התובעת יודעת ששמרה בנפרד את דמי השכירות שקיבלה מדירתה אשר הושכרה.

הנתבע דחה את הטענות של התובעת לכך שהחיים בצוותא היו "חיי סיוט" ולטענתו אמירה זו היא שקרית. הנתבע הפנה לנספח ו' לכתב הגנתו שם מובאים העתקי מכתבים בהם חלק מהשבחים אותם הרעיפה עליו התובעת.

8. לאור האמור לעיל, לאור מערכת היחסים בין הצדדים ומשעה שלא הוכחה, מקל וחומר שלא נטענה כוונת שיתוף ספציפי ומשעה שנהגה הפרדה רכושית בין הצדדים דין התביעה להידחות.

 השאלה המשפטית:

9. עניינו של פסק הדין הוא במתן מענה לשאלה האם על מערכת היחסים שבין הצדדים בתקופה השנייה חלה הלכת השיתוף? האם חלה הלכת שיתוף ספציפי? בהמשך להכרעה בשאלה זו תוכרע השאלה האם, לאור הראיות שהובאו לבית המשפט תמכו אלו במשטר הרכושי החל על הצדדים ובתוך כך האם זכאית התובעת למחצית הזכויות אשר נצברו על ידי הנתבע  במשך התקופה השנייה תוך התייחסות להימנעות התובעת להביא לתביעה את מסת נכסיה לצורך ביצוע האיזון הנתבע, ובכלל זה האם קמות לתובעת זכויות ברכוש ובדירת הגג אותה רכש הנתבע לאחר פרידת הצדדים דה פקטו.

דיון והכרעה:

המסגרת הנורמטיבית:

10. מוסד ה"ידועים בציבור" נבחן על פי שני יסודות: חיי משפחה ומשק בית משותף.  "ביטוי זה כולל שני יסודות: חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל לאשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה. היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל לאישה הדבקים זה בזה בקשר של גורל חיים" (ראו: ע"א 6434/00 דנינו נ' מנע, נו(3) 683 (14/3/2002); כן ראו:  ע"א 235/72 בירנבאום נ' עזבון לוין, כז(1) 645, (8/3/1973); בג"צ 4178/04 פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול לערעורים, סב(1) 235, (13/12/2006)).

            שאלת קיומם של תנאים אלה מן הראוי שתיבחן על פי קריטריונים סובייקטיביים. כלומר, כיצד ראו בני הזוג עצמם את מערכת היחסים ביניהם, ומבלי לחפש קריטריונים נוקשים למונחים "חיי משפחה" וכן "ניהול בית משותף" (ראו: ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון , מג(1) 431 (27/4/1989)).

11. כזכור הצדדים שלפני היו נשואים, התגרשו ושבו לחיות זה עם זה פרק זמן לאחר גירושיהם במהלך התקופה השנייה. לכאורה, אין מחלוקת שהתקופה השנייה מאפיינת את מערכת היחסים בין הצדדים כידועים בציבור. מאחר והצדדים העלו טענות לעניין זה מצאתי להתייחס לך בקציר האומר.

            יודגש בהקשר זה שתיאוריה של התובעת את מערכת היחסים של הצדדים בתקופה השנייה על פניו מעמידה בספק את מערכת היחסים של הצדדים כידועים בציבור. התובעת לא הגדירה בכתב התביעה את מערכת היחסים שלה עם הנתבע כמערכת של ידועים בציבור. התובעת טענה, כזכור, שהיא והנתבע "...חזרו לחיות יחדיו כבני זוג לכל דבר ועניין" (ראו: ס' 13 לכתב התביעה) וכן ש"הצדדים ניהלו משק בית משותף למשך 9 שנים נוספות..." (ראו: ס' 14 לכתב התביעה).  כאן המקום להזכיר שלידתה של התקופה השנייה  מקורה "...בלית ברירה, נוכח מצוקתה הכלכלית הקשה..." (ראו: שם). לעומת זאת במסגרת דיון ההוכחות טענה באת כוחה  ש "...לא מדובר באשתה (כך במקור-מ.ל) זו אשתו, אותה אשה עם אותם ילדים...לא מדובר בידועה בציבור, זו אשתו, היא עדיין אשתו" (ראו: הפרוטוקול  עמ' 8, ש' 2-3).

הנתבע, לעומת זאת, אישר במסגרת כתב ההגנה כי בתקופה השנייה הצדדים היו ידועים בציבור (ראו: ס' 9 לכתב ההגנה). במסגרת חקירתו השיב "אני לא מודה בזה שהיא הייתה ידועה בציבור שלי, היא לא נשואה לי, היא התגרשה כדת וכדין" (ראו: הפרוטוקול  עמ' 14, ש' 27), עובר לכך העיד "...6 שנים זה אחרי שנפרדנו וחיינו שוב יחד כידועים בציבור" (ראו:  הפרוטוקול עמ' 14, ש' 25).

            אין ספק בעיני שהצדדים עצמם בחרו אם בעצמם ואם בעצת אי מי לעשות שימוש משתנה בהגדרתם את מערכת היחסים שלהם על מנת לייצר את המסגרת המתאימה לאותו מצג נדרש אם במענה לשאלה שנשאל/ה, אם לצורך הצגת 'עובדה', לכאורה, לפני בית המשפט.

כללו של דבר ומבלי להרחיב יתר על המידה שלא לצורך, ברי שהתקופה השנייה של הצדדים כפי שהם ראו אותה היא מערכת של ידועים בציבור (ראו בנוסף עדות הנתבע בפרוטוקול  בעמ' 15, ש' 5-10 וכן עדותה של התובעת בפרוטוקול עמ' 6, ש' 28). משכך, משעה שהצדדים עצמם ראו בעצמם כבני זוג ידועים בציבור, חרף החסר או הגרסאות המשתנות, אני קובע כי יחסיהם של הצדדים בתקופה השנייה חוסים תחת ההגדרה של ידועים בציבור.

12. הצדדים חלוקים בשאלת משכה של התקופה השנייה: התובעת טענה שהיא והנתבע שבו לחיות יחד "...משנת 2006 עד לחודש אפריל 2015" (ראו: ס' 20 לכתב התביעה). יחד עם זאת גרסתה של התובעת משתנה בסעיף 16 לכתב התביעה היא מעמידה אותו על 7 שנים (ער אני לכך שהסגנון של הסעיף מאפשר ייחוסו לתקופת הנישואין). לעומת זאת בסעיפים אחרים נכתב שהתקופה השנייה ארכה כ- 9 שנים (ראו: ס' 14 ו-19 לכתב התביעה). גרסה זו אינה עומדת במבחן המציאות על פי נתוני התובעת. לטענתה שבה לחיות עם הנתבע כשנה לאחר הגירושין (ראו: ס' 13 לכתב התביעה) שהתרחשו כ-3 חודשים לאחר אישור הסכם הגירושין (ראו: ס' 10 לכתב התביעה). משכך המועד הוא חודש מרץ 2007 ולא כפי שטענה שראשיתה של התקופה השנייה בשנת 2006.

            לאור זאת איני יכול לקבל את פרק הזמן הנטען על ידי התובעת שהתקופה השנייה השתרעה על פני 9 שנים שכן זו מסתיימת בחודש מרץ 2016 וזאת לא נטען על ידה.  לטענת הנתבע  הוא והתובעת חזרו לחיות יחד רק בשנת 2007 והפרידה התרחשה לקראת סוף שנת 2014 בשל בגידה של התובעת בו עם אישה אחרת, ואילו עד לתחילת שנת 2015 רק חיו באותו בית משום שהתובעת לא שעתה לבקשותיו לעזוב את הבית.

            גרסתו של הנתבע אמינה יותר ומקובלת עלי לאור המובא לעיל. על כן אני קובע שהצדדים חיו מהלך התקופה השנייה מחודש מרץ 2007 ועד סוף 2014. משך מספר חודשים חיו הצדדים כפרודים והתובעת המשיכה להתגורר בדירת הנתבע.

            טרחתי והתייחסתי לאורך התקופה השנייה שכן אם יימצא שזכאים הצדדים במחצית זכותו של האחר זו תהא תקופת הבחינה של הרכוש שנצבר.

13. נקבע בפסיקה כי עצם העובדה שקיים בין הצדדים קשר של ידועים בציבור, אין בה כשלעצמה ראיה לקיום שיתוף קנייני בנכסים ואין בכך משום החלת חזקת השיתוף עליהם.

            הסכמות בין מכללא ובין במפורש של בני זוג אשר לא נישאו מעידות על היקף הזכויות של צד ברכושו של משנהו. התשובה לשאלה אם בחרו הצדדים לחיות בשיתוף כלכלי היא סובייקטיבית ומתייחסת לצדדים שעניינם נבחן. בית- המשפט אמור לבחון כיצד ראו הצדדים עצמם את הקשר ביניהם (ראו: תמ"ש (ת"א) 9731-08-13 פלונית נ' פלוני (13/4/16) ס' 25 וההפניות שם).

            בסעיף 30 לפסק הדין הנ"ל, תמ"ש 9731-08-13, מסכם עמיתי כבוד השופט שקד את עיקרי הדין ואלו יובאו להלן:

            "א.       אין די בהיותם של בני זוג כמי שחיים יחדיו ומקימים משק בית משותף כדי           לקבוע שיתוף בנכסים;

            ב.         על מנת לבחון את קיומו או אי קיומו של שיתוף בנכסים יש לבחון את כוונתם          הסובייקטיבית של הצדדים;

ג.          יש ליתן משקל רב לדרך שבה ראו הצדדים את מערכת היחסים ביניהם מתוך דגש על האוטונומיה של הפרט;

            ד.         יש להיזהר מקביעת שיתוף כלכלי היכן שהצדדים לא קבעו זאת ביניהם;

            ה.         הסיבה שהצדדים יכלו להינשא ולא נישאו, יכולה להוות ראיה אף לעניין היעדר      רצון לשיתוף כלכלי;

            ו.          אף אם מוקמת חזקת שיתוף בין ידועים בציבור, היא עשויה להעיד אך ורק על        שיתוף בנכסים המשמשים את הצדדים בחיי היומיום או בנכסים שנרכשו     במשותף להבדיל מנכסים עסקיים;

            ז.          על דרך ההיקש – נטל הראיה הנדרש להוכחת שיתוף בין ידועים בציבור, שיחסיהם אינם בגדר זוגיות ראשונה, הוא נטל מוגבר ביחס להוכחת שיתוף בין             ידועים בציבור שיחסיהם בגדר זוגיות ראשונה."

14. נטל הראיה המונח על התובעת להוכחת הטענה בדבר שיתוף בנכסים רק מעצם היותה ידועה בציבור הוא נטל מוגבר. לבחירת הצדדים לחיות ללא נישואין משמעות. משעה שבחרו אלו שלא להינשא ועשו כן מבחירה ולא ממניעות חיצונית המסקנה המתבקשת היא שהם לא רצו להחיל עליהם משטר של שיתוף רכושי. שתי נקודות חשובות אלו מצאו ביטוין בבג"צ 4178/04 מפני כב' הנשיאה, השופטת בייניש ובזו הלשון:

            "7.   כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי "...מהעובדה בלבד, שגבר ואישה חיים ביחד בנסיבות בהן ידועים הם בציבור כבני-זוג נשואים, אין עדיין להסיק שרכוש שנרכש על-ידי כל אחד מהם בנפרד, רכוש משותף הוא" (דברי השופט בך בע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(1) 443, 457; כן ראו: ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג(1) 431, 438; עע"מ 4614/05, 6626 מדינת ישראל נ' אבנר אורן (טרם פורסם), בפיסקה 22 לפסק-דיני). עוד נפסק כי הנטל הרובץ על ידוע בציבור הטוען לשיתוף בנכסי בן-זוגו, הוא כבד יותר מן הנטל הרובץ בנסיבות דומות על בן-זוג נשוי, במיוחד כאשר אין מדובר בנכס משפחתי מובהק (דברי השופט מצא בע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1) 337, פיסקה 14). הכבדת הנטל על הטוען לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור, נובעת מהמשמעות שעשויה להיות להעדר הנישואין ביניהם. לעיתים, בני-זוג מקיימים חיי זוגיות משותפים ללא אקט פורמאלי של נישואין מתוך בחירה שלא למסד את הקשר הזוגי ביניהם, להבדיל ממקרים בהם העדר הנישואין נובע ממניעות להינשא זה לזו. במקרים אחרים, עשוי הדבר להעיד על ארעיות הקשר או על היותו בלתי מחייב, באופן השולל קיומה של כוונה לשיתוף רכושי. יש, אפוא, להתחשב בכל מקרה ומקרה בטיב הקשר הזוגי, בנסיבותיו ובכוונות המונחות בבסיסו, תוך בחינת האפשרויות שעמדו בפני בני-הזוג למיסוד הקשר הזוגי מחד-גיסא ומידת האפשרות של כל אחד מבני-הזוג לניתוק הקשר מאידך-גיסא. יש ליתן משקל נכבד לאוטונומית-הרצון של בני-הזוג בעיצוב הקשר הזוגי         ביניהם ובקביעת ההסדר הרכושי החל על נכסיהם. זאת, בכפוף לעקרון תום-הלב המחיל על המערכת ההסכמית - המפורשת או המשתמעת - בין בני-הזוג ערכים של צדק, יושר, הגינות ושוויון (ראו: ש' ליפשיץ הידועים בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה (תשס"ה) 159-157; כן ראו והשוו: רע"א 8256/99 פלונית נ' פלוני ואח', פ"ד נח(2) 213, בפיסקאות 23-22 לפסק-דינו של הנשיא ברק).

הנה כי כן, ההלכה לפיה לשם הוכחת כוונה לשיתוף נכסים בין בני-זוג ידועים-בציבור נדרשות ראיות נוספות מעבר לעצם החיים המשותפים יחדיו, נובעת מהזהירות שלא לכפות על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי מקום בו בני-הזוג בחרו שלא להחיל על עצמם הסדר כאמור. בהתחשב בכך, נראה כי אין מקום לחשש שהביע הרב דיכובסקי בפסק-דינו, שמא נכפה על בני-זוג שאינם נשואים התחייבויות רכושיות בניגוד לרצונם, רק בשל מגוריהם המשותפים יחד." (ראו: בג"צ 4178/04 פלוני נ' בית הדין הרבני לערעורים פ"ד ס"ב (1) 235 (13/12/2006), פסקה 7 לפסק דינה של כב' השופטת ביייניש; ע"א 9755/04 ביטון נ' קצין התגמולים משרד הביטחון 31/8/2008).

15. ער אני לפסק דינה של כבוד השופטת דפנה ברק ארז בהסכמת כבוד השופטים דנציגר ומזוז בבע"מ 2478/14. הגם שכבוד השופטת ברק ארז הורתנו שאין "...מקום לקבוע כי רמת ההוכחה הנדרשת לכוונת שיתוף בין הזוג אמורה להיות שונה בכלל במקרים שבהם קיימת מניעות "חיצונית לנישואיהם", עולה שבחירת הצדדים שלא להינשא במכוון, הגם שאין בה כדי לשלול כוונת שיתוף, מצטרפת היא ל"...הצהרות, מכל סוג, על אופיו של הקשר הזוגי, יכולות להצטרף לנסיבות המעידות על אותה כוונת לשיתוף, גם בנכסים הספציפיים, ולו באופן נסיבתי" (ראה: בע"מ 2478/14 פלונית נ' פלוני (20/8/2015) פסקה 41 ופסקה 42 לפסק הדין).
16. כך גם באשר לטענה לשיתוף ספציפי. מי שטוען לשיתוף בנכסי בן הזוג בנכס הרשום רק על שם משנהו, מכוח היותם ידועים בציבור וקיומה של חזקת השיתוף, לרבות בנכס עסקי, מוטל עליו נטל הוכחה כבד יותר. זאת מאחר ויש למנוע מצב שבו יכפה על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי, כאשר הם עצמם בחרו, לכאורה, שלא להחיל על עצמם הסדר זה.

            "טעמו של השוני נעוץ בהבדל שבין רמת המחויבות ההדדית המאפיינת את קשר הנישואים לבין זו המאפיינת את הקשר שבין ידועים בציבור; שהמחויבות הגבוהה הכרוכה בנישואים טבוע במוסד הנישואין עצמו, ולא בנקל יכול מי מבני הזוג להשתחרר ממנה, ואילו רמת המחויבות שבין בני זוג ידועים בציבור נובעת מנסיבותיו של  הקשר במקרה הנתון ותלויה, כל כולה, ברצונותיהם המשתנים של בני הזוג. אמור מעתה, כי בעוד שאצל בני זוג נשואים, בהיעדר ראיה לסתור די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת השיתוף (קרי: אורח חיים תקין ומאמץ משותף)  כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא, הרי שאצל בני זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף- שלא הובאו ראיות לסתירתה- עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני הזוג בחייהם היום יומיים, או בכאלה שנרכשו על ידיהם במשותף. להחלת דין השיתוף על נכסים אחרים של מי מהם, ולו גם כאלה שנצברו על ידיו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי, שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס המסוים (או בכלל נכסיו) של בן הזוג" (ראו: ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי פ"ד נא (1) 337 (6/5/1997)).

17. התובעת לא עמדה בנטל להוכחת כוונת שיתוף ספציפי בין הצדדים. נהפוך הוא. הגיונם של דברים הוא להעדיף את גרסתו של הנתבע שהתובעת דרשה הפרדה רכושית. טענתה של התובעת השזורה הן בכתב הטענות, הן בסגנון ונוסח חקירת הנתבע על ידי באת כוחה והן בסיכומיה היא שבמהלך תקופת הנישואין חוותה אלימות קשה וטרור כלכלי (ראו למשל הפרוטוקול עמ' 5 ש' 17) ועל כן מתיישב רצון זה עם ההתנהלות בפועל: אי איחודם של חשבונות בנק וניהול חשבונות נפרדים (ראו: הפרוטוקול עמ' 3 ש' 24-26), המניעה של הגעת דברי הדואר בעניינים פיננסיים לכתובת מגוריה עם הנתבע (ראו: הפרוטוקול עמ' 5 ש' 16) ושמירה בקנאות על המידע הקשור ברכושה (ראו: הפרוטוקול עמ' 5 ש' 32), אי הפקדת משכורת לחשבון משותף (ראו: הפרוטוקול עמ' 3 ש' 25-26), אי חלוקה בדמי השכירות אשר התקבלו אצלה מהשכרת הדירה שעברה לבעלותה בתום תקופת הנישואין (ראו: הפרוטוקול עמ' 3 ש' 22-26).

התובעת טענה שלמרות שהכספים הופקדו לחשבונה הם שימשו לכלכלת הבית (ראו: הפרוטוקול  עמ' 10, ש' 14). עם זאת, כאשר נשאלה מה הייתה עושה עם משכורת בסך של כ-6,000 ₪ בתוספת סך של 2,800 ₪ שכר דירה השיבה שהנתבע החליט שבגלל שמשכורתה גדלה יפתחו תכנית חסכון והיא תפקיד כל חודש 4,000 ₪ (ראו: הפרוטוקול  עמ' 4, ש' 24-25). התובעת לא הציגה שום אסמכתא שהוציאה כספים לטובת כלכלת הבית או לטובת השבחת נכס המגורים של הנתבע ובכלל זאת התובעת לא הציגה שום פרט מחשבונה הפרטי אשר ניתן יהיה ללמוד ממנו על התנהלותה הכספית. הפקדות התובעת לחסכון יחד עם העובדה כי הצדדים שמרו על חשבונות נפרדים, לרבות שמירה על פרטיות המידע על ידי כך שדפי החשבון של כרטיסי האשראי של התובעת נשלחו לבית אימה והטענה כי אין לה דפי חשבון כדי להציג הוצאותיה (ראו: הפרוטוקול עמ' 5, ש' 16-17 וש' 31-32), דווקא מתיישבת עם טענת הנתבע לפיה נשא בכל עלויות מגורי הצדדים (ראו: הפרוטוקול  עמ' 13, ש'26-32).

            גם טענת התובעת לפיה הייתה תלויה באופן מוחלט ברצונו של הנתבע (ראו: הפרוטוקול עמ' 9, ש' 32-33 וכן עמ' 10, ש' 6-7 ) אין בה ממש שעה שהיא עצמה טענה שלאור חוויות העבר לא סמכה על הנתבע וכאשר שבו לחיות יחד הציבה תנאים כדי "לבטח" את עצמה למקרה וייפרדו (ראו: הפרוטוקול, עמ' 6, ש' 31-34), דאגה לעצמאותה הכלכלית כך שתמיד עבדה, תחילה בחצי משרה כשהבנות היו קטנות ומשנת 2012 במשרה מלאה (ראו: הפרוטוקול עמ' 4, ש' 12-22), הפקידה את כלל הכנסותיה לחשבון נפרד (כאמור לעיל לא הוצגה כל ראיה כי השתמשה בכספים לטובת הוצאות הבית ו/או לטובת הנתבע) וכן ידעה לקבל לעצמה חזרה כספים שהיו שייכים לה כגון ה-40,000 ₪ ממכירת הרכב מסוג טויוטה (ראו: הפרוטוקול , עמ' 9, ש' 32-33).

18. כל אלו הם תמרורים המעידים על הפרדה רכושית. קביעה זו לא בחלל ריק היא צומחת. התובעת עצמה בכתב התביעה לא טענה לקיום שיתוף ספציפי. טענתה הייתה שמכוח הלכת השיתוף היא זכאית לקבל מחצית מרכושו הצבור של הנתבע. הסברה של התובעת לתפיסתה זו מקבלת ביטוי בסיכומיה. בסעיף 28 ד' לסיכומים נכתב "זאת ועוד, להבדיל ממקרים אחרים, אליהם מתייחסת הפסיקה, כאן מדובר בבני זוג שהיו נשואים במשך 7 שנים, התגרשו בשל אלימות קשה מצד הנתבע, וחזרו לאחר שנת גירושין אחת, לחיים משותפים, כבעל ואישה לכל דבר מבלי להינשא באופן פורמאלי, למשך 9 שנים נוספות." ויתמה השואל מה בתיאור האמור מייחד את הצדדים על פני זוגות אחרים ידועים בציבור לצורך ההכרעה בשאלות העומדות בבסיסו של פסק דין זה – לטעמי מאום. השאלות העומדות למבחן נגזרות ממערכת היחסים של הצדדים בתקופה השנייה. גם התובעת לא סבורה שיש לאזן את הרכוש שנצבר על פני 18 שנים שחיה עם הנתבע, כטענתה, הכולל גם את רכושה ועל כן לדידי לא ניתן להחזיק החבל בשני קצותיו.

דומה שהתובעת נפלה לכלל שגגה עת טענה למחצית מהרכוש והזכויות אשר נצברו לנתבע במסגרת התקופה השנייה מכוח חזקת השיתוף בלבד. השגגה אינה במינוח אלא באופן יישומה כך שלא מדובר בחזקה שעל הנתבע להפריכה, אלא בנטל הוכחה מוגבר המוטל על התובעת. (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 24/5/2017 בו התייחסה התובעת לעניין זה ועמדה על כך שיש באפשרותה להוכיח את השיתוף הנטען).

בסעיף 28 ה' לסיכומי התובעת המשיכה והבהירה מה טעם זכאית היא, לכאורה, לחלק ברכושו של הנתבע, חרף ההפרדה הרכושית כמתואר לעיל. וכך כותבת התובעת : "הלכה למעשה, למעט אקט הנישואין, מערכת היחסים ביניהם  מכל היבט שהוא לרבות הרכושי הייתה ללא כל שינוי ועל כן, יש להחריג את המקרה דנן, הן בשל נסיבותיו והן בשל התנהגותו האלימה של הנתבע כלפי התובעת, אשר מנעה ממנה את הזכות לעמוד על זכויותיה, אילו ידעה שמנשלים אותה מרכושה" וישאל השואל לאיזו תקופה מכוונים דברים אלו? דומה שהתובעת מכוונת לתקופת הנישואין וטוענת לא ידעתי לעמוד בעבר על זכויותיי על כן עתה עותרת אני לחלק, ללא קשר למציאות שנהגה. לא זו רמת ההוכחה הנדרשת ולא זה הנטל המוטל על התובעת ממערכת היחסים שחלה בין הצדדים.

מצאתי בשולי דברים אלו להדגיש ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שיש לראות בחומרה רבה ולגנות בכל פה התנהלות אלימה בין בני זוג. ברם, לצורך פסק דיני שכזכור עניינו זכות לחלק ברכוש בתקופה השנייה אין אני נדרש לקורות את הצדדים מהלך תקופת הנישואין. מבלי לגרוע באמור ומקל וחומר עיון בהרצאת הפרטים לתיק העיקרי מדווחת התובעת על מקרה אלימות משנת 2005 טרם גירושיה מהנתבע.

זאת, ועוד. לצורך ביסוס הטענה לשיתוף ספציפי (שלא עלתה בכתב התביעה) הסתמכה  הנתבעת על מסרונים של הנתבע אליה, מסרונים אלו אף הם אינם נטל הראיה המוגבר החל על התובעת. מבלי להיכנס לתוכנם וסגנונם של המסרונים שהם בשפה לא ראויה, לשון המעטה, אין במסרונים של  בן זוג שחש נבגד על ידי בת זוגו ובוחר בתיאור תחושותיו כלפיה וכלפי מעשיה, הגם שכאמור בלשון לא ראויה לשון המעטה, להוות את אותו נטל מוגבר הנדרש לצורך הוכחת כוונת שיתוף ספציפי.  (ראו למשל ס' 28 ו' לסיכומי התובעת).

19. לאור האמור לעיל ומשעה שאין לפני כל ראיה לאותה כוונה של שיתוף ספציפי ומקל וחומר שהתובעת לא העלתה טענה זו בכתב התביעה אין בידי לקבל את הקונסטרוקציה המשפטית של התובעת משעה שהבינה שכשלה בתביעתה. על פי קונסטרוקציה זו פרק הזמן שחיו הצדדים האחד ללא השנייה משך כשנה ו- 3 חודשים ממועד החתימה על הסכם הגירושין ועד לחזרה לחיים תחת קורת גג אחת משל לא הייתה כלל ועל כן יש לראות בצדדים כנשואים משך כל אותן שנים ועל כן ממילא אין צורך בכוונת שיתוף ספציפי, אלא שזכותה של התובעת נצמחת מחזקת השיתוף הכללית החלה על בני זוג. כאמור, איני יכול לקבל טענה זו ודינה להידחות (ראו: ס' 28 ג' 28 ד' ו- 28 ה' לסיכומי התובעת שהאחרונים מצוטטים לעיל).
20. כזכור, התביעה הוגשה כשנתיים לאחר פרידת הצדדים בפועל. טרם התייחסות לשיהוי שבהגשת התביעה מצאתי להתייחס למכתב ההתראה של באת כוחה דהיום של התובעת נספח א' לכתב ההגנה של הנתבע. מכתב זה אשר נשלח לנתבע כ- 4 חודשים טרם הגשת התביעה מעלה תמיהה מה טעם לא העלתה במכתבה טענה רכושית.

            הסברה של התובעת גם בעניין זה הייתה "כי הייתי נתונה בפחד ואיומים, אני יכולה  להראות לך הודעות מאותה תקופה שהוא מאיים שירצח אותי ". (ראו: הפרוטוקול עמ' 8 ש' 15-16). לא יהא זה למותר לציין שאותן תכתובות לא הוגשו, לא נטען שבשל איום זה ברצח, לכאורה, הוגשה תלונה במשטרה, עותק תלונה לא צורף, וכאמור בהרצאת הפרטים צוין מקרה אלימות אחד משנת 2005. ברם, גם אם אתעלם לחלוטין מהקשיים הראייתיים והדרך בה מועלית טענת החשש מהנתבע סעיף 2 למכתב מאיין טענה של חשש או חרדה. כזכור המכתב נשלח זמן רב אחרי שהצדדים נפרדו גם לשיטת התובעת. וכך נכתב  בסעיף 2 למכתב ההתראה "לא יהא זה למותר לציין, כי הקטינות אינן חלק מהסכסוך בינך לבין מרשתי!" איזה סכסוך לעת שליחת המכתב? הרי הצדדים הלכו איש לדרכו? על כך לא הוסיפה הפרקליטה, אלא שהתובעת זרעה את הזרעים לכתב התביעה ומטעמיה לא פרטה אותם. 

 כל אדם בר דעת, מקל וחמר מי ששליחותו כשופט, אומנותו עשיית הצדק וההגנה על החלש, ליבו אינו יכול להיות קהה למצוקה של בת או בן זוג כתולדה של חשיפתו לאלימות מכל סוג שהוא. ברם, אי ביסוס הדברים, מקל וחומר כשלטענת התובעת הראיות מצויות בידיה, מקשה על קבלתם. נקבע  בעניין זה ש "... יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הנה בעלת משמעות ראייתית כאילו הייתה זו ראייה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד..." (ראו: יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי) (1999) (להלן: קדמי) בעמ' 1391).

ממשיך קדמי וקובע "... הימנעות מהבאת ראיה- במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל – מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים לפיה דין ההימנעות ודין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה" (ראו: שם וכן ה"ש 192).

מעבר לכך ומבלי לגרוע באמור איני רואה את ההבדל בין החשש הנוצר או עשוי להיווצר מהעלאת טענה לעניין זכויות ברכוש אל אי החשש מלהתרות בנתבע שתישלל ממנו הזכות לראות בחופשיות את בנות הצדדים ואף להתרות בו טרם בקשה לבחינת מסוגלותו ההורית. טענה זו קלושה ומעמידה בספק את גרסתה של התובעת.

הגם שדברים אלו נאמרו בשולי הכרעתי בעניין ראוי לציין שטענותיה של התובעת יוצרות אוקסימורון לוגי. אם התובעת צודקת בתיאוריה על הטרור שחוותה בחייה עם הנתבע הרי ברי לכל בר בי רב שאדם כזה אלים, כוחני ופטרוני לא התכוון להתחלק עמה או שהייתה כל כוונה לשיתוף ספציפי. נהפוך הוא, מי שמתייחס לבת זוגו כפי שמתואר בכתבי הטענות הדעת סוברת שאינו רואה בו בן זוג שווה ערך לא יראה ברכושו כרכוש ראוי לחלוק בו וממילא לא תהא כוונתו לשיתוף ספציפי.

21. זאת, ועוד. לאור המסכת הראייתית שהובאה על ידי התובעת יש להדגיש שהתובעת אינה מבקשת לבצע איזון משאבים ברכוש שצברו הצדדים, אלא כאמור לעיל טענה היא ש"מכוח חזקת השיתוף היא זכאית לקבל מחצית מכלל הרכוש והזכויות שנצברו במהלך החיים המשותפים" קביעתי שטענה זו כשלעצמה מעידה על חוסר תום לב בדרך הגשת התביעה בבחינת מה ששלי שלי ומה ששלך נחלוק בו.  יודגש שהתובעת לא צירפה לכתב התביעה ראיה כלשהי לתמוך בטענתה לקיום משק בית משותף. התובעת לא צירפה תדפיסי חשבון בנק, תדפיסי כרטיסי אשראי, העתקים של הסכמי השכירות, פירוט זכויותיה ממקום עבודת אשר נצברו מהלך השנים. התובעת לא עשתה כן גם לא באסופת המסמכים שהוגשה על ידה ביום 20/7/2017 לאחר הגשת כתב ההגנה של הנתבע ביום 27/3/2017.
22. חוסר תום הלב מתבטא לטעמי גם בשיהוי שבהגשת התביעה. קולמוסים רבים נכתבו על חובת תום הלב בשיטתנו המשפטית. נקבע כבר בראשית בחינת הנושא ביחס לשיטתנו המשפטית שאמנם צדדים לחוזה לא אמורים להיות "...מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה." (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד לה(1) 828 (4/9/1980) 834).

היטיב לתאר את חשיבות תום הלב כבוד השופט רובינשטיין בקובעו "בעיניי, בצד כל אלה יש ביסוד הדברים ציפייה להגינות ביחסים בין בני אדם בכלל – נגזרת של תום לב החולש על המשפט הפרטי (ראו והשוו סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973), בבחינת "אדם לאדם-אדם" (הנשיאה ברק, רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון...)...זו גם תמציתו הערכית של הכלל "ועשיית הישר והטוב" (דברים ו', יח) החופה ממעל באתוס מורשתנו". (ראה בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית פ"ד נט(1), 665 (8/9/2004) 671-672, ס' 7 לפסק הדין). 

            אכן, תקצר היריעה מלתאר הדברים אשר נכתבו ונפסקו בזכות תום הלב כחלק מהשיטה. אולם, בענייני משפחה דומני, ואיני היחיד לשון המעטה, שתום הלב הנדרש מתעצם והופך אבן בוחן מהותית להתנהלות הצדדים האחד כלפי השני גם בהעלאת טענותיהם.

            הצדדים נפרדו בשנת 2015 והתביעה הוגשה רק בשנת 2017. שנתיים אינן משום שיהוי ניכר, אך בשים לב כי התובעת שלחה לנתבע בשנת 2016 מכתב התראה לפני נקיטת הליכים משפטיים ביחס למערכת יחסים עם הקטינות ומבלי שישנה כל התייחסות לטענות הרכושיות יש בכך כדי לעמוד לחובתה של הנתבעת ולהצביע על התנהלות בחוסר תום לב.

23. לאור כל האמור אני קובע שבין הצדדים נהגה הפרדה רכושית. התובעת לא עמדה בנטל המוגבר הנדרש לצורך הוכחת שיתוף ספציפי ובמובן זה התביעה נדחית.
24. בטרם נעילה מצאתי להתייחס לשני נושאים אשר אינם עולים מהשאלה של שיתוף ספציפי: האחד מכונית הפאסאט והשני חשבון הבנק באקסלנס.

            א.         מכונית הפאסאט:

על אתר יודגש שהתובע התייחס לעניין הרכישה של הרכבים כשותפות ידועה ומוסכמת וכלשונו ביחס למכונית הטויוטה "ת. יש פה שותפות שידועה מראש, אמרנו שביום שהרכב יימכר היא תקבל 40% ואני אקבל 60% כמו ההשקעה שלנו..." (ראו: הפרוטוקול  בעמ' 16 ש' 2-5)/

            הצדדים אישרו שבשנת 2009 לערך קנו במשותף רכב מסוג טויוטה. לצורך רכישת הרכב העבירה התובעת לנתבע סך של 40,000 ₪ והנתבע שילם את היתרה בסך 66,000 ₪ (ראו: הפרוטוקול עמ' 15, ש' 33-36 וכן סעיף 29 לסיכומי התובעת). הרכב נרשם על שם התובע, לטענתו משיקולי מס, אך בפועל היה שייך לשניהם. דהיינו, הייתה כוונת שיתוף נפרדת לעניין רכב הטויוטה שאינה מעידה או מקרינה על כוונת שיתוף ספציפי בכלל הרכוש.

            למעלה מן הצורך יוער שדווקא בשל קיומה של אותה הבנה לעניין רכב הטויוטה הרי שמכלל ההן אתה למד על הלאו.

            לאחר מכירת הטויוטה נרכש רכב מסוג פאסאט אשר נרשם על שמה של התובעת, כאשר לטענת הנתבע הוא שילם 100,000 ₪ ו-18,000 ₪ שולמו על ידי התובעת (ראו: הפרוטוקול עמ' 16, ש' 20-21). לטענתו, על פי אותו עיקרון של שיתוף על פי חלקים יחסיים של ההשקעה החזיר לתובעת את השקעתה בסך 18,000 ₪ במזומן ועל כן הרכב שייך לו. לדידו הרישום נעשה על שם הודיה מטעמי מס מאחר והיה כבר רשום רכב על שמו.

משאישר הנתבע כי התובעת שילמה סך של 18,000 ₪ לקניית הפאסאט (התובעת אינה חולקת על הסכומים הנטענים במסגרת סיכומיה) ברם, לא הוכיח כי השיב לה את הכספים (זולת טענה בעל פה להחזר במזומן) אני מחייב את הנתבע להשיב לתובעת סך של 18,000 ₪ .

            בשולי הדברים יאמר שהנתבע צירף תמלול הקלטות לסיכומיו. בדיון מיום 16/4/19 התנגדה התובעת לצירוף התמלול שלא באמצעות חקירה של המתמלל, אך התובעת לא הגישה סיכומי תשובה למרות שניתנה לה הזכות כאמור בהחלטתי מיום 18/12/2018 ועל כן זנחה טענתה.

מבלי לגרוע באמור עיון בתמלול שצורף מעלה כי שיחת הצדדים לא התייחסה כלל לשאלת הרכב ועל כן אינו רלוונטי.

ב.  החשבון באקסלנס:

            הצדדים פתחו חשבון על שמה של התובעת חסכון בחברת "אקסלנס" (להלן- חשבון החיסכון). הנתבע העיד שהופקדו כספים הן מטעם התובעת והן מטעמו ואף מפרט את הסכומים  כלשונו "ת. היה 130,000, הודיה הביאה 40,000 ו- 13 הפקדות של 4,000 ₪ + ריביות    שצברנו במשך השנה בערך 5,000 ₪ נהיה באזור 230,000 ₪...מה שהיא הביאה חזר אליה ומה שאני הבאתי חזר אלי." (ראו: הפרוטוקול  עמ' 18, ש' 8-9).

            התובעת לא חלקה על הסכומים.

            ללמדך, ששני הצדדים הפקידו כספים ממקורותיהם.  החשבון התנהל על שמה של התובעת והנתבע אישר שהיה מקום לבצע חלוקה ביניהם.

כאמור, הנתבע הפקיד סך של 130,000 ₪ והנתבעת הפקידה 13 הפקדות של 4,000 ₪ אשר מסתכמים לסך של 52,000 ₪ וכן העבירה את הסך של 40,000 ₪ שחסכה ובסך הכל העבירה לטובת החשבון באקסלנס  92,000 ₪.

       גרסתו של הנתבע לחלוקת הסכומים לא הוזמה. בחקירתו העיד הנתבע "...היה 130,000, הודיה הביאה 40,000 ו – 13 הפקדות של 4,000 ₪ + ריביות שצברנו במשך השנה בערך 5,000 ₪ נהיה באזור 230,000 ₪. כשהחלטנו שאנו רוצים לסיים את דרכנו עקב כל מה שקרו אמרנו אני לוקח את הכסף שלי חזרה אליי, היא תיקח את מה שהיא הביאה והחיסכון הולך לבנות. מה שנשאר זה 13 הפקדות של 4,000 ₪ + הריבית שנצברה על הסכום, מעבר ל – 156 כל היתרה נשארה אצלה בחשבון. מה שהיא הביאה חזר אליה ומה שאני הבאתי חזר אליי...היינו רק בחסכון אמורים לחלוק... החיסכון הרוויח 52,000 ₪, כל אחד מאיתנו 26,000 ₪, אני הפקדתי 26,000 לחיסכון על שמי ואת ה – 30,000 (כך במקור – מ.ל) החזרתי לאח שלי". (ראו: הפרוטוקול עמ' 18 ש' 8-16).

       לא זו בלבד שלא הוזמה הגרסה אלא שקיבלה חיזוק בחקירתו:

            "ש.      נכון שאתה לקחת חצי ממה שהרויחה הקרן, נכון?

            ת.         כן, 26,000 ₪. " (ראו:  הפרוטוקול עמ' 18 ש' 17-18).

חיזוק לכך ניתן למצוא בעדותה של התובעת (ראו: הפרוטוקול עמ' 9 ש' 29-33) בה מודה התובעת שהסכום שנחסך על ידה הוחזר לה. איני מקבל את האמירה "האמת לא זוכרת סכומים מדויקים" (ראו: שם). 

לאור האמור לעיל לא מצאתי להורות לנתבע להשיב סכום כלשהו מהחשבון באקסלנס.  יובהר שהבחינה של החשבון באקסלנס נעשה על בסיס האמור קיומה של חריגה מההפרדה הרכושית שנהגה כאשר המטרה חסכון לבנות. תובנה זו נצמחת כאמור מעדות התובעת עצמה שמלמדת על ההפרדה הרכושית שנהגה בין הצדדים "הייתה התנהלות של כסף..." (ראו: הפרוטוקול עמ' 9 ש' 32). 

הדברים מדברים בעד עצמם.

אחרית דבר:

25. התובעת לא עמדה בנטל הנדרש לצורך הוכחת כוונת שיתוף ספציפי ותביעתה נדחית בכפוף לקביעתי לעיל לעניין חיוב הנתבע בתשלום האמור בסעיף 25 לפסק הדין.
26. חרף התוצאה אליה הגעתי ודחיית המסה העיקרית של טענות התובעת לא מצאתי לחייבה בהוצאות.
27. מתיר פרסומו של פסק הדין בהסתרת פרטים מזהים.
28. תואיל המזכירות להמציא פסק הדין לצדדים ולסגור התיק.

ניתן היום,  כ' אייר תשע"ט, 25 מאי 2019, בהעדר הצדדים.