בית המשפט קבע כי התביעה נגועה בחוסר תום לב, בפרט לנוכח העובדה שהאישה הקפידה על הפרדת רכוש, לא הגישה כל ראיה המעידה שתרמה מכיסה לצורכי הבית והסתירה את מצבה הכלכלי.
פסק דין שניתן לאחרונה על-ידי סגן נשיאת בית המשפט למשפחה באילת, השופט מרדכי (מוטי) לוי, קבע כי אישה שתבעה חצי מהזכויות שצבר בן זוגה מכוח "חזקת השיתוף" מבלי לכלול גם את הרכוש שהיא צברה, נהגה בחוסר תום לב. בתוך כך הובהר כי התנהלות האישה בתקופת הזוגיות מעידה על הפרדת רכוש מוחלטת, כך שממילא היא לא עמדה בנטל ההוכחה המוגבר החל על ידועים בציבור בהקשר של שיתוף כלכלי כללי (להבדיל מנכס ספציפי כזה או אחר).
בני הזוג היו נשואים כ-7 שנים והתגרשו ב-2006, לאחר שחתמו על הסכם גירושים שהכריע בכל המחלוקות הכלכליות ביניהם. כשנה וחצי לאחר מכן הם שבו לחיות יחד מבלי להינשא מחדש, וכעבור 7 שנים נפרדו סופית.
שנתיים לאחר הפרידה הגישה האישה תביעה לחצי מהרכוש שצבר בעלה לשעבר בתקופת הזוגיות השנייה, שלטענתה כולל בין היתר: דירה בשווי של כ-2 מיליון שקל, זכויות סוציאליות, כספים בחשבון, עסק ורכב יוקרתי.
בעלה לשעבר טען מנגד כי גרושתו לא יכולה לטעון לחלוקת רכוש כללית בנכסים שצבר בתקופה שבה לא היו נשואים והתנהלו, לדרישתה, בהפרדה כלכלית מוחלטת.
כך, לטענתו, התובעת התעקשה שלכל אחד יהיה חשבון נפרד, הסתירה ממנו את מצבה הכלכלי, שלחה את דברי הדואר הכלכליים שלה לכתובת של אמה, הפקידה את משכורתה לחשבון אישי וגבתה לעצמה דמי שכירות מדירה שהשכירה לאחר שעברה לגור בדירתו.
מה ששלי שלי, מה ששלך גם שלי
סגן הנשיאה לוי הבהיר כי בתקופת הזוגיות השנייה בני הזוג היו בסטאטוס של ידועים בציבור. בהיבט הכלכלי, ההנחה היא כי בני זוג שבוחרים שלא להינשא מרצונם החופשי גם לא מעוניינים לשתף זה את זה בנכסיהם. על כן, טענה לשיתוף כללי בנכסים רק מעצם הזוגיות מצריכה ראיות משמעותיות לשותפות גורל כלכלית.
למעשה, בנסיבות שכאלה, הדרך המשפטית הנכונה יותר היא לטעון לכוונת שיתוף ספציפית בנכסים מסוימים.
מכל מקום, השופט ציין כי כך או כך התובעת לא הציגה כל ראיה שתתמוך בשיתוף כלכלי כלשהו – כללי או ספציפי בנכס כזה או אחר ששייך לנתבע.
נהפוך הוא, הוכח שהתובעת הייתה קנאית לרכושה הפרטי והקפידה על הפרדת רכוש מוחלטת. מעבר לזה, היא הסתירה את מצבה הכלכלי מבית המשפט ולא הגישה כל ראיה שתוכיח כי השתמשה בהכנסותיה לטובת כלכלת הבית וניהול משק בית משותף.
בתוך כך קבע השופט לוי כי התביעה נגועה בחוסר תום לב, שכן התובעת דרשה חצי מרכושו של הנתבע מבלי לבקש איזון משאבים גם ברכוש שהיא צברה – "בבחינת מה ששלי שלי ומה ששלך נחלוק בו".
בסיכומו של עניין נקבע כי לא הוכחה כוונת שיתוף כללית או ספציפית בנכס כלשהו של הנתבע, אם כי הוא חויב להחזיר לתובעת 18,000 שקל שנתנה לו לצורך רכישת רכב, כפי שהודה בעצמו. משכך התביעה העקרונית נדחתה אך למרות זאת הוחלט שלא לחייב את התובעת בהוצאות.
עו"ד אורי דון יחייא
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.