לפניי שתי תביעות שהגיש התובע כנגד הנתבעים:
תמ"ש 31863-11-20 – תביעה כספית בסך 667,931 ₪ שעניינה כספי פוליסת ביטוח מנהלים ע"ש אמם המנוחה של הנתבעים, הגב' XXX ז"ל (להלן: "המנוחה"), בחברת הביטוח מגדל, אשר שולמו לנתבעים לאחר פטירת המנוחה.
במסגרת תובענה זו עתר התובע לחייב את הנתבעים לשלם לו את הסך הנ"ל (להלן: "התביעה הכספית").
תמ"ש 31905-11-20 – תביעה לצו עשה שעניינה דירת מגורים ברח' XXX (להלן: "הדירה"). במסגרת תובענה זו עתר התובע ליתן צו עשה המתיר לו למכור את הדירה ולרכוש דירה אחרת תחתיה והמחייב את הנתבעים לחתום על כל מסמך שיידרש לצורך כך.
(להלן: "התביעה לצו עשה").
העובדות בתמצית
- התובע והמנוחה (להלן: "בני הזוג") חיו כידועים בציבור עד לפטירת המנוחה ממחלה קשה ביום XXX. הנתבעים 1-2 הינם ילדיה של המנוחה מנישואין קודמים. גם לתובע ילדים מנישואיו הקודמים.
- בני הזוג התגוררו יחדיו בדירתם המשותפת ברח' XXX, וזאת עד סמוך לפטירת המנוחה כמפורט לעיל.
- ביום 25/1/2018 ערכו בני הזוג צוואה בעדים במשרדו של עורך הדין XXX (הצוואה צורפה כנספח א' לכתבי התביעה)- להלן: "הצוואה".
- במסגרת סעיף 4 לצוואה, ציווה כל אחד מבני הזוג את חלקו בדירת המגורים לילדיו. המנוחה ציוותה את חלקה בדירה לילדיה- הנתבעים 1-2 (סע' 4ב' לצוואה), והתובע ציווה את חלקו בדירה לילדיו (סע' 4א' לצוואה).
- בסעיף 4 ג' לצוואה נכתב כהאי לישנא:
" אנו מצווים בזאת, כי מי משנינו שיוותר בחיים, לאחר פטירת מי מאתנו, יהא זכאי להתגורר ולחיות בדירת המגורים לרבות, כל התכולה שבה, כל ימי חייו, ללא תשלום כלשהו ליורשיו של הנפטר, אך הנותר בדירה יישא בכל הוצאות האחזקה של הדירה."
- בסעיף 6 לצוואה נכתב כלהלן:
" במידה ובעת פטירתה של המנוחה, יהא לה רכוש כלשהו, מלבד חלקה בדירת המגורים, יעבור חלקה לילדי המנוחה
במידה והמנוחה תלך לעולמה, לפני התובע אזי ביטוח מנהלים ו/או תכניות חסכון, שיהיו למנוחה, אם יהיו, יועברו לתובע.
במידה והתובע ילך לעולמו לפני המנוחה, יועברו הנ"ל לילדיה של המנוחה, בחלקים שווים ביניהם.
האמור לעיל- יחול, בהתאמה, אף על בטוחים או תכניות חסכון שיהיו לתובע."
- המנוחה החזיקה בפוליסת ביטוח מנהלים מס' XXX בחברת הביטוח "מגדל" (להלן: "פוליסת הביטוח"). הנתבעים מונו ע"י המנוחה כמוטבים בפוליסה זו.
- בתחילת שנת 2018, לאחר עריכת הצוואה, אובחנה המנוחה כחולה במחלת הסרטן. מספר חודשים לאחר מכן אושפזה המנוחה בבית החולים, שם גם נפטרה ביום XXX.
- ביום 8/8/2018 נחתמה הודעת מעביד בדבר פרישתה של המנוחה מעבודתה, ובעקבות כך שילמה חברת הביטוח לחשבונה של המנוחה סך של 139,030 ₪ (ראו נספח ג' לתצהיר עדותו הראשית של התובע). סכום זה חולק בחלקים שווים בין הצדדים לאחר פטירת המנוחה.
- ביום 10/10/2018 שילמה חברת הביטוח לידי הנתבעים תגמולי ביטוח בסך כולל של 667,931 ₪ (ראו נספח 1 לכתב ההגנה).
- ביום 13/1/2019 ניתן, ע"י כב' הרשם לענייני ירושה בבאר שבע, צו לקיום צוואתה של המנוחה.
- ביום 12/11/2020 הגיש התובע כנגד הנתבעים את שתי התובענות שבכותרת.
טענות התובע
- עיקר טענותיו של התובע בכל הקשור לתביעה הכספית הינן כדלקמן:
- המדובר בהתנגשות בין סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), לבין הוראות סעיף 6 לצוואה, שכן בהתאם להוראות סעיף 6 לצוואה התובע זכאי לקבל את כספי הביטוח במלואם, אך בפועל, חרף פניותיו של התובע לחברת הביטוח בתאריכים 12/9/2018 וכן 19/3/2019, חברת הביטוח העבירה את כספי הביטוח במלואם לנתבעים, שהינם המוטבים עפ"י תנאי הפוליסה, וזאת בהסתמך על הוראות סעיף 147 לחוק הירושה.
- בסעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) , תשל"ג-1973, נקבע שניתן לבטל את זכותו של מוטב בפוליסת ביטוח כנ"ל או להעמיד תחתיו מוטב אחר, וזאת בהודעה לחברת הביטוח ו/או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחברת הביטוח.
- בפסיקה נקבע כי על אף הוראות סעיף 147 לחוק הירושה, ניתן להכליל את כספי הביטוח בגדר נכסי העיזבון. הפסיקה גם הכירה בכך שבכל הקשור לשינוי הוראת מוטבים בדרך של צוואה, ניתן להסתפק בנסיבות מסוימות בהודעה שנשלחה לחברת הביטוח לאחר הפטירה, ובכל מקרה העיקרון המנחה הינו עקרון הגשמת רצון המת, שהינו הפן המהותי, ויש להעדיפו על פני הפן הצורני.
- במקרה שבנדוננו סעיף 6 לצוואה מהווה הוראה מפורשת בדבר שינוי הוראת המוטבים בקשר לכספי הביטוח, ומדובר בשינוי הוראות המוטבים שנעשתה ע"י המנוחה במסגרת צוואתה, אשר הביאה לידי ביטוי את רצונה המפורש לפיו המוטב בפוליסת הביטוח יהיה התובע, ולא הנתבעים.
- עיקר טענותיו של התובע בכל הקשור לתביעה לצו עשה הינן כדלקמן:
- בהתאם להוראות סעיף 4 (ג) לצוואה ניתנה לתובע זכות מגוריו לכל ימי חייו בדירה.
- ברישא לסעיף 4 לצוואה נקבע כי במקרה של פטירת מי מבני הזוג, יעבור חלקו/חלקה בדירה ו/או בחליפתה לילדיו/ילדיה. לטענת התובע, הפרשנות הנכונה שיש להעניק לסעיף 4 הנ"ל בכללותו, הינה שבני הזוג קבעו שבן הזוג אשר יאריך ימים, יהא רשאי למכור את הדירה ולרכוש דירת מגורים אחרת תחתיה, וזכות המגורים שניתנה תישמר גם ביחס לדירה החלופית שתירכש.
- דרישתם של הנתבעים למכירת הדירה כבר עתה, מנוגדת להוראות הצוואה.
- התובע רשאי למכור את הדירה, ולרכוש תחתיה דירת מגורים חלופית אשר תירשם במחציתה ע"ש הנתבעים, ויש לחייב את הנתבעים לשתף פעולה לצורך המכירה והרכישה כנ"ל.
טענות הנתבעים
- עיקר טענותיהם של הנתבעים בכל הקשור לתביעה הכספית הינן כדלקמן:
- מחלתה של המנוחה התגלתה רק לאחר עריכת הצוואה ולא קודם לכן.
- לאחר עריכת הצוואה, המנוחה הביעה רצון מפורש לשינוי הוראות סעיף 6 לצוואה, והבהירה כי רצונה הוא שהנתבעים הם שיקבלו את כספי ביטוח החיים ולא התובע.
- הנתבעים היו המוטבים בפוליסת הביטוח, וביום 10/10/2018 שילמה לידיהם חברת הביטוח סך של 667,931 ₪, מתוכם סך של 529,656 ₪ בגין ביטוח חיים, והיתרה בין כספי תגמולים.
- בנסיבות נדוננו הוראת המוטבים גוברת על הוראות הצוואה, ובכל מקרה רצונה של המנוחה, כעולה מהראיות שצורפו הנתבעים, היה שהנתבעים הם שיקבלו את כספי ביטוח החיים שלה.
- יש להגדיר את חלקם של הנתבעים ברכוש בעת עריכת הצוואה וזאת לצורך ביצוע קיזוז.
- עיקר טענותיהם של הנתבעים בכל הקשור לתביעה לצו עשה הינן כדלקמן:
- אין לקבל את פרשנותו של התובע בכל הקשור להוראות סעיף 4 לצוואה.
- מלשון סעיף 4(ד) לצוואה עולה כי הדירה תימכר רק לאחר פטירתם של שני בני הזוג, וסעיף זה שולל מניה וביה את פרשנותו של הנתבע להוראות סעיף 4(ג) לצוואה.
- המונח "חליפתה" הנזכר ברישא לסעיף 4 לצוואה מתייחס למקרה בו בני הזוג היו בוחרים למכור את הדירה בחייהם, ולרכוש תחתיה דירה אחרת. ברם לא כך אירע בנדוננו, שכן המנוחה נפטרה טרם מכרו בני הזוג את הדירה, ואין חולק שבפועל לא נרכשה דירה אחרת.
- הנתבעים אינם מתנגדים למכירת הדירה, ברם ברצונם לשמור על מלוא זכויותיהם.
דיון והכרעה
- ההכרעה הנדרשת בתובענה זו הינה בשאלה האם יש מקום לחייב את הנתבעים להעביר לתובע את תגמולי הביטוח ששולמו להם ביום 10/10/2018 ע"י חברת הביטוח, וזאת על יסוד טענת התובע לפיה זכותו כיורש לקבלת כספים אלה מכח הוראות סעיף 6 לצוואה גוברת על זכותם של הנתבעים לקבלת הכספים מכח הוראת המוטבים שנחתמה קודם לכן ע"י המנוחה.
המתווה הנורמטיבי
- שתי הוראות חוק נוגעות למחלוקת שבנדוננו:
הכלל בנוגע לכספים שיש לשלם עם פטירתו של אדם נקבע בס' 147 לחוק הירושה, וכהאי לישנא:
" סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון."
בעוד שבסעיף 36 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, נקבע כלהלן:
" בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם – על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה – רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר, אף אחרי שנודע למוטב על זכותו."
- סעיף 147 לחוק הירושה קובע כי הכלל הוא שכספי חוזה ביטוח המתקבלים עקב מותו של אדם, (כגון הכספים שבמחלוקת בנדוננו) אינם נכללים בגדר נכסי העיזבון, דהיינו לא חלים עליהם דיני הירושה, וכספים אלה ישולמו עפ"י הוראת המוטבים שנתן המנוח בחייו. היוצא מן הכלל הקבוע בסעיף זה הוא שבעל הפוליסה יכול להתנות שהכספים מגיעים לעיזבון.
בסעיף 36(ב) לחוק החוזים נקבע שבעל הפוליסה ("הנושה") רשאי ליתן הודעה לחברת הביטוח (החייב") בדבר שינוי או ביטול הוראת המוטבים, וזאת הן באמצעות מתן הודעה לחברת הביטוח והן באמצעות צוואה.
- בפסיקה נקבע כי בעל חוזה הביטוח ("הנושה") רשאי לבטל/לשנות את הוראת המוטבים באחת משתי הדרכים הבאות: (א) באמצעות משלוח הודעה לחברת הביטוח ("החייב"). (ב) בדרך של עריכת צוואה שהודעה עליה ניתנה לחברת הביטוח (וראו לעניין זה ע"א 3807/90 מירי פישר נ' תמר קופת תגמולים מרכזית ליד בנק דיסקונט לישראל בע"מ (פורסם במאגרים [פורסם בנבו] מיום 4.10.93) (להלן: "הלכת פישר").
בהלכת פישר נקבע כי שינוי המוטבים, במובן הוראת סעיף 36(ב) לחוק החוזים, חייב להיעשות בדרך של מתן הודעה לקופה עוד בחייו של המצווה.
כב' השופט שמגר קבע, בהלכת פישר הנ"ל, שלא ניתן להסתפק בהכללתה של הוראה בדבר ביטול זכותו של מוטב במסגרת הצוואה, אלא שיש למסור על כך, על אתר, הודעה לחברת הביטוח/הקופה- וכלהלן:
" ...במילים אחרות, אם מוכנים לראות בהוראה שבצוואה התניה לצורכי סעיף 147 לחוק הירושה, הרי התניה זאת צריכה למצוא ביטויה בהסדר החוזי בין החייב לבין הנושה היוצר את מערכת הזכויות והחובות של חבר בקופה ושל הקופה. בעת הצטרפות לקופה נערך גם המסמך המציין את שמו של המוטב, ואם מבקשים לקבוע כי העיזבון הוא המוטב, לא ניתן לשמור זאת בסוד עד לפטירתו של הנושה ופתיחת הצוואה, כי ההסדר לפי סעיף 147 יהיה חסר."
ובהמשך:
" בהקשר זה אוסיף, לשם הסרת ספק, שהמדיניות המשפטית הרצויה צריכה להיות שהתניות וביטולי הוראות לפי סעיפים 147 ו- 36(ב) הנ"ל, מן הנכון שיהיו בנוסח ברור וחד-משמעי, כדי למנוע ספקות, תהיות ואי-הבנות ואף תביעות בעקבות תשלומי כפל בלתי מוצדקים."
- יחד עם זאת, בפסיקה מאוחרת יותר הובעה גישה שונה באשר לאפשרות לשינוי הוראת המוטבים באמצעות שליחת הצוואה גם לאחר פטירת העמית. בפסק הדין שניתן בע"א 233/98 שושנה כץ נ' קרן מקפת ואח' (ניתן ביום 22.11.00)[פורסם בנבו] סקר כב' השופט אנגלרד את הגישות השונות והביע עמדה לפיה: "לא אכחש כי דעתי נוטה לאלה הגורסים כי במקרה של צוואה, אין צורך כי ההודעה עליה תינתן לקרן בחייו של המנוח".
בתמ"ש (ת"א) 10421-06-12 ד"ר י' נ' עיזבון המנוחה ט', [פורסם בנבו] קבע כב' השופט נפתלי שילה כי יש לבחון בנוסף גם באם תקנון הקופה/חברת הביטוח נקבעה הוראה המאפשרת משלוח הודעה בדבר שינוי הוראת המוטבים גם לאחר הפטירה. (וראו לעניין זה גם פסק דינה של כב' השופטת אייזנברג ת"ע (חיפה) 37083-03-13 עיזבון המנוח ד' ב' ז"ל ב' נ' כ' ב' (פורסם בנבו 23.04.2014)).
- הגישה לפיה ניתן לראות בצוואה שהועברה לחברת הביטוח רק לאחר מות העמית כהודעה תקפה עפ"י סעיף 36(ב) הנ"ל, אומצה גם על ידי חלק מהלומדים (וראו לעניין זה ספרה של פרופ' ג. שלו "דיני חוזים", מהדורה שניה, בעמ' 450, בספרו של פרופ' שילה "פירוש לחוק הירושה", כרך ג' בעמ' 407, וכן בספרם של השופטים שוחט וגולדברג ועו"ד פלומין "דיני ירושה ועיזבון", מהדורה שישית בעמ' 318). מנגד, מלומדים אחרים תמכו בגישה התואמת את הלכת פישר (ראו לעניין זה מאמרו של פרופ' דודי שוורץ, "שינוי המוטב בקופת גמל ובביטוח חיים – דיסהרמוניה בחקיקה ובפסיקה וישובה", עיוני משפט יז (2), נובמבר 1992 בעמ' 345).
נכון למועד זה, בית משפט העליון טרם נדרש להכריע במחלוקת באשר לשתי הגישות הנ"ל.
- מכל מקום, וכעולה גם מטענות התובע עצמו, גם במקרים בהם הפסיקה הכירה באפשרות למשלוח צוואה לחברת הביטוח לאחר פטירת המצווה לצורך שינוי הוראת המוטבים, אזי הבסיס והנימוק לכך בעיקרו היה כיבוד רצונו המאוחר של המצווה, כמשתקף מצוואתו (במקרים בהם הוראת המוטבים קדמה להוראה הצוואתית).
מן הכלל אל הפרט
- אין מחלוקת כי בנדוננו הצוואה הועברה לחברת הביטוח רק לאחר פטירת המנוחה, והמנוחה לא העבירה בחייה העתק הצוואה לחברת הביטוח. בנוסף, אין גם מחלוקת שבסעיף 6 לצוואה ישנה התייחסות ספציפית לכספי ביטוח המנהלים של המנוחה.
- כאמור, הרציונל העומד בבסיס הגישה התומכת באפשרות להעברת הצוואה לחברת הביטוח גם לאחר הפטירה, הינו הניסיון לכבד ולקיים את רצונו העדכני של המנוח כמשתקף מצוואתו, וזאת במקרים בהם קיימת אי התאמה בין רצון זה לבין הוראת מוטבים קודמת בזמן. הנחת המוצא הינה כי הרצון המאוחר המשתקף בצוואה, הוא הרלוונטי, ועל כן יש להעדיפו על פני הוראת מוטבים קודמת בזמן.
- ברם, בנדוננו המצב מורכב אף יותר, שכן מטענות הצדדים עולה שישנן שלוש נקודות זמן רלוונטיות בהן יש לבחון את רצונה של המנוחה:
נק' זמן הראשונה (המוקדמת ביותר)- מועד החתימה על הוראת המוטבים המקורית.
נק' זמן שנייה- מועד החתימה על הצוואה.
נק' זמן שלישית (המאוחרת ביותר)- התקופה שלאחר שנודע למנוחה דבר מחלתה וחומרת מצבה בסמוך לפני פטירתה.
טענת הנתבעים בהקשר זה הייתה שרצונה המאוחר הרלוונטי של המנוחה הינו רצונה בנקודת הזמן השלישית- בסמוך לפני פטירתה, בעוד שלשיטת התובע הקובע הוא רצונה של המנוחה בנק' הזמן השנייה- מועד עריכת הצוואה.
- כפי שיפורט להלן בהרחבה, מהראיות והחקירות שהוצגו בפני הוכח באופן ברור וחד משמעי כי רצונה המאוחר של המנוחה היה שלא לשנות את הוראת המוטבים עפ"י הנוסח המופיע בסעיף 6 לצוואתה:
ראשית : מתמליל השיחה שהתקיימה בין הצדדים לאחר פטירת המנוחה אשר הוגש ע"י הנתבעים (נספח 2 לכתב ההגנה) עולה באופן הברור ביותר שהתובע עצמו טען שהצוואה אינה משקפת נכונה את רצונה של המנוחה בקשר לכספי הביטוח החיים. וכך אמר התובע לנתבעים בשיחה זו בקשר לרצונה של המנוחה:
" לא, לא. אני אגיד לכם ממה זה נובע. אני אגיד לכם ממה זה נובע. אה, שוב, אני חוזר ל-, להפוך על הפוך. מכיוון שהצוואה נכתבה בתוך מחשבה שכנראה אני הולך ראשון, אז בהתאם לזה גם נכתבו הדברים. אה, יש את כספי החיסכון שלנו שחסכנו על שמה. אני והיא. ותמיד אמרנו שהכסף הזה ישמש את מי שיישאר מאתנו ל- לעתיד שלו. שלא יישאר בלי כלום. אז בצוואה היא כתבה בכלל הכל, כולל הכספי חי, ביטוח חיים, כספי הכל. אחר כך כשהיא הבינה בבית חלים שהיא כנראה הולכת לפניי, אז היא רצתה לתקן את זה ותיקנה את זה במסמך ההוא שנתתי לך, ש-, שבעצם כספי הביטוח חיים יועברו אליכם, זה הרבה מאוד כסף, אבל כספי החיסכון יעברו אלי, כי זה מה ש-, מה שתמיד חשבנו..." (ההדגשה אינה במקור-ר.ב)
(עמ' 38 לתמליל, בשורות 15-25, וכן עמ' 39 בשורות 1-2)
דהיינו: התובע אישר מפורשות בשיחה זו שהוראות סעיף 6 לצוואה ביחס לכספי הביטוח נכתבו מתוך מחשבה שהמנוחה תאריך ימים אחריו, ברם כאשר התחוור למנוחה שלא כך יהיה וימיה ספורים, היא חזרה בה מכוונתה לשנות את הוראת המוטבים, והביעה רצון מפורש שהנתבעים הם שיקבלו את כספי ביטוח החיים ולא התובע!
שנית : מתמליל השיחה שהתקיימה בין המנוחה לבין חברתה הגב' XXX ביום XXX (אשר צורף כנספח 1 לתצהיר עדותה הראשית של הגב' XXX), כשלושה שבועות לפני פטירת המנוחה, עולה כי רצונה של המנוחה היה שהנתבעים הם שיקבלו את כספי ביטוח החיים שלה, ולא התובע (ראו האמור בעמ' 7 לתמליל שורות 11-24, וכן עמ' 13-15).
שלישית : התובע לא הכחיש במסגרת תצהיר עדותו הראשית את הדברים שנאמרו על ידו לנתבעים בשיחה הנ"ל בדבר רצונה המאוחר של המנוחה.
רביעית : במהלך חקירתו הנגדית התובע הודה שרצונה האחרון של המנוחה היה שונה מהוראות הצוואה בכל הקשור לכספי הביטוח (ראו עמ' 17 לפרוטוקול, בשורה 21, וכן עמ' 20 שורות 24-27). התובע גם לא הכחיש בחקירתו שרצונה של המנוחה היה ידוע לו בעת הגשת התביעה, אך הסביר כי פעל "בהתאם ליעוץ משפטי שקיבל", ומטעם זה לא פירט בכתב התביעה מה היה רצון המנוחה (שם, בשורות 22-28 וכן בשורות 33-34). מצאתי כי עדותו של התובע בפני בכל הקשור לרצונה של המנוחה הייתה פתלתלה ומתחמקת, ובנסיבות אלה מצאתי להעדיף את גרסתם של הנתבעים.
חמישית : הנתבעים טענו בכתב ההגנה שנתמך בתצהירם, כי המנוחה שינתה את רצונה ביחס להוראות סעיף 6 לצוואה, וביקשה שהנתבעים הם שיקבלו את כספי ביטוח החיים שלה ולא התובע (ראו סעיף 22 לכתב ההגנה). גרסה זו לא רק שלא הופרכה בחקירתם הנגדית, אלא שהתובע אף אישר דברים אלה בעצמו בחקירתו וכמפורט לעיל.
- משרצונה של המנוחה בנקודת הזמן המאוחרת מבין השלוש הוכח בפני, לא מצאתי לקבל את טענת התובע לפיה יש להתעלם מרצונה המובהק הנ"ל, ולפעול בהתאם להוראות סעיף 6 לצוואה.
- כעולה מהפסיקה, הטעם העיקרי לפיו יש להעדיף את הוראות הצוואה על פני הוראת המוטבים הינה משום החובה להתחקות אחר רצון המצווה, ובמקרים בהם הוראות הצוואה מאוחרות בזמן להוראת המוטבים, הנחת המוצא הינה שהרצון המאוחר הוא המשקף נכונה את רצון המצווה ועל כן יש להעדיפו. ברם, בנדוננו, הוכח בפני שהוראות סעיף 6 לצוואה אינן משקפות את רצונה המאוחר של המנוחה, אלא ההפך הגמור מכך: הוכח שהוראות סעיף 6 הנ"ל אינן משקפות את רצונה האחרון של המנוחה. במצב דברים זה מצאתי שאין מקום להתעלם מרצונה המאוחר המוכח של המנוחה, ולהעדיף את הוראות הצוואה על פני הוראת המוטבים.
- החבות לתשלום כספי הביטוח הינה מכח הוראות ההסכם שנחתם בין המנוחה לבין חברת הביטוח עם הצטרפותה לפוליסת הביטוח, וכן לתקנון חברת הביטוח. בשים לב כי אין חולק שהמנוחה לא העבירה את הצוואה לחברת הביטוח טרם פטירתה, היה על התובע להוכיח בין היתר גם כי תקנון חברת הביטוח אכן מאפשר משלוח הצוואה לאחר פטירת המנוחה, בכדי שיהיה תוקף לשינוי הוראת המוטבים המעודכנת ברישומי חברת הביטוח.
ברם, התובע לא עמד בנטל זה במאום. התובע כלל לא טען כל טענה בעניין תקנון חברת הביטוח בכתב התביעה ו/או בתצהירו- קל וחומר שלא הוכיח טענות אלה במאום. התובע לא צירף את תקנון חברת הביטוח, ובנוסף התובע גם לא ביקש להביא לעדות גורם כלשהו מטעם חברת הביטוח. במסמכי הביטוח שצירף התובע כנספח ד' לכתב התביעה, צוין כי המוטבים בפוליסת הביטוח יהיו: "כמפורט בהצעה, או כפי שנקבע בהודעה האחרונה בכתב לשינוי המוטב שנתקבלה ואושרה בחברה" (ראו עמ' 18 לכתב התביעה) (ההדגשה שלי-ר.ב).
התובע לא הוכיח כי אכן נשלחה הודעה אחרונה לחברת הביטוח וכן לא הוכיח שהודעה כנ"ל התקבלה ואושרה ע"י חברת הביטוח כנדרש.
זאת ועוד; ממכתבה של חברת הביטוח לבא כח התובע מיום 31/3/2019 (נספח ו' לכתב התביעה) עולה כי חברת הביטוח קבעה שהנתבעים הם הזכאים לקבל את כספי הביטוח מחמת הוראת המוטבים, ולא התובע- וזאת חרף העובדה שהתובע המציא לעיונה העתק מצוואת המנוחה.
עניין זה עלה גם במסגרת חקירתו הנגדית של התובע, וכלהלן:
" ש: ניהלת הליך נגד חברת הביטוח?
ת: לא. הוסבר לי על ידי סוכן הביטוח המשותף שמבחינת תקנות חברת הביטוח (צ.ל "תקנון"-ר.ב), חברת הביטוח נוהגת להעביר את הכספים למוטבים הרשומים." (עמ' 16, שורות 1-3)
- בנסיבות אלה אני קובע כי כעולה מרצונה האחרון של המנוחה, אשר הוכח בפני, המנוחה לא חפצה לשנות את הוראת המוטבים, ועל כן אין לראות בסעיף 6 לצוואה בגדר שינוי הוראת המוטבים, ואני דוחה טענה זו.
- גם טענת התובע, לפיה היות ולא נחתם ולא הוצג מסמך כלשהו בעניין שינוי הוראת הצוואה יש להתעלם מרצונה של המנוחה, נדחית בזאת.
גם לטענת התובע עצמו, העיקרון המנחה הינו "הגשמת רצון המת" (ראו סעיף 35 לכתב התביעה). רצונה המאוחר הברור של המנוחה כעולה מהראיות שהוצגו בפני היה שהנתבעים הם שיקבלו את כספי ביטוח החיים שלה והתובע יקבל את כספי התגמולים, ולא כפי שנכתב בסעיף 6 לצוואה. משהתובע עצמו העיד כי זה אכן היה רצונה של המנוחה, הוא מנוע ומושתק מלטעון כי יש להתעלם מרצונה זה של המנוחה, רק משום שלא הוצג מסמך שהעלה על הכתב רצון זה.
לכך יש להוסיף כי בכל הקשור לעיקרון הגשת רצון המת, נקבע בפסיקה שהמהות היא החשובה ולא הצורה, ועל כן נפסק כי אין זה ראוי לסכל את רצונו של המת מנימוקים פורמאליים (וראו לעניין זה בג"ץ 2673/06 שאוה-שוע נ' בית הדין הארצי לעבודה ([פורסם בנבו], 21.4.2009 , ע"א 719/97 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נד(3) 469, 479 (2000)).
בפסק דינו של כב' השופט י. דנציגר בע"א 1966/07 עמליה אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (פורסם בנבו 09.08.2010) נקבע כי יש להחיל עקרונות אלה גם ביחס לנכסים לבר עיזבוניים.
על כן, אף מטעמים אלה לא מצאתי לקבל את טענות התובע והן נדחות כאמור.
- לא מצאתי לקבל גם את הטענה הנוספת שהעלה התובע לפיה המנוחה לא הייתה רשאית לשנות את הוראות סעיף 6 לצוואה, ועל כן יש "להתעלם" מרצונה האחרון כמפורט לעיל, וגם טענה זו נדחית.
כפי שפורט לעיל, עסקינן בסתירה בין הוראות סעיף 147 לחוק הירושה ובין הוראות סעיף 36(ב) לחוק החוזים, וההכרעה הנדרשת הינה בשאלה באם יש להעדיף את הוראת המוטבים (הקודמת בזמן) או את הוראות סעיף 6 לצוואה (המאוחרת בזמן). כפי שנקבע לעיל, הכלל היסודי מכוחו ניתן לראות בהוראות צוואה שלא נשלחה לקופה/חברת הביטוח טרם פטירת העמית בגדר שינוי הוראות מוטבים, הינו רצונו המאוחר של העמית כפי שהוא משתקף מצוואתו המאוחרת בזמן להוראות המוטבים. ברם, בנדוננו, רצונה האחרון של המנוחה כפי שהוכח בפני לא תאם את הוראות צוואתה, ואף עובדה היא כי המנוחה לא העבירה העתק מצוואתה לחברת הביטוח טרם פטירתה, וכפי שהוכח בפני רצונה בסמוך לפני פטירתה היה שונה מזה המובא בצוואתה.
התובענה שבפני הינה תביעה כספית ואין מדובר בתביעה שהוגשה מכח דיני הירושה, במסגרת תיק עיזבון. צו קיום צוואה הינו צו דקלרטיבי (סעיף 69 לחוק הירושה), ומשניתן, כל שנקבע במסגרתו הינו כי הצוואה הינה בת תוקף. לטעמי במקרה שבנדוננו אין בצו קיום צוואה כשלעצמו כדי להקים לתובע (הזכאי לכספים עפ"י הוראות הצוואה) עילת תביעה כנגד הנתבעים (אשר קיבלו את כספי הביטוח מחברת הביטוח מכח הוראת המוטבים). ויודגש; באם התובע סבר שאין לו כל עילת תביעה כנגד חברת הביטוח (אשר לטענתו העבירה את הכספים לנתבעים בניגוד להוראות הצוואה), איזו עילת תביעה קמה לו כנגד הנתבעים, אשר קיבלו את הכספים מחברת הביטוח?! מכל מקום, התובע לא ביסס- קל וחומר הוכיח- כל עילת תביעה כנ"ל.
לא מצאתי כי בנסיבות נדוננו, כאשר רצונה המאוחר של המנוחה כפי שהוכח בפני ונקבע על ידי, היה שונה מהקבוע בצוואה, יש ליישם על מקרה זה את הגישה השנייה המקלה כמפורט לעיל, המאפשרת משלוח הצוואה לחברת הביטוח גם לאחר הפטירה- וזאת כביטוי של רצונה האחרון של המנוחה, שעה שהוכח בפני שרצונה האחרון של המנוחה היה שונה בתכלית.
הצמצום בהלכת פישר לא נועד למקרה בו רצונה המאוחר המוכח של המנוחה הינו שונה מהוראות הצוואה שנערכה קודם לכן, ובמקרים בהם ברור כי המצווה חזר בו מרצונו לשנות את הוראת המוטבים, ובחר שלא לשלוח את צוואתו לקופה, יש להעדיף את הוראת המוטבים ולא את הוראות הצוואה. מלכתחילה ההסדר לפיו ניתן לראות בצוואה שנשלחה לקופה/חברת הביטוח רק לאחר הפטירה כהוראה לשינוי המוטבים מתבסס על הניסיון להתחקות אחר רצון המנוח. ברם, משהוכח בפני כי רצונה המאוחר של המנוחה היה אחר מזה העולה מהצוואה, לא מצאתי כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים בהם יש לנקוט בגישה המצמצמת והמקלה.
לכך יש להוסיף כי בפועל חברת הביטוח העבירה לנתבעים את כספי הביטוח לאחר שבחנה את טענות הצדדים ואת תקנונה ואת המצב המשפטי החל, וחברת הביטוח סברה שבנסיבות העניין הוראת המוטבים גוברת על הוראות הצוואה שהומצאה לה ע"י התובע טרם העברת הכספים. התובע אישר דברים אלה מפורשות במסגרת חקירתו הנגדית (ראו עמ' 16 לפרוטוקול שורות 1-3).
במצב דברים זה, וכפי שנקבע לעיל, לטעמי כלל לא קמה עילת תביעה עצמאית של התובע כנגד הנתבעים לקבלת כספי הביטוח אשר שולמו להם כדין, ובכל מקרה התובע לא פירט ולא הוכיח קיומה של עילת תביעה כנ"ל.
- אשר על כן, ולאור כל שפורט לעיל, התביעה הכספית שהגיש התובע כנגד הנתבעים נדחית בזאת על כל חלקיה.
- ההכרעה הנדרשת בתובענה זו הינה ביחס לפרשנות המונח "חליפתה" המופיע ברישא לסעיף 4 לצוואה, וכן ביחס להוראות סעיף 4(ג) לצוואה הקובע כי בן הזוג שיאריך ימים יהא זכאי להתגורר בדירת המגורים לכל ימי חייו.
- לטענת התובע, הפרשנות הנכונה הינה שהצוואה קובעת שבן הזוג שיאריך ימים יהא רשאי למכור את דירת המגורים ולרכוש דירת מגורים אחרת תחתיה, וזכות המגורים שניתנה תישמר לו גם בדירת המגורים החליפית שירכוש.
לטענת הנתבעים המונח חליפתה הנזכר ברישא לסעיף 4 לצוואה מתייחס אך ורק למקרה בו בני הזוג היו מחליטים יחדיו בחייהם למכור את דירת המגורים ולרכוש דירה אחרת תחתיה, ואילו זכות המגורים ניתנה לגבי דירת המגורים שתהא בבעלות בני הזוג במועד פטירת מי מהם. ברם, משדירת המגורים לא נמכרה טרם פטירת המנוחה, אזי התובע זכאי אמנם להמשיך להתגורר בדירה זו כל ימי חייו בהתאם להוראות סעיף 4(ג) לצוואה, ברם הוא אינו רשאי למכור את הדירה ולרכוש דירה אחרת תחתיה ולעמוד על זכות המגורים בדירה חלופית זו.
- המסגרת הנורמטיבית למלאכת פרשנות צוואה, קבועה בסעיף 54(א) לחוק הירושה, התשכ"ה 1965, וכהאי לישנא:
" מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות."
- עקרון העל העומד בפני בית המשפט בבואו לפרש צוואה הוא כיבוד רצון המנוח (ראו ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן פ"ד מו(4), 330, 335; ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק פ"ד מח(3), 705, 725; ע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נגד לשיצקי, לא פורסם [פורסם בנבו]).
האינטרס לקיים אחר רצון המצווה הוא האינטרס היחידי הראוי להגנה, והאינטרסים האחרים, יהיו אשר יהיו, נדחים מפניו.
- לאורך השנים, נהגו בתי המשפט לפרש צוואות באמצעות פרשנות דו שלבית, כאשר בשלב הראשון נלמדה כוונת המצווה מתוך לשון הצוואה עצמה, ורק אם לא עלה בידי בית המשפט לפרש את הצוואה בדרך זו, פנו לשלב השני לבחון את כוונת המצווה מתוך נסיבות חיצוניות ע"א 239/89 רוזה (רוזליה) שרש נ' יוסף גלילי, מו(1) 861 (1992)).
- בפסיקה מאוחרת יותר, התעוררה מחלוקת בעניין השיטה הפרשנית בה על בית המשפט לנקוט בבואו לפרש צוואה:
גישה אחת קובעת כאמור כי תחילה יש לפנות לצוואה עצמה, ורק באם לא ניתן יהיה להבין מתוכה מהי כוונת המצווה, יש לפנות לנסיבות חיצוניות.
גישה אחרת, אשר הובעה בפסק הדין שניתן ע"י כב' הנשיא השופט א. ברק במסגרת ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, נג(2) 817 (1999), גורסת כי במקרים מסוימים הדין מאפשר הגשמת אומד דעתו של המצווה, גם אם לאומד דעת זה אין עיגון מפורש בלשון הצוואה.
בפסקי דין מאוחרים שניתנו בבית משפט העליון, הובעה הסתייגות מגישה זו (וראו לעניין זה פסק דינו של כב' השופט דנציגר בע"א 7631/12 ישראל אמסטר נ' קרן קיימת לישראל (פורסם בנבו, 12.08.2015), וכן פסק דינו של כב' השופט הנדל בבע"מ 8300/11 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו,2.8.2012)).
- בין כך ובין כך, אין חולק כי העיקרון המנחה הינו הניסיון להתחקות אחר רצון המנוח, "והמחלוקת הינה בסוגיה כיצד ניתן לעמוד על אומד דעתו של המצווה בצורה המיטבית" (דברי כב' השופט י. שקד בת"ע 51618-07-15 פלונים נ' אלמונים [פורסם בנבו]).
- כפי שיפורט להלן, במקרה שבנדוננו, מסקנתי הינה כי רצונה של המנוחה היה להעניק זכות מגורים לתובע בדירת המגורים שבבעלותם המשותפת לכל ימי חייו, ברם לא הייתה לה כל כוונה לאפשר לתובע למכור את הדירה לאחר פטירתה ולרכוש דירה אחרת תחתיה תוך שמירת זכות המגורים הנ"ל- כפי שהוא מבקש לעשות כעת, ואין כל מקום לגישה הפרשנית שמציע התובע.
להלן אפרט את טעמיי לקביעה זו.
- הוראות הצוואה הינן ברורות ונהירות וכוונת המנוחה עולה מתוך הוראותיה כך שממילא אין צורך להידרש לנסיבות חיצוניות לצורך פרשנות הוראות הצוואה. בצוואה אין כל הוראה מפורשת המסמיכה את בן הזוג שיאריך ימים להוציא את הדירה למכירה ולרכוש דירת מגורים אחרת תחתיה, תוך שמירת זכות המגורים בדירה החלופית שתירכש.
ככל שבני הזוג אכן חפצו לאפשר את מכירת הדירה לאחר פטירת מי מהם, ורכישת דירה אחרת תחתיה תוך שמירת זכות המגורים לבן הזוג שיאריך ימים כמפורט לעיל, היה צורך לציין זאת מפורשות במסגרת הצוואה.
- ויודגש; בסעיף 4ד' לצוואה ישנה התייחסות מפורשת וקונקרטית לעניין מכירת הדירה, ונקבע כי הדירה תימכר רק לאחר אריכות ימיהם ושנותיהם של שני בני הזוג, וכהאי לישנא:
" לאחר ששנינו- לא נהיה עוד בין החיים, תימכר דירת המגורים, לכל המרבה במחיר והתמורה תחולק בין ילדי המנוחה וילדי התובע, כמפורט לעיל."
דהיינו: לא רק שהצוואה אינה קובעת כי בן הזוג שיאריך ימים יהא רשאי למכור את הדירה ולרכוש דירה אחרת תחתיה ולהתגורר בדירה זו כל ימי חייו (כטענת התובע), אלא שהצוואה קובעת מפורשות שהדירה תימכר רק לאחר אריכות ימיהם ושנותיהם של שני בני הזוג.
- זכות המגורים שנקבעה בסעיף 4ג' לצוואה, מתייחסת לאפשרות להמשך מגוריו של בן הזוג שיאריך ימים, בדירת המגורים וזאת מבלי שיהיה עליו לשלם תשלום כלשהו ליורשי בן הזוג האחר. הטעם לכך הינו ברור: בני הזוג לא חפצו שבן הזוג שנותר בחיים יידרש ע"י יורשיו של בן הזוג האחר לפנות את הדירה ו/או לפרק את השיתוף בה ו/או לשלם שכר דירה ראוי בגין השימוש בדירה, והסדירו זאת במסגרת הוראות סעיף 4ג' לצוואה.
דהיינו: האינטרס שבני הזוג ביקשו להגן עליו היה זכות המגורים של מי מהם שיאריך ימים, כך שאותו בן זוג יוכל להמשיך להתגורר בדירה המשותפת לבני הזוג לכל ימי חייו באין מפריע- זאת מבלי לפגוע בזכויות הקנייניות של יורשי בן הזוג האחר בדירה.
- ברי כי מקום בו בן הזוג שיאריך ימים לא יבקש לממש זכות מגורים זו, לא ניתן יהא לחייבו להמשיך להתגורר בדירה בניגוד לרצונו. ברם, אין משמעות הדבר שניתנה לבן הזוג שיאריך ימים האפשרות למכור את דירת המגורים ולרכוש דירה אחרת תחתיה תוך "העתקת" זכות המגורים שניתנה לו לדירה החלופית שתירכש, ואין בידי לקבל טענות אלה.
- גם בחינת הנסיבות החיצוניות לעריכת הצוואה אין עולות בקנה אחד עם טענות התובע. בסעיף 28 לכתב התביעה טען התובע שסעיף 4 לצוואה נוסח כפי שנוסח, מחמת העובדה שהמנוחה כבר חלתה בסרטן ובני הזוג ידעו שזמנה קצוב, ועל כן נקבע בצוואה שהתובע יוכל למכור את דירת המגורים וירכוש דירה אחרת תחתיה לאחר פטירתה, ולכן ברישא לסעיף 4 צוינה המילה "חליפתה" ביחס לדירת המגורים. גרסה זו נסתרה מיניה וביה במהלך חקירתו הנגדית של התובע, עת התובע העיד מפורשות כי דבר מחלתה של המנוחה נודע רק לאחר עריכת הצוואה ולא קודם לכן, וכהאי לישנא:
" ש: ידעת או לא ידעת?
ת: גם לאחר הבדיקות נאמר לנו, וגילינו בדיעבד שהיא הייתה חולה, בעת כתיבת הצוואה לא ידענו. אבקש להוסיף כי בנובמבר 2017, כחודשיים שלושה לפני הצוואה, התחלנו לעשות סבב של בדיקות מכל המינים והסוגים הקשורים בזה שהייתה לה בעיה בקיבה שהיא הייתה מתחילה לאכול ולאחר שניים שלושה ביסים הייתה נסתמת ואז התחלנו ללכת לרופאים והלכה לכל מיני בדיקות ובתי חולים ולמכונים, ועדיין בינואר עדיין לא הייתה תוצאה מהבדיקות שהיא חולה, רק לאחר מכן הסתבר."
(עמ' 13 שורות 33-36 וכן עמ' 14 שורות 1-3)
דברים דומים עלו גם מתמליל השיחה שהתקיימה בין התובע לנתבעים לאחר פטירת המנוחה (נספח 2 לכתב ההגנה בתביעה הכספית), וגם במסגרת שיחה זו התובע הודה מפורשות שבעת עריכת הצוואה בני הזוג כלל לא ידעו על מחלתה של המנוחה "וכלל לא חשבו בכיוון הזה" (עמ' 18 לתמליל שורות 6-8).
- משהוכח בפני שדבר מחלת המנוחה נודע לבני הזוג רק לאחר עריכת הצוואה, ברי כי גם לא היה ידוע להם שימיה של המנוחה הינם ספורים, ועל כן גם לא "הוסכם ביניהם" שהתובע יהא רשאי למכור את דירת המגורים המשותפת לאחר פטירת המנוחה על מנת לרכוש דירת מגורים משותפת אחרת תחתיה תוך שמירת זכות המגורים בדירה חלופית זו. לא זו אף זו; מתמליל השיחה הנ"ל עולה כי התובע עצמו הסביר לנתבעים שלאור העובדה שהוא היה מבוגר מהמנוחה ב- 12.5 שנים, בני הזוג סברו בעת עריכת הצוואה שהמנוחה היא שתאריך ימים אחריו (עמ' 18 לתמליל, שורות 4-9).
- המילה חליפתה, הנזכרת ברישא לסעיף 4 לצוואה, מתייחסת למקרה בו בני הזוג ירכשו יחדיו בחייהם דירת מגורים אחרת, ואין בידי לקבל את פרשנותו של התובע אשר אינה מתיישבת עם הוראות הצוואה ועם הגיונם של הדברים.
כפי שפורט לעיל, אופן מכירת הדירה הוסדר במסגרת סעיף 4ד' לצוואה, ובכלל נסיבות העניין פרשנותו של התובע להוראות הצוואה לא רק שאינה עולה בקנה אחד עם הוראותיה, אלא אף עומדת בניגוד להן.
- לכך יש להוסיף כי התובע נמנע מלהעיד את עורך הצוואה, עו"ד XXX, שהינו אדם אובייקטיבי שיכול היה לשפוך אור על נסיבות עריכת הצוואה ועל הוראותיה, ולטעמי גם הימנעות זו פועלת לחובתו.
בפסיקה נקבע שהימנעות בעל דין מהבאת ראיה תוצאתה שיש להחזיקו שאותה ראיה- לו הייתה מובאת- הייתה פועלת לרעתו, וכדברי כב' השופט א' גולדברג בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו , פ"ד מה(4) 651:
" אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד שיש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד".
(ראו לעניין זה גם: ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602).
מן הראוי היה שהתובע יבקש להעיד את עורך הצוואה עו"ד XXX. הימנעות זו מצד התובע אומרת דרשיני והיא פועלת כאמור לחובתו.
- מעבר לעובדה שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו, אזי גם עדותו של התובע הייתה בלתי אמינה מתריסה ומתחמקת. התובע התחמק פעם אחר פעם מליתן תשובות ממוקדות לשאלות שהופנו אליו בחקירתו הנגדית ע"י בא כח הנתבעים, השיב תשובות מתריסות ולעומתיות, והרבה להתעמת עם בא כח הנתבעים. גם ניסיוני להעיר לתובע על כך בעיצומה של החקירה לא הועיל, עת התובע פנה לבית המשפט כהאי לישנא: "אתה יכול להעיר כמה שאתה רוצה."
גרסתם של הנתבעים הייתה מהימנה ולא עלה בידי התובע לסתור את טענותיהם ולפריך את גרסתם- ההפך הוא הנכון. בנסיבות אלה מצאתי להעדיף את גרסתם של הנתבעים על פני גרסת התובע, ולא מצאתי ליתן אמון בגרסתו ובטענותיו של התובע בהקשר זה, ואני דוחה את פרשנותו של התובע להוראות הצוואה.
- מכל הנ"ל עולה כי אין כל בסיס שבדין לעתירת התובע לחייב את הנתבעים לחתום על מסמכים לצורך מכירת הדירה ורכישת דירה אחרת תחתיה, ואני דוחה טענה זו. משטענה זו נדחתה, אין גם מקום לעתירה החלופית להסמכת התובע לחתום, במקום הנתבעים, על המסמכים הנדרשים לביצוע הנ"ל, וגם עתירה זו נדחית.
- אשר על כן, ולאור כל שפורט לעיל, התביעה לצו עשה שהגיש התובע כנגד הנתבעים נדחית בזאת על כל חלקיה.
סוף דבר
- התביעה הכספית שהגיש התובע כנגד הנתבעים במסגרת תמ"ש 31863-11-20 נדחית בזאת.
- התביעה לצו עשה שהגיש התובע כנגד הנתבעים במסגרת תמ"ש 31905-11-20 נדחית בזאת.
- נוכח התוצאה אליה הגעתי, ובשים לב להיקף ההליכים שהתנהלו בשתי התובעות הנ"ל, וכן להתנהלותו של התובע בהליכים שהתקיימו בפני לרבות במהלך עדותו כעולה מפרוטוקול הדיון, מצאתי לחייב את התובע בהוצאות הנתבעים בגין שני ההליכים שבפני בסך של 40,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוק.
- המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור שני התיקים שבכותרת.
פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים ובכפוף לשינויי עריכה.
ניתן היום, ד' אלול תשפ"ג, 21 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.