פס"ד בתביעות להכרה בדירה בירושה כנכס משותף והשבת כספי פיצויים שנמשכו מחשבון משותף

התביעות מושא פסה"ד הן שתיים: הראשונה, תביעה למתן סעד הצהרתי לפיו דירה שהתקבלה בירושה משותפת נוכח השקעה; לחילופין החזר השקעה וסעד הצהרתי לפיו מקרקעין שנרכשו מכספים שהתקבלו ככספי פיצויים בשל נזק גוף משותפים. השנייה, תביעה להחזר כספים שהתקבלו כפיצויים בגין נזקי גוף ונמשכו מחשבון הבנק המשותף.

לצורכי נוחות, האישה (שהגישה תביעתה ראשונה) תיקרא "התובעת" ואילו האיש ייקרא "הנתבע".

הרקע והצדדים:

1. הצדדים, בני זוג לשעבר, בני העדה הדרוזית, נישאו ביום xx.2011 והתגרשו ביום xx.xx.2021, לאחר שהגיש הנתבע ביום 01.05.2018 תביעת גירושין. הצדדים הורים לקטינה, ג' ילידת xx.xx.2012.

2. נתבעת 2 היא אחות הנתבע.

3. ברקע, מעורבות הנתבע בתאונת דרכים שאירעה ביום xx.2014. כתוצאה מהתאונה נותר הנתבע עם מגבלות פיזיות ועם פגיעה קוגניטיבית שחומרתה השתנתה ופחתה בחלוף הזמן. הנתבע נותר מרותק לכסא גלגלים.

4. על כן, עזבו הצדדים את הדירה בה התגוררו עובר לתאונה וביצעו בדירה עבודות על מנת להתאימהּ לצרכיו הפיזיים של הנתבע. הצדדים שבו להתגורר בדירה בחודש אפריל 2017.
5. בשל הפגיעה הקוגניטיבית שנותרה לנתבע, בתקופה שמיום 04.05.2015 עד ליום 05.04.2017, מונתה התובעת כאפוטרופא עבור הנתבע. יובהר כי הצו בוטל לאחר שמצבו הקוגניטיבי של הנתבע השתפר. ראו החלטות בהליך א"פ 35888-02-15.

6. כחצי שנה לאחר מכן, ביום xx.2018, עזבה התובעת את הדירה בה התגוררו הצדדים ומאותו מועד מתגוררים הצדדים בנפרד.

7. התובעת טענה כי היא נאלצה לעזוב בשל התקפות זעם ואלימוּת פיזית של הנתבע כלפיה וכלפי הקטינה. הנתבע הכחיש את הטענות.

8. במועד הנישואין עבדה התובעת כשכירה בחברת "מיה טורס" והשתכרה כ-7,000 ₪ נטו לחודש (ראו סעיף 7 לכתב התביעה) והנתבע עבד כשכיר בעבודות מזדמנות.

9. ביום חתונת הצדדים, 30.09.2011, עברו הצדדים להתגורר בדירה שבבעלות הנתבע. מדובר בדירה שאת זכויות הבעלות בה קיבל הנתבע בירושה מאביו. בדירה זו התגוררו הצדדים עד המועד בו עזבה התובעת את הדירה הרשומה כחלקה -- בגוש ---- ואשר מצויה ב ----- (להלן: "הדירה").

טענות הצדדים:

10. התובעת טענה כי יש ליתן פסק דין הקובע כי היא בעלים במחצית הזכויות בדירה וכי היא זכאית לתשלום דמי שימוש מאת הנתבע ממועד עזיבתהּ. לחילופין טענה התובעת כי היא זכאית להשבת מחצית מכספי השקעתה בדירה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

11. התובעת טענה כי הצדדים ניהלו במשך 9 שנים משק בית משותף, חיו בהרמוניה וגידלו את בתם המשותפת. התובעת טענה כי השקיעה בשיפוץ הדירה כמתנת חתונה מהוריה ומהכנסותיה שהתקבלו במהלך החיים המשותפים. נטען כי הצדדים השקיעו בשיפוץ הדירה בחמישה מועדים שונים ופירטה את העבודות הנטענות בכל מועד.

12. עוד טענה התובעת כי הצדדים רכשו מִגרש שעליו דירה, הידוע כחלקה -- בגוש ------ (להלן: "המקרקעין") וכן מִגרש נוסף "באזור מזבלה ישן". נטען כי המקרקעין נרכש בהמלצת אחות הנתבע – נתבעת 2, כי הצדדים חתמו על מסמכי הרכישה בביתם בנוכחות עו"ד שכיב אבו רוקן וכי העבירו את תמורה הרכישה באמצעות נתבעת 2.

נטען כי סה"כ שולם בהעברות בנקאיות סך 490,000 ₪ ועוד סך 160,000 ₪ במזומן. התובעת טענה כי התשלום נעשה מתוך כספי פיצויים שקיבל הנתבע, כספים ששולמו לו בגין אובדן השתכרות עתידי, הפסד זכויות סוציאליות  והפסד פנסיה ועל כן מדובר במקרקעין משותפים. עוד נטען כי נתבעת 2 יחד עם צד ג' הואשמה בהליך פלילי בנוגע לעִסקאות מִרמה במקרקעין.

13. זה המקום לציין כי התובעת טענה כי לפי כתב סילוק מיום 28.10.2016 שנחתם כלפי חברת הביטוח "------", קיבל הנתבע פיצויים בסך 2,606,000 ₪ בצירוף שכר טִרחת עורך-דין. נטען כי הכספים מחברת הביטוח "------" הופקדו לחשבון המשותף לצדדים בבנק "------" בחשבון מספר 57715.

נוסף על כך נטען כי הנתבע מקבל גִמלאות סך 18,504 ₪ לחודש, מורכב מהסכומים: קִצבת מל"ל סך 8,234 ₪, קִצבת נכות מעבודה סך 3,583 ₪, קִצבת ניידוּת סך 4,000 ₪ וקִצבת נכות מחברת הביטוח "הראל" סך 2,687 ₪. נטען כי מהמוסד לביטוח לאומי זכאי הנתבע לגִמלה שסכומהּ המהוּון הוא סך 4,500,000 ₪ (סכום זה נוּכה מהתשלום בו חויבה חברת "------").

התובעת פירטה בתביעתה הוצאות ותשלומים שונים שנטען כי הצדדים שילמו מכספי הפיצויים, וסה"כ פירטה סך 2,746,624 ₪.

14. התובעת טענה כי היא זכאית למחצית כספים ששולמו או משולמים לתובע בשל אובדן השתכרותו וטענה כי המועד לחישוב איזון המשאבים הוא המועד בו עזבה את הדירה.

15. בפרק הסעדים עתרה התובעת ליתן פסק דין המצהיר כי היא בעלים של מחצית הזכויות מכל המקרקעין, הנכסים או הרכוש הרשום על שם הנתבע ואשר נצברו במהלך החיים המשותפים.

עוד עתרה למחצית זכויות הבעלות בדירה ולתשלום דמי שימוש מחודש מרץ 2018 ועד לפירוק השיתוף בפועל. בד בבד עתרה לפירוק שיתוף וגם עתרה התובעת למחצית מכל הקִצבאות העתידיות שישולמו לנתבע מאת המל"ל או חברת הביטוח "הראל" בגין נכות הנתבע ולחייב את הנתבע לשאת בכל החובות וההתחייבויות שנצברו במהלך החיים המשותפים.

16. הנתבע הכחיש את טענות התובעת. נטען כי מיום הנישואין התובעת לא עבדה ולא תמכה בו בתקופת שיקומו לאחר תאונת הדרכים. נטען כי הדירה מושא התביעה היא דירה שקיבל בירושה מאביו: הדירה בה נולד עם אֵחיו ואחיותיו. נטען כי מדובר בדירה שבנה אביו בשנת 1950. בנוגע לעבודות השיפוץ בדירה נטען כי לאחר התאונה, בוצעו בדירה עבודות התאמה במקלחת ובשירותים על-מנת להנגישם לתובע וכן הוקמה רמפה בכניסה לדירה.

17. נטען כי התובעת עזבה את הדירה בה התגוררו הצדדים לאחר שהתברר כי התובעת גזלה את כספי הפיצויים שקיבל הנתבע לעצמה ולמשפחתה, והותירה את הנתבע ללא אגורה שחוקה. הנתבע טען כי התובעת פועלת בדרך של "הרצחת וגם ירשת", בעזות מצח ובחוצפה וכי אינה זכאית לזכויות בדירה או לדמי שימוש.

18. נטען כי התובעת חתמה על הסדר עם חברת הביטוח לקבלת פיצויים בסך 2,850,000 ₪ לאחר הפחתת תגמולי מל"ל בסך 4,500,000 ₪ לפי כתב סילוק מיום 28.10.2016. הנתבע טען כי הכספים ששולמו הם כספי גִמלה שהם רכושו ואינם רכוש משותף נוכח הוראת סעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973.

19. אשר לשימוש בכספים. נטען כי מינוי התובעת את עצמה כאפוטרופוס לענייניו הרכושיים של הנתבע ולאחר מכן ביטול המינוי לפי בקשתה, אִפשר לה "למשוך כספים, לגנוב ולעשות כעולה על רוחה, ללא דיווח לאפוטרופוס הכללי ו/או ליועמ"ש לממשלה ו/או לאף גורם אחר, כפי שאכן עשתה, ללא בושה וללא רחמים".

נטען כי מינוי התובעת כאפוטרופוס וביטול המינוי נעשה על ידי התובעת מבלי שהנתבע מודע לפעולותיה ומזימותיה.

הנתבע הפנה לכך שהתובעת חתמה על כתב הסילוק ביום 28.10.2016 והגישה בקשה לביטול המינוי ביום 22.01.2017, מה שאִפשר לה להעביר את הכספים לחשבונהּ, לפעול בכספים ללא דיווח או הגשת פרטה וגם להעביר את הקִצבאות החודשיות של הנתבע לשימושהּ - בעודה אומרת לנתבע כי הכספים שמורים עבורו בחשבונה. הנתבע טען כי עיניו חשכו כשהתברר לו כי "כספו אינו בנמצא".

20. נתבע 1 הפנה לכך שהעברות הבנק מעידות כי מחשבונו הועברו כספים בסכום כולל של 1,376,620 ₪, מתוכו סך 1,312,320 ₪ לחשבון התובעת ועוד סך 33,000 ₪ לאֵם התובעת. נוסף על כך נטען כי נמשכו מהחשבון במזומן סכומים בסך כולל של 598,500 ₪ מיום 13.04.2018 ועד לסוף חודש פברואר 2018. עוד נטען כי משיכות המזומן נעשו באמצעות כרטיס בנקט בתדירות כמעט יומית וכי מרבית המשיכות היו על סך 4,000 ₪.

21. בנוגע למקרקעין הנוספים נטען כי הנתבע החליט, כהשקעה עתידית, לרכוש את המקרקעין. התשלומים שהועברו לאחות הנתבע היו מכספי הנתבע בלבד, לא מכספים משותפים ועל כן אין התובעת זכאית לזכויות במקרקעין שנרכשו. לגופם של סכומים נטען כי הועבר לאחות הנתבע סך 490,000 ₪ בהעברות בנקאיות כמפורט ולא הועבר סך 160,000 ₪ במזומן כנטען.

22. בית המשפט התבקש לדחות את התביעה.

23. בהמשך לטענות הנתבע כי התובעת גזלה את כספו, הגיש הנתבע, כנגד התובעת, תביעה כספית ועתר לחייבהּ בתשלום סך 3,400,000 ₪. בתביעתו חזר הנתבע על טענותיו והדגיש כי הכספים שמשכה התובעת היו כספו האישי ולא רכוש משותף עוד הודגש כי ביטול צו מינוי האפוטרופסות נועד "להכשיר" את משיכות הכספים (יוער כי במקור התביעה הוגשה גם כנגד הוריה ואחֵיה של התובעת, אך נתבעים אלו נמחקו בהסכמה - ראו החלטה מיום 15.05.2022).

24. בכתב הגנתהּ של התובעת נטען כי התביעה היא תביעת סרק. התובעת טענה כי במהלך החיים המשותפים, השתמש הנתבע בחשבון שהתנהל על שמה בבנק ------, ח-ן מספר ------, לשם הפקדת משכורותיו וקבלת קִצבאות מל"ל, מאחר וצבר חובות והיה מוגבל בבנק.

נטען כי התובעת "היא שדאגה לכל הוצאות הבית והיא שנהגה לבצע קניות ושלטה בכל העניינים הכלכליים לניהול התא מהשפחתי מחשבונה הפרטי כשהנתבע נהנה בחשבון" (סעיף 41 לכתב התביעה). נטען כי לאחר לידת הבת, בחודש יוני 2013, אובחנה אצל התובעת דלקת פרקים, והיא יצאה ממעגל העבודה בשל אובדן כושר, והחלה לקבל קצבת מל"ל. בהמשך חלתה התובעת במחלה ממארת ועברה טיפולים קשים. 

נטען כי לאחר התאונה שאירעה ביום xx.xx.2014 פתח הנתבע בבנק ------ ביום 30.11.2014, חשבון בנק שהתנהל על שמו ונתן לתובעת ייפוי כוח בחשבון ח-ן מספר ------. לאחר מכן ביום 19.04.2017, לבקשת הנתבע, צורפה התובעת כבעלים בחשבון.

25. התובעת תיארה בכתב תביעתהּ ובכתב הגנתהּ את השימוש שנעשה בכספים שהתקבלו בגין נזק הגוף של התובע, הן סך 2,850,000 ₪ לפי כתב קבלה וסילוק לחברת "------" מיום 28.10.2016 והן קִצבאות המל"ל. לטענת התובעת, ההוצאות שנטענו נעשו לבקשת הנתבע, בתיאום עמו או עבור צרכיו הן בתקופה אִשפוזו מיום 03.09.2014 ועד ליום 05.07.2016 והן לאחריה, סך הכל 2,807,647 ₪ לפי פירוט כדלקמן:

• סך 26,400 ₪ עבור חלב נאנקה שנרכש עבור התובע בתקופת אִשפוז התובע;
• סך 21,600 ₪ עבור תרופה סינית בתקופת אִשפוז התובע;
• סך 36,000 ₪ עבור הוצאות כלכלה לתובעת ולנתבע בתקופת אִשפוז התובע;
• סך 72,000 ₪ להורי התובעת עבור טיפול בקטינה בתקופת אִשפוז התובע;
• סך 12,000 ₪ עבור שכ"ד ואחזקת מדור בגין דירה חילופית בעת שיפוץ הדירה;
• סך 514,240 ₪ עבור שיפוץ הדירה, כולל רכישת מכשירי חשמל (פירוט לעיל);
• סך 19,200 ₪ הוצאות דלק בשל נסיעה לטיפולי שיקום באִשפוז יום;
• סך 19,200 ₪ הוצאות כלכלה בתקופת טיפולי שיקום באִשפוז יום;
• סך 6,000 ₪ לקלינאית תקשורת;
• סך 55,000 ₪ עבור כלכלה מיום 23.5.2016-עד אפריל 2017 עד שבו לדירתם;
• סך 227,500 ₪ עבור רכישת כלי רכב לנכה;
• סך 490,000 ₪ לחברת סיעוד "----";
• סך 5,000 ₪ לכיסוי חוב הנתבע בחברת "----";
• סך 4,500 ₪ לכיסוי חוב הנתבע לעו"ד אימן פרו;
• סך 26,400 ₪ לתשלום עבור עובדת משק בית מחודש אפריל 2017;
• סך 18,000 ₪ עבור שכר עבודה למטפל שטיפל בנתבע;
• סך 40,000 ₪ ביום 24.04.2017 לסילוק חוב בבנק ----;
• סך 30,000 ₪ ביום 24.04.2017 לעו"ד אמל כמאל לסילוק חוב צד ג';
• סך 5,221.60 ₪ ביום 19.04.2017 לסילוק חוב הנתבע לל';
• סך 1,600 ₪ ביום 23.05.2017 לטובת סילוק חוב הנתבע לל';
• סך 180,000 ₪ ביום 21.04.2017 לאחות הנתבע לשם רכישת מקרקעין;
• שיק סך 130,000 ₪ ביום 01.05.2017 לעו"ד מנחם בצלאל לרכישת מקרקעין;
• סך 150,000 ₪ ביום 20.11.2017 לאחות הנתבע לשם רכישת מקרקעין;
• סך 30,000 ₪ ביום 20.11.2017 לאחות הנתבע לשם רכישת מקרקעין;
• סך 160,000 ₪ מזומן לאחות הנתבע לשם רכישת מקרקעין;
• סך 225,400 ₪ חשבון חסכון עבור הקטינה;
• סך 11,500 ₪ מתנת חתונה למ', אחיו של התובע;
• סך 53,860 ₪ עבור נופש בטבריה לכל משפחת התובע;
• סך 211,025 ₪ רכישות בכרטיסי אשראי לתרופות, ביגוד, תכשיטים מוצרים וכו';

יוער כי בכתב התביעה רכיב זה היה סך 150,002 ₪;

• סך 18,000 ₪ עזרה כלכלית למ' אחיו של התובע;
• סך 8,000 ₪ עבור טיפול פסיכולוגי / פסיכאטרי לנתבע.
• סה"כ סך 2,807,647 ₪.

בסיכומי התובעת הסכום פחת לסך 2,178,723 ₪.

26. ביום 25.2.2020 מונה רו"ח נתן שטרנפלד לשם מתן חוו"ד בנוגע לזכויות וחובות שצברו הצדדים מיום הנישואין ועד ליום xx.2018, המועד בו עזבה התובעת את הדירה.

חוות הדעת לא הוגשה ולמעשה שני הצדדים לא עמדו על קבלתהּ. ברקע, הודעת הצדדים בדיון מיום 25.2.2020 כי אין להם תביעות כספיות הנוגעות לאיזון משאבים בזכויות סוציאליות או פנסיוניות - עמדה שב"כ התובעת תיקנה, לאחר שבית המשפט הפנה אותה כי בכתב התביעה נטען אחרת, אלא שבסיכומיה זנחה התובעת טענתה זו.

דיון והכרעה:

27. בראש חלק זה אזכיר את הידוע; על רכוש והתחייבוית שצברו בני זוג, בתקופת החיים המשותפים ושנישאו לפני יום 31.12.1973 חלה הלכת השיתוף ואילו על רכוש והתחייבויות שצברו בני זוג שנישאו לאחר יום 01.01.1974, חלות הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. הִלכת שיתוף אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. ראו בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, מיום 26.12.2012 שם פסקאות 13-14 לפסק הדין להלן: "פס"ד אלמונית").

28. משמעות הדבר כי על הצדדים חלות הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. רלונטיות למקרה כן הן הוראות סעיף 5(א)(1) וסעיף 5(א)(2);

סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 קובע כי נכס (או התחייבות) שהיה שייך למי מבני הזוג ערב הנישואין, אינו חלק ממסת נכסי הצדדים שיש להביא בחשבון בעת עריכת איזון משאבים.

סעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 קובע כי גִמלה המשולמת למי מבני הזוג מאת המוסד לביטוח לאומי או פיצוי שנפסק על פי חיקוק בשל נזק גוף, אינם חלק ממסת נכסי הצדדים שיש להביא בחשבון בעת עריכת איזון משאבים.

29. אשר לדירה: טענה התובעת בסעיף 35 לכתב תביעתהּ, כי היא זכאית למחצית הזכויות בה מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. נטען שם כי "התובעת תטען כי היא זכאית למחצית מהדירת הנישואין ב----- רכוש המהווה נכס משותף בר איזון לפי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973". הטענה נזנחה בסיכומי התובעת ודי בכך להביא לדחייתהּ.

למעלה מהדרוש אוסיף כי מדובר בדירה שקיבל הנתבע את זכויותיו בה בירושה מאביו. על כן זו דירה שאינה נכללת במסת נכסי הצדדים לעריכת איזון משאבים נוכח הוראת סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. יתר על כן, חוק יחסי ממון אינו קובע בעלות או זכות קניינית אלא מחיל הסדר איזון משאבים שמועדו במועד הקרע.

30. נכון הוא כי אין בהוראת סעיף 5(א)(1) לשלול שיתוף בנכס ספציפי מכוח הוראות הדין הכללי, אך הבסיס לכך הוא בראש ובראשונה "מאמץ משותף" אך אין בכך לסייע לתובעת;

31. ראשית, בסיכומיה חזרה בה התובעת מטענתה לשיתוף ספציפי ועתרה לקבלת החזר השקעותיה. ראו סעיפים 11-12 לסיכומיה. וגם בסעיף 32(ג) שם טענה כי כספי ההשקעה הם נכסים בני איזון.

לא נעלם מעיני כי בסעיף 37 לסיכומי התובעת, בחלק בו עתרה התובעת לסעד חילופי של החזר השקעות נכתב כי  "גובה ההשקעה בדירת הנישואין אשר עולה על שווי הקרקע שהוא בנוי עליה מעידה על כוונת שיתוף משמעותית בין בני הזוג בדירת הנישואין. על אף האמור וככל שביהמ"ש לא יאשר מתן הסעד ההצהרתי הנדון, יתבקש בית המשפט להורות על החזר... " אלא ששוכנעתי שאין מדובר בהשמטה אלא בזניחת הטענה. שכן למעט סעיף 37 הנ"ל הטוען ל-"כוונת שיתוף משמעותית" ולא ל-"כוונת שיתוף ספציפית", טענה לשיתוף על בסיס חזקת שיתוף ספציפית, לא נטענה ולא אוזכרה בסיכומי התובעת. והשווה עם סעיף 32(ג) לסיכומים, שם טענה התובעת לכוונת שיתוף ספציפית בכספי הפשרה ששולמו מחברת "------" (2,850,000 ₪) ופירטה את טענותיה בעניין זה למכביר.

משמעות הדבר כי התובעת לא טענה ל-"חזקת שיתוף ספציפית" בדירה אלא להחזר השקעות.

32. למעלה מהדרוש, בחנתי האם נוכח התשתית שהונחה בפני התקיים שיתוף ספציפי, ומצאתי התשובה לכך שלילית וכי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה להוכחת שיתוף בנכס ספציפי.

בפסקי הדין בהם קיבלו בתי המשפט את הטענה לכוונת שיתוף ספציפי, הוכח כי מדובר היה בתקופת נישואין/זוגיות ארוכה וגם כי בוצעו השקעות כספיות משמעותיות ומהותיות בנכס מושא פסה"ד, על ידי בעל הדין הטוען לכוונת שיתוף ספציפית. השקעות אלו היוו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף ספציפית.  

אמנם, במקרה של דירת מגורים בה התגוררו בני הזוג קודם לקרע, הרי שבשל אופיו המיוחד של נכס זה, בהיותו "נכס משפחתי מובהק" לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים גם היחיד" ראו רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, עמוד 183, ניתן להקל על נטל ההוכחה ולשקול מצבים חברתיים ואישיים - אלא שעדיין מוטל על הטוען לכך להצביע על נסיבות עובדתיות נוספות, מעבר לקיומם של חיי נישואין ומגורים – יש להוכיח "דבר מה נוסף".  ראו פס"ד אלמונית שם פסקאות 15-17 לפסק הדין.

"לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי. שאם תאמר כן, נמצאתָ מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון....

על מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת המגורים" [השופטת ט' שטרסברג-כהן בעניין אבו רומי בעמ' 183 (ההדגשות הוספו, י.ד)].

בכתב התביעה בסעיפים 35(א)-(ג) נטען כי הצדדים התגוררו בדירה 9 שנים במשק בית משותף, באורח חיים הרמוני והנתבע הבטיח לתובעת "כי דירת הירושה שקיבל מאביו היא דירת הנישואים של בני הזוג..." והתובעת השקיעה בדירה מכספהּ.

במקרה כאן, תקופת הנישואין והמגורים בדירה אינם תקופה ארוכה; מדובר ב-6.5 שנות חיים משותפים בלבד. הצדדים נישאו ביום 30.9.2011 והתובעת עזבה את הדירה יחד עם הקטינה ביום xx.xx.2018. אמנם הצדדים התגרשו ביום 27.10.2021, אך אין למועד זה רלוונטיות. על כן טענה התובעת כי הצדדים חיו בדירה 9 שנות נישואין בהרמוניה – אינה נכונה.

טענת התובעת והצהרתהּ בסעיף 38 לתצהירה כי "הנתבע הבטיח לי במהלך כל שנות נישואינו כי דירת הירושה  שקיבל מאביו היא דירת נישואין שלנו וכי הוא יפעל בהקדם לרישום הזכויות על שמות שנינו בחלקים שווים, אולם הנתבע עבר תאונה דרכים קשה ואני חליתי בסרטן ולא פעלנו לקידום עניין זה..." היא סתמית וכללית ועל כן אין בה די.

וגם אם הייתה מוכחת תקופת נישואים ארוכה, האם התובעת הוכיחה כי ביצעה מכספה או מכספים משותפים השקעות שיש בהן ליצור השבחה במאמץ משותף המקים חזקת שיתוף ספיציפית בדירה ? התשובה לשאלה  היא שלילית.  

ראשית, לגרסת התובעת עצמה וכמפורט להלן, מרבית ההשקעות נועדו להתאים את הדירה ללקות הגופנית של הנתבע ולמגבלות עמן נותר לאחר אירוע התאונה. השקעות אחרות שבוצעו קודם לכן אינן מעידות על השבחה העולה כדי מאמץ משותף המקים חזקת שיתוף ספציפית בדירה. אין העבודות או ההשקעות מעידות על "דבר מה נוסף" הן במהותן והן בהיקף ההשקעה. ודוק, החלק הארי של הכספים שהושקעו בדירה לשם ביצוע ההתאמות, אם לא כולן, הם מתוך כספים שקיבל הנתבע כתשלום תכוּף מכספי ביטוח לאומי (120,000 ₪ לביצוע התאמות, ראו עדות התובעת בעמוד 41 שורות 2-4, 17-18) וגם מכספי הסדר פשרה עם חברת הביטוח – בשל נזקי הגוף. ראו עדות התובעת בעמוד 38 שורות 11-29.

שנית, על הטוען לכוונת שיתוף ספציפית, להוכיח השקעה כספית רצינית ומהותית שאינה בטלה בשישים. ראו פס"ד אלמונית, סעיף 21 לפסק הדין. התובעת לא הוכיחה זאת. התובעת טענה ל-5 מועדים בהם הצדדים ערכו עבודות שיפוצים, אתייחס אליהם אחד לאחד:

• נטען כי לפני הנישואין בשנת 2011 הותקנו:
  1. פרקט בשטח 160 מ"ר;
  2. ריצוף מקלחות;
  3. רכישת גופי תאורה;
  4. רכישת וילונות;
  5. חידוש ארונות מטבח;
  6. בסיכומים התווסף גם: רכישת שטיחים, הדבקת טפט, התקנת כלים סניטריים, החלפת צנרת, התקנת מקלחון, מכשירי חשמל: 3 נברשות, כיריים גז, קולט אדים, תנור, שואב אבק, מדיח כלים, מיקסר, מעבד מזון ומגהץ - ראו סעיף 4 לסיכומים).

טענות לעבודות שנטען כי בוצעו והוספו בסיכומים נדחות. אלו טענות עובדתיות שהיה על התובעת להעלותן בתביעתה או בראיותיה. מעבר לכך, רכיב עבודות אלו שהוא מטלטלין אינו השקעה בדירה במאמץ משותף.

עוד אוסיף כי העד מר א.ח. שביצע עבודות לפני הנישואין העיד כי הרס קיר וחיפה את הקירות בגבס. עוד העיד כי המקלחות לא שופצו אלא בשנת 2015. ראו עמוד 8 שורות 9-22. העד הוא קרוב משפחה והוזמן מטעם שני הצדדים.

אשר לעבודות הנוספות, אלו אינן עבודות המעידות על "דבר מה נוסף" או שיש לחייב בגינן החזר השקעה.

ראשית, התובעת טענה כי אלו עבודות שבוצעו לפני הנישואין ראו סעיף 35(ד)(1) לכתב התביעה.

שנית, התובעת לא הוכיחה כי העבודות שולמו מכספים משותפים, הלוואה שנטל הנתבע, ניטלה מבנק "ירושלים" על סך 40,000 ₪ ביום 7.9.2011, והעד א.ח. העיד כי קיבל מהנתבע לפני הנישואין את מלוא התשלום עבור העבודות. ראו עמוד 9 שורות 27-38, ואילו מתנות שנתנו הורי התובעת – והתובעת לא הביאם לעדות להוכיח טענותיה בעניין זה - כך או כך אינן השקעות התובעת שיש להביאן בחשבון (ראו עדות העד סאקר כי אבי התובעת שילם עבור הפרקט, השטיח והטפט בעמוד 3 שורות 12-13).

שלישית, התובעת עצמה טענה כי בהמשך השנים הצדדים החליפו ארונות מטבח, ריצוף מקלחות וריצוף הבית כך שאין מדובר בהשקעה שנותרה לשימוש הנתבע ועל כן יש להשיבהּ. אשר לוילונות ולגופי תאורה הרי שאלו אינם השקעה אלא מטלטלין (שגם לגרסת התובעת הוחלפו במהלך השנים שוב. ראו עדותה בעמוד 63 שורה 6).

לאמור יש להוסיף כי אין מדובר בעבודות מהותיות או השבחה, להבדיל מעבודות תחזוקה ודקורציה – בעניין הארונות העידה התובעת כי החליפו את דלתות הארונות ולא החליפו ארונות מטבח. ראו עדות התובעת עמוד 61 שורות 6-23. ראו גם תשובותיה המתחמקות של התובעת בעניין התשלומים מהוריה, עמוד 27 שורות 14-34.  על כן אין בהשקעה זו להעיד על דבר מה נוסף או להורות על השבחה ואני דוחה טענות התובעת ברכיב זה.

• נטען כי בחודש 09/2012 בוצעו עבודות:
  1. ריצוף כניסת הדירה/מרפסת כניסה בשטח 30 מ"ר;
  2. רכישת קמין.

גם עבודות אלו אינן עבודות המעידות על "דבר מה נוסף" או שיש לחייב בגינן החזר השקעה. בעניין הקמין מדובר במטלטלין, מה גם שהתובעת העידה כי הוא ניתן לאחיו של הנתבע (ראו עדותה בעמוד 35 שורה 35).

אשר לריצוף בכניסה בשטח 30 מ"ר, הקבלות והאסמכתאות שהוגשו אינן רלוונטיות לעבודה זו והן ממועדים מאוחרים למועד הנטען. ברכיב זה לא הוכיחה התובעת הן את ביצוע העבודה והן את סכום ההשקעה.

מעבר לכך, אין מדובר בעבודות מהותיות או השבחה של המקרקעין שמעידה על כוונת שיתוף, או שיש לחייב השבת השקעתן. מדובר בעבודת תחזוקה ודקורציה שהתובעת עשתה בהן שימוש עד עזיבתה את הדירה. על כן טענות התובעת בעניין זה נדחות.

• נטען כי בחודשים 6-7/2-23 בוצעו עבודות:
  1. פינוי פסולת קומת עמודים;
  2. עבודות חפירה 90 מ"ר;
  3. התקנת בורגי יסוד, ברזל מזוין, מילוי וסילוק עודף אדמה;
  4. התקנת 12 מדרגות וריצופן;
  5. בניית קיר מפריד מדירת השכן באורך 22 מטר ובגובה 1.5 מטר.

הקבלות והאסמכתאות שהוגשו אינן רלוונטיות לעבודה זו ולא הובאו כל עדויות להוכחת הנטען, כל שכן האסמכתאות שהוגשו להוכחת הנטען הן ממועד מאוחר למועד הנטען ותואם את ביצוע העבודות בשנת 2015. תשובותיה בעניין עבודות אלו במימון הוריה היו שוב מתחמקות (ראו עמוד 33 שורות 16-29, עמוד 34 שורות 7-29). היְינו התובעת לא הוכיחה לא את ביצוע העבודה וגם לא את סכום ההשקעה ועל כן טענותיה בעניין זה נדחות.

• נטען כי בחודשים 2-3/2014 בוצעו עבודות:
  1. בניית גדר עץ בכניסה הראשית;
  2. התקנת שער חשמלי עם אינטרקום לחניית הדירה;
  3. התקנת מצלמות מעגל סגור.

אני דוחה עתירת התובעת בעניין שער חשמלי מאחר ועל פי טענת התובעת עצמה שער זה הוחלף בשער חדש בשנת 2015, ולא נותרה השקעה זו בנכס או השבחתו. אשר למצלמות אין מדובר במחובר, אלא במטלטלין.

אשר לבניית הגדר, לא ניתנו פרטים בנוגע לגדר או סכום ההשקעה ולא הוכחה העבודה או סכומה – כך שלא הוכח כי מדובר בהשקעה מהותית שמעידה על "דבר מה נוסף" או השקעה שהביאה להשבחת המקרקעין ושיש להורות על השבתה.

• נטען כי בחודש 3/2015 בוצעו עבודות לשם הפיכת הדירה "לדירת חלומותיהם":
  1. הריסה ובניה של קירות פנים לשם הרחבת רוחב כניסה לכסא גלגלים;
  2. התקנת רמפה לכסא גלגלים;
  3. טייח פנים, צבע, טפטים, קיר חיפוי עץ, הנמכת תקרה למזגנים;
  4. עבודות חשמל, עבודות אינסטלציה במטבח והתאמת אמבטיה לכסא גלגלים;
  5. דיצוף קרמיקה, כולל פנלים מצע ורובה;
  6. בניית גג רעפים וזיפות ואיטום הגג שמתחת לגג הרעפים;
  7. התקנת דלת חוץ, דלתות פנים, משקופים וחלונות;
  8. התקנת שער חשמלי חדש עם שלט לפתיחה מרחוק;
  9. פינוי חומרי בניה ופסולת;
  10. הדברה ותיקון ביובים למניעת בעיות תברואה;
  11. רכישת 5 מזגנים, אזעקה, מצלמות, אמבטיה, דוד שמש, ארונות מטבח, שיש מטבח, כיורים, תאורה, חדר כושר, חדר ארונות, ספריה לקטינה, ספות סלון, חדר שינה, מיטות, מזרונים, דשא סינטטי 40 מ"ר ו-"מוצרי חשמל חדשים גדולים וקטנים" – והוצגו קבלות בסך 79,555 ₪ עבור כלים סניטרים, וילונות, גופי תאורה, מקרר, מכונת קפה, מכונת כביסה, מייבש כביסה, מקפיא ומקרר נוסף.

התובעת טענה כי סך הכל הושקעו 514,240 ₪. התובעת צירפה טבלה שסומנה כנספח 30 לתצהיר עדותה הראשית (מוצג  ת/)1 הטבלה מפרטת את השקעות הנטענות.

העבודות שבוצעו בשנת 2015 נועדו להתאים את הדירה למגבלות הפיזיות ולכסא הגלגלים של הנתבע. על כן אין מדובר בדבר מה נוסף המוכיח כוונת שיתוף ספציפית בדירה.

לא זו אף זו, אלא שהעבודות בוצעו מסך 120,000 ₪ שקיבל הנתבע מאת המוסד לביטוח לאומי עבור ביצוע התאמות (ראו עדות התובעת בעמוד 41 שורות 2-4, 17-18).

חלק אחר ונכבד מהתשלומים הנטענים הם עבור מטלטלין וחפצים שאינם השקעה במקרקעין לרבות: מכשירי כושר; ספרייה; ספות; כסאות; לדים לתאורה; גופי תאורה; מזרונים; חדר שינה; פסנתר; שכר דירה לדירה חילופית; תשלום חשמל; מקררים (3); מקפיאים (2); שטיחים שונים;  טלוויזיות; צעצועים לקטינה; כלי בית; סד לנתבע; מכונת כביסה; מייבש כביסה; יריעות ושואב אבק. על פי טבלה זו סכום הפריטים הללו, לגרסת התובעת הוא סך 215,440 ₪.

נוסף על כך התקנת שער חשמלי, מכשירי כושר ורמפה הם רכיבים הנובעים מנכות התובע וכך גם הרחבת פתחי דלתות – ולא הריסת קירות, כטענת התובעת. עבודות נוספות לא הוכח כי בוצעו (ראו עדות מר א.ח. עמוד 10 שורות 26-39, עמוד 11 שורה 37 ואילך).

ברי כי אין מדובר בהשקעה שיש להשיבהּ (לשם כך התקבל הפיצוי) ויש להפחית גם רכיבים אלו, סך 26,000 ₪. היְינו לכל היותר, לגרסת התובעת סכום ההשקעות בשיפוץ "החמישי" הוא סך 272,400 ₪; מסכום זה יש להפחית 120,000 ₪ ששילם המוסד לביטוח לאומי, והיִתרה היא 152,400 ₪ - וגם  מסכום זה יש להפחית רכיבים נוספים; כגון הדברת מזיקים שאינה "השקעה במקרקעין" שמשביחה את המקרקעין, כך גם עבודות חשמל ועבודות אינסטלציה במסגרת תחזוקה. כך שהיתרה הנותרת לדני הצדדים אינה סכום מהותי.

33. לסיכום חלק זה, ההשקעות הנטענות – שעיקרן רכישת מיטלטלין וביצוע התאמות לדירה עבור הנתבע ומגבלותיו הפיזיות, כגון בניית רמפה לכיסא גלגלים, הרחבת פתחים, שער חשמלי וכו', אינן מהוות "דבר מה נוסף". גם אם נפריד את ההשקעות בשנת 2015 ונבחן את ההשקעות בשנים 2011-2014 כפי שפורטו לעיל, וגם במצטבר, אין מדובר בהשקעת "מאמץ משותף" המקים דבר מה נוסף המעיד על כוונת שיתוף ספציפית. על כן לתובעת אין זכויות בדירה מכו חכוונת שיתוף ספציפי

34. נוסף על כך, כעולה מהמפורט לעיל, אין מדובר בהשקעות שהשביחו את המקרקעין ועל כן אני דוחה גם טענת התובעת כי היא זכאית לסעד כספי בשל השבת השקעה.

35. זה המקום לציין כי חרף פסק הדין ברמ"ש 12024-02-22 מיום 13.03.22 שאיפשר מינוי שמאי אם יוכחו השקעות, התובעת לא עתרה למיוני שמאי לאחר סיום שמיעת הראיות. על כן לא עמדה בנטל ההוכחה כי השקעותיה השביחו את המקרקעין או כי היא זכאית לסעד כספי בשל השבת ההשקעה.

36. אשר לטענות התובעת בעניין רכישת מקרקעין נוספים, לשם דיון ברכיב זה יש לבחון האם הכספים שהתקבלו, ושנטען כי נעשה בהם שימוש לרכישת המקרקעין - היו כספים משותפים. כפי שצויין לעיל, סעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 קובע כי גִמלה המשולמת למי מבני הזוג מאת המוסד לביטוח לאומי או פיצוי שנפסק על פי חיקוק בשל נזק גוף, אינם חלק ממסת נכסי הצדדים שיש להביא בחשבון בעת עריכת איזון משאבים. על כן, בהתאמה, נכס שנרכש מכספים אלו, אינו מובא בחשבון בעת איזון המשאבים.
37. כמפורט לעיל לפי כתב סילוק מיום 28.10.2016, שנחתם כלפי חברת הביטוח "------", הנתבע קיבל סך 2,606,000 ₪ בצירוף שכר טִרחת עורך דין כפיצויים (להלן: "כספי הפשרה").

נוסף על כך זכאי הנתבע לקִצבת מל"ל סך 8,234 ₪, קִצבת נכות מעבודה סך 3,583 ₪, קִצבת ניידוּת סך 4,000 ₪ וקִצבת נכות מחברת הביטוח "הראל" סך 2,687 ₪.

38. כספי הפשרה הופקדו בחשבון שהתנהל על שם הנתבע בבנק "------" ח-ן מספר ------. החשבון נפתח ביום 30.11.2014.

דע עקא, שבמועד זה, על פי המסמכים הרפואים, הנתבע לא היה כשיר לנהל ענייניו, ודאי לא היה כשיר לפתוח חשבון בנק ולא היה כשיר ליתן ייפוי כוח לתובעת.

ראו כי בשל מצבו זה, מונתה התובעת כאפוטרופוס לניהול רכוש הנתבע לפי צו מיום 05.04.2015 בהליך א"פ 35888-02-15. התובענה שם הוגשה ביום 16.02.2015.

על פי הצהרת התובעת בתביעה שם, הנתבע "מאושפז בבית חולים לוינשטיין עקב פגיעה מוחית קשה, הבאה לידי ביטוי, בין היתר: בחוסר יכולת דיבור, שיתוק בפלג גוף ימין, בהפרעות חשיבה ועוד. החסוי אינו מסוגל לדאוג לענייניו, ועל כן קיים צורך במינוי אשתו כאפוטרופוס ע"מ שתדאג בין היתר למיצוי זכויותיו מול הרשויות".

בתעודה הרפואית שצורפה שם ונושאת תאריך 18.01.2015 נכתב "כיום עדיין מאושפז בבית חולים לוינשטיין-שיקום נפגעי מוח. סובל מהפרעה קוגניטיבית, מוטורית, התנהגותית ורגשית בעקבות תאונה זו. כמו כן סובל מאפזיה-הפרעה בתקשורת מתמצא בכל המובנים. בגלל האפזיה אינו מבחין בין טוב ורע ובין מותר ואסור". צוין כי הנתבע יכול להביע דעתו בעניין האפוטרופוס והוא מבקש כי התובעת תתמנה כאפוטרופוס לניהול ענייניו. למעשה, הנתבע לא היה כשיר לנהל ענייניו מעת אירוע התאונה ועד לחודש ינואר 2017 ולכל המאוחר אפריל 2017.

39. הנתבע לא העלה בפני טענות בנוגע לתוקפו של כתב הסילוק או הסכום ששולם או פתיחת החשבון. טענות הנתבע בפני נוגעות לשימוש ולפעולות הכספיות שביצעה התובעת. טענתו היא כי פעולות שבוצעו שלא לצרכי הנתבע או באופן מופרז וללא הסבר - נעשו בחריגה מהרשאה או שלא בתום לב או בגזלה.

כנגד טענתו זו טוענת התובעת כי יש לראות בכספים כספים משותפים, נוכח כוונת שיתוף ספציפית. התובעת מפנה לצירופה לחשבון הבנק כבעלים. צירוף זה נעשה ביום 19.04.2017. ברי כי אם יקבע שהנתבע הסכים לשתף את התובעת בכספים, הרי שבכך הכשיר גם פעולות שביצעה התובעת בחריגה מהרשאה.

40. האם התגמולים והקצבאות שקיבל הנתבע הם כספים משותפים מכוח כוונת שיתוף ספציפית?

41. לטעמי צירוף התובעת כבעלים בחשבון ואופן ניהול משק הבית המשותף – משני חשבונות בני הזוג גם יחד, כאשר גם גִמלת התובעת בגין נכותהּ משמשת את הבית ואת משק הבית המשותף, מעידה כי לגבי הכספים בחשבון הבנק – ששימשו לצרכי הבית המשותף, הוּכחה כוונת שיתוף ספציפית.

זאת, להבדיל מכספים ששימשו לשם יצירת בִטחון כלכלי חילופי לנתבע בשל נכותו – כפי שיפורט להלן. אדגיש כי יש לערוך הפרדה בין כספים ששימשו או יועדו לחיים המשותפים או שנותרו בחשבון הבנק (במקרה כאן לא נותרו) ובין כספים שנועדו להבטחת ביטחון כלכלי של הנתבע או צרכיו.

יש לערוך חישוב ולחלק באופן יחסי את הכספים או על פי הנסיבות. ראו בהקשר זה הדברים שנאמרו בעמ"ש 9102-01-14 פלונית נ' פלוני, סעיף 26 לפסה"ד מיום 13.11.2014, פסקאות 17-19 , וארחיב על כך בהמשך פסה"ד.

אשר לכוונת שיתוף ספציפית בכספים שיועדו או שימשו למשק הבית המשותף, אפנה לכך שהנתבע לא טען כי צירוף התובעת לחשבונו נעשה מטעמי נוחות. עוד אפנה לכך כי על פי הנתונים שהובאו בפני, כספי בני הזוג במהלך החיים המשותפים נוהלו על ידי התובעת.

למעשה, בשל היותו של הנתבע מוגבל לפי חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 - עד המועד בו היה זכאי הנתבע לקבל קִצבאות מל"ל בשל התאונה ונכותו – מה שחייב פתיחת חשבון על שמו, ניהל הנתבע את כספו באמצעות חשבון שהיה על שם התובעת. מחשבון זה שנוהל על שם התובעת, ומהחשבון שהתנהל על שם הנתבע אליו צורפה התובעת ביום 19.04.2017, שילמו הצדדים את הוצאות הבית המשותף.

התנהלות זו נעשתה בהסכמה בין הצדדים ומעידה על כוונת שיתוף התובעת בתשלומים שהופקדו לחשבון עד מועד הקרע ואשר שימשו למשק הבית המשותף.

לאחר מועד הקרע וגם בהעדר עתירה לתשלום סכומים אלו, קִצבאות הנתבע הן הכנסתו בלבד כפי שקִצבאות התובעת הן הכנסתהּ. בהתאמה, גם התקבולים שבחשבון התובעת שהתקבלו מקצבאות המל"ל, עד מועד הקרע, משותפים - שהרי גם לגרסת התובעת, שימש חשבונהּ למשק הבית המשותף. כל שכן, חל סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (וראו גם סעיף 43 לתצהיר התובעת מוצג ת/1 שם הצהירה כי החשבון שהתנהל על שמה הוא למעשה חשבון משותף).

42. עם זאת אין בכך להכשיר הוצאת כספים שלא בתום לב, בהברחת נכסים או אגב הפרת האמונים שחבים בני הזוג זה לזה בעת ניהול נכסיהם המשותפים וככול שהמשיכות נעשו שלא כדין, בניצול או שלא בהרשאה או אגב הפרת חובת נאמנות, יש להורות על השבתם. וזאת בהיקש מנסיבות של הברחת נכסים, שימוש בכספים להימורים, מימון מאהבת ועוד. לדוגמא, עמ"ש (נצ') 27788-06-19 ט.כ. נ' א.כ מיום 29.1.2020, סעיף 62 בפסק הדין וגם תמ"ש (תל אביב- יפו) 23025-06-10 י. נ' א. מיום 18.5.2012.

43. הנתבע בתביעתו לא הצביע על סכומים ספציפים לגביהם הוא טוען כי נמשכו שלא כדין או ללא הרשאה או בחריגה מסמכות או בניצול מצבו וכו'. הנתבע טען לסכום כולל שחושב על פי מסמכי הבנק. גם בסיכומיו חזר וטען טענות כלליות.

44. התובעת מנגד הציגה גרסה מפורטת בנוגע לסכומים שונים. משמעות הדבר הוא כי טענת התובעת היא "הודאה והדחה" ועל התובעת חלה החובה להוכיח כי הכספים שימשו, כטענתה, לצרכי הנתבע או בהסכמתו.

45. אציין כבר עתה כי התרשמותי היא ששני הצדדים התנהלו בחוסר תום לב. אשר לתובעת, הרושם הוא שיש בהחלט ממש בטענה כי נעשה שימוש בצו המינוי ובביטולו שלא בתום לב. אשר לנתבע, הרושם הוא שחלקם של הסכומים נעשו לצרכיו ובידיעתו אך הוא מתכחש כיום לכל התשלומים ששולמו – גם אם נעשו בידיעתו ולצרכיו. נוסף על כך התרשמתי שהנתבע הציג את מצבו הבריאותי והקוגניטיבי חמור וקשה מכפי שהוא.

אפנה לכך שניתן צו מינוי זמני ביום 04.05.2015. במסגרת ההליך שם הגישה התובעת בקשה למשיכת סך 100,000 ₪ לשיפוי הוצאותיהּ. בקשתה נדחתה לאחר שבית המשפט, בהליך א"פ 35888-02-15, דרש מהתובעת להגיש פרטה ודוחות כפי חובתה כאפוטרופוס זמני, וגם לפרט את אופן חישוב הסכום הנדרש – 100,000 ₪ . עוד ציין שם בית המשפט כי הסכם הפשרה עם חברת "------" לא הוגש לאישור בית המשפט – ראו החלטה מיום 03.01.2017. תחת מילוי הורואת בית המשפט, סמוך לאחר החלטה זו של בית המשפט, הגישה התובעת ביום 22.01.2017, בקשה לביטול צו מינוי האפוטרופוס בטענה כי חל שיפור במצבו הקוגניטיבי של הנתבע. תעודת הרופא שצורפה לאותה בקשה נערכה ביום 17.01.2017. ראו נספח 15 לתצהיר התובעת מוצג ת/1.

סמיכות הזמנים כשלעצמה מותירה רושם לחוסר תום לב, שהרי ככול שמצבו של הנתבע שפיר, על שום מה יש לפנות בבקשה לאישור תשלום? וכיצד נחתם הסכם פשרה עם חברת "------" מבלי שהובא לאישור בית המשפט כפי הנדרש בסעיף 47 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962?

בעניין זה גם לא נתתי אמון כלל בעדות התובעת אשר טענה כי הנתבע חתם יחד איתה על כתב הסילוק וזה היה רצונו. עדותה בעניין זה הייתה לא מהימנה ומתחמקת ובית המשפט נאלץ להבהיר לתובעת את חובתהּ להשיב. ראו עמוד 9 שורות 2-38 וגם בעמוד 10 שורות 1-6.

עם זאת אין בכך להביא לחיוב התובעת בכל התשלומים והמשיכות שביצעו בתקופת מינויה כאפוטרופוס, ואבחן אותן אחת לאחת, על פי הפירוט בסיכומי התובעת – שכאמור טענתה היא הודאה והדחה:

1. סך 48,000 ₪ עבור תרופות, תרופה סינית וחלב נאקה. צורפו קבלות בסך כולל 2,543.07 ₪. הנתבע לא סתר את הקבלות או את הטענה כי התרופות שנרכשו שימשו לצרכיו. שאר טענות התובעת, למצער רכישת תרופה סינית יקרה וחלב נאקה, לא הוכחו ולוּ בראשית ראייה. התובעת טענה בעדותה כי בידה הקלטה להוכחת רכישת מוצרים אלו – אך ההקלטה לא הוגשה, דבר המחליש את טענות התובעת. ראו עמוד 52 שורות 21-25. על כן, בנוגע לתשלומים שהוצגו לגביהם קבלות, סך 2,543.07 ₪, אני מקבלת טענת התובעת ודוחה טענתה בנוגע ליתרת התשלום. מאחר ואלו כספים שנמשכו על ידי התובעת בעת שלגרסת התובעת עצמה הנתבע לא היה כשיר, טרם שיתופהּ בכספים ובעת שהתובעת שימשה כאפוטרופוס בפועל או כאפוטרופוס במינוי לשם ניהול רכוש הנתבע - התובעת חבה במלוא היתרה;

• סך 36,000 ₪ הוצאות כלכלה בתקופת האִשפוז. לגרסת התובעת בסעיף 10(ג) לכתב הגנתה, תקופת האִשפוז הייתה 6 חודשים רצופים. סכום זה מגלם סך 6,000 ₪ לחודש עבור כלכלה. דע עקא, שבמחלקת שיקום בבית חולים, כבכל בית חולים, המאושפז והנלווה מקבלים כלכלה מלאה מבית החולים: 3 ארוחות ביום. התובעת אישרה את הדברים אך טענה כי הנתבע לא אהב את אוכל בית החולים. קבלות לא הוגשו. ראו עדותה בעמוד 54 שורות 6-23. לא פורט הסבר לסך 6,000 ₪ לחודש, מה גם שבעדותה טענה שהביאה אוכל מהכפר. ראו שם, על כן אני דוחה טענות התובעת בגין רכיב זה. מאחר ואלו כספים שנמשכו על ידי התובעת בעת שלגרסת התובעת עצמה הנתבע לא היה כשיר, טרם שיתופהּ בכספים ובעת שהתובעת שימשה כאפוטרופוס בפועל או כאפוטרופוס במינוי לשם ניהול רכוש הנתבע, התובעת חבה במלוא הסכום;

• סך 72,000 ₪. לגרסת התובעת בסעיף 10(ג) לכתב הגנתהּ, תקופת האִשפוז היא 6 חודשים רצופים. רכיב זה מגלם תשלום סך 12,000 ₪ לכל חודש, להורי התובעת עבור טיפול בנכדתם. הסכום אינו מפורט, אינו סביר ואינו מגובה באסמכתאות. בחקירתהּ לא ידעה התובעת להסביר את הסכום והצורך בו ולא הותירה בעדותה רושם מהיימן. ראו עמוד 49 שורה 28 ואילך, ושוב בעדותהּ ביום 01.12.2023 בעמוד 15 שורות 26 ואילך ובפרט עמוד 16 שורות 2-3 וגם עמוד 17 שורות 23-25, 29-35. וראו גם תשובותיה המתחמקות בהמשך החקירה בענין העברות כספים להוריה והטענה כי בידה ראיה לשיחה שלא הוגשה. עמוד 27 שורות 14-34. התובעת לא זימנה ולא הביאה את הוריה לעדות, על-מנת לתמוך בגרסתה. על כן אני דוחה טענות התובעת ברכיב זה. מאחר ואלו כספים שנמשכו על ידי התובעת בעת שלגרסת התובעת עצמה הנתבע לא היה כשיר, טרם שיתופהּ בכספים ובעת ששימשה התובעת כאפוטרופוס בפועל או כאפוטרופוס במינוי לשם ניהול רכוש הנתבע, התובעת חבה במלוא הסכום;

• סך 12,000 ₪ עבור שכ"ד ואחזקת מדור בגין דירה חילופית בעת שיפוץ הדירה. לא צורפה כל ראייה להוצאה זו, לא הסכם שכר דירה, לא שיקים לשכ"ד ולא תשלומי הוצאות מדור בדירה חילופית ואפילו לא כתובת הדירה. לא זו אף זו אלא בסעיף 10י לכתב ההגנה טענה התובעת כי הצדדים לא שילמו שכר דירה בתקופה זו מאחר והתגוררו ביחידת דיור של הוריה. אוסיף כי לאחר שעזבה התובעת את הדירה ועברה להוריה, צורף לשם דיון בתביעה המזונות הסכם שכירות – ראו נספח 50 לתצהיר התובעת מוצג ת/1 ומוצג ת/2, כך שברור כי לא הייתה מניעה לצרף הסכם שכירות אם נחתם ואין משקל להסכם שצורף שתוקפו מחודש מרץ 2018. זאת ועוד, התובעת לא הביאה לעדות את הוריה לתמיכה בגרסתה זו. על כן, אני דוחה טענות התובעת בענין רכיב זה. מאחר ואלו כספים שנמשכו על ידי התובעת בעת שלגרסת התובעת עצמה הנתבע לא היה כשיר, טרם שיתופה בכספים ובעת שהתובעת שימשה כאפוטרופוס בפועל או כאפוטרופוס במינוי לשם ניהול רכוש הנתבע, התובעת חבה במלוא סכום;

• סך 514,240 ₪ עבור שיפוץ הדירה, כולל רכישת מכשירי חשמל. כמפורט לעיל לא כל הסכומים הוכחו – מתוך סכום זה שנטען כי הוא חלק מכספי הפשרה, יש להפחית סך 120,000 ₪ שהתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי לשם ביצוע התאמות ושנעשה בהם שימוש. על דרך האומדנא ועל בסיס הקביעות שלעיל, אני מקבלת טענות התובעת בגין רכיב זה בנוגע לסך 300,000 ₪ הואיל ובמועד זה היה הנתבע כשיר לנהל ענייניו והכספים היו משותפים לשני הצדדים. על כן חבה התובעת במחצית מיתרת הסכום (107,120 ₪);

• סך 19,200 ₪ הוצאות דלק בשל נסיעה לטיפולי שיקום באִשפוז יום. לא צורפו אסמכתאות או ראשית ראייה לנטען. הנתבע היה באִשפוז יום החל מחודש מרץ 2015. לא פורט באיזה בית חולים ניתנו הטיפולים ומהו מרחק הנסיעה. לכל הפחות היה על התובעת לצרף תדפיסי ביקורים / רישום ביקורים ולא לעתור על בסיס טענה כללית ל-16 ביקורים בחודש (כולל חגים). יתר על כן, בתצהירהּ מוצג ת/1 סעיף 11, יחד עם סעיף 28 ובהפניה לנספחים 24-25 לתצהיר שם, טוענת התובעת כי הדלק שולם מהחשבון שהתנהל על שמה ומכרטיס האשראי שנמשך מחשבונהּ. ראו הסברה כי אין לה קבלות הואיל ו-"זה דבר לגיטימי שאני משלמת דלק...", ראו עמוד 38 שורה 8. אם כך, אין מדובר בתשלומים ששולמו מהחשבון שהתנהל על שם הנתבע. ואני דוחה טענות התובעת ברכיב זה. הואיל ובמועד זה היה הנתבע כשיר לנהל ענייניו והכספים היו משותפים לשני הצדדים, התובעת חבה במחצית הסכום (9,600 ₪);

• סך 19,200 ₪ הוצאות כלכלה בתקופת טיפולי שיקום באִשפוז יום. איני מקבלת טענות התובעת בעניין זה. בשיקום באִשפוז יום, אם המטופל מגיע לסדרת טיפולי שיקום ליום טיפול, ניתנת כלכלה בבית החולים שהרי זהו יום אִשפוז. אם המטופל מגיע לטיפול יחיד לשעת טיפול או שעתיים, מדוע נדרשת כלכלה בכלל? התובעת לא פרטה זאת. בעדותה ביקשה לטעון כי רכשה עבור הנתבע מנת פלאפל ב-42 ₪. ראו עמוד 54 שורות 28-37. תשובתה מעידה על חולשה הטענה. מה שם שלא צורפו אסמכתאות, למצער קבלות חלקיות / חיוב אשראי וכו'. יתר על כן, התובעת בתצהירה מוצג ת/1 סעיף 11 יחד עם סעיף 28 ובהפניה לנספחים 24-25 לתצהיר שם טוענת כי הכלכלה, המסעדות והדלק שולמו מהחשבון שהתנהל על שמה ומכרטיס האשראי שנמשך מחשבונהּ ולא מכספי הפיצויים. אם כך, אין מדובר בתשלומים ששולמו מהחשבון שהתנהל על שם הנתבע, ואני דוחה טענות התובעת ברכיב זה. הואיל ובמועד זה היה הנתבע כשיר לנהל ענייניו והכספים היו משותפים לשני הצדדים, התובעת חבה במחצית בלבד (9,600 ₪);

• סך 6,000 ₪ לקלינאית תקשורת וריפוי בעיסוק. מאחר ולא צורפו אסמכתאות או ראיות, אני דוחה גם טענות התובעת בעניין זה. הואיל ובמועד זה היה הנתבע כשיר לנהל ענייניו והכספים היו משותפים לשני הצדדים התובעת חבה במחצית בלבד (3,000 ₪);

• סך 55,000 ₪ עבור כלכלה מיום 23.05.2016-עד אפריל 2017. לא ירדתי לסוף דעתה של התובעת ברכיב זה. מדוע כלכלת בני הזוג בתקופה זו רלוונטית לנטען בתביעה להבדיל מכלכלת בני הזוג בתקופה שלפני / אחרי המגורים בדירה חילופית? יתר על כן, הסכום שנתבע אינו מפורט ולא הוסבר על בסיס מה נעשה החישוב ובעדותה גם חזרה בה מהטענה באומרה כי התגוררו בבית הוריה 3-4 חודשים. ראו עמוד 55 שורות 5-27. על כן אני דוחה טענות התובעת בעניין רכיב זה. עם זאת, בהמשך פסה"ד, אבחן את השאלה האם יש להפחית מהסכומים הנתבעים הוצאות כלליות בגין צרכים שוטפים שברור כי הצדדים הוציאו לכלכלת ביתם;

• סך 227,500 ₪ עבור רכישת כלי רכב לנכה. רכיב זה, ששולם בהעברה לחשבון חברת כלמובייל, שימש לצרכי הנתבע וכלי הרכב נותר לשימושו. אמנם לא ניתן אישור בית המשפט לביצוע הרכישה – כפי הנדרש בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, אך הנתבע עושה ועשה שימוש בכלי הרכב כך שיש לראותו כמסכים לרכישתו. על כן אני מקבלת טענות התובעת בעניין זה;

• סך 490,000 ₪ לחברת סיעוד "----" בע"מ. שני הצדדים לא הבהירו עבור מה שולם סכום זה ותשלום זה לא קיבל אישור בית המשפט כפי הנדרש בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962. עם זאת, מאחר והנתבע עצמו לא טען כנגד תשלום זה – חרף גובהו, ומאחר ושם מקבל התשלום מעיד כי ככול הנראה מדובר בתשלום שנעשה לצרכי הנתבע – בעדות העד א.ח. עלה כי עבד וסעד את הנתבע והסיעו לטיפולים ולשיקום יום "דרך" חברת נתיבי נכים, ככול הנראה התשלום הוא עבור הטיפול כאמור. ראו עמוד 16 שורות 15-27, עוד 17 שורות 18-22, אני מקבלת טענות התובעת בעניין זה;

• סך 5,000 ₪ לכיסוי חוב הנתבע בחברת "----" וסך 4,500 ₪ לכיסוי חוב הנתבע לעו"ד אימן פרו. הנתבע לא הכחיש כי מדובר בחובות שנצברו על שמו, אלא שיש להביא בחשבון שחובות שנצברו על שם הצדדים, נצברים באיזון המשאבים ובחינת הדברים, לחובת שני הצדדים. כך גם סך 30,000 ₪ ביום 24.04.2017 לעו"ד אמל כמאל לסילוק חוב צד ג', סך 5,221.60 ₪ ביום 19.04.2017 לסילוק חוב הנתבע לל' וסך 1,600 ₪ ביום 23.05.2017 לטובת סילוק חוב הנתבע לל'. על כן אני מקבלת טענות התובעת בעניין זה;

• סך 26,400 ₪ לתשלום עבור עובדת משק בית מחודש אפריל 2017 וסך 18,000 ₪ עבור מטפל שטיפל בנתבע. לא הוצגה ולוּ ראשית ראיה לסכומים הנטענים, אפילו לא הובאו פרטי עובדת משק הבית, פרטי המטפל או אישור העסקת מי מהם כפי שדווחו למוסד לביטוח לאומי. על כן אני דוחה טענות התובעת בגין רכיבים אלו והתובעת חבה במחצית מהסכום, סך 22,200 ₪;

• סך 40,000 ₪ ביום 24.04.2017 לסילוק חוב בבנק "לאומי". הנתבע לא הכחיש כי מדובר בחובות שנצברו על שמו, אלא שיש להביא בחשבון שחובות שנצברו על שם הצדדים, נצברים באיזון המשאבים ובחינת הדברים לחובת שני הצדדים. ראו גם כי התובעת בטענותיה אישרה את היווצרות החוב במהלך החיים המשותפים. על כן אני מקבלת טענות התובעת בעניין זה;

• סך 225,400 ₪ חשבון חסכון עבור הקטינה. מאחר ומדובר בתשלומים שהופקדו לחשבון הקטינה המשותפת לצדדים והנתבע לא טען כנגד סכומים אלו, אני מקבלת טענות התובעת בעניין רכיב זה;

• סך 11,500 ₪ מתנת חתונה למ', אח הנתבע, וסך 18,000 ₪ עזרה כלכלית עבור האח. התשלום לא הוּכח. בחקירתהּ השיבה התובעת בעניין זה תשובות מתחמקות. ראו עמוד 59 שורות 15-35. התובעת ויתרה על חקירתו של העד ח.מ. ראו עמוד 19 שורות 28-39 . בתצהירו של העד מ.ח. נ/3 הצהיר כי לא קיבל עזרה כלכלית כנטען – אך לא הכחיש את מתנת החתונה. על כן אני מקבלת טענת התובע בעניין מתנת החתונה ודוחה טענותיה בעניין סיוע כלכלי. מאחר והכספים בתקופה זו היו משותפים, התובעת חבה במחיצת הסכום, 9,000 ₪;

• סך 53,860 ₪ עבור נופש בטבריה לכל משפחת הנתבע. הנתבע לא הכחיש את התשלומים ומדובר בבילוי משפחתי שאין מחלוקת כי התקיים. ראו גם תצהיר העד מ' אחיו של הנתבע שאישר זאת, נ/3. על כן אני מקבלת טענות התובעת בעניין זה;

• סך 211,025 ₪ רכישות בכרטיסי אשראי תרופות, ביגוד, תכשיטים מוצרים וכו'. בכתב התביעה נטען סך 150,002 ₪, בעדות התובעת הודיעה ב"כ התובעת כי הסכום הוא למעלה מ-200,000 ₪ ראו עמוד 56 שורות 9-17. כך או כך מדובר למעשה בהוצאות שוטפות של כלכלת בית הצדדים ששולמו בכרטיס אשראי, כך ששולמו מחשבון התובעת ולא מכספי הפשרה שהופקדו בחשבון הנתבע. על כן אני דוחה טענות התובעת בעניןי רכיב זה, אך רכיב כלכלת בית הצדדים, יובא בחשבון בהמשך פסה"ד;

• סך 8,000 ₪ שניתן במזומן לאחות הנתבע לשם תשלום עבור טיפול בנתבע עובר לעזיבתהּ את הבית. לא הובהר מדוע היה צורך בתשלום לאחות הנתבע מקום בו לנתבע חשבון בנק ממנו הוא משלם את צרכיו וגם התשלום לגופו לא הוכח. על כן אני דוחה טענות התובעת בעניין זה. הואיל והתשלום הועבר בעת שהכספים היו משותפים, התובעת חבה במחצית מהסכום, סך 4,000 ₪.

46. לסיכום חלק זה, אני דוחה טענות התובעת בנוגע לסכומים כדלקמן:
    1. סך 45,457 ₪ שנטען כי שולם עבור תרופות;
    2. סך 36,000 ₪ שנטען כי שולם עבור כלכלה בעת האִשפוז;
    3. סך 72,000 ₪ שנטען כי שולם להורי התובעת עבור טיפול בבת הצדדים;
    4. סך 12,000 ₪ שנטען כי שולם עבור שכ"ד;
    5. סך 107,120 ₪ שנטען כי הוצא עבור חלק מעבודות שיפוץ והתאמות בשנת 2015;
    6. סך 9,600 ₪ שנטען כי נמשך עבור דלק לנסיעה לטיפולי אִשפוז יום;
    7. סך 9,600 ₪ שנטען כי נמשך עבור כלכלה בעת נסיעה לטיפולי אִשפוז יום;
    8. סך 3,000 ₪ שנטען כי נמשך לטיפולי קלינאית תקשורת;
    9. סך 55,000 ₪ שנטען כי נמשך לכלכלה לתקופה מיום 23.5.16-אפריל 2017;
    10. סך 22,200 ₪ שנטען כי שולם לעובדי משק בית ומטפל;
    11. סך 9,000 ₪ שנטען כי הועברו לאחיו של הנתבע;
    12. סך 211,025 ₪ שנטען כי שולמו באשראי עבור הוצאות שוטפות;
    13. סך 4,000 ₪ שנטען כי שולמו לאחות הנתבע.
    14. סה"כ סך 596,002 ₪.

47. כאמור בסעיף 45.18, מסכום זה יש להפחית גם צרכי כלכלה שוטפים אך מנגד להוסיף, רעיונית, את הכנסות התובעת. ודוק, לא ניתן להפחית את הוצאות הבית המשותף השוטפות רק מהכנסות הנתבע בהתעלם מהכנסות התובעת – שהרי, גם לגרסת התובעת חלק נכבד מהוצאות הבית המשותף שולמו מחשבונהּ (ראו סעיף 28 לתצהירה מוצג ת/1 ונספחים 24-25 לתצהירה). לא זו אך זו אלא שמחשבון הנתבע לא הונפק כרטיס אשראי.

גם התובעת בעדותה אישרה כי חלק מהרכיבים שטענה כי שולמו מכספי הפשרה למעשה שולמו מכספים אחרים. ראו עמוד 48 שורות 19-38. עוד יש להוסיף כי מהראיות עלה כי שולם לנתבע מאת המוסד לביטוח לאומי תשלום חד פעמי סך 120,000 ₪ לשם ביצוע עבודת התאמה בבית. ראו עדותה בעמוד 41 שורות 2-4 וגם שורות 17-18. התובעת הסתירה תקבול זה בכתב תביעתהּ / כתב הגנתהּ.

48. כפי שציינתי יש להביא בחשבון גם את הכנסות הצדדים מגמלאות, ולהפחית את הוצאות משק הבית המשותף – כל זאת לתקופה מיום קבלת הכספים ועד מועד עזיבת הבית של התובעת. תקופה זו מיום 28.10.2016 ועד ליום 28.2.2018 היא 16 חודשים.

בתקופה זו הכנסת התובעת מקצבאות המל"ל – כעולה מנספח 9 לתצהירה התובעת מוצג ת/1 לשנים 2014-2017 הן בממוצע סך 5,000 ₪ לחודש ואילו הכנסות הנתבע מקִצבאות הן כ- 18,000 ₪ לחודש מתוכם כ-7,000 ₪ חלף שכר וההפרש שימש לצרכי הנתבע בשל נכותו.

על בסיס רמת החיים הלכאורית שהוכחה בפני, אני מעריכה את הוצאות הבית המשותף והצדדים לתקופה זו סך ממוצע 10,000 ₪ לחודש כולל הוצאות מיוחדות בשל נכות הנתבע, היְינו סך 160,000 ₪. אפנה בהקשר זה לפסה"ד שניתן בעניין תביעת מזונות הקטינה ומזונות התובעת, בהליך 60514-05-18, שם נפסק כי חרף טענות התובעת לרמת חיים גבוהה הדבר לא הוכח. ראו שם בעמוד 7 סעיף 26 לפסה"ד מיום 07.06.2023.

מנגד יש להוסיף את דלתא הוצאות אלו לבין הכנסות הצדדים, היְינו סך 13,000 ₪  לחודש שאמור היה להצטבר בחשבונות הצדדים. אזכיר כי חשבון הבנק שהתנהל על שם התובעת לא אוּזן והקצבאות הופקדו לחשבון זה. סה"כ סך 208,000 ₪, על כן יש להוסיף לחיוב התובעת סך 104,000 ₪, סכום המהווה מחצית מההפרש בין הכנסות הצדדים והוצאות הבית המשותף בתקופה שמיום כתב הסילוק ועד ליום עזיבת התובעת את הדירה בה התגוררו הצדדים במשותף (16 חודשים).

49. זה המקום לציין כי על פי מסמכי הבנק מחשבון הנתבע הועברו לחשבון התובעת (ולא לצדדי ג') סכומים שונים שסכומם המצטבר סך 1,312,320 ₪ ונמשך מזומן סך כ-600,000 ₪.

במועד עזיבת התובעת את הבית, נותר בחשבון הבנק בו הופקדו כספי הפשרה סך 1,700 ₪ בלבד ויתרת חשבון הבנק של התובעת בו הופקדו קצבאות הצדדים לא הוגשה – אלא שהנתבע כלל בתביעתו גם כספים אלו והגביל את התביעה לצרכי אגרה לסך 3,400,000 ₪.

לאור כך, יש עוד  להוסיף לחיוב התובעת, מחצית הפרש בין הסכום הכולל שנמשך מחשבון הנתבע (במגבלת הסכום בגינו שולמה אגרה), ובין הסכום לגביו הועלו טענות התובעת להודאה והדחה, שהרי ביחס להפרש זה לא הועלתה טענת הגנה. היְינו סך 3,400,000 ₪ שזהו הסכום שנתבע כולל קִצבאות, פחות סך 2,807,647 ₪ לגביו הועלו טענות הודאה והדחה. סכום ההפרש הוא סך 592,353 ₪ שמחציתו סך 296,176.5 ₪.

50. התובעת טענה כי סכומים נוספים שולמו עבור רכישת מקרקעין מצד ג'. רכישה בתיווך אחות הנתבע. ככול שיש ממש בטענה הרי שיש להפחית סכומים אלו או חלקם מחוב הנתבעת.

51. התובעת טענה לתשלום כדלקמן:

• סך 180,000 ₪ ביום 21.04.2017 לאחות הנתבע לשם רכישת מקרקעין;
• שיק סך 130,000 ₪ ביום 01.05.2017 לעו"ד מנחם בצלאל לרכישת מקרקעין;
• סך 150,000 ₪ ביום 20.11.2017 לאחות הנתבע לשם רכישת מקרקעין;
• סך 30,000 ₪ ביום 20.11.2017 לאחות הנתבע לשם רכישת מקרקעין;
• סך 160,000 ₪ מזומן לאחות הנתבע לשם רכישת מקרקעין;

52. ביום 21.05.2017 נרשמה הערת אזהרה לטובת הנתבע על המקרקעין: מגרש הידוע כגוש ------ חלקה --, לפי יפוי כוח בלתי חוזר, על הבעלות של חלבי חאסן.

53. בכתב הגנתו הנתבע הודה כי הועברו כספים לאחותו לשם רכישת מקרקעין – סך 490,000 ₪ על פי התשלומים שמפורטים בסעיפים 51.1-51.4 לעיל אך כפר בתשלום סך 160,000 ₪ שלטענת התובעת הועבר לנתבעת 2 במזומן.

בנוגע לתשלום במזומן, טענה התובעת כי לשם תשלום סך 160,000 ₪, ביצעה משיכות מזומן יומיומיות מחשבון הנתבע. המדובר במשיכות שמרביתן סך 4,000 ₪ בכל יום. ראו עדות התובעת בעמוד 65 שורות 6-25 וחזרתה מהגרסה בעמוד 66 שורות 8-14, שם טענה שמשיכות המזומן נועדו לטיולים.  

מאחר וכאמור טענת התובעת בנוגע למשיכה זו היא טענת הודאה והדחה, ולא הונח בפני הסבר מדוע התשלום נעשה במזומן ומדוע היה צורך לבצוע על ידי איסוף "מזומן" במשיכות מזומן בתקרה המרבית היומית ממכשיר אוטומטי ולא בהערה מחשבון לחשבון או שיק וגם בשל שיוני גרסת התובעת בעדותה, אני דוחה טענת התובעת בנוגע לרכיב זה. התובעת חבה גם במחצית סכום זה, סך 80,000 ₪ נוסף על המפורט לעיל.

54. אשר למקרקעין שנטען כי נרכשו. מדובר במקרקעין שנרכשו במהלך החיים המשותפים, מכספי הפשרה. אמנם קבעתי לעיל כי חלה לגבי הכספים כוונת שיתוף ספיצפית, אך בהינתן כלל הנסיבות כוונה זו אינה חלה על המקרקעין שנרכשו מאותם כספים.

55. מדובר בתקופת נישואין קצרה. כספי הפשרה כוללים רכיב של אובדן הכנסה ורכיב של פיצויים בגין נזקי גוף, כאב וסבל על-מנת לשקם את עצמו. אין זה הגיוני או צודק כי נוכח תקופת חיים משותפים קצרה, זמן קצר לאחר קבלת פיצויים – במקרה כאן 16 חודשים בלבד, כאשר מדובר בפיצויים צופיי פני עתיד לשנים רבות והם כוללים גם אובדן שכר עתידי, גם נכס שנקנה מכספים אלו, על-מנת שישמש בטחון כלכלי עתידי לנפגע - יחולקו כספי הפשרה בין בני הזוג כחלק ממסת הנכסים לאיזון. עוד יש להביא בחשבון כי אלו כספים שהם הכנסה עתידית עבור תקופה שהיא ארוכה עשרות מונים מתקופת החיים המשותפים, ואם מאחר וכספי הפשרה מיועדים לפצות ולהטיב איכות חיים ואינם רק אובדן הכנסה. ראו עמ"ש (מרכז) 61868-07-22 ש.א.ג נ' א.ג מיום 10.10.23, פסקה 29 לפסק הדין.

במקרה כאן לטעמי, עיתוי קבלת הכספים ולמול עיתוי מועד הקרע, כאשר כספי הפשרה נועדו לאפשר לנפגע – הנתבע כאן, לשקם עצמו ולהתמודד עם מוגבלותו מחייבים לטעמי הפרדה בין רכיב התמורה עבור רכישת המקרקעין ובין הכספים ששימשו למשק הבית המשותף או יועדו לכך, שאחרת ימצא עצמו הנתבע מתמודד עם נכותו המלאה אך עם מחצית הפיצוי שנועד לסייע לשיקומו ולהטיב איכות חייו. ראו ע"מ 821/05 ש.א. נ' ש.ג., מיום 12.11.2006. סעיף 70 לפסה"ד והאסמכתאות שם.

עוד ראו עדות עו"ד שכיב אבו רוקון כי המקרקעין נרכשו על שם הנתבע. עמוד 9 שורות 19-25 ואין מדובר בשתי עִסקאות, אלא שני אחים (הנתבע ואחיו). ראו גם עמוד 14 שורות 25-37.

56. על כן אני דוחה טענת התובעת כי יש להורות על שיתוף בנכס המקרקעין מושא התביעה.

57. לאור האמור יש להפחית מהסכומים בהם חוייבה התובעת, סך 490,000 ₪ שהודה הנתבע כי שימש לרכישת המקרקעין שהם בבעלותו וכן סך 850 ₪ המהווה מחצית מהיתרה שנותרה בחשבון כספי הפשרה (1,700 ₪) בעת פרידת הצדדים.

58. לסיכום, נוכח הסכומים שנפסקו בסעיפים 45, 46, 48, 49, 43, 57, אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבע 1, סך 585,328.5 ₪ נכון למועד הגשת התביעה כשסכופ זה נושא הפרשי הצדמה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום המלא בפועל.

עוד תשלם התובעת לנתבע 1 את האגרה ששילם לפי קבלות, הוצאות משפט סך 3,500 ₪ וגם שכר טִרחת עורך-דין סך 65,000 ₪.

אשר לנתבעת 2, מאחר והמקרקעין אינם משותפים, וגם לא פירטה התובעת עילת תביעתה כנגד נתבעת 2, תביעת התובעת נדחית. התובעת תשלם לנתבעת 2 הוצאות משפט סך 1,500 ₪ ושכר טִרחת עו"ד 20,000 ₪.

מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים תיקוני הגהה ועריכה.

המזכירות תמציא לצדדים ותסגור ההליך שבכותרת.

ניתן היום,  א' אייר תשפ"ד, 09 מאי 2024, בהעדר הצדדים.