פס"ד בתביעת אדם נגד אחיו למחצה, לביטול עסקת מתנה על-ידי אימם שסבלה מבעיות פסיכיאטריות

לפניי תובענה לביטול עסקת מתנה שנערכה בין המנוחה לבין אחד מבניה. לטענת התובע יש לבטל את עסקת המתנה. המנוחה סבלה מבעיות פסיכיאטריות ונטלה כדורים לאורך כל חייה הבוגרים. משכך, נטען, כי המנוחה היתה חסרת כשרות ונתונה להשפעה בלתי הוגנת במועד עריכת עסקת המתנה.

האם המנוחה הייתה כשירה לערוך את עסקת המתנה? האם עסקת המתנה נערכה תוך ניצול לרעה והפעלת השפעה בלתי הוגנת?

מקדמת דנא, מחלות פסיכיאטריות מלוות בסטיגמה. הסטיגמה מתייחסת למאפיין שלילי - הקשור בדעה קדומה, דחייה ואפליה - אשר מבחין בין האדם בעל מאפיין זה לבין בני אדם אחרים. בעידן הנוכחי, יש לחברה ידע רחב ונגיש יותר על מחלות פסיכיאטריות. חרף זאת, הסטיגמה עדיין קיימת. אדם הנוטל כדורים, ומתאשפז מעת לעת בבית חולים פסיכיאטרי כדי לייצב את מצבו, כשיר לביצוע פעולות משפטיות כל עוד לא נקבע אחרת. "רצונו של אדם כבודו". לאדם הזכות לחיות את חייו ולצעוד במסלול בבטחה, ללא הצורך להביט מעבר לכתפו ולחשוש שמא תבוא בת קול ותאמר כי הוא אינו כשיר בשל היותו נוטל תרופות פסיכיאטריות ומצוי תחת מעקב רפואי. אדם הנמצא במעקב ומקבל טיפול רפואי, ראוי להערכה ולעידוד לבל יימנע מקבלתו "בשם הבושה". הכל כמובן בראי הזהירות המתבקשת ובדיקת כל מקרה לגופו.

בשאלות אילו ועוד יש להכריע.

רקע עובדתי רלוונטי

1. ביום 26.10.1982 נולד התובע לגברת צ.נ. ז"ל (להלן-"המנוחה"), מנישואיה למר מ.ג. (להלן-"מר ג."), כאשר המנוחה הייתה כבת 17 שנים.
2. ביום 3.11.1982 אושפזה המנוחה אשפוז פסיכיאטרי ראשון, בבית החולים פרדסיה (לב השרון). במהלך האשפוז אובחנה המנוחה כסובלת ממחלת סכיזופרניה.
3. במהלך השנים אושפזה המנוחה מספר פעמים (9 אשפוזים לפחות) ונטלה טיפול תרופתי באופן קבוע.
4. ביום 1.2.1983 התגרשו המנוחה ומר ג., והתובע עבר לחיות עם אביו.
5. כעבור מספר שנים, נישאה המנוחה בשנית ונולדה הבת, הגברת ת. נ. (להלן-"הבת"). לימים התגרשה המנוחה גם מאביה של הבת.
6. בשנת 1989 הכירה המנוחה את מר ד.ש. (להלן- "הנתבע 2") ומהזוגיות עמו נולד להם בשנת 1993, מר ח.ש. (להלן- "הנתבע 1").
7. בשנת 1991 נרשמה המנוחה כבעלים של דירה ברחוב מקור חיים 24 תל אביב, הידועה גם כגוש 6973 חלקה 142 תת חלקה 4 (להלן-"הדירה").
8. עד למועד פטירתה התגוררה המנוחה בדירה יחד עם הנתבעים, אחיה של המנוחה מר ש.נ., הבת ובנה (הנכד של המנוחה).
9. עת היה התובע נער, התגורר תקופה מסוימת בדירה. אין חולק כי לאחר גיוסו לצבא לא שב לגור בדירה.

הסכם המתנה

10. ביום 19.5.2016 נערך הסכם מתנה בין המנוחה לבין הנתבע 1, לפיו זכויות הבעלות בדירה יועברו מהמנוחה לנתבע 1 ללא תמורה (להלן-"עסקת המתנה"). עסקת המתנה דווחה לרשויות המס בסמוך למועד ביצועה.
11. ביום 19.2.2017 נרשמה הדירה על שמו של הנתבע 1 בטאבו בעקבות עסקת המתנה.
12. במהלך שנת 2017 חלתה המנוחה במחלת הסרטן.
13. ביום 8.5.2018 בהיותה כבת 53 שנים, נפטרה המנוחה.
14. המנוחה לא ערכה בחייה צוואה.
15. ביום 23.8.2018 ניתן צו ירושה אחר המנוחה. על פי צו הירושה, יורשיה על פי דין של המנוחה הם הנתבעים, הבת והתובע וחלקם בעיזבונה: הנתבע 1 - 1/6, הנתבע 2 - 3/6, התובע - 1/6 והבת – 1/6.

השתלשלות ההליך המשפטי

16. ביום 9.7.2018 הוגש כתב התביעה המקורי שבו עתר התובע להצהיר כי עסקת המתנה בטלה.
17. ביום 23.7.2018 ניתן צו האוסר דיספוזיציה בזכויותיו של הנתבע 1 בדירה.
18. בית המשפט נעתר לכל בקשות התובע בעניין גילוי מסמכים רחב ביותר - כך שהתאפשר לתובע לקבל כל מידע רפואי בנוגע למנוחה, וכן כל מידע מכל הבנקים וחברות הביטוח (ראו פסיקתות שנחתמו בימים 7.8.2018, 9.8.2018, 3.10.2018 ו-2.4.2019).
19. ביום 14.10.2018 הגישו הנתבעים כתב הגנה.
20. ביום 1.11.2018 התקיים קדם משפט.
21. ביום 2.12.2018 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן שבו עתר להצהיר כי עסקת המתנה בטלה.
22. ביום 15.1.2019 הגישו הנתבעים כתב הגנה שבו טענו כי דין התביעה להידחות.
23. ביום 18.4.2019 נעתר בית המשפט לבקשת התובע למינוי מומחה פסיכיאטר. בהסכמת הצדדים מונה ד"ר דני פישר לבחון את כשירותה הנפשית של המנוחה במועד עריכת עסקת המתנה והאם יכלה להבין בטיבה של העסקה במועד ובאופן שבהם נערכה (להלן-"המומחה").
24. ביום 28.8.2019 נעתר בית המשפט לבקשת התובע להעביר למומחה כ-3,000 עמודים של מסמכים רפואיים.
25. ביום 29.1.2020 הוגשה חוות דעת המומחה לתיק בית המשפט (להלן-"חוות הדעת").
26. ביום 27.2.2020 הגיש התובע שאלות ההבהרה שביקש להעביר למומחה וזאת לאחר שניתנה לו ארכה לעשות כן. תשובות המומחה הוגשו לתיק בית המשפט ביום 11.5.2020.
27. ביום 2.8.2020 נחקר המומחה.
28. ביום 7.9.2020 ביקש התובע לפסול את המותב הדן בתיק ובהחלטה מיום 3.11.2020 נדחתה הבקשה.
29. ביום 6.7.2021 התקיים דיון הוכחות שבו נחקרו הצדדים ועורך הדין עמוס ברכה, אשר ערך את עסקת המתנה (להלן-"עורך הדין ברכה").
30. לתיק בית המשפט צורפו תצהירים של עדים נוספים (הגברת ת.נ. – אם המנוחה, הגברת ת.נ.– הבת של המנוחה, מר ש.נ. – האח של המנוחה, הגברת רבקה מן – אחות מוסמכת). עם זאת, בתום הדיון ביום 6.7.2021 הצהיר בא כוח הנתבעים "אלו עדיי" ולפיכך הוחלט על הוצאת התצהירים מהתיק (עמ' 124, ש' 4-1). בא כוח התובע העלה טענות בעניין זה וניתנה החלטה המתירה לו להגיש כל בקשה שיחפוץ בתוך 7 ימים. חרף זאת, התובע לא הגיש כל בקשה בעניין ולא ביקש לזמן לחקירה את מי מהעדים.
31. ביום 5.1.2022 הוגשו סיכומי התובע.
32. ביום 17.5.2022 הוגשו סיכומי הנתבעים.
33. ביום 29.5.2022 הוגשו סיכומי התשובה מטעם התובע.

תמצית טענות הצדדים

טענות התובע

34. במהלך חייה סבלה המנוחה מבעיות נפשיות קשות בעטיין לא הייתה כשירה לנהל, בין היתר, את ענייניה הרכושיים בכוחות עצמה. קל וחומר בשנה האחרונה לחייה, במהלכה חלתה במחלת הסרטן, אשר העצימה את היעדר יכולתה לנהל את ענייניה הרכושיים בעצמה. לנוכח כך, המנוחה לא יכלה להבין את המשמעות של הפעולה המשפטית שעשתה ולא גמרה בדעתה לערוך את עסקת המתנה.
35. בין התובע לבין המנוחה היו יחסים טובים והיה ביניהם קשר שכלל שיחות טלפון ומפגשים מעת לעת. התובע ניהל מספר שיחות עם המנוחה שבהן אמרה לו, כי רצונה הוא שהדירה תתחלק בין כל ילדיה. משכך נדהם התובע לגלות לאחר פטירתה כי נערכה בינה לבין הנתבע 1 עסקת המתנה.
36. לנוכח מצבה הנפשי של המנוחה ורצונה בחלוקת הדירה לכל ילדיה בחלקים שווים, טען התובע כי הנתבעים ניצלו את חולשתה של המנוחה (הפיזית, הנפשית והשכלית) וגרמו לכך שזכויותיה בדירה יועברו עוד בחייה על שם הנתבע 1.
37. לנוכח מצבה המנטאלי הקשה של המנוחה, די ברמת ניצול או השפעה בלתי הוגנת מינימאלית מצד הנתבעים כדי להביא לבטלות העברת המתנה.
38. התנהגות בלתי חוקית ובלתי מוסרית אינה זרה לנתבעים (הנתבעים בנו בנייה בלתי חוקית מעל לדירה שבנדון; הנתבע 2 הוא מהמר ואלכוהוליסט לשעבר).
39. ככל שלא יתקבלו הטענות בעניין היעדר כשירות וניצול מצד הנתבעים, טען התובע כי יש לראות בעסקת המתנה כהתחייבות לתת מתנה ותו לא. זאת לנוכח העובדה שלא נערכה למנוחה בדיקה רפואית בטרם ביצוע העסקה. היעדר תיאום בדיקה למנוחה תוך ידיעת מצבה מהווה התנהגות מחפירה מצד הנתבעים והדין מאפשר את ביטול ההתחייבות.
40. לראשונה טען התובע בסיכומיו כי המנוחה הוטעתה לגבי מהות העסקה והצורך לבצעה תוך מתן הבטחות כוזבות, כאשר הובטח לה שהנתבע 1 ידאג לכך שאחיה ובתה יוכלו לגור בדירה למשך כל ימי חייהם. הבטחה זו הייתה הסיבה העיקרית לביצוע העסקה והיא לא קוימה.

טענות הנתבעים

41. בין התובע לבין הנתבע 2 אין כל יריבות והתביעה כנגדו נעדרת עילה. משכך יש להורות על מחיקת התובענה כנגד הנתבע 2 על הסף.
42. עסקת המתנה נעשתה על פי רצונה של המנוחה כשהיא בדעה צלולה באמצעות עורך הדין ברכה. התובע פגע במנוחה לא אחת ובינו לבין המנוחה לא היה קשר, בוודאי שלא בשנים האחרונות לחייה.
43. המנוחה הודיעה לנתבע 1 כי בחרה להעביר את הדירה לבעלותו במתנה עוד בחייה, כיוון שהוא היה זה שדאג לרווחתה ולרווחת יתר בני המשפחה מזה שנים רבות, מבלי לבקש תמורה או להתלונן על כך.
44. לאחר ביצוע עסקת המתנה התברר כי על זכויות המנוחה הדירה רשומה משכנתה. המנוחה פנתה בעצמה לבנק ודאגה להסרת המשכנתה לשם רישום עסקת המתנה בטאבו על שם הנתבע 1.
45. משנרשמה עסקת המתנה בטאבו היא הושלמה. הזכות לחזור ממתנה היא זכות אישית ואינה עוברת בירושה.
46. אדם כשיר לבצע פעולות כל עוד זו לא הוגבלה כדין. עצם היותה של המנוחה סובלת ממחלה כזו או אחרת, לרבות מחלה נפשית, אינה הופכת אותה להיות לא כשירה לבצע פעולות משפטיות. למנוחה מעולם לא מונה אפוטרופוס, והיא הייתה כשירה לבצע את עסקת המתנה. מה גם שהתובע לא הרים את נטל הראיה להוכיח אחרת.

דיון והכרעה

47. על הסכם מתנה חלות שתי מערכות דינים: האחת, הקבועה בחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן - "חוק המתנה"). השנייה, דיני החוזים הכלליים, החלים על חוזים בנושאים שלא הוסדרו בחוק המתנה, כגון: אופן קשירת חוזה, בטלותו והזכות לבטלו (ע"א 173/72 גנאיים ואח' נ' גנאיים, כז (1) 414, 420 (1973); פרופ' מ' א' ראבילו "חוק המתנה, תשכ"ח-1968" (מהדורה שנייה), 30).
48. בבסיס מוסד המתנה, המאופיין בהיעדר תמורה, עומדים בדרך כלל מניעים רגשיים המייצגים מערכת יחסים אישית, חברית, קרובה, שנבנתה כתוצאה מאינטראקציות מרובות ומורכבות עובר למתן המתנה, וציפיות לגבי המשכה של מערכת היחסים בעתיד. זהו "האפיון המתנתי" (ראו דור פסקא, רונן קריטנשטיין "שלב ההתחייבות במוסד המתנה: אובליגציה שאינה אובליגטורית" משפט ועסקים כב 517 (2019)).
49. בסעיף 2 לחוק המתנה נקבע כי "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה". לנוכח העובדה שחוק המתנה דורש את הסכמת שני הצדדים לעסקת המתנה, נובע כי המתנה היא סוג של חוזה. חוזה המתנה הוא חוזה חד צדדי במובן זה שביצועו מוטל על צד אחד בלבד, והוא אינו יוצר חיובים הדדיים של המתקשרים.
50. בענייננו נערך הסכם מתנה בין המנוחה לבין הנתבע 1. על פי ההסכם המנוחה העבירה את מלוא הזכויות שהיו לה בדירה לנתבע 1 ללא תמורה.
51. בנסיבות אלה ברי כי לא היה כל טעם בהגשת התובענה כנגד הנתבע 2. אומנם לתובע טענות בנוגע להתנהלותו של הנתבע 2. לפיהן הנתבע 2 פעל יחד עם הנתבע 1 להשפעה על המנוחה בעריכת עסקת המתנה (ראו עדות התובע שלפיה הנתבע 2 "הוא המוח של הדבר הזה" – פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 64, ש' 20-17). עם זאת, הזכויות בדירה אינן רשומות על שמו של הנתבע 2 וכך גם לא התבקש כל סעד ממנו. משכך עולה כי הגשת התובענה כנגד הנתבע 2 הייתה מיותרת.
52. עם השלמת רישום עסקת המתנה בלשכת רישום המקרקעין, הפכה המתנה למוגמרת ובלתי חוזרת (ע"א 4593/09 סעיד נ' יורשי המנוח סעיד ז"ל (15.11.2011)).
53. לא מצאתי כי יש ממש בטענת התובע כי למצער יש לראות בעסקה כהתחייבות לתת מתנה שיש לבטלה בשל התנהגות מחפירה מצד הנתבעים. לטענת התובע אי עריכת חוות דעת לבדיקת מצבה של המנוחה טרם עריכת עסקת המתנה היא ההתנהגות המחפירה בגינה יש לבטל את ההתחייבות לתת מתנה. ברי כי לא זו הייתה כוונת המחוקק בהתייחסו להתנהגות מחפירה מצד מקבל המתנה אלא בהתנהגות מאוחרת לעריכת המתנה. יתרה מזאת, התובע לא הבהיר מדוע חרף אישור העסקה יש לראות בה כהתחייבות לתת מתנה. לטענה זו של התובע אין תימוכין בדין וכבר נקבע בפסיקה כי "התנהגות מחפירה היא עילה לביטול התחייבות לתת מתנה ולא לביטול מתנה שהושלמה" (עמ"ש(ת"א) 34790-10-20 ג' ל' נ' ס' ל' (10.6.2021); סעיף 5 לחוק המתנה). מכל מקום, לא מצאתי כי התובע חזר על טענה זו בסיכומיו ויש לראותו כמי שזנח אותה (ע"א 447/92 הנרי רול נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן, פ"ד מט(2) 102 (1995)).
54. עיון בטענות התובע מעלה כי לטענתו יש לבטל את הסכם המתנה בשל שתי עילות עיקריות כפי שמצאו מקומן בפתחו של פסק הדין:

• חוסר כשרות של המנוחה במועד עריכת הסכם המתנה, היות ובשל מצבה לא הבינה את משמעותו ולא גמרה בדעתה לערוך עסקת מתנה.
• עסקת המתנה נערכה תוך ניצול לרעה והפעלת השפעה בלתי הוגנת על המנוחה מצד הנתבעים.

55. הנה כי כן, יש לבחון האם בנסיבות המקרה שלפניי המנוחה גמרה בדעתה להתקשר בהסכם המתנה, והאם הייתה כשירה לערוך את עסקת המתנה. עוד יש לבחון האם הוכח כי עסקת המתנה נערכה תוך הפעלת השפעה בלתי הוגנת מצד הנתבעים על המנוחה.

משכך אדרש עתה לבחינת השאלה הראשונה העומדת בבסיסו של פסק הדין.

(א) כשרותה וגמירות דעתה של המנוחה

56. סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן-"חוק הכשרות") קובע: "כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט". חזקה על אדם שהוא כשיר לפעולות משפטיות, ובהן עריכת הסכם מתנה. חזקה היא על נותן המתנה, כי בעת עריכת ההסכם ידע להבין את משמעותו. [ההדגשות כאן ולהלן שלי – א' א' ס'].
57. שלילת כשרותו של אדם לעשיית פעולות משפטיות היא אינה דבר של מה בכך, והנטל לסתירת חזקת הכשרות לאחר פטירתו, הוא כבד ביותר ומוטל על הטוען לחוסר הכשירות - התובע בענייננו (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו, נד (2) 559, 570 (2000))..
58. כאמור, לטענת התובע המנוחה לא הייתה כשירה לפעולות משפטיות בכלל ובפרט במועד עריכת הסכם המתנה, ומשכך המנוחה לא גמרה בדעתה לחתום על הסכם המתנה.
59. מהיות המתנה חוזה, נובע כי בעניינים שבהם חוק המתנה לא דן במישרין, יחולו דיני החוזים הכלליים. כללי הכניסה הרגילים חלים אף על חוזה המתנה: יש צורך לזהות הצעה; קיבול; גמירוּת דעת ומסוימוּת, ונדרש כמובן לצלוח את מבחן הכוונה, כדי ליצור יחסים משפטיים. עם זאת, בחינת הדברים שונה לחלוטין מבחינה של התחייבויות שאינן מתנתיות. חוזה מתנה הוא חוזה שההתחייבות שבו היא של צד אחד בלבד, ומבחינה זו הוא חוזה חד-צדדי, והצהרת הרצון המרכזית שבו היא של נותן המתנה. משכך, יש משנה־חשיבות לגמירת־דעתו ויש לוודא מעל לכל ספק, כי נותן המתנה אכן התכוון לתת מתנה מתוך רצון חופשי, וכי אין ליקוי־רצון הפוגע בגמירת־דעתו. במקרה זה דרוש חופש מצפון והחלטה מלאים ושלמים יותר מאלו הדרושים בחוזים דו־צדדיים. ודוק, משמדובר במתנה, המהווה חוזה חד־צדדי, יש לשים דגש מיוחד על רצונו ועל גמירות־דעתו של הנותן בזמן יצירת החוזה. כאשר מדובר בעסקת מתנה, המבחן האובייקטיבי-חיצוני לבחינת התקיימותה של גמירת-דעת אינו מאבד מתוקפו, אולם יש להביא בחשבון כי ההגנה על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחתת בעומדה אל מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה (מרדכי ראבילו "על מתנה ועושק" מחקרי משפט י' 183, 186 (1993); ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582 (1998); ע"א 6439/99 "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' חיים פרח, נח(2) 106 (2003)).
60. בפסיקה אף הודגשה חשיבותה של עריכת בדיקה דקדקנית בנוגע לקיומה של גמירת הדעת של נותן המתנה, במיוחד כאשר מדובר במתנה במקרקעין. כך נקבע ב-ע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' איתן גולדברג (20.7.1995):

"אכן, בהיות המתנה חוזה חד צדדי, ובפרט כאשר המדובר במתנה במקרקעין חייבת להיות הבדיקה לגבי גמירת דעתו של הנותן קפדנית במיוחד... טיבן של מתנות שהן ניתנות בשעה שקיימת קרבה וחיבה בין המעניק למקבל... הקירבה האמורה יוצרת חזקה – כאשר המדובר ביחסי משפחה – ולפיה, העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה להעניק למקבל את הנכס במתנה ((ע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת (טרם פורסם)). חזקת הכוונה, המונחת ביסודה של המתנה, מבוססת על ניסיון החיים ומשתנה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. פועלה של החזקה בכך שהיא משיתה את הנטל לסתירתה ממקבל המתנה לטוען לבטלותה. נטל זה, אין להרימו בהטלת דופי גרידא, אלא יש להראות כי בנסיבותיו של העניין, הקניית המתנה משוללת כל הגיון".

61. בענייננו המנוחה אף חלתה במחלה פסיכיאטרית – סכיזופרניה בלתי מאורגנת. נשאלת השאלה מהו האופן שעל עובדה זו להשפיע על בחינת גמירות דעתה של המנוחה, אם בכלל.

"רצונו של אדם כבודו" - האיזון העדין שבין הגנה על החלש לבין שמירה על רצונו

62. כאמור, הכלל הוא שכל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין.
63. עקרון ההגנה על האוטונומיה של הפרט הוא עקרון על בדין הישראלי. שורשיו נטועים עמוק גם במקורות המשפט העברי ובאים לידי ביטוי בפתגם השגור "רצונו של אדם כבודו" (ירושלמי, מסכת פאה – פרק א', הלכה א'). עקרון זה אף מצא לו עוגן בחוק – יסוד: כבוד האדם וחירותו.
64. מפאת החשיבות בהגנה על האוטונומיה של הפרט, הגבלת כשרותו של אדם תעשה רק במקרים הראויים לכך. מקרים בהם כושר שיפוטו של האדם נפגם עד שמתעורר הצורך להגן עליו מפני עצמו – מפני מעשיו ומפני מחדליו, שמקורם בשיפוט מציאות לקוי – ולהגן עליו מפני הזולת, העשוי לנצל לרעה את כושר שיפוטו הלקוי (ע"א 4377/04 גל גורן הולצברג נ' אביבה מירז, פ"ד סב(2) 661 (2007)).
65. מאז נחקק חוק הכשרות המשפטית בשנת 1962 חלו תמורות בתפיסות החברתיות, והתחדדה ההבנה כי יש לצמצם את הפגיעה ברצון האדם ובחירותו ככל הניתן.
66. כפועל יוצא, בא לעולם תיקון 18 לחוק הכשרות המשפטית בשנת 2014. במסגרת התיקון לחוק נוצרו חלופות משפטיות מתקדמות ששמות דגש על כיבוד רצון האדם עצמו, מעודדות שיתוף בהחלטות, תמריץ לחיים עצמאיים, הקשבה ואפשרות לאדם לקבוע איך ייראו חייו בעתיד, כאשר יזדקק לסיוע בניהול ענייניו הרכושיים, הרפואיים והאישיים. התיקון לחוק משקף את המעבר מגישה פטרנליסטית לגישה אוטונומית כלפי קבוצות אוכלוסייה שונות. גישה מיטיבה זו מציבה את האדם במרכז ולא את המוגבלות. וכך נכתב בדברי הסבר להצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון 18), התשע"ה-2014, ה"ח 890:

"... מאז נחקק החוק חלו שינויים מרחיקי לכת בתפיסות החברתיות בארץ ובעולם, הן בנוגע לאנשים עם מוגבלויות והן בנוגע לאנשים בגילאים מבוגרים. שינויים אלה באו לידי ביטוי גם באמנות בינלאומיות (ר' למשל אמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות (convention on the rights of persons with disabilities) שאליה הצטרפה מדינת ישראל ביום י"ב בניסן התשס"ז (31 במרס 2007) ואישרה אותה ביום י"ב בתשרי התשע"ב (28 בספטמבר 2012), ואמנת האג להגנה בינלאומית על מבוגרים משנת 2000 (the hague convention on the international protection of adults) שישראל שוקלת להצטרף אליה), וגם בחקיקה הישראלית – בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998.

...

במסגרת שינויים חברתיים אלה, הוחלפה הגישה הפטרנליסטית כלפי קבוצות אוכלוסייה אלה, אשר ראתה בהן קבוצות חלשות הזקוקות לסעד ולהתערבות מטעם המדינה – סעד והתערבות אשר את תוכנם קבעה המדינה באופן חד-צדדי, ובמקומה צמחה גישה השמה דגש על כבודם וזכויותיהם של אנשים מקבוצות אלה, הן זכויות אזרח שמהן נהנה כל אדם והן זכויות הנובעות ממצבם הייחודי.

גישה זו מבקשת להעצים ולהגביר את עצמאותם של אותם אנשים. הגישה האמורה גם שמה דגש על שונותו ונבדלותו של כל אדם ואדם, על קיומו של מגוון מוגבלויות אשר אין להתייחס אליהן כמקשה אחת וכן על הצורך בכיבוד רצונו של האדם המסוים, עד כמה שאפשר, ושיתופו בהחלטות הנוגעות אליו.

...

יודגש כי העקרונות המבליטים את העצמאות, האוטונומיה וכיבוד הרצון של האדם אינם באים על חשבון מחויבותה של החברה להגן על חסויים ולשמור על טובתם. בדרך כלל יהוו עקרונות אלה חלק מתפיסה רחבה של "טובת החסוי"; ואולם במצבי התנגשות, כאשר יש חשש מבוסס כי כיבוד רצונו של אדם למשל, יפגע בטובתו, יהיה מקום להגבילו. הגבלה כאמור תיעשה באופן המינימלי הנדרש, בהתאם לעקרון האמצעי הפחות מגביל".

67. בעבר, טרם התיקון, כאשר אדם הגיע למצב שבו הוא אינו יכול עוד לטפל בענייניו, הפתרון היה בדרך כלל מינוי אפוטרופוס. כיום, בעקבות תיקון 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, נוספו כמה כלים משפטיים אחרים מלבד אפוטרופסות, אשר מאפשרים חלופות למינוי אפוטרופוס ובכך לפגיעה מצומצמת ככל האפשר באוטונומיה של האדם בעת שלילת כשרותו. ביניהם מינוי אפוטרופוס לעניינים מסוימים בלבד, ייפוי כח מתמשך וקבלת החלטות נתמכת – "תומך החלטות" (משה בן דוד, ייפוי כוח מתמשך, אפוטרופסות וחלופותיה – הלכה למעשה (מהדורה שניה, 2019)).
68. בהגבלת הכשרות יש למצוא את האיזון ההולם בין הרצון להגן על החלש מפני ניצול ובין הרצון להגן על כבודו וחירותו. באיזון זה יש להימנע מפטרנאליזם מגונן. ברמ"ש (חי') 49897-12-21 ס' א' א' נ' ס' י' (16.2.2022) נקבע כי:

"... יש לפרש את חוק הכשרות המשפטית וליישמו בהתאם לתכליתו של תיקון 18 לחוק הכשרות המשפטית (פורסם ביום 11.4.16) וכעולה מהסדריו. כמו גם עם הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. תכלית זו שמה את הדגש על כיבוד חירות האדם לקבל החלטות ולנהל ענייניו בעצמו, ועל מינוי אפוטרופוס לאדם רק מקום בו לא ניתן לשמור על טובתו וזכויותיו בדרך שמגבילה פחות את חירותו (סעיף 33א(1) ו-3 לחוק הכשרות המשפטית).

...

בהפעלת הסמכות יש לצאת מנקודת מוצא נורמטיבית שהיא זכות היסוד של כל אדם... להגנה על כבודו, פרטיותו, קניינו והאוטונומיה האישית שלו. זכויות אלה מעוגנות כיום בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כפי שהסביר פרופ' אנגלרד, יש לפרש את הוראות חוק הכשרות מתוך מאמץ להגשים את תכליתו של חוק היסוד. חוק הכשרות מצוי על קו התפר העדין בין זכותו של אדם לחירות, כבוד, אוטונומיה וקניין, לבין כוחה וחובתה של המדינה להבטיח שאדם שאינו יכול לדאוג לענייניו, יקבל הגנה בדמות אפוטרופוס וזאת, הן מתוך דאגה לרווחת האדם והן משום האינטרס הציבורי לבל יפול הוא למעמסה כלכלית על החברה. בהפעלת כח זה, יש להימנע מדאגת יתר תוך הפגנת פטרנאליזם מגונן שיש בו משום כפיה המצמצמת את חירותו של האדם ופוגעת בכבודו".

69. הצמצום בפגיעה ברצונם של מי שלקו במחלה פסיכיאטרית יוביל לשמירה על כבודם, אך לא פחות חשוב מכך, הוא יכול להוות תמריץ לעודד אנשים לקבל טיפול תרופתי ולהסיר את החשש של הטלת סטיגמה.

מקדמת דנא, מחלות פסיכיאטריות מלוות בסטיגמה. הסטיגמה מתייחסת למאפיין שלילי - הקשור בדעה קדומה, דחייה ואפליה - אשר מבחין בין האדם בעל מאפיין זה לבין בני אדם אחרים. בעידן הנוכחי, יש לחברה ידע רב ונגיש יותר בכל הקשור למחלות פסיכיאטריות. חרף זאת, הסטיגמה המלווה את החולים הפסיכיאטרים עדיין קיימת.

בעשורים האחרונים חלה התקדמות משמעותית באפשרויות הטיפול הזמינות עבור מי שחלו במחלות פסיכיאטריות. אולם, ניצול הפוטנציאל למתן סיוע לחולים, לא מגיע לכדי מיצוי מאחר שאנשים אשר עשויים להפיק תועלת מהטיפולים השונים נמנעים מפנייה לטיפול וזאת מחשש מהסטיגמה הקשורה במחלות פסיכיאטריות ובשירותי בריאות הנפש. מן הספרות עולה כי לסטיגמה יש השפעה שלילית ואף הרסנית על חייהם של אלה שחלו במחלות פסיכיאטריות, על תפקודם ועל השתלבותם בחברה. גם כאשר אנשים מקבלים טיפול, הסטיגמה עלולה להפריע ולהוות מכשול בפני שיקומם (מאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל המרכז לחקר מוגבלויות ואוכלוסיות מיוחדות, סטיגמה, אפליה ובריאות הנפש בישראל: סטיגמה כלפי אנשים שחלו במחלה פסיכיאטרית וכלפי טיפול נפשי (אפריל 2007).

70. הנה כי כן, קיימת חשיבות גם בעולם המשפט להקפיד לא להכליל את אוכלוסיית החולים במחלות פסיכיאטריות ולתייגם ולבחון כל אדם באופן פרטני.
71. כבר נקבע בפסיקה לא אחת כי לא כל הפרעה נפשית המשפיעה על יכולת השיפוט ושיקול הדעת שוללת את כושרו של הסובל ממנה להתקשר בחוזים, ולא בהכרח שוללת מחלת נפש את גמירות הדעת הנדרשת לעריכת הסכם (ע"א 226/87 אחמד זועבי נ' עבוד ניקולא, פ"ד מג(1) 714, 718-717 (1989)).
72. בת"א (ב"ש) 57443-03-15 עמיחי סעדה נ' א.כ. (6.8.2018) נקבע כי :

"... ביחס למתקשר הסובל ממחלת נפש, אין די בהוכחת מחלת הנפש כדי להרים את נטל הראיה. גם אדם הסובל ממחלת נפש עשוי להבין על מה הוא חותם ומה משמעות ההתחייבות. גם לחולי נפש עשוי להיות רצון, גמירות דעת וחופש בחירה".

(ראו גם ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (6.8.2007); ת"א(ב"ש) 42344-12-17 עופר מולדבון נ' נח רוברט קליין (1.9.2021))

73. על ההיבטים הייחודיים של התקשרותו החוזית של לקוי הדעת, ובמיוחד בחוזה חד צדדי, עמד בית המשפט ב-ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582 (1998):

"... במיוחד כאשר מדובר בלקוי בדעתו, עלול להיווצר מצב בו הגילוי החיצוני המתבטא בחתימה על מסמך אשר נראה על פי אמת מידה אובייקטיבית, כמשקף את רצונו של המעניק, אינו מספיק כדי לבטא הצהרה של כוונה. בנסיבות בהן המצהיר לקוי בדעתו, נחלשת ההנחה המבוססת על ניסיון החיים כי יש בחתימה משום הצהרה ברורה של כוונה".

74. ככלל נקבע כי בבוא בית המשפט לבחון את שאלת גמירות דעתו, הבנתו ורצונו החופשי של לקוי בדעתו ביחס לעסקת מתנה שביצע, יש חשיבות רבה לבדיקת מצבו הנפשי והשכלי של נותן המתנה הקונקרטי (ע"א 1101/99 אליעזר ברקוביץ נ' חנה ברקוביץ (14.7.1999); (ע"א 1612/03 גרינפלד נ' בן צבי ואח' (27.6.2004)).
75. נטל הראיה בנוגע לקיומה של הפרעה נפשית, השוללת את כושרה וגמירות דעתה של המעניקה להתקשר בחוזה המתנה ומביא לכדי בטלות מוחלטת של המתנה, רובץ על הטוען לקיומה – התובע בענייננו (ע"א 226/87 אחמד זועבי נ' עבוד ניקולא, פ"ד מג(1) 714, 718-717 (1989)).
76. המדובר בנטל כבד אפילו יותר מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות בדין האזרחי, ובפרט לאחר שנותנת המתנה כבר הלכה לעולמה (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו, נד (2) 559, 570 (2000)).
77. המועד הרלוונטי לבחינת כשרותו של אדם אשר נטען כי הוא נעדר כשרות הוא מועד ביצוע הפעולה המשפטית (עמ"ש 52719-06-20 א' נ' ב' (2.3.2022)). בענייננו, מועד עריכת הסכם המתנה - 19.5.2016.

מן הכלל אל הפרט

78. כדי לאפשר לתובע להוכיח טענתו ניתן כאמור צו גילוי מסמכים באופן נרחב ביותר. התובע קיבל לידיו אלפי מסמכים רפואיים הנוגעים למצבה של המנוחה במשך כל שנות חייה.
79. לאחר קבלת המסמכים הרפואיים מונה מומחה אליו הועברו לא פחות מכ-3,000 עמודים של חומר רפואי.
80. לאחר בחינת החומרים הגיש המומחה את חוות הדעת.
81. בשים לב כי מלבד עדותו של התובע עצמו, לא צירף התובע לכתב תביעתו מסמכים או הביא עדים נוספים, מהם ניתן היה ללמוד על מצבה של המנוחה במועד עריכת הסכם המתנה או בסמוך אליו. משכך המסמכים הרפואיים וחוות דעתו של המומחה הם ראיית מפתח בתיק. מהמסמכים הרפואיים עולה, כי המנוחה היתה בטיפול נפשי קבוע, וכי לא תועד כל מצב פסיכוטי לפחות בשלוש השנים האחרונות לחייה. בתקופה הסמוכה לעריכת עסקת המתנה לא תועד מצב פיסכוטי ולא מצב נפשי חריג. המנוחה עברה בדיקות, שוחחה עם רופאים, חתמה על מסמכים רפואיים, עברה טיפולים פולשניים, והכל ללא טענה של אי הבנה או כושר שיפוט לקוי או חוסר איזון נפשי מצד המטפלים בה או משפחתה. לכך יש נפקות מבחינת יכולת הערכת מצבה של המנוחה במועד עריכת עסקת המתנה. מפאת חשיבות הדברים אביא את סיכום דברי המומחה ומסקנתו כפי שנכתבו על ידו בחוות הדעת:
82. המומחה קבע בחוות דעתו כי לאחר בחינת כלל הנתונים הנוגעים לעברה הרפואי של המנוחה מסקנתו היא שבמועד החתימה על הסכם המתנה הייתה המנוחה מסוגלת להבין את מהותו של ההסכם עליו היא חתמה. הנה כי כן, על פי ממצאי חוות הדעת המנוחה הייתה כשירה במועד הרלוונטי לערוך את ההסכם. ממצאים אליהם לא נסתרו. לכך עוד אדרש בהמשך.
83. המומחה הבהיר את הדברים במהלך חקירתו בדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 12, ש' 21-20:
84. עיון בחוות הדעת מלמד, כי מסקנתו של המומחה התבססה על חומר רפואי, לפיו רופאים שונים שפגשו את המנוחה בסמוך למועד עריכת הסכם המתנה, התרשמו כי המנוחה יכלה לחתום על טפסי הסכמה למתן טיפולים רפואיים, ביניהם ביצוע ניתוח תחת הרדמה וכי הבינה את שהוסבר לה לגביהם. עוד נסמכה חוות הדעת על התרשמות רופאים מתחום בריאות הנפש, כי המנוחה אינה מצויה במצב פסיכוטי או מצב נפשי חריג כלשהו.
85. המומחה הבהיר בחקירתו שחוות דעתו לא נסמכה אך על העובדה שבמועד הרלוונטי המנוחה לא הייתה מצויה במצב פסיכוטי. המומחה הבהיר שחוות הדעת נסמכה גם על העובדה שבסמוך למועד עריכת עסקת המתנה המנוחה חתמה על מסמכים רפואיים (למשל, הסכמה לניתוח בהרדמה) והרופאים שבדקו אותה והסבירו לה על הפרוצדורה הרפואית לה היא נדרשת התרשמו שהיא הבינה את ההסבר שניתן לה (פרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 12, ש' 33-31). עוד נסמכה חוות הדעת על בדיקותיה של הפסיכיאטרית שבדקה את המנוחה (ובהמשך החקירה בעמ' 13, ש' 6-2):
86. כך סיכם בא כוח התובע את דברי המומחה בקצרה (פרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 13, ש' 15-7):
87. במקרה דנן, אין המדובר במצב שבו אין תיעוד רפואי בנוגע למצב המנוחה בסמוך למועד עריכת הסכם המתנה. נהפוך הוא. קיים תיעוד רפואי רב, הן בעקבות המעקב שבו הייתה מצויה המנוחה בשל מצבה הנפשי, והן בשל מחלות שונות מהן סבלה באותם הימים. ברי כי הדבר מחזק ותומך במהימנות חוות דעתו של המומחה.
88. המומחה השיב לשאלות ההבהרה של התובע ואף נחקר על אודותם באריכות בדיון מיום 2.8.2020.
89. בתשובותיו עמד המומחה על חוות דעתו והן נמצאו עקביות, משכנעות ומנומקות.
90. ניסיונותיו של התובע לקעקע את חוות דעת המומחה לא צלחו כפי שיתואר להלן.
91. כך העיד המומחה בפרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 8, ש' 36-25 ביחס לפרוצדורות רפואיות שביצעה המנוחה בסמוך למועד עריכת הסכם המתנה:

ובהמשך בעמ' 35, ש' 35-29:

92. כדי לסתור את מסקנת המומחה שהמנוחה הייתה כשירה במועד עריכת עסקת המתנה, ביקש בא כוח התובע להציג מסמכים שונים מתוך החומר הרפואי, אשר מצביעים על מסקנה הפוכה לטענתו. בנסיבות אלה, טען בא כוח התובע כי המומחה לא הסביר לבית המשפט מדוע בבואו להכריע בשאלה העומדת על הפרק, יש להעדיף דווקא את המסמכים אשר צוינו במסגרת חוות הדעת על פני המסמכים אליהם הפנה התובע, ואשר המומחה לא התייחס אליהם בחוות דעתו.

להלן יפורטו אותם מסמכים אשר הוצגו למומחה במהלך חקירתו ובסיכומי התובע:

אשפוזיה הרבים של המנוחה – בחוות דעתו ציין המומחה כי המנוחה אושפזה 9 פעמים עד לשנת 2002. לאחר שנת 2002 אין תיעוד על אשפוזים נוספים (ראו גם פרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 10, ש' 26-25). במהלך הדיון הציג התובע באמצעות בא כוחו מסמך מיום 8.8.2009 מבית החולים אברבנאל ממנו עולה, כי במהלך שנת 2009 התאשפזה המנוחה פעם נוספת. לכך הסכים גם המומחה.  עם זאת, הסביר כי באותו זמן "התאשפזה במצב של רמיסה... זה אומר שזה מצב קודם כל יציב... זה לא משהו סוער..." (ראו פרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 11, ש' 34 – עמ' 12, ש' 2). עוד הבהיר המומחה כי מכל מקום אין המדובר באשפוז שיכול לשנות מהמסקנה על מצבה במועד עריכת הסכם המתנה בשנת 2016, משעה שהאשפוז המדובר היה 7 שנים לפני עריכת הסכם המתנה (וראו בהמשך עדותו בעמ' 12, ש' 7-6).

סיכום מחלה ראשון משנת 1982 – בסיכום המחלה בעקבות אשפוזה הראשון של המנוחה בשנת 1982, לאחר הולדת התובע, נכתב כי למנוחה "רמה שכלית מתחת לממוצע". שהמומחה העיד כי לא היה מודע לפרט זה בעת כתיבת חוות הדעת. עם זאת, הבהיר כי המדובר בהערכה חד פעמית בלבד (לא בבדיקה או באבחנה) אשר נערכה בעת שהמנוחה הייתה במצב פסיכוטי. ולהלן דבריו: "אני לא ראיתי את זה בשום מקום אחר, ופה לא שמתי לב. ... אין באינפורמציה הזאת לא בעברה ולא בהמשך משהו שמעיד על כך... שאובחנה כמפגרת. ... מה שהם כותבים שם זה בהתרשמות... של מצב פסיכוטי... הייתה הערכה, זה לא בדיקה ... זה לא חוזר על עצמו..." (פרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 13, ש' 36-16).

 ראו גם עדות המומחה בפרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 26, ש' 22-18:

התובע טען אומנם כי בתסקיר משנת 1983 שהוגש במהלך הליכי משמורת שהתנהלו בין המנוחה לבין אביו נכתב כי ההתרשמות מהמנוחה היא כשל "ילדה מפגרת". עם זאת, התסקיר לא צורף לכתב התביעה. כל שצורף הוא כתב תשובה שהוגש במסגרת אותם הליכים על ידי אביו מר ג., שבו הוזכרו ציטוטים מאותו תסקיר. מכל מקום, באותם אזכורים לא צוין כי המנוחה אובחנה כמפגרת אלא נכתב כי המנוחה גדלה בהזנחה חריפה מצד הוריה עד כדי ש"בהתרשמות ראשונה עושה הגב' ג. רושם של "ילדה מפגרת". הגב' ג. הינה אישה צעירה ואבודה, ממורמרת ומדוכאת, אשר בגלל "המטען" שהטעינוה הוריה – אינה מוצאת את מקומה לא במשפחה ולא בחיים בכלל". בהמשך נכתב כי פקידת הסעד תיארה את המנוחה כ"תלותית וילדותית ... ומעשיה אינם עצמאיים" (סעיף  4 לכתב התשובה שצורף כנספח ה' לכתב התביעה המתוקן). בל נשכח כי באותה העת המנוחה הייתה כבת 18 שנים, אחרי לידה קשה ואשפוז פסיכיאטרי.

חזרתה של המנוחה מהסכמתה לוותר על המשמורת על התובע בשנת 1983 - (עמודים 15-16 הנספחים לסיכומי התובע) – כאמור לעיל, לאחר לידת התובע הוא עבר בהסכמת המנוחה לחיות עם אביו בלבד. זמן מה לאחר מכן חזרה בה המנוחה מהסכמתה. התובע ביקש ללמוד מכך על היעדר יכולתה של המנוחה לקבל החלטות. בא כוח התובע שאל את המומחה מדוע חתימת המנוחה על טופס הסכמה להרדמה או לניתוח מהווה אינדיקציה טובה יותר ליכולתה להבין את החלטותיה מעצם חזרתה של המנוחה מהסכמתה לותר על בנה? תשובת המומחה מקובלת עליי ולפיה יש פער משמעותי בין מצבה של המנוחה במועד הויתור על בנה בשנת 1983 בהיותה כבת 18 שנים, כשהייתה במצב נפשי קשה ולאחר לידה, לבין מצבה כ-25 שנים לאחר מכן במועד עריכת עסקת המתנה. וכך השיב המומחה בעניין זה (פרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 26, ש' 23-7):

מסמך מתיק הביטוח הלאומי מנובמבר 1994 (עמוד 13 הנספח לסיכומי התובע) –במסמך שהוגש למוסד לביטוח לאומי בחודש נובמבר 1994 שכותרתו "אבחון רפואי" כתבה המנוחה, בין היתר, כי אמה משמשת כאפוטרופוס שלה. יודגש, אין חולק כי למנוחה לא מונה אפוטרופוס מעולם. לטענת התובע, ממסמך זה ניתן ללמוד כי בזמן אמת המנוחה תפסה את עצמה מבחינה סובייקטיבית ככזו שצריכה אפוטרופוס (פרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 18, ש' 25-22). ראשית, איני סבורה כי ישנה משמעות מכרעת לאופן שבו תפסה עצמה המנוחה באופן סובייקטיבי. שנית, גם אם אלך על פי שיטת התובע כי יש משמעות לאופן שבו תפסה עצמה המנוחה, אין המדובר בתפיסתה של המנוחה את עצמה "בזמן אמת" שהרי המסמך אליו מתייחס התובע הוא משנת 1994, בעוד שהמועד הרלוונטי בענייננו הוא שנת 2016. שלישית, המדובר במצג אותו הציגה המנוחה למוסד לביטוח לאומי ובוודאי במטרה לקבל או לשמר הטבה או זכאות כלשהי. האופן שבו יתכן ותפסה עצמה המנוחה (במצג אותו הציגה לביטוח הלאומי) כ-22 שנים קודם למועד עריכת עסקת המתנה לא מצאתי אותו רלוונטי למקרה המונח עתה לפתחי ואשר הכרעתו נדרשת.

בא כוח התובע שאל את המומחה בחקירתו מדוע הסכמתה של המנוחה להרדמה מיום 17.4.2016 מהווה אינדיקציה טובה יותר ליכולת של המנוחה להבין על מה היא חותמת יותר מאשר למשל שבשנת 1994 תפסה את עצמה כמישהי שיש לה אפוטרופוס. לשאלה זו השיב המומחה כך (פרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 21, ש' 35-26):

מסמך רפואי מיום 18.6.2014 – במסמך רפואי מיום 18.6.2014 שנערך על ידי ד"ר יוליה רמניק נכתב כי המנוחה עצבנית, מתקשה לתפקד ומתקשה לישון. בא כוח התובע שאל את המומחה האם כל אלה לא מעידים על התחלה של איזשהם סימנים פסיכוטיים. המומחה השיב כי נכתב באותו מסמך מפורשות כי המנוחה לא הייתה פסיכוטית (פרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 27, ש' 32-21). עוד ביקש בא כוח התובע להבין מהי "פרודוקציה פסיכוטית אפקטיבית מז'ורית" והמומחה הסביר (פרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 28, ש' 12-1):

עוד הוסיף המומחה והבהיר (פרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 28, ש' 23-20):

מכל מקום, המדובר במסמך שנערך בשנת 2014, כשנתיים קודם לעריכת עסקת המתנה.

מסמך רפואי מיום 13.10.2014 – במסמך רפואי מיום 13.10.2014 נכתב כי המנוחה במצב נפשי מאוזן ללא פרודוקציה פסיכוטית פעילה או אפקטיבית מז'ורית, שוללת כוונות אובדניות או התקפיות ו"סימני אקטיזי קלים". בא כוח התובע שאל את המומחה מה הם אותם סימני אקטיזי והמומחה הבהיר כי "אקטיזיה היא איזה שהוא אי שקט פנימי שבא לידי ביטוי בדריכה במקום או תזוזה של הגוף... והיא תופעת לוואי של טיפול אנטי פסיכוטי... של כדורים... זה לא מעיד על שום דבר. זה מעיד, על תופעת לוואי ידועה של תרופות אנטי פסיכוטיות" (פרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 27, ש' 20-1).

מסמך רפואי מבית החולים אברבנאל הנחזה להיות מיום 21.7.2015 (עמוד 2 הנספח לסיכומי התובע) – בחקירת המומחה הציג בא כוח התובע גיליון שחרור ממיון הנושא לכאורה תאריך 21.7.2015.

עם זאת, עיון בתוכן המסמך מלמד, כי סביר יותר להניח שמקורו ביום 21.7.2005: צוין פעמיים במקומות שונים במסמך כי המנוחה "בת 37" (בשנת 2015 אמורה הייתה להיות כבת 50 ולא 37),  "מתגוררת עם גרושה וילדה" (בשנת 2015 לא התגוררה עם הגרוש אלא עם הנתבע 2 איתו לא התחתנה), צוין כי "אשפוז אחרון לפני 3 שנים" ועל פי המומחה אשפוז אחרון היה בשנת  2002 (ולא 2012; ראו עדות המומחה בעמ' 33, ש' 35-31; בא כוח התובע עצמו אמר כי לא ידוע לה על אשפוז שהיה בשנת 2012 (עמ' 34, ש' 33-32)); "סובלת כשנה וחודשיים מ-TTP..." בא כוח התובע בעצמו ציין בדיון כי המנוחה החלה סובלת ממחלה זו מאמצע שנת 2000 (עמ' 35, ש' 15-9).

במסמך צוין כי "אין סימנים פסיכוטיים חריפים". עוד נכתב כי המנוחה במצב "היפומאני" והמומחה הסביר כי מדובר ב"... מצב של פעילות יתר, לפעמים מחשבות אולי, זה לא מצב פסיכוטי, זה שיש פחות עכבות, עושים הרבה יותר דברים אבל זה עדיין בשליטה של האדם או עדיין בא נגיד ככה, הוא יכול לעשות גם מעשים חסרי שיפוט אל זה עדיין בגבולות התקין" (פרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 31, ש' 31-25).

יתרה מזו, המומחה הבהיר כי גם אם המסמך מתייחס לשנת 2015, "מאוד לא סביר" כי זה היה מצבה במשך למעלה משנה ועד למועד עריכת הסכם המתנה בשנת 2016 (פרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 32, ש' 25-1). אף אם המדובר במסמך משנת 2015, המדובר במסמך שנערך שנה קודם למועד הרלוונטי. מאז אותו מועד נמצאו מסמכים רפואיים רבים המתייחסים למצבה של המנוחה בסמוך למועד עריכת הסכם המתנה מהם עולה כי הייתה כשירה לעריכת עסקת המתנה. כך או אחרת סביר יותר כי המסמך נערך בשנת 2005 ואין לו נפקות ביחס למצבה של המנוחה במועד עריכת הסכם המתנה שנערך למעלה מעשור לאחר מכן.

ביום 2.8.2020 ניתנה החלטה המורה על הגשת המסמך המקורי בתוך 7 ימים (פרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 34, ש' 15). חרף זאת, עד היום לא הוגש המסמך המקורי לתיק וגם לא הוגשה כל בקשה בעניין. חרף כל זאת, בחר התובע להציגו שוב בסיכומיו משל אין נפקות להחלטות בית המשפט. משכך, איני יכולה לקבל מסמך זה לתיק כראיה.  

ממצבור הראיות שהוצגו לפניי והקשרם הכרונולוגי למאורעות שאירעו במודעים הרלוונטיים בחייה של המנוחה, סביר יותר כי המדובר בטעות בתאריך המסמך או שמא חלילה בזיוף. הנה כי כן, המסקנה המתבקשת היא שלפנינו מסמך שנערך בשנת 2005 ולא בשנת 2015.

נטילת תרופות שלא על פי הוראת הרופא המטפל – בא כוח התובע הפנה למסמך רפואי מיום 6.2.2014 לפיו המנוחה נטלה ציפרלקס על אף שהומלץ לה להפסיק את הטיפול בציפרלקס (פרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 36, ש'  22-1). עוד טען שגם ממסמכים משנת 2017 ניתן ללמוד, כי  המנוחה נטלה כדורים על דעת עצמה. טענה זו נטענה מבלי שהוצג מסמך ספציפי בעניין (פרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 36, ש' 35 – עמ' 37, ש' 3). התובע גם לא הציג מסמכים המתייחסים למועד הרלוונטי או בקירוב לאותו מועד. וכפי שהסביר המומחה בעניין נטילת תרופות (פרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 35, ש' 35-33):

93. עיננו הרואות כי כל אותם מסמכים אליהם הפנה התובע אינם סמוכים למועד עריכת ההסכם. כפי שכבר הובהר אין די בעצם בעיות שונות במצב הנפשי של המנוחה כדי לשלול כשרותה לעריכת ההסכם.
94. אומנם, עלה מהמסמכים כי המומחה לא התייחס בחוות דעתו לאשפוז משנת 2009. עם זאת, גם באשפוז זה אין לשנות מהעובדה כי האשפוז האחרון המתועד של המנוחה היה כ-7 שנים קודם לעריכת הסכם המתנה, וכי במסמכים הרפואיים לא תועד כי המנוחה הייתה במצב פסיכוטי למעלה מ-3 שנים קודם לעריכת הסכם המתנה.
95. לקראת תום הדיון המומחה אף נשאל על ידי בית המשפט - האם לנוכח כל האינדיקציות שתוארו על ידי בא כוח התובע הוא עדיין סבור כי במועד הרלוונטי הייתה המנוחה כשירה לערוך את הסכם המתנה. על שאלה זו השיב המומחה כאמור בחיוב (פרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, עמ' 41, ש' 33 – עמ' 42, ש' 22).
96. התובע העיד בחקירתו כי אין לו כל מסמך להציג לבית המשפט ממנו ניתן ללמוד כי המנוחה לא הייתה כשירה במועד החתימה על הסכם המתנה (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 62, ש' 21-1).
97. התובע אף לא טרח להביא כל עד מטעמו. כך למשל יכול היה התובע לזמן לעדות את הפסיכיאטרית ד"ר ריטה גובלן ממרפאת פלוטקין אשר על פי חוות דעת המומחה תיעדה כ-21 מפגשים עם המנוחה מיום 22.3.2016 ועד ליום 3.7.2016. הלכה היא, כי כאשר צד נמנע מלהביא עד רלוונטי, הוא מקים עליו את החזקה שלו היה מביא עד זה, עדותו היתה פועלת לחובת עניינו. בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991), נפסק כי:

"אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד".

98. הנה כי כן, עדותו של עורך דין ברכה (עד מטעם הנתבעים), אשר ערך את עסקת המתנה ונפגש עם המנוחה במועד הרלוונטי ושוחח עמה, עולה בקנה אחד עם חוות הדעת כי המנוחה הבינה את משמעות הסכם המתנה ויכלה לחתום עליו במועד הרלוונטי (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 80, ש' 28-24):
99. אומנם, עורך דין ברכה העיד כי לא היה מודע להיסטוריה הנוגעת למצבה הנפשי של המנוחה טרם עריכת הסכם מתנה והוא לא שאל את המנוחה עם יש לה רקע של בעיות נפשיות (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 98, ש' 4-1). עם זאת, העיד כי "האישה שמולי לא הייתה נראית עם שום בעיה", בשיחות עמה התרשם כי הייתה כשירה, הבין את הקוהרנטיות שבדברים שלה ואך את ההיגיון במה שהיא עושה. עורך דין ברכה אף העיד, כי גם לו היה יודע על עברה לא היה נוקט אחרת בנסיבות העניין. כך העיד בפרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 81, ש' 16 – עמ' 82, ש' 5 (ראו עדותו גם בעמ' 84, ש' 28-17):

"זה שבעבר היה, אז מה אם היה? אם הגברת עומדת מולי ומדברת לעניין ומבינה מה היא עושה, אז אני לא רואה עם זה שום בעיה".

100. הפסיקה ייחדה משמעות רבה לחוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט. כך נקבע בע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא פ"ד נו(2) 936, 949 (2002):

"...משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה, אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת... אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו... בהעדר נימוקים כבדי משקל, שיניעוהו לעשות כן."

101. לסיכום פרק זה - הנה כי כן, התובע לא עמד בנטל הכבד המוטל עליו להוכיח טענתו כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך את הסכם המתנה, לא הבינה משמעותו ולא גמרה בדעתה לחתום עליו. כך גם לא מצאתי כל טעם לסטות מחוות דעתו של המומחה. משכך, אני מאמצת את מסקנתו של המומחה כפי שמופיעה בחוות הדעת, לפיה המנוחה הייתה כשירה לערוך את עסקת המתנה במועד עריכתה.
102. משעה שהתשובה לשאלה הראשונה המונחת בבסיסו של פסק הדין נענתה בחיוב, אעבור עתה לשאלה השנייה - האם היתה השפעה בלתי הוגנת על המנוחה במועד עריכת עסקת המתנה.

(ב) השפעה בלתי הוגנת

103. קביעה כי המנוחה הייתה כשירה לערוך הסכם, אינה סותמת את הגולל על טענתו הנוספת של התובע כי הסכם המתנה נחתם תוך ניצול לרעה ותחת השפעה בלתי הוגנת מצד הנתבעים על המנוחה.
104. כאמור, שאלה אם המנוחה הייתה כשירה אם לאו לחתום על הסכם המתנה היא שאלה שבמומחיות. לעומת זאת, השאלה האם המנוחה נוצלה לרעה או הושפעה השפעה בלתי הוגנת לעריכת הסכם המתנה היא בעיקרה שאלה שבעובדה.
105. אומנם, חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן-"חוק החוזים") נעדר הוראה מפורשת המאפשרת ביטול חוזה עקב השפעה בלתי הוגנת. דוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת מקורה מדיני ירושה (ראו סעיף 30 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965). עם זאת, מלומדים רבים סבורים שראוי כי דוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת תחול "על כל מקרה שבו נרכשת השפעה ומשתמשים בה לרעה, שבו שם אדם את מבטחו באחר והלה מאכזבו" (דניאל פרידמן, עשיית עושר ולא במשפט, כרך ב', 1202 (מהדורה 3, 2017)). הדברים נכונים ביתר שאת לגבי דיני המתנה המהווים בעיקרם חוזה חד צדדי שבו מעניק צד דבר למשנהו ללא תמורה, בדומה לצוואה (מרדכי ראבילו "על מתנה ועושק" מחקרי משפט י', 183 (1993)). גד טדסקי במאמרו "על השפעה בלתי-הוגנת בדין-החוזים הישראלי" משפטים כא', 517, 525 (1992) כתב כי יש מקום לכלול פגם הנובע מהשפעה בלתי הוגנת – כפגם ברצון ולהחילה מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים גם על חוזים חד צדדים (להרחבה בעניין הדעות השונות לגבי תחולתה של השפעה בלתי הוגנת בתחום דיני החוזים ראו ת"א (חיפה) 2479-09-11 עזבון המנוחה שולמן סטניסלבה נ' ראמי חג'אזי (12.8.2014)).
106. בפסיקה יושמה הגישה התומכת בהחלת דוקטירנת ההשפעה הבלתי הוגנת גם על מקרים של הענקות חד צדדיות ומתנות (ע"א 236/84 עזבון המנוחה הלל יפה נ' קלצ'קין, פ"ד מה(5) 13 (1991); ע"א 1612/03 גרינפלד נ' בן צבי ואח' (27.6.2004)).

כך למשל ב-ת"א (ת"א) 1781/88 שמואל רכטמן נ' צבי חקלאי, פ"מ תשנ"א (1) 182 (1991) נפסק כי עילת העושק שבסעיף 18 לחוק החוזים לא איינה את עילת הביטול בדיני החוזים שקמה מכוח השפעה בלתי הוגנת.

107. השפעה בלתי הוגנת היא השפעה נפשית או פסיכולוגית של צד על חברו, באופן המונע מהצד המושפע להפעיל שיקול דעת עצמאי, וזאת תוך ניצול הצד המשפיע את מעמדו והשפעתו באופן בלתי הוגן ומפיק ממנה יתרון. במצב דברים זה רשאי בית המשפט להתערב ביחסי הצדדים לחוזה (תמ"ש (חיפה) 24826-06-18 א.פ. נ' ס.פ. (25.5.2020)).
108. חשוב לציין כי לא כל השפעה תביא לבטלות העסקה – על ההשפעה לכלול רכיב של "אי הוגנות". כך נקבע למשל ב-ע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ ואח', פ"ד מח(5) 705 (1994) נקבע כי:

"בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר, מסקנה נדרשת מאליה היא, כי לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. עניננו הוא אך בכפייה או בלחץ, שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם".

109. הנה כי כן, לא כל השפעה היא בגדר השפעה בלתי הוגנת המביאה לידי ביטול הפעולה המשפטית שנעשתה בעקבותיה. על ההשפעה להיות בלתי הוגנת, עד כדי ניצול תלותו, חולשתו וחוסר יכולתו של נותן המתנה לשם עריכת הסכם מתנה לטובת הנהנה.

מאחר שכולנו נתונים כדבר שבשגרה להשפעות מצד הסובבים אותנו, הפסיקה שמה את הדגש בעניין זה על "אי ההוגנות" שבהשפעה, כתוצר של אופי מערכת היחסים שבין המשפיע למושפע (ת"ע (י-ם) 51286-08-17  נ.י נ' י.י (15.5.2019)).

110. ההבדל בין השפעה שאין בה פסול לבין השפעה בלתי הוגנת לעיתים אינו חד משמעי. המדובר בשאלה ערכית נורמטיבית, והתשובה לה תהא על פי מושגים של מוסר אישי וחברתי, תוך ניסיון לברר את רצונו האמיתי והחופשי של נותן המתנה (ע"א 4902/91 שדמה גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות, פ"ד מט(2) 441, 448 (1995)).
111. משמעות הדבר הוא, כי אין די בהוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית. על בית המשפט להשתכנע בקיומו של רכיב בלתי הוגן באותה השפעה וכי הסכם המתנה נחתם בעקבות אותו רכיב בלתי הוגן. נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה (ע"א 245/85 יהודית אנגלמן נ' מרטה קליין, פ"ד מג(1) 772, 778 (1989)).
112. כאמור, בחינת סוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת בעיקרה היא שאלה שבעובדה. עם זאת, בא כוח התובע הפנה למומחה שאלות בעניין. כאשר נשאל המומחה בענייננו האם המנוחה במצבה במועד הרלוונטי הייתה "נוחה להשפעה" הסביר המומחה כי לא בדק עניין זה ואין לו מושג, והשיב כך (פרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 6, ש' 18-15):

הנה כי כן, מצאתי כי יש ממש בדברי המומחה, שהרי הקביעה האם המדובר בהשפעה בלתי הוגנת דרושה הוכחה, והקביעה בעיקרה קביעה שיפוטית.

בהמשך העיד המומחה כי מצבה הרפואי של המנוחה ברור שהשפיע גם על מצבה הנפשי (פרוטוקול הדיון מיום 2.8.2020, בעמ' 35, ש' 24-19):

113. ב-ע"א 5500/94 צבי בלאו נ' שרה פרידמן, פ"ד נ(3) 384, 393 (1996) נקבע כי :

"לשם קביעת קיומם של יחסי תלות מהסוג האמור, על בית המשפט לבחון באופן קפדני אם העובדות מצביעות לכאורה על רצון לגיטימי לגמול למי שהיטיב עם המצווה, או שמא הנסיבות מעוררות חשד בדבר היעדר רצון עצמאי בשל אותה תלות. המצב הפיזי המנטלי והנפשי של המצווה, מידת ניתוקו מאנשים אחרים או טיב קשריו עם אחרים- כל אלה נסיבות היכולות ללמד לכאורה על השתעבדות רצונו לאדם שהוא תלוי בו."

114. בשל הזהות העקרונית והמהותית שבין צוואה לבין מתנה, אשר שתיהן מהוות הענקה חד צדדית של טובת הנאה, נקבע כי אין מניעה להחיל את ההלכות העוסקות בצוואה גם לעניין מתנה (ע"א 1612/03 גרינפלד נ' בן צבי ואח' (27.6.2004)). עם זאת, יש להחילם בזהירות המתבקשת תוך התאמות מתאימות בשינויים המחויבים.
115. בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813 (1998) (להלן-"הלכת מרום") פורטו ארבעה מבחני משנה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת בצוואות אותם ניתן להחיל גם על הענקת מתנה בשינויים המחויבים. כך פורטו אותם מבחנים בקצרה ב-ת"ע (ת"א) ש' א' נ' ד' ג' ש' (21.9.2020):

"מבחן העזר הראשון נוגע לבחינת עצמאותו הגופנית והשכלית של המצווה;

מבחן העזר השני הוא מבחן התלות והסיוע בין הזוכה לבין המצווה;

מבחן העזר השלישי דן בקשרי המצווה עם אחרים זולת הזוכה על-פי הצוואה;

מבחן העזר הרביעי בוחן את נסיבות עריכת הצוואה, לרבות מידת מעורבותו של הזוכה בעריכתה (דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813 (1998) (להלן- "עניין מרום").

מקום שבו ייקבע, כי מבחני העזר הללו אכן מתקיימים, תקום חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת, המעבירה את נטל הבאת הראיות לעבר המבקש לשם סתירתה".

116. מבחן התלות והעצמאות – "המבחן הבסיסי להכרעה בדבר קיומה ועוצמתה של תלות הוא מבחן העצמאות. זהו מבחן של מידה, המיוסד על היותן של "עצמאות" ו"תלות" שני מושגים הפכיים. השאלה שבית-המשפט מציג לעצמו היא, כלום בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה "עצמאי" - מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית - ועד כמה" (הלכת מרום, בעמ' 827).
117. מבחן התלות והסיוע – "מקום שבו מתברר, כי המצווה אכן לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו... ואם היה זה הנהנה, אשר סייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית-המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה..." (הלכת מרום, בעמ' 828).
118. מבחן קשרי המצווה עם אחרים – "ההכרעה בשאלה, אם ועד כמה היה המצווה תלוי בנהנה, עשויה להיות מושפעת גם מהיקף הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת הנהנה וממידתם. ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה...". (הלכת מרום, בעמ' 829).
119. מבחן נסיבות עריכת הסכם המתנה – "אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו" (הלכת מרום, בעמ' 829).
120. אשר למבחן נסיבות עריכת הסכם המתנה – אומנם התברר כי עורך דין ברכה ייצג את הנתבע 2 בעניינים קודמים ואף הפנייה הראשונה אליו נעשתה על ידי הנתבע 1 (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 73, ש' 12-4). אולם, בניגוד להלכות בדיני הצוואות, העובדה שהנתבע 1 היה מעורב באופן מסוים בעסקת המתנה לא מהווה ראייה חותכת להשפעה בלתי הוגנת, שעה שהמנוחה הביעה את רצונה המפורש והוכחה גמירות דעתה.

ובמה דברים אמורים?

121. בשונה מהדרישות לעניין צוואה, הרי כאשר מדובר על העברה ללא תמורה יש צורך בעריכת תצהירים הדדיים. היינו, נדרש גם תצהיר נותן המתנה וגם תצהיר מקבל המתנה. משכך, אין מניעה כי המקבל המתנה (הנתבע 1) יהיה נוכח במעמד חתימת נותן המתנה (המנוחה). וכפי שהסביר זאת עורך דין ברכה בפרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 67, ש' 30-18:
122. אומנם, המנוחה הייתה בקשר עם אחרים ואף הייתה בקשר עם התובע כעולה מעדותו שלו (סעיפים 41-37 לכתב התביעה המתוקן; פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021 בעמ' 69 ש' 18-3). התובע העיד כי היה בקשר טלפוני עם המנוחה, והגיע לביקורים פעם בשבוע או פעם בשבועיים. לטענתו בשנתיים האחרונות בעיקר כשהיה מתקשר למנוחה היה עונה לו הנתבע 2 והיה צריך לאשר את ביקוריו. עוד העיד התובע כי במהלך השנים ליווה את המנוחה למספר של טיפולים רפואיים כ-6-7 פעמים (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 69, ש' 31-3).
123. כמו כן, בתקופה הרלוונטית המנוחה קיימה קשר הדוק ורציף עם בני משפחתה שהתגוררו בביתה (ביתה ואחיה) וכך גם עם בני משפחה נוספים. כך שלא ניתן לומר שהמנוחה הורחקה מבני משפחתה והייתה מנותקת מהם או שמא היה ניכור.
124. עם זאת, אשר למבחני התלות (העצמאות והסיוע) ניתן לומר כי המנוחה נדרשה לסיוע רב מצדם של הנתבעים ומצדו של הנתבע 1 בפרט. כך עולה מעדותם של הנתבעים בעצמם ומעדותו של עורך דין ברכה (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 71, ש' 29-20). הנתבע 1 העיד כי הוא נשא בתשלומים עבור הוצאות הבית ואף רכש להוריו בגדים אחת לחודשיים (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 106, ש' 15-9).
125. התובע העיד כי המנוחה הייתה אישה "פסיבית מאוד", "לא הייתה מבינה לקרוא פרוטוקול", גם בשיחות איתה הכל היה "קצר וקולע, היא לא יכלה לבוא ולדבר" (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, עמ' 61, ש' 28 – עמ' 62, ש' 4).
126. הנתבע 1 העיד כי הוא זוכר שכשהוא היה ילד התובע היה מגיע פעמים רבות למנוחה בבקשות לסיוע כספי מצידה. כשהגיע הנתבע 1 לגיל 16 הבין כי לא מדובר בהתנהלות תקינה ועצר את התובע ממעשיו (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 100, ש' 10-4).
127. הנתבע 1 העיד כי המנוחה הייתה בעלת לב רחב, נהגה לעזור לאנשים, שמרה על הילדים של השכנים וגידלה את ילדיה נאמנה (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 99, ש' 32-27); "...עבדה, היא הייתה מדי פעם שומרת על ילדים. אפילו על הילד שלו היא שמרה אגב..." (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 101, ש' 8-7). משנת 2008 ועד לשנת 2014 עבדה במשק בית – "מנקה דירות" (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 108, ש' 24-12). מנגד, הנתבע 2 העיד כי המנוחה לא עבדה מעולם אלא רק קיבלה קצבה מהביטוח הלאומי. אך כשנשאל מה לגבי זה שהנתבע 1 העיד שהיא עבדה במשק בית השיב: "במשק בית לפני זה" (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 120, ש' 29-22).
128. הנתבע 1 העיד כי המנוחה הייתה הולכת בעצמה לבנק ולמכולת. עוד העיד כי המנוחה והנתבע 2 בילו זמן רב יחד (עמ' 101, ש' 23 – עמ' 102, ש' 4). גם הנתבע 2 העיד כי המנוחה פנתה בעצמה לבנק במטרה למחוק את רישום המשכנתה (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 121, ש' 33-26). בעניין האישור מהעירייה לטאבו פעל הנתבע 2 בעצמו (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 122, ש' 33-12). הנתבע 2 לא ידע לתת הסבר מדוע דווקא את הפנייה לבנק עשתה המנוחה בעצמה לעומת יתר הפעולות בהן סייע לה הנתבע 2 (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 122, ש' 17-15).
129. התובע העיד כי אין בידיו ראיות להוכחה שהופעל על המנוחה עושק או כפייה במועד חתימת הסכם המתנה, אך הסביר כי הסיבה לכך נעוצה בהיעדר יכולתה של המנוחה להשתמש במיילים, בוואטסאפ או בשום דבר אחר (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 65, ש' 31 – עמ' 66, ש' 4). חוץ מאמירה זו, לא הביא התובע כל ראיה לטענתו.
130. מכל מקום, יש להבחין בין צדדים להם אין יחסים מיוחדים ובין צדדים שביניהם קיימים יחסי אמון מיוחדים. מקום שבו קיימים יחסים מיוחדים וקיים חשש להשפעה בלתי הוגנת, הנטייה תהיה להתערבות בית המשפט וזאת מטעמים של תקנת הציבור ומוסר. כך נקבע ב-ע"א 413/79 ישראל אדלר חברה לבניין בע"מ נ' חנה מנצור ואח', פ"ד לד(4) 29, 38-37 (1980):

"כאשר מתקיימת בין הצדדים מערכת יחסים מיוחדת שביסודה עומדים יחסי אמון 'נוצרת הנחה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת ועל הצד השני החובה לסתור קיומה של ההנחה לכאורה כדי לשכנע את בית המשפט כי הצד השני פעל באופן בלתי תלוי ללא השפעה תוך הבנה מלאה והערכה מלאה של מה שהוא עשה'". 

עוד נפסק בע"א 423/75 בן נון נ' מטילדה ריכטר ואח', פ"ד לא(1) 372, 378 (1996) כי :

"מאידך, כאשר שורר יחס של אמון בין הנותן והמקבל – 'מניח החוק, מטעמים של תקנת הציבור, שאף כי המתנה ניתנה מרצון חפשי, היא היתה תוצאה של השפעה שנבעה מן היחס הזה, ועל המקבל מוטלת אז החובה להראות שלנותן היתה עצה בלתי-תלויה, או שעשה את העסקה לאחר שהוסרה ההשפעה, או נסיבות דומות לאלה'. במילים אחרות, במקרה כזה, חובת ההוכחה על אי-קיום השפעה בלתי-הוגנת מוטלת על מקבל המתנה...כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לומר שעשייה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצידו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר".

(ראו גם ע"א 236/84 עזבון המנוחה הלה יפה נ' קלצ'קין, פ"ד מה(5) 13 (1991); ע"א 510/90 כצנשטיין נ' סידרנסקי, פ"ד מ"ה(2) 221, 225 (1991); ע"א 53/88 מנאלה ואח' נ' ברנדווין ואח', פ"ד מ"ו(1) 48, 50 (1991); ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מ"ט(2) 77, 83 (1995)).

131. במקרה דנן מדובר באם ובנה, אשר על פי עדויות הנתבעים עצמם דאג לה וליתר בני המשפחה, ועל כן מתקיימים ביניהם יחסי אמון מיוחדים אשר עלולים להוות תלות של נותן המתנה במקבל המתנה, וקיימת ההנחה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. הנחה זו מעבירה את נטל ההוכחה להוכיח שלא הייתה השפעה בלתי הוגנת – לכתפי הנתבעים.
132. משעבר נטל ההוכחה, על הנתבעים להוכיח כי מתן המתנה היא פעולה עצמאית של המנוחה, אשר לא זו בלבד שהבינה את משמעותה, אלא שמתן המתנה היא תוצאה של מחשבה שלמה וחופשית.
133. השתלשלות האירועים מלמדת, כי מבחינה הסתברותית רצון המנוחה היה להעביר את הדירה לנתבע 1. המנוחה ביצעה פעולות משפטיות, חתמה על מסמכים ופנתה לבנק בעצמה כדי להסיר את המשכנתה. התרשמתי כי למנוחה היה רצון להעביר את הדירה על שמו של הנתבע 1. מבחינתה הנתבע 1 היווה לה ולבני משפחתה הקרובים עוגן. תימוכין לכך ניתן ללמוד גם מעדותו של עורך דין ברכה, עורך הסכם המתנה.   
134. עורך דין ברכה העיד, כי לא נפגש עם המנוחה לבדה אלא בפגישה משותפת עם הנתבעים. כך גם לא ראה צורך לערוך עם המנוחה פגישה בנפרד (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 70, ש' 28-34; עמ' 96, ש' 21-18). עם זאת, עורך דין ברכה העיד, כי לפני שהמנוחה והנתבעים הגיעו לפגישה במשרדו, הוא שוחח עם המנוחה פעמיים בטלפון. בשיחות אלה הסבירה לו המנוחה את רצונה והוא ביקש ממנה את על הפרטים הדרושים לעריכת עסקת המתנה במטרה שכל הדרוש יעשה בפגישה אחת, כולל דיווחי מס (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 67, ש' 24-18). לאחר שעורך דין ברכה הסביר למנוחה את כל הכלים המשפטיים שעומדים לרשותה "היא ביקשה שהדירה תעבור אל ח. מידית" (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 70, ש' 3-1; ראו עדותו גם בעמ' 77).
135. הפגישה של עורך דין ברכה עם המנוחה והנתבעים נמשכה זמן ממושך מכיוון שהוא ייצג את שני הצדדים לעסקת המתנה היה צריך להסביר לכל אחד מהצדדים ו"להקריא מסמך מסמך ולוודא שהיא מבינה על מה היא חותמת, שכולם מבינים על מה הם חותמים. היה כאן עוד גורם מלבד צביה, היה כאן עוד גורם שזה דוד, שזה בן זוגה. שגם הוא עלול להפסיד מאותו הסכם מתנה" (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 67, ש' 30-24).
136. עורך דין ברכה העיד כי היה חשוב לו להבין מדוע ביקשה המנוחה לערוך את עסקת המתנה (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, עמ' 67, 33 – עמ' 68, ש' 8):
137. עורך דין ברכה המשיך והסביר כי "... היה צריך גורם אחד שאפשר לסמוך עליו לאורך שנים, שהוא זה שיאחד את המשפחה. לא רצתה שאחיה ייזרק לרחוב, היא לא רצתה שת. תיזרק לרחוב..." (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, עמ' 70, ש' 10-8). "היא רצתה לדעת עוד בחייה שהמשפחה שלה מסודרת. המשפחה זה לרבות גם אח שלה" (עמ' 74, ש' 9-8; ובעמ' 75, ש' 29-19).
138. בהמשך עדותו העיד עורך דין ברכה כי המנוחה רצתה "שבסופו של דבר יהיה גורם אחד שידאג לכולם" ובחרה שזה יהיה דווקא הנתבע 1 "כי היא סמכה יותר על ח. מאשר על כולם, כנראה גם יותר מבן זוגה... ח. למעשה גם פרנס את כולם, גם עזר לכולם... ח. הוא זה שעזר לבת ת. כשהיה לה תיקי הוצאה לפועל, כשהיא נכנסה לחובות..." (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, עמ' 68, ש' 29 – עמ' 69, ש' 2 ; ובעמ' 70, ש' 6-4). הנתבע 1 היה עמוד התווך של המשפחה וידעו שאפשר לסמוך עליו הוא זה שהיה מטפל בחשבונות, הוא זה שלקח לרופאים הוא זה שדאג לאחותו ת. כאילו היה אבא שלה ו"כשיש בעיה פונים לח." (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 71, ש' 29-20).
139. עורך דין ברכה הבהיר כי מידע זה נמסר לו על ידי המנוחה ו"היא סיפרה את כל הבעיות האלה" (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 70, ש' 7-6).
140. כשנשאל עורך דין ברכה האם המנוחה לא רצתה שגם בנה הבכור (התובע) יקבל משהו, השיב כי לפי התרשמותו היחסים בינה לבין התובע לא היה קרובים במיוחד, והעיד כך (פרוטוקול הדיון מיום7.2021, בעמ' 70, ש' 27-11):
141. עוד בהמשך העיד עורך דין ברכה ביחס לתיאור המנוחה במכתב ההתראה מהתובע (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 75, ש' 8-1):
142. בהמשך העיד עורך דין ברכה כי המנוחה לא דיברה על התובע והוא לא שאל לגביו (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 74, ש' 15-10).
143. כשנשאל עורך דין ברכה האם בין המנוחה לבין הנתבעים הייתה דינמיקה של השפעה או חשש מהם השיב "חד משמעית לא", וזאת בעקבות מספר שיחות טלפוניות שניהל עם המנוחה לפני ואחרי העסקה וגם מההתרשמות מהמנוחה באופן בלתי אמצעי במהלך הפגישה (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 71, ש' 11-1). עוד העיד כי "שום חשש לא היה למנוחה... היא לא דיברה על שום חשש משום סיבה שהיא, לא באה כחוששת, באה כבן אדם שרוצה לעשות מהלך עבור משפחתה, זהו" (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 79, ש' 13-1). בהמשך העיד כי בשיחות הטלפוניות ובפגישה במשרד לא התרשם משום עושק או כפייה והמנוחה הסכימה לעסקת המתנה על פי רצונה לאחר שקיבלה הסברים מפרטים על משמעות העסקה. ואלה היו דבריו (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 73, ש' 28-13):
144. עורך דין ברכה העיד, כי לו היה חש שמשהו לא בסדר בעסקה לא היה עורך אותה (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, עמ' 72, ש' 21-9; עמ' 97, ש' 1).
145. גם לאחר עריכת העסקה היה עורך דין ברכה בקשר עם המנוחה והיא אף טיפלה בעניין מחיקת רישום המשכנתה (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 72, ש' 22 – עמ' 73, ש' 3):
146. הנתבעים העידו כי המנוחה עצמה הייתה זו שטיפלה במחיקת המשכנתה בפועל ועמדה בקשר עם הבנק ועם עורך דין ברכה (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ'121, ש' 33-26).
147. לא מצאתי כי בעובדה שעורך דין ברכה טיפל בעניין קודם של הנתבע 2 כדי לפגום במהימנותו בעניין עסקת המתנה (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 73, ש' 12-4) ואף לא בעובדה כי השיב בשם הנתבעים למכתב שנשלח מהתובע טרם הגשת התביעה (עמ' 76, עמ' 26-25). הנה כי כן, מצאתי את עדותו של עורך דין ברכה מהימנה עליי.
148. ממסמך רפואי מיום 8.5.2016 עולה כי המנוחה הופנתה לבדיקה אונקולוגית בעקבות תוצאות בדיקת CT שעברה (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 90, ש' 32-18). עורך דין ברכה העיד כי הפנייה אליו בנוגע לעסקת המתנה נעשתה חודשים קודם לעריכתה אך בשל עומס עבודה התפנה אליה רק כעבור "איזה חודש חודשיים" (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 72, ש' 21-11). כך שלא סביר שמצבה הנפשי בעקבות הגילוי על מחלת הסרטן השפיע עליה בהחלטה לעריכת עסקת המתנה.
149. דווקא מכל האמור, מצאתי כי גם אם המנוחה חששה לעתידה הרפואי, הרי זה היה אך טבעי שתרצה להבטיח את הקרובים לה הסמוכים על שולחנה. ולכן, דווקא מהמקום שעתידה הבריאותי אינו ברור, חפצה היא להסדיר את ענייניה בצורה המיטיבה ביותר. אין חולק כי הנתבע 1 שימש כעמוד התווך של המשפחה, והמנוחה סמכה עליו. טענה זו גם לא נסתרה. משכך, התנהלותה זו של המנוחה אך מלמדת, כי צפתה פני עתיד ואך את מעשיו של התובע, ובהעברת הדירה לנתבע 1 רצתה להבטיח את עתיד הנתבעים ויתר בני משפחתה.
150. סבורתני כי המנוחה ידעה על מה היא חותמת והתכוונה לחתום על תצהיר המתנה, היא עשתה זאת ללא שום השפעה בלתי הוגנת ולא בגלל ניצול יחסי תלות שהיו, אם היו, בינה לבין בנה הנתבע 1 כפי שניסה התובע לטעון.
151. הנה כי כן, לא מצאתי כי עסקת המתנה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת או תוך ניצול לרעה של המנוחה ואין מקום להורות על ביטולה. הנה כי כן, מצאתי כי התשובה לשאלה העומדת בבסיסו של פרק, האם עסקת המתנה בוצעה תוך השפעה בלתי הוגנת - היא שלילית.

לפני סיום

152. לאחר שנדחו טענותיו העיקריות של התובע להיעדר כשירות והשפעה בלתי הוגנת, וכדי לעשות מלאכתי שלמה, אתייחס בקצרה לטענת התובע ולפיה המנוחה הוטעתה לגבי מהות העסקה והצורך לבצעה תוך שניתנו לה הבטחות כוזבות. לטענת התובע המנוחה ערכה את עסקת המתנה תוך שהובטח לה שהנתבע 1 ידאג לכך שאחיה ובתה יוכלו לגור בדירה למשך כל ימי חייהם וזו הייתה הסיבה העיקרית לביצוע העסקה. לטענתו הבטחה זו לא קוימה.
153. במהלך עדותו של הנתבע 1 התברר, כי כיום הדירה מושכרת וכספי השכירות משמשים למימון מגוריהם של הנתבעים יחד. האח של המנוחה עבר להתגורר בבית הסבתא ואחותו בחרה לעבור לדירה שכורה (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 102, ש' 15-5). עם זאת, אין ממש בטענת התובע כי בשל כך יש טעם לביטול עסקת המתנה.
154. מעדותו של עורך דין ברכה עלה אומנם, כי עיקר מטרת עסקת המתנה הייתה לדאוג לבני משפחתה של המנוחה. אך לא דובר על מתנה על תנאי.
155. יתרה מזו, הטענה הועלתה לראשונה בסיכומים בעקבות עדותו של עורך דין ברכה ולא נטענה בכתב התביעה. הלכה נודעת היא מימים ימימה כי העלאת טענה, לראשונה בסיכומים, מהווה הרחבת חזית אסורה ובית המשפט מצוּוה להתעלם מטענות מעין אלו ולא להתייחס אליהן, כלל ועיקר (ראו: א. גורן, שם, עמ' 88).
156. התובע גם לא הזמין את אחיה של המנוחה או את הבת לעדות בעניין הבטחות שניתנו בעניין המשך מגוריהם בדירה. אם לא די בכך, לא נטען כי האחרונים הגישו תביעות מטעמם במסגרתן עמדו על זכות כלשהי בדירה. מה גם שתביעות כאמור אינן מונחות לפתחי. כך גם לא ברור, האם הנתבעים מסייעים להם בדמי השכירות.
157. משכך לא מצאתי כי התובע הוכיח טענתו כי הובטח למנוחה דבר בתמורה לחתימה על הסכם המתנה ואף לא כי ההסכם נחתם תוך הטעייתה על ידי הנתבעים.
158. בכתב התביעה המתוקן התובע עתר לקביעה לשיתוף בכלל נכסי המנוחה והנתבע 2, וזאת ככל ותקבל טענה כי לנתבע 2 היו מחצית הזכויות בדירה. למען הזהירות אציין, כי בפסק דין זה לא נדרשתי להכרעה בסוגיית השיתוף בנכסי המנוחה ופסק הדין נסמך על רישום הזכויות בטאבו לפיו מלוא זכויות הבעלות בדירה היו שייכות למנוחה. טענה זו לא נסתרה כאמור על ידי הנתבעים במהלך ההליך שלפניי.

סוף דבר

159. התביעה נדחית ועסקת המתנה בעינה עומדת.
160. צו המניעה שניתן בהחלטה מיום 23.7.2018 מבוטל.
161. בשים לב להוראת תקנה 155 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, והפסיקה כפי שנתגבשה במרוצת השנים, כך למשל בע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז (5) 114, 126-125 נקבע שאופן חישובו של שכר הטרחה הראוי, הוא תלוי משתנים רבים ואינו בגדר רשימה סגורה. בבג"צ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת (6.2005) נקבע, כי לאחר ניתוח של תכלית חיוב בעל דין בהוצאות רעהו, והתייחסות למצב בארצות שונות, אמת המידה הנכונה לחיוב שכר טרחת עורך דין הוא כי ההוצאות צריכות להיות הוצאות ראליות, ובלבד שהן סבירות ומידתיות בשים לב לכלל מאפייני ההתדיינות. במסגרת הקווים המנחים לשימוש באותן אמות מידה נקבע כי התעריף המינימאלי אינו משמש כאמת מידה אלא רק רף תחתון; יש להתחשב בהתנהגות הצדדים ובדרך שבה ניהלו את ההליך; שיקול נוסף הוא הסעד המבוקש או הסכום השנוי במחלוקת; כמו כן יש להתחשב במורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו; השיקול האחרון המוזכר הוא חשיבות העניין עבור בעלי הדין.

162. בנסיבות אלה ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים כמפורט לעיל, ולנוכח התוצאה אליה הגעתי ובשים לב לעובדות הבאות - התובע התעקש על הצורך בהגשת התובענה גם כנגד הנתבע 2 שלא בצדק; הנתבעים נדרשו להגיש כתב הגנה מתוקן; הנתבעים נשאו במחצית הוצאות שכר טרחת המומחה, הן לעריכת חוות הדעת והן עבור חקירתו; התקיים קדם משפט והתקיימו שני דיוני הוכחות; הנתבעים נדרשו לשלם את שכר עדותו של עורך דין ברכה (פרוטוקול הדיון מיום 6.7.2021, בעמ' 99, ש' 2-1) – אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעים בגין התובענה דנן בסך של 30,000 ₪. הסכום ישולם לנתבעים בתוך 30 יום. כל עיכוב בתשלום יגרור חיובי הצמדה וריבית כדין.
163. פסק הדין ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
164. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
165. זכות ערעור כדין.

ניתן היום,  ט"ו סיוון תשפ"ב, 14 יוני 2022, בהעדר הצדדים.