פס"ד בתובענה לסעד הצהרתי לאכיפת הסכם מכר

 

 

 הנתבעים 2 ו- 3 באמצעות האפוטרופסית ל.ט

1. ראשיתם של ההליכים, בתובענה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה על-ידי התובעים ביום 12.11.15, ובה עתרו, בין השאר, לסעד הצהרתי לאכיפת הסכם מכר שנכרת בינם לבין ב. ש. ז"ל (להלן: המנוח), והנושא את התאריך של 19.7.11 (להלן: ההסכם).

לשיטת התובעים, מדובר בהסכם מכר לכל דבר וענין, וכאשר הנתבעת 2 הינה אלמנתו של המנוח (להלן: האלמנה), ואילו הנתבע 3 הינו בנו (להלן: הבן), אשר סובל מהפרעות נפשיות, וכשהוא "חסוי" לפי דין ואשר הינם יורשי המנוח.

מנגד, לטענת הנתבעים, מדובר בהסכם לא תקף לאור מצבו של המנוח בעת עריכתו. כך גם נטען כי לא מדובר בהסכם מכר אלא בהסכם מתנה, וכי המנוח רשאי היה לחזור בו, וכפי שעשה בפועל, ובעת שמדובר בהתחייבות למתן מתנה.

 

המנוח יליד שנת XXXX, הלך לעולמו ביום XX.XX.13, כאשר התובענה הוגשה קרוב לשנתיים לאחר מכן. כל זאת, נוכח ולאחר פנית האלמנה והבן (להלן יחד: בני המשפחה) לבית המשפט לענייני משפחה בתביעה לביטול ההסכם (תביעה שנמחקה בהסכמה, מחמת חוסר סמכות עניינית של אותה ערכאה).

 

התובעים גם עתרו לסעדים נלווים, כלשונם, דהיינו – כי הם זכאים לחזקה הבלעדית בדירה מושא ההסכם, וכך גם עתרו להצהיר על בטלותה של כל דיספוזציה ביחס לדירה, ככל שנעשתה לאחר מועד חתימת ההסכם, ובמיוחד ביטולו של מסמך שהוכתר בכותרת "הסכם מתנה", שנחתם לטענת התובעים שלא כדין ביום 3.6.12 בין המנוח לבין בני המשפחה (להלן: הסכם המתנה עם בני המשפחה), וכאשר לטענת התובעים, נודע להם אודותיו לראשונה רק ערב הגשת התובענה, וכי על כן יש להורות על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה ביום 4.11.15 על-ידי בני המשפחה ועל סמך אותו הסכם.

בנוסף, התייחסו לאופן אכיפת ההסכם.

 

רקע עובדתי מוסכם

2. בשנת 2006 הכירו התובעים את המנוח, עת רכשו ממנו את דירת מגוריהם בXXX (להלן: הדירה בXXX). מאותו מועד היה התובע 1 (להלן: התובע, שלומי או מחלב) בקשר ידידותי עם המנוח - הגם שהצדדים חלוקים על "עומקו" של הקשר ועל טוהר כוונותיו של התובע ביחס למנוח.

 

3. ביום 19.7.11, או בסמוך לכך, נחתם ההסכם נשוא התביעה. מפאת חשיבות תוכנו, בהתחשב במחלוקת שבין הצדדים, נפרט קצרות אודות תוכנו, וכדלקמן:

 

א.           כותרתו של ההסכם "הסכם מכר שלא בתמורה כספית".

בפרק המבוא מצוין כי המוכר הינו הבעלים של דירה ........בXX, אותה קיבל בירושה מהוריו. עוד הוסף ב"הואיל" השני, כי:

"והואיל: והקונה סועד את המוכר ואת משפחתו למעלה מ-3 שנים... ובכלל זה ליווה אותו לטיפולים רפואיים, נסיעות בילויים וכל אשר ביקש המוכר מהקונה;".

וכשמיד לאחר מכן, ובהדגשה, מופיע ה"הואיל" השלישי:

"והואיל: והמוכר החליט כעת כי הוא מעוניין לגמול לקונה על כל השנים שסעד אותו ושימש לו כבן".

המשך המבוא, כנוסח סטנדרטי בעת מכר דירה, דהיינו – רצון המוכר למכור ורצון הקונה לקנות, לרבות הצהרת המוכר כי הזכויות נקיות מזכויות צד ג' וכדומה. כך גם ההצהרה מצד הקונה שאכן בדק את הזכויות בדירה, את מצב הרישום "...ומצא אותה מתאימה לצרכיו ולדרישותיו והינו מוותר על כל טענת אי התאמה ו/או זכות ברירה מחמת מום ו/או כל זכות ברירה אחרת";

 

ב.            בגוף ההסכם, חוזר המוכר ומצהיר אודות זכויותיו בדירה, ושוב הקונה מצהיר כי בדק את הזכויות וטיבן "...לרבות את התב"ע וזכויות הבניה בעיריית XX והוא מצאה מתאימה... וכי אין ולא תהיה לו כל טענה, כלפי המוכר, בכפוף למילוי התחייבויות המוכר על פי הסכם זה".

בהמשך, הצהרה הדדית כי אין מניעה לכריתת ההסכם, והתחייבות המוכר למכור והקונה לרכוש, וכך גם לגבי החזקה.

 

ג.   בפרק הנושא את כותרת "התמורה" מצוי סעיף 5 אשר קובע כדלקמן:

 

"5. התמורה שהקונה ישלם ו/או שילם למוכר עבור זכויותיו בדירה, הינה כדלקמן:

5.1 הקונה ימשיך לסעוד את המוכר עד יום מותו.

5.2 הקונה ימשיך לסעוד את בנו של המוכר מר ג. ש.

5.3 הקונה סעד את המוכר ובנו במשך למעלה מ-3 שנים שקדמו לחתימה על הסכם זה".

 

ד.            בהמשך, זכות הקונה לרישום הערת אזהרה, וכך גם הוראה (סעיף 9) לפיה במעמד חתימת ההסכם יחתום המוכר על טופס הבקשה לרישום הערת אזהרה לטובת הקונה.

מסירת החזקה נקבעה ליום 1.8.11, וכאשר במועד זה על המוכר למסור לקונה את כל האישורים הנדרשים לצורך העברת הזכויות.

בעניין הרישום, מופיעים הסעיפים הסטנדרטיים אודות דיווחים לשלטונות מס שבח, וכך גם רישום משכנתא, ככל שיידרש, והמצאת אישורים על-ידי הצדדים, וכשהמוכר מצהיר כי לא מכר בארבע שנים האחרונות דירה וכי הוא זכאי לפטור ממס שבח, תוך הטלת החובה על המוכר להמציא אישור/פטור ממס שבח, וכפי שעליו להמציא אישור עירייה כולל אישור בהתייחס להיטל השבחה.

עוד נדרש המוכר להמציא יפוי כח בלתי חוזר חתום על ידו, וכך שטרי מכר חתומים, וכשהקונה ימציא את יתרת האישורים.

 

ה.           בהתייחס לתשלומים החלים על הצדדים, נקבע כי על המוכר לשלם את מס השבח, אם יחול, וכך גם את היטל ההשבחה אם יוטל בגין תכנית שאושרה וקיבלה תוקף לאחר מועד חתימת ההסכם.

מנגד, הקונה אמור לשלם כל מס שיוטל לאחר חתימת ההסכם, לרבות היטל השבח ואגרות, כולל הוראה כללית אודות חובת השבה של חייב בתשלום, אם בוצע התשלום על-ידי הצד האחר.

עוד נקבע, כי "הצדדים יישאו במשותף בשכר טרחתו של עורך הדין".

 

ו.            תחת הכותרת "יפוי כח בלתי חוזר" מופיע בסעיף 20, כי להבטחת זכויות הקונה יחתום המוכר, במעמד החתימה על ההסכם, על יפוי כח בלתי חוזר לטפל בביצוע העברת הזכויות, תוך פירוט רשימת עורכי הדין מיופי הכוח, ובכללם עו"ד מיכאל דוד (להלן: עו"ד דוד).

 

ז.            נקבעו הסעיפים אשר ייחשבו כתנאים יסודיים (ולמעשה כלל הסעיפים בחוזה), וכשביחס לפיצויים המוסכמים נקבע הפיצוי לסך של 1,000 ₪ (להלן: הפיצוי המוסכם), תוך הוספה "הצדדים קובעים סכום זה בתום לב ובשים לב לתנאיו המיוחדים של ההסכם ולנזקים העלולים להיגרם לצד המקיים את ההסכם, בגין הפרתו". 

 

ח.           בהמשך מופיע סעיף שהוסף בכתב יד, סעיף 25, אשר קובע כי: "המוכר יקבל את שכ"ד עבור כל חודש במהלך חייו ואחריו הגב' ו. ש. ואחריהם את ג. ש.  אמשיך לסעוד כל חייו כאח/חבר בתמורה" [כך במקור] (להלן: סעיף 25 להסכם).

ויובהר כי הדירה לא שימשה משך כל השנים למגורי המנוח ומשפחתו, וכי הושכרה ומושכרת.

 

ט.           בפרק הכללי, מופיעה ההצהרה שהצדדים קראו את ההסכם, הבינו את תוכנו, וחותמים עליו מרצונם הטוב והחופשי.

 

י.            לבסוף, יש להפנות להצהרת האלמנה בשולי ההסכם ולאחר חתימות הצדדים, לפיה הינה אשתו של המוכר וכי היא מצהירה כי אינה מתנגדת "לעסקת המכר הנ"ל" ואין ולא יהיו לה כל טענות בקשר לעסקה, וכשאף היא חותמת לאחר מכן על הצהרה זו.

 

4. עניינו של ההסכם ויישומו עלה לראשונה כתשעה חודשים לאחר חתימתו.

 

במהלך חודש אפריל 2012 התייעץ התובע עם עו"ד אהוד פורת (להלן: עו"ד פורת) בעניין ההסכם. ביום 29.4.12 נעשה באמצעות משרד עו"ד פורת ניסיון, שלא צלח, לרשום הערת אזהרה על זכויות המנוח בדירה לטובת התובעים. בתגובה, הגיש עו"ד אלי פישר (להלן: עו"ד פישר), עוד באותו יום, ללשכת רשם המקרקעין, מכתב בכתב ידו של המנוח ובו התנגדות המנוח לרישום הערת אזהרה על הדירה.

מפאת חשיבותו של מכתב זה, נפרט כי הוא מופנה לפקידה בלשכת רשם המקרקעין, ומנוסח "אני ב. ש. ..." תוך ציון אודות צנתורים שעבר ובעיותיו הרפואיות, כולל סוכרת והצורך "להוריד לי מכף הרגל אצבע אחת או שתים אני בן XX ולפעמים כנראה דעתי אינה שקולה או אינה שפויה עובדה שבסיפור עם שלומי מחלב והדירה ב...... פעלתי כנראה באופן לא שפוי ולא סביר. ושלומי ידע איך לקנות אותי. ההסכם בוטל על ידי במפורש וכך סיכמתי עם שלומי מחלב ולכן לא נפגשנו עם אף עורך דין כדי להמשיך בהסכם.

נדהמתי לכן לקבל מכתב מהטבו, וממנו עולה שגברת מחלב רוצה לממש הסכם שכבר לא קיים. אני מתנגד נחרצות לרישום הערת אזהרה" תוך מסירת פרטי הטלפון של ד"ר אלכס אביב (להלן: ד"ר אביב) (להלן: המכתב לרשם המקרקעין).

כך גם חתם המנוח על יפוי כוח והסמיך את עו"ד פישר לפעול בעניין הדירה.

למחרת, ביום 30.4.12, החלה תכתובת בין עו"ד פישר לבין עו"ד פורת - תכתובת שהסתיימה ביום 20.5.12, ובלא שהתנהל (למעשה) משא ומתן לפשרה בין הצדדים.

 

בין לבין, התקיימה - בתחילת חודש מאי 2012 - פגישת התייעצות נוספת של התובע עם עו"ד פורת. לטענת התובעים, המוכחשת ע"י הנתבעים, בפגישה זו נכח גם המנוח.

 

עוד התקיימה באותם ימים, בהם הוחלפו מכתבים בין עורכי הדין, פגישה בין התובע לבין המנוח - וזאת לאחר שהמנוח עבר ניתוח לכריתת אצבע ברגלו. הגם שאין חולק על עצם קיומה של הפגישה (להלן: הפגישה בבית המרגוע), פרטיה ומטרותיה נתונים במחלוקת בין הצדדים.

 

5. מעט לאחר מכן, ביום 3.6.12, נחתם הסכם המתנה עם בני המשפחה, דהיינו - בין המנוח לבין אשתו והבן יחדיו. לפי הסכם זה, המנוח "העביר לאלתר" לאשתו לבנו את כל הזכויות בדירה נשוא התביעה, "ללא כל קבלת תמורה מצדם", ותוך הצהרה כי אלו "לא שילמו ולא ישלמו בגין הסכם זה כל תמורה שהיא".

 

יצוין כי במסגרת הסכם זה נרשם גם כי "מעניק המתנה מודיע ומצהיר כי ביטל לחלוטין כל הסכם אחר שבינו ובין צד ג' כלשהוא, ואין לאף צד שלישי כל זכות בדירה מלבדו".

 

6. המנוח הלך לעולמו בחודש דצמבר 2013.

רק ביום 26.6.14 נרשמה הערת אזהרה לטובת התובעים על-פי ההסכם, וביום 4.1.15 לטובת בני המשפחה על-פי הסכם המתנה.

כאמור, תביעה זו הוגשה רק בחודש נובמבר 2015 - זאת לאחר מחיקת תביעה שהגישו האלמנה והבן לבית המשפט לענייני משפחה בחודש פברואר 2015.

 

תמצית טענות הצדדים:

טענות התובעים:

7. בתביעתם (שהוגשה בתחילה על דרך של המרצת פתיחה - והועברה, בהתאם להחלטה מיום 3.7.16, לפסים של "תביעה רגילה") עתרו התובעים למספר סעדים המתייחסים לקיומו של ההסכם נשוא התביעה ולביטולו של ההסכם בין בני המשפחה.

 

כסעדים עיקריים עתרו התובעים לאכיפת ההסכם נשוא התביעה, להצהרה על זכאותם להחזיק בנכס מיום 1.8.11 (בהתאם להוראת סעיף 10 להסכם), ולהצהרה על בטלותה ו/או ביטולה של כל דיספוזיציה נוגדת ביחס לנכס - ובפרט באמצעות הסכם המתנה מול בין בני המשפחה.

 

עוד עתרו התובעים לסעדים הקשורים ביישומו של ההסכם - הסדרת השימוש בנכס ע"י צד שלישי; המשך "סעידת" המנוח ובנו; מינוי מיופה כוח בלתי חוזר; ותשלום הוצאות הקשורות ביישום האמור - וכן להיתר לפיצול סעדים, לשם הגשת תביעות אחרות הקשורות בהסכם.

 

8. בפתח תביעתם הדגישו התובעים כי "כל עניינו של המקרה נשוא תביעה זו הינו, בקשת המבקשים לעמוד על זכויותיהם היסודיות שבדין (ובמיוחד זכותם החוקית לקניין) בדבר אכיפת הסכם למכירת דירת מגורים, אשר נחתם בין המבקשים לבין המנוח (בתוספת חתימת אלמנתו - המשיבה 2 - כמסכימה לעסקת המכר) ובכך לכבד את רצון הצדדים ואת חופש החוזים". בהמשך ישיר לכך נכתב כי "ייאמר מיד כבר עתה וכפי שעוד יובהר בהמשך, עסקינן בהסכם מכר במובנו הרגיל והפשוט ביותר, בתמורה ובכתב וכל שמתבקש עתה ביהמ"ש הנכבד הוא, ליתן למבקשים סעד לאכיפתו..." (ובאופן דומה נכתב גם בסיום "כתב התביעה").

 

בהמשך לכך, תיארו התובעים את מערכת היחסים בין התובע לבין המנוח, אשר ראה בתובע כ"בן" - העומד לצדו ומסייע לו. עם התעמקות מערכת היחסים, "החליט המנוח, על דעתו שלו ובהסכמתה המפורשת ובכתב של אלמנתו - המשיבה 2 - בהיותם של אלה כשירים וצלולים, למכור למבקשים את הדירה בתמורה על פועלו של המבקש 1 [התובע] עד אותה עת ומאותה עת, כמו גם בתמורה כספית ששולמה ומוסיפה להיות משולמת מתוך דמי השימוש המתקבלים בגין שימוש הדירה ע"י צד שלישי...".

 

9. לאחר חתימת ההסכם, המשיכו התובע והמנוח את מערכת יחסיהם החברית באותה מתכונת - ובלא שפעלו להשלמת העסקה ביניהם, "טכנית" על דרך של רישום ברשם המקרקעין.

 

כשנה לאחר החתימה, כך נטען, החלה ל.ט - אחותה של האלמנה, גיסתו של המנוח (להלן: הגיסה) - "לנסות ולערער" את מערכת היחסים, "ובהתנהגותה זו מנעה את אפשרות המשכם של יחסי הצדדים כשם שהיו...". על כן, באופן גלוי ניתקו התובע והמנוח קשריהם - אך המשיכו אותם בחשאי.

 

10. על תיאורים אלה חזרו התובעים גם ב"הפרק העובדתי". תחת הכותרת "היכרות הצדדים וטיב יחסיהם" פורטו "חלק מהמקרים המעידים על סיועו של המבקש 1 [התובע] למנוח" - הן בעניינים פרקטיים שונים, לרבות בסיוע למנוח עם צרכיו של הבן, והן במסגרת פעילויות פנאי. עוד הובהר כי מקרים אלה הם אלו שכונו במינוח "סעידה", "הגם שמובן כי אין עסקינן ביחסי תלות כלשהם מצד המנוח במבקש 1 [התובע], שכן המנוח היה אדם חיוני, צלול (בלשון המעטה)...".

 

בהמשך לכך, תחת הכותרת "חתימת הצדדים על הסכם המכר והמשך סיועו של המבקש 1 [התובע]", תוארה פגישה בה פנה המנוח לתובע ואמר לו (כפי שהדברים זכורים לתובע): "אני רוצה לדעת שנתתי לך תמורה על כך שסייעת לי מכל הלב, במשך שנים. אני רוצה לתת לך תמורה... אני רוצה להעביר אותה [את הדירה] אליך בתמורה לסיוע שנתת וממשיך לתת לי". על דברים אלו (תוך שימוש חוזר במונח "תמורה") חזר המנוח גם לאחר שהתובע שאל אותו האם הוא בטוח ברצונו לעשות כן. בעקבות פגישה זו, פנה התובע לעו"ד דוד "בתיאום מלא, בידיעת ובהסכמת המנוח" - בכדי להכין נוסח של "הסכם מכר מתאים". משהוכן ההסכם לקחו אותו הצדדים, והמנוח החזיק אותו לשם עיון "כשבועיים ימים" לפני החתימה. כך, ביום 19.7.11, נפגשו, בביתו של המנוח, המנוח והתובע - יחד עם נשותיהם, האלמנה והתובעת 2 (להלן: התובעת) - לחתימת ההסכם. במפגש זה אישר המנוח כי הוא מסכים להסכם ולהוראותיו, אך ביקש להוסיף הוראה בדבר קבלת דמי שכירות הדירה והמשך "סעידת" הבן - הוראה שנקבעה בסעיף 25 להסכם, וצוטטה לעיל. משהוספה אותה הוראה, חתמו כלל הנוכחים על ההסכם. לאחר חתימת ההסכם, המשיך התובע לסייע למנוח - ואף ביתר שאת, "בשים לב לכך כי החל ממועד חתימת הצדדים על הסכם המכר, נחשבה התנהלות זו גם כקיום הוראותיו החוזיות של ההסכם...".

 

11. עוד נטען בתביעה כי "במהלך שהותו של המנוח בבית המרגוע", סיפר המנוח לתובע כי הגיסה מאיימת עליו ומפעילה עליו לחץ על מנת שיבטל את ההסכם - ועל אף שהוא פוחד מאיומי הגיסה, "הבהיר [המנוח] למבקש 1 [התובע] באופן חד משמעי כי אין בכוונתו לבקש את ביטול ההסכם וכי מבחינתו הוא בתוקף וימשיך להיות תקף לכל דבר ועניין...". עם זאת, ביקש המנוח כי התובע "ינמיך פרופיל" ויימנע מיצירת חיכוכים עם הגיסה - וכך מאז לא התקיימו יחסים גלויים בין המנוח לתובע.

 

12. יודגש כי בתיאור הדברים בתביעה נכתב כי "יצר המנוח קשר עם המבקש 1 [התובע] והודיע לו..." - באופן שאינו מאזכר קיומה של פגישה בבית המרגוע (פגישה שהצדדים אינם חלוקים כי התקיימה). ועוד יוער כי מהתביעה נעדר כל אזכור לאירועים נוספים מאותם חודשים ממש (אפריל ומאי 2012) - כגון: פגישות התובע עם עו"ד פורת, לרבות - כך נטען אחר כך - עם המנוח עצמו; הניסיון לרשום הערת אזהרה על הדירה לטובת התובע; המכתב לרשם המקרקעין; וחליפת המכתבים בין עו"ד פורת לעו"ד פישר. כך, לאחר הטענה כי התובע "הנמיך פרופיל" - כפי שהתבקש - מאוזכרים רק פטירת המנוח, ניסיונות התובעים ליישום ההסכם, והגשת תביעת האלמנה והבן לבית המשפט לענייני משפחה והקשור בכך.

 

13. בפן המשפטי נטען בתביעה כי ההסכם נשוא התביעה נחתם כדין כשהוא ממלא גם את דרישות "גמירות הדעת" וה-"מסוימות". עוד נטען בדבר החובה לקיים את ההסכם בתום לב, לרבות ביחס להיותו "חוזה לטובת צד שלישי" - כשהכוונה לאלמנה ולבן. כטענות משפטיות נוספות אוזכרו גם: "השתק (מניעות) וחיובים שלובים, בכל הקשור בהמשך 'סעידת' המנוח ובנו - [ע"י] המבקש [התובע]"; היעדר הרשאה לנתבעים לפעול ביחס לדירה, כגון בהתקשרות להשכרה לצדדים שלישיים - לרבות לפי הוראת סעיף 25 להסכם; ובטלות או ביטול הסכם המתנה - המוגדר גם כחוזה פיקטיבי ולמראית עין בלבד. עוד פורטו הוראות ההסכם נשוא התביעה כ"מעידות על עסקת מכר מובהקת, בלתי חוזרת ובתמורה". משכך, התבקש ע"י התובעים סעד של אכיפה.

 

עוד התבקש ביהמ"ש לתת הרשאה לתובעים להוון את דמי השכירות המגיעים לאלמנה (על מנת להביא ל"היפרדות כלכלית" בין הצדדים) וכן להתיר לתובעים לפצל את סעדיהם, כך שיוכלו להגיש תביעות נוספות "בגין נזקים והוצאות שנגרמו וייגרמו להם" בקשר עם התנהלות הנתבעים והגיסה בעניין ההסכם.

 

 

 

טענות הנתבעים:

14. בהתאם להחלטה על העברת הדיון לפסים של "תביעה רגילה", הגישו הנתבעים כתב הגנה (ויוער כי קודם לכן הוגש "תצהיר תשובה" מטעם הגיסה - לו הגישו התובעים "תצהיר 'הזמה' (הפרכה)/תגובה/משלים").

 

בתחילת כתב ההגנה, הדגישו הנתבעים כי "לפנינו מקרה של אדם חסר מצפון המבקש לנצל את מצוקתו של קשיש [המנוח] ולעשוק אותו, לצורך התעשרות קלה. המדובר בקשיש שלא שפר עליו מזלו בימי חייו וגם לא על משפחתו... אדם בודד, כועס, קל דעת, נתון להשפעות רגשיות ותלותי... התנהל עם אותם נכסים ועם כספים באופן בעייתי...", בהמשך לכך הודגש כי המנוח "נפל קורבן לניצול כלכלי לפחות בשני מקרים שונים..." - בחזקת "דפוס החוזר על עצמו".

 

יובהר כי בעניין אחרון זה אוזכר בכתב ההגנה עניינו של אדם בשם ד.י  (להלן: ד.י) שסייע אף הוא למנוח ו/או למשפחתו, ואשר - למצער בעת הגשת כתב ההגנה כאן - הייתה תלויה ועומדת בבית המשפט לענייני משפחה התנגדות הנתבעים להוראה בצוואה, לפיה ציווה לו המנוח רכוש רב (עניין שאינו נתון להכרעה בפסק דין זה, ומאוזכר רק כ"רקע" לטענות כאן).

 

עוד הדגישו הנתבעים את מצבו הבריאותי הקשה של המנוח; את מצבה הבריאותי הקשה של האלמנה, בעת קרות האירועים "נכה סיעודית ברמה תפקודית נמוכה מאוד" (ויצוין כי מאז עברה האלמנה אירוע מוחי, והוכרזה כ"חסויה" לפי דין) - שהייתה "חסרת כוחות מול המנוח, לא יכולה הייתה להתנגד למאווייו, משונים ככל שיהיו..."; ואת היותו של הבן חולה נפש ו"חסוי" אף הוא - והובהר כי הגיסה משמשת כיום כאפוטרופוסית, הן על האלמנה והן על הבן.

 

15. מכאן עברו הנתבעים לתיאור ההיכרות בין הצדדים והקשור בה.

 

לפי גרסתם, כבר מראשית ההיכרות "זיהה התובע את חולשתו של המנוח וכי ניתן לנצלו כלכלית... על מנת לקנות את ליבו, התובע התרועע מדי פעם עם המנוח... אט אט, יצר התובע יחסי תלות מעוותים של המנוח בו, מתוך מטרה לנצלו כלכלית". בהקשר זה נטען, בין היתר, כי המנוח העביר לתובע בתואנות שווא 100,000 ₪ במזומן - זאת עוד בטרם נחתם ההסכם נשוא התביעה (יצוין כבר עתה כי התובעים אינם מכחישים את העברת הסכום הנ"ל - אך לטענתם המדובר בפיצוי הקשור בעסקת רכישת הדירה בXXX).

 

בהמשך להתנהלות זו, "וברגע של חולשת דעת של המנוח, פעל התובע במרמה והביא את המנוח לחתום על ה"הסכם" נשוא התביעה, בו הוא מתחייב להעניק לתובע דירה בשווי של כ-3 מיליון שקלים ללא תמורה כספית וללא תמורה כלל" - כאשר הודגש כי התובע כלל לא מילא וגם לא ימלא לעולם את התנאים הקבועים בהסכם ו/או כלל לא נתן וגם לא ייתן לעולם את ה"תמורה" לה התחייב.

16. בהתאם לאמור לעיל, הוכחש הנטען ע"י התובעים בתביעתם (ואף נטען כי, חלקו "לא היה ולא נברא") - ושב והודגש כי בין התובע לבין המנוח התקיימו "יחסי מנצל - מנוצל". עוד נטען - וזאת, בין היתר - כי האלמנה חתמה על ההסכם שלא מתוך רצון חופשי, אלא מחמת כפיית המנוח. כמו כן, הודגשה "בהילות" התובע בהכנת ההסכם, באופן חד-צדדי - שנועד "ללכוד את הקפריזה של המנוח ולהפכה למחייבת". ומכל מקום, נטען כי ההסכם בוטל - וזאת תוך אזכור הניסיון לרשום הערת אזהרה על הדירה לטובת התובע; המכתב לרשם המקרקעין; חליפת המכתבים בין עו"ד פורת לעו"ד פישר; והפגישה בבית המרגוע (פגישה פנים אל פנים), בה נטען כי התובע סירב להיעתר לדרישת המנוח לחתום על מסמך בכתב המאשר את ביטול ההסכם - ולאחר מכן ניתק את קשריו עמו.

 

17. על בסיס האמור בפן העובדתי, טענו הנתבעים מספר טענות משפטיות כ"עילות הגנה" - להן הקדימו טיעון בעניין שיהוי, לפיו "התובעים הגישו את התביעה דנן בשיהוי ניכר ורק לאחר מותו של המנוח, באופן מכוון, על מנת למנוע מהמנוח לתת את גרסתו, וכך לגרום לנתבעים לנזק ראייתי כבד, וכי "הנתבעים יטענו כי על התובעים לשאת במלוא הנזק הראייתי שנגרם לנתבעים".

 

כ"עילות הגנה" טענו הנתבעים לכל אחת מאלה:

• "היעדר גמירות דעת" - מחמת "מצבו הנפשי של המנוח".
• "עושק" - לפי הוראת סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) - "התובעים ניצלו את מצוקתו וחולשתו השכלית של המנוח...".
• "כפיה" - לפי הוראת סעיף 17 לחוק החוזים - הן ביחס לחתימת המנוח על ההסכם מחמת כפיית התובע, "... לאור יחסי הכוחות והתלות של המנוח בתובע"; והן ביחס לחתימת האלמנה על ההסכם מחמת כפיית המנוח, "אשר הפעיל עליה לחץ כבד ואף אלים...".
• "חוזה למראית עין" - לפי הוראת סעיף 13 לחוק החוזים - שכן "הכוונה האמיתית של הצדדים בהסכם הייתה התחייבות למתן מתנה".
• "ביטול התחייבות למתן מתנה" - כשבהתאם להוראות הדין, ובעיקרן הוראות חוק המתנה, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק המתנה), פעולה של הקניית נכס מקרקעין ללא תמורה, שלא נגמרה ברישום, מהווה התחייבות לתת מתנה; ומשהמנוח חזר בו מהתחייבות זו.
• "מתנה מותנית" - משהתובע לא המשיך ולא ימשיך לסעוד את המנוח ואת הבן עד פטירתם, כפי שנקבע בהסכם.
• "הפרה יסודית וקרדינאלית" - משהתובע לא קיים את התחייבויותיו כפי שנקבעו בהסכם, כאמור לעיל, זכאים הנתבעים ("בנעלי המנוח") - לפי הוראות סעיפים 2 ו-7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות) לבטל את ההסכם.
• "ההסכם אינו בר-אכיפה" - לפי הוראת סעיף 3 לחוק התרופות, בהיותו הסכם הקשור בשירות אישי של "סעידת" הבן למשך כל חייו ע"י התובע.

 

לפיכך, עתרו הנתבעים לדחיית התביעה והשתת הוצאות כבדות, לדוגמא, על התובעים.

כתב התשובה:

18. בעקבות כתב ההגנה, הגישו התובעים כתב תשובה. בכתב התשובה טענו התובעים טענות דיוניות וראייתיות כנגד כתב ההגנה ואופן הגשתו, ובעיקרן - "שינוי חזית", אי-צירוף חוות דעת רפואית לפי הוראות הדין (לעניין כשירות המנוח) ובדבר קיום טענות סברה, טענות מפי השמועה, טענות בעל פה כנגד מסמך וכיוצא בכך.

 

לגופם של דברים טענו התובעים, כי כתב ההגנה לא רק שאינו מחזק את טענות הנתבעים - כי אם מחליש את אותן טענות. כך, ביקשו התובעים לדחות את טיעוניהם השונים של הנתבעים וכך גם עמדו התובעים על כלל טיעוניהם, ובעיקרם כי: המנוח היה כשיר מבחינה קוגניטיבית לחתום על ההסכם (ובהקשר זה שב ונטען כי המנוח עיין בהסכם "שבועיים ימים" ואף דרש את הוספת ההוראה שנקבעה בסעיף 25 להסכם, שצוטטה לעיל); ההסכם מעולם לא בוטל, ובפרט לא בוטל לפי הוראותיו (לרבות לא במכתב לרשם המקרקעין או במהלך הפגישה בבית המרגוע); ושהדירה נשוא התביעה נמכרה לתובעים כנגד "תמורה רבת שנים שניתנה למנוח מאת התובעים, קודם להסכם ואף לאחריו..." (תמורה שאינה דווקא כספית, אך "ערכה לא יסולא בפז מבחינתו של המנוח"). כמו כן, נטען כי "התובע מבחינתו לקח סיכון חוזי להמשך הסיוע מבלי לנקוב במספר השנים...".

 

עוד הושם דגש בכתב התשובה על מספר עניינים נוספים: הקשר ההדוק בין התובע לבין המנוח; התערבותה של הגיסה בקשר בין הצדדים - התעלמותה מהמנוח ומרצונותיו במשך שנים והאינטרס הכספי שלה בתוצאות ההליך; היותה של האלמנה מי ש"נתנה את הטון בבית", כש"המנוח לא היה מתערב בהחלטותיה... לא איים, לא כפה, לא לחץ..." (ובפרט הוכחשה הפעלת לחץ כלשהו במועד חתימת ההסכם); היותו של ההסכם בין בני המשפחה "הסכם למראית עין"; קיום הסבר להעברת סך של 100,000 ₪ מהמנוח לתובעים (סכום שהנתבעים נמנעים מלהגיש תביעה בגינו); כי הנתבעים היו אלה שהיו צריכים לפתוח בהליכים משפטיים, משהובהר להם כי התובעים עומדים על קיום ההסכם (ובהשלמה לכך - שהתובעים נמנעו מלפתוח בהליכים ממספר רב של סיבות, שהעיקרית בהן היא חששו של המנוח מאיומי הגיסה); ומשמעות המונח "סעידה", כפי שהתכוונו אליו הצדדים להסכם - שלא בקשר לסיעוד רפואי כלשהו. יצוין כי בכתב התשובה התייחסו התובעים גם לעניינו של ד.י (שכאמור אינו נתון להכרעה כאן).

 

בפן המשפטי נטען, בעיקר בדבר התייחסותם של טיעוני הנתבעים ל"טעות בכדאיות העסקה", שאינה עילה לביטול ההסכם - לפי הוראת סעיף 14(ד) לחוק החוזים; בדבר היות ההסכם נשוא התביעה, למצער, הסכם ל"עסקת מכר מעורבת" - אשר לא חלים עליה דיני המתנה; על היות ההסכם גם הסכם לטובת צד שלישי - שהנתבעים ויתרו על תמורתו, ועל כן אין מניעה מלאכוף את הוראות עיקר ההסכם, בעניין העברת הזכויות בדירה (לרבות תוך דחיית הטענות הקשורות ב"שירות אישי"); כי יש לדחות את טענת ה"שיהוי" שהעלו הנתבעים, וזאת מחמת שתקופת - 25 שנות ההתיישנות רק החלה במחצית שנת 2012; כי חתימת האלמנה הוספה להסכם "רק למען הזהירות" - שכן כלל הזכויות בדירה היו שייכות למנוח; וכי סעיף 20 להסכם "מהווה הוא כשלעצמו ייפוי כוח בלתי חוזר" או "הרשאה בלתי חוזרת" להשלמת רישום הזכויות בדירה.

 

לפיכך, שבו התובעים ועתרו לקבל את הסעדים להם עתרו, ובעיקרם סעד האכיפה - תוך השתת הוצאות משפט ראויות ונכבדות על הנתבעים.

 

תמצית מסכת הראיות:

19. במסגרת ישיבות ההוכחות העידו 9 עדים: מטעם התובעים העידו עו"ד פורת והתובע. בנוסף, העידה מטעמם (עדות קצרה ביותר) י.ג - שוכרת לשעבר באחת מהדירות שבבעלות המנוח. מטעם הנתבעים העידו חמשת העדים הבאים - י.פ, מטפלת של האלמנה (להלן: המטפלת); הגיסה; עו"ד פישר; ד"ר אלכס אביב - הפסיכיאטר של הבן; וד"ר יפה לרמן (להלן: ד"ר לרמן) - גריאטרית.

 

כמו כן, נקרא לעדות (כשהוא נחקר בחקירה ראשית ע"י ב"כ הנתבעים, בלא שהקדים תצהיר בכתב) עו"ד דוד - הוא העו"ד שניסח את ההסכם, עבור התובעים.

 

להלן, תובא תמצית העדויות לפי סדרן במהלך הדיונים, וכאשר בהמשך הדברים, נדרש בהרחבה לעדות זאת או אחרת.

 

20. כעדה ראשונה מטעם התובעים העידה י.ג. בעדותה טענה העדה כי התובע הוא שטיפל בענייני השכרת דירות עבור המנוח, כי התרשמה מאוד מהמנוח, וכי המנוח אהב מאוד את התובע.

 

לאחריה העיד עו"ד פורת, שעמד בעדותו על מהות ההסכם נשוא התביעה כהסכם "מכר". לטענתו, המנוח - שהיה כשיר מבחינה קוגניטיבית ורצה לקיים אותו - נהנה מה"תמורה" שהובטחה לו בהסכם. עו"ד פורת עמד על כך שאכן נפגש עם המנוח (והתובע) בשנת 2012, וטען כי הסיבה שלא אזכר זאת בתכתובת עם עו"ד פישר - כמו גם לכך שלא החתים את המנוח על מסמך כלשהו באותו מפגש עמו - נעוצה בגישתו כי עדיפים "הנמכת להבות" ו"נימוס" בין עורכי דין, כמו גם בעמדת המנוח בדבר "הנמכת פרופיל" - מול לחציהם של הגיסה, עו"ד פישר וד"ר אביב.

כך גם הצהיר אודות הניסיון מטעם מתמחה ממשרדו לרשום הערת אזהרה, ניסיון אשר לא צלח.

 

כעד תביעה אחרון העיד התובע עצמו. התובע עמד בעדותו על הקשר החברי עם המנוח, לו עזר מאהבה - ועל הפתעתו עת המנוח ביקש לעזור לו כלכלית באמצעות "מכירת" הזכויות בדירה נשוא התביעה, על מנת שלא "ירגיש חייב" כלפי התובע בגין כל מה שעשה עבורו - מה שהוגדר (בדיעבד) כ"תמורה". בעניין ניסוח ההסכם, הטיל התובע את עיקר האחריות על עו"ד דוד. התובע עומת גם עם הבדלים מסוימים בין תצהיריו, עם כך שהערות המנוח להסכם ניתנו רק במעמד החתימה, ועם הטענה בדבר אי-ההתאמה בין התאריך שעל גבי ההסכם (19.7.11) לבין הטענה כי למנוח היה זמן ללמוד אותו.

בעניינים אחרים, עמד התובע בעדותו על הטענה בדבר פגישתו יחד עם המנוח אצל עו"ד פורת; על הטענה בדבר "הנמכת פרופיל"; ועל רצון המנוח לקיים את ההסכם, לרבות בעת הפגישה בבית המרגוע. בנוסף, הסביר התובע בעדותו כי לא פתח בהליכים משפטיים ולא פעל להחתמת המסמכים הנלווים להסכם המכר, מחמת היעדר צורך (בפועל) לעשות כן ומשהמנוח לא פעל לבטל את ההסכם - דבר שאולי, בדיעבד, היה "טעות". עוד עמד התובע בעדותו על הסבריו בעניין כספים נוספים שנתן לו המנוח - כגון הסך בגובה 100,000 ₪.

 

21. כעדה ראשונה מטעם הנתבעים העידה המטפלת. עיקר עדות המטפלת הייתה עדות שמועה, של מי שמספרים לה - ומאידך, כך טענה, אינה מתעניינת בעניינים אישיים של אחרים. בנוסף, הפגינה המטפלת חוסר היכרות עם הנטען בתצהיריה השונים (בכל ההליכים בעניין המנוח) - והעידה על עצמה כי יש לה בעיות זיכרון. כמו כן, עדות המטפלת בשאלה מי היה הבן הזוג הדומיננטי במערכת היחסים בין המנוח לבין אשתו הייתה מבולבלת.

 

לגוף הדברים, עמדה המטפלת על עדותה כי המנוח התחרט על חתימת ההסכם ופעל לביטולו באמצעות עו"ד פישר. עוד יוער כי המטפלת הרבתה להזכיר את ד.י, כמי שהיה מקורב למנוח - ולא התובע.

 

לאחר מכן, העיד - כאמור, לרבות בחקירה ראשית בעל פה - עו"ד דוד, שהשיב כי למעורבותו בהסכם קדם טיפול בכלל העניינים המשפטיים של משפחת אשתו של התובע. בניגוד מסוים לעדות התובע, הטיל עו"ד דוד, לפחות חלק מהאחריות לניסוח ההסכם, על התובע. עוד הבהיר, כי כל מעורבותו הסתכמה בניסוח ההסכם, לבקשת התובע - וזאת ב"דחיפות", תחת "לחץ" של התובע. בעניין מהותו של ההסכם, עמד עו"ד דוד על כי המדובר ב"מכר ללא תמורה כספית" (על אף שניתן למצוא בעדותו גם כי ההסכם מתאים לעסקת מתנה) - וציין כי לגישתו אין המדובר בהסכם "נדיר". יוער כי בחקירה הנגדית שב והעיד עו"ד דוד כי הוראות ההסכם מתאימות ל"הסכם מכר".

 

לאחר עו"ד דוד נחקרה בחקירה נגדית הגיסה, שהודתה כי עיקר עדותה - בקשר לחתימת ההסכם ובקשר לטענתה כי המנוח אכן ביטל את ההסכם - עדות שמועה. לפי עדות הגיסה, המנוח התנהל "באופן גחמתי, ללא שום הבנה של תוצאות מעשיו", והפעיל "שיקול דעת רופף". במקביל, אישרה כי המנוח היה "דעתן", "השליט את רצונו בבית" והחליט על נכסיו - והעידה גם כי המנוח נהג באלימות כלפי אשתו לאור התנגדותה לקשר בינו לבין ד.י, ובשל כך התערבה הגיסה בעניין. מנגד, עמדה הגיסה על טענתה כי לא הייתה מעורבת, אלא "מיודעת" בלבד, בעניינים שבין המנוח לבין התובע - אותו לא הכירה כלל בשעתו, והודתה שהתובע אכן עזר למנוח ואף כי לאלמנה לא היו תלונות כנגדו (אלא בקשר להסכם נשוא התביעה, בלבד).

 

כעד מרכזי מטעם הנתבעים העיד עו"ד פישר. בעוד שעל חלקים מהדברים העיד עד זה מידיעה אישית - אישר כי בעניינים כגון חתימת ההסכם, הפגישה בבית המרגוע והסיוע של התובע למנוח, מהווה עדותו עדות שמועה. עם זאת, בעניין האחרון אישר כי - לפי המנוח - אכן הייתה "אהבה גדולה" בין המנוח לבין התובע, אותו ראה כ"בן". ועוד יודגש כי עו"ד פישר התייחס למנוח בעדותו ככשיר לחלוטין מבחינה קוגניטיבית. לפי עו"ד פישר, אכן היו למנוח "כמה ורסיות" בשאלת ביטול ההסכם - אולם, בכל מקרה טען כי עו"ד דוד אישר בשיחה טלפונית בין קולגות כי ההסכם בוטל. עו"ד פישר הסביר כי נמנע מלפנות לביהמ"ש בעניין ההסכם - הן מחמת עמדת המנוח (שהתנגד לכך), הן בהתאם להסכמת עו"ד פורת (שלא לבצע דיספוזיציות בדירה), והן מכיוון שכבר פעל באותו עניין ברשם המקרקעין. עוד יצוין, כי עו"ד פישר הכחיש כי הוא או הגיסה לחצו על המנוח, לרבות בעניין נשוא התביעה.

 

העדים האחרונים של הנתבעים היו מתחום הרפואה, וביקשו להעיד על מצבו הקוגניטיבי של המנוח וכך גם בשאלת גמירות הדעת.

הראשון בעדים אלה היה ד"ר אביב, אשר טיפל בבן. עיקר עדותו הינו בגדר עדות שמועה (לרבות בעניין חתימת ההסכם או ביטולו). ד"ר אביב אישר כי התצהיר שהגיש אינו חוות דעת, אולם עמד על אבחנתו המדויקת - "ספקות משמעותיים לגבי השיפוט החברתי" של המנוח; "חוסר שיפוט בנכסי המשפחה"; היות המנוח קל לניצול בידי זרים - על סמך שתי פגישות שערך עם המנוח, וזאת בהיותו פסיכיאטר מנוסה. מנגד, הודה בעדותו כי אין לו די נתונים לקבוע את כשירות/גמירות דעת המנוח. עוד יצוין כי מעדות ד"ר אביב עלה כי ד.י - ולא המנוח - הוא זה שנהג באלימות של ממש כלפי האלמנה.

 

כעדה אחרונה העידה ד"ר לרמן. על סמך הסתכלות - רטרוספקטיבית, וחלקית (בעיקר בדיקות שערכה למנוח גריאטרית בשם ד"ר ג'יזל ששון - להלן: ד"ר ששון - ביום 30.12.12, ביום 27.6.13 וביום 7.11.13 - כחודש לפני פטירת המנוח; ויצוין כי המנוח נבדק קודם לכן גם ע"י רופאי הביטוח הלאומי, ביום 18.6.12) - הגיעה ד"ר לרמן למסקנות אלה: כי המנוח לא סבל מבעיה "קוגניטיבית", אלא בעיה "אישיותית"; כי היה "לא כשיר" מבחינה משפטית - לא בגלל הקשור ב"ההבנה הפשוטה", אלא בגלל ה"ריזנינג" - פער בין עובדה להחלטה, אי-הערכה נכונה של ההשלכות, המתבטא גם בשינוי דעה באופן קיצוני ואימפולסיבי (כפי שאירע למנוח, לגישת ד"ר לרמן). עם זאת, יוער כי ד"ר לרמן העידה על המנוח והדברים כ"מכלול" - ללא היכרות בפועל עם הוראות ההסכם, וכשהיא מכירה כי "הכשירות הרפואית" משתנה לפי המקרה. ד"ר לרמן אף אישרה כי אדם יכול להיות כשיר, ולבצע שגיאות או לקבל החלטות שאחרים יחשבו שאינן הגיוניות. עוד עלה מהעדות כי - בזמן אמת - הרופאה שבדקה את המנוח לא ראתה צורך כי ימונה לו אפוטרופוס.

עם זאת עמדה על דעתה לפיה לא הייתה למנוח אותה ההבנה הנדרשת לגמירות דעתו בכריתת ההסכם.

  

טענות הצדדים בסיכומים:

תמצית סיכומי התובעים:

22. בסיכומיהם הדגישו התובעים כי "בבסיסו של תיק זה מונח הסכם כתוב, מפורט למכביר, חתום ע"י הצדדים וככזה הכולל תמורה מובהקת" - שהנתבעים, המבקשים לבטלו, טוענים כנגדו "טענות תביעה מובהקות" - וזאת, לרבות בניגוד לעקרונות יסוד של דיני החוזים.

 

23. במסגרת "רקע עובדתי", שבו התובעים על טענתם כי בין המנוח לבין התובע התקיימה "מערכת יחסים חברית, אוהבת, עמוקה ומושרשת", במהלכה סייע התובע למנוח ולבנו. על יסוד חברות זו, פנה המנוח לתובע והציע למכור לו את הדירה ב"תמורה". מכר זה גובש בהסכם, שנוסח ע"י עו"ד דוד - והועבר לעיונו של המנוח "זמן דיו טרם החתימה", כאשר הובהר כי התאריך המופיע על גבי ההסכם (19.7.11) מתייחס למועד הכנתו או מועד קבלתו אצל התובע, ולא למועד חתימתו.

 

ההסכם נחתם - לא לפני שהוספה בו הוראת סעיף 25, לטובת האלמנה והבן - ולאחר מכן החליטו הצדדים לא "לפרסם" את דבר ההסכם, על מנת להימנע כי אחרים (ובראשם הגיסה) יתערבו בו. ואכן, כשנה לאחר מכן, משנודע דבר ההסכם, "החל מכבש לחצים" על המנוח לבטל את ההסכם - וכך גם נמסרה לתובעים, במסגרת מכתב של עו"ד פישר, הודעת ויתור/דחייה מטעם הנתבעים ביחס להמשך הסיוע אותו נדרש התובע לתת לפי הוראות ההסכם. מכל מקום, טענות הנתבעים לביטול ההסכם נדחו, ב"זמן אמת", ע"י עו"ד פורת - ועל אף האמור נמנעו הנתבעים לעתור לבית משפט לקבלת סעד בעניין זה.

 

24. כטיעון משפטי ראשון, עמדו התובעים על "טיבו/סיווגו של ההסכם" - בראש ובראשונה "כהסכם מכר", ולמצער כהסכם שחלים עליו דיני המכר ("עסקת מכר מעורבת עם מתנה") או ככזה שלא ניתן לחזור ממנו.

 

בעניין זה נטען כי תוכנו, לשונו, צורתו וכותרתו של ההסכם - כולם מלמדים כי הצדדים ביקשו להתקשר בהסכם מכר. בכלל זה הודגש רכיב התמורה שנקבע בסעיף 5 להסכם - שעניינו ב"סעידת" המנוח ובנו "למעלה מ-3 שנים" קודם לחתימת ההסכם ואף בעתיד - ו"ההתחייבות החוזית" שלקח על עצמו התובע, בסעיף 25 להסכם - הן להעביר למנוח את שכר הדירה והן להמשיך "לסעוד" את הבן "כל חייו" - וזאת עד למועד שאינו ידוע. כך נטען גם כי: "ההסכם מעיד על הקנייה מלאה, מידית, ובלתי הדירה/חוזרת של הדירה" לתובעים; ההסכם כולל סעיף ספציפי להקניית ייפוי כוח בלתי חוזר - "המהווה ייפוי כוח בלתי חוזר כשלעצמו"; והוראות ההסכם מעידות על "ויתור ומניעה מוחלטים מצד המנוח על אפשרות חזרה מהקניית הזכויות".

 

מעבר לכך, שב ונטען בעניין היות חלק מההסכם "חוזה לטובת צד שלישי" - וכי בוויתור על המשך הסיוע לבן, אין כדי למנוע את אכיפת ההסכם הישיר שבין המנוח לבין התובעים.

25. כטיעון משפטי שני, עמדו התובעים - ובהרחבה - על "כשירותו של המנוח וגמירות דעתו". בעניין זה עמדו התובעים על הטענה כי "המנוח היה כשיר, צלול דעת, חד, דעתן, חיוני ובעל ניסיון רב ומעולם לא הוגבלה כשירותו/כשרותו המשפטית - ודאי שלא במועד הקובע לענייננו - הוא מועד כריתת ההסכם". בהקשר לעדות ד"ר לרמן, הודגש - בין היתר - כי עמדתה מבוססת אך ורק על מסמכים המאוחרים באופן ניכר ממועד חתימת ההסכם, בלא שנחשפה למלוא החומר הרלוונטי ותוך שימוש בהנחות מוטעות. מעבר לכך, אף בחוות הדעת - כמו במסמכיה של ד"ר ששון - נקבע כי המנוח היה בעל שיפוט תקין (במועדים מאוחרים), כשיר קוגניטיבית וידע את היקף רכושו.

 

עוד ביקשו התובעים לדחות את הטענות ה"מתחכמות" וה"תיאורטיות" בעניין "בעיה נפשית" או "אישיותית" של המנוח - שנטענו בלא הסמכה בתחום הפסיכיאטריה או הפסיכוגריאטריה. בנוסף, ציטטו התובעים מעדות ד"ר לרמן כי היא "לא יודעת" האם יש לראות בכל פעולות המנוח כבטלות ו"כשבן אדם מקבלת החלטה יכול להיות שאני חושבת שזו החלטה שגויה עדיין הוא יכול להיות צלול ולקבל החלטה ולהיות כשיר לקבל החלטה שאנחנו חושבים שהיא לא הגיונית...". עוד הודגש כי המנוח לא הוכרז כפסול דין ולא מונה לו אפוטרופוס - שכן אף גורם, לרבות ב"זמן אמת", לא המליץ כך; וכי יש להעדיף קביעות אלו על חוות דעת מאוחרת, "רטרוספקטיבית", ועל סמך מסמכים כתובים בלבד. גם לעדותו של ד"ר אביב התייחסו התובעים - תוך שהודגש כי עד זה, שפגש את המנוח פעמיים בחייו, נמנע מלהגיש חוות דעת מומחה ומלקבוע בדבר כשירות המנוח וגמירות הדעת של המנוח, בפרט במועד חתימת ההסכם (הסכם שהוא אף לא ראה אותו). משכך, ביקשו התובעים לבטל כליל את עדותו - "עדות סברה" כ"עד רגיל", המבוססת על "תחושות סובייקטיביות רגעיות בלבד".

 

בקשר עם גמירות הדעת צוין כי המנוח הוא שהציע לתובע את ההתקשרות בהסכם מלכתחילה; כי המנוח הוא שיזם את הוספת הוראת סעיף 25 להסכם - המיטיבה עמו ועם משפחתו מחד גיסא, ומטילה "סיכונים חוזיים ניכרים" על התובע מאידך גיסא; וכי המנוח חתם על ההסכם ועל תיקוניו. עוד הועלתה תמיהה כיצד ניתן לטעון להיעדר גמירות דעת ביחס להסכם, ובמקביל לתקפות מסמכים מאוחרים יותר (לרבות, המכתב לרשם המקרקעין וההסכם בין בני המשפחה).

 

26. בהמשך הסיכומים, התייחסו התובעים ל"טענות הנתבעים לפגמים בכריתה - עושק, כפיה, תרמית, הטעיה והשפעה בלתי הוגנת".

 

בקשר לטענת הראשונה, "עושק", טענו התובעים - בין היתר - לאי-התקיימות כל אחד מיסודותיה (ה"מצטברים ושלובים"): אי-קיום "מצוקה כבדת משקל ופתאומית" (וכן היעדר קשר סיבתי בין ה"מצוקה" לבין ההתקשרות בהסכם); היעדר "ניצול" כלשהו של המנוח; אי-קיום תנאי חוזה גרועים במידה בלתי סבירה (תוך דחיית הטענות ביחס לשווי הדירה, כמו גם ניסיונם של הנתבעים ל"גמד" את הסיוע שנתן התובע למנוח ואת "סיכוניו/ההתחייבות החוזיות" של התובע).

 

בקשר לטענת ה"השפעה בלתי הוגנת", נטען כי חוק החוזים אינו מכיר באפשרות לבטל הסכם מחמת השפעה כאמור. "למען הזהירות" נטען כי יסודות העילה לא מתקיימים (כאמור לעיל, ביחס לטענת ה"עושק"), לרבות וממילא מחמת היעדר יחסי תלות בין המנוח לבין התובע (וכאשר המנוח שמר על קשרים נוספים ונעזר גם באחרים).

 

בקשר לטענת ה"כפיה" הודגש כי המדובר בטענה לא כנגד התובעים, אלא טענה כנגד המנוח עצמו בקשר להתנהגותו למול אשתו - שאין בה היגיון בנסיבות העניין, שלא הוכחה בראיות ושהוכחשה - מידיעה אישית - בעדותו של התובע.

 

גם הטענות האחרונות בדבר פגמים בכריתת ההסכם - "תרמית" ו"הטעיה" - הוכחשו ע"י התובעים, תוך שהודגש כי "אם אכן היה מחלב מבקש להטעות או לרמות את המנוח, מדוע זה המתין תקופה רבת שנים...". יתר על כן, טענות אלו נדחות ולו מחמת שלמנוח הייתה קיימת אלטרנטיבה שלא להתקשר בהסכם בכלל ועם המנוח בפרט.

 

27. מעבר לטענות בדבר תוקפו של ההסכם (כ"הסכם מכר") עם כריתתו, עמדו התובעים על הנטען כי "ההסכם היה ונותר שריר, תקף וקיים... ומעולם לא בוטל - לא בהסכמתם של התובעים - לא בע"פ ולא בכתב". עוד הודגש כי כלל העדויות בעניין זה "ללא יוצא מן הכלל, עדויות מפי השמועה" - שאף לא הובהר לפיהן אם המנוח "ביטל" את ההסכם - או "התכוון לבטל" את ההסכם, בלבד. מעבר לכך, המנוח לא היה יכול לחזור בו מההסכם - לא כ"הסכם מתנה", וקל וחומר שלא כ"הסכם מכר" - אלא לפי הוראות ההסכם עצמו ו/או הוראות חוק החוזים וחוק התרופות, בכתב ובחתימת שני הצדדים. מעבר לכך שהתובעים עומדים על כך שהמנוח לא ביטל את ההסכם (שכן רצה בקיומו), אף הנתבעים לא טענו ששני התובעים - דהיינו לרבות התובעת - הסכימו לביטול כאמור, ובוודאי שלא כהוראת סעיף 20 לחוק החוזים - "תוך זמן סביר".

בהקשר זה הוזכר שוב כי במשך שנים נמנעו הנתבעים מלפתוח בהליכים משפטיים לשם ביטול ההסכם - שנים שבחלקן המשיך התובע לסייע בידי המנוח, ובכך זכו הנתבעים ל"התעשרות ולא במשפט".

 

28. בפרקים האחרונים לסיכומיהם התייחסו התובעים - בקצרה - למספר נושאים נוספים. תחילה, למספר "סוגיות נורמטיביות" כגון: תום לב (חוסר תום לב של הנתבעים, בעיקר בכל הקשור באי-קיום ההסכם); השתק ומניעות (שיוחסו לנתבעים ביחס לטיעוניהם); זכותם של התובעים לחזקה הבלעדית בדירה - על אף ויתורם על דמי שכירות הדירה; היות הזכות לקבלת דמי השכירות בגדר "המחאת זכות מותנית"; היות ההסכם בין בני המשפחה חוזה פסול וחסר תוקף, לרבות מחמת היותו "חוזה למראית עין".

 

עוד טענו התובעים בעניין מהימנות/היעדר מהימנות העדים. ביחס לעדי הנתבעים, הודגש כי עדויות עדים אלה הן "מפי השמועה". עוד הודגש כי הנתבעים נמנעו מלהעיד עדים שבמהלך הדיונים הובהרה הרלוונטיות שלהם (ובכלל זה, למשל, ד.י וד"ר ששון). מעבר לכך, הוכח (כך נטען) כי עדי הנתבעים הם בעלי אינטרסים ועדויותיהם בלתי מהימנות ובלתי אמינות. מנגד, נטען כי "יש ליתן לעדי התובעים - הנעדרים אינטרס כלשהו - את מלוא המשקל, בהיותם עדים מהימנים שדברים אכן הוכחו... עדותו של מר שלומי מחלב/התובע 1, היא העדות היחידה מידיעה אישית ומזמן אמת ביחס לכל סוגיות הליבה שבתיק זה...".

 

לסיום, הודגש כי התובעים זכאים למלוא הסעדים שביקשו - ובראשם סעד אכיפה ("מלכת התרופות") והיתר לפיצול סעדים - וכן להוצאות משפט ראויות ובשכ"ט עו"ד תואם, בנסיבות העניין.

 

תמצית סיכומי הנתבעים:

29. הנתבעים בסיכומיהם הדגישו כבר בתחילה את אשר נטען על ידם בפתח כתב הגנתם - "התובעים בתיק זה... חלק מתופעה מחפירה, נפוצה במידה מדאיגה, של אנשים חסרי מצפון, השמים להם למטרה להתעשר על גבם של קשישים בעלי רכוש, בדרכים של מניפולציות רגשיות, ניצול והונאה". ב"תמצית טיעון" סיכמו הנתבעים את טעמיהם המשפטיים לדחיית התביעה בחמשת אלה: "המנוח היה בלתי כשיר להתקשר בהסכם"; המנוח היה "נעדר גמירות דעת להתקשר בהסכם הספציפי"; "ההסכם חסר מסוימות"; כי "מדובר בהסכם מתנה, ומעת שמדובר במתנה, חלות הוראות סעיף 5 בחוק המתנה, והמנוח רשאי היה, ובפועל מימש את זכותו זו, לחזור בו מאותה מתנה"; "מדובר בהסכם שנכרת בתנאי עושק", ובוטל כדין. עוד נטען כי ביצועו של ההסכם - למתן "שירות אישי" - הפך ל"בלתי אפשרי", ועל כן לא ניתן לתת בגינו סעד של אכיפה.

 

30. בעניין הטעם הראשון, "המנוח היה בלתי כשיר להתקשר בהסכם", נטען כי "בחינת כשירותו של המנוח להתקשר בהסכם, נשוא הליך זה, חייבת לעמוד על ההבדל העמוק שבין התנהלותו הבוטחת בעולם, הצעקות, הביטחון העצמי, לבין המציאות האובייקטיבית, שבה המנוח היה בהליכי החמרה של דמנציה, חסר יכולת אמיתית לנהל את ענייניו - הן היומיומיים, ובוודאי אלו המורכבים יותר". זאת, הגם שלא הוכרז פסול דין ולא מונה לו אפוטרופוס. בעניין זה הפנו הנתבעים לעדות ד"ר לרמן, שהוגדרה "ה-מומחית לענייני זקנה בישראל, מנהלת המערך הגריאטרי בבית החולים איכילוב..." שהעידה ביושר מקצועי כי הגם שהמנוח הבין ברמה ה"קוגניטיבית" מהי הפעולה שהוא עושה, "הוא לא הבין את ערכם של דברים למרות שידע כמה הם עולים, מצב שהוביל לכשל במחשבה ובקבלת החלטות, ולפיכך לאי-כשירות בהבנת המשמעות הכלכלית של החלטתו". ומשכך, "סיכום חוות דעתה הינו, שמעשיו של המנוח לא ביטאו רצון ומודעות להשלכות של מעשיו" - או כי "למנוח לא הייתה כשירות רפואית מהסוג הדרוש להבנת פעולה כלכלית ומשמעויותיה". בהקשר זה הפנו הנתבעים גם לממצאים שונים, כגון בבדיקות שערכה למנוח ד"ר ששון, ועל רצף של פעולות כספיות שביצע המנוח, המעידים על "ספקטרום" או "מכלול" מעשים המשקפים חוסר יכולת של המנוח להבין באמת את המציאות ואת המשמעות הכלכלית של מעשיו - "פער ברור בין רצונו האובייקטיבי למעשיו בפועל" של המנוח, המצביע על ספק ניכר באשר לכשירות המנוח. יוער כי בכלל זה התייחסו הנתבעים גם לסכום של 100,000 ₪ במזומן שקיבלו התובעים מהמנוח, לפי דרישתם, כ"פיצוי" בקשר לעסקת רכישה הדירה בXXX - ולשווי הניכר, בכסף וברכוש, של דברים שנתן המנוח לד.י (לרבות בכדי להסיר איום בתביעת סרק, שכלל לא הוגשה).

 

כמו כן, ביססו הנתבעים את טענתם זו בהתרשמות ד"ר אביב - פסיכיאטר מומחה - שדעתו המקצועית והזהירה, עליה עמד במהלך חקירתו בית המשפט, הייתה כי "המנוח נהג בחוסר שיפוט בכל הנוגע לנכסיו ולנכסי משפחתו", ונוצל בשל כך ע"י זרים. בהקשר זה הודגש גם כי התובעים נמנעו מלהגיש חוות דעת נגדית, או להעיד עדים נוספים, בשאלת כשירות המנוח.

 

עוד במסגרת דיון זה, הדגישו הנתבעים כי התובעים נמנעו מלנקוט אמצעים סבירים על מנת לבסס באופן אובייקטיבי את כשירות המנוח להתקשר בהסכם הענקת דירה ללא תמורה כספית - כך המנוח לא עבר בדיקה רפואית בעניין זה, כך מעמד חתימת ההסכם לא צולם בווידיאו, וכך המנוח לא הופגש עם עו"ד דוד - שניסח את ההסכם, מטעם התובע (כאשר המנוח אינו מיוצג בעסקה).

 

31. בעניין הטעם השני לדחיית התביעה, "המנוח נעדר גמירות דעת להתקשר בהסכם", הדגישו הנתבעים כי לפי ההלכה הפסוקה "בהסכמי מתנה תיבחן גמירות הדעת של נותן המתנה באופן קפדני, במיוחד כאשר עסקינן במתנה במקרקעין" וכמצוטט שם מתוך הפסיקה - "מקבל המתנה יעמוד על כוונותיו של המעניק ויוודא, כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית" - ובפרט בנסיבות כבמקרה זה. ואולם, התובע עצמו העיד כי - מעבר לשאלה האם המנוח בטוח ברצונו - לא בחן את גמירות דעת המנוח. לא זאת אלא שהתובע מיהר באותו יום - שישי בשבוע - לפנות לעו"ד דוד, ולדרוש ממנו לנסח טיוטת הסכם באופן מידי - וזאת "כדי שהמנוח לא יתחרט". המשך הדברים הוא שההסכם הועבר למנוח - שכאמור פעל ללא ייצוג או ייעוץ משפטי - לכל היותר יומיים בלבד לפני מועד חתימתו (ביום 19.7.11) - ולא כפי שביקש התובע לטעון, לראשונה במהלך עדותו בבית המשפט, כאילו מועד החתימה מאוחר למועד הרשום על גבי ההסכם עצמו.

אף ההתנהלות במעמד חתימת ההסכם מעידה כי "אין שום התייחסות רצינית של המנוח לכתוב בהסכם, ויותר מכך - התובעים עצמם פועלים לתת למנוח תחושה, כי אין מדובר בהתחייבות של ממש". על כן נקבע סכום הפיצוי המוסכם בהסכם על סך 1,000 ₪ בלבד - כשהצדדים אינם מייחסים לדבר כל חשיבות (לפי עדות התובע) - ועל כן נמנעו התובעים גם מלהחתים את המנוח על ייפוי הכוח או על דיווחים למס שבח או על כל מסמך הדורש נוכחות עורכי דין, "שעלולים להסביר לו [למנוח] שמדובר בהתחייבות משפטית רצינית".

 

32. בהמשך ישיר ציינו הנתבעים גם את הטעם השלישי (לפי סיכומיהם) לדחיית התביעה, כי "ההסכם חסר מסוימות" - ובאופן המעיד גם על היעדר גמירות דעת. בהקשר זה צוינו שלושת אלה: אי-ההתאמה בין עדות התובע, לראשונה במהלך עדותו בבית המשפט, לבין הכתוב בהסכם ביחס להטלת החבות לתשלום מס שבח והיטל השבחה בעת העברת הזכויות בדירה; קיומן של טעויות "העתק - הדבק" בהסכם עצמו ("שאריות"/"שרידים" מנוסח ההסכם ששימש כבסיס לטיוטת ההסכם נשוא התביעה); ואי-הסדרה של "סוגיות משמעותיות ביותר לכאורה" (באם היה מדובר אכן ב"הסכם מכר"), כגון - היקף ואופן הטיפול במנוח ובבנו, או הבטחת תשלום התמורה העתידית (לאחר העברת הזכויות בדירה לתובעים, מידית עם חתימת ההסכם).

 

33. כטעם נוסף לדחיית התביעה טענו הנתבעים בכל הקשור במהות ההסכם כ"הסכם מתנה" והקשור בכך. תחילה, צוינו הנימוקים לכך כי "ההסכם הינו הסכם למתן מתנה" - ולא ככותרתו יוצאת הדופן, "הסכם מכר שלא בתמורה כספית". לטענת הנתבעים, כבר בעדות התובע יש בכדי להעיד על מהותו של ההסכם - משהוא עצמו העיד כי המנוח ביקש "להבטיח את עתידי, להבטיח שלי יהיה טוב", על ידי כך ש"ייתן" לתובע את הדירה. עוד עלה מעדות התובע כי עזר למנוח בעבר - קודם לחתימת ההסכם - מרצונו הטוב; כי עו"ד דוד הסביר לו "שיש הבדל תהומי בין תמורה לבין הסכם, בין מתנה לבין... ברגע שאתה נותן משהו בתמורה למה שאתה מקבל, זה כבר לא מתנה" - וכי בהתאם להסבר זה נוסח ההסכם כפי שנוסח - "כדי לבסס את זה שזה לא יהיה הסכם מתנה", בבחינת ניסיון "להכניס את המתנה ל-"אריזה" מלאכותית של עסקה בתמורה". כמו כן, התייחסו הנתבעים גם לעדותו של עו"ד דוד שהתובע סיפר לו כי המנוח "מוכן להעניק לו דירה..." וכן - "רוצה להכיר לו תודה" - וכי היה "נרגש", "לחוץ" ו"מפחד שיקרה משהו... מה יקרה אם מישהו יסיט אותו [את המנוח]". עוד העיד כי "יכול להיות שנאמרה המילה "במתנה" ואני העדפתי את המילה "ללא תמורה כספית"... כי אני פוזל לכיוון רשויות המס". משכך נטען, כי הן לפי התובע והן לפי עו"ד דוד "עסקינן בניסיון להסוות עסקת מתנה".

 

עוד ביקשו הנתבעים לדחות את הטענה כי הסכמת התובעים לשמר את דמי השכירות בגין הדירה בידי המנוח ומשפחתו מהווה תמורה כספית - ובכלל זה נטען כי משכך עדיין המדובר במתנה, וספציפית - ב"מתנה שכרוך בה תנאי או חיוב", כהוראת סעיף 4 לחוק המתנה.

 

בהמשך, צוינו הנימוקים לפיהם "למנוח הייתה הזכות לחזור בו מההסכם", מעת שהסכם המתנה להעברת זכויות במקרקעין - שלא הושלם ברישום - מהווה התחייבות, בלבד, למתן מתנה. משכך, לפי סעיף 5 לחוק המתנה, עמדה למנוח הזכות לחזור בו מאותה התחייבות. המגבלה הראשונה הקבועה בחוק לקיום הזכות, אפילו לא נטענה - ו"התובעים לא שינו את מצבם לרעה על סמך ההתחייבות". באשר למגבלה השניה, הרי ש"המנוח לא ויתר על זכות החזרה". בהקשר זה הודגש כי ייפוי הכוח הבלתי חוזר - שכלל אינו חתום - אינו יכול להעיד על ויתור כאמור, וכך גם הוראת ההסכם שדרשה את חתימתו של ייפוי הכוח (ובפרט בנסיבות המקרה כאשר המדובר בהוראה שמקורה באותו הסכם על בסיסו הוכן ההסכם כאן - "סעיף סטנדרטי, לא רלוונטי, שהוכנס לאותו הסכם באופן מכני, בטעות..."). בהשלמה לנימוקים לעיל, הוסיפו הנתבעים וטענו כיצד, בפועל, "המנוח מימש את זכותו לחזור בו מהענקת המתנה" - כאשר בעניין זה הושם דגש על הראיות בכתב (המכתב לרשם המקרקעין).

34. הטעם האחרון, לפי הנתבעים, לדחיית התביעה עניינו ב"פגמים בכריתת ההסכם - ההסכם נגוע בעושק". בעניין זה התייחסו הנתבעים למערכת היחסים בין התובעים למנוח בכללותה - מאז שנת 2006, עת רכשו ממנו את הדירה בXXX (במחיר מופחת משנדרש ע"י המנוח בתחילה); דרך "תקופת החיזור של התובעים אחרי המנוח", בה ביקשו "לרכוש את אמונו" באמצעות "הצעת שירותים ועזרה" - ובו בזמן קיבלו מהמנוח תמורות כספיות, כגון הסך בגובה 100,000 ₪ (וכן מכונית גולף ישנה). בנסיבות אלה, לפי הנתבעים, התקיימו שלושת יסודות עילת ה"עושק": מצוקתו של המנוח - הוא המתקשר בהסכם; ניצול מצבו ע"י התובעים; תנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל - ככל שהמדובר ב"הסכם מכר", כנטען. משכך ביטל המנוח את ההסכם, במכתבו לרשם המקרקעין - זמן קצר לאחר שגילה כי התובעים פועלים למימוש ההסכם (בדרך של רישום הערת אזהרה).

 

35. מעבר לכך, התייחסו הנתבעים לשני נושאים נוספים: "על העדים שהעידו ועל זה שלא"; והשני, סעד האכיפה.

 

בנושא הראשון הדגישו הנתבעים את חוסר המהימנות של התובע - "מי שאין יותר אינטרסנט ממנו, מי שמנסה לגזול סכום עתק לכיסו..." - שטענותיו השתנו במהלך הליך ההוכחות. ביחס לעו"ד פורת נטען כי "עדותו חסרת כל משקל", ובחלקה "מתפתלת ובלתי אמינה בעליל" - והוטל ספק בקיומה של הפגישה הנטענת בין עד זה לבין המנוח, כביכול בתחילת חודש מאי 2012. מנגד, אוזכרו העדים מתחום הרפואה שהביאו הנתבעים, "שני מומחים בעלי שם רפואי" - ד"ר לרמן וד"ר אביב, ומסקנותיהם (הזהירות, ועל דרך ההמעטה), לרבות כי המנוח לא היה כשיר להחליט החלטות מורכבות באשר לרכושו. כמו כן, אוזכרו גרסאותיהם של שאר העדים מטעם הנתבעים. מעבר לכך, חזרו הנתבעים על שאלת המועד - "מדוע הוגשה התביעה רק לאחר פטירתו של המנוח, ועל מי הייתה האחריות לפנות לבית המשפט בחייו של המנוח". בעניין אחרון זה הדגישו הנתבעים, לטענתם, כי אין כל הגיון בטענה בדבר "הורדת פרופיל" - לאחר שהתובע כבר עשה ניסיון לרשום הערת אזהרה על הדירה, ולאחר שהחלה תכתובת באותו עניין בין עו"ד פישר לבין עו"ד פורת. משכך, יש לזקוף לחובת התובעים את "מחדלם לנקוט הליכים למימוש הזכות הנטענת על ידם" - ובכך "להכריע כנגד קבלת התביעה", משהוגשה רק לאחר פטירתו של המנוח. בנושא השני, "בשולי הדברים", חזרו הנתבעים וטענו כי אין לתת סעד של אכיפה מקום שמדובר ב"שירות אישי" - "סעידה" של הבן החסוי.

 

הנטען בסיכומי התשובה:

36. לאחר סיכומי הנתבעים הגישו התובעים סיכומי תשובה קצרים מטעמם, בהם טענו - בדומה לנטען על ידם בכתב התשובה - הן טענות דיוניות וראייתיות כנגד סיכומי הנתבעים ואופן הגשתם, והן כי סיכומי הנתבעים דווקא מחלישים את טענותיהם.

 

וכך נטען בסיכומי התשובה כי הנתבעים זנחו חלק ניכר מטענותיהם בתחילת ההליך - ובמקביל לקו ב"שינוי חזית" או "הרחבת חזית" ביחס לטענות אחרות ואף צירפו ראיות חדשות לסיכומיהם. עוד נטען כי הנתבעים התעלמו כליל מ"טענות וטיעונים מרכזיים ונתמכים שהעלו התובעים" - ובכלל זה בקשר להיות חלק מהוראות ההסכם בגדר חוזה לטובת צד שלישי (האלמנה והבן), להודעת הוויתור שנשלחה ביחס להמשך הסיוע למנוח ולבן, לטענות כנגד ההסכם בין בני המשפחה, לטענות בקשר לדיני הראיות (טענות בעל פה כנגד מסמך, עדות שמיעה), ועוד.

 

37. לגופם של דברים, צוין כי - אין ממש בטענות כי ההסכם נעדר מסוימות (טענות המהוות גם הרחבת או שינוי חזית); בטענות כי אין המדובר ב"הסכם מכר" (בשווה כסף) בין הצדדים - לרבות על בסיס "מילה כזו או אחרת" בתצהיר ו/או בעדות התובע - ובטענות הנשענות על טיעון זה (כגון אפשרות החזרה מההסכם - שאף "מכיל התחייבויות בלתי חוזרות", בחינה מחמירה של גמירות הדעת, וכדומה); בטענה כנגד מועד מסירת טיוטת ההסכם לעיון המנוח; בטענות בעניין עילת ה"עושק"; ובטענות כנגד אכיפת ההסכם (לרבות משהנתבעים ויתרו על המשך ה"סעידה" - של המנוח כמו גם של בנו).

 

עוד הודגש כי "אין בידי הנתבעים ראיה כלשהי לביטול ההסכם, כל שכן בהסכמה ובכתובים" - לרבות לא המכתב לרשם המקרקעין, שאף מאוחר בכתשעה חודשים לחתימת ההסכם (זמן שאינו "סביר" לביטול ההסכם); כי "הנתבעים לא הצליחו לקעקע את הסיוע רב השנים שניתן למנוח ע"י מחלב... וחלף זאת ניסו להציג טענות הנוגעות לכל היותר לדיני כדאיות העסקה" - משלא חלקו על עצם מתן הסיוע; וכי "הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי המנוח היה בלתי כשיר משפטית להתקשר בהסכם" - משחוות דעתה של ד"ר לרמן "קרסה וממילא לא הצליחה לגבור על חזקת הכשירות העומדת למנוח לפי הדין" - ובפרט כאשר המנוח לא הוכרז כפסול דין. בהקשר זה אף ביקשו התובעים לדחות את הטענות בקשר להיות המנוח בלתי מיוצג בעסקה (שכן כך נהג בעסקיו תמיד), ולאי-בדיקתו עובר לחתימת ההסכם ("שהרי אין ולא הייתה סיבה לפעול באופן זה...").

 

מועד הגשת התביעה ונטל השכנוע:

38. בטרם נתייחס לעצם השאלות שבמחלוקת, והנצרכות להכרעה בתביעה, נקדים ונידרש לנושא מועד הגשת התביעה - בשלהי שנת 2015, כשנתיים לאחר פטירת המנוח - ולנפקותו של העיתוי, לחובתו של מי מהצדדים.

 

39. בענייננו אין חולק כי עוד במחצית שנת 2011 (ביום 19.7.11 או במועד סמוך) נחתם ההסכם בין המנוח לבין התובעים - הגם שהמנוח לא חתם על מסמכים אחרים שהיה עליו להמציא לתובעים, לרבות ייפוי כוח בלתי חוזר.

 

אין גם חולק כי עוד בחודש אפריל 2012 החל התובע לנסות ליישם את ההסכם, משביקש מעו"ד פורת לרשום הערת אזהרה על הדירה - אולם לשכת רשם המקרקעין סירבה לרשום את ההערה. אין חולק כי מיד לאחר מכן למד התובע כי המנוח - באמצעות עו"ד פישר - מתנגד ליישום ההסכם, וטוען - וזאת בין היתר - כי "ההסכם בוטל על ידי במפורש וכך סיכמתי עם שלומי מחלב... הסכם שכבר לא קיים" (לשון המכתב לרשם המקרקעין). גם לגרסת התובעים - כי המנוח רצה בקיום ההסכם, ולכן אף לא ביטל אותו - נודע להם, אותו זמן, ולרבות בפגישה בבית המרגוע, כי משפחתו של המנוח מתנגדת לקיום ההסכם, ולוחצת על המנוח לבטל את ההסכם.

 

על אף כל האמור, הגישו התובעים את תביעתם כאן - בה עתרו לאכיפת אותו הסכם ולסעדים נוספים הקשורים ביישום הוראות ההסכם - רק בשלהי שנת 2015, כשנתיים לאחר פטירתו של המנוח.

 

40. כאמור לעיל, את המועד המאוחר להגשת תביעתם ביקשו התובעים לנמק ברצון להימנע מיצירת חיכוכים בין המנוח לבין הגיסה ("הנמכת פרופיל") וב"היעדר צורך".

 

באשר לטיעון הראשון, מקובלת עלי טענת הנתבעים כי לא ברור כלל כיצד ניתן היה להימנע מיצירת חיכוכים בין המנוח לבין הגיסה - אם המנוח אכן התנגד לביטול ההסכם, בעוד שהגיסה רצתה בביטולו - כאשר הנושא כבר "הועלה על השולחן" והוצף בין הצדדים, משהתובע כבר עשה ניסיון לרשום הערת אזהרה על הדירה, ולאחר שהחלה התכתובת באותו עניין בין עו"ד פישר - מטעם התובע ו/או משפחתו - לבין עו"ד פורת - מטעם הנתבעים.

 

גם הטיעון השני אינו מובן, שכן איזה "צורך" ביישום ההסכם "נעדר" ב"זמן אמת", במהלך שנת 2011 ו/או במחצית שנת 2012 - והחל להתקיים רק בסוף שנת 2015? ויוזכר כי לפי הוראת סעיף 25 להסכם התובעים אינם זכאים לשכר דירה עד מועד פטירת האלמנה - והרי האלמנה הייתה ועודנה בחיים, והדירה מושכרת ושכר הדירה מתקבל על ידה. כך בשנת 2011, כך בשנת 2012, וכך גם בשנת 2015.

 

מנגד, הנתבעים עמדו, עוד במחצית שנת 2012, הן על ביטול ההסכם והן על ויתור ביחס להמשך הסיוע אותו נדרש התובע לתת לפי הוראות ההסכם - והודיעו שני אלה לתובעים. בהמשך לכך אף חתמו על הסכם המתנה, לפיו הועברו הזכויות בדירה נשוא התביעה מהמנוח - כאשר נרשם כי "מעניק המתנה [המנוח] מודיע ומצהיר כי ביטל לחלוטין כל הסכם אחר שבינו ובין צד ג' כלשהוא, ואין לאף צד שלישי כל זכות בדירה מלבדו".

 

בנסיבות אלה, נראה כי לנתבעים לא עמד טעם של ממש להגיש תביעה הצהרתית בדבר ביטול ההסכם (הגם שאכן עשו כן - בבית המשפט לענייני משפחה, בתחילת שנת 2015).

 

41. לאור כל האמור לעיל, יש לזקוף את העיכוב (שיהוי) בהגשת התביעה כאן לחובת התובעים - וליישם בעניינם את ההלכות המשפטיות הנוגעות לתביעה נגד עיזבון ולנזק ראייתי.

 

וכך נקבע בעניין נטל השכנוע, המוטל על תובעים - בעיקר נגד עיזבון, ב-ע"א 45/15 נבולסי נ' נבולסי (15.5.17):

"כידוע, הכלל בדבר נטל ההוכחה במשפט האזרחי הוא "המוציא מחברו עליו הראיה", ומשמע שבעל דין המבקש לזכות ביתרון או בהנאה כלשהי מכוחו של המשפט המהותי, שומה עליו להוכיח במאזן ההסתברויות כי מתקיימות העובדות המבססות את אותה זכות. זאת בהתאם לעיקרון שדיני הראיות הולכים אחר הדין המהותי (...). לרוב התובע יהיה הצד שנושא בנטל השכנוע, כמו גם בחובת הבאת הראיה (...) - וכך גם בענייננו. המשיב הוא שביקש בתביעה שהגיש "להוציא מחברתו" המערערת, על ידי כך שבית המשפט יצהיר כי הוא זכאי להירשם כבעלים של 130/445 חלקים מהחלקה תחתיו של אחמד, שזכות הבעלות הייתה רשומה על שמו ערב הגשת התביעה... מלבד זאת המערערת, היא הנתבעת בבית המשפט המחוזי, לא באה אלא מתוקף עזבונו של אחמד וכיורשתו, ובהקשר זה נקבע בפסיקה לא אחת כי "רובץ על התובע נטל הוכחה גבוה מזה המוטל על תובע בהליך אזרחי רגיל" (ע"א 2556/05 זלוטי נ' אינדיבי, בפיסקה 11 (8.2.2009); וראו גם סעיף 54(4) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971)."

 

וראו גם: ע"א 6894/15 זלצר נ' אבירם (7.9.17).

 

בנסיבות אלה חל גם הכלל בעניין נזק ראייתי, כי צד הגורם לחברו ברשלנותו נזק ראייתי - מוטל עליו נטל השכנוע כי הטענות העובדתיות שטוען חברו אינן נכונות. וראו בהקשר זה: ע"א 4438/15 שלמה נ' משטרת ישראל (26.2.17) ו-רע"א 6948/13 מנהל מס רכוש נ' קטיף מושב שיתופי בע"מ (13.12.15).

 

השאלות שבמחלוקת:

42. לא בכדי מצאנו לנכון לפרט בהרחבה, יחסית, את הנטען על ידי הצדדים בכל הקשור לשאלות השנויות במחלוקת מהפן העובדתי וכך גם מהפן המשפטי.

אולם, בסופו של יום דומה כי שתי שאלות מרכזיות נצרכות להכרעה וכי אין צורך להכריע בכלל השאלות העובדתיות השנויות במחלוקת, אלא אותן אלו המשליכות על המסקנות בהיבט המשפטי.

 

43. השאלה האחת, ולאו דווקא בסדר הנדרש, עניינה האם ההסכם מושא התביעה עניינו הסכם מתנה או הסכם מכר.

ככל שמדובר על הסכם מתנה, די אם ייקבע שאכן המנוח חזר בו ממנו, על מנת לדחות את התביעה. בלשון אחרת, אם אכן מדובר במתנה, אין חולק כי מעת שמדובר בעסקה במקרקעין הרי מדובר בהתחייבות לתת מתנה אשר בד בבד מאפשרת לנותן המתנה, ובמקרה דנן המנוח, לחזור בו מהמתנה ובלבד שלא נשללה זכות זו, וללא צורך בהנמקה.

אם אכן זו תהיה המסקנה, אין צורך להידרש ולהכריע בשאלה השניה המרכזית השנויה במחלוקת בין הצדדים.

 

44. שאלה שניה זו עניינה החל בשאלת כשירות המנוח לכרות הסכם בכלל והמשכה בטענה כי נוכח אשר הועד, מדובר בשאלה ספציפית וממוקדת בשאלת גמירות הדעת של המנוח בעת כריתת ההסכם.

ודוק, קיימת קורלציה בין ההכרעה בשאלה הראשונה לשאלה זו. כפי שיפורט בהמשך הדברים, יש לבחון באופן שונה את שאלת גמירות הדעת בעת שעסקינן במתנה לבין מקרה בו עסקינן במכר. יוער כבר עתה, כי הדברים גם משפיעים באופן חלופי גם על ההכרעה בשאלה הראשונה, וכפי שהדברים יפורטו כאמור בפרק הדיון.

 

45. מכל מקום, נוכח האמור לא נידרש להכרעה בכלל השאלות אלא רק באותן שאלות הנדרשות לשתי השאלות המרכזיות המפורטות לעיל.

 

מהות ההסכם נשוא התביעה - "הסכם מתנה" או "הסכם מכר":

46. בלב כל המחלוקות והשאלות בתביעה זו, מצויה השאלה בדבר מהות ההסכם נשוא התביעה - הגדרתו כ"הסכם מתנה" או כ"הסכם מכר".

 

כאמור, לטענת התובעים המדובר בהסכם מכר - ולמצער הסכם שחלים עליו דיני המכר ("עסקת מכר מעורבת עם מתנה") - שתוכנו, לשונו, צורתו וכותרתו מעידים על כך. מנגד, לטענת הנתבעים המדובר בהסכם מתנה ("מתנה שכרוך בה תנאי או חיוב") - כנלמד גם מעדות התובע ומעדות עו"ד דוד, לרבות לאור ניסוח ההסכם, ומהעובדה שהתובע עזר למנוח - מרצונו הטוב - קודם לחתימת ההסכם.

 

47. בענייננו, אין חולק כי ההסכם נוסח ע"י עו"ד דוד (מטעם התובע) ובמעורבותו של התובע (כשנטען כי גם המנוח היה מעורב בכך, בשיחות טלפוניות) במהירות רבה, ועל בסיס הסכם קודם שנמצא במחשבו של עו"ד דוד. מטעם זה אף נמצאות בנוסח הסופי והחתום של ההסכם טעויות "העתק - הדבק" (כגון אזכור שמותיהם של עורכי דין נוספים, בסעיף 20 להסכם או התייחסות בהסכם לחבות אפשרית בתשלום היטל השבחה, ועוד). רק לאחר מכן הועבר ההסכם כולו לעיון המנוח, לתקופה נטענת של כשבועיים ימים - לאחריה נחתם (תוך הוספת סעיף 25 להסכם).

 

בהתאם להלכה הפסוקה - ככלל ובנסיבות אלה בפרט - יש לפרש את ההסכם לא רק לפי לשון החוזה, אלא לפי כלל נסיבות העניין. וכך נקבע ב-ע"א 7869/14 ד.ד. ליה יזום והשקעות בע"מ נ' מנהל מיסוי מקרקעין ת"א (9.3.17):

"הצדדים לא שתו ליבם די הצורך על ניסוח החוזה ועל משמעותו, ומשכך מגלה ההסכם פנים לכאן ולכאן; לחלופין, יתכן והמשמעות הלשונית הפשוטה העולה מאי-אילו הוראות בהסכם, אינה כמשמעותה הניבטת מלשון החוזה... דרך הכלל היא כי התחקות כדבעי אחר אומד דעת הצדדים, תֵעשה באמצעות פניה אל מעבר לתוכן החוזה ולשונו,
אלֵי נסיבות כריתתו; מעמד הבכורה ללשון, מנגד, שמור לאותם מקרים חריגים,
בהם לשון החוזה חד-משמעית וברורה." [ההדגשות, כאן ובהמשך, אינן במקור]

 

וכך נקבע ב-ע"א 8763/15 זיו נ' גספא הנדסה בע"מ (4.1.17) כי - "בלעדיות הלשון היא החריג; לעיתים מזומנות נבקש לפנות אל מערכי הלב (נסיבות העניין - אומד דעת הצדדים). ולעיתים אף נעדיפן על פני הלשון (מובנו המילולי של החוזה)".

 

בפרשה זו אמנם נקבע כי "מקום בו שקדו ועמלו הצדדים על ניסוח החוזה, דקדקו בפרטיו, והתייחסו לתרחישים אפשריים מגוונים, ניתן לשער שכוונתם הייתה שהחוזה ימצה את מכלול יחסיהם, ועל כן יתחזק משקלו של אומד הדעת כפי שעולה מתוך החוזה גופו" - ואולם, כאמור לעיל, נסיבות המקרה כאן הפוכות כמעט לחלוטין.

 

ועוד תוזכר ההלכה הפסוקה בעניין "כלל הפרשנות כנגד המנסח", כפי שנקבע בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים, כי "חוזה הניתן לפירושים שונים והייתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו". וראו בעניין כלל זה: ע"א 4024/13 תקווה - כפר להכשרה מקצועית בגבעות זייד בע"מ נ' פינקוביץ (29.8.16).

 

48. נסקור, אם כך, את כלל נסיבות כריתת ההסכם - ככל שניתן ללמוד מהן על מהותו של ההסכם (בנפרד משאלת הכשירות המשפטית וגמירות הדעת של המנוח, אליה נידרש בהמשך).

 

לפי הנטען ע"י התובעים, עם התעמקות מערכת היחסים בין התובע לבין המנוח, החליט המנוח "למכור" לתובעים את הדירה ב"תמורה" על פועלו של התובע עד אותה עת. לפי עדות התובע, במשך השנים בהן היו בקשר חברי הדוק, עזר למנוח בעניינים שונים. בשל כך - ובהפתעה, בעת מפגש ביניהם בצהרי יום שישי, במחצית חודש יולי 2011 - ביקש המנוח לעזור לו כלכלית באמצעות "מכירת" הזכויות בדירה נשוא התביעה, על מנת שלא "ירגיש חייב" כלפי התובע בגין כל מה שעשה עבורו - בחינם, מאהבה ומרצון טוב - מה שהוגדר (בדיעבד) כ"תמורה".

 

כעולה מעדות התובע ועדות עו"ד דוד, התובע הזדרז ופנה לעו"ד דוד אשר שהה בחופשה בטבריה, על-מנת שהאחרון אשר טיפל בעניינים המשפטיים של משפחת רעייתו, וחרף דבריו של עו"ד דוד כי הוא שוהה בחופשה, עמד התובע על כך שעו"ד דוד יכין, על אתר, את המסמך הנדרש.

 

מהראוי להפנות לעדותו של עו"ד דוד בהתייחס לתובע, וכדבריו "הוא היה מאוד נרגש... הוא מאוד ביקש, הוא אמר שהמון, המון זמן הוא מטפל באיזה זקן ובבן שלו והזקן הפתיע אותו ואמר לו שהוא מוכן להעניק לו דירה או משהו כזה" (ההדגשה שלי, עמחלב 82 לפרוטוקול מיום 11.6.17), וכך גם בהמשך ציין אודות החלטת המנוח להעניק לתובע את הדירה.

 

כך גם בהתייחס לכותרת ההסכם, אשר נחזית מוזרה, הסביר "אני לא רושם ללא תמורה כספית שלא אומרים לי" (84) וכשהוא משליך לרשויות המס אודות הכותרת. לא בכדי נשאל עו"ד דוד מדוע ההסכם אינו מבטא את רצון המנוח להענקה, ותשובתו כי זה בהתאם לרצון הלקוח, וכשהלקוח הינו התובע, הגם שנאלץ להסביר "יכול להיות שנאמרה המילה במתנה ואני העדפתי את המילה ללא תמורה כספית... כי אני פוזל לכיוון רשויות המס..." (87).

 

עם זאת, אין לעד כל הסבר ראוי, אם בכלל, מדוע אין כל התייחסות לסיעוד העתידי, ובמיוחד בכל הקשור לבן, כולל סנקציה (עמחלב 93) וכשהסברו כי לפי ה"הואיל" השלישי, מדובר רק על העבר.

בהתייחס לנסיבות, העיד כי התובע אמר לו "... אני מפחד שיקרה משהו, לא יודע, אני לא יודע מה יקרה אם מישהו יסיט אותו הוא היה נשמע לחוץ" (98).

 

לבסוף, בעניין זה יש להפנות להתייחסותו לאמור בסעיף "התמורה", ובהתייחס לנושא המתנה, ולדבריו "קודם שנשאלתי בעניין הזה לא, לא הייתי ער לנקודה הזאת, אבל עכשיו אני אומר שבהחלט יכול להיות בגלל שיש תמורה עתידית לא רשמתי הסכם מתנה..." (106).

לא למותר לציין, כי עו"ד דוד כשל במתן הסבר לאותם חיובים שאינם הולמים את הנסיבות, וכשהתירוץ "העתק הדבק" (112).

 

יצוין כי לפי עדות התובע, בשיחה טלפונית הסביר לו עו"ד דוד - בין היתר - כי "ברגע שאתה נותן משהו בתמורה למה שאתה מקבל, זה כבר לא מתנה" ועל כן יש צורך כי ההסכם ינוסח באופן מסוים "כדי לבסס את זה שזה לא יהיה הסכם מתנה".

 

בניסוח ההסכם לקחו חלק עו"ד דוד והתובע - כשנטען שהמנוח היה מעורב בכך בשיחות טלפוניות - וכשעו"ד דוד הודה כי לא נעשו מצדו "שום שיחה, שום פניה, שום ניסיון... להבין את הצרכים" של המנוח.

 

רק לאחר סיום שלב הניסוח, הועבר ההסכם כולו לעיונו של המנוח - כשעו"ד דוד "יוצא מן התמונה" ולא מעורב עוד בחתימת ההסכם או בכל עניין הקשור בו.

לטענת התובעים, ההסכם הושאר אצל המנוח לכשבועיים ימים לפני חתימתו. יצוין כי בחקירתו עומת התובע עם אי-ההתאמה בין טענה זו לבין התאריך המופיע על גבי ההסכם (19.7.11) - ואז טען, לראשונה, כי תאריך זה מתייחס למועד הכנתו של ההסכם או למועד קבלתו אצל התובע, ולא למועד חתימתו (שנעשתה, אם כך, רק ביום 1.8.11).

 

מכל מקום, לאחר שדרש המנוח - לטענת התובעים - כי גם לאחר העברת הזכויות (לרבות חזקה) בדירה ימשיך שכר הדירה עבורה להיות משולם לו ולאשתו - הוספה להסכם, בכתב יד, הוראה כאמור כסעיף 25 להסכם. אז נחתם ההסכם ע"י המנוח והתובעים, הם הצדדים להסכם, ואף אשתו של המנוח (האלמנה) הוסיפה עליו את חתימתה.

 

49. עו"ד פורת ציין בתצהירו כי התובע והמנוח באו אליו יחד, וכי המנוח אמר שהוא מכר את הזכויות בבית וכי אינו רוצה לבטל את ההסכם, אולם לוחצים עליו לעשות כן לאחר שגילו את ההסכם, לאור הניסיון לרישום הערת אזהרה. עוד הצהיר כי הסביר למנוח כי כמו שחתימת ההסכם בשניים כך גם ביטול בשניים וכי התובע אינו מוכן לבטל את ההסכם, כשהמנוח אף סיפר לו כי מנסים לערב את ד"ר אביב, וכי הוא עצמו התרשם מהמנוח כאדם צלול וכשיר אשר הבין את מהות ההתקשרות.

לא בכדי נדרש בית המשפט לשאלה הכיצד לא התעניין עו"ד פורת בכל הקשור לדיווחים למס שבח (עמחלב 21 לפרוטוקול מיום 7.5.17) וכשהעד מאשר שאכן זה תמוה שלא שאל אודות מס השבח. בהתייחס לשאלת התמורה מבחינת דיווחי מס שבח, הסביר עו"ד פורת כי מדובר על מצב של יחסים מיוחדים כמו המקרה דנן (שם).

 

יתר על כן, לשיטתו מעת שקיימת בהסכם התחייבות מצד התובע לסיעוד, לא מדובר במתנה אלא מדובר בהתחייבות, ככל התחייבות אשר יש לה ערך כספי וכתשלום משכנתא.

העד אף נשאל לגבי נסיבות בהן אדם סייע פעמיים או יותר לאחר למלא תשבצים ולאחר שנה אומר לו בעל הזכויות כי לאות הוקרה הוא נותן לו דירה ששוויה 4 מיליון ₪, והאם כעורך דין הוא היה סובר כי מדובר בתמורה, ותשובת העד כי בנסיבות שכאלו מדובר על עירוב מסוים, מצד אחד הוקרה ומצד שני אם יש תמורה וכדוגמא מתנות לרופאים שמוסו (עמחלב 25-24) וכי ביחס לדירה דנן תשובת העד "על פי גישת רשויות המס יש תמורה" (25).

 

לאור עמדתו וגישתו נשאל עו"ד פורת על ידי הצד שכנגד אם קיימות בטוחות להבטיח את פירעון "התמורה" ולאור זאת שלא מדובר על תמורה כספית, ותשובתו כי לא ניתן לחשוב ברצינות על בטוחות (26).

 

50. עו"ד פורת גם נשאל מדוע אין בכל חילופי המכתבים רמז לפגישה שהתקיימה בינו לבין המנוח, וכאמור, תשובתו, כי ניסה להנמיך את הלהבות לאור הלחצים שחש שהמנוח נתון בהם הן מצד עו"ד פישר והן מצד גיסתו (30), וכי המנוח עצמו ביקש הן ממנו והן מהתובע להוריד פרופיל. גישה זו הייתה גם ההסבר לכך שלא החתים את המנוח על בקשה לרישום הערת אזהרה (44-43).

 

51. בסעיף 1(א) לחוק המתנה נקבעה ההגדרה לפיה "מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה". הדין בעניין חוק המתנה - ובכלל זה הגדרת המונח "מתנה" - סוכם בחוק המתנה, תשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, מרדכי א. ראבילו, מהדורה שניה (1996) (להלן: ראבילו).

 

בשאלה מהי "תמורה", סוכמו הדברים אצל ראבילו כך:

"החוזה נחשב בתמורה כאשר כל צד לחוזה מתכוון להפיק יתרון. החוזה נחשב ללא תמורה - או חינם - כאשר צד אחד מתכוון להעניק יתרון לצד השני... כדי שתתקיים עסקה בתמורה אין זה מספיק שיהיה יתרון לשני הצדדים, אלא נדרש שבין היתרונות ההדדיים של הצדדים יהיה יחס של הדדיות או של שוויון." [ראבילו, עמחלב 185-184]

 

"אם מוסכם בין הצדדים כי השירות ניתן חינם, ומקבל השירות רוצה להביע את
רגשי-תודתו בצורה מוחשית, הרי יש כאן מתנה, והמקרה דומה לזה של מתנות הדדיות, יהיו מחיר השירות וטיבו אשר יהיו... אם הוא ניתן חינם, ההקניה שבאה עקב השירות היא מתנה, והתחייבות הנותן תהיה התחייבות לתת מתנה." [ראבילו, עמחלב 194]

 

עם זאת, יצוין כי בספרות המשפטית נשמעה גם דעה שונה בשאלה זו. כך, במאמר הרוויזיה של דין המתנה בקודקס, מיגל דויטש, משפט ועסקים ד', תשס"ו (2006) (להלן: דויטש) נכתב כי:

"אם הצדדים קבעו בכל-זאת תמורה סמלית כלשהי, להבדיל מהיעדר קביעה של תמורה כל עיקר, יש להניח שבכך הם חפצו להשיג תוצאה מסוימת, והיא היעדר תחולה
של דיני המתנה על החוזה שערכו." [דויטש, עמחלב 335].

 

וכן נכתב כי "נראה כי תמורה שבעבר, היוצרת "חוב מוסרי", היא בגדר תמורה לצורך חוק המתנה" [דויטש, 336].

 

52. מעבר לכך, בסעיף 4 לחוק המתנה נקבע כי - "מתנה יכול שתהיה על תנאי ויכול שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר-המתנה או להימנע מעשותו". יוער כי, הפסיקה הבחינה בין שני סוגי העסקאות האפשריות כאמור בסעיף זה (וראו: בע"מ 1119/06 פלוני נ' פלונית (23.11.06); ע"א 8704/99 בן ציון נ' ההסתדרות הכללית של העובדים (28.10.03)) - אך הבחנה זו אינה נדרשת כאן.

 

לענייננו די אם נשאל אם יש באמור בסעיפים 5 ו-25 להסכם, לפיהם התובע ימשיך "לסעוד" את המנוח ואת בנו וכי שכר הדירה ימשיך להיות משולם למנוח ומשפחתו גם לאחר העברת הזכויות, כדי להוות "תנאי" או "נטל" כאמור בהוראת החוק, אז המדובר (עדיין) ב"הסכם מתנה" ("מתנה שכרוך בה תנאי או חיוב") - או שמא האמור בסעיפים אלה מבהיר כי המדובר ב"הסכם מכר" ("עסקת מכר מעורבת" - "עסקה מעורבת עם מתנה").

 

אף בעניין הוראת סעיף 4 לחוק המתנה סוכם הדין אצל ראבילו:

 

"במושג של "עסקה מעורבת עם מתנה" נכללים מקרים של עסקאות, שבהן היחס בין הביצועים (praestationes) של שני הצדדים הוא בלתי-שווה בצורה בולטת, תוך כוונה מודעת למתנה. שני הצדדים מסכימים, כי התמורה של צד אחד היא פחותה בהרבה
מן התמורה הראויה, תוך כוונה להעשיר את הצד האחר... כאמור לא תמיד יהיה קל להבחין בין עסקה מעורבת במתנה לבין מתנה [מותנית], המחייבת את המקבל
לעשות מעשה בדבר המתנה. הקריטריון המבדיל צריך להימצא בדומיננטיות שיש לחפש בכוונה של הנותן; ברצונו של הנותן; ברצונו להיטיב ולהקנות ללא תמורה, אפילו עם הגבלת החיוב המוטל על המקבל (סעיף 4 לחוק המתנה)... במתנה [המותנית], המחייבת לעשות מעשה בדבר-המתנה, האלמנט הדומיננטי הוא אלמנט החינם, תוך הגבלות מסוימות לנדיבותו של הנותן." [ראבילו, עמחלב 202-198]

"כדי להשיב על השאלה אם מתנה שיש בה modus [נטל] היא הקניה ללא תמורה - כדרישת סעיף 1(א) - עלינו לדון במעמדו של החיוב המוטל על המקבל, בפרספקטיבה
של העסקה כולה. כמו-כן, יש לבדוק את רצונו של הנותן... ההבדל בין מתנה שיש בה modus לבין עסקאות שיש בהן תמורה הוא לפעמים דק. אם הנותן התכוון קודם-כל
לתת מתנה, ולמילוי החיוב יש חשיבות פחותה, לפנינו מתנה שיש בה modus; אך אם הנותן מייחס חשיבות גדולה יותר למילוי החיוב מצד המקבל, לפנינו חוזה שונה ממתנה." [ראבילו, עמחלב 316-315]

 

וגם אצל דויטש הובעה התייחסות לשאלה זו:

"ברור שאם הנטל מתייחס לעשיית מעשה בדבר המתנה, לפנינו עדיין עסקת מתנה.
הדבר נובע בדרך של קל וחומר מהוראת סעיף 4 לחוק המתנה, הרואה אפילו חיוב בנידון כגורם שאינו שולל בהכרח את האופי המתנתי... ראוי להחיל בנידון מבחן גמיש,
שיבחן אם התנאי גורם לאובדן "האופי המתנתי" של העסקה, מבלי לקבוע קטגוריזציה נוקשה בנידון." [דויטש, עמחלב 333].

 

53. בנוסף יש מקום להתייחס לשני פסקי דין עליהם ביקשו הצדדים להסתמך: הראשון, אותו אזכרו התובעים, ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי, פ"ד מה(5) 410 - שניתן עוד בשנת 1991 (להלן: פרשת טוקאן); והשני, אותו אזכרו הנתבעים, ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2) 477 - שניתן מוקדם עוד יותר, בשנת 1987 (להלן: פרשת סעתי).

 

בפרשת סעתי בחנה כב' השופטת ש' נתניהו האם מדובר ב"הסכם מתנה" או ב"הסכם מכר", וכך קבעה:

"הטענה, כי לפנינו עסקה בתמורה, מסתמכת על האמור בייפוי הכוח: "הואיל ובתמורה למסירות בני... ותמיכתו בי המתמדת נותנת לו את הדירה הנ"ל..."...

טענה זו אינה מקובלת עלי. אכן, נוסח ייפוי הכוח בכל הנוגע למתנה אינו מוצלח.
נאמר בו, בהמשך מידי לדברים שצוטטו לעיל, גם זאת: "...נותנת לו את הדירה הנ"ל במתנה וללא תמורה כלשהיא"...

את האמור בסעיף שצוטט לעיל יש לפרש לפי גישה מהותית ולא לפי גישה פורמאלית. תוכנו של הסעיף מתיישב יפה עם שירות שניתן על-ידי בן לאמו חינם, ועם הבעת
רגשי תודה של האם על אותו שירות בצורה מוחשית על-ידי מתן מתנה. המושג "תמורה" בהקשרו של הרישא לסעיף הנ"ל אינו מצדיק פרשנות דווקנית של quid pro quo, והסיפא מלמד על כך. ייתכן שאת האמור שם בדבר תמיכה מתמדת יש לפרש כמתן מתנה על-תנאי או כמתן מתנה עם חיוב בדבר תמיכה באם לעתיד, במובן סעיף 4 
של חוק המתנה."

 

עם זאת, יוער כי את הכרעתה לדחות את הערעור ביססה השופטת נתניהו גם על כך שהענקת המתנה לא הושלמה, והמשיבה חזרה בה ממנה כדין (תוך התייחסות גם לקיומו של ייפוי כוח בלתי חוזר, נושא שיידון בהמשך פסק הדין). כמו כן יוער כי, שני שופטי ההרכב הנוספים - הן בדעת הרוב (יחד עם השופטת נתניהו) והן בדעת המיעוט לא התייחסו לשאלת מהות ההסכם (אלא לשאלות הקשורות בייפוי הכוח, ולמצגים שניתנו ביחס אליו).

 

בפרשת טוקאן בחן כב' השופט ג' בך את אותה שאלה, וקבע כי בנסיבות בהן נכתב בייפוי הכוח כי הזכויות במקרקעין הועברו "תמורת הפרנסה שלי וטיפול בעניינים הנוגעים לי ושמירה עלי מבחינה חברתית ורפואית ונפשית" - המדובר בעסקה שיש בה תמורה, ולמצער ב"עסקת מכר שמעורבת בה גם מתנה". עם זאת יצוין כי השופט בך הוסיף ואבחן את המקרה שבפניו מזה שהיה נשוא פרשת סעתי - באופן שיש בו גם לאבחן את המקרה שבפרשת טוקאן מזה שבענייננו - וכך קבע:

"אולם לא ניתן ללמוד מהמקרה הנ"ל לגבי המקרה דנן. במשפט ההוא, ה"תמורה"
עליה מדבר ייפוי הכוח ניתנה על-ידי הבן לאמו בעבר, וייפוי הכוח אמר במפורש כי הדירה ניתנת לבן "במתנה וללא תמורה כלשהיא". ואילו במקרה הנדון כאן התמורה מתייחסת לעתיד, כפי שמשתמע מנוסח ייפוי הכוח, וכן מהעובדה, שלא הוכחשה על-ידי המערער, כי לפני עריכת ייפוי הכוח לא טיפל הוא במשיבה או דאג לצרכיה."

 

והרי אין חולק - והדבר נקבע מפורשות בסעיף 5.3 להסכם כי "הקונה [התובע/התובעים] סעד את המוכר [המנוח] ובנו במשך למעלה מ-3 שנים שקדמו לחתימה על הסכם זה".

 

באשר לעמדת שני שופטי ההרכב הנוספים יוער כי בעוד שכב' השופט א' מצא הסכים עם השופט בך כי המדובר בעסקת מכר (לרבות מטעמים משפטיים נוספים, שלא נטענו כאן), הרי שבפרשה זו חלקה כב' השופטת ש' נתניהו על קביעתו של השופט בך בקשר עם מהות ההסכם, כשהיא חוזרת על עמדתה כפי שנקבעה בפרשת סעתי ומוסיפה וקובעת כי: "פרשנות לפי הגישה המהותית אינה סבה על המלה - ב[פרשת סעתי] "תמורה", ובענייננו "מכירה". הפרשנות סבה על התוכן. כשם כן כאן, מקבל המתנה נתן או אמור לתת תמיכה ועזרה לנותן המתנה... יש כאן אפוא התחייבות לתת מתנה, המחייבת את מקבלה לתת לנותן המתנה שירותים בעתיד".

 

54. בהתחשב במכלול העדויות והנסיבות, נראה כי בפנינו הסכם מתנה, על כל המשתמע מכך.

נפרט את נימוקינו לכך, וראשית נידרש לנסיבות כריתתו, וכך גם תוכנו של ההסכם השנוי במחלוקת.

 

55. נחזור ונפנה להוראותיו השונות של ההסכם, אשר לא בכדי מצאנו מקום לפרטן בהרחבה כדלעיל.

כותרת ההסכם מציינת מפורשות כי לא מדובר בתמורה כספית, ואכן, אין חולק כי לא ניתנה ולא אמורה להינתן כל תמורה כספית בגין העברת הזכויות לתובעים.

לאמור יש להוסיף כי מדובר בעיקרו של דבר, לפחות לפי הכתוב, ברצון לגמול לתובע על אשר סעד את המנוח, הגם שבפרק התמורה מדובר גם באופן כללי על התחייבות להמשיך לסעוד את המנוח והבן.

 

עם זאת, דווקא מתוך עדותו של עו"ד דוד, לרבות אשר אמר לו התובע, עולה כי המנוח התכוון להעניק לתובע את הדירה, ובלשון הענקה. כך גם, לא בכדי, התקשה עו"ד דוד להסביר את "התמורה" ומעת שאין בפנינו כל "מסוימות" בכל הקשור לנושא "התמורה" הנטענת, וזאת בהתייחס לעתיד.

לא מדובר במקרה דנן, בסיעוד במובן של שירותי סיעוד, וזאת נוכח אשר עולה מהעדויות אודות מערכת היחסים שבין המנוח לבין התובע, משך השנים טרם כריתתו של ההסכם, וכך גם ביחס למעורבותו של התובע בכל הקשור לסיעוד בנו של המנוח.

יתר על כן, למעט אותן הצהרות כלליות בסעיף 5 להסכם, הוא סעיף התמורה, אין בפנינו מאומה בהתייחס לשאלת התמורה.

כך, אין כל בטוחות לאותה תמורה, ואף בנושא זה לא ניתנה תשובה ראויה מפי עדי התובעים.

 

במיוחד מוקשים הדברים, לאור אשר צוין אודות הפיצויים המוסכמים מראש, בסך 1,000 ₪, וכנזק אשר נקבע כעלול להיגרם למי מהצדדים, וזאת בתום לב, ולתנאים המיוחדים  המפורטים בסעיף 23 להסכם. 

אם אכן מדובר בתמורה שיש בה ממש, ולא ב"גרגיר חיטה", היינו מצפים למצוא בהסכם מעבר לאשר פורט בו, או יותר נכון, אשר כלל לא פורט בו, וכך גם בהתייחס לפיצויים המוסכמים מראש.

 

56. בבחינת סעיפי ההסכם עצמו, עולה כי מדובר בניסיון – ויתכן מכוון – לכלול בהסכם סעיפים אשר נועדו להצביע, כביכול, על מתן תמורה, הגם שקשה לקבל שאכן בנסיבותיו של המקרה דנן, אכן כך היו הדברים, ולאחר שגם עו"ד דוד נאלץ להודות שאכן מדובר בגדר של "העתק-הדבק" ולא מעבר לכך.

כך, אם נעבור על עיקרי הוראות ההסכם, ובהתחשב בתמורה הנטענת, קשה להבין את אותה הצהרה שנדרשה מהקונה, הם התובעים, כי ראו ובדקו את הזכויות, וכי לא תהיה להם טענה אודות אי התאמה וכדומה, וכך גם אותה הצהרה במבוא, מצד המוכר – הוא המנוח, אודות היות הדירה נקיה מכל זכות צד שלישי, והסעיף הכללי בדבר הרצון למכור ולקנות.

 

התהיות חוזרות ונשנות גם בהצהרות המוכר והקונה בסעיפים 2 ו- 3 להסכם, ובמיוחד ראוי להפנות להצהרת הקונה כי בדק את התב"ע וזכויות הבניה בעיריית תל-אביב, וכי הדירה ראויה למטרותיו.

גם כל הקשור למועד המסירה ב- 1.8.11, דהיינו כחלוף מספר ימים ממועד כריתת ההסכם, וכשנגד האמור התחייב המנוח – הוא המוכר, להמציא את המסמכים המפורטים בסעיף 14 להסכם, כאשר הדבר אינו ריאלי ומצביע על ניסוח סעיפים כעין "מראית עין" בלבד.

דומה כי די באמור על-מנת להצביע כי לכאורה אין קשר בין תוכנן של הוראות ההסכם לבין נסיבות כריתתו של ההסכם, ועל כן אין צורך להפנות לסעיפים נוספים המצביעים על כך.

 

57. גם התנהגות הצדדים, ובמיוחד הפועלים מטעם התובעים, לרבות התובע עצמו, יש בהם להצביע על מהותו של ההסכם.

בניגוד לאמור בו, מעבר לחתימת ההסכם על-ידי הצדדים והוספת סעיף 25 להסכם, לא נחתמו כל המסמכים הנוספים, שאמורים היו להיחתם, אם אכן היה מדובר בעסקת מכר בתמורה, ובהתאם להוראות ההסכם עצמו.

אין חולק כי לא נחתמה הבקשה לרישום הערת אזהרה, לא נחתמו ההצהרות הנדרשות לשלטונות מס שבח, וגם יפוי הכח הבלתי חוזר לא נחתם, ולמעשה למעט חתימתו של ההסכם עצמו, לא בוצע מאומה.

יתר על כן, גם מעת שנקרתה ההזדמנות לתיקון הנדרש, דהיינו – מעת שלטענת התובעים סר המנוח יחד עם התובע לעו"ד פורת, לא בוצע מאומה, וקשה לקבל את הסברו של עו"ד פורת, לפיו ביקשו "להנמיך את הלהבות" אל מול הלחצים שכביכול הופעלו על-ידי עו"ד פישר והגיסה, בכל הקשור להסכם.

 

חזקה שאם אכן מדובר היה בהסכם מכר, הרי אותו גילוי של "לחצים" נטענים, יוביל בהכרח למימוש וביצוע ההסכם לרבות כל הקשור לדיווחים לשלטונות מס שבח, פניה נוספת לרשם המקרקעין ובמיוחד הצפת הנדרש לקיומו.

דומה כי לא בכדי הדבר לא נעשה, וכאמור קשה לקבל את ההסברים שניסו לתת התובע והפועלים מטעמו.

מנגד, אם מדובר בהסכם מתנה, ייתכן והתובע סבר כי עדיף להחריש שמא אכן המנוח יחזור בו מהתחייבותו, ומעת שלא ראו במכתב לרשם המקרקעין כחזרה מהמתנה.

 

58. לאמור יש להוסיף גם את אשר עלה מחקירתו של עו"ד דוד, ואשר פורט לעיל, ואשר ממנו עולה כי מחד גיסא, הובע בפניו רצונו של המנוח להעניק את הזכויות בדירה לתובע, אולם מנגד, לא ראה עו"ד דוד את המנוח כבעל דברו, אלא ראה את התובע כ"לקוח", וכאשר לדבריו, פעל בהתאם לרצון הלקוח, באופן עריכת ההסכם, תוך שהבהיר לתובע את הקשור לנושא התמורה, והמשמעות הנוגעת לכך, וכשאין בין זה לבין הסבר זהה למנוח מאומה.

 

59. לכל האמור יש להוסיף את "הלחץ" שהפעיל התובע על עו"ד דוד להכין את טיוטת ההסכם עוד בהיותו בחופשה, וביום שישי, כל זאת מחשש שמא המנוח יחזור בו מאותה הפתעה – הענקת הדירה לתובע.

 

60. כפי שסוכמו הדברים אצל ראבילו - בניגוד לגישתו של דויטש, במאמרו - כי "תמורה" להסכם תימצא כאשר בין היתרונות שמפיקים שני הצדדים לו "יהיה יחס של הדדיות או של שוויון". כך סוכם, כאילו לענייננו, כי הסכם המביע "רגשי תודה" על שירות שניתן קודם לכן חינם מהווה "הסכם מתנה" (כעמדתה של השופטת נתניהו בפרשת סעתי - וניתן לראות באבחנתו של השופט בך, בפרשת טוקאן, כמסכימה עם עמדה זו).

 

עוד סוכם אצל ראבילו בספרו כי הבחנה בין "מתנה שכרוך בה תנאי או חיוב" לבין "עסקה מעורבת עם מתנה" ("עסקת מכר מעורבת") נעשית באמצעות איתור "האלמנט הדומיננטי" באותו מקרה - כאשר "במתנה [המותנית], המחייבת לעשות מעשה בדבר-המתנה, האלמנט הדומיננטי הוא אלמנט החינם, תוך הגבלות מסוימות לנדיבותו של הנותן" - "אם הנותן התכוון קודם-כל לתת מתנה, ולמילוי החיוב יש חשיבות פחותה, לפנינו מתנה שיש בה modus [נטל]" (כעמדתה של השופטת נתניהו בפרשת טוקאן).

 

61. נסיבותיו של המקרה דנן מובילה למסקנה כי מדובר בענייננו בהסכם מתנה. כפי שצוין לעיל, כותרתו של ההסכם "הסכם מכר של בתמורה כספית" וכאשר "התמורה" הינה גמול בגין העבר - מעת שצוין, בסעיף 5 להסכם, הוא סעיף התמורה, כי "הקונה" - דהיינו התובע - סעד משך שלוש שנים את המנוח ובנו, וכך גם אותה התחייבות עתידית שימשיך לסעוד הן את המנוח והן את בנו.

 

בהקשר ל"תמורה" זאת, הרי שאין כל פירוט לגבי העבר - הגם שאכן יכול ואינו נצרך. אולם, גם ביחס לעתיד אין כל פירוט אודות אותה התמורה. דהיינו, אופן הביצוע, שעות הביצוע, וכך גם ביחס לבן - לכמה שנים מדובר. כך אין כל הוראה אודות הבטחת ביצוע אשר נדרש "הקונה", ולבסוף בנושא הפיצויים מוסכמים בסך של 1,000 ₪ בלבד.

 

מעיון בהסכם עצמו עולה כי במקום לערוך הסכם כדבעי ביחס לחיובי כל אחד מהצדדים, ככל שמדובר אכן בתמורה, בחר התובע (או עורך דינו), להחתים את המנוח ואשתו על חוזה מכר רגיל - כולל הוראות אשר כלל אינן רלוונטיות או שאינן עולות בקנה אחד עם אשר עלה מהעדויות בדבר אשר טען התובע כי הצדדים התכוונו לו. בכלל האמור, תשלומים המוטלים על "המוכר" - כגון מס שבח, היטל השבחה, תשלום לעו"ד ועוד. דהיינו, לא רק הענקת דירה, אלא שה"קונה" יקבלה "נטו" - וכאשר על המנוח לשאת בכל אותם תשלומים נלווים.

 

לכל האמור יש להוסיף את אשר עלה מהעדויות, דהיינו הן עדות התובע והן עדות עו"ד דוד, אודות "בחירה" במתכונת שנקבעה וזאת בהקשר לשאלות מיסוי. לכך יש להוסיף את אשר העיד עורך הדין בדבר הלחץ שהפעיל התובע על מנת שימציא את ההסכם בדחיפות (נושאים שיש בהם השפעה גם ביחס למחלוקות נוספות).

 

הנה כי כן, ברי מהעדויות שהמנוח - לשיטת התובע - חפץ להעניק לו את הדירה במתנה כהוקרה, וללא תמורה. ואם נדרשים אנו לאותה הכרת תודה או לחיוב העתידי, הרי אין כל פרופורציה בין אותו "סיעוד" לבין שוויה של הדירה. על כן ניתן לקבוע כי החלק "הדומיננטי" הינו אכן אותה הענקה דהיינו בגדר מתנה, על כל התוצאות הנלוות מכך.

 

62. לאמור יש להוסיף כי חיזוק למסקנה זאת ניתן למצוא בסעיף 25 להסכם, אשר משמעותו כי בפועל המנוח ולאחריו האלמנה, הם אלו שייהנו מפירות השכרתה של הדירה, ורק לאחר פטירת שניהם, אז ורק אז יקבל התובע את ההוקרה והערכת התודה.

 

דומה הדבר לאותם מקרים בהם הורה מעניק לבנו את דירת המגורים, תוך התנאה כי ההורה יוכל להמשיך ולהתגורר בה, או ליהנות מפירותיה, זאת כהוקרה על טיפולו של הבן בעבר ואף התחייבותו לעשות כן בעתיד, אשר אין בה להפוך את העסקה להענקה בתמורה.

וראו עמ"ש (ב"ש) 1596-12-12 פלוני נ' פלונים (10.4.14) וכפי שצוין שם ביחס להתחייבות מקבל המתנה כשמדובר בהתחייבות הבן לטפל בהוריו הרי "...אף אם התחייבות זו ניתנת להיאכף בעתיד ואף אם יש לה תוקף מחייב ובר מימוש כלפי... הרי, מרגע סיום מעמד חתימת התצהירים, ואילך, התחייבות זו היא בעלת קיום עצמאי עתידי ואינה בבחינת תנאי מתלה או מפסיק בזיקה להתחייבות ההורים להעביר הזכויות במשק אליו".

וראו הדיון המקיף מפי כב' השופט ברק (כתוארו אז) והמסקנה המתבקשת בע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו(4) 57); 62.

 

אין לקבל את הטענה כאילו בהוספת סעיף 25, יש משום הענקת "תמורה" למנוח. כאמור, מדובר באופן הפוך מכך, דהיינו – כי למעשה בפועל, רק אחרי 120 של המנוח ואשתו, יהיו יכולים התובעים ליהנות מהדירה, הגם שכאמור, אין בפנינו הוראות משלימות שהיינו מצפים לראותן בנסיבות שכאלו.

 

63. כאמור, מעדויות התובע ועו"ד דוד, עולה כי למעשה היה ברור לעוה"ד כי מדובר ברצון המנוח להעניק וליתן לתובע במתנה את הדירה.

משכך, היה מקום לנסח את הדברים כניסוח הסכם מתנה וייתכן וניתן היה להסתפק בעריכת תצהירים בלבד. אולם, במכוון, וכפי שהבהיר עו"ד דוד לרבות לתובע, אם מבקשים למנוע את סיווג ההסכם כהסכם מתנה, יש לנסחו באופן שונה, ואכן כך נעשה.

 

ודוק, לעתים כל המוסיף גורע, ועצם החתמת המנוח על הסכם הכולל הצהרות והתחייבויות, אשר ברור שאינן מתאימות למהות רצונו של המנוח, יש בהן להצביע על הניסיון לנצל את רצונו של המנוח להעניק, לעריכת הסכם "מכר" כביכול.

 

מכל מקום, התרשמותי מהתובע והפועלים מטעמו וכך ממכלול הנסיבות, שברי שהמנוח התכוון למתנה ולא בכדי אין אנו מוצאים מאומה אודות "התמורה", מהותה ותנאיה.

 

64. לכל האמור יש להוסיף את אשר נרחיב בפרק הבא.

לא בכדי נקבע בפסיקה אודות הצורך בבחינת גמירות הדעת במתן מתנה, באופן שונה מעסקת מכר רגילה, לרבות מהנימוק אודות יסוד ההסתמכות מעת שמדובר במכר.

אם נשליך מעקרון זה על נסיבות המקרה דנן, הרי אין מקום, לכאורה, לטענה כי התובעים הסתמכו בדרך זו או אחרת על ההסכם, ובמיוחד בכל הקשור לעבר.

 

הנה כי כן, המסקנה העולה כי מדובר בענייננו בהסכם מתנה, ולא בהסכם מכר, וכי על כן חלות הוראות חוק המתנה, לרבות האפשרות לחזרה מהמתנה, כפוף למגבלות שבחוק המתנה.

לשאלת ביטול המתנה בפועל, נידרש לאחר שנדון בשאלה המרכזית השנייה.

 

הכשירות המשפטית וגמירות הדעת של המנוח

65. משהכרענו לגבי מהותו של ההסכם כ"הסכם מתנה", נחזור לשאלה מרכזית נוספת בתיק זה - הקודמת מהבחינה ה"כרונולוגית" לשאלת מהות ההסכם - היא שאלת הכשירות המשפטית וגמירות דעת המנוח לחתום על ההסכם.

 

כאמור, לטענת הנתבעים, המנוח נעדר כשירות רפואית לחתום על ההסכם נשוא התביעה - כעולה, לגישתם, בעיקר מעדות ד"ר לרמן וד"ר אביב. מנגד, התובעים הדגישו כי המנוח לא הוכרז פסול דין ולא מונה לו אפוטרופוס, ומכאן שהיה כשיר לחלוטין במועד כריתת ההסכם, וכי אין די בעדותה של ד"ר לרמן (שאף נטען כי נפלו בה שגיאות) כדי לקבוע אחרת. כך גם ביחס לעדות ד"ר אביב, שהעיד כ"עד רגיל" - כשהוא נמנע מלהגיש חוות דעת מומחה בשאלה זו.

 

באשר לגמירות הדעת של המנוח טענו הנתבעים כי היה על התובעים לוודא את קיומה באופן קפדני, ואילו בנסיבות העניין נעשה (כמעט) ההפך מכך. כן נטען כי, היעדר גמירות הדעת נלמד מקביעת סכום נמוך כפיצוי המוסכם ומאי-החתמתו של המנוח על מסמכים נלווים להסכם. מנגד, הדגישו התובעים בעיקר את מעורבות המנוח בהכנת ההסכם - החל מהצעת ההתקשרות להעברת הזכויות בדירה - ואת חתימתו על ההסכם ותיקוניו.

 

66. גם נושא גמירות הדעת בחתימת הסכם מתנה סוכם אצל ראבילו, כך:

"בהיות המתנה חוזה חד-צדדי, יש משנה-חשיבות לגמירת-דעתו של נותן המתנה, הוא המציע בדרך-כלל למקבל המתנה להתקשר בחוזה. יש לוודא מעל לכל ספק, כי נותן המתנה אכן התכוון לתת מתנה מתוך רצון חופשי וכי אין ליקוי-רצון הפוגע בגמירת-דעתו. במקרה זה דרוש "חופש מצפון והחלטה מלאים ושלמים יותר מאלו הדרושים בחוזים
דו-צדדיים". מאחר שמדובר במתנה, שהיא, כאמור, חוזה חד-צדדי, יש לשים דגש מיוחד על רצונו של הנותן ועל גמירת-דעתו בזמן יצירת החוזה." [ראבילו, עמחלב 37].

 

"בחוזה-מתנה, בשל אופיו המיוחד של החוזה כחד-צדדי, יש משקל מיוחד לחופש רצונו של הנותן. היות שרק הנותן צריך לבצע, מבלי שיהיה חיוב מקביל מצד המקבל, יש לבדוק היטב אם חופש-רצון זה התקיים. כאשר הרצון אינו חופשי לחלוטין, אין מתנה." [ראבילו, עמחלב 189]

 

יתרה מכך, נושא זה נדון (מאוחר לסיכום הדין אצל ראבילו) בבית המשפט העליון ב-ע"א 8622/06 פלוני נ' עיזבון המנוחה פלונית ז"ל (3.3.09) (להלן: פרשת עיזבון פלונית). עקב הדמיון בין פרשה זו לעניין הנדון כאן, יובאו הדברים שנקבעו שם בהרחבה יחסית:

"המנוחה לא הוכרזה פסולת דין - ולא אוכל לומר כיום אם ראוי היה לנקוט בדרך זו - ולפיכך פעולותיה אינן נטולות תוקף באופן קטגורי לפי הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב - 1962. ברם "חוק הכשרות אינו מוציא את תחולתן של הוראות חוק החוזים" - או של כל חוק אחר, לרבות חוק המתנה וחוק השליחות - "לכן, ניתן, במידת הצורך, להיזקק לעילות הבטלות הקבועות בחוק זה על מנת לבטל פעולות משפטיות שעשה הלוקה בנפשו טרם שהוכרז כפסול דין" (...). לא ניתן, כך סבר בית המשפט המחוזי, וכך סבור גם אני, לנתק בין מצבה הנפשי של המנוחה לתוצאות העסקאות שביצעה. על רקע דברים אלה, נבחן את שתי העסקאות שהמנוחה נטלה בהן חלק."

 

"עמידה על כוונתה של נותנת המתנה - היא המנוחה - במקרה זה אינו [עניין] פשוט, גרסאותיה אינן ברורות והתנהלותה לא הייתה עקבית - אך ברי כי לאור מצבה הנפשי שתואר מעלה, ספקות אלה פועלים לחובת המערערת [מקבלת המתנה], שבחרה להיכנס לדקויות משפטיות עם אדם במצבה של המנוחה."

 

"גרסתם היא שהמנוחה ביקשה לתת להם את הדירה ללא כל תמורה, והם ניאותו בסופו של יום לקבלה. קשה להלום גרסה זו, אלא אם כן נאמר שהיא תולדה ישירה של מצבה הנפשי של המנוחה (קרי מצוקתה) - ואם כן יתכן שיש לקבוע כי לא התקיימה הדרישה לגמירות דעת (ראו עניין זקן, עמחלב 587). גם אם סייעו המערערים למנוחה במזון, אין הדבר עומד ביחס למתנה הנטענת."

 

"לא אומר שלא ייתכנו נסיבות אנושיות שבהן תביא הכרת הטוב למתנה לגורם פלוני שהיטיב עם הנותן. ואולם, ככל שהמדובר באדם שהתנהגותו מעוררת שאלות, ושרקעו ה"יומיומי" - אף אם החלק הנפשי הרפואי לא היה ידוע למערערים - הוא כפי שהיה רקעה של המנוחה, מתבקשת "חשדנות טבועה" בכשרות ההליך, וכלל הנסיבות מצדיקות חשדנות זו והתוצאה המוסקת."

 

67. נבחן וניישם את האמור לעיל ביחס לנסיבות תביעה זו, ותחילה לעניין הכשרות המשפטית - כפי שהיא נלמדת מעדויותיהם של ד"ר לרמן וד"ר אביב, מטעם הנתבעים (ובהיעדר עדים מומחים בעניין זה מטעם התובעים). כנקודת מוצא יודגש כי המנוח לא הוגדר כפסול דין ולא מונה לו אפוטרופוס, שכן ב"זמן אמת" אף גורם מקצועי לא ראה צורך להמליץ כך.

 

68. ד"ר לרמן מבחינה בין כשירות רפואית וכשירות משפטית, בהדגישה כי אכן ישנם שינויים קוגניטיביים ומנטליים עם הגיל אולם אין בהם כשלעצמם לקבוע אי כשירות כללית, דהיינו בשאלת כשירות לקבל החלטות על גופו, צוואה והתנהלות באופן כללי, וכי ישנן אינדיקציות המצביעות על בעיות נפשיות שגורמות לבעיה בקבלת החלטות.

כך בשנת 2011 נתן את הדירה במתנה ולאחר מכן חזרתו ותוכנו של המכתב לרשם המקרקעין שם ציין כי מדובר בחבר אשר "ידע לקנות אותי", וכך גם אותו אירוע נוסף בפברואר 2013, צוואה המעניקה לד.י נכס.

 

אכן, לאור הבדיקות של ד"ר ששון אשר בדקה את המנוח ביום 30.12.12, עולה כי מבחינה קוגניטיבית מדובר בהתנהלות מעט למטה מן הנורמה, אולם הוא עדיין ידע את היקף הרכוש וכדו'. השאלה, האם הבין את ההשלכות של מתן רכוש יקר לחבר בעוד אשתו סיעודית ובנו סובל מסכיזופרניה וכשהם בעלי צרכים מיוחדים, כאשר אינו מביא בחשבון את ההשלכות וגם לא את מצב בריאותו הוא, תוך שציין ביחס לאשתו כי היא "מתפנקת" או "עושה את עצמה", דהיינו, האמור מצביע על "התעלמות מעובדות ותפיסת מציאות מעוותת, אשר יכולה לנבוע מבעיה נפשית/אישיותית ולא רק מבחינה קוגניטיבית".

 

עוד מפנה ד"ר לרמן לאותה התחייבות של המנוח לשלם שכר טרחה של 18% מערך הדירה וכשיש לציין כי בנושא זה מדובר לא בתובע אלא בעו"ד פישר. כך גם ציינה כי למעשה מדובר בהפרעת אישיות (גבולית כנראה), מצבי רוח משתנים, החלטות אימפולסיביות שאינן הגיוניות וחסרות פרופורציה ולא מתוך שיקול דעת אמיתי, ולאחר מכן מתוך אותה אימפולסיביות ביטול המתנה וכשהוא אינו מבין את ערך התמורה מול השירות.

כאמור, המנוח התעלם מעובדות בסיסיות שאינן נוחות לו וכלשונה "לא הבין משמעויות של דברים השלכותיהם ופעל ללא פרופורציות לאדם סביר. מדובר בהתנהגות תנודתית, שאין מאחוריה הבנה אמיתית ומלאה של השווי של הדירה ולא של השירותים שקיבל מהחבר".

 

69. במסגרת חקירתה אישרה שאכן היא מומחית בגריאטריה אך היא נקראת גם פסיכו גריאטרית, אשר לא נחשב כמקצוע במדינה וכשהיא מרצה גם בתחום זה.

כך חזרה והדגישה כי הקביעה אודות אי כשירות הינה מהפן הרפואי ואין טענה כי הבעיה היא קוגניטיבית (עמחלב 367 מחקירתה מיום 4.6.17). כך גם היא מאשרת כי אכן ההתרשמות האישית חשובה (368), והדגישה את החשיבות של הבדיקות שנערכו על ידי ד"ר ששון ב-30.12.12 ו-6.12.13 וכי מדובר בבדיקה מקיפה הכוללת בדיקה קוגניטיבית. כך טלפנה לד"ר ששון אשר אישרה שהיא זוכרת את המנוח והופעתו המרושלת וכאשר בדצמבר הוא הגיע עם בגדי קיץ (376), וכך אף נעליים הפוכות כשאחת יותר גדולה, והדיף ריח שתן וכשהוא צוחק ללא קשר לשאלות. הגם שכך, הוא התמצא בזמן ובמקום וכשהזיכרון סביר, גבולי, אבל מספיק לקביעה שאכן הבדיקה הקוגניטיבית הייתה סבירה (שם). עם זאת היא לא דיברה עם רופא המשפחה וגם לא עם ד"ר אביב.

 

בשאלת התנהלותו, ציינה אודות האימפולסיביות "נותן פה מתנה, מתחרט, פתאום מכיר מישהו אחר, נותן לו מתנה, מתחרט" (380), וכי יכול ואדם יקבל החלטה שגויה אבל עדיין צלול וכשיר וכי לא די בכך שאנחנו נחשוב שמדובר בהחלטה לא הגיונית (381).

לא בכדי נדרש בית המשפט לשאלה אודות תוכנה של צוואה בה אדם נותן את כל רכושו לבעל חיים, ואזי הסבירה העדה כי יש להסתכל על המכלול ולא על כל החלטה לגופה, וכי בנסיבות של המקרה דנן מדובר בהפרעה מסוימת באישיות, הפרעה גבולית, הגם שזה רצונו.

 

בהתייחס לשאלת גמירות הדעת ציינה כי אכן הייתה לו הבנה לגבי הרכוש שיש לו "...אבל לא הייתה לו הבנה של מה אני נותן תמורת מה אני מקבל האם בזה שאני נותן את הדירה שלי לאדם צעיר שאין לי אתו שום דבר משפחתי או חברי והוא, מתוך מחשבה שהוא ידאג לבן שלי, אבל אם אני מבין שכדי לדאוג לבן שלי דווקא הבן שלי צריך את הדירה זאת אומרת הרובד של החשיבה ושל ההבנה שלו הוא מאוד שטחי. העובדה שהוא משנה את דעתו כל הזמן זה אצלנו סימן מאוד..." (382).

הגם שכך, הרי לאור בדיקתה של ד"ר ששון שסברה כי המנוח אינו זקוק לאפוטרופוס אזי קיימת כשירות, אך לדבריה יש לבחון את החלק הרפואי ברבדים. כך הסבירה כי הראשון מסוגל לקבל החלטות על גופו. השני לערוך צוואה תוך הבנה מי המוטבים, מה הרכוש כולל ואיך יחולק, והרובד הקשה, הכלכלי, שמצריך להבין בכל הקשור לרכוש, כמה זמן יחיה, הצרכים ולכמה כסף ידרשו כדי לחיות (383).

עוד ציינה כי המנוח לא יכול היה לראות מה הצרכים שלו וכאשר ד"ר לרמן מאשרת כי היא לא הייתה נותנת אישור להחתים אותו על העברת מתנה לידיד (384).

 

בנסיבות של המקרה דנן מדובר בפגיעה באישיות, כאשר בדרך כלל מצב שכזה לא משתנה וכי ביחס למנוח "...ספציפית עם כל צורת ההתנהגות זה פגע בהתנהגות שלו ופגע ביכולת השיפוט שלו" (390).

יתר על כן, אכן הסתמכה על מסמכים שלאחר המועד הקובע, דהיינו חודש יולי 2011 ולשאלה אם לא יתכן כי המצב הדרדר לאחר מכן, השיבה "בדרך כלל בעיה של אישיות זה לא משהו שהוא מתדרדר משנה אחת לשניה, בעיה קוגנטיבית יכולה להידרדר" (416).

עם זאת יש לציין כי העדה התקשתה להשיב אם הייתה מגיעה למסקנה שונה אם הייתה יודעת כי למנוח עוד שתי דירות וכי העתיד הכלכלי שלו מובטח, והשיבה "לא בטוח" (416).

כך גם משנדרשה לשאלה אם מדובר על מסקנות מהסברים לא ראויים או שיקולים לא ראויים, השיבה "...כי מה שאנחנו רואים זה צירוף של המון, המון דברים קטנים שכל אחד בפני עצמו אולי לא אבל הכל ביחד זה כמו פאזל שכל חתיכה אבל הכל ביחד נותן תמונה של אדם" (420).

 

70. כאמור לעיל, ד"ר לרמן הגישה את חוות דעתה, באופן רטרוספקטיבי, על בסיס בדיקות שנערכו למנוח ע"י רופאים אחרים (בעיקר ד"ר ששון) בשנים 2012 ו-2013 (כאשר ההסכם נחתם במחצית שנת 2011) - בלא ששוחחה עם חלק מאותם רופאים ובלא שעיינה לא בהסכם נשוא התביעה ולא בכתבי הטענות של התובעים, וכשהיא מעידה על הדברים כ"מכלול"/"פאזל" כאשר פרטיו העובדתיים נתונים בעצם במחלוקת עובדתית (כגון בעניין תמורות שנתן המנוח לד.י או בעניין סיבת העברת הסך של 100,000 ₪ מהמנוח לתובעים). בחוות דעתה של ד"ר לרמן נקבע כי המנוח היה בעל שיפוט תקין (במועדים מאוחרים לחתימת ההסכם), כשיר מבחינה "קוגניטיבית", ידע את היקף רכושו ומחירם של דברים.

עם זאת, בחקירתה הנגדית חזרה ד"ר לרמן וסיכמה כי המנוח סבל מבעיה "אישיותית", בעיה הקשורה ב"ריזנינג" - פער בין עובדה להחלטה, אי-הערכה נכונה של ההשלכות, המתבטא גם בשינוי דעה באופן קיצוני ואימפולסיבי (כפי שאירע למנוח, לגישתה). משכך, טענה כי המנוח היה "לא כשיר" מבחינה רפואית/משפטית להיקשר בהסכם, וכי הוא נעדר כשרות משפטית מחמת בעיה "אישיותית", כאמור. כמו כן יודגש כי במהלך עדותה הכירה ד"ר לרמן כי "הכשירות הרפואית" משתנה לפי המקרה; כי היא "לא יודעת" אם יש לראות בכל פעולות המנוח כבטלות בדיעבד; וכי אדם יכול להיות כשיר לפי החוק, ולבצע שגיאות או לקבל החלטות מסוימות שאחרים יחשבו שאינן הגיוניות.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מניסיונה ומומחיותה, למצער, בשאלת גמירות הדעת.

 

71. גם ד"ר אביב (פסיכיאטר) ביקש להעיד בעניין הכשירות המשפטית של המנוח - וזאת על סמך שתי פגישות, בלבד, שערך עם המנוח; ומשכך העיד כ"עד רגיל", באמצעות הגשת תצהיר עדות ראשית (ולא באמצעות חוות דעת). בעדותו עמד ד"ר אביב על אבחנתו המדויקת, לפיה קיימים "ספקות משמעותיים לגבי השיפוט החברתי" של המנוח, כי המנוח הפגין "חוסר שיפוט בנכסי המשפחה", וכי המנוח היה קל לניצול בידי זרים. עם זאת, הודה ד"ר אביב כי לא ראה את ההסכם נשוא התביעה - וכי אין לו די נתונים לקבוע את כשירות המנוח (או את גמירות דעתו).

 

72. הנה כי כן, אין בחוות דעתה של ד"ר לרמן, וכך גם בעדותו של ד"ר אביב, להגיע למסקנה כי המנוח לא היה כשיר כלל ועיקר לחתום על ההסכם.

שונים הדברים בכל הקשור לשאלת גמירות הדעת של המנוח להתקשר בהסכם.

 

73. כאמור לעיל, וכמסוכם אצל ראבילו, "יש לוודא מעל לכל ספק, כי נותן המתנה אכן התכוון לתת מתנה מתוך רצון חופשי וכי אין ליקוי-רצון הפוגע בגמירת-דעתו... יש לשים דגש מיוחד על רצונו של הנותן ועל גמירת-דעתו בזמן יצירת החוזה".

 

יתרה מכך: בפרשת עיזבון פלונית הושם דגש כי גם כאשר נותן המתנה אינו פסול דין ואין פגם בכשירותו המשפטית, "מתבקשת "חשדנות טבועה" בכשרות ההליך" - ויש לבחון את מצבו הנפשי של נותן המתנה ולעמוד על כוונתו בהקשר של גמירות הדעת - כאשר כל ספק בעניין זה יש לזקוף לחובת מקבל המתנה (שבענייננו הוא גם התובע, כנגד העיזבון - ומי שגרם לנזק ראייתי לצד שכנגד).

 

כך גם דבריו של כב' השופט שמגר בע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' גולדברג (20.7.95) כי "בהיות המתנה חוזה חד צדדי, ובפרט כאשר מדובר במקרקעין, חייבת להיות הבדיקה לגבי גמירות דעתו של הנותן קפדנית במיוחד", כל זאת בהתחשב בכך כי בעת שעסקינן במתנה הרי ההגנה על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחתת בעמדתה מול הצורך לבחון את גמירות דעתו של נותן המתנה המוותר על זכויותיו.

 

וכך גם בפרשת בראשי [ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582], וכקביעת השופטת ביניש (כתוארה אז) "המבחן להתקיימותה של גמירת-דעת הוא מבחן חיצוני-אובייקטיבי, מבחן שנועד להעניק הגנה להסתמכות המתקשר ולקיים את הוודאות העסקית והביטחון המסחרי. במסגרת מבחן זה יש להביא בחשבון את נסיבות העניין, התנהגות הצדדים ודבריהם לפני כריתת החוזה ולאחריו, ולבחון על-פי קנה-המידה האובייקטיבי את המתקשרים עצמם" (596). כך גם הודגש כי יש להביא בחשבון כי ההגנה על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה, פוחתת מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה. משכך, על פי מבחן אובייקטיבי יכול ובית המשפט יאכוף חוזה גם אם יתכן שאחד המתקשרים לא היה מעוניין בו, וזאת מתוך הצורך וההתחשבות באינטרס המתקשר המסתמך על הגילוי החיצוני וכי "...המבחן להתערבותו של בית-המשפט הוא, כאמור, מבחן ההעדה החיצונית בעיני האדם הסביר..." (597) וכשמאידך "...בחוזה מתנה, כאשר שוקל בית-המשפט אם ראויה עמדתו של מקבל המתנה להגנה, יביא בחשבון את מהותו של חוזה המתנה כחוזה חד-צדדי, אשר המקבל הוא הנהנה העיקרי (אם לא היחיד) ממנו" (שם). כך גם הוסבר שם אודות הצורך להגיע לתוצאה צודקת לאור האבחנה מעת שמדובר בעסקת מתנה דהיינו, "...מגמה המייחסת משקל לכוונתו הסובייקטיבית של המעניק באה לידי ביטוי בהיבטים המיוחדים לחוזה המתנה...".

 

כאן מהראוי להדגיש את אשר ציינה כב' השופטת ביניש כי סוגיית הלקוי בדעתו אשר טרם הוכרז כפסול דין שונה ובגדר סוגיה נפרדת לשאלת גמירות הדעת ועל כן גם קיימת אותה ציפייה שמקבל המתנה "...יעמוד על כוונותיו של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית. והיה כי יתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד-משמעי".

לאור הקביעה כי מסמכי המתנה שם אינם עומדים בדרישת גמירת הדעת של חוק החוזים ואינם מהווים מסמך מחייב לא נדרש בית המשפט לעילות של פגמים בכריתת ההסכם כעושק או דיני ההשפעה הבלתי הוגנת.

 

74. בענייננו, העיד התובע עצמו כי - מעבר לשאלה יחידה האם המנוח בטוח ברצונו (הנטען) להעביר את הזכויות בדירה נשוא התביעה - לא בחן כלל את גמירות דעת המנוח, שכן - "לבוא לבן אדם ולדרוש, מה אתה רוצה שאני אגיד לו 'לא, אני לא לוקח, אל ת...' אתה דורש מבן אדם, זה לא סביר... אני לא מכיר בן אדם שיבואו ויציעו לו דבר כזה והוא יגיד "לא, לא, לא, לא, לא"" (עמחלב 80 לפרוטוקול מיום 7.5.17).

 

בהמשך לכך, פנה התובע - כבר באותו יום, יום שישי בשבוע - לעו"ד מטעמו על מנת שינסח הסכם להעברת הזכויות. לפי עדות אותו עו"ד (עו"ד דוד), התובע היה "נרגש", "לחוץ" ו"מפחד שיקרה משהו... מה יקרה אם מישהו יסיט אותו [את המנוח]" מהכוונה להעניק את הזכויות בדירה כאמור,

וכשהוא "לא רוצה שיהיה, שהוא יפספס אותה [את ההצעה] באיזה שהוא שלב".

 

 עוד אין חולק כי ההסכם להענקת המתנה נוסח ע"י התובע ועורך הדין מטעמו - בלבד, כאשר לא מתקיימת "שום שיחה, שום פניה, שום ניסיון" מצדו של עו"ד דוד "להבין את הצרכים" של המנוח. רק לאחר מכן הועבר ההסכם לעיונו של המנוח, לזמן קצר (שייתכן ואינו עולה על יומיים).

 

אף במועד חתימת ההסכם לא בוררה גמירות הדעת של המנוח, טרם שחתם המנוח על ההסכם ותיקוניו - ובכללם סעיף 25 להסכם, שהוסף (כנטען) ביוזמת המנוח. יוזכר כי ביחס לסעיף זה כבר נקבע לעיל כי אין בו כדי להוות "תמורה" או כי מגולם ערך כלכלי משמעותי לטובת המנוח - ומכאן שאין למצוא בו גם "סיכונים חוזיים ניכרים" כנטען בהקשר לגמירות הדעת.

 

ויודגש כי מצבו הכללי - והרפואי - של המנוח במועד חתימת ההסכם היה ידוע לתובעים: כך ידעו מהו גילו אותה עת - בן למעלה מ-xx שנה; כך הכירו כי הוא סובל ממחלות רבות (יתר לחץ דם, בעיות לב, סכרת ועוד); וכך היו מודעים היטב לבדידותו של המנוח ולחוסר האפשרות שלו לקבל עזרה ותמיכה מבני משפחתו (אישה נכה סיעודית ובן חולה נפש).

 

ועוד יודגש כי התובע עצמו העיד, בתשובה לשאלה איך נקבע בהסכם סכום פיצוי מוסכם נמוך במיוחד, כי "האמון בינינו [בין התובע לבין המנוח] היה כל כך טוטאלי", "צחקנו על זה... התלוצצנו על זה" (עמחלב 135 לפרוטוקול מיום 7.5.17). בתיאור דברים זה יש משום הודאת בעל דין בדבר הימנעות מכל בירור רציני של גמירות דעת המנוח, תוך ניצול אופיו של הקשר האישי שנוצר בין הצדדים לשם השגת מטרתו של התובע - לקבל לידיו את הזכויות בדירה נשוא התביעה, בלא ש"משהו" או "מישהו" "יסיט" את המנוח מכוונתו (הנטענת) להעביר את הזכויות. ולכך יש להוסיף גם את העובדה כי במועד חתימת ההסכם נמנעו התובעים מלהחתים את המנוח על ייפוי כוח בלתי חוזר או על כל מסמך משפטי נוסף הנדרש לשם יישום ההסכם. כמו כן, נמנעו התובעים מלהביא עורכי דין, אפילו לא עו"ד מטעמם, למועד החתימה.

 

75. לא התעלמתי מכך שבחינת שאלת גמירות הדעת נבחנה בהיבט של הנדרש, בעת שמדובר במתנה.

אולם, לשיטתי, יש מקום להחיל את המבחנים דלעיל, גם לשיטת הסוברים כי יכול ומדובר במקרה דנן בעסקה מעורבת של מכר ומתנה, או אפילו כעסקת מכר, כאשר לכולי עלמא, לא מדובר על תמורה מוגדרת וממשית, ומכל מקום, קשה לדבר ולבחון שאלה של הסתמכות מצד התובעים, לרבות נוכח כל אשר הוסבר ופורט לעיל.

 

למעשה, התובעים לא נדרשו למאומה, ואף חיוב זה או אחר לא הוגדר כדבעי, ועל כן יש לבחון את שאלת גמירות הדעת, באותם מבחנים כפי שהובאו בפסיקה בעת שעסקינן בהסכם מתנה.

 

יתר על כן, ספק בעיני אם אכן הייתה למנוח אותה גמירות דעת הנדרשת, אם היה מודע שבכל הקשור לחיוב הנלווה אודות הבן, אין בהסכם מאומה, וכך גם דומה כי לפחות קיים ספק אם המנוח היה מודע לאשר מתכוון הוא להעניק מול אשר "הוענק" לו בעבר והדאגה לעתיד.

 

לאמור, יש להוסיף כי את הספק הניכר, האם המנוח היה מודע לכל אותן הוראות המחייבות אותו לשלם תשלומים שונים על מנת להכשיר העברת הזכויות. כך גם ההצהרות שניתנו על ידו ואף על-ידי "הקונה".

בניגוד לכך, אין כל "סנקציה" אלא פיצויים מוסכמים בסך 1,000 ₪ בלבד.

יתר על כן אין כל התייחסות לשאלת יישום "התמורה" כביכול לאחר פטירת המנוח ואשתו.

 

76. לכל האמור יש להוסיף, כי יהיו המבחנים כפי שנקבעו בפסיקה אשר יהיו, בשאלה אם לפנינו מקרה שבו מדובר בהסכם מתנה או בהסכם מכר, בסופו של יום, עלינו לבחון את המתקשרים הספציפיים, ולראות האם אכן בכוונת המתקשרים לראות בעסקה ביניהם כעסקת מתנה או כעסקת מכר.

גם בהתייחס לשאלה אחרונה זו, דומני כי על בית המשפט לבחון האם הייתה גמירות דעת ל"מוכר" הנטען, למכור את הזכויות או שלהבנתו, מדובר על הענקת זכויות, וכהוקרת תודה ומתנה, גם אם מתלווה חיוב לצד האמור.

מבחן זה ראוי שייעשה, בהתאם לאשר בחנו לעיל, ובהתייחס לשאלת גמירות הדעת.

 

בשאלה זאת, בא לידי ביטוי מועד הגשת התובענה, כשנתיים לאחר פטירת המנוח, למרות שהתובע – לשיטתו הוא – היה מודע לשינוי בדעתו של המנוח, וכאמור קשה לקבל "תירוצים" מדוע נמנע מלפעול בכל הקשור ליישום ההסכם.

 

77. עם זאת, נוכח מסקנתי אודות מהות ההסכם כהסכם מתנה והחזרה ממנה, אין צורך להכריע בהכרח בסוגיית גמירות הדעת.

 

הגם שכך, בנסיבותיו של המקרה הספציפי דנן, ניתן לקבוע כי למנוח לא הייתה גמירות דעת להתקשר בהסכם מחייב, ככל שמדובר בהסכם למתן מתנה, באופן בו נוסח ההסכם ועל אחת כמה וכמה החסר בהסכם.

יתר על כן, דומה כי לא הייתה למנוח גמירות דעת, בכל מקרה, להתקשר בהסכם שמהותו הסכם מכר, על כל המשתמע מכך.

 

לבסוף, בעניין פרק זה, נוסיף כי היה מקום אף להידרש לשאלת "המסוימות" וכפי שהובא לעיל, אך נוכח מסקנתנו בשאלות האחרות, אין אנו נצרכים לכך.

 

ביטול ההסכם

78. לבסוף נידרש לשאלת ביטול ההסכם - בין בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק המתנה ובין מחמת הטענות האחרות. ברי לכל, כי התשובה לשאלה זו מתייתרת, אם אכן לא הייתה למנוח גמירות דעת להתקשר כלל בהסכם, שאזי אין גם צורך בביטול או בהודעת ביטול.

אולם, ככל שמדובר בהסכם, ובהתאם למפורט לעיל, אזי מדובר בהסכם מתנה, יש להידרש קצרות לשאלה אם אכן חזר בו המנוח מההתחייבות לתת מתנה, ובהתאם להוראת סעיף 5 לחוק המתנה, לרבות באמצעות המכתב לרשם המקרקעין. מנגד, נטען ע"י התובעים כי ההסכם לא בוטל, ובפרט לא כדין, לפי הוראותיו ו"תוך זמן סביר" - ומשקיימת "הרשאה בלתי חוזרת" ליישומו.

 

79. ההלכה הפסוקה בעניין העברת זכויות במקרקעין על דרך של מתנה שבה ונקבעה ב-ע"א 879/14 נחשון נ' נחשון (5.5.16). וכך נקבע שם:

"הקניית מתנה של זכות בעלות במקרקעין מסתיימת עם רישום הבעלות במרשם המקרקעין על שמו של מקבל המתנה. בהיעדר רישום כאמור, אין מדובר אלא בהתחייבות ליתן מתנה (ע"א 588/81 יזיק נ' הורוביץ, פ"ד מ(1)321, 324-323 (1986); בע"מ 3996/12 פלוני נ' פלונית, בפיסקה 7 (15.11.2012); מרדכי א' ראבילו "התחייבות ליתן מתנת מקרקעין" ספר ויסמן - מחקרי משפט לכבודו של יהושע ויסמן 557, 561 (שלום לרנר ודפנה וינסון-זמיר עורכים, 2002))."

 

וראו גם, לדוגמא בלבד: ע"א 3684/15 עיזבון המנוח כמאל ז"ל נ' עיזבון המנוחה נחאס ז"ל (7.2.17); ע"א 4593/09 סעיד נ' יורשי המנוח סעיד ז"ל (15.11.11); ראבילו, עמחלב 348 ו-402; דויטש, עמחלב 330.

 

80. משהמדובר ב"התחייבות לתת מתנה", בלבד, נקבעו בסעיף 5 לחוק המתנה מקרים בהם ניתן לחזור מהתחייבות כאמור. לענייננו, נטען לרלוונטיות הוראת ס"ק (ב) - לפיה: "כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו".

 

בעניין הוראה זו שב ונקבע ב-בע"מ 4778/17 פלוני נ' פלוני (2.8.17), כי:

"זכות החזרה של נותן מתנה, כל עוד לא הושלמה המתנה, אינה מוגבלת לטעמים מסוימים: "לשונו של החוק ברורה ואינה מותירה סימני שאלה באשר לכוונתו. המחוקק ביקש לשייר בידי נותן המתנה את הכוח לחזור בו מהתחייבותו (בסייגים המנויים בסעיף) כל עוד לא הושלמה המתנה, יהיו הטעמים שבשלהם לא הושלמה ההקניה אשר יהיו, ואפילו הם 'פורמאליים' או 'טכניים'" (ע"א 2839/90 בצר נ' צלבי, פ"ד מו(5) 184, 194 (1992))."

 

והדין בעניין זה סוכם אצל ראבילו, כך:

"אין צורך במסמך פורמלי שבו הנותן מודיע למקבל על חזרתו מן ההתחייבות לתת מתנה, ודי, למשל, בהודעה בעל-פה או בהגשת תביעת-ביטוח (שאכן יכולה להיחשב
כ"מסמך בכתב" הגם שאינו הכרחי). זכות החזרה אינה מוגבלת בזמן והיא קיימת כל עוד לא הושלמה המתנה או כל עוד לא שינה המקבל את מצבו בהסתמך על המתנה...
זכות החזרה של הנותן אינה מוגבלת בשום אמת-מידה להערכת הסיבה לחזרה מהמתנה, כלומר: הנותן רשאי לחזור בו מכל סיבה שהיא." [ראבילו, עמחלב 359]

 

81. וביחס לוויתור על זכות החזרה סוכם הדין, הן אצל ראבילו והן אצל דויטש, כך:

"אם המבטיח ויתר בכתב על זכותו לחזור בו מההתחייבות, לא היה רשאי לחזור בו. הוויתור יכול להיות באותו מסמך שבו כתובה ההתחייבות או במסמך אחר, והוא יכול להיות באותו מועד שבו ניתנה ההתחייבות או במועד מאוחר ממנו. גם כאן הכתב
בא להדגיש את רצינות ההחלטה ומביא את המתחייב למחשבה נוספת על צעדו. מכאן, שיש לראות בדרישת הכתב דרישה מהותית. ניתן להסכים עם דעה זו, אם כתב-הוויתור אכן נמסר למקבל המתנה ואם נוסף על הכוונות הסופיות של ההתחייבות לתת מתנה, ברור גם כי הנותן היה מודע לכך שהדין התיר לו לחזור בו והוא ויתר על רשות זו במסמך הנדון." [ראבילו, עמחלב 365]

 

"המדיניות הפסיקתית היא כי יש לפרש בצמצום תניות הקובעות ויתור על זכות החזרה. זאת, לנוכח העובדה שמלכתחילה הסתמכויותיו של מקבל הבטחת מתנה נמוכות יותר בעוצמתן מאלה של נבטח רגיל." [דויטש, 331]

 

82. כאמור לעיל, אחת מטענות התובעים היא כי ההסכם לא בוטל כדין - משקיימת "הרשאה בלתי חוזרת" ליישומו. בשלב זה, יצוין כי גם הדין ביחס לכך סוכם אצל ראבילו - כך:

"ייפוי-כוח בלתי-חוזר הוא התחייבות לתת מתנה - וכל עוד כוונת הנותן היא לתת מתנה במהלך חייו - הוא משמש מכשיר נאות לצורך זה; אולם ראוי, שעורך-דין או נוטריון הנזקק להכינו יעדכן את הצדדים לגבי מגבלותיו, ובמיוחד יבהיר לנותן לגבי זכותו
לחזור בו מן המתנה; ואם הנותן אכן מוותר על זכותו זו, מוטב שיעשה זאת בצורה ברורה על-ידי קביעה חד-משמעית בגוף ייפוי-הכוח או במסמך נפרד. על הצדדים להבין כי
ללא רישום אין הקניה ואין במתן ייפוי-כוח בלתי-חוזר כדי להשלים את ההקניה הדרושה להשלמת העברתה של הבעלות." [ראבילו, עמחלב 383]

 

ובפסיקה מאוחרת יותר שב ונקבע כי חתימת ייפוי כוח בלתי חוזר אכן יכולה להוות ראיה לוויתור - בכתב - של נותן המתנה על זכותו כחוק לחזור בו מהתחייבותו (בע"מ 4778/17 פלוני נ' פלוני (2.8.17); בע"מ 3948/14 פלוני נ' פלוני ז"ל (16.7.14); בע"מ 9825/05 חמדאן נ' חג' אחמד (28.10.09)).

 

83. נידרש איפוא לשני הרכיבים הנצרכים לבחינת החזרה מהמתנה.

ראשית, האם אכן בוטלה המתנה בפועל, ושנית, האם הייתה מניעה לאפשרות החזרה.

 

84. התובעים טענו - בראש ובראשונה - בפן העובדתי, כי המנוח לא ביטל את ההסכם. בהקשר זה הדגישו התובעים, כאמור לעיל, כי כלל העדויות בעניין זה "ללא יוצא מן הכלל, עדויות מפי השמועה" - שאף לא הובהר לפיהן אם המנוח "ביטל" את ההסכם או אך "התכוון לבטל" אותו, דהיינו: לא ביטל בפועל את ההסכם.

 

85. אכן, בשאלת ביטול ההסכם בעל פה ע"י המנוח העידו עדי הנתבעים מפי השמועה בלבד - כך, בעיקר, ביחס לעדויות המטפלת, הגיסה ועו"ד פישר. אף בשאלה האם ההסכם בוטל, נחלקו העדים. בעוד שהגיסה עמדה בעדותה על כך שהמנוח ביטל את ההסכם, העידה המטפלת כי המנוח אך פעל לביטול ההסכם - באמצעות עו"ד פישר. ואילו עו"ד פישר עצמו העיד כי למנוח היו "כמה ורסיות" בשאלת ביטול ההסכם. עוד יוער כי עו"ד פישר הוסיף וטען כי עו"ד דוד אישר בשיחה טלפונית איתו כי ההסכם בוטל - אולם לטענה זו לא נמצאו סימוכין מ"זמן אמת", וגם עו"ד דוד לא אישר אותה.

 

86. ואולם, הדברים שונים ביחס לביטול ההסכם בכתב ע"י המנוח. בעניין זה הוגשו לבית המשפט

ראיות בכתב - שעיקרן המכתב לרשם המקרקעין.

 

כאמור לעיל, במהלך חודש אפריל 2012 נעשה ניסיון ע"י התובע - באמצעות משרד עו"ד פורת - לרשום הערת אזהרה על הדירה לטובת התובעים. ניסיון זה לא צלח, משנתקל בהתנגדות פקידות הרשם המקרקעין - שהתקשרו למנוח. בתגובה, הוגש (ע"י עו"ד פישר) לרשם המקרקעין - עוד באותו יום - מכתב בכתב ידו של המנוח, מכתב אשר נטען כי נוסח על ידי המנוח בעצמו. במכתב לרשם המקרקעין כתב המנוח, בין היתר, כך:

"אני בן XX ולפעמים כנראה דעתי אינה שקולה או אינה שפויה עובדה שבסיפור
עם שלומי מחלב והדירה ב... פעלתי כנראה באופן לא שפוי ולא סביר. ושלומי ידע איך לקנות אותי. ההסכם בוטל על ידי במפורש וכך סיכמתי עם שלומי מחלב
ולכן לא נפגשנו עם אף עורך דין כדי להמשיך בהסכם. נדהמתי לכן לקבל מכתב מהטאבו וממנו עולה שגברת מחלב רוצה לממש הסכם שכבר לא קיים. אני מתנגד נחרצות לרישום הערת אזהרה..."

אף מבלי להתייחס לאמור במכתב זה כמעיד על ביטול ההסכם - ובהסכמה - במועד קודם לו (ואף מבלי להתייחס למכתב כמעיד על כשירות דעתו או גמירות דעתו של המנוח), ברי לכל כי מכתב זה מעיד על ביטול ההסכם - למצער מאותו יום - ע"י המנוח.

 

אין חולק כי העתק מכתב זה הועבר לעו"ד פורת ע"י עו"ד פישר (פעמיים) כבר למחרת, ביום 30.4.12. ויודגש כי, הגם שעו"ד פורת הכחיש את האמור במכתב, עצם הגשת המכתב ועצם חתימתו האותנטית ע"י המנוח לא הוכחשה במסגרת כלל התכתובת שהתנהלה בין עו"ד פישר לעו"ד פורת בין יום 30.4.12 ליום 20.5.12.

 

מעבר לכך יוער כי גם תוכנו של הסכם המתנה בין בני המשפחה, מיום 3.6.12, מהווה ראיה בכתב המעידה על ביטול ההסכם נשוא התביעה - משכתוב בו כי "מעניק המתנה [המנוח] מודיע ומצהיר כי ביטל לחלוטין כל הסכם אחר שבינו ובין צד ג' כלשהוא, ואין לאף צד שלישי כל זכות בדירה מלבדו". אולם יוער כי, הסכם זה לא הובא לידיעתם של התובעים, עד סמוך למועד הגשת התביעה.

 

להשלמת התמונה בהקשר זה יודגש כי התובעים לא הציגו אף ראיה בכתב לתמיכת טענתם כי המנוח לא הפסיק לרצות בקיום ההסכם. כך לא הוחתם המנוח - ולו בחשאי - על מסמך כאמור במסגרת הפגישה הנטענת שלו עם התובע אצל עו"ד פורת. כך גם לא הוחתם המנוח על מסמך כאמור במסגרת הפגישה בבית המרגוע, בה הציג המנוח בפני התובע מסמך לעניין ביטול ההסכם - כשלטענת התובעים המנוח נדרש להציג מסמך זה בניגוד לרצונו האמיתי. ויוזכר כי לעיל נקבע כי על התובעים נטל שכנוע כבד, בפרט בתביעה כנגד עיזבון ומשנגרם לנתבעים נזק ראייתי.

 

ודוק, מעדויות התובעים עולה כי לשיטתם אכן הופעל לחץ על המנוח לבטל את ההסכם.

יתר על כן, כאמור לעיל, לא בכדי נמנעו התובעים ליישם את ביצוע ההסכם וביקשו לא לעורר הנושא, הכל שמא יחזור בו המנוח, בין מרצונו ובין מחמת אותם לחצים נטענים.

כמובן שבדברי התובע לעו"ד דוד כי עליו להזדרז יש תימוכין לאותו חשש מחזרה.

 

87. כך יש להדגיש כי עסקינן בביטול הסכם המתנה, לא מחמת פגם בכריתה שאזי אכן, לפי סעיף 20 לחוק החוזים, נדרשים אנו לשאלת הזמן הסביר.

מנגד, כל עוד ולא הושלמה המתנה ולא מתקיימים הסייגים לחזרה, רשאי נותן המתנה לחזור בו ממנה, וכך אירע במקרה דנן.

 

88. עוד יש לציין כי עיקר טענות התובעים בהקשר זה התבססו על תפיסת ההסכם בין הצדדים כ"הסכם מכר" - בניגוד לנקבע לעיל, כי ההסכם הינו "הסכם מתנה", ומשכך שאלת ביטולו של ההסכם עלתה בהיבט של ביטול הסכם מחמת פגם בכריתה או בהפרה.

אולם, לאור המסקנה כי מדובר בהסכם מתנה, הבחינה של שאלת הביטול עניינה בהיבט של חזרה ממתנה.

הנה כי כן, שוכנעתי שאכן המנוח חזר בו מההתחייבות בעניין המתנה, לרבות בכתובים, וכי התובע ידע מכך אלא שהסביר כי הדבר נובע מלחצים שהופעלו על המנוח, אולם אלו לא הוכחו.

לא למותר לציין כי אם אכן נפל פגם בשאלת גמירות הדעת אין אנו נצרכים לביטול ובחרתי לבחון את השאלות השונות בראש ובראשונה, בהנחה שהסכם המתנה היה תקף וכך גם בחינת החזרה ממנו.

 

89. טענתם האחרונה של התובעים בהקשר זה היא כי גם אם מדובר ב"הסכם מתנה" בין הצדדים - הרי שהמנוח היה מנוע מלחזור בו מאותו הסכם מחמת "ויתור בכתב", אותו ביקשו למצוא בהוראת סעיף 20 להסכם הקובע כי "להבטחת זכויות הקונה, יחתום המוכר במעמד החתימה על הסכם זה, על ייפוי כוח בלתי חוזר". לטענת התובעים סעיף זה "מהווה הוא כשלעצמו ייפוי כוח בלתי חוזר" או "הרשאה בלתי חוזרת" להשלמת רישום הזכויות בדירה.

 

לעיל צוין, כי "יש לפרש בצמצום תניות הקובעות ויתור על זכות החזרה". כן צוין כי "אם הנותן אכן מוותר על זכותו זו, מוטב שיעשה זאת בצורה ברורה" - ולאחר שמשמעות הדבר הובהרה לו ע"י עו"ד או נוטריון. ואולם, בענייננו בשום שלב שלב לפני חתימת ההסכם לא ניתן למנוח ייעוץ או הסבר משפטי בדבר הוראות ההסכם.

יתרה מכך: לפי הפסיקה לעיל ייפוי כוח בלתי חוזר אכן יכול להוות ראיה לוויתור על זכות החזרה לפי סעיף 5 לחוק המתנה. אולם, דברים אלה אמורים בייפוי כוח (בלתי חוזר) חתום - ולא בהוראת הסכם לפיה ייחתם ייפוי כוח (בלתי חוזר). ובענייננו יוזכר כי אין חולק כי ייפוי כוח כלל לא נחתם ע"י המנוח; וכי בהוראה הרלוונטית - סעיף 20 להסכם - אף נפלו טעויות "העתק - הדבק", וגם בשל כך לא ניתן לראות בה ויתור ברור ובכתב על זכות החזרה.

 

בנוסף, לא נטען אודות שינוי מצב לרעה וכד' ועל-כן מסקנת הדברים כי לא התקיימו, בנסיבות דנן, הסייגים למניעת חזרה ממתנה.

 

90. כאמור לעיל, הנתבעים טענו גם לביטול ההסכם בהתאם לעילת ה"עושק" - שנקבעה בסעיף 18 לחוק החוזים: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". ועוד תוזכר הוראת סעיף 20 לחוק החוזים כי "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול...".

 

בהקשר זה טענו הנתבעים כי כלל מערכת היחסים בין התובעים למנוח, למן שנת 2006 - רכישת הדירה בXXX במחיר מופחת מאשר נדרש בתחילה - ואילך (לרבות קבלת הסך בגובה 100,000 ₪), מעידה על קיום יסודות "מצוקת" המנוח ו"ניצול" אותה מצוקה ע"י התובעים. וכמובן שמתקיים היסוד בדבר תנאי החוזה, משהמדובר ב"הסכם מתנה".

 

מנגד, טענו התובעים כי אף לא אחד מיסודותיה ההכרחיים של עילה העושק אינו מתקיים, לרבות הקשר הסיבתי בין ה"מצוקה" הנטענת להתקשרות בהסכם ("מי שהתקשר בחוזה עקב..."). כמו כן, הודגש כי וודאי שלא נמסרה להם הודעה כדין על ביטול ההסכם "תוך זמן סביר".

 

91. משקבענו לעיל כי ההסכם בוטל כדין בהתאם להוראות סעיף 5(ב) לחוק המתנה וכך אשר צוין אודות גמירות הדעת, ניתן להשאיר טענה אחרונה (חלופית) זו בצריך עיון. עם זאת, יצוין כי בפרשת עיזבון פלונית (ע"א 8622/06),שאוזכרה לעיל, נקבעו הדברים הבאים - היפים לענייננו:

"אפילו הנחנו, כי חרף מצבה הנפשי הלך רוחה של המנוחה אפשר "גמירות דעת",
עדיין: "עילת הביטול בשל עושק, המצויה בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), מניחה, כי הצדדים חתמו על החוזה תוך ידיעת הנסיבות; אולם החוק מוצא לנכון להתערב,
בכל זאת, מטעמים של מוסר וצדק חברתי... ברם, בית המשפט קמא לא קבע כי
מעמד החתימה עצמו נערך בנסיבות של עושק, אלא כי ההתקשרות עם המנוחה כולה - מכניסתה לחנות המערערים, דרך חתימת המסמכים הנדרשים וכלה בהגשת התביעה המשותפת - נעשו תוך ניצול חולשותיה. מסיבה זו גם אין ממש בטענה, כי הודעת הביטול לא נמסרה תוך זמן סביר. כאמור מעלה, לגבי מצבה הנפשי של המנוחה בזמן ניהול המשפט בידינו תיאור מקצועי מפורט המדבר בעדו."

 

סיכומם של דברים

92. במחצית שנת 2011 נחתם הסכם בין התובעים לבין המנוח. בהסכם זה התחייב המנוח להעביר את מלוא הזכויות בדירה ברחוב ..... בXX לתובעים, לכאורה כנגד "תמורה" שעיקרה כי התובע "ימשיך לסעוד" את המנוח - קרי: לעזור ולסייע לו באופן חברי - וכך גם ביחס לבנו של המנוח, וגם גמול על העבר.

 

במחצית שנת 2012 עשה התובע ניסיון ליישם את ההסכם, אך לשכת רשם המקרקעין סירבה לרשום הערת אזהרה לטובת התובעים על הדירה. מיד לאחר מכן, נמסרה לבא כוחם (דאז) של התובעים - באמצעות בא כוחם (דאז) של הנתבעים - הודעה בכתב על ביטול ההסכם. משהנתבעים סירבו לאשר את הטענה בדבר ביטול כאמור, נשאר כל אחד מהצדדים מחזיק בעמדתו ביחס לתקפותו של ההסכם.

 

בשלהי שנת 2013 הלך לעולמו המנוח. רק בשלהי שנת 2015 הוגשה תביעה זו ע"י התובעים, שעתרו למספר סעדים המתייחסים לקיומו ויישומו של ההסכם נשוא התביעה ולביטול כל דיספוזיציה נוגדת. מועד מאוחר זה להגשת התביעה כמוהו כשיהוי, הנזקף לחובת התובעים. משכך, נטל השכנוע - המוטל מלכתחילה עליהם כתובעים - הינו נטל מוגבר, מחמת היות התביעה כנגד עיזבון, ומחמת שמועד הגשתה של התביעה גרם לנזק ראייתי, מוטל על התובעים גם הנטל להפרכת אותן טענות עובדתיות להן טוענים הנתבעים.

 

93. בסופו של יום, נראה כי מדובר בהסכם מתנה, על כל המשתמע מכך לרבות אפשרות החזרה, שמומשה על ידי המנוח.

יתר על כן, נמצא כי קיים ספק, אם לא למעלה מכך, אודות גמירות דעתו של המנוח להתקשר בהסכם שחתם, על תנאיו השונים, אשר דומה כי ברי כי ביחס לחלקם לא הייתה לו גמירות דעת, להתחייב בהם.

 

94. לכל האמור יש להוסיף את נסיבות כריתת ההסכם, כאשר עורך הדין פועל לפי הנחיות "הלקוח", הוא התובע, והכל בתכנון מראש שתיקבע כביכול "תמורה", על מנת שההסכם לא ייחשב כהסכם מתנה, ומכאן נוסחו החריג שאינו מתיישב, על פניו, עם אשר חפץ המנוח, אף לפי שיטת התובע להעניק לו את הדירה.

לאמור יש להוסיף כי לא בכדי נדרשו הנתבעים גם לשאלת "המסויימות" ובמיוחד בכל הקשור לניסיון ליצירת "תמורה", ניסיון שלא צלח וכלל לא ברור באיזו תמורה מדובר.

 

95. כך גם יש להפנות להתנהלות התובעים והפועלים מטעמם.

תחילה בפנייה הדחופה בחופשה והדרישה מעו"ד דוד, לרבות הכתבת אשר הוכתב, כשעוה"ד אף לא מצא לנכון לברר מהו אכן רצון המנוח, המתקשר.

בהמשך, אי יישום ומימוש האמור בהסכם, לרבות החתמת המסמכים אשר אמורים היו להיחתם, כולל בקשה לרישום הערת אזהרה, יפוי הכוח הבלתי חוזר.

בנוסף, ההסכם אינו מדווח לשלטונות המס.

כל זאת, בהתעלם מאותם חיובים שהוטלו על "המוכר".

 

אם לא די בכך, גם כשפנה התובע לעו"ד פורת והסתבר כי קיימת מניעה לרישום הערת האזהרה ואף לאחר קבלת העתק מהמכתב לרשם המקרקעין, החרישו התובעים ולא עשו מאומה וכהשלמה, וכאשר ידעו ואף טענו אודות לחצים המופעלים על המנוח כאשר היה מתבקש לפנות לאכיפת ההסכם ולא כשנתיים לאחר פטירת המנוח, על כל המשתמע מכך.

 

96. בסופו של יום ומעת שמדובר במתנה וכאשר המנוח חזר בו, כדין, ממנה, די בכך להורות על דחיית התביעה על כל הסעדים שהתבקשו, ועל כן התביעה נדחית.

 

97. בפסיקת ההוצאות מצאתי לנכון להביא בחשבון התנהלות אשר פעלו מטעם התובעים וכפי שבאה לידי ביטוי בהליכים השונים עוד טרם ההוכחות.

משכך, כל צד יישא בהוצאות המשפטיות, אך התובעים ישלמו לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪.

 

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

 

ניתן היום, י"ג סיון תשע"ח, 27 במאי 2018.

 

 

ישעיהו שנלר, שופט, סג"נ