בתביעה שהגיש נגד בנו ואלמנתו של הקשיש המנוח טען מי שהציג עצמו כ"ידידו הקרוב" כי הדירה ניתנה לו בתמורה לכך שסייע לו ולבנו חולה הנפש. ביהמ"ש לא קנה את הסיפור ומנע את העוקץ.
בית המשפט המחוזי בתל-אביב ביטל לאחרונה עסקת חליפין הזויה במסגרתה העביר קשיש כבן 81 דירה במרכז תל-אביב ל"ידיד קרוב" בתמורה לכך שיסעד אותו ואת בנו חולה הנפש. בפסק דין מעמיק ניתח סגן הנשיא ישעיהו שנלר את נסיבות העסקה והגיע למסקנה כי ההסכם בוטל כדין לאחר שהקשיש התעורר מרגע של אי-שפיות.
ה"ידיד" הכיר את הקשיש ב-2006, כשרכש ממנו דירה אחרת. לאורך השנים השניים התיידדו, כאשר לפי גרסתו, ב-2011 ביקש הקשיש להוקיר לו תודה על כך שסייע לו ולבנו הלוקה בסכיזופרניה, באמצעות העברת דירה בת 2.5 חדרים בשדרות רוטשילד בתל-אביב.
בקיץ אותה שנה חתמו השניים על "הסכם מכר שלא בתמורה כספית", במסגרתו התחייב הקשיש להעביר את הדירה בתמורה לכך שידידו יסעד את בנו. אלא שכשזה פנה לטאבו כדי לרשום הערת אזהרה הוא סורב לנוכח מכתב ששלח הקשיש, במסגרתו הבהיר כי דעתו לא הייתה שפויה ולכן הוא ביטל את ההסכם.
במקביל הקשיש ערך הסכם מתנה בקשר לדירה עם אשתו ובנו, והצהיר כי כל הסכם קודם שערך לגביה בוטל. ב-2013 הקשיש נפטר ושנתיים לאחר מכן הגישו ה"ידיד" ואשתו תביעה לאכיפת ההסכם הראשון, תוך ביטול הסכם המתנה המאוחר יותר.
התובע טען כי הקשיש העביר לו את הדירה בתמורה לעזרתו, ומשכך מדובר בהסכם מכר תקף, שכלל תמורה מלאה עבור הדירה (הסיוע לבני המשפחה).
מהצד השני נטען מטעם האלמנה (גם היא נכה סיעודית) ובנה כי התובע ניצל את מצוקת המנוח כדי להתעשר בקלות. המנוח תואר כאדם בודד, כעוס וקל דעת, תלותי ונתון להשפעה, שנפל קורבן לניצול כלכלי במקרים נוספים.
משפטית, הטענות המרכזיות היו שההסכם עם התובע היה הסכם מתנה שהמנוח ביטל כדין, ואם הוא נחשב להסכם מכר הרי שהוא נחתם תחת עושק וכפייה.
חשש לפספס את ההזדמנות
אחרי ניתוח ארוך ומפורט של תנאי ההסכם, נסיבות החתימה ועדויות המעורבים, סגן הנשיא שנלר קבע כי מדובר בהסכם מתנה שבוטל כדין.
השופט מנה את הטעמים שהביאו אותו למסקנה זו. כך, בין היתר הוא הפנה לעדות עורך הדין שניסח את ההסכם, במסגרתה סיפר כי התובע התקשר אליו כששהה בחופשה משפחתית, ולחץ עליו לערוך את ההסכם בבהילות כי הוא חושש ש"יפספס" את ההזדמנות.
בנוסף השופט ציין כי ההסכם לא התייחסות מפורטת לאותה "תמורה סיעודית" שהעניק התובע לבנו של המנוח. אלא שהשופט הבהיר כי "אין כל פרופורציה בין אותו 'סיעוד' לבין שוויה של הדירה".
השופט קבע כי בהיעדר תמורה הולמת ולנוכח הנסיבות והעדויות ברור כי גם לשיטת התובע המנוח "חפץ להעניק לו את הדירה במתנה כהוקרה, וללא תמורה".
לפיכך, ומאחר שמדובר במתנה במקרקעין שלא הושלמה ברישום זכויות, הרי שהמנוח היה רשאי לחזור בו – כפי שאכן עשה במכתב ללשכת רישום המקרקעין ובהסכם המתנה המאוחר.
בהמשך השופט קבע כי יש גם טעם לפגם משום שאף אחד לא בדק האם המנוח – אדם חולה ומתוסכל – היה מודע למשמעות תנאי ההסכם, שנוסחו באופן בלעדי על ידי התובע ועורך הדין שלו.
בסיכומו של דבר, השופט הודיע על דחיית התביעה תוך חיוב התובעים בתשלום 50,000 שקל שכ"ט עו"ד לנתבעים.
- ב"כ התובעים: עו"ד תומר אדטו
- ב"כ הנתבעים: עו"ד עודד שטייף, עורך דין חוזים תמיר שנהב
עו"ד אליהו ביטון
עוסק/ת ב-
דיני חוזים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.