לפני תובענה למתן סעד הצהרתי ו"צו עשה", במסגרתה עתרה התובעת למתן פסק דין הקובע כי היא זכאית להירשם כבעלים בנכס נשוא התובענה, מתוקף קבלת הזכויות בו במתנה.
התובעת והנתבעים 2 – 6 הינם אחים, ילדיהם של הנתבעת 1 (להלן: "האם") ובעלה המנוח, אשר הלך לבית עולמו ביום 10/4/2011 (להלן: "המנוח").
ביום 5/6/2011, בטרם נפטר המנוח, מונו התובעת והנתבע 6 כאפוטרופוסים קבועים לגופו ולרכושו של המנוח.
אחר המנוח הוצא צו ירושה ביום 22/5/2012 ויורשיו על פי דין הינם רעייתו, הנתבעת 1 (6/12) וילדיו בשווה, כל אחד (1/12), הם הצדדים להליך.
בבעלות המנוח מחצית מן הזכויות בעיר ..., ברחוב ..., גוש ..., חלקה .., אותן רכש יחדיו עם שותף נוסף (להלן: "המקרקעין" ו/או "הנכס"), לגביו חלוקים הצדדים בשאלה האם שייך הוא לעיזבון המנוח או שמא לתובעת ככזה אשר ניתן לה במתנה על ידי המנוח.
אין עורר כי ביום 1/10/1996 חתם המנוח על ייפוי כח בלתי חוזר (להלן: "ייפוי הכח"), ממנו כעולה, העביר את זכויותיו בנכס לתובעת, במתנה וללא תמורה.
באותו יום בו נחתם ייפוי הכח, חתם המנוח אף על תצהיר המופנה למס שבח מקרקעין ברחובות, בו נכתב כי התחייב להעביר לביתו, התובעת, במתנה וללא תמורה, 254.5 מ"ר מן החלקה הידועה כחלקה .. בגוש ..., המצוייה ב....
התצהיר אומת על ידי עו"ד ד. מרקמן.
התובעת חתמה על תצהיר זהה, באשר לקבלת הזכויות בנכס, במתנה וללא תמורה, גם הוא אומתת כדין על ידי עו"ד ד. מרקמן.
ביום 20/10/1996 חתם המנוח על תוספת לתצהירו בה חזר על העברת זכויותיו בנכס לתובעת, במתנה וללא תמורה.
ביום 16/10/2013 נרשמה הערת אזהרה מתוקף סעיף 126 לחוק המקרקעין, ביחס לחלק הבעלות של המנוח, לטובת התובעת.
רשם המקרקעין בלשכת הרישום בעיר רחובות (להלן: "רשם המקרקעין") דחה שוב ושוב את בקשות התובעת לרישום הזכויות בנכס על שמה בין השנים 2015 - 2017, מסיבות שונות.
לאחר שלא צלח בידי התובעת רישום הזכויות בנכס על שמה, הוגשה תביעתה זו ביום 16/2/2020.
תביעתה כנגד לשכת רישום המקרקעין ברחובות, כנתבעת פורמלית, נמחקה ביום 14/5/2020.
בין הצדדים התנהלו הליכים נוספים אשר אינם רלוונטיים לתובענה שלפני, ביניהם גם תביעת עיריית אשדוד כנגד עיזבון המנוח (ת"א 28548-06-12).
ההליך התעכב תקופה ממושכת, בין היתר בשל משבר הקורונה, גם לאור בקשות דחייה רבות לדחיות מועדי דיון ונסיבות אישיות של מי מב"כ הצדדים.
בהליך נשמעו הוכחות, הוגשו סיכומים ועתה בשלה הפרשה למתן פסק הדין.
ביום 1/10/1996 העניק המנוח במתנה וללא תמורה את חלקו במקרקעין (מחצית ממנו) נשוא התובענה וביום זה חתם על ייפוי כח בלתי חוזר להעברת זכויות הבעלות בנכס על שם התובעת.
בנוסף ולצורך העברת הזכויות בנכס, חתמו התובעת והמנוח על תצהירים מאומתים כדין עבור רשויות מס שבח מקרקעין המציינים כי העברת הנכס הינה במתנה וללא תמורה.
ביום 20/10/1996 חזר המנוח בכתב על הענקת המתנה ועל התחייבותו.
מדובר במחצית מן הזכויות בחלקה ... (חלקה ... המלאה), עליהן בנה המנוח (בחלקו בחלקה המלאה) בית מגורים ואילו הבעלים של המחצית השנייה בזכויות, בנה בית מגורים אחר. בית המגורים נשוא התביעה בנוי על מחצית מהחלקה המלאה.
התובעת שילמה מס רכישה בגין קבלת הנכס במתנה, מס רכוש, אגרה למועצה המקומית ... לצורך אישור המועצה להעברת זכויות הבעלות בנכס על שמה בלשכת רישום המקרקעין ואף קיבלה אישור מהוועדה המקומית לתכנון ובנייה. התובעת אף רכשה אביזרים ופריטים רבים לנכס.
על אף האמור, התובעת והמנוח לא השכילו לסיים את רישום העברת זכויות הבעלות בנכס על שם התובעת וביום 10/4/2011 נפטר כאמור המנוח.
ביום 16/10/2013 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין הערת אזהרה לטובת התובעת על זכויות המנוח בנכס. כעבור שנה ממועד זה, שבה התובעת לטפל בהעברת הזכויות בנכס על יסוד ייפוי הכח, אך בקשתה זו נדחתה על ידי לשכת רישום המקרקעין בטענה כי נוסח ייפוי הכח אינו עונה על סעיף 5 לחוק השליחות וכי הוא אינו חל על פעולה ללא תמורה.
גם בקשותייה הנוספות לרישום, נדחו על ידי רשם המקרקעין.
בנסיבות אישיות רוויות בסבלה של התובעת (פטירת ביתה) ובעיקר רפואיות, הדבר גרם לעיכוב בהעברת הזכויות בנכס על שמה של התובעת.
כל בני המשפחה ידעו על המתנה והסכימו לה, לאור טיפולה המסור של התובעת באביה.
ביום 8/1/2012, חתמה הנתבעת 1 על תצהיר, במסגרת תביעתה להשלמת הכנסה מאת הביטוח הלאומי, לפיו, מלבד דירתה בתל אביב, אין ברשותה נכסים נוספים.
הנתבעים כולם, כיורשי המנוח, חתמו ביום 4/6/2013 על תצהיר, במסגרת תביעה אותה הגישה עיריית אשדוד, לפיו, ביום פטירת המנוח לא היו בעיזבונו כספים ו/או נכסים, המנוח היה קשיש שהתקיים מקצבת הביטוח הלאומי ולפיכך לא ירשו דבר.
בנסיבות אלו קיים כלפי הנתבעים השתק שיפוטי.
מעדותם של הנתבעים 1 – 3 עולה כי המנוח אכן ביקש לרשום את הנכס על שם התובעת, אלא שלטענתם הדבר היה משיקולי מס, דבר אשר לא עלה בידם להוכיח.
הנתבעים לא סיפקו כל הסבר מדוע לאורך השנים, מאז 1996 ועד היום, לרבות לאחר פטירת המנוח בשנת 2011, לא נקטו הם בכל פעולה לקבלת דמי השכירות בגין הנכס או לביטולה של הערת האזהרה שנרשמה לטובת התובעת בשנת 2013 או לרישום הנכס על שמם, או מדוע לא שילמו תשלום כלשהו בנוגע לנכס במשך כל השנים.
בחיי המנוח התובעת דאגה להעברת כספי השכירות מהנכס לידי המנוח וכבעלת הזכויות בנכס, זכותה של התובעת להעביר או לא להעביר את דמי השכירות לכל מי שתחפוץ.
ככל שהנתבעים היו בעלי זכויות בנכס, הרי שאי העברת דמי השכירות למי מהם היתה אמורה לגרום להם להתקוממות או לפנייה לערכאות, דבר אשר לא נעשה על ידי מי מהם ומוכיח
כי הם ידעו כל העת כי הנכס שייך לתובעת בלבד.
באשר לטענה כי לאור הלכת השיתוף בין המנוח לנתבעת 1 לא יכול היה המנוח להעביר הזכויות בנכס לתובעת, הרי שהנתבעים מתעלמים כי בין ההורים היתה קיימת הפרדה רכושית, הנתבעים לא טענו להלכת השיתוף במקרים אחרים (למשל כאשר הנתבע 3 קיבל מנתבעת 1 נכס בתל אביב שהיה רשום על שמה בלבד) וכן התעלמות הנתבעים מן העובדה כי הנתבעת 1 הסכימה, הן בזמן אמת והן שנים לאחר מכן, לעסקת המתנה של המגרש נשוא התובענה.
בנסיבות אלו נאלצה התובעת להגיש תביעה לקבלת סעד הצהרתי, בו נתבקש בית המשפט להצהיר כי המנוח נתן לתובעת במתנה וללא תמורה את הנכס וכי התובעת זכאית לכך שמלוא הזכויות בנכס תירשמנה על שמה בלשכת רישום המקרקעין.
תביעת התובעת הוגשה בחוסר תום לב משווע, בסילוף העובדות כהווייתן, ניסיונה של התובעת להתעשר על חשבון הנתבעים שלא כדין ובשיהוי רב וללא כל הסבר מצידה של התובעת.
התובעת צירפה קבלות מהשנים 96, 97 ומשנת 2000, קרי למעלה מ – 20 שנה בהן ישנה התובעת על זכויותייה (המוכחשות) ולא נקטה כל פעולה נוספת להעברת זכויות הבעלות בנכס על שמה.
בקשתה האחרונה לרישום נדחתה ביום 30/4/2017 וממועד זה לא עשתה התובעת דבר.
אין יסוד לטענת התובעת כי שילמה ולו אגורה שחוקה אחת בדבר הוצאות הבית וצ'ק לא יכול ללמד, כשלעצמו, על פירעון.
לתובעת אין הסבר מדוע משנת 1996, בה העניק המנוח לתובעת לטענתה את הזכויות בנכס ועד לפטירת המנוח בשנת 2011 (במשך 15 שנה), לא הושלמה העברת הזכויות בנכס ומדוע נרשמה הערת אזהרה על הזכויות בנכס רק בחלוף 17 שנה.
שיהוי זה מעיד על מופרכות התובענה, היותה חסרת כל בסיס, כי התובעת זנחה טענותייה וכן כי שיהוי זה פגע באופן קשה ומשמעותי באינטרס ההסתמכות של הנתבעים.
התביעה עוסקת רק בהעברת מחצית מן הזכויות בנכס, התובעת עצמה מודה כי המנוח העניק לה במתנה וללא תמורה את חלקו בנכס, קרי מחצית מן הזכויות בו, דבר המלמד כי המנוח לא התכוון להעביר את מלוא זכויותיו בנכס לידי התובעת, וגם אם היה בכוונתו להעביר לתובעת את מלוא הזכויות בנכס, לא יכול היה לעשות כן נוכח הלכת השיתוף החלה על המנוח ורעייתו, הלכה אשר לא נסתרה.
התנהגות המנוח לאורך השנים מעידה כי כלל לא היתה לו כוונה להעניק את מלוא הזכויות בנכס על שם התובעת וכל פעולותיו נעשו אך ורק לצורכי מס וכי הוא רואה עצמו ואת רעייתו כבעלים הבלעדיים של הזכויות בנכס, דבר אשר היה ידוע לתובעת ולשאר האחים.
לראיה המנוח בנה את הנכס עם שותף לצורך פרנסתו ופרנסת רעייתו אשר קיבלו את דמי השכירות לידיהם כפי קביעת המנוח באשר לגובהם והוא זה אשר אספם, ולא התובעת היא שקיבלה את דמי השכירות, כבעלים לטענתה.
גם לאחר פטירת המנוח, הנתבע 4 הוא שאסף את כספי השכירות, כאשר בתחילה העבירם לידי הנתבעת 1 אולם לאחר זמן מה החל ליטול אותם לידיו.
הנתבעים 2, 3 לא חתמו על שטרי המכר ואילו הנתבעת 1 טענה כי כלל לא חתמה על שטרי המכר.
ייפוי הכח היחיד אותו צירפה התובעת הינו משנת 1996, בו נעשה שימוש רק ביום 16/4/2015, קרי 19 שנה לאחר מכן, בו מצויינת "ללא תמורה", בעוד שרשם המקרקעין ציין כי מילים אלו אינן מופיעות, ומכאן יש ללמוד כי קיים ייפוי כח נוסף אשר הועלם.
הנתבע 4 העיד כי האמור בתצהיר אשר נחתם במסגרת תביעת עיריית אשדוד, אין בו אמת וכי למנוח היו נכסים נוספים. לראייה, קיים נכס נוסף ששייך למנוח ולרעייתו (חנות ב...), הרשום ע"ש בנו של הנתבע 4, וכספי השכירות מהשכרתו מועברים לידי הנתבעת 1.
אינו מתנגד לרישום הזכויות בנכס על שם התובעת (מגובה בתצהיר מיום 3/3/2020).
אינו מתנגד לרישום חלקו בזכויות בנכס על שם התובעת (מגובה בתצהיר מיום 4/3/2020).
במסגרת בקשה מס 9, העביר את הסכמתו לתביעת התובעת.
במהלך הדיונים חזר בו מהסכמתו, למרות בקשות חוזרות ונישנות, סירב להגיש תצהיר מטעמו.
על אף שהתרתי עדותו (בשלב מתקדם), לא התייצב הוא לעדות, גם לא נתבקשה הבאתו בצו הבאה, ומכאן כי לא ניתן ליתן משקל להגנתו.
הנתבעים 1-3 טענו בכתב ההגנה לטענת שיהוי ו/או התיישנות, ובעת הקדם זנחו טענה זו.
על אף זאת ועל אף החלטתי, מצאתי בסיכומים אותם הגישו הנתבעים 1-3 לא מעט טענות באשר לכך כי התנהלות התובעת תמוהה היא בכל הקשור לחלוף הזמן בו נקטה בהליכים.
לפיכך, על מנת להסיר מן השולחן עניין זה, אתייחס אליו בקצרה.
סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
(2)במקרקעין – חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה".
אין חולק כי הנכס נשוא התובענה מוגדר כמקרקעין המוסדרים והרשומים בפנקס הזכויות, זאת כעולה מהעתק הרישום מיום 2/7/2020, ומכאן כי תקופת ההתיישנות תיספר לאחר 25 שנים.
סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע:
"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".
היום בו "נולדה עילת התביעה", הוא היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובעת בקיום החיוב כלפיה. בנסיבות הקיימות, איני סבור כי יש למנות את מירוץ ההתיישנות מיום קבלת המתנה, קרי שנת 1996, שעה שבמועד זה לא התעוררה כל מחלוקת בעניין הזכויות בנכס, לא בין המנוח לתובעת, לא בין מי מהנתבעים לתובעת.
במועד זה, למעט לנתבעת 1, לאף לא אחד מהנתבעים כלל לא היה מעמד במחלוקת, כל עוד היה המנוח בחיים.
המחלוקת או עילת התביעה נולדה רק ביום בו נודע לתובעת כי לא תוכל היא לבצע את העברת זכויות הבעלות על שמה, בהיעדר הסכמת יורשי המנוח, הם כלל הנתבעים בהליך בכאן.
אניח כי היעדרה של הסכמה זו "נוצרה" במהלך שנת 2017, עת פנתה לרשם המקרקעין בפעם השלישית בבקשה להעברת הזכויות, ואו אז היו בידיה הסכמותיהם רק של חלק מן היורשים, באמצעות חתימותיהם על גבי שטרי המכר.
ולכן, לכל היותר מועד היווצרות העילה נוצר בשנת 2017 עת נודע לתובעת.
גם אם מועד היווצרות העילה היה מוקדם יותר, לא יכול היה הוא להיוולד, בטרם פטירת המנוח בשנת 2011.
משהבינה התובעת כי באמצעים העומדים לרשותה, "אפסו סיכוייה" מול רשם המקרקעין, במילותייה שלה "בלית ברירה נאלצה היא להגשת התובענה".
הווה אומר שמשנת 2017 ועד להגשת התובענה, הרי שחלפו 3 שנים.
התובעת, במהלך השנים, אמת שלא באופן תכוף, ביצעה פעולות כאלו ואחרות בעניין הרישום, ולא "ישנה על זכויותייה", כטענת הנתבעים, גם אין בה כדי להצביע על ויתורה על זכויותייה.
כתבתי רבות בעבר על שיהוי והתיישנות ומה שביניהם, אך את המתאים לעניין זה שלפני, אביא בכאן:
"כאמור, נפסק כי השימוש בדוקטרינה של שיהוי לצורך דחיית תובענה ייעשה רק במקרים חריגים מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאג לקיום הליך שיפוטי תקין (ראה: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נ"ז(5) 433 {פמ"מ – 2/7/2003}). עפ"י הפסיקה, חלוף הזמן כשלעצמו, אין בו די כדי להביא לקבלת טענת השיהוי ויש צורך ב"דבר מה נוסף" (ע"א 410/87 עזבון המנוחה רבקה ליברמן נ' לאה יונגר, פ"ד מ"ה(3) 749, 756 {פמ"מ – 18/3/1991}). על הנתבע להוכיח שהיה בשיהוי משום מצג כי התובע ויתר על זכויותיו ובשל כך הוא שינה את מצבו לרעה במשך הזמן. יש הגורסים כי נדרש תנאי שלישי שלפיו השיהוי נגרם בחוסר תום לב (רע"א 5793/05 אגודת בית הכנסת הגדול "שונה הלכות" נ' עיריית נתניה (לא פורסם) [פורסם בנבו] (פמ"מ). להבדיל מהסדר ההתיישנות, הרי שבנושא השיהוי מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב לגבי נפקות השיהוי בנסיבות המקרה הספציפי שלפניו. במסגרת זו ישקול בית המשפט, על דרך האיזון, את האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם, תוך התחשבות במהות התביעה ובסעד המבוקש במסגרתה. נטל ההוכחה להתקיימותם של התנאים מוטל על הטוען לכך, היינו, על הטוען לשיהוי....".
(ראה: תמ"ש (ת"א) 45953-08-16 פ. פ. נ' ד. ס. {פמ"מ – 24/1/2017}).
מצאתי עוד בין האסמכתאות אשר צירפה התובעת גם כדי לתוך את טענתה, כי בשנים האחרונות חלתה היא במחלה קשה דבר אשר גם הוא בין היתר מנע ממנה לטפל בהעברת הזכויות בנכס.
יכול אני רק לשער כי אולי אף אחד מבני המשפחה לא ידע אודות המחלה, ואולי טעות בידי ועל כך מצר אני.
כל שנותר הוא לאחל לתובעת רפואה שלמה.
איני סבור כי למי מהנתבעים נגרם נזק כלשהו או כי מי מהם שינה מצבו לרעה, שעה שאף לא אחד מהם נקט במעשה, כמו רישום, תשלומים, השכרה, מכירה או כל פעולה אחרת באשר לנכס.
זאת לא עשו גם לאחר הוצאת צו ירושה אחר המנוח בשנת 2012, הווה אומר למעלה מ – 8 שנים.
וכפי שכבר אמרתי, לא נטען, לא הוכח וכך גם אני סבור, כי התובעת יצרה בפני מי מהנתבעים מצג כלשהו כי וויתרה על זכויותייה בנכס. ההפך הוא.
לאור כל האמור לא מצאתי כי התביעה התיישנה או כי היא לוקה בשיהוי.
מתנה – האם מתנה מוגמרת או התחייבות ליתן מתנה?
לטענת התובעת, הזכויות בנכס ניתנו לה מהמנוח במתנה ללא תמורה.
אביא כעת, את ההוראות הרלוונטיות של חוק המתנה, תשכ"ה – 1968 (להלן: "חוק המתנה"), לעניין זה שלפני, הקובעת כך:
סעיף 1 – "(א)מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה.
(ב)דבר-המתנה יכול שיהיה מקרקעין, מטלטלין או זכויות.
(ג)מתנה יכול שתהיה בויתורו של הנותן על זכות כלפי המקבל או במחילתו של הנותן על חיוב המקבל כלפיו".
סעיף 2 – "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר
סעיף 6 – "בעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו
המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל – בהודעת הנותן למקבל על
המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון".
סעיף 6 לחוק המתנה קובע כי ברגיל, הבעלות בדבר המתנה עוברת אל מקבלה ברגע מסירת המתנה לידיו או במסירת מסמך מזכה לקבלתה.
עוד מהוראות סעיף זה, הדבר כפוף להוראות מיוחדות הנוגעות לעניין הנדון.
כאשר מדובר במתנה במקרקעין, חל חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין").
וכך, מהוראותיו, הרלוונטיות באשר לעסקאות במקרקעין:
סעיף 6 – "עסקה במקרקעין היא הקניָה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין לפי רצון המקנה,
סעיף 7 – "(א)עסקה במקרקעין טעונה רישום; העסקה נגמרת ברישום, ורואים את השעה
שבה אישר הרשם את העסקה לרישום כשעת הרישום.
(ב)עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה".
סעיף 8 – "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב".
פעולה של הקניית מקרקעין במתנה, אשר לא נסתיימה ברישום, כך כפי המקרה אשר לפני, איננה מתנה מושלמת, כי אם התחייבות לעשות עסקת מתנה במקרקעין.
סיטואציה משפטית זו איננה נובעת מרצונם של הצדדים ליצור עסקה בלתי מושלמת, אלא במיזוג תוכנן של הוראות חוק המקרקעין והוראות חוק המתנה.
(ראה: ע"א 493/91 מזרחי נ' מזרחי, נ(1), 199 {פמ"מ – 17/7/1996}).
יש לקבוע את סיווגה של העסקה – התחייבות להעביר זכויות קנייניות או העברת זכויות אובליגטוריות, לפי לשון החוזה ותכליתו וכי אין הדבר מוכרע אך ורק לפי השאלה האם יש למעביר זכויות קנייניות בנכס או שמא אלו טרם התגבשו. אין מקום לסיווג "אוטומטי" של עסקה בהתבסס אך ורק על מצבת הזכויות של המעביר וסיווגה של עסקה נעשה בראש ובראשונה בהתאם לכוונת הצדדים כפי שהיא משתמעת מלשון החוזה ומתכליתו.
)ראה: ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולניאל חברה בע"מ, נז(2), 385 {פמ"מ – 5/2/2003}).
"יש שצדדים לחוזה התכוונו לקבוע כי הממכר או דבר המתנה הוא זכויות אובליגטוריות, ויש שצדדים לחוזה התכוונו לקבוע כי הממכר או דבר המתנה הוא זכויות קנייניות; שני המצבים אפשריים הם. אמנם, אם המעביר איננו בעל הזכויות הקנייניות בנכס המועבר, אין העסקה הקניינית יכולה להסתיים מיד. אך המסקנה במקרה זה לא חייבת להיות כי הצדדים התכוונו להעביר זכויות אובליגטוריות (ומכאן כי העברתן נשלמה בסמוך לאחר מכן). המסקנה יכולה להיות גם, כי הצדדים התכוונו להעביר זכויות קנייניות, לאחר שאלה תתגבשנה, ועל כן מדובר בהתחייבות להעביר זכויות קנייניות...".
אם רשום נותן המתנה כבעל הזכות במקרקעין, והוא מתחייב להעבירם לאחר במתנה את הזכות הרשומה, הרי כל עוד לא בוצע הרישום על שם הנעבר, לא הושלמה המתנה, והנעבר מחזיק בידיו רק התחייבות למתנה.
(ראה: ע"א 1284/92 רתם נ' רתם, מט(5), 257 {פמ"מ – 1/4/1996}).
ונחזור אל חוק המתנה, סעיף 5, הדן בהתחייבות ליתן מתנה וקובע באילו מקרים ניתן יהיה לבטל מתנה, וכך:
"(א)התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.
(ב)כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.
(ג)מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן".
אם מדובר בזכות קניין שהייתה למנוח, הרי שאין די בהסכם המתנה כל עוד לא הושלמה העסקה ברישום בלשכת רישום מקרקעין.
אין חולק כי המתנה (הנטענת), קרי הזכויות בנכס, אשר היו בבעלות המנוח, עד ליום זה לא נסתיימו ברישומם על שם התובעת, ומכאן כי מדובר בהתחייבות ליתן מתנה.
ביום 1/10/1996 חתם המנוח כאמור על ייפוי הכח, אשר אומת כדין על ידי עו"ד ג. מרקמן, בו הסמיך את עורכי הדין מרקמן "למכור, להעביר, להשכיר, להחכיר", לתובעת את הנכס נשוא התובענה, וליתר דיוק – "חלקה .. בגוש ..., בשטח 254.50 מ"ר" (סעיף קטן א'), ואילו בסעיף קטן ב', סומן עיגול סביב המילים "בלי תמורה".
באותו יום בו נחתם ייפוי הכח, חתם המנוח אף על תצהיר המופנה למס שבח מקרקעין ברחובות, בו נכתב כי התחייב להעביר לביתו, התובעת, במתנה וללא תמורה, 254.5 מ"ר מן החלקה הידועה כחלקה .. בגוש ..., המצוייה ב....
התצהיר אומת על ידי עו"ד ד. מרקמן.
התובעת חתמה על תצהיר זהה, באשר לקבלת הזכויות בנכס, במתנה וללא תמורה, גם הוא אומת כדין על ידי עו"ד ד. מרקמן.
ביום 20/10/1996 חתם המנוח על תוספת לתצהירו (אליו מתייחס), בה חזר על העברת זכויותיו בנכס לתובעת, במתנה וללא תמורה.
תוספת זו לתצהירו לא אומתה כדין וצויין בה "עד – ג. מ. ".
העסקה דווחה לשלטונות המס ואף שולם מס רכישה על ידי התובעת (כך כעולה מן האסמכתאות), זאת בהתאם ל"אישור רישום בפנקסי המקרקעין" מיום 30/1/1997.
התובעת צירפה אישור מטעם הועדה המקומית לתכנון ובנייה מיום 21/1/1997, בעניין הנכס תוך ציון מס' גוש וחלקה, המופנה ללשכת רישום המקרקעין, בו נכתב:
"הננו להודיעכם כי אין לוועדה התנגדות להעברת הנכס ללא תמורה מג. י. לג. ע.".
אישור נוסף דומה ניתן ביום 14/12/2014 על ידי המועצה המקומית ..., לאחר ששולמו כל המיסים עבור הנכס.
אישור נוסף ניתן ביום 21/3/2017 על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה ..., שכותרתו "אישור לצורך העברת נכס בלשכת המקרקעין", המודיעה כי לוועדה אין התנגדות להעברת הנכס ללא תמורה לתובעת, בצירוף הערה – "עסקת העברה ללא תמורה אל קרוב מיום 1/10/1996....".
עוד וכעולה, התובעת היא שחתומה על ההצהרה לאחר סיומה של הבנייה בנכס מול מנהל מס הרכוש (וראה אישור מיום 6/1/1999).
התובעת אף צירפה קבלות בעבור רכישת כלים סניטאריים וכדומה לנכס, אלו משנת 1998.
עוד מצאתי בין האסמכתאות, בקשה של התובעת אל המועצה המקומית ... מיום 1/6/1998, בה ביקשה היא "הנחת תשלום ארנונה" עד ליום 24/11/1998, בשל היות הנכס בשיפוץ.
הערת אזהרה נרשמה כאמור ביום 16/10/2013, ביחס לחלק הבעלות של המנוח, לטובת התובעת.
ביום 9/12/2014, שולם למועצה המקומית ..., סך 57,560 ₪ בעבור "כביש מדרכה".
התשלום בוצע על ידי מר מ. ג., כתואם את פרטי חשבונו.
כעולה, סך זה הועבר על ידי התובעת למר מ. ג. ביום 5/5/2015.
לטענת התובעת – מר מ. ג.הלווה לה הסכום הנדרש ולאחר מכן החזירה לו סך זה.
התובעת צירפה את תשובות רשם המקרקעין כמענה לפניותייה לרישום המכר ללא תמורה, באמצעות עו"ד חרזי, אלו כאמור הוחזרו מסיבות אלו ואחרות. וכך:
תשובת רשם המקרקעין מיום 16/4/2015 (נספח 6 לכתב התביעה), בה צויינו הפרטים אותם על התובעת להשלים –
"יפוי הכח מאת ג. י. ז"ל אינו עונה על דרישות סעיף 5 לחוק השליחות לעניין העברה ללא תמורה (רשום רק למכור ללא איזכור ללא תמורה).
יש להגיש את יפוי השני בהדפסה ברורה ולא חתוך.
יש לבדוק בשנית את שטר המכר שהודפס. ציינת שע. מוכרת וי. קונה (בתחילת השטר) – יש להדפיס שטר חדש.
יש לציין את מס' החלקה החדש באישורי מס השבח והרכישה.
יש לציין את שם המשפחה העדכני של הרוכשת עפ"י תעודת הזהות".
בתשובת רשם המקרקעין מיום 29/6/2015 –
"ביפוי הכוח אין סעיף 5 לחוק השליחות בקשר להעברה ללא תמורה".
בתשובת רשם המקרקעין מיום 30/4/2017 (נספח 7 לכתב התביעה) -
" לציין ת.ז. מעבירים לצד שמם.
להוסיף גם את ע. כמעבירה + ת.ז.
למחוק את המעבירים המיותרים שאינם מעבירים כעת.
לתקן את חלקו של המוכר ל 3/8 ואת נחלק המועבר ל – 3/8.
לציין בתיאור המקרקעין "כרשום בפנקסי המקרקעין" בלבד.
יש להגיש שטרות חדשים מתוקנים מודפסים במלואם.
יש לצרף עותקים מצולמים של אישורי מיסוי מקרקעין על מנת שנאשר לך אותם כ"נאמן למקור" כך שתוכל להגישם לעסקה של החלקים הנוספים.
חסר תאריך ע"ג הבקשה לירושה".
קדמה לבקשה זו האחרונה לרשם המקרקעין, פנייתו של עו"ד חרזי ללשכת רישום המקרקעין ברחובות מיום 26/4/2017, שכותרתה "מכר ללא תמורה..", בה צויין בין היתר כך:
"....המנוח היה הבעלים של מחצית הזכויות בחלקה והעביר ביום 21/1/1997 את הזכויות ללא תמורה לבתו ע.....יפוי הכח עליו חתם האב המנוח בזמנו, לא כלל הוראת העברה ללא תמורה. כך לא ניתן להשלים את העברת הזכויות....לעת עתה, רק חלק מיורשיו הסכימו לחתום על מסמכי העברת הזכויות....".
למכתבו זה של עו"ד חרזי, צורף שטר מכר, מאומת כדין על ידי עו"ד דואני מיום 23/4/2017, עליו חתומים, כיורשי המנוח (חלק), נ., מ. וח. ג...
לבסוף אביא את עמדת פמת"א מיום 13/5/2020 (במסגרת בקשתה למחיקתה בשל היותה נתבעת פורמלית), בה חזרה היא על הסיבות לדחיית הרישום, והוסיפה כי מדובר בבקשות רישום לקויות, ששוב ושוב נדחו בדין מרישום, ובכל מקרה, אין מקום לדון בהן במסגרת התביעה הנוכחית.
כמו כן, ראוי היה לצרף את ייפויי הכוח הלקויים שהגישה התובעת ללשכת הרישום במסגרת בקשותיה.
למעשה, ניתן אם כן לראות, כי הזכויות בנכס לא נרשמו על שם התובעת עד ליום זה.
נשאלת השאלה האם אי רישום העסקה בלשכת המקרקעין, יש בה עילה המונעת לראות בעסקת המתנה עסקה שהושלמה?
לטעמי, התשובה לכך היא בשלילה.
על אף שניתן לראות מתשובות רשם המקרקעין את הסיבות בגינן דחה הוא הבקשה לרישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין, אך אלו ברובן, סיבות טכניות או דומות, ובכל מקרה, למעט עניין ייפוי הכח, אין באף אחת כדי להעיד דבר על כך כי מדובר בעסקה פיקטיבית, או שנועדה לצורך שונה ממה שהוגדרה בכותרתה.
רשם המקרקעין ציין בתשובתו כי ייפוי הכח אינו עונה על דרישות סעיף 5 לחוק השליחות לעניין העברה ללא תמורה (רשום רק למכור ללא איזכור ללא תמורה).
יחד עם זאת, בתשובתו משנת 2017, לא צויין דבר באשר לייפוי הכח, עליו חתם המנוח.
בין האסמכתאות אשר צורפו מצאתי כאמור ייפוי כח אחד, אותו פירטתי.
טענו הנתבעים 1-3 כי לאור הערת הרשם, קיים ייפוי כח נוסף אשר הועלם מעיני בית המשפט.
אולי נתפסו הם להערת רשם המקרקעין כי "יש להגיש את יפוי השני בהדפסה ברורה ולא חתוך", אך יש לומר כי בשונה מהערתו באשר לייפוי הכח עליו חתם המנוח, בעניין זה (המובא בנפרד), לא צויין כי ייפוי הכח מתייחס לזה של המנוח.
כך או אחרת, לא צורף ייפוי כח אחר, ולטעמי, לאור העדויות, אף לא צלח בידי הנתבעים 1-3 להוכיח טענתם כי קיים ייפוי כח נוסף.
איני סבור כי יש לבדוק אם התובעת שינתה מצבה בהסתמכה על התחייבות המנוח, אם לאו ואסביר.
לא נטען על ידי מי מהצדדים כי המנוח חזר בו מהתחייבותו או מרצונו ליתן לתובעת הזכויות בנכס במתנה, לא בכתב ולא בעל פה.
בוודאי לא נטען על התנהגות מחפירה מצד התובעת כלפי המנוח.
טענה אחת בלבד אותה טענו הנתבעים 1-3 באשר להתנהגות המנוח היא כי לא התכוון להעביר הנכס לתובעת והדבר היה "רק משיקולי מס".
כעולה מן העדויות, גם אסמכתאות, משך שנים לאחר העברת הנכס לתובעת, עוד היה המנוח "פעיל" בהעברת הנכס, בנייתו, ואף בהליכים משפטיים עד שנת 2009.
קרי, משנת 1996 ועד ליום פטירתו בשנת 2011, לא חזר בו המנוח מעולם בחייו מהמתנה (או מן התחייבות למתנה).
הטענה בדבר "שיקולי מס", לטעמי אין בה ממש, שעה שככל שרצה המנוח להימנע משיקולי מס, הרי שהיה אמור להיות בעל אינטרס להשלים את העברת רישום הזכויות בנכס על שם התובעת, שכן כל עוד רשומות הזכויות על שמו, הרי שאין בכך כדי לפטור אותו ממס.
לטעמי לא כך היה, ובוודאי לאור חלוף השנים (כ – 15 לערך), עניין זה אינו סביר.
עניין זה אינו סביר שעה שהמנוח "הניח" לתובעת לדאוג, לבצע תשלומים שונים, ביניהם מס רכישה ועוד.
גם לא מצאתי לכך כל תיעוד בכתובים, לאמור כי הטענה כולה לא הוכחה.
בפני הנתבעים עומד המכשול כי לעיזבון המנוח, בהיותם יורשיו, אין את היכולת והכוח המשפטיים לעמוד בנעליו של המנוח ולבטל את התחייבותו ליתן המתנה, שעה שבפסיקה נקבע, כי הזכות לביטול התחייבות למתנה הינה זכות אישית שאינה ניתנת להורשה ואינה מוקנית לזוכה בעיזבון בשם המצווה.
החזרה לפי סעיף 5(ב) היא זכות אישית הבאה להבטיח "מקום חרטה" למי שהתחייב לתת מתנה, וגם זאת רק אם מקבל המתנה לא שינה בינתיים את מצבו בהסתמך על ההתחייבות. כל זה נוגע לתחום הפרטי של הנותן, השמור לו עצמו בלבד, וממילא אינה עוברת זכות אישית זו לא למנהלי עזבונו ולא ליורשיו.
(ראה: ע"א 11/75 ועד הישיבות בא"י נ' מיכאלי, ל(1), 639 {פמ"מ – 29/12/1975}).
המסקנה היא כי הנתבעים, כיורשיו של המנוח אינם יכולים להתכחש לביטול התחייבות המנוח ליתן המתנה, והדרך היחידה לביטול המתנה (או ההתחייבות), היתה שמורה למנוח בחייו.
מקום שלא עשה כן המנוח, ויש לומר כי לא נטענה טענה שכזו, מדובר בחוזה מתנה שריר ותקף ובלתי ניתן לביטול.
הלכה פסוקה היא כי פסק דין בהליכים משפטיים יוצר מעשה בית דין והשתק. עיקרון סופיות הדיון הינו עיקרון בסיסי בשיטת המשפט. כל פרשנות אחרת של ההיתר לחדש את ההליכים סותרת עקרונות בסיסיים של שיטת המשפט ועומדת בניגוד לכללים המקובלים שעניינם סופיות הדיון.
(רע"א 6753/96 מ. מ. ח. ת. בע"מ נ' פרידמן, נ(5), 418 {פמ"מ – 6/2/1997}).
הטענה בדבר השתק שיפוטי עשויה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים. ניתן לראות באיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות נגד אותו בעל דין בכתב טענות אחד משום דוגמה של השתק שיפוטי.
בפסיקה התפתחו על ידי בתי המשפט כללי "המניעה השיפוטית" או ה"השתק השיפוטי", על פיהם מנוע בעל דין מלהעלות טענות מסוימות במסגרתו של הליך שיפוטי, כאשר העלה טענות אחרות הפוכות או פעל אחרת בקשר לאותה סוגיה.
כב' השופטת א. פורקצ'יה עמדה על טיבו ומהותו של ה"השתק השיפוטי"–
"דוקטרינת ההשתק השיפוטי מקורה בדיני היושר האנגליים, ומשמעותה היא –
חסימת בעל דין מהעלאת טענות מסוימות בהליך שיפוטי, אפילו מוצדקות הן לגופן, בשל התנהגותו בהקשר לסוגיה הנדונה שדבק בה פגם.
ההשתק כלפי בעל דין נובע ממקורות ערכיים שונים - עקרון תקנת הציבור, האיסור על
שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, ותורת תום הלב (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים, פ"ד נט(6) 625). תכליתו של ההשתק השיפוטי למנוע פגיעה לא ראויה בבעל הדין שכנגד, למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאימון הציבור במערכת המשפט, ולמנוע ניצול לרעה של בתי המשפט (פרשת בית ששון, שם).
דוקטרינת ההשתק השיפוטי מהווה אחת השלוחות של דיני ההשתק המסורתיים. היא
מציבה מחסום דיוני בפני בעל דין מלטעון טענה דיונית, שאפילו נכונה היא, יש בה דופי של חוסר תום לב דיוני. תורה זו משתלבת בעקרון תום הלב אשר חדר לכל תחומי המשפט - המהותי והדיוני כאחד".
"תורת ההשתק השיפוטי, המתבססת על דרישת תום הלב הדיוני, אינה בהכרח חופפת בכל תנאיה לתורת ההשתק הכללית. כך, למשל, עקרון ההשתק המסורתי מחייב כתנאי לחלותו את קיומם של הסתמכות ושינוי מצב לרעה של בעל הדין שכנגד (רע"א 4928/92 עזרא נ' מועצה מקומית, פד"י מז(5) 94; בש"מ 5417/01 ויטנר נ' ועדה מקומית [פורסם בנבו]). לעומת זאת, דוקטרינת ההשתק השיפוטי מכוונת מבטה לא רק אל עבר מערכת היחסים בין בעלי הדין, אלא גם לעבר האינטרס הכללי של המערכת השיפוטית, המייצגת את עניינו של הציבור כולו. מטעם זה, לצורך השתק שיפוטי לא נדרש בהכרח קיומם של הסתמכות ושינוי מצב לרעה של צד להתדיינות, אף כי התרחשותם של תנאים אלה עשויה לחזק את המסקנה בדבר קיומו של חוסר תום לב דיוני בהתנהגות בעל הדין האחר, העשוי להצדיק החלת השתק שיפוטי על טענה המועלית על ידו".
עיקרה של טענת ההשתק השיפוטי מושתתת, איפוא, על עקרון תום הלב והציפיה כי בעל דין לא יהתל בבית המשפט וישנה טעמיו מעת לעת על מנת לשרת את האינטרס שלו עצמו.
הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל דין לבין בית המשפט ומכאן נובע כי תחולתו של ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת למצב דברים שבו מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר.
(וראה: ע"א 1041/97 סררו נ' תומרס, נד(1), 642 {פמ"מ – 24/2/2000}).
אם כך, שני יסודות עיקריים עומדים בבסיסו של ההשתק השיפוטי. האחד דרישה מוסרית המופנית כלפי בעל דין כי יעמוד במילתו ולא ישנה טעמיו על פי האינטרס המשתנה שלו, והשני, הפן המוסרי העומד בהיבט המעשי שעניינו מניעת קבלת החלטות סותרות ונוגדות על ידי ערכאות בית המשפט.
מעל לשני יסודות אלו עקרון תום הלב אשר ככל שהפגיעה בו תהא בולטת וקשה, יטה בית המשפט לעצור ולבלום את בעל הדין בדרך אותה בחר.
בעניין הצדדים התנהל הליך בבית משפט השלום, בתביעת עיריית אשדוד את עיזבון המנוח (ת"א 28548-06-12).
בין האסמכתאות אשר צורפו בעניין ההליך, מצאתי תצהיר מיום 4/6/2013, המאומת כדין על ידי עו"ד חרזי ועליו חתומים כלל יורשי המנוח, אליו צורף ייפוי כח מטעם של כלל היורשים, בו בין היתר צויין כך:
סעיף 2 - "....במועד פטירתו של אבינו המנוח, לא היו בעזבונו כספים ו/או נכסים בשנותיו האחרונות היה האב קשיש חולה, שהתקיים מקצבת הביטוח הלאומי בלבד....ולפיכך לא ירשנו דבר".
ובסעיף 3 – "...היות והעזבון היה חסר זכויות...".
עוד במסגרתו של הליך זה, תשובת הנתבעים (כלל יורשי המנוח), לבקשת התובעת (בקשה מס' 5), וכך, בין היתר:
"....לא ירשו כנטען דבר מהמנוח..." (סעיף 2).
"...לא ירשו הנתבעים דבר מהמנוח" (סעיף 4).
"הוצאת צו הירושה של האב המנוח התחייבה מהטעם הפשוט, שלפני עשרות שנים היה המנוח בעלים של קרקע, עליה נבנתה דירת מגורים יחד עם שותף.
הקרקע הועברה לבתו ל. ע....ללא תמורה ביום 1/10/1996, כמצויין בעותק תצהירי העברה ללא תמורה ובאישורי המיסוי והועדה המקומית..." (סעיף 6).
"הואיל והרישום והפרצלציה טרם הוסדרו, נדרשת חתימת היורשים על מסמכי הרישום והעברת הזכויות על שם בתו... מטעם זה ובלבד הוצאת צו הירושה" (סעיף 7).
"...המנוח לא הותיר רכוש כלשהו ששייך לעזבונו". (סעיף 8).
עוד מצאתי מכתב מיום 17/1/1999 מאת עו"ד כהן, המופנה ל "מיתר, ליקוורניק, גבע ושות', עורכי דין", באשר לגוש ..., חלקה .. (הנכס נשוא התובענה), בו צויין בין היתר, בשם מרשיו, בני משפחת ג.:
"...אף כי החלקה שבנדון הינה בבעלותה של גברת ע. ג., לאחר שקיבלה את הזכויות בה מאביה, בהעברה ללא תמורה, הרי שהטיפול מול הרשויות ומול הקבלנים בכל הקשור לבניית בית המגורים, התבצע על ידי מר מ. ג..
מר מ. ג., אחיה של בעלת הזכויות בחלקה, הינו למעשה מזה שנים וגם כיום, המוציא והמביא של בני משפחתו כמעט בכל דבר ועניין הנוגע להליכים בירוקרטיים ופנייה לרשויות המדינה, וכך הוא קיבל על עצמו גם את הטיפול המלא בחלקה ובבניית בית המגורים.
למרבה הצער, ומפאת מצבו הבריאותי הקשה והלא יציב של מר ג. בתקופה הרלוונטית, לא עלה בידו לטפל כראוי בנקיטת ההליכים הבירוקרטים המתאימים, ולמעשה כל ענייני המשפחה נדחקו לקרן זווית, גם על ידי בני המשפחה עצמם".
לבסוף, העתק מתביעת האם, הנתבעת 1 למוסד לביטוח לאומי לצורך השלמת הכנסה, מיום 8/1/2012, בה לא צויין דבר באשר לנכסים נוספים שהיו ברשותה או ברשות המנוח ב – 5 שנים אחרונות וכי היא מתקיימת מקיצבת זיקנה.
מעדותה של הנתבעת 1 לפרוטוקול הדיון מיום 2/11/2021, בעמ' 36:
"ש.ב- 2013. בסעיף 2 את מצהירה שבעיזבון של בעלך ז"ל לא היה כלום, שהוא היה קשיש וחולה והתקיים מקצבת ביטוח לאומי ולכן לא ירשתם דבר. זה היה נכון?
ש.אז זה היה נכון מה שכתבת, שבעיזבון אין דבר?
ומעדותו של הנתבע 3, בעמ' 41 לפרוטוקול הדיון:
"ש.אני מפנה אותך לת/14 בתצהיר, שאתה חתמת עליו בפני עו"ד חרזי ב- 4 ביוני 2013. זו חתימה שלך?
ש.בסעיף 2 לתצהירך כתוב שבמועד פטירתו של האב המנוח לא היו כספים או נכסים, בשנותיו האחרונות היה קשיש וחולה ולפיכך לא ירשתם דבר. האם מה שכתוב בתצהיר היה אמת?
ת.אלה דברים שמ. רשם, כדי שלא נצטרך לשלם כסף לעירייה.
ש.זאת אומרת, לשיטתך הגשת תצהיר שקר?
ת.אני הייתי בפשיטת רגל, הייתי בזעזוע, קרסתי כלכלית והיו לי בעיות עם רשויות המס, עם שוק אפור.
ש.כי באותו זמן היה לך אינטרס לשקר, אז שיקרת?
ת.כן. כמו שהם משקרים עכשיו.
ומעדות הנתבעת 2, החל מעמ' 44 לפרוטוקול הדיון:
"ש.כשאת כותבת בתצהיר לבית המשפט בסעיף 2 "..." (מקריא סעיף 2 לתצהיר) הצהרת אמת או שקר?
ת.היתה לו חנות ב.... הצהרתי אמת.
ש.לא היה בעיזבון שום דבר?
ש.הרגע אמרת שהיה עוד משהו.
ת.היה רק חנות ב... ואת הבית ב....
ש.אז התצהיר שהגשת הוא תצהיר שקר?
ת.הבית ב... זה הבית שנשאר לו. היה את הבית ב... ואת החנות ב....
ש.אני מפנה אותך לתצהירך, את חתומה על התצהיר. אני מפנה אותך לסעיף 2 לתצהיר. את חתומה פה?
ת.היה רק את הבית ב... והיה את ....
ת.אני חתמתי מה שאני יודעת.
ש.כשחתמת על זה, ידעת שיש 2 נכסים?
ת.חתמתי שיש בית ב... שהוא קיים וחנות ב.... זה מה שידוע לי.
ש.לבית המשפט: גבירתי, יש דוקטרינה שנקראת "דוקטרינת ההשתק השיפוטי" כדי להגיד שכשאתה מצהיר עובדה מסוימת בפני רשות ואחר כך אתה אומר שזה לא נכון אז אתה מושתק מלהעלות טענות נוספות. במסמכים שהציגו לך עתה הצהרת, מסיבות כספיות, חתימתך נוספה ויכול ולא יזמת ולא קראת, לא יודע. אבל חתמת על כך שלאבא המנוח לא היו נכסים. יוצא מגרסתך שאת אומרת שלאביך המנוח היה בית ב... ואולי משהו ב.... אומר עורך הדין שאחד מהדברים שאת אומרת לא היה נכון – או ההצהרה שאביך לא הותיר כלום או ההצהרה כאן ושאלתו למי עליו להאמין. מה משני הדברים לא היה נכון, ההצהרה שנת 2013 או מה שאת אומרת עתה?
ת.כנראה שההצהרה לא היתה נכונה.
ש.לבית המשפט: למה הצהרת אם היא לא היתה נכונה?
ת.די סמכתי על האחים שלי".
"ש.לבית המשפט: גבירתי אמרה שזה הכל האחים שלה, אבל זה לא כך. אמרת שידעת שההצהרה של ההעברה היתה לתכנון מס.
ש.לבית המשפט: משמע שהנכס היה שייך לאבא באמת למרות הערת האזהרה, זו היתה השאלה.
ת.או.קי. אז זה לא היה נכון".
וכדבריו של כבוד השופט א. גרוניס (כתוארו דאז):
"ניתן לדמות את המבקשים ללהטוטן בקרקס הרוכב בעת ובעונה אחת על שני זוגות אופניים. הדבר אפשרי בקרקס אך לא בבתי-המשפט".
ובכלל טענת הנתבעים כי בהליך שם, ניתנה עדותם כעדות שקר, ובהליך בכאן, זו האמת, לא רעיון טוב הדבר, בלשון המעטה, ואסור לבית המשפט ליתן יד לדבר.
הנתבעים רובם ככולם מושתקים בהשתק שיפוטי מלטעון כנגד זכויותיה של התובעת בנכס נשוא התובענה.
"ישיבתם על הגדר" משך השנים, ובפרט מאז אותו הליך משפטי בו הצהירו, לשיטתם, עדות שקר, ללא כל מעשה, מעידה ככל הנראה כי לא עדות שקר היא, אבל באופן וודאי, התנהגות בניגוד לעקרונות תום הלב הבסיסיים בהם מחויב בעל דין לנהל את תביעותיו.
קל וחומר שעה שמדובר בבעל דין בן משפחה, בשר מבשרה של התובעת.
טענו הנתבעים 1-3 כי המנוח, גם אם היה בכוונתו להעביר לתובעת את מלוא הזכויות בנכס, לא יכול היה לעשות כן נוכח הלכת השיתוף החלה על המנוח ורעייתו, הלכה אשר לא נסתרה.
על פי הלכה השיתוף, כאשר בני זוג החיים יחדיו ומנהלים משק בית משותף, קיימת חזקה שהתכוונו לקיים ביניהם שיתוף כללי ומלא בכל הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין שלהם, אם הנכסים רשומים על שם אחד מבני הזוג, אלא אם הוכח אחרת.
"עיקרה – חזקה החלה לגבי בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ושהתנהגותם מגלה מאמץ משותף, כי הרכוש שנצבר במהלך הנישואין מצוי בבעלותם המשותפת. השותפות נלמדת מנסיבות החיים המשותפים ומגמירות הדעת המיוחסת לצדדים. החזקה נשענת על קונסטרוקציה חוזית שעניינה הסכם משתמע בין הצדדים, שלפיו הם שותפים שווים בזכויות".
(ראה: ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, מ"ט(3), 529 {פמ"מ – 13/8/1995}).
"ככלל, על ערכאה שיפוטית הנדרשת להחיל את חזקת השיתוף בין בני-זוג לבחון בשלב ראשון אם נתקיימו התנאים הבסיסיים הנדרשים לצורך גיבושה של החזקה, קרי קיום חיי נישואין במשך תקופה ארוכה תוך מגורים משותפים וחיי שלום. הוכחת תנאים אלה מקימה חזקה בדבר כוונה משוערת לשיתוף מלא בכל הנכסים, כאשר ברקעה של כוונה זו מצויים הרכיבים של "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף" המשמשים זה עם זה בערבוביה. כאמור, חזקה זו ניתנת לסתירה לגבי פריטי רכוש כאלה ואחרים, והנטל מוטל על הטוען לסתירתה".
(ראה: בג"ץ 2222/99 גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, נד(5), 401 {פמ"מ – 26/11/2000}).
הפסיקה בעניין זה רבה וענפה.
לא הובאה לפני כל תביעה להכרת המנוח ורעייתו להכרה בהלכת השיתוף.
אם חפצו הנתבעים כי אכיר בהלכת השיתוף בין המנוח לרעייתו, הרי שהיה דרוש הדבר כי יגבו את המשטר הנוהג בין הצדדים הן בעובדות והן באסמכתאות.
האם נישאו השניים בטרם שנת 1973? שאו אז חלה עליהם הלכת השיתוף ולא הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973.
האם נהגה ביניהם הפרדה רכושית?
האם נערך ביניהם הסכם ממון?
אם כן, האם הוחרג נכס זה או אחר מאותו הסכם (ככל שנחתם).
אם אכן שררה בין המנוח לרעייתו הלכת השיתוף, הכיצד, ברבות השנים ניתנו נכסים נוספים אשר היו במסת הנכסים המשותפת, לבן משפחה אחר?
אם אכן שררה הלכת השיתוף, מה טעם לא עשתה הנתבעת 1 כל פעולה להעביר את הנכס נשוא התובענה לידיה באמצעות רישום או כל פעולה אחרת?
הנתבעת 1, מלבד חתימתה על גבי שטר המכר, עד לפטירת המנוח וכאמור גם אחר כך, לא עשתה דבר, למעט דבר אחד והוא התגוננותה בהליך זה אותו נקטה התובעת.
בל נשכח, טענתה מול הביטוח הלאומי, גם טענתה בהליך אשר התנהל בבית המשפט באשדוד, אלו כאמור אינן מתייחסות באופן ספציפי למצבת נכסי המנוח ובאופן ישיר לנתבעת 1, משמע אין הנכס נשוא התובענה מהווה חלק מנכסיו של המנוח ובאופן ישיר גם של הנתבעת 1.
עדותה של הנתבעת 1 לא תרמה בעניין זה דבר שכן הודתה בכף כי אינה יודעת קרוא וכתוב, את מרבית הדברים לא זכרה או לא ידעה, גם את הטענה בדבר העברה משיקולי מס לא ידעה להסביר, ובכל מקרה, לשיטתה לא עשתה כלום בעניין וככה נשאר.
יחד עם זאת ידעה הנתבעת 1 לייחס לנכס זה או אחר כאל נכס שלה – "רק שלי".
(ראה עמ' 34 – 35 לפרוטוקול הדיון מיום 2/11/2021).
במילים אחרות, הבנה והשלמה עם היעדר שיתוף.
בכלל, קשה היה שלא להתרשם כי עדותה של הנתבעת 1, רובה ככולה מבוססת על מערכת יחסים עכורה עם בתה, התובעת.
מכאן כי הטענה בעניין זה דינה להידחות.
על אף שהתרתי מתן הצו לעיריית ..., סבורני כי עניינה של העיריה הוא שולי לחלוטין בעניין זה שלפני, וטענת הנתבעים 1-3 בעניין זה אין בה ממש, שעה שאכן עירייה אינה נוהגת להחזיק חוזי שכירויות מסוג זה עת עסקינן באנשים פרטיים.
כך גם באשר לזהותם של השוכרים אין ממש.
דמי השכירות בעבור הנכס, אם שולמו לידי המנוח או לידיה של התובעת, אלו אינם מעלים או מורידים מעניין הבעלות.
ובכלל יתכן כי הדבר נבע לא מטוב ליבה של התובעת אלא מדרישת המנוח, דבר שיש בו לחזק את טענת התובעים כי הנכס נרכש על מנת להניב פירות למחיית המנוח ורעייתו.
ראה גם דוגמת הנכס שהועבר לנכד בבעלות, חרף העברת דמי השכירות ממנו לאם.
ובכלל נראה כי המנוח ורעייתו עשו להם מנהג, עת רכשו יחד ולחוד נכסים כאלו ואחרים, לטובת השקעה, על מנת שאלו יגדילו את הכנסתם החודשית, אך דבר זה לא מנע מהם להעניק במתנה לבן משפחה זה או אחר, את הנכס, כל עוד יעביר את דמי השכירות ממנו, עד לאחרית חייהם.
חיזוק לכך ניתן למצוא בעדות הנתבעת 1, בעמ' 36 לפרוטוקול הדיון:
"אקריא לך – 08.01.2012, הגשת לביטוח הלאומי הצהרה ואת כותבת שם שאת חיה רק מקצבת זקנה, שאין לך דירות ונכסים. האם מה שכתבת אז לביטוח הלאומי ב- 2012 היה נכון?
ת.נכון, לא היה לי דירה. נתתי לילדים שלי מתנה ואמרתי שיתן לי משכורת כשאני בחיים".
גם בטענה כי הערת אזהרה הינה רק זכות חוזית אין ממש לאור דברי בפסק הדין, גם כי אין זה המקרה המתאים בעניין זה.
הנני מקבל את תביעת התובעת במלואה וקובע, כי התובעת הייתה והינה בעלת מלוא הזכויות בנכס נשוא התובענה.
ניתן בזאת צו עשה המורה לרשם המקרקעין בעיר רחובות למחוק את רישום המנוח, מר י. ג. ז"ל כבעל הזכויות בנכס ולרשום במקומו את התובעת כבעלת זכויות הבעלות מיום מועד הסכם המתנה, זאת בכפוף לתשלום אגרה ולהמצאת אישורי מיסים כנדרש בלשכת רישום המקרקעין (ככל שחלים).
התובעת, במידת הצורך רשאית להגיש פסיקתה לחתימתי.
משסבור אני כי הנתבעים 1-3, והם בלבד, נהגו בחוסר תום לב משווע כלפי התובעת, הנני מחייבם ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת בסך 70,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מיום פסק הדין.
ניתן היתר לפרסום פסק דין זה ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים.
ניתן היום, י"ח אלול תשפ"ג, 04 ספטמבר 2023, בהעדר הצדדים.