בתביעה נגד אימה וחמשת אחיה, האישה דרשה לממש את מסמך המתנה עליו חתם אביה המנוח ב-1996. ביהמ"ש נעתר לבקשתה למרות השנים הרבות שחלפו
בת שקיבלה מאביה ב-1996 נכס במתנה הוכרה לאחרונה כבעליו הרשמיים. השופט ארז שני מבית המשפט למשפחה בתל אביב קיבל את עתירת האישה להעניק ביטוי רשמי לייפוי הכוח הבלתי חוזר עליו חתם אביה המנוח לפני 23 שנה, במסגרתו העביר לה ללא תמורה את ביתו. גרסת יתר בני המשפחה לפיה מדובר בעסקה פיקטיבית שנעשתה משיקולי מס, נדחתה.
מדובר בחלקה שנרכשה על ידי האב המנוח בשותפות עם אדם נוסף. לימים בנה האב על מחצית החלקה שבבעלותו בית מגורים. באוקטובר 1996 הוא חתם על ייפוי כוח בלתי חוזר ("מסמך המתנה") במסגרתו העביר את זכויותיו בנכס לבתו, התובעת, ללא תמורה. בהמשך הוא חתם על תצהיר המופנה למס שבח, ועל מסמכים נוספים, בהם חזר על דבר המתנה.
אלא שהרישום הרשמי בטאבו לא התבצע והאב נפטר באפריל 2011 כשהנכס עדיין רשום על שמו. כל שהשיגה בתו שנתיים וחצי אחרי מותו – וכ-17 שנה אחרי חתימת מסמך המתנה – היה רישום הערת אזהרה לטובתה. משלא הצליחה להביא לרישום הבית על שמה בדרכים המקובלות, הגישה האישה בפברואר 2020 את התביעה לבית המשפט.
לטענתה, בשנים שחלפו מאז מסמך המתנה היא חלתה ואף שכלה את בתה, באופן שמנע ממנה להשלים את תהליך העברת הזכויות. לגרסתה, כל בני המשפחה ידעו על המתנה והסכימו לה לאור הטיפול המסור שלה באביה. בנסיבות אלה היא ביקשה להכיר בה כבעליו הרשמיים של הבית.
מנגד טענו אימה וחלק מאחיה כי מדובר בעסקת מתנה פיקטיבית שנעשתה משיקולי מס. לשיטתם הנכס היה ונותר בבעלות המנוח ורעייתו בלבד. בתוך כך טענו הנתבעים שהתובעת שקטה על השמרים במשך שנים רבות עד לרישום הערת האזהרה והגשת התביעה. לטענתם, השיהוי מעיד על מופרכות התביעה והיותה חסרת בסיס.
דחיות טכניות בלבד
השופט שני דחה את טענת ההגנה בדבר שיהוי. כהצדקה להתנהלותה האיטית של הבת סביב רישום הבעלות הוא מצא, בין היתר, שבשנים האחרונות היא חלתה במחלה קשה שמנעה ממנה לטפל בהעברת הזכויות בנכס.
כך או כך, הבהיר השופט, הזכות לחזור מההתחייבות להעניק מתנה נתונה באופן פרסונלי רק לאב המנוח, ולא ליורשיו. בנקודה זו הדגיש השופט כי ב-15 השנים שחלפו מאז חתימת המסמך ועד למותו, האב לא הראה שברצונו לחזור בו.
אדרבה, התנהלות הצדדים בזמן אמת תומכת בגרסת התביעה. כך למשל, הבת הציגה קבלות שמוכיחות כי ב-1998 היא כבר רכשה כלים לבית.
בקשות הרישום של התובעת כבעלים על הנכס בטאבו אמנם נדחו לאורך השנים, אך השופט קבע כי זה היה בגלל כשלים טכניים בלבד שאינם קוראים תיגר של ממש על זכויותיה.
לסיום קבע השופט שהנתבעים אינם יכולים לטעון כעת שהבית בבעלות הוריהם, שעה שבמסגרת הליך משפטי מלפני כעשור הם הודו כי לאביהם לא היו נכסים כלשהם. באותו הליך הם אף הודו בנתינת הבית במתנה לתובעת.
לאור זאת השופט קבע שמלוא הזכויות בבית יועברו על שם הבת.
אימה וחלק מאחיה שהתנגדו לתביעה ישלמו לה הוצאות בסך 70,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד יעקב אביעד
- ב"כ הנתבעים 1-3 (האם ושני אחים): עו"ד איתי ברדה
- שמות באי כוח הנתבעים 4-6 (שלושה אחים נוספים) לא צוינו
עו"ד רגב אלקיים
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.