לפניי תובענה של אב להעביר את המשמורת בבתו, ילידת חודש יוני 2016, אליו.
לא אאריך, אך אומר כי חזקת הגיל הרך כשמה כן היא – הוראה שבחוק הקובעת חזקה הניתנת לסתירה בדבר עדיפות מתן משמורת לקטין שהוא מקטני קטינים בידי האם, אך מדובר, כאמור, בחזקה הניתנת לסתירה.
החזקה הקיימת עמנו מזה שנים ועודנה בתוקף נועדה לא אחת להרתיע את העוסקים בתחום, אנשי טיפול ואנשי משפט כאחד, מלהעביר קטינים מאמהות לאבות.
אלא שלטעמי לא זו כוונת המחוקק.
כוונת המחוקק היתה שבאין סיכון ובהינתן טיפול מיטיב מצד אם, יישאר קטין במשמורתה גם אם האב הוא מיטיב. אלא משהופכת האם ללא מטיבה או נחשבת כלא מיטיבה – נסתרת החזקה כך שבמקרה הטוב הופכים שני ההורים ל"מתחרים" שווי זכויות על המשמורת, אך בדרך כלל אם נסתרה החזקה, כבר אין שוויון בין ההורים שכן צריך טעם של ממש לסטות מחזקת הגיל הרך.
כבר בדיון ביום 16.05.2019, לאחר שהונח לפניי תסקיר שירותי הרווחה בעיריית ...... ולאחר ששמעתי את הצדדים, הסברתי כי החזקה נסתרת, סיפרתי בחטיפתה של הקטינה לחוץ לארץ ומבלי הסכמתו של האב, היום אני שומע כי הקטינה ככל הנראה קיבלה חיסונים או טיפול רפואי וזאת מבלי שהאם תטרח לקבל שם תיעוד כלשהו, גם בתסקיר וגם היום שמענו מפקידת הסעד כי האם נעה בין מקומות מגורים שונים ואין יציבות בחייה והדברים גם מצאו להם ביטוי באותה החלטה אשר נתתי.
באותה החלטה אף פירטתי ואמרתי כי צרכיה הפיזיים והבריאותיים של הקטינה, בין מתמלאים באיחור למשל לעניין חיסונים, בין נעשים אגב הזנחת הקטינה (וראה דיווחי הגן כפי שבאו לידי ביטוי בתסקיר) ובין וחשוב מכל – לעניין הטיפול הדיאדי אליו הופנתה האם ועדיין לא טרחה לקיים את הטיפול ופנייתה נעשתה באיחור בן שנה ויותר.
הטיבה יותר ממני לתאר זאת פקידת הסעד היום, כאשר למשל נשאלה לעניין הופעתה של הילדה בגן כשהיא מוזנחת או מסופרת בצורה קשה ובהסבירה כי הבעיה המרכזית היא שהאם מטפלת בילדה, הבה נגיד כמי ש"קפאה שד", מתוך חוסר תשומת לב ומבלי יכולת לשדר את המסר הרגשי הנדרש ומידת האכפתיות הנדרשת.
אמרה פקידת הסעד כי ליבה נשבר וקל לי להבין מדוע.
על הכל מקובל כבר שנים כי כשם שקטין נזקק לאבות מזון לשם בניית גופו, כשם שקטין נזקק לקורת גג לראשו, לטיפול רפואי ולבגד לעורו כך דרושה לקטין חיבה של הורה, הפגנת אהבה ותשומת לב.
מחקרים אשר נעשו בקופים, להבדיל אלפי הבדלות, גילו כי שלילת אהבת אם או שלילת תשומת לב של קוף בלהקה מגור, תייצר קוף חולה בנפשו.
על בני אדם תודה לאל לא עשו ניסויים מכוונים כאלה, אך אנו יודעים שתינוקות בתי יתומים, על-פי המחקר, לוקים לא אחת ולא שתיים בבעיות רגשיות קשות כדי כך שבבתי חולים רבים נהוגה משרת מלטפת, העוסקת במתן חיבה פיזית וחום אנושי לתינוקות. מדובר בצורך גופני ונפשי חיוני, שכאשר הוא נשלל מהווה הדבר סיכון של ממש לקטין.
בתחילת עדותה סיכמה פקידת הסעד את שאמרתי באותה החלטה ואת שאני אומר אף היום, באומרה בפשטות כי מדובר בקטינה בסיכון וכי לא בכדי צורפה אף פקידת הסעד על-פי חוק הנוער לסוגיה.
רוצה אני להבהיר ומכאן גם שבדעתי לפרסם פסק דין זה ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים, לשירותי הרווחה, כי כל כמה ששירותי הרווחה הם גורמים אנושיים, מכילים ומרחמים והם אכן כאלה, לא טובתה של האם היא שבראש סדר העדיפות אלא טובתו של הקטין.
רצון או תקווה לשפר את התנהגותה של האם, אמונה כי האם תשתפר, חמלה כלפי האם – כל אלה מחשבות ראויות, אך בקטין בסיכון קודם הקטין.
פקידת הסעד דיברה ובצדק למה שקרוי "זמן קטין" או "זמן ילד" ואם יצליחו שירותי הרווחה להביא את האם לטיפול דיאדי לאחר שנה וחצי או לשפר את התנהלות האם לאחר שנתיים, מי לידי יתקע שמבחינת הקטינה לא יהא מאוחר מדי לעניין החסכים הרגשיים?
כבר באותה החלטה הבנתי בפרטי מדוע, כי יש חובה להפקיע את האחריות לשגרת יומה של הקטינה גם לחלוקת הזמן שלה, בידי האם.
והנה, אומרת פקידת הסעד כי שיפור בהתנהלותה של האם מתחיל לחול רק כאשר האם מבינה שהיא עלולה לאבד את המשמורת בבתה ולאור חשש זה היא עושה את המינימום – קודם גם זאת לא עשתה.
אומר מעתה שבתחרות בין האם לבין האב, האב על התמיכה של משפחת המוצא שלו שאין לאם ועל בת זוגו הנוכחית, שהאינטראקציה בינה לבין הקטינה היא יותר מסבירה, הן באמת ברירה עדיפה על האם אשר מסכנת את הקטינה.
הורה שהוא חסר מיומנויות הוריות בשלב כזה או אחר של חייו אינו עושה זאת מרצון רע, אלא עושה זאת כפי מסוגלותו הרגשית ובוודאי שהוא אינו צריך להיענש בנתק מילדו.
הרושם שהאם היא בלתי מאורגנת נודד לא רק מארץ לארץ, ממקום מגורים למקום מגורים, אלא גם מקום עבודה לא מוצאת האם וזאת למרות שהילדה היא במעון והורה לא מאורגן מתקשה מאוד להיות הורה.
לו יחסי ההורים היו יותר סבירים הייתי חולק בשווה את זמני השהות ומעניק משמורת לאב, פשיטא הוא מאורגן ואחראי הרבה יותר.
אלא שבתחרות הקיימת בין השניים ובחוסר התקשורת מבין אני היטב את המלצת פקידת הסעד ליתן משמורת משותפת, שכן מתן משמורת לאם הינו המשך הסיכון ומתן המשמורת לאב יכול חיש מהרה לדרדר אותנו במישור הניכור ההורי ואסביר.
ניכור הורי כזה יכול להיגרם לאו דווקא מפני שהאב יסית את הקטינה או לא יראה חשיבות בביקורים ואני ספק גמור האם האב רואה חשיבות בקשר שבין האם לבין הבת, אלא מפני שהניכור עלול להיגרם בשל נטישתה של האם לנוחותו, קליל, של הקטינה. לא זה טוב ולא זה טוב ובטוח אני שגם על דרך המשמורת המשותפת לאב די אחריות ועתה אף די סמכות כדי לוודא שהקטינה תהא מסודרת ומטופלת כיאות ואף יישמר הקשר של האם עמה.
ער אני לכך שבמשמורת משותפת מעדיפים אנו קיום קשר טוב בין הורים כתנאי בסיסי.
אלא שלא תמיד כך הם פני הדברים, לפעמים שיקוליו של בית המשפט מורכבים יותר ובמקרים נדירים וכזה הוא המקרה כאן, עושה בית המשפט שימוש במשמורת המשותפת המקבלת את ברכת גורמי המקצוע, פשיטא כדי לוודא נוכחות שני ההורים בחיי קטין ואי הזנחתו.
משכך, קובע אני כי משמורת הקטינה תהא משותפת בידי שני הוריה.
ניתנות סמכויות לפקידת הסעד אשר במחלקת הרווחה בעיריית ....., זאת על-פי סעיפים 19 ו- 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות לקבוע, לשנות, לצמצם ואף להרחיב את סדרי השהות שבין כל אחד מיחידי ההורים לבין הקטינה. תוקף המינוי לשנתיים.
אגב הפעלת סמכויותיה, לא תהא פקידת הסעד נזקקת להסכמת הצדדים או מי מהם.
לבסוף, מנחה אני את פקידת הסעד לקבוע ככל האפשר זמני שהות שווים, אך אין היא חייבת לעשות זאת – הכל כפי צרכיה של הקטינה וכפי שיתפתחו הדברים מעת לעת.
אין צו להוצאות.
אני מתיר פרסום החלטתי זו, ללא פרט מזהה כלשהו אודות הצדדים.
המזכירות תסגור התיק.
<#3#>
ניתנה והודעה היום כ"ב אייר תשע"ט, 27/05/2019 במעמד הנוכחים.