-
התובעת, אלמנה בת 88 (להלן גם: האם, האשל"א), אשר נוכח התדרדרות במצבה הרפואי והקוגניטיבי מונתה "שי" אפוטרופסות טיפול בחסויים בע"מ כאפוטרופוס לרכושה (ר' החלטה מיום 20.10.2020 בא"פ 60050-07-20; להלן: האפוטרופוס).
-
ביום 31.10.1998 הל"ע בעלה של האשל"א (להלן: המנוח). במהלך נישואיהם נולדו לאשל"א ולמנוח שבעה ילדים; התובעים 1-4 והנתבע ושני ילדים נוספים, י' ז"ל שנפטר בשנת 2006 ולא הותיר צאצאים ו-ע' ז"ל שנפטר בשנת 2019 והותיר אחריו אישה ושתי בנות, הן (שתי הבנות) התובעות 5-6 ונכדותיה של האשל"א.
-
ביום 22.12.2021 התרתי לתובעים להגיש את התביעות שבכותרת בשם האשל"א וכנגד הנתבע. האפוטרופוס לא התנגד להגשת התביעות, ואף טען כי: "נסיבות המקרה מעלות חשד לניצול האשל"א; לכאורה [הנתבע] השתלטת על כל רכוש האשל"א: מגרש, בית מגורים וכספים" (ר' תשובת האפוטרופוס מיום 29.11.21 בא"פ 21442-11-21).
-
התביעות שבפני הן כדלהלן:
-
תמ"ש 42085-01-22 – תביעה למתן חשבונות. בתביעה זו עתרו התובעים להורות לנתבע למסור דין וחשבון בעניין הרכוש והכספים שנטל מהאשל"א.
-
תמ"ש 42121-01-22 – תביעה להשבת סך של 800,000 ₪ המהווה את התמורה בעבור מגרש שהיה רשום ע"ש האשל"א, נמכר ותמורתו שולשלה לכיסו של הנתבע.
-
תמ"ש 42102-01-22 – תביעה לביטול העברה ללא תמורה של בית מגוריה של האשל"א לנתבע.
-
בבעלות האשל"א היו שני נכסי מקרקעין, מגרש בגבעת אולגה (להלן: המגרש) ובית מגורים בהרצליה, המורכב מיחידת דיור עיקרית ויחידת דיור משנית נפרדת (להלן: בית המגורים). מחצית הזכויות בבית המגורים הייתה במקור בבעלות המנוח, וזו הועברה לבעלות האשל"א לאחר פטירתו ועקב הסתלקות כל ילדיהם מעזבונו לטובתה. כיום, נכסים אלה אינם עוד בבעלות האשל"א: המגרש נמכר ביום 29.10.2014 ותמורת מכירתו הועברה לנתבע ואילו בית המגורים הועבר לבעלות הנתבע, ללא תמורה, ביום 15.02.2018.
-
הנתבע התגורר ביחידת הדיור המשנית של בית המגורים ולאחר מכן עבר להתגורר יחד עם האשל"א ביחידת הדיור העיקרית (לטענתו בשנת 2006 ולטענת התובעים בשנת 2012), כאשר יחידת הדיור המשנית הושכרה לצדדים שלישיים. האשל"א והנתבע עודם מתגוררים ביחידת הדיור העיקרית של בית המגורים.
-
עם נבצרותה של האשל"א מלהמשיך ולטפל בענייניה באופן עצמאי, נרשם הנתבע, בידיעת אחיו, כמיופה כוחה בבנק וביצע משיכות כספים מחשבונות הבנק של האשל"א לצורך התשלומים השוטפים הנדרשים למחייתה. במרוצת השנים העכירו יחסי האמון ששררו בין הנתבע לתובעים והאחרונים חששו כי הוא עושה שימוש שלא כדין בכספי האשל"א, תוך ניצול חולשתה הפיזיולוגית והקוגניטיבית ותלותה בו. בהתאם, הוגשה הבקשה למינוי אפוטרופוס לאשל"א ובעקבותיה התביעות דנן.
-
ביום 21.9.2022 הוריתי על מינויו של דוקטור איליה גורביץ' כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: המומחה) ליתן חוות דעת לשאלת כשירותה המשפטית של האשל"א לחתום על מסמכי העברת הזכויות בדירת המגורים (15.2.2018). בחוות דעתו מיום 25.12.2022 (להלן: חוות הדעת) קבע המומחה כי הממצאים הרפואיים והסיעודיים אשר כלולים בתיקה הרפואי של האשל"א "מעוררים ספק לגבי כשירותה המשפטית".
-
הצדדים נשמעו בפני ולאחר שכשלו כל ניסיונותיי להביאם לכדי הסכם שייתר מתן פסק דין זה, ניתן צו לסיכומים בכתב ומשאלה הוגשו, בשלה העת ליתן פסק דין זה.
ב' - טענות הצדדים:
-
להלן עיקר טענות התובעים:
-
ברבות השנים, ניצל הנתבע את מצבה הרפואי והקוגניטיבי הירוד של האשל"א ואת תלותה בו, המועצמת בכך שאינה יודעת קרוא וכתוב, על מנת לנשלה מכל רכושה בעודה בחייה ואת התובעים מרכושה של האשל"א לאחר 120 שנותיה, הכל כאשר ידע היטב כי רצון האשל"א לחלק את רכושה לאחר פטירתה בין כל צאצאיה בחלקים שווים. על יסוד הבטחתה של האשל"א וידיעת כל ילדיה כי כך ייעשה לאחר אריכות ימיה, הסתלקו כולם מעזבון אביהם המנוח לטובתה.
-
הנתבע העביר את הבעלות בבית המגורים על שמו בשעה שהאשל"א לא הייתה כשירה ליתן הסכמתה זו ולחלופין תוך ניצול תלותה בו. בנוסף, הנתבע מעולם לא שילם לאשל"א עבור זכות המגורים שניתנה לו באילו מהיחידות של בית המגורים, וכל הוצאות תחזוקת הבית שולמו מכספי האשל"א, גם לאחר העברת הזכויות בבית המגורים על שם הנתבע. כמו כן, נטל הנתבע לכיסו את דמי השכירות בעבור יחידת המשנה.
-
הנתבע נטל לידיו שלא כדין את כל התמורה שהתקבלה בגין מכירת המגרש של האשל"א, ללא ידיעתה והסכמתה ולחלופין בשעה שלא הייתה כשירה ליתן הסכמתה.
-
בין האשל"א לבין הנתבע שררו יחסי נאמנות ובהתאם הוא חב כלפיה חובת נאמנות. חרף זאת, השתלט הנתבע על חשבונות הבנק ע"ש האשל"א ועירב את חשבונותיו בחשבונותיה כך שמלוא חובותיו שולמו מכספיה.
-
להלן עיקר טענות הנתבע:
-
כל שנעשה ברכושה של האשל"א נעשה מיוזמתה של האשל"א, מתוך דאגתה לו בהיותו הבן המועדף עליה.
-
התובעים מנהלים הליך "קדם עיזבון", תוך ניצול היעדר יכולתה של האשל"א לנהל את ענייניה כיום, על אף שהם מודעים היטב לרצונה לדאוג לנתבע, בנה האהוב, שטיפל בה ובאביו המנוח תוך שהוא עשה ויתורים משמעותיים לטובת הוריו, בעוד עניינם של התובעים באשל"א מסתכם ברכושה בלבד.
-
האשל"א היא שיזמה את העברת בית המגורים לנתבע מעל לשנתיים וחצי טרם מונה אפוטרופוס לרכושה וכעשרה חודשים טרם שקיבלה לראשונה גמלת סיעוד בדרגה 2 (דרגה נמוכה המעידה על מצב קוגניטיבי תקין).
-
העברת בית המגורים על שם הנתבע נועדה למנוע אפשרות כי רצונה ליתן לו לאחר לכתה את הבית בו הוא מתגורר לא יקוים. בנוסף, האשל"א החליטה בעודה צלולה כי הנתבע יקבל לכיסו את דמי השכירות מהשכרת יחידת המשנה, שעה שהכנסתה השוטפת של האשל"א הספיקה לה די צרכה וביודעה כי עבודתו אינה קבועה והוא משלם חובות.
-
האשל"א היא שיזמה את מכירת המגרש והעברת התמורה לנתבע. המגרש הובטח לנתבע על ידי אביו המנוח בעודו בחייו, ומשהמגרש עבר לבעלותה המלאה של האשל"א לאחר פטירתו היא ביקשה למכור את המגרש ולהעביר את תמורתו, בסך 560,000 ₪ (לאחר ניכוי מסים ממחיר המכירה המלא בסך 800,000 ₪), לנתבע במטרה לממש את רצון בעלה המנוח.
-
הנתבע לא גזל את כספי האשל"א, אלא פעל בהם לפי הוראותיה בלבד ומעולם לא פעל למען עצמו בחשבונותיה. את חובותיו שילם הנתבע מכספו שלו, לרבות כספים שנתנה לו האשל"א מיוזמתה, ממכירת המגרש ודמי השכירות.
-
לעניין מידור התובעים, טוען הנתבע כי מידורם היה מתוך דרישתה של האשל"א על מנת למנוע הצקות ופניות של התובעים אליה.
ג' - דיון:
ג.1. – הדין החל:
-
אין חולק כי מלוא הזכויות, שעיקרן תמורת המגרש ובית המגורים, הועברו זה מכבר מהאשל"א לנתבע, כאשר לטענתו מדובר במתנה שהושלמה שניתנה מרצונה המלא והחופשי של האשל"א.
-
סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, קובע את הכלל לפיו "כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט". נקודת המוצא היא כי קיימת חזקה משפטית לפיה אדם שביצע פעולה משפטית היה כשיר לבצעה, אף אם מונה לו במועד מאוחר או בסמיכות לכך, אפוטרופוס ואף למרות האפשרות כי התנאים לפסילת כשרותו המשפטית היו קיימים בשעת ביצוע הפעולה (ר' רע"א 3323/98 בנימין זקן נ' קצין התגמולים (נבו, 2.7.2003). יחד עם זאת, מאחר והזכויות הועברו בתורת מתנה, יש לבדוק היטב האם בעת הענקת המתנה הייתה לאשל"א גמירות דעת מלאה ביחס לעסקת המתנה, כפי שנקבע בע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' איתן גולדברג (נבו, 20.7.1995): "אכן, בהיות המתנה חוזה חד צדדי, ובפרט כאשר המדובר במתנה במקרקעין, חייבת להיות הבדיקה לגבי גמירות דעתו של הנותן קפדנית במיוחד" (שם, פסקה 9 לפסק הדין).
-
יסוד "גמירות הדעת" הוא תנאי עיקרי ויסודי ליצירתו ולקיומו של חוזה, ובהיעדרו, לא משתכלל בין הצדדים הסכם מחייב. בהתאם לדין, המבחן לקיומה של גמירות דעת הוא ככלל אובייקטיבי-חיצוני, כך שהדגש מושם על הגילוי החיצוני של ההסכמה באופן שהיא מובנת לאדם הסביר, וכפי שהיא נלמדת ממכלול נסיבות העניין – לרבות התנהגות הצדדים ודבריהם לפני כריתת החוזה ולאחריו, בין היתר על מנת להעניק הגנה להסתמכות המתקשר, ולקיים וודאות עסקית וביטחון מסחרי (גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 163-159 (מהדורה רביעית 2019)).
-
בעסקת מתנה, כמו בכל עסקה, לא רק שיש לבחון את יסוד גמירות הדעת לפי המבחן האובייקטיבי, אלא שיש לעשות זאת בצורה קפדנית יותר, כפי שנקבע בע"א 3354/18 פלונית נ' פלונית (נבו, 23.3.2020): "המבחן האובייקטיבי כוחו יפה גם מקום שמדובר בעסקת מתנה, אולם מאחר שמתנה היא במהותה חוזה חד צדדי – אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחת אל מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה ... במובן זה, נראה כי בעסקת מתנה מתחייבת רמה גבוהה יותר של הוכחת גמירת דעת – כך שנדרש לוודא כי המתנה ניתנה ברצון חופשי ומתוך הבנה מלאה ... כאשר מדובר בחוזה מתנה, הבחינה של יסוד גמירת הדעת צריך שתהא קפדנית יותר. דברים אלה אמורים במיוחד בהינתן שבהתקשרות חד-צדדית מסוג מתנה, ספק אם הכלי ה"רגיל" של בחינת הגילוי החיצוני-אובייקטיבי של גמירת הדעת הוא כלי מספק שכן "בדרך כלל, הליך ההתקשרות בחוזה מתנה אינו עובר את השלבים המורכבים של עיסקה דו-צדדית; נעדרים ממנו המשא ומתן וההתמקחות האופייניים לעיסקאות מסחריות, הגילויים החיצוניים של תנאי העיסקה בעייתיים יותר, לפיכך גם קשה יותר לעמוד על רצונותיו וכוונותיו של המעניק על-פי המבחן האובייקטיבי"..." (פסקה 18 לפסק הדין).
-
בשים לב לדין החל, להלן אבחן את העברת הזכויות בבית המגורים ובמגרש.
ג.2. - העברת בית המגורים לבעלות הנתבע:
-
ניתן לסכם את הגנתו של הנתבע בשני עיקרים:
-
האם ביקשה לדאוג לנתבע, בהיותו בנה האהוב שוויתר על כל חייו על מנת לטפל בהורים (ר' סעיף 1 לכתב הגנתו בתמ"ש 42085-01-22);
-
כל העברות הזכויות היו מיוזמתה של האם בלבד שכן, "הסיבה שעשתה זאת [האם] היא חששותיה מפני התובעים ובעיקר מפני א' ו-י'... שהציקו [לאם] ללא הפסק בקשר לבית וקנאו בנתבע, ביודעם כי [האם] גמרה אומר להעביר לו את מלוא זכויותיה בבית" (ר' סעיף 13 לכתב הגנתו בתמ"ש הנ"ל).
-
כפי שאראה להלן, הגנתו של הנתבע נמצאה על ידי כהגנת בדים ואינני נותן בה כל אמון. לצערי הרב, הנתבע עשה באמו שימוש כחומר ביד היוצר, מבלי שיהיו לה מודעות ורצון מספיקים להעביר לו את זכויותיה בבית המגורים. הנתבע טווה רשת של קורים שנועדה לאפשר לו לנשל את אמו מכל זכות כלכלית שיש לה, מתוך תכנון מוקדם ומחשבה (שהתבדתה בפסק דין זה) כי את שנעשה לא ניתן יהיה להשיב. הנתבע ידע כי יבוא יום ואימו לא תוכל להעיד על מה שבאמת קרה, מה שהביא אותו להאמין שיוכל להעלות טענות שלא יימצא להן סותר. הנתבע סבר כי עלה בידו לתכנן ולהוציא אל הפועל את "הפשע המושלם", אולם כפי שאראה להלן, הוא הותיר אחריו עקבות למכביר שכולן מובילות אליו ואל מעשיו.
-
ראשית לעניין מצבה הקוגניטיבי של האשל"א במועד הרלוונטי – מסקנת המומחה בחוות דעתו כדלהלן:
1. קיימת סבירות משכנעת כי בתחילת 2018 [האם] סבלה מירידה תפקודית וכנראה גם מירידה קוגניטיבית. כך, למשל, תשישות פיזית, קשיי הליכה ואי שליטה בסוגרים הם סימני ניוון מוחי בזקנה. אובדן נפח המוח מתקשר לידירה קוגניטיבית הדרגתית.
2. מתווסף לעניין זה חוסר השכלה, בעיות בריאות שונות, כאבים ושימוש במשככי כאבים מסוג אופיאטים (עלולים להגביר חולשה פיזית ומנטלית).
3. בנוסף לכל, [האם] היא קשישה תמימה ומוגבלת אשר תלויה בבנה שגר עמה ונמצא לידה ביום יום.
לאור כל האמור, הממצאים הרפואיים והסיעודיים אשר כלולים בתיקה הרפואי של [האם] מעוררים ספק לגבי כשירותה המשפטית של הנבדקת ב 15/02.18.
-
בעדותו בפני הסביר המומחה את מסקנתו: "... אני מסכם בחוות הדעת שלי ואני כן כותב שמדובר בדמנציה בשילוב עם, גם אם דמנציה לא חמורה, אבל אם אנחנו משלבים את זה עם שאר הנתונים, יש לי בעיה וכשהוא כבר אז, שנתיים לפני שאני בדקתי אותה, הוא כבר כותב שהיא לא מסוגלת לקבל החלטות, יש לי קושי להגיד שהאישה הייתה כשירה בעניין קבלת ההחלטות, כי זה המהות, אנחנו לא דנים עכשיו האם דמנציה הייתה חמורה ב-18׳, כנראה שלא, אבל היה לה קשה לקבל החלטות, לדעתי" (עמ' 127, ש' 24 ואילך). לאחר מכן שאל המומחה בציניות: "אישה עם דמנציה שלא יודעת לכתוב ולקרוא, היא הייתה יכולה לעבור על ההסכם?" (עמ' 128, ש' 13 ואילך). בנוסף, העיד המומחה כי האשל"א הייתה תלותית ונצרכת לעזרת הזולת.
-
חוות דעתו של המומחה ועדותו בפני היו אמינים ולא עלה בידי הנתבע לסותרם.
-
ראיות ליכולתה של האם להבין או לא להבין את משמעותה של עסקת המתנה והאם העסקה אמנם הייתה כפי הנטען על ידי הנתבע (מיוזמתה המלאה ומתוך הבנה מלאה) ניתן לדלות הן ממצבה של האם, הן מהתנהלותו של הנתבע ומעדותו בפני והן מעדותו של עו"ד שחר.
-
כאמור לעיל, התובעים טענו בכתבי התביעה שהגישו כי הנתבע מידר אותם מכל הנוגע לרכושה של האם. מידור זה, כפי הנטען בעקשנות על ידי הנתבעים, היה חלק מתוכנית סדורה שרקם הנתבע למנוע מהתובעים לעמוד על פעולותיו של הנתבע. כך לדוגמא, נטען על ידם בסעיף 34 לכתב התביעה בתמ"ש 12121-01-22:
34. כל פניות מגישי התביעה לנתבע במטרה לברר מה נעשה בכספה וברכושה של [האם] לא רק שלא זכו למענה אלא שזה החל לקלל אותם בקללות נמרצות שאך מפאם כבודו של בית המשפט הנכבד לא יועלו אלו על הכתב ואמר להם שמפה והלאה כל מה שיש להם ש"יפנו לבית המשפט" או "שאמא תמות תקבלו דברים".
-
אם היה שביב אמת בהגנתו של הנתבע, היינו מצפים שהנתבע היה משיב לטענה בדבר פניות התובעים אליו, לטענה בדבר חוסר המענה מכיוונו, לטענה בדבר הקללות ששיגר לעברם ובעיקר לטענה לפיה אמר לתובעים: "שאמא תמות לקבלו דברים". תחת כל זאת, בחר הנתבע להשיב בלאקוניות ובהתחכמות לא מוצלחת בסעיף 31 לכתב הגנתו: "מוכחש האמור בס' 34 – הנתבע לא זוכר כי אמר את אותם דברים שמייחסים לו התובעים".
-
במקום אחר השיב לטענה כי מידר את התובעים מעסקת מכירת המגרש לאמור: "... הנתבע מעולם לא הסתיר מאיש כי המגרש בגבעת אולגה נמכר וכי בהתאם לרצונה של [האם], קיבל את התמורה בניכוי מיסים לידיו" (ר' סעיף 20 לכתב הגנתו בתמ"ש 42085-01-22).
בהמשך לטענות בדבר אותו מידור, נרשם מפי ב"כ הנתבע בדיון מיום 21.9.2022: "ראשית, אני לא חושב שאף אחד הסתיר שום דבר, גם לא את הנושא של מכירת השטח... האם אכן חששה שיהיה כאן מאבק לאחר מותה..." (עמ' 2, ש' 2 ואילך). ולאחר מכן שוב נרשם מפיו: "הבן לא סיפר, אני לא חושב שהנתבע סיפר. אני משער שהאמא הייתה צריכה לספר. מעולם זה לא הוסתר..." (שם, ש' 18 ואילך).
-
עד לנקודת זמן זו (עד עמ' 2 לפרוטוקול מיום 21.9.2021), גרסותיו של הנתבע לעניין מידור התובעים היו כדלהלן (הערותיי ומסקנותיי בסוגריים):
-
הנתבע לא זוכר מה השיב לתובעים כל אימת ששאלו מה קורה עם זכויות האם [האמנם אדם איננו זוכר אם קילל או לא קילל בקללות נמרצות את אחיו? אשרי המאמין];
-
מתוך הלאו, ניתן להסיק שהתובעים כן פנו אליו בעניין זה [הנתבע הכחיש רק את תוכן אמירותיו לתובעים, אולם לא הכחיש כי פנו אליו];
-
הנתבע מעולם לא הסתיר מאיש כי המגרש נמכר ותמורתו נמסרה לו [כיצד לא הסתיר אם התובעים פנו אליו ולא קיבלו כל מענה ענייני זולת פיזור ערפל?];
-
ב"כ הנתבע אף הוא טען בשם הנתבע כי זה לא הסתיר דבר [פעם נוספת נטען שהנתבע לא הסתיר דבר, מה שעומד בסתירה חזיתית להודאותו המאוחרת];
-
ב"כ הנתבע טען שהנתבע לא סיפר לאחיו וכי האמא הייתה צריכה לספר [אין כל גרסה מדוע הנתבע לא סיפר לאחיו זולת כי האמא הייתה צריכה לספר];
-
ב"כ הנתבע טוען שלא הוסתר דבר [חיזוק למסקנה בסעיף ד' לעיל].
-
לא לחינם הבאתי את נקודת הזמן דלעיל כ'קו פרשת המים' לבחינת אמינות דבריו של הנתבע, שכן מאוחר יותר, נטען על ידי ב"כ התובעים: "הקשבתי בקשב רב ובסבלנות לדברי חברי. בלשון המעטה, העובדות שצוינו על ידו הן לא נכונות. לא רק שזה הוסתר ובהוכחות נוכיח שזה הוסתר, אז גם יש לנו עדויות, זו היתה פשוט הולכת שולל. פעם אחר פעם הוא נשאל ואמר בעדותו "שווה בשווה, זה מה שהאמא רוצה". הצוואה אומרת שווה בשווה, הבית שווה בשווה..." (שם, עמ' 4, ש' 10 ואילך; הדגשה לא במקור).
-
לאחר מכן מצאתי לשאול את הנתבע מספר שאלות באותו עניין, עליהן השיב:
"ש:... סיפרת לאחים שלך?
ת:לא.
ש: למה לא?
ת:כי זה היה יוצר בלגאן.
ש:איזה בלגאן? אם זה מה שאמא רוצה, אז מה הבעיה?
ת:אם היא היתה רוצה היתה מספרת, היא לא סיפרה.
...
ש:אומרים פה ששאלו אותך וביקשו ממך פרטים ואתה דחית אותם בלך ושוב, זה נכון?
ת: כן. שלא יהיה בלגאן, יתחילו לעשות רעש. הם באים, רבים ליד אמא שלי, צרחות" (עמ' 6, ש' 30 ואילך).
-
להתרשמותי הבלתי אמצעית מהעד, לרבות התנהלותו באולם, דבריו ואופן מתן תשובותיו, אני בדעה כי הנתבע המציא גרסה יש מאין לפיה הוא לא סיפר לאחיו ("שלא יהיה בלאגן") רק לאחר שהבין בדיון כי באמתחתם ראיות לכך.
-
שימת לב לפעמים הרבות – רבות מידי – בהן הצהיר הנתבע, בין בעצמו ובין מפי ב"כ, כי לא הסתיר מאחיו דבר – עדויות העומדות בסתירה חזיתית לעדותו בפני כי לא סיפר לאחיו ואף הטעים זאת משום "שלא יהיה בלגאן". לא ניתן להשתחרר ממסקנה לפיה הנתבע לא העיד אמת בפני בית המשפט ועוד בעניין מהותי להליך (עוד על כך, בהמשך).
-
להשלמת התמונה אציין כי התובעים צירפו לתצהירי עדותם הראשית תמלולי שיחות רבות בין האחות א' לבין הנתבע, מהם ניתן להתרשם מהשיח שהתקיים ביניהם בעניין רכושה של האם, כמו גם לעצם תשובותיו המתחמקות ולעיתים אף הבוטות שתובלו בקללות וגידופים. תמלולים אלו לא צורפו לכתבי התביעה, מה שיכול להסביר את בטחונו הרב של הנתבע במתן גרסאותיו, משל לא היו פניות בעניין רכושה של האם.
-
על מנת להוסיף ולחשוף עוד ועוד לבנים מתוכניתו של הנתבע, פניתי לאמור בסעיף 23 לכתב הגנתו בתמ"ש 42085-01-22 הנתמך בתצהירו מיום 22.4.2022, שם הצהיר הנתבע: "... למיטב ידיעת הנתבע, [האם] מעולם לא ערכה צוואה". האמנם?
בדיון שהתקיים בפני ביום 20.10.2020 בתיק האפוטרופסות של האם (א"פ 60050-07-20) – כשנה וחצי טרם הצהרתו כי האם לא ערכה צוואה – פניתי לב"כ הקודם של הנתבע:
"בית המשפט:
האם נכונה הטענה שיש לגברת צוואה שבה [הנתבע] יורש?
ב"כ המשיב:
לפני מספר שנים [האם] ביקשה מבנה [הנתבע]. יש צוואה" (עמ' 2, ש' 1 ואילך).
-
פעם נוספת, הנתבע נתפס במתן עדות שאיננה אמת ושוב בעניין מהותי להליכים שבפני. טענתם המרכזית של התובעים היא כי הנתבע, מתוך תוכנית סדורה, תכנן כיצד לרוקן ולהפשיט את האם מכל נכסיה ולא רק בחייה וע"י כך גם למנוע מהם לרשת אותה לאחר אריכות ימיה. במסגרת ההליכים שבפני, ניסה הנתבע להעמיד פני שה תמים שאין לו כל מושג האם אמו, זו שטען כי היא דעתנית ובעלת קו מחשבה ללא רבב, ערכה או לא ערכה צוואה. באשר אליו, הוא רק יכול להצטער על שמסר לשני עורכי דין שונים שתי גרסאות שונות בתכלית השינוי.
-
נשוב לעסקה בעניין הבית, בה יש להביט דרך משקפי חוות דעתו של המומחה ולפיה קיים ספק רב לעניין גמירות דעתה של האם.
-
ראשית, הטענה כי האשל"א לא נבדקה על ידי רופא משך כשלוש שנים בין השנים 2018-2015 הועלתה על ידי התובעים וכן נתמכה בחוות דעת המומחה. הנתבע, בעדותו בדיון בבקשה להחלפת האפוטרופוס לגופה של האשל"א, לא סתר טענה זו, באומרו "ולגבי רופא שלא ראתה 4 שנים, כל חודש נותנים לה זריקה, אחות באה" (ר' עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 8.2.2023). לטענת התובעים, מחדל זה היה חלק בלתי נפרד מתוכניתו של הנתבע למנוע כל אפשרות כי גורם רפואי ניטראלי יבחין במצבה של האשל"א ולמרות שיש רגליים לדבר, רק משום שאינני רוצה להעלות על דעתי כי היה זה חלק מתוכניתו, לא מצאתי לבדוק טענה זו עד תום, שכן די והותר בצבר הראיות שבפני על מנת להוביל למסקנה ברורה.
-
שנית, מספר קשיים משמעותיים העיבו על תקינות ההליך לכריתת הסכם המתנה, כפי שעלו מתוך עדותה של עו"ד מירב שחר, אשר ערכה הן את תצהירי המתנה בעניין בית המגורים והן תצהיר נוסף בו אישרה האם את העברת תמורת מכירת המגרש לנתבע.
-
עו"ד שחר לא ביקשה חוות דעת פסיכוגריאטרית או חוות דעת רפואית אחרת בעת עריכת הסכם המתנה לאשל"א, והסתמכה, לדבריה, על התרשמותה האישית בלבד. להשלמת התמונה יוזכר כי לצורך כך הגיעה האשל"א, יחד עם הנתבע, לשלוש פגישות במשרדה של עו"ד שחר בתל-אביב, פעמיים לצורך כריתת הסכם המתנה והוצאתו לפועל ופעם נוספת על מנת לערוך לאשל"א צוואה, אותה צוואה שהנתבע הצהיר כי לא ידע על קיומה (ר' לעיל). עו"ד שחר נשאלה ע"י ב"כ הנתבע והשיבה:
"ש:... מגיעה אישה בת 83... לא חשבת לבקש אישור של רופא כלשהו? את יודעת מה, אפילו פסיכוגריאטרי לצורך העניין.
ת:ככה, שוב, אחרי שישבתי איתה בפעם הראשונה זה היה לפחות שעה וחצי, ובפגישה הנוספת זה היה גם מינימום שעה. התרשמתי ממנה, עכשיו, זה לא פעם ראשונה שאני עורכת צוואה, לא כל מצווה שהוא אדם מבוגר אתה מצמיד לו חוות דעת, מה גם שבהכרח לגבי [האם] שהיא דיברה מאד ברור, בעיני היא נראתה אדם כשיר וברגע שאדם הוא כשיר בעיני והתרשמתי שהיא, היא גם סיפרה לי, ניהלתי איתה איזושהי שיחה שוטפת ורהוטה, זה היה, התרשמתי שהיא מדברת לעניין, כן? אני לא רופאה, זה ברור, אני עורכת דין, אני לא רופאה" (עמ' 89, ש' 22 ואילך).
-
עדותה של עו"ד שחר לפיה לא עלה כל חשש ולו הפעוט ביותר באשר לכשירות האשל"א במועד עסקת המתנה אינה מתיישבת עם העובדות בפועל, כפי שיובא להלן. עו"ד שחר העידה כי באותה הפגישה מיום 15.2.2018, ביקשה האשל"א להסדיר גם את זכויותיו של הנתבע במגרש, כך, לאמור: "היא דיברה על איזה, על איזושהי קרקע שהיא אמרה שהיא דואגת שלא ייקחו לו את הקרקע... היא כן ביקשה שאני, שאני [א]עגן את זה באיזושהי צורה אז אני מצאתי לעגן את זה בצורה של תצהיר, זה היה קצר כי האמת לא היה לי הרבה מידע לגבי הקרקע הזו" (עמ' 86, ש' 4 ואילך).
האמנם?
-
אין חולק כי המגרש שהיה בבעלות האשל"א נמכר זה מכבר בשנת 2014 ולא היה בבעלותה של האשל"א מזה כארבע שנים טרם מועד הפגישה הנדונה, ובהתאמה התצהיר עליו חתמה התייחס להעברת תמורת המכירה דנן (ללא ציון המועד בו נמכר המגרש בפועל!). הבדל מהותי זה בין עדות עו"ד שחר על דברי האשל"א ("שלא ייקחו לו את הקרקע") לבין נוסח התצהיר עליו חתומה האשל"א ("מאשרת העברת מלוא התמורה של מכירת הקרקע") מעלה חשש כבד כי האשל"א לא הייתה מודעת למצבת זכויותיה במקרקעין – דהיינו, לא ידעה אם היא מעבירה לנתבע באותו מועד קרקע או כסף, ולכן עולה הרושם כי לכל הפחות פעלה האשל"א לפי הוראות הנתבע ולכל היותר לא הייתה מודעת כלל למעשיה.
-
למעשה, במועד כריתת הסכם המתנה ובסמוך לו, בדינמיקה המשפחתית המסוימת הזו היה זה כמעט תפקידו הבלעדי של הנתבע לטפל בעניינינה של האשל"א, כפי שעולה מכלל העדויות וכן מעדות הנתבע עצמו ועל כך אין מחלוקת. זאת, הן מפני שהוא התגורר איתה והן מפני שאלו היו המוסכמות הפנים משפחתיות של המשפחה. כך:
"ש: ...אני אשאל עד שאקבל תשובה. תאשר לי שטיפלת לבד לטענתך באימא כל החיים?
ת: אני כל החיים דאגתי לאימא שלי, הם באו ועזרו קצת פה ושם, זה משהו אחר. אבל מבחינת טיפול בית חולים, ניתוחים לקחתי אותה. אני עשיתי הכל.
ש:רק אתה?
ת:אני כן.
ש:תאשר לי ש-2018 לאימא לא הייתה מטפלת. רק אתה טיפלת בה?
ת:אני מבולבל אני לא זוכר בדיוק את השנים, 2018 כן, אני הייתי איתה" (עמ' 122, ש' 24 ואילך).
-
מספר ימים עובר לחתימתה על הסכם המתנה במשרד עו"ד שחר, דווח על ידי המרפאה המטפלת באשל"א כי הנתבע מסר שאינה יכולה להגיע בכוחות עצמה מפני שנקעה את הרגל. כאשר עומת עם סתירה זו ונשאל האם האשל"א הבריאה באורח פלא ויכלה להגיע לפגישה אצל עו"ד שחר מספר ימים לאחר מכן, השיב:
"ש:וכמה ימים אחר כך יכולת לקחת אותה לתל אביב לחתום על ההסכם?
ת:מה הקשר?
ש:היא הבריאה באורח פלא? מה הקשר?
ת:מה הקשר?
ש:תראה, אני אסביר מה הקשר. ב-6 לפברואר אתה אומר לקופת חולים לרופאה, היא לא יכולה לבוא, הרופאה אומרת לך היא חייבת לבוא, אני חייבת לראות אותה. אתה אומר לה היא לא יכולה. והיא באה מטריחה את עצמה כי אימא לא יכולה לזוז מהבית ללכת מרחק יריקה כמו שאתה אומר,
ת:נכון, היה לה קצת, היה לה כאבים.
ש:אבל לתל-אביב היא יכולה ללכת לחתום על הסכם?
ת:מה הבעיה, הראש בסדר" (עמ' 124, ש' 6 ואילך).
-
כפי שאראה להלן, עדותה של עו"ד שחר לא חיזקה את הטענה כי האם ידעה על מה היא חותמת ולמעשה מצאתי בעדותה ראיות המצביעות דווקא על ההיפך מכך. אני מודע לכך כי עו"ד שחר איננה בעלת דין ולכן אנתח את עדותה בזהירות המתבקשת.
-
כבר בתחילת תשובותיה לשאלות ב"כ הנתבע, אמרה עו"ד שחר כי היא עוסקת בנדל"ן וירושות. לאחר מכן העידה עו"ד שחר כי האם סיפרה שיש לה כמה ילדים "... כולם מסודרים יש להם בית אני רוצה לדאוג [לנתבע], הוא גר איתי הרבה שנים, הוא דואג לי וחשוב לי שבסוף יהיה לו בית לגור" (עמ' 84, ש' 25 ואילך). עוד העידה כי הפגישה הראשונה עם האם ארכה כשעה וחצי וכי הקריאה לה את התצהירים וכן כי נערכה פגישה נוספת כאשר התיאום כולו היה מול הנתבע
-
בשלב מסוים, הפניתי לעו"ד שחר שאלה עליה השיבה:
"ש:לא חשבת אולי כדאי לצלם את האירוע? הרי יש מישהי שלמעשה אנאלפביתית, נכון?... לא חלילה שאני מטיל בך ספק, [יכולים] לכאורה לבוא ולהגיד לאנאלפבית 'תחתום פה, פה ופה' והוא יחתום לך על כל דבר, לא חשבת שיבוא יום ויצטרכו אולי לדון, את בעצמך אמרת שהאחים זה לא יעשה להם טוב, למה לא להוציא את הטלפון הנייד ולצלם אותה אומרת את כל מה שהיה שם ואז אולי לא היינו צריכים את כל המשפט הארוך הזה. מה התשובה?
ת:אני לא מומחית לענייני ירושה, זה לא העבודה שלי" (עמ' 93, ש' 26 ואילך).
עם כל הכבוד, לא לתשובה זו ציפיתי.
-
בהמשך, היא נשאלה ע"י ב"כ התובעים והשיבה:
"ש:בואי נתחיל קודם, [האשה] הזאת שהפניתה אותך [לנתבע], [שם האשה]... נכון שייצגת אותה גם, הטענה מולה הייתה שהיא רוקנה את חשבון הבנק של אימא שלה מכספים וגם היה סיפור כזה?
ת:היו כל מיני טענות, אבל אני לא נכנסת ל,
ש:נכון או לא נכון?
ת:היה שם סכסוך" (עמ' 95, ש' 22 ואילך).
-
הינה כי כן, חרף שעו"ד שחר הייתה מודעת לתסבוכת המשפטית שעלולה להתרגש על כולם, משום מה, מעמד החתימה על תצהירי המתנה לא תועד ויש להצטער על כך.
-
בהמשך, נשאלה העדה בעניין חיסיון עו"ד-לקוח, לנוכח טענה כי העבירה לב"כ של הנתבע העתק מצוואתה של האם, וכך השיבה:
"ש:... כל עוד היא בחיים את מסכימה איתי שחל חיסיון ביניך לבינה? כן. אז תסבירי לי איך יכול להיות שהעברת צוואה שלה לעורך הדין של [הנתבע]?
ת:איך?
ש:איך העברת צוואה שהיא ערכה, היא עוד בחיים, איך העברת צוואה,
ת:אני אסביר, קיבלתי צו מהאפוטרופוס,
...
ש:אין צו, בית המשפט לא נתן צו, היא לא יכלה לשלוח.
ת:היא שלחה לי משהו, למה שאני אשלח לה,
ש:לא שלחת לה, שלחת לעורך הדין.
ת:דקה. אני שלחתי,
ש:שלחתי או לא שלחת לעורך הדין של [הנתבע] את הצוואה? זאת השאלה.
ת:התשובה היא כן.
...
ש:יפה. ולמי העברת צוואה של [האם]?
ת:אני לא זוכרת בדיוק.
ש:מה זה לא זוכרת? אני אומר לך [שהנתבע] טוען שאת העברת את הצוואה, את רוצה שאני אפנה אותך לתצהיר של [הנתבע] או שאת מאמינה לי?
ת:לא, אני מאמינה לך, אני לא מתווכחת.
ש:[הנתבע] טוען שאת העברת את הצוואה לעורך הדין שלו.
ת:יכול להיות. אם זה קרה אני לא מתווכחת איתך, אני לא אומרת שזה לא קרה.
ש:הבנתי. ואני שואל עוד פעם, האם זה הגיוני לך שאת מוותרת על חיסיון בלי שהבן אדם הסיר את החיסיון ונותן צוואה של מישהו לבן שלה?
ת:אם זה הגיוני לי? אז באותה נקודה זה מה שחשבתי שנכון לעשות" (עמ' 96, ש' 14 ואילך).
-
מלבד הסתירות שבעדותה של העדה (אישרה שהעבירה את הצוואה לב"כ של הנתבע, לאחר מכן לא זכרה זאת ולבסוף הסבירה למה עשתה זאת) - מתוך עדותה ניתן להיווכח כי העדה נתנה לעצמה דרור להעביר את צוואתה של האם, בעודה בחיים, לידי הנתבע, מה שעלול בתנאים מסויימים לעלות כדי הפרת סודיות שיש לעו"ד כלפי לקוחו. כיוון שכך, הושטתי לעדה מעין 'חבל הצלה' בדמות שאלות מדריכות וכך השיבה:
"ש: יכול להיות שהגברת ביקשה ממך למסור לבן העתק מהצוואה?
ת:לא, אני אגיד מה קרה. מאחר ופנתה אלי מישהי, אני לא זוכרת את השם של הבחורה הזאת, אולי ליאת, מישהי בשם ליאת, היא אמרה 'אני מטעם איזושהי חברת אפוטרופסות, אני מבקשת', היא ביקשה ממני מסמכים, אבל היא כן הציגה לי איזשהו צו והחלטה" (עמ' 98, ש' 9 ואילך).
-
השאלה שהופנתה לעדה לא נשאלה בחלל ריק, שכן ידוע שמצווים העורכים צוואה לטובת ילדיהם או מי מהם, עפ"י רוב משאירים אצל ילדיהם העתק או מאשרים לעו"ד שהכין את הצוואה למוסרה למי מהם. במקרה זה, העדה לא טענה כי האם ביקשה אותה לעשות כן (תמוה שכן הבן היה יחד עמה בתהליך כולו) ויש לתמוה שוב שחרף זאת, העדה בחרה לעשות כן.
-
בהמשך עדותה, אישרה העדה שהנתבע היה עמה בקשר טלפוני ולא האם ולמעשה הוא זה שמסר לה את פרטי העסקה ("הוא אמר שהיא רוצה לתת לו במתנה את הבית, ושהוא רוצה לתאם איתי פגישה" (עמ' 98, ש' 28 ואילך)). העדה הרבתה לספר על המפגש עם האם בו אמרה שכל ילדיה מסודרים ונותר לדאוג רק לנתבע, עד שמצאתי לשאול את העדה:
"ש:אז למה לא כתבת בצוואה את כל מה שסיפרת לנו עכשיו... שהיא רצתה לדאוג [לנתבע] ורק, למה לא כתוב את זה בצוואה... למה זה לא כתוב בצוואה? אף מילה.
ת:כי למעשה היא חתמה על תצהירי מתנה, זה לא היה,
ש:לא, למה בצוואה אין ביטוי.
ת:זה לא היה,
...
ש:בצוואה כתוב בדרך כלל 'מאחר ובני מסודר ויש לו אז אני החלטתי לתת לבתי', לדוגמא, 'אני מקווה שהם לא יכעסו', יש איזה הסבר, 'בני שתמך בי ועזר לי ולקח אותי ואני רוצה להוקיר לו', למה אין לזה ביטוי במילה ורבע מילה בצוואה?
ת:אני התרשמתי מהדברים שהיא אמרה, זה הניסוח של הצוואות שלי" (עמ' 102, ש' 17 ואילך).
-
לצערי, לא אוכל לומר כי התרשמתי לטובה גם מתשובתה זו של עו"ד שחר. לא ברור ולא מובן מדוע תחת להשיב בקצרה ולעניין על שאלות פשוטות שנשאלה, היה צורך לשוב ולשאול, לשוב ולפשט את השאלה כמה וכמה פעמים עד לקבלת תשובה מלאה. אופן מתן תשובות מסוג זה איננו מסממניה הבולטים של עדות רציפה ומהימנה. אף לגופם של דברים, צוואה לא נפסלת משום שהמצווה לא מסביר את הגיונה ויחד עם זאת יש להצר כי לא נרשמו מפיה של האם נתונים כאלה ואחרים. במאמר מוסגר, אעיר כי אינני דן בתוקפה של הצוואה הן משום שהאם, תבל"א, עמנו והן משום שהצוואה, כצוואה, אינה מעניינם של ההליכים שבפני.
-
על מנת לנסות ולברר שוב האם האשל"א חתמה על תצהירי המתנה מתוך מודעות ובגמירות דעת, מצאתי לשאול גם על נסיבות עריכת הצוואה:
"ש:... הקראת לה את הצוואה?
ת:אני הקראתי לה את הצוואה.
ש:הקראת לה?
ת:כן.
ש:מילה במילה?
ת:הקראתי לה את הצוואה.
ש:... היא לא יודעת לקרוא, אז את צריכה לקרוא לה את הצוואה מילה מילה.
ת:הקראתי לה גם את ההסכם.
ש:לא רק בראשי פרקים?
ת:לא, לא, הקראתי לה את הצוואה.
ש:יופי. כמה יורשים יש בהתאם לצוואה?
ת:[הנתבע] הוא היורש.
ש:יופי. אז למה כתוב בסעיף 4 'זכויות היורשים' ולא 'זכויות היורש'? מה, היא לא שמה לב, היא לא עצרה אותה ואמרה לך 'רגע, סליחה, יש לי יורש אחד'?
ת:בסעיף 4?
ש:שורה שניה. "זכויות היורשים לקבלת רכושי".
ת:אני מניחה שזו טעות סופר שלי.
ש:ואת לא שמת לב כשהקראת לה את זה פעם שניה והיא לא שמה לב שאת הקראת לה את זה?
ת:הקראתי לה את זה" (עמ' 103, ש' 6 ויאילך).
-
בהתאם לעדותה של עו"ד שחר, היא הקריאה לאם את הצוואה וחרף כי רק הנתבע הוא היורש, נרשם בצוואה "זכויות היורשים לקבלת רכוש" ובמעמד הקראת הצוואה, לא העדה ולא עו"ד שחר הבחינו בטעות. על כך נשאלה והשיבה:
"ש:... זאת אומרת מי היורשים? מי שאר היורשים?
ת:שאר היורשים זה הילדים שלה.
ש:ולא חשבת להכניס אותם פה?
ת:היא, לא היו לי את הפרטים שלהם.
ש:למה לא ביקשת?
ת:ביקשתי ממנה, היא לא היה לה את זה באותו,
...
ש:היא לא יודעת איך קוראים לילדים שלה?
ת:היא יודעת איך קוראים להם.
...
ש:שאלת אותה איך קוראים לילדים ומה היא אמרה לך?
ת:היא אמרה לי, היא נתנה לי שמות.
ש:נו אז למה לא ציינת אותם פה?
ת:זה הניסוח שאני בחרתי לערוך את הצוואה" (עמ' 104, ש' 4 ואילך).
-
הרושם שקיבלתי מדבריה אלו של העדה היה של עדה המנסה להתחמק ממתן תשובות לעניין. עדותה של העדה הייתה עדות מתגלגלת, כאשר לא תמיד זכרה את תשובותיה הקודמות והשיבה תשובות אחרות לחלוטין. מתוך עדותה זו של העדה, עולות המסקנות הבאות:
-
העדה ביקשה לרשום את שמות הילדים בצוואה, אולם לא היו ברשותה פרטיהם;
-
העדה שאלה את האם לפרטי ילדיה אולם לא היו לאם מלוא הפרטים (מספרי תעודת זהות);
-
העדה שאלה את האם לשמות ילדיה וזו מסרה לה את שמותיהם;
-
שמות הילדים לא נרשמו מאחר וזהו הניסוח שבחרה העדה לצוואה.
-
שוב, ובכל הזהירות, לא אוכל לומר כי עדותה של העדה הותירה בי רושם של עדות רציפה ומהימנה. יש לתמוה כיצד העדה מעידה תחילה כי רצתה לרשום של שמות הילדים הצוואה, לאחר מכן היא אומרת ששמותיהם נמסרו לה ולבסוף היא מתרצת את אי רישום השמות בלאקוניות "זה הניסוח שבחרתי"?!
-
מעבר לכל זאת, אין היגיון רב או בכלל בעדותה של עו"ד שחר בעניין "זכויות היורשים" ומיהותם, שכן בהתאם לצוואה רק הנתבע יורש את עזבונה של האם! רוצה לומר, במקום לרשום בצוואה "זכויות היורש" נרשם "זכויות היורשים", כך שכל הסיפור שסופר על ידי העדה על אודות השיח שהיה לה עם האם בעניין שמות ילדיה ופרטיהם החסרים הוא חסר שחר.
-
התהיות מעדותה של העדה לא נפסקו כאן והן המשיכו עם הימשכות חקירתה הנגדית, וכך:
"ש:זאת אומרת את בחרת, את ניסחת הצוואה לא היא?
ת:אני הקלדתי את זה.
ש:מה, מה זה הקלדת? הקלדת תוך כדי שהיא מדברת? זה הניסוח שלה?
ת:אני כתבתי את הדברים שהיא אמרה לי" (עמ' 104, ש' 21 ואילך).
-
ושוב תישאלנה השאלות: ממתי אשה באה בימים, אנאלפביתית, מנסחת צוואה מול באת כוחה בלשון משפטית (לרבות:"... וכן זכויות מוחזקות וזכויות ראויות, טובות הנאה, כספים, פיקדונות, ניירות ערך ותביעות, בין אלה הנמנים על רכושי...")? כיצד עורכת הדין שכותבת את מה שנאמר לה על ידי האם מעידה "זה הניסוח שבחרתי"? ניכר כי אין צורך להשיב. לאחר מכן נשאלה העדה מי יזם את עריכת הצוואה, והשיבה:
"ת: ... כשסיימנו את הפגישה הראשונה אז דיברנו, היא דיברה איתי על עריכת הצוואה.
ש:היא דיברה איתך מיוזמתה? היא באה ואמרה לך 'אני רוצה לעשות צוואה'?
ת:שאלתי אותה את רוצה לעשות סדר? אז היא אמרה אז אני אעשה צוואה משהו כזה, אני לא זוכרת את המילים תראה עברו 5 שנים" (עמ' 105, ש' 5 ואילך).
-
פעם נוספת, העדה מעידה כי האם דיברה איתה על עריכת הצוואה וכאשר ב"כ התובעים מביע פליאה על המוטיבציה של האם לערוך צוואה, העדה משנה כיוון ומשיבה שהיא (העדה), העלתה את הנושא מול האם וזו השיבה שתעשה צוואה או "משהו כזה". וישאל השואל, מה זה משהו כזה?!
-
לאחר מכן נשאלה שאלה פשוטה והשיבה:
"ש:לכל הפגישות [הנתבע] הגיע איתה?
ת:הוא הביא אותה.
ש:הוא הביא אותה, הוא הגיע איתה לפגישה, הוא נכנס אלייך למשרד לכל הפגישות?
ת: כן" (עמ' 106, ש' 21 ואילך).
מדוע לא להשיב "כן" לשאלה הראשונה ומדוע לנסות להמעיט ממהות נוכחותו של הנתבע במשרדה? שוב, העדות לא הותירה בי רושם טוב.
-
עוד מעדותה של העדה;
"ש:כשאת אמרת מקודם לכבוד השופט פה שהקראת לה את הצוואה.
ת:כן.
ש:"הנני חותמת על צוואתי זו בלב שלם ומרצון מבלי שהופעל עליי כל לחץ לאחר שקראתי אותה"
ת:כן.
ש:לא כתוב הקראתי "לאחר שקראתי אותה הבנתי בה כל מילה ואת משמעויותיה ובהיותי בגירה כשירה בדעה צלולה ומיושבת בפני שני עדים" איפה כתוב בצוואה שהקראת לה את הצוואה?
ת:אני הקראתי לה את הצוואה.
ש:שאלתי אם כתוב בצוואה שהקראת לה.
ת:לא כתוב... אבל אני הקראתי לה.
ש:יפה.
ת:כמו שהקראתי לה את התצהיר,
...
ש:כן אבל את עוה"ד, את יודעת שברגע שעושים צוואה לאדם שלא יודע לקרוא יש חובה בדין לרשום שהצוואה הוקראה לו.
ת:כן.
ש:אחרת זה פגם.
ת:אני הקראתי לה את הצוואה" (עמ' 109, ש' 4 ואילך).
-
מתוך דבריה אלו של העדה ניכר כי העדה מנסה לקשור בין הצוואה לבין תצהירי המתנה, לאמור שכפי שהקריאה לאם את הצוואה, כך הקריאה לה את התצהיר. ב"כ התובעים ביקש להראות את ההיפך, שכפי שלא הקריאה לאם את הצוואה כך גם לא הקריאה לאם את התצהיר. עניין ההקראה לא הסתיים כאן והוא מצא ביטוי בהמשך עדותה:
"ש:שהקראת לה את הצוואה וכשאמרת, שהתעכבת על המילה "קראתי לה" היא לא אמרה לך חכי שנייה אני לא יודעת לקרוא. סליחה שאני נשמע אולי קצת ציני.
ת:לא לא ציני, אני אני לא זוכרת בדיוק אבל אני אומרת, אני זוכרת שאני הקראתי לה את המסמכים לפני שהיא חתמה" (עמ' 109, ש' 29 ואילך).
-
לסיכום עדותה של העדה; התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדה לא הייתה טובה. לא אחת העידה העדה דבר והיפוכו (ר' לעיל), הרבתה שלא להשיב על השאלות שנשאלה ועדותה לא רק שלא תמכה בגרסתו של הנתבע, אלא אף החלישה אותה תוך חיזוק גרסתם של התובעים. לא התרשמתי מהעדות משל חתימתה של האם על תצהיר המתנה היה מתוך מודעות ומתוך גמירות דעת מלאה. מתוך עדותה של העדה סביר יותר להניח כי תהליך החתימה על הצוואה לא שיקף את רצונה המלא של האם מאשר להיפך.
-
גם הנתבע לא הפגין הצטיינות יתרה בעדותו בפני ולא נתתי בה אמון.
-
ראשית נזכיר את עניין מידורם של התובעים מהפעולות שביצע הנתבע וכיצד הנתבע הכחיש שהסתיר את פועלו ולאחר מכן בחר להודות בכך בפה מלא.
-
מעבר לכך, לא הצלחתי ליישב את הסתירה בין שני קווי הגנתו של הנתבע. הראשון - הוא לא היה חייב לספר דבר לאחיו אודות פעולותיה המשפטיות של אמם, והייתה זו היא, אישה נחרצת ופיקחית על פי עדויות כל ילדיה, אשר ביקשה להסתיר את מעשיה ולו כדי להבטיח את רווחתו של הנתבע. השני – כולם ידעו על רצונה להעביר לו את עיקר רכושה.
אם כך, מדוע שהאם תבקש להסתיר דבר הידוע לכולם?
-
השתכנעתי כי הנתבע כלל לא שש לספר לאחיו על העברת הזכויות בבית המגורים על שמו, אולם לא משום טענתו משל הייתה זו דרישת האם, אלא משום טענתם של התובעים כדי למנוע מהם כל מידע שיכול היה לסכל את תוכניתו. כאשר לוקחים את דבריו של ב"כ הנתבע בדיון המקדמי על כך שהאשל"א הייתה צריכה לספר לילדיה כי זהו רצונה, בהתאם לאישה המכובדת והאהובה שהיא, קשה עד בלתי אפשרי לקבל את גרסת הנתבע כי הוא פעל בשליחותה על מנת לטשטש את מעשיהם המשותפים. יתר על כן, לא מצאתי בדל הוכחה כי זה היה רצון האשל"א בשלב בו נעשו הדברים, אלא פעולותיו של הנתבע לבד אשר ניצל את קירבתו ותפקידו המשפחתי ביחס לאשל"א. הנתבע נשאל והשיב:
"ש:של מי היה הרעיון להעביר אליך את הזכויות בדירה?
ת:מאמא שלי. אמא שלי היתה אומרת לי "אל תסמוך על אף אחד, רוצים לזרוק אותך מהבית ואני לא אתן לזה לקרות...
ש:שאלתי על אמא. אמא אמרה לך שרוצים לזרוק אותך מהבית?
ת:כן.
ש:מי?
ת:האחים.
ש:איך? מתי זה עלה?
ת:לפני שעשינו את כל ההעברה.
ש:על סמך מה היא אמרה לך את זה?
ת:היו באים כנראה, מסיתים אותה נגדי...
ש:אם אמא אמרה לך שרוצים לזרוק אותך מהבית, כנראה היא אמרה את זה על סמך משהו. פעם מישהו מהאחים אמר לך לפנות את הבית?
ת:אני לא זוכר דבר כזה, אבל מה שדיברו איתה רק היא יודעת, לא אני
ש:איתך אף אחד לא דיבר?
ת:איתי אף אחד לא מדבר..." (עמ' 6, ש' 6 ואילך).
-
רצף תשובותיו אלו של הנתבע חסרות היגיון לחלוטין ואסביר. ראשית הנתבע טוען כי הרעיון להעברת זכויותיה של האם אליו היה של האם, כאשר הרציונל לכך היה למנוע מיתר הילדים "לזרוק אותו מהבית". כאשר הוא מתבקש להביא ראיות לטענה, הוא משיב "כנראה מסיתים אותה נגדי". הוא נשאל האם מישהו מהאחים אי פעם הביע דעתו על רצונו לפנותו מהבית, והוא משיב "לא זוכר דבר כזה". יצויין כי חרף שהוגשו תמלולי שיחות רבות בין האחות א' לבין הנתבע, בשום מקום הנתבע לא מטיח בה משהו שנשמע כמו: 'אתם רוצים להוציא אותי מהבית... אתם מדברים עם אמא ... אמא אמרה לי...' וכו'. ביני לביני, הסבירות כי האחים אמרו לאם שבכוונתם להוציא את הנתבע מהבית, מבלי שהנתבע יכול היה לפרט בעניין או להביא ולו דוגמא אחת, מבלי שהאחים הביעו בפניו את רצונם זה ומבלי שהנתבע יכול היה להצביע ולו על מקום אחד בו הטיח באחיו עניין זה, היא סבירות נמוכה ביותר.
-
חקירתו הנגדית של הנתבע הותירה בי רושם קשה, רושם של אדם שהגיע למסור עדות מתוך תחושה שעליו לצלוח את מתן עדותו במתן תשובות לאקוניות ובחזרה על צמד המילים "לא זוכר". במהלך עדותו הלא ארוכה של הנתבע הצלחתי למנות למעלה מ 60 פעמים בהן השיב הנתבע "לא זוכר", עד שמצאתי להעיר: "יש פה יותר מידי לא זוכר, לדברים האלה יש משקל" (עמ' 145, ש' 2 ואילך).
-
כאמור לעיל, בשלב שהנתבע הבין שיש בידי התובעים ראיות לכך שהוא הסתיר מהם את הפעולות שביצע ברכושה של האם, הוא החל לטעון שהדבר נועד למנוע מהאחים להציק לאם. להתרשמותי, מסכת ההסתרה רבת השנים כה השתרשה בו, עד שגם בחקירתו הנגדית הוא סירב למסור פרטים למרות שכל הצקה לאם איננה באופק. כך נשאל והשיב (שימת לב לאופן ההתבטאות):
"ש:אתה לקחת, איפה הפקדת אותם [תמורת המגרש 800,000 ₪ - י' ש'] בחשבון הבנק שלך?
ת:לא מעניין אותך.
ש:אני שואל שאלות ואתה עונה, זה ועוד איך מעניין כי אנחנו בתביעה משפטית.
ת:אני לא אגיד לך, אתה לא תקבל מידע, זה לא מעניין אותך. זה לא קשור.
ש:אדוני, אתה יכול להגיד לעד לענות?
ת:זה לא קשור.
בימ"ש:כן, תענה לשאלה.
ת:זה לא קשור" (עמ' 129, ש' 8 ואילך).
בשלב זה, נרשם מפי ב"כ הנתבע: "לא, [פונה אל הנתבע]. בית [המשפט] אמר, אתה עונה" (שם).
-
אם הייתה אמת בגרסתו של הנתבע משל אמו מסרה לו את תמורת המגרש כדת וכדין, מה מנע ממנו להשיב מיד היכן הכספים. התרשמותי מתשובותיו אלו של הנתבע היא של אדם שחי בהסתרה ובטשטוש כחלק מהתנהלות יום יומית, מה שמסביר היטב הן את טענותיהם של התובעים כי הכל נעשה על ידו בתכנון מראש, ראשו שלו ולא של האם.
-
הנתבע נשאל על מכירת המגרש ונטילת הכספים, ושוב פעם במקום להשיב לשאלות בחר ללכת סחור-סחור, תוך גלגול עיניים:
"ש:יפה. עכשיו תגיד לי ב-2014 כבר לקחת כל הכספים מאימא של המגרש ושמת אצלך בחשבון הבנק. למה היה צריך לחכות עוד 4 שנים פלוס, בשביל שאצל עו"ד מירב שחר ב-2018 אתה תחתים את אימא על מסמך שהיא נותנת לך את הכספים, הכספים היו אצלך כבר 4 שנים?
ת:היא דיברה על הצוואה על הכסף שנשאר לה בחשבון.
ש:לא, לא. בוא אני אפנה אותך, לא, בוא לא נבלבל ונתבלבל.
ת:זה לא קשור לזה בכלל.
ש:אני אפנה אותך עוד פעם כי אתה צירפת את זה, לא אני.
ת:בסדר, צירפנו את זה, זה בתוך הזה.
ש:בוא תסתכל, לא אני שמתי את זה, זה אתה ידידי,
...
ש:אני מצרף, אני מראה לו, זה הכל נספח א', אבל יחד עם העברת הזכויות שהוא החתים את אימא, מה התאריך שכתוב פה? 15/02/2018, פשוט לא שומעים אותך אז תגיד.
ת:15,
ש:שזה 4 שנים אחרי שקיבלת כבר את כל הכסף, החתמת אותה על תצהיר אצל עו"ד, "הנני [האם] מצהירה ומאשרת את העברת מלוא התמורה של מכירה בקרקע", זה המגרש אותו מגרש בדיוק.
ת:כן, בסדר מה הבעיה?
ש:למה אחרי 4 שנים היית צריך להחתים אותה על זה?
ת:למה?
ש:למה? הכספים אצלך 4 שנים.
ת:נכון, בגלל שאלות כאלו שיהיה מסודר.
ש:ז"א ידעת שמשהו פה לא בסדר?
ת:לא, הכל בסדר, להפך עשיתי את זה בסדר.
ש:תראה, אני רוצה להגיד לך כי משהו פה כבר מתחיל להיות לא נעים. אתה אמרת וגם עוה"ד שלך אמר את זה בדיון המקדמי, עוד מעט אני אפנה אותך.
...
... אתה אומר שלא הסתרת דבר מאף אחד. עוה"ד שלך אגב אמר זה ב-21/09/2022 בפרוטוקול, אנחנו מדברים על עמוד 2, שורות 3 עד 5 5, "אף אחד לא הסתיר שום דבר, גם לא את הנושא של מכירת השטח והעברת הכספים". וגם סעיף 18, זה עוה"ד שלך אמר. מה שאתה אמרת לעומת זאת, גם כן מופיע וכתוב בכתבי ההגנה שלך שלא הסתרת שום דבר. אם לא הסתרת שום דבר, למה היית צריך להחתים אותה 4 שנים אחר כך אחרי שהכסף אצלך. למה?
ת:למה?
ש:כן. בגלל שאלות שישאלו? הרי אתה לא החתמת שום דבר?
ת:נכון, שיהיה מסודר, שהעניין יהיה מסודר, סגור.
ש:מה זה מסודר, הכסף אצלך הכל בסדר, אמרת להם, אתה אומר שאמרת להם.
ת:בגלל שמתעוררות כאלה בעיות" (עמ' 129, ש' 23 ואילך).
-
מתשובותיו של הנתבע עולה בבירור כי הטעם היחידי להחתמת האם על אישור בדיעבד לקבלת הכספים הוא "שהעניין יהיה מסודר, סגור", כלומר שלא ניתן יהיה לדרוש ממנו השבת הכספים שנטל וישאל התם, מדוע לא נחתם מסמך מסוג זה בזמן אמת (להזכיר, מכירת המגרש לא נעשתה על ידי האם בעצמה אלא באמצעות ייפוי כח נוטריוני בלתי חוזר לטובת הנתבע, ייפוי כח שלא טרח להמציא!).
-
נשוב לעניין מצבה של האם במועד העברת הזכויות בבית המגורים (2018) - כאשר עומת הנתבע עם דבריו בתיק האפוטרופסות לעניין היעדר התמצאותה של האם בשנת 2019 (בשבעה של האח שנפטר), הוא השיב בהתחמקות:
"ש:אנחנו מדברים על אותו פרוטוקול מ-21/09/2022... השופט שואל אותך ככה, "אמרו כרגע שכשאח ז"ל נפטר, אימא לא ידעה מה מדובר מה אתה אומר על זה"? אתה אומר לו, אתה עונה לו, "בסדר, כי היא כבר הייתה בקטע של דמנציה". כבוד השופט שואל אותך, "מתי האח נפטר"? ואתה אומר לו, "לא יודע 2019".
ת:לא זוכר, לא זוכר את התאריך.
...
ש:יוני 2019, בחודש הזה כבר אתה אומר שאפילו לא זיהתה אף אחד, זה כבר אתה עונה לשופט, לא לי. אתה אומר שהיא לא זכרה, היא לא ידעה. שזה כבר שנה ומשהו לפני אמצע 20, שאתה אומר שהיא עד אז הייתה כשירה. אז אתה מסכים איתי שכבר הרבה לפני 2020 היא כבר הייתה לא כשירה?
ת:לא.
ש:אז אתה שיקרת לבית המשפט?
ת:לא, אני אמרתי מה שאמרתי פה, אני לא זוכר מה הייתה הסיטואציה, הייתי בלחץ, לא יודע מה היה שם" (עמ' 140, ש' 4 ואילך).
-
כפי שפורט לעיל, זה היה דפוס עדותו של הנתבע בפני. הנתבע אמר דבר מה, וכאשר הבין מאוחר יותר כי הדבר בעוכריו, בחר להמציא גרסה חדשה. בדיוק כי שטען שלא הסתיר דבר מאחיו ולאחר שהבין כי אחיו מחזיקים בראיות בעניין, בחר להמציא גרסה חדשה משל לא סיפר במצוות אמו. גם כאן, הנתבע הצהיר שעד אמצע שנת 2020 האמא עוד הייתה כשירה, וכאשר הוא מעומת עם דברים נחרצים שאמר על מצבה שנה קודם לכן הוא משיב ארבע תשובות מתגלגלות במשפט אחד: 'לא שיקר' וכאשר ברור לו שתשובתו בעייתית, משיב 'לא זוכר מה הייתה הסיטואציה' וכאשר ברור לו שגם תשובה זו בעייתית, מתרץ זאת בכך שהיה 'בלחץ' וכאשר ברור לו שגם פה נכונה בעיה, חותם את תשובותיו 'לא יודע מה היה שם'. אשרי המאמין!
-
מעניין מאד 'שהיעדר זכרונו' זה של הנתבע לא מנע ממנו לומר לאחותו א' בחודש פברואר 2020 כי האם איננה כשירה לחתום על צוואה ביודעו כי כבר יש צוואה אותה היא ערכה אצל עורכת דין שחר לטובתו (אותה צוואה שהכחיש את דבר קיומה!). כאשר נשאל מדוע טען לחוסר כשירותה של האשל"א בפני אחותו, השיב: "מה רצית שאני אגיד לה, שהיא כשירה, אני צריך, תקרא לזה שאני מרדים אותה, אני צריך שיהיה שקט" (עמ' 139, ש' 24 ואילך).
-
שימת לב כי מי שצריך את השקט, זו לא האם שלטענת הנתבע חרדה לשלוותה, אלא הנתבע הוא ולא אחר שמבקש את השקט לעצמו וברור מדוע.
-
בהמשך לכך, הנתבע נשאל והשיב:
"ש:אז אתה אומר שם כמה פעמים, אימא לא כשירה, היא לא יכולה לעשות כלום, אימא לא כשירה היא לא יכולה לעשות כלום. אז אתה שיקרת שם?
ת:תקרא לזה איך שאתה רוצה זה לא, בעיניי זה לא, זה לא שקר" (עמ' 139, ש' 30 ואילך).
-
להתרשמותי, בעבור הנתבע ובעבור מטרותיו, כל האמצעים מקדשים את מטרה ובכלל זה גם לשקר לאחיו או לבית המשפט או כפי שהתברר, גם וגם.
-
הנתבע נשאל לגבי הצוואה והשיב:
"ש:... אתה אומר לעובדת הסוציאלית שאתה יודע שאימא השאירה צוואה שכל הכסף הולך אליך.
ת: נכון.
ש:וזה היה בספטמבר 20, עוד פעם אני חוזר. בספטמבר ידעת גם מה תוכן הצוואה, לא רק שיש צוואה, ידעת מה כתוב בצוואה?
ת:אני עד היום כבר לא יודע, אם תשאל אותי מה כתוב אני לא יודע" (עמ' 146, ש' 9 ואילך).
-
אותו נתבע שידע לספר לעו"ס על אודות הצוואה ואותו נתבע אשר ב"כ קיבל לידיו העתק הצוואה, הוא אותו נתבע שלדבריו, עדיין לא יודע מה כתוב בצוואת האם, למרות שצירף העתק ממנה לתצהיר עדותו הראשית!
-
לקראת סיום פרק זה אתייחס לשתי טענות שהעלה הנתבע ואראה את חוסר ההיגיון הדבוק בהן.
ראשית, נזכיר כי ב"כ של הנתבע אמר לפרוטוקול כי הנכסים הועברו לנתבע בחיי האם ולא באמצעות צוואה מאחר ו- "האם אכן חששה שיהיה כאן מאבק לאחר מותה..." (עמ' 2, ש' 4 ואילך). במאמר מוסגר נזכיר גם כי באותו המועד הנתבע טרם הודה כי אמו ערכה צוואה לטובתו ואף שיקר בעניין זה (ר' לעיל). כלום אמא שחוששת ממאבקים לאחר מותה מעבירה את מלוא זכויותיה בכל נכסים בחייה בידיעה שהדבר עלול או עשוי (תלוי בעיני המתבונן) להביא למאבק גם בחייה של האם, בדיוק מה שמתרחש לנגד עינינו?!
שנית, באחת משיחות הטלפון בין הנתבע לבין אחותו א' נשמע הנתבע אומר: "א', תעשי לי טובה, אני לא אומר לכם מעכשיו כלום, רוצים לדבר איתי? לכו לבית משפט. שלום". נזכיר כי חלק משמעותי ביותר מהגנתו של הנתבע (הגנתו המאוחרת) בעניין מידור התובעים היה כי האם ביקשה ממנו לא לספר כדי שלא יהיה "בלגאן", כדבריו. כיצד דרישתה זו של האם עולה בקנה אחד עם 'המלצתו' של הנתבע לאחיו "לכו לבית המשפט" ששם הוא יהיה חייב לדבר איתם ולחשוף את פרטי העסקאות וכלום בבית המשפט לא יהיה "בלאגן"?!
-
יכול הייתי להוסיף ולנתח את שאר עדותו של הנתבע אולם אינני רואה בכך כל צורך ממשי לפסק דין זה. עדותו הכללית של הנתבע הותירה בי רושם קשה. הנתבע הוכיח בעדותו מניפולטיביות, אי אמירת אמת ובעיקר ניסיונות לפזר עשן להסתיר את האמת.
-
לאחר שניתחתי את עדויות הצדדים, ובעיקר את עדות הנתבע ועו"ד שחר, ובשים לב לממצאי חוות הדעת, הגעתי לכלל דעה כי קיימת סבירות גדולה יותר ובאופן ניכר שהאם העבירה את זכויותיה בדירה שלא מגמירות דעת ושלא מרצון מלא. שימת לב כי בהתאם לפסיקה שהובאה לעיל, היה על הנתבע להוכיח את גמירות דעתה המובהקת של האם, ולא רק שדבר זה לא הוכח, אלא כל שהוכח הוא ההיפך מכך. למען הסר ספק, אף אם תאמר כי היה על התובעים להוכיח את היעדר גמירות דעתה של האם, הרי שהם עמדו בכך ברמת הסתברות העולה על הנדרש במשפט אזרחי.
-
אשר על כן, הריני להורות על ביטול עסקת המתנה בגין בית המגורים והזכויות תועברה ע"ש האם.
ג.3. – הדרישה להשבת תמורת המגרש:
-
בהמשך לכל האמור בפרק הקודם, נשאל הנתבע על אודות עסקת מכר המגרש, וכדרכו בקודש המשיך בניסיונותיו להדוף את השאלות גם במתן תשובות על גבול האבסורד. שימת לב הקורא כיצד הנתבע מתעקש ממש שלא להתעמת מול העובדות וכך:
"ש:29/10/2014. תשאל איך אני יודע, כי אתה צירפת חוזה שזה התאריך שלו. 29/10/2014. עכשיו אתה כן יודע?
ת:אני לא זוכר את התאריכים כבר.
ש:אתה רוצה שאני אראה לך? אז אני אראה לך.
ת:כמה שתראה לי אני לא זוכר, זה לא משנה.
ש:בוא נסכם שאתה לא זוכר כלום?
ת:תשמע, יש לי קצת דמנציה, אני לא יודע,
ש:הבנתי. יכול להיות שיש לך דמנציה כי אתה לא זוכר.
ת:יכול להיות.
ש:אני אראה לך.
ת:אני בגיל 65 אדוני.
ש:אבל אני מראה לך, אם אני מראה לך, אתה כן תיזכר?
ת: לא יודע בוא נראה. ואני לא יכול להיזכר בתאריכים, קשה" (עמ' 128, ש' 19 ואילך).
-
הנתבע לא מצליח או לא רוצה להסביר מדוע הוא פעל כפי שפעל, ומדוע האשל"א הייתה צריכה להכשיר בדיעבר עסקה והעברת תמורה שכבר יצאה אל הפועל לפני כארבע שנים. טענתו כי כולם ידעו שהמגרש הובטח לו עוד על ידי אביו המנוח, אינה מתיישבת כלל וכלל עם הצורך בהסתרת הדבר ועוד לבקשת האשל"א. עוד ובנוסף, איזה היגיון יש לתובעים להסתלק מירושת האב המנוח רק כדי שאמו תעביר את זכויות האב וזכויותיה שלה לטובת הנתבע?
-
בשום מקום לא נטען כי האם ניסתה להוליך שולל את ילדיה שהסתלקו לטובתה ובשום מקום אין ראיה או ראשית ראיה כי היה זה רצונו של האב בחייו, שאם היה בזאת אמת, מה מנע מהאב לעשות צוואה לטובת הנתבע?! עוד נזכיר כי חרף שלל שיחות בין הנתבע לבין אחותו א', לא מוצא לנכון הנתבע לומר לאחותו כי המגרש הועבר אליו במצוות אביו ואימו, ותחת זאת הוא משקר ומספר שהמגרש יוותר לכולם.
-
הנתבע, כמי שחושש להיתפס בקלקלתו, לא משיב לשאלות שנשאל ואף מחליט להשיב בשאלות משלו:
"ש:... מה שאתה אמרת בכתבי ההגנה שלך שאתה אמרת להם שהמגרש נמכר ושהכסף נמכר. ועדיין 4 שנים אחר כך אתה מצאת לנכון להחתים אותה אצל עו"ד שחר יחד עם עוד כל מיני מסמכים גם על המסמך הזה.
ת:מה הבעיה עם זה?
ש:הבעיה שאתה לא מסביר למה.
ת:מה זה למה?
ש:למה כספים שהיו אצלך 4 שנים וכולם ידעו, אתה אומר כולם ידעו שמכרת את המגרש?
ת:מי זה כולם?" (עמ' 131, ש' 11 ואילך).
-
הנתבע טוען כי העברת המגרש מהאם אליו נעשתה מאחר וזה מה שהאב המנוח ביקש שייעשה. לטענתו, כולם ידעו שהמגרש הובטח לו ולכן אל להם להיות מופתעים. מלבד העובדה כי טענה זו מנוגדת חזיתית לטענתו משל האם ביקשה שדבר העברת המגרש יוסתר מאחיו, היא לא עולה בקנה אחד עם תשובתו הספונטנית של הנתבע בדיון הראשון, לאמור:
"ש:אבל אני מניח שהאחים ידעו או שיערו שבסוף זה יחזור?
ת:כן, גם אני חושב ככה. אבל אמא שלי לא טיפשה, היא פקחית, עצמאית, ראתה מה קורה מסביב וזה מה שהחליטה. זו החלטה שלה. זה בא ממנה ולא ממני" (עמ' 7, ש' 30 ואילך).
-
לעניין מכירת המגרש וקבלת התמורה לידי הנתבע, יכולים להיות שלושה תרחישים ששניים מהם בלתי סבירים ואילו השלישי מתבקש בנסיבות העניין, ואלו הם:
הראשון – הדבר היה כמצוות האב, אשר לדברי הנתבע כולם היו מודעים לזאת.
חוסר הסבירות: בשום מקום הנתבע לא מטיח בפני אחיו שהמגרש הועבר אליו במצוות האב, אלא הוא מקפיד לספר להם שהמגרש קיים והזכויות לא נפגעו. כמו כן, הילדים כולם הסתלקו לטובת האם בהנחה גמורה שהמגרש יחזור אליהם לאחר אריכות ימיה, בדיוק כפי שהעידו כולם, לרבות עו"ד שהיה אמון על תצהירי ההסתלקות (ר' עדותו של עו"ד דן פנחס בעמ' 11-13) ובדיוק כפי שהעיד הנתבע עצמו! לפיכך, אינני רואה כל היגיון שהילדים יקיימו את "מצוות" האב בדרך זו.
השני – הדבר היה מיוזמתה של האם.
חוסר הסבירות: הצדדים כולם היו תמימי דעים כי האם איננה נוכלת ואיננה רמאית, מה שלא מסתדר עם העברת המגרש לנתבע לאחר שהילדים הסתלקו לטובתה. עוד ובנוסף, איזה היגיון יש לעשות עסקה זו באמצעות יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר, כאשר, לכאורה, לא הייתה כל מניעה שהאם תתייצב בפני עו"ד ותחתום בעצמה על הסכם המכר. אם תאמר שהאם התקשתה להתייצב בפני עו"ד לשם חתימת הסכם המכר, כיצד לא התקשתה להתייצב בפני נוטריון למתן יפוי כח בלתי חוזר? אם האשל"א אכן הייתה מודעת למעשיה בשנת 2014, כיצד זה שעו"ד שחר מעידה שבשנת 2018 "היא (האשל"א – י' ש') דיברה על איזה, על איזושהי קרקע שהיא אמרה שהיא דואגת שלא ייקחו לו את הקרקע... היא כן ביקשה שאני, שאני [א]עגן את זה באיזושהי צורה אז אני מצאתי לעגן את זה בצורה של תצהיר, זה היה קצר כי האמת לא היה לי הרבה מידע לגבי הקרקע הזו" (עמ' 86, ש' 4 ואילך). כיצד האם דאגה בשנת 2018 שקרקע שנמכרה בשנת 2014 ותמורתה שולשלה לכיסו של הנתבע, תילקח ממנו?
השלישי – הדבר נעשה על ידי הנתבע, מיוזמתו המלאה, תוך תכנון קר וציני לקחת מאמו את הקרקע ואת תמורתה, תוך שהקרקע נמכרת באמצעות יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר (שלא נחשף) ותחת שהתמורה תתקבל אצל האם, היא מתקבלת אצל הנתבע.
-
בתשובותיו של המומחה לשאלות הבהרה, התייחס המומחה גם למצבה של האם בשנת 2014 לאמור: "עוד בשנת 2014 [האם] איבדה יכולת פיזית להתלבש ולהתרחץ, איבדה שליטה בסוגרים סבלה מקשיי שמיעה. בהעדר מחלה פיזית כרונית קשה או מחלת נפש שפוגעת בתפקוד במידה כזו יש להניח כי מדובר בהשלכות של כיבוי תפקודי המח וביטויים קליניים של הפרעה קוגניטיבת מג'ורית (דמנציה)".
-
בשים לב לכל האמור לעיל ולעולה מפסק דין זה, אני בדעה כי הסבירות שהאם העבירה לנתבע את כספי מכירת הקרקע מדעת ומרצון נמוך משמעותית מהסבירות שהדבר בוצע מדעת ומרצון. הנתבע, אשר הצהיר כי פעל בשם אימו באמצעות יפוי כח בלתי חוזר ממנה, חב כלפיה בחובת נאמנות מוחלטת ולנוכח שלל גרסאותיו של הנתבע, פועלו ומחדליו הרבים, אני קובע כי התנהלותו הכללית הייתה רחוקה מכך.
-
אשר על כן, אני מורה לנתבע להשיב לאם את מלוא התמורה שהתקבלה ממכירת המגרש בסך של 800,000 ₪. חרף כי הנתבע לא הציג כל אסמכתא לתשלום מיסים, אאפשר לו להציג זאת והתשלום יהיה בניכוי תשלומי מיסים בהם חבה האם. היתרה תועבר לאם כשהיא צמודה למדד ונושאת ריבית ממועד קבלת הסכומים ועד למועד התשלום בפועל.
ג.4. – התביעה למתן חשבונות:
-
אין מחלוקת כי הנתבע פועל בחשבונותיה של האשל"א, בין כבעלים ובין כמיופה כח.
-
התובעים טענו כי הנתבע עושה בחשבונות כבשלו ואילו הנתבע טוען כל שנעשה נעשה לטובת האשל"א.
-
ברע"א 8266/11 יו.בי.אמ. נ' מעוז נסיעות בע"מ ואח' (נבו, 16.8.2012) נקבע כי תביעה למתן חשבונות מתבררת כידוע בשני שלבים: "בשלב הראשון קובע בית המשפט אם התובע אכן זכאי לחשבונות מן הנתבע. במידה ובית המשפט מכריע כי התובע זכאי לחשבונות, מוציא בית המשפט צו למתן חשבונות ועובר לשלב השני, ובו נדרש הנתבע לשכנע שהחשבונות שנמסרו מספקים ואמינים. רק לאחר מכן ייקבע אם הוא מחויב בתשלום על-פי החשבונות... על מנת שתצלח דרכו של בעל דין במסגרת השלב הראשון בתביעתו למתן חשבונות, עליו להצביע על שניים: על קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע, המצדיקה מתן חשבונות ועל כך שלכאורה בידו זכות לתבוע את הכספים לגביהם הוא תובע את מתן החשבונות... תביעה למתן חשבונות צריך שתתבסס על קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בין התובע לנתבע המצדיקה מתן חשבונות. כך למשל מוכרת הזכות לקבלת חשבונות כאשר בין הצדדים מתקיימת מערכת יחסים של שליחות, הרשאה, שותפות או נאמנות, אך רשימה זו אינה סגורה" (שם, פסקאות 24-26 לפסק הדין).
-
בעניינו אנו, אין כל חולק כי הנתבע, אשר פעל לכאורה מתוך הרשאתה של האם ומתוך מערכת יחסים של שליחות, חב בדיווח לאם בכל הנוגע לחשבונותיה ולנעשה עמם. כיוון שכך, אינני רואה כל מנוס אלא מלהורות על קבלת התביעה ומתן צו לפיו רשאים התובעים לבקש ולקבל את דפי החשבון של האם החל מהמועד בו צורף הנתבע כשותף בחשבונות האם או כמיופה כח. למען הסר ספק, אין משמעות הדבר כי אני מטיל על הנתבע חיוב כספי כזה או אחר, אלא כל אשר נקבע הוא שיתאפשר לתובעים לעיין בדפי הבנק שלאחר מכן רשאי האפוט' ורשאים התובעים לבחון דרכי פעולה בהתאם לדין.
-
יוער כי הנתבע בחקירתו הנגדית לא התנגד כי יינתן צו מסוג זה (ר' בעמ' 125, ש' 32 ואילך).
ד'- סיכומם של דברים:
-
לצערי הרב, במסגרת בירור תובענות אלו נחשפתי לדרך פעולה שלא מצופה כי בן ינהג כך כלפי אמו. הלכה למעשה, הנתבע רוקן את האם מכל נכסיה ובחייה, מתוך תוכנית סדורה משל הדבר "מגיע לו" מאחר ולשיטתו הוא הקריב את חייו לטובת האם ולטובת אביו המנוח. כיצד הקריב, לא פירט ואולם בהתאם לעדויות, הנתבע מתגורר בבית האם, חי – בין היתר – על חשבונה ועושה בה כחומר ביד היוצר. אמנם הנתבע מטפל באימו ואולם בל נשכח כי אותו טיפול ואותה דאגה לא תמיד היו מיטביים. כך לדוגמא, מנע ממנה לראות רופא בטענה שהיא לא מסוגלת להתייצב במרפאה ובאותה נשימה לא מנע ממנה להתייצב שלוש פעמים בפני עו"ד שחר לביצוע הפעולות ברכושה. כך הוא דאג לה למתן תרופות אולם מנע ממנה ביקור במרפאה במשך כשלוש שנים.
-
פסק דין זה לא בא לערוך התחשבנות באשר למידת הטיפול או היחס שקיבלה האם מאת הנתבע ואני בטוח שהנתבע עושה עבורה גם חסדים כאלו ואחרים. פסק דין זה בא לבחון האם הפעולות הכלכליות שבוצעו ברכושה של האם, היו מתוך גמירות דעתה של האם, על כל הכרוך בכך ובסופו של יום ארוך מצאתי להשיב בשלילה רבתית על שאלות אלו.
-
מעבר לכל המעשים והמחדלים שפורטו לעיל, יש לזכור ולהזכיר כי בכל הזמנים הרלוונטיים האם הייתה תלויה בנתבע באופן כמעט מוחלט. הנתבע היה זה שנתן לה תרופות; הוא היה זה שהחליט האם לקחת או לא לקחת אותה לרופא; הוא החליט מה תאכל ומתי תאכל ולמרות שיתר האחים היו עמה בקשר, הדבר לא הוריד מעצמת תלותה של האם בו.
-
תחת מכלול נסיבות אלו, אני מתקשה לראות כיצד האם הייתה יכולה לעמוד מול רצונו של הנתבע. אמנם, יתכנו מקרים שבהם ההורה יבקש להיטיב עם בנו שמסייע לו וכמובן שאין בכך כל פסול ואולם במקרה דנן, לחלוטין לא התרשמתי כי היה זה רצונה של האם. בעניין זה אין לי אלא לשוב לאחת מטענות ההגנה של הנתבע משל בית המגורים הועבר אליו בחייה כדי למנוע אפשרות כי רצונה זה לא יקויים לאחר ארוכות ימיה.
וישאל השואל, מה עניין שמיטה להר סיני ומדוע העברה בחיים מונעת שרצונה לא יקויים ואילו העברה לאחר פטירה לא מאפשרת זאת?! ייתכן וכמאמר הביטוי 'פה קבור הכלב', הנתבע סבר לתומו כי היה והעברת בית המגורים תתבצע בחייה של האם, הדבר ימנע מאחיו לפעול בהצלחה לביטול אותה העברה.
-
מלבד כל האמור לעיל, ובבחינת למעלה מן הצורך, נזכיר כי הנתבע העיד שקר בחלקים מהותיים של הגנתו אשר מצויים בליבת המחלוקת. בעניין זה אין לי אלא להביא מדברי בית המשפט העליון בע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון (נבו, 1.5.2019) שם נקבע:
"סבורני, כי שקרים אלו של בעל דין הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת – הם לבדם – צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות. דחיית התביעה בשל שקרים אלו היתה – ועודנה – תוצאה מתחייבת לנוכח שלושה כללים שעניינם פרוצדורה וראיות... הכלל הבסיסי והעתיק ביותר הוא חזקה ראייתית הקובעת כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו... הפעלתה של חזקה זו (להלן: חזקת השקר) במקרהו של בעל דין אשר מוסר ביודעין עדות שקרית בנושא מרכזי להתדיינות, המצוי בליבת המחלוקת, הינה ברורה ומובנת מאליה. ברוב רובם של מקרים כאלה, אם נכריע את הדין לחובתו של בעל דין ששיקר – וזאת, אף מבלי לנתח ראיות אחרות – לא נטעה. הסתמכות על חזקת השקר יכול שתובילנו להחלטה לא נכונה במקרים חריגים שבחריגים (אם לא נאמר זניחים). המשאבים השיפוטיים שאותם יש להשקיע כדי לאתר את המקרים הללו ולהגיע לחקר האמת גם בהם, יהיו כרוכים בעלויות מוגזמות מבחינה חברתית. עלויות אלו תהיינה גבוהות יותר מהמחיר של טעות בקביעת עובדות באותם מקרים חריגים שבחריגים. אשר על כן, הפעלתה השיטתית של חזקת השקר תמזער את העלות החברתית הכוללת של טעויות ושל האמצעים השיפוטיים שנועדו למנען – תוצאה רצויה לכל הדעות, שכל מערכת משפטית צריכה לשאוף להגיע אליה..." (שם, פסקאות 26-28 לפסק הדין).
-
כאמור לעיל, עדותו של הנתבע הותירה בי רושם עגום וקשה, לא מצאתי ליתן בה כל אמון ואינני רואה כל סיבה ליתן אמון באיזו מגרסותיו הרבות של הנתבע בעניינים שנדונו.
-
התובעים חתמו את סיכומיהם בהבאת דבריו של הבן י' מתוך סעיפים 22-23 לתצהירו ומצאתי אף אני להביאם ככתבם וכלשונם באשר הם מתארים באופן מדויק את התרשמותי הבלתי אמצעית מהנתבע ומכל שעלה מבירור התובענות:
"לצערי הרב, הבנתי שכל ההתנהגות של [הנתבע] הייתה במטרה להרדים אותנו. הוא ניצל את האמון שאנחנו נתנו בו. הוא ניצל את המצב של אמא שלא הייתה במציאות ואת התלות שלה בו שהאב מזה שהוא גר איתה בבית והיא לבד לא יכולה לעשות כלום, אם בבוקר הוא לא יביא לה כוס קפה או כוס מים היא לא תוכל לשתות ואם לא יחמם לה אוכל היא לא תוכל לאכול ואם לא יעזור לה ללכת לשירותים היא פשוט תעשה את הצרכים שלה על עצמה. מעבר לזה שאני מרגיש [שהנתבע] בגד בנו כל האחים שלו, הוא ניצל סיטואציות קשות שהיו במשפחה כמו פטירת אחיי הגדולים וההתמודדויות של שלושת אחיי (י', ת' ו-ע') עם מחלת הסרטן, עול הפרנסה שהיה על כתפי כולנו והעובדה שכולנו עבדנו מסביב לשעון לעיתים אפילו בכמה מקומות עבודה והוא פעל כדי שלא נקבל דבר אחרי 120 שנה של אמא. אני עצוב מאד בשביל אמא [שהנתבע] נישל אותה מכל רכושה וגרם לכך שהסיוט שלה שהיא כל כך רצתה למנוע שיהיו ריבים במשפחה מתממש".
ואידך זיל גמור.
-
באשר להוצאות המשפט – תקנה 151(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט - 2018 קובעת כי תכלית חיוב בעל דין בהוצאות היא "לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין". במסגרת שומת ההוצאות, נדרש בית המשפט לבטא את "האיזון הראוי שבין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שוויון בין בעלי הדין" (תקנה 151(ב) לתקנות הנ"ל).
-
ברע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ (פורסם בנבו, 28.12.20) נפסק כי:"הבסיס לפסיקת הוצאות אינו עונשי או נזיקי, כי אם חיוב מכוח הדין המקנה שיקול דעת לבית המשפט... נקודת המוצא היא כי בעל דין שאינו זוכה בהליך יחויב בהוצאותיו הריאליות של הצד שכנגד שזכה. הדבר נועד למנוע חיסרון כיס של הצד הזוכה; להרתיע תובעים בכוח מנקיטת הליכי סרק; ולעודד נתבעים בכוח להימנע מהתגוננות סרק מפני תביעה ראויה... עם זאת, פסיקת הוצאות בשיעור ריאלי כפופה להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך... פסיקת הוצאות משפט מיועדת אפוא לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין שיקולים מוסדיים, ובהם מניעת תביעות סרק, שאיפה למניעת ניהול מכביד של ההליך או שימוש בהליך שלא בתום לב... על כן, שיעור ההוצאות הראוי נקבע תוך בחינת כל מקרה לגופו, תוך התחשבות במספר נתונים, ביניהם: אופן ניהול ההליך; היחס בין הסעד שנתבקש והסעד שנתקבל לבין שיעור ההוצאות; מורכבות התיק וחשיבותו; היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך; ושכר הטרחה ששולם בפועל או שבעל הדין התחייב לשלמו... ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ולמהותו, שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות-יתר על המפסיד להליך ולעודד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה..." (שם, ס' 9-10 לפסק הדין).
-
התובעים לא צירפו הסכם שכ"ט או קבלות ומשכך רואים אותם כמותירים העניין לשיקול דעת בית המשפט (ר' בג"צ 891/05 תנובה נ' הרשות המוסמכת (נבו, 30.6.05)).
-
בשים לב לכל האמור לעיל, להתנהלות ולכך שמצאתי לקבל את שלוש התביעות במלואן, אני מחייב את הנתבע לשלם שכ"ט ב"כ התובעים בסך כולל של 80,000 ₪.
-
אשר על כן ומכל המקובץ הריני להורות כדלהלן:
-
התביעה להצהיר על בטלות עסקת המתנה בעניין בית המגורים מתקבלת במלואה וכפועל יוצא מוצהר כי האם עודנה הבעלים של מלוא הזכויות בבית.
-
התביעה להורות על חיובו של הנתבע להשיב לאם את כספי מכירת המגרש מתקבלת במלואה כאמור בסעיף 94 לעיל.
-
התביעה למתן חשבונות מתקבלת וכפועל יוצא ניתנים צווים בהתאם לאמור בסעיף 98 לעיל.
-
הנתבע ישלם שכ"ט ב"כ התןבעים בסך כולל של 80,000 ₪.
-
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
-
כל התיקים ייסגרו.
ניתן היום, א' כסלו תשפ"ה, 02 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.
