פס"ד המכריע באכיפת הסכם בין בני זוג

פסק הדין מכריע בשתי תביעות: תביעת האישה מיום 8.5.2023 (תה"ס 21553-05-23) ותביעת האיש מיום 10.5.2023 (תה"ס 24430-05-23). הסעד בשתיהן חופף והוא אכיפת הסכם.

לאחר עיון בהסכם ובתנאיו, בחינת טענות הצדדים ושקילת הנסיבות, נמצא לנכון לקבל את תביעת האישה בחלקה הארי ולדחות את תביעת האיש.

רקע

1.נישואי האיש והאישה נמשכו כ-18 שנים עד ליום 9.11.2022. לשניים שלוש בנות קטינות בנות שבע עשרה וחצי, שש עשרה ושתים עשרה (סיכומי האיש, סעיף 1).

בבעלותם בית מגורים משותף, גוש 00, חלקה 00, שנמצא ברחוב X בקיבוץ X (להלן: הנכס או הבית). האיש מתגורר בבית מחודש יוני 2022 וממועד זה נושא בהוצאות המשכנתה ואילו האישה מתגוררת בדירה שכורה בקיבוץ X ונושאת בהוצאות שכירותה.

2.האיש והאישה גיבשו הסכם המסדיר את הסוגיות הקשורות בנישואיהם בכלל זה ביחס לרכוש המשותף ולמכר הנכס (להלן: ההסכם). ההסכם מיום 5.9.2022 אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 19.9.2022.

3.אישור ההסכם נעשה בגדרי דיון, שאליו התייצבו הצדדים וכן באת כוחם, עורכת הדין רעות אוחנה שקד, מי שאף ערכה את ההסכם עבורם.

כעולה מפרוטוקול הדיון האיש הוא זה ששכר את שירותי עורכת הדין אוחנה. כמו כן שני הצדדים התייעצו עם עורכי דין נוספים בנפרד, וערכו תיקונים בהסכם לשביעות רצונם.

4.עיון בתובענות הצדדים מלמד כי הם חלוקים בדבר אופן יישום ההסכם, ביחס לנכס המגורים המשותף, פירוק השיתוף בו ומכירתו.

תביעת האישה

5.בכתב התביעה עתרה האישה לאכוף את ההסכם ובמשמע להורות על פירוק השיתוף בנכס בדרך של מכירתו לצד שלישי המרבה במחיר ולחלוקת תמורתו באופן מידי. בהעדר שיתוף פעולה עותרת היא למנות את באת כוחה או באות כוח הצדדים ככונסות נכסים לשם קידום הליך המכר.

נטען, כי סעיף 8 להסכם מורה על פירוק על ידי מכירה לצד שלישי וכי סעיף 8.ה מוסיף, כי ככל שלא יהיה שיתוף פעולה מצד מי מהצדדים בהליך המכר, יוכל כל אחד מהם לעתור לבית המשפט לשם פירוק שיתוף באופן מידי והצד השני לא יוכל להתנגד או לעכב את פירוק השיתוף.

נטען, כי חלפו חודשים, האיש הפר את ההסכמות ומסרב למכור את הנכס לצד שלישי בניגוד להסכם.

נטען, כי ניסיון האיש למנוע את מכירת הנכס לצד שלישי נשען על סעיף 7 להסכם, שהקנה לו זכות לרכוש את חלקה של האישה בנכס ובלבד שימציא אישור עקרוני של בנק למשכנתאות בדבר הסכמה לתת לו משכנתה לשם רכישת חלקה (להלן: אישור עקרוני) זאת בתוך 30 ימים ממועד אישור ההסכם.

נטען, כי האיש לא עמד בתנאי זה ולא הציג אישור עקרוני עד למועד הגשת התביעה.

הוסף כי הטעם העיקרי להתניית רכישת חלקה של האישה בהצגת אישור עקרוני למשכנתה, נובע מעברו הכלכלי של האיש. עוד נטען, שהאיש מנסה למשוך זמן עם הבעת רצון לרכישת הבית בעוד הוא ממשיך להתגורר בבית ובה בעת האישה שוכרת דירה קטנה.

6.בכתב ההגנה טען האיש, שדווקא האישה היא זו שמפרה את הוראות ההסכם.

נטען, שהקטינות מתגוררות בקיבוץ X מיום לידתן והמשך שמירת יציבות עולמן של הקטינות מחייב את המשך מגורים בקיבוץ X.

נטען, כי בטרם הוסכם שהאיש ירכוש את חלקה של האישה בנכס, הוצע לה לרכוש את חלקו, משהדבר לא עלה בידה, הסכים האיש לרכוש את זכויותיה בנכס ולשם כך שיעבד את כל שהיה לו.

נטען, כי בחודש 4/2022 העריך שמאי מקרקעין את שווי הנכס ב-4,650,000 ₪, סכום שהיה מקובל על הצדדים במועד אישור ההסכם. כלומר, בגין חלקה של האישה, בניכוי משכנתה, על האיש היה להעביר סך של 1,674,985 ₪. הוסף כי מאז שעבר האיש להתגורר בנכס, הוא נושא במלוא החזרי המשכנתה.

נטען, כי הטיפול בבקשה להפקת אישור עקרוני מהבנק התעכבה בשל חגי תשרי.

ביום 28.12.2023 הודיע האיש לאישה, כי בקשתו למשכנתה אושרה והוא יכול להעביר לה באופן מידי סך של 700,000 ₪ ובגין היתרה תילקח משכנתה בסך 900,000 ₪ מבנק X, כאשר לשם נטילתה הסכימו הוריו למשכן את משקם. לטענתו, כל שנותר הוא להעביר את זכויות האישה בנכס על שמו כדי לאפשר לו ליטול משכנתה נוספת.

נטען כי האישה סירבה לקבל את הסך המוצע ודרשה כי התמורה תשולם לה בתשלום אחד.

הוסף כי בעיצומו של הליך משכון המשק של הוריו לשם קבלת משכנתה, נפטר אביו של האיש והלה נדרש לזמן נוסף, להוצאת צו ירושה ולהסבת הזכויות במשק משם אביו לשם אמו.

נטען, כי בנסיבות כמתואר, פנו הצדדים לעורכת הדין רעות אוחנה שקד, ש"הביאה אותם להסכמות" ביום 5.2.2023 לשם קידום הליך המכר.

נטען, כי בהתאם להסכם, לשם נטילת משכנתה על האישה לחתום על כל מסמך דרוש ומקובל על ידי הבנק למשכנתאות.

נטען, כי מאז חודש 2/2023 "רודף" האיש אחר האישה על מנת שתחתום על יפוי כוח בלתי חוזר לשם העברת הזכויות בנכס, אך האישה לא מצאה לנכון לעשות כן.

בהקשר זה נטען, כי האישה התאשפזה מרצון "בבית מאזן" בעטיו של מצב נפשי והאיש המתין לשחרורה מאשפוז, אך היא מסרבת לחתום על המסמכים ודורשת למכור את הנכס לצד שלישי.

תביעת האיש

7.בכתב התביעה עתר האיש לאכיפת ההסכם ובמשמע להורות לאישה לחתום על כל מסמך בכלל זה יפוי כוח בלתי חוזר להעברת הזכויות בנכס על שמו, על מנת שיוכל לשלם את חלקה של האישה בנכס בהתאם להוראות ההסכם, לחלופין בהעדר הסכמתה להסמיך בא כוח מטעמו לחתום במקומה. יצוין, כי הטענות בכתב התביעה דומות ביסודן לנטען בכתב ההגנה בתביעת האישה.

נטען, כפי שצוין בכתב ההגנה, כי מפאת הנסיבות, הצדדים פנו לעורכת הדין רעות אוחנה שקד ש"הביאה אותם להסכמות" נוספות ביום 5.2.2023 לשם קידום הליך המכר (סעיף 14).

נטען, כי אמנם בהתאם להסכם, היה על האיש להציג לאישה "אישור עקרוני" בתוך 30 ימים מיום אישור ההסכם, אך התשלום בפועל אמור להיות משולם תוך 60 ימי עסקים ממועד העברת הזכויות על שמו בלשכת רישום מקרקעין.

נטען, כי בהתאם להסכם, לשם נטילת משכנתה האישה תחתום על כל מסמך דרוש ומקובל על ידי הבנק למשכנתאות, אולם היא לא עשתה כן.

כתב התביעה מתייחס אף לסוגיית המזונות. בתמצית נטען כי עיכוב האישה על חתימת המסמכים נעוץ בכך שבעת הזו האיש משלם מזונות בסך 3,600 ₪ בעוד ממועד פירוק השיתוף בנכס עליו לשלם 2,400 ₪. הוסף כי בעת אשפוז האישה בבית המאזן בחודשים 3/2023 עד 4/2023 שהו הקטינות עמו, אך עם שחרורה דרשה האישה כי ישולמו מלוא המזונות אף בגין התקופה האמורה וכי האישה מתעלמת מההוצאות החריגות של הקטינות.

8.בכתב הגנה טענה האישה, כי תביעת האיש הוגשה רק לאחר שנאלצה להגיש תביעה מטעמה. כתב ההגנה מעלה טענות דומות ביסודן לנטען בכתב תביעת האישה.

עוד נטען, כי אף בתביעתו זו לא טרח האיש לצרף את המסמך המהותי שנדרש לצרף בהתאם להסכם, קרי אישור עקרוני מטעם הבנק המאשר שתינתן לאיש הלוואה.

נטען, כי מפאת חלוף הזמן ערכו של הנכס כיום עלה בעשרות אחוזים לפחות.

נטען, כי תכלית התביעה היא ניסיון למשוך זמן נוסף ולבצע מקצה שיפורים להסכם שאושר מתוך כוונה לשנותו או לתקנו.

נטען, כי התביעה אינה מהווה מסגרת הולמת בעניין המזונות וההוצאות החריגות, וכי מדובר בניסיון לקבל פטור רטרואקטיבי מתשלומם.

נטען, כי האיש מסלף את הוראות ההסכם בכל הנוגע לחובתה של האישה לחתום על מסמכים.

נטען כי בהסכם ישנו תנאי מתלה שלא התקיים. דהיינו כל אימת שלא המציא האיש אישור עקרוני על שמו, אין מקום או חובה לבצע העברת הזכויות בנכס על שמו.

נטען, שלא די שהאיש לא המציא אישור עקרוני ולא שילם בגין חלקה בנכס, הוא מסרב לשתף פעולה במכירת הנכס לצד שלישי, ובה בעת ממשיך להתגורר בנכס אגב פגיעה קשה בזכויותיה הקנייניות.

נטען, כי לאחר שההסכם הופר על ידי האיש, ניסה להיעזר בעורכת הדין אוחנה שקד, אולם לא ארע מאום, ההסכם לא שונה, לא נחתם, לא אושר וממילא הליך הגישור הוא חסוי.

דיון

9.פסק הדין בוחן את שתי התובענות ונשען על הוראות ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין. כאמור, בחינת ההסכם על רקע הנסיבות וטענות הצדדים מלמדת שיש לקבל את תביעת האישה בחלקה הארי.

טענות בדבר התנהלות כזו או אחרת, לאחר מתן תוקף של פסק דין להסכם, בין בסיוע עורכת הדין שנשכרה בעבר על ידי האיש וערכה את ההסכם, בין ישירות בין הצדדים אינן מנת חלקו של פסק הדין, מפאת העובדה שההסכם כלשונו תקף כל אימת שלא שונה או בוטל.

10.שינוי הסכם נדרש בהסכמת הצדדים. בעניינו לא הוצג שינוי מוסכם "בכתב" של ההסכם, כאמור בסעיף 1 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן: החוק).

הפנייה להתכתבות שבין האיש לעורכת הדין אוחנה, שייצגה אותו בהליך קודם, אינה מקימה הסכם כתוב וחתום. טענת האיש, כי עורכת הדין אוחנה "הביאה" את הצדדים להסכמות ביום 5.2.2023 (סעיף 11 לסיכומיו), הוכחשה לחלוטין על ידי האישה, בציינה כי היא לא חתמה על הסכמות נוספות ולא אישרה תוספת או שינוי להסכם (סעיפים 53-52 לסיכומיה). טענת האיש בנדון אינה נתמכת בתצהיר מטעם עורכת הדין אוחנה ואינה נסמכת כאמור על מסמך כתוב החתום בידי הצדדים כנדרש בחוק. נספח 5 לכתב ההגנה שעליו נסמך האיש, המגלם כביכול את ההסכמות החדשות, הוא למעשה תכתובת "ווטסאפ" ששלחה עורכת הדין אוחנה המסתיימת בזו הלשון: "8. במידה והכל מוסכם, תרשמו כאן שאתם מאשרים, ואני אתחיל לעבוד". כלומר לא ניתן לקרוא לתוך הודעה זו הסכמה בפועל. בהקשר זה מעת שהאיש נסמך על תכתובת זו לצידוד בגרסתו שלפיה ישנן הסכמות חדשות חלף ההסכם, הנטל הוא עליו ומשכך אינו יכול להישען על התנהלות דיונית נטענת של האישה לשם כך (סעיף 12 לסיכומיו).

כאמור, הצדדים לא הגישו הסכם מתוקן או נספח להסכם כתוב וממילא שינוי הסכם שכזה טעון אישור בית המשפט, כנדרש בסעיף 2(א) לחוק. הליך בבית המשפט לא ננקט. יצוין, שהאיש אינו מסתייג מהוראות הדין בעניין זה (סעיף 48 לכתב ההגנה) אלא תוהה מתי יכול היה לנקוט בהליך משפטי בנסיבות שבהן אביו נפטר, עורכת הדין עמלה על הסכמות והאישה אושפזה. חרף תהיותיו מובן כי בין האירועים שהתרגשו על הצדדים ניתן היה לאשר שינוי הסכם בשים לב למשך תקופת האבלות ולתקופת האשפוז של האישה מאמצע חודש דצמבר 2023 ועד 27.3.2023 (עמוד 5 ש' 34).

יודגש שינוי הסכם אינו עניין של מה בכך, אישור של הסכם ששונה ניתן רק לאחר שנוכח בית המשפט כי השינוי נעשה בהסכמה חופשית ולאחר שהתרשם כי הצדדים הבינו את המשמעות ואת תוצאות שינוי ההסכם (סעיף 2(ב) לחוק). ודוק: הסכמות חדשות המשנות את הוראות ההסכם, ביחס לסד זמנים או אופן ההתנהלות, ככל שאכן היו, ממילא לא קיבלו תוקף מתאים. לא ניתן לדלג על הליך תקין בהסתמך על טענות כלליות בדבר העדר תום הלב של מאן דהוא, בפרט משטענה זו לא הוכחה ובהינתן שהאיש הוא זה שלא עמד בתנאי במועד הנקצב ללא קשר להתנהלות האישה.

בהקשר זה אף לא ניתן להסתייע בגמישות הדיונית הננקטת בבית המשפט לענייני משפחה, שהרי אין מדובר בגמישות המשרתת רק צד אחד וממילא אל מול אותה גמישות דיונית עומד הסכם שגובש לאחר גישור באופן המאזן בין הצדדים, כך שלא ניתן באבחה אחת לבטל את הוראותיו בשם אותה גמישות. בעניין זה יש ממש בטענות האישה בסיכומיה (סעיף 60).

11. זה המקום לציין כי במעמד הדיון, הבהירה ב"כ האיש כי תביעתו היא למעשה תמונת ראי לתביעה שהגישה האישה וכי האיש חוזר בו מהסעדים הנוספים בנוגע למזונות ולמחציות מפאת העובדה שיש להגישם בהליכים נפרדים (עמוד 6 ש' 25). באופן דומה טענות האישה, בדבר חובו של האיש להוריה או לדודה (סעיפים 44,43 לסיכומיה) בהעדר הליך כספי מתאים שבגינו שולמה אגרה, אינן מתבררות בהליך זה. אם כי מובהר, שאין באמור לאיין את סעיף 10.ד להסכם באשר להשבת כספים לבן משפחה אחר של האישה, שכן סעיף זה מצא ביטויו בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין.

הנה כי כן הסוגיה הנבחנית אחת היא, סעד אכיפת ההסכם והשלכתו על פירוק השיתוף בנכס ומכירתו.

12.התביעות נבחנות על יסוד לשון ההסכם, עיקריו יובאו להלן.

ההסכם וקביעותיו

13.ההסכם מחזיק 20 עמודים, פרק ג' שבו מוקדש ל"רכוש, זכויות ואיזון משאבים".

סעיף 7 להסכם מתייחס ל"בית המשותף" וכן להסדר פירוק השיתוף בו ומכירתו. הסדרים אלה נפרסים על פני לא פחות מארבעה עמודים (עמודים 16-12 להסכם):

סעיף 7.א, מצהיר שהצדדים שותפים בעלי זכויות שוות בנכס המצוי ברחוב X בקיבוץ X.

סעיף 7.ב, קובע שהחל מחודש יוני 2002 מתגורר האיש לבדו בבית המשותף בעוד האישה עברה להתגורר בדירה שכורה בקיבוץ X. הוסכם כי בעת מגוריו עד לפירוק שיתוף באמצעות העברת הזכויות לידיו אגב גירושין או עד למועד מסירת החזקה בו לצד שלישי שירכוש או ישכיר את הבית, יישא האיש בכל ההוצאות לתיקון ולתחזוקת הבית.

סעיפים 7. ג-ו, מסדירים את סוגיית הלוואת המשכנתה המשותפת, כאשר בתמצית נקבע שיתרתה בסך של 1,300,030 ₪ (נכון למועד חתימת ההסכם) שולמה בחלקים שווים על ידי הצדדים עד ליום 1.6.2022, המועד שממנו מתגורר האיש בבית בגפו. הוסכם כי האיש יישא לבדו במלוא החזרי המשכנתה החודשיים כולל ביטוח עד למועד ביצוע פירוק השיתוף בבית בפועל, בין אם על ידו ובין אם על ידי מכר הבית לצד שלישי או השכרתו וכי חלקה של האישה הוא כנגד תשלום דמי שכירות ראויים המגיעים לאישה בגין השימוש שעושה האיש בבית.

סעיף 7.ז, מבהיר כי העובדה שהאיש נושא בהחזרי המשכנתה החודשיים אינה פוגעת או גורעת מזכויות האישה בבית המשותף, באופן שבעת ביצוע פירוק השיתוף חלקה יהיה מחצית בקיזוז יתרת המשכנתה נכון למועד הפירוק.

סעיף 7.ט, מסדיר את האפשרות שלפיה האיש לא יכול לרכוש את חלקה של האישה או אז תחול חובה על שניהם לשאת בהחזרים במשותף.

סעיף 7.1, מסדיר את האפשרות לפירוק השיתוף באמצעות העברת זכויותיה של האישה לידי האיש במסגרת העברה אגב גירושין בקובעו כך:

"מוסכם, כי ג' ירכוש את חלקה של א' בבית המשותף, באמצעות העברה אגב גירושין ובהתאם להוראות שיקבעו להלן:

• התמורה שתועבר לא' בגין חלקה בבית המשותף תעמוד על מחצית שווי הערכת השמאי, בקיזוז מחצית יתרת המשכנתא, נכון למועד גרירתה/סילוקה ע"י ג'...

• בתוך 30 ימים ממועד אישורו של הסכם זה בביהמ"ש, יציג ג' לא' אישור עקרוני מטעם בנק כלשהו לפיו ניתנה הסכמה עקרונית לג' למתן הלוואה בגובה הסכום הנדרש על פי הוראות הסכם זה. מוסכם, כי ככל שלא יהיה בידי ג' האישור העקרוני כאמור, שאז יחלו הצדדים לפעול למכירת הבית לצד ג', כאמור בסעיף 8 שלהלן.

  סעיף 7.2. על סעיפיו הקטנים מסדיר את אופן התשלום ככל שהאיש ירכוש את זכויות האישה, כגון קביעה שהסכום במלואו יועבר בפעימה אחת ובתוך 60 ימי עסקים ממועד העברת הזכויות על שמו.

  סעיף 7.2.ב מוסיף כי "לצורך נטילת כספי המשכנתא ע"י ג', א' תחתום על כל מסמך דרוש ומקובל ע"י הבנק למשכנתאות (למעט מסמכים לפיהם א' תהיה ערבה להלוואות המשכנתא או חייבת/ לווה נוספת) וזאת בתוך 4 ימי עסקים מהמועד שהועברה אל א' בקשה ע"י ג'... יובהר, כי ככל שא' תעכב החתימה על מסמכי הבנק (מעבר ל-4 הימים הקבועים לעיל) שאז יידחה ביצוע תשלום התמורה בהתאמה במספר ימי העיכוב".

  סעיף 7.3 מבהיר כי איחור של עד 14 ימי עסקים בתשלום התמורה לא תחשב להפרת הסכם. עם זאת איחור העולה על 14 ימים בתנאי שאינו נובע ממעשה או מחדל של א' יזכה אותה לתשלום פיצוי מוסכם בסך 300 ₪ בגין כל יום איחור. עוד נכתב בסעיף זה כך: "מוסכם, כי במקרה של הפרה יסודית של הוראות ביצוע התשלום כאמור לעיל, תהיה לא' הזכות לעתור לביהמ"ש לענייני משפחה בתביעה לפירוק שיתוף מיידי בבית, באמצעות מכירתו לצד ג', בהתאם למחיר השוק וזאת מבלי לפגוע ביתר הסעדים שיגיעו לא' בעקבות הפרת ההסכם ומבלי שתהיה לג' הזכות לעכב את ביצוע פירוק השיתוף בפועל".

  סעיף 8 להסכם מסדיר את פירוק השיתוף באמצעות מכירת הבית לצד שלישי.

  סעיף 8.א קובע כך: "במידה ולא יהיה בידי ג' אישור עקרוני של הבנק למתן משכנתא בסכום הנדרש, בתוך 30 ימי עסקים ממועד אישורו של הסכם זה בביהמ"ש, שאז יחלו הצדדים לפעול לשם פירוק השיתוף בבית באמצעות מכירתו לצד ג' (להלן: "מועד הוצאת הבית למכירה לצד ג'")".

  יוער כי בדיון אישור ההסכם מיום 19.9.2022 ציינה ב"כ הצדדים כי הכוונה היא ל-30 ימי עסקים, המבקשת הסכימה לדבריה (עמוד 3 ש' 8), בהתאם תוקן ההסכם במעמד הדיון בחתימות הצדדים.

   

  ההסכם מסדיר גם את האפשרות בדבר העדר שיתוף פעולה בהליך מכר הבית לצד שלישי או אז, "... יוכל כל אחד מבני הזוג לעתור לביהמ"ש לענייני משפחה בתביעה לפירוק השיתוף בנכס, באופן מיידי, ומבלי שתהיה לצד האחר כל התנגדות או ניסיון לעכב ההליך, בכפוף להוראות הקבועות בהסכם זה" (סעיף 8.ה להסכם)

   

   

  14. לשון ההסכם נהירה. הוא משרטט מתווה של שתי חלופות לפירוק הנכס. האחת, רכישת זכויות האישה בנכס על ידי האיש בתנאים כמפורט בהסכם. השנייה, פירוק שיתוף ומכירת הנכס לצד שלישי. ככל שמתקיימת החלופה הראשונה אזי היא שומטת את החלופה השנייה. ברם ככל שלא מתקיימים התנאים המגבשים את החלופה הראשונה נכנסת לתוקף החלופה השנייה. כך נכתב במפורש בסעיפים 7.1(ב) ו-8.א להסכם, אשר צוטטו לעיל. יוזכר, התנאי הוא הצגת אישור עקרוני מבנק, בדבר מתן הלוואה בתוך 30 ימי עסקים מעת אישור ההסכם, כאשר בהעדר אישור עקרוני זה יחל מועד פירוק השיתוף באמצעות מכירת הנכס לצד שלישי.

  טענת האישה היא כי היה על האיש להציג אישור עקרוני עד ליום 19.10.2022. לדידה, השינוי בדיון אישור ההסכם, בדבר 30 ימי עסקים, נעשה רק ביחס לסעיף 8.א להסכם ולא ביחס לסעיף 7.1.ב (סעיפים 31,18 לסיכומיה). אין לקבל את טענתה בעניין זה, עיון בסעיפים החופפים מלמד כי שניהם דומים ולפיכך דיוק סד הזמנים חל ביחס להצגת האישור העקרוני.

  האיש מציין בכתבי הטענות כי המועד האחרון שבו היה עליו להציג אישור עקרוני, להבדיל מתשלום, הוא 20.11.2022 מפאת חגי תשרי (סעיפים 11,10 לכתב התביעה של האיש, סעיף 12 לכתב הגנתו וסעיף 4 לסיכומיו). עוד הטעים כי איחור הצגת האישור העקרוני "נמשך על פני 37 יום" (סעיף 25 לסיכומיו).

  גרסת האיש היא כי מפאת החגים התעכב הטיפול בבקשתו, אולם ביום 28.12.2022 הודיע לאישה שאושרה לו המשכנתה וכי יוכל להעביר לה באורח מיידי סך של 770,000 ₪ וכי בגין היתרה ייאלץ ליטול משכנתה ולשם כך הסכימו הוריו למשכן את המשק שלהם. משמע לשיטתו, כל שנותר במועד זה הוא להעביר את הזכויות בנכס על שמו על מנת שיקבל משכנתה (סעיף 13 לכתב ההגנה) אולם הדבר לא נעשה בשל "הסחבת" שבה נקטה האישה (סעיף 25 לסיכומיו).

  ההסכם אושר ביום 19.9.2022. במשמע היה על האיש להציג אישור עקרוני מטעם הבנק בדבר אישור עקרוני לקבלת הלוואה בסכום הנדרש עד ליום 1.10.2022, לכל המאוחר וזאת מבלי שחגי תשרי ימנו בסד הזמנים של 30 ימי עסקים.

  סופו של דבר, הן על פי גרסת האיש והן על פי גרסת האישה לא עמד האיש בתנאי ההסכם שלפיהם היה עליו להציג אישור עקרוני בתוך 30 ימים ממועד אישור ההסכם.

  מכאן שמחדל האיש הוביל לחלופה השנייה בדבר מכר הבית לצד שלישי ודחק את החלופה הראשונה.

  זאת ועוד, עיון במסמכי תביעת האיש אינו מלמד על "אישור עקרוני" כנדרש בהסכם. טרוניות האיש ביחס לסירוב האישה לחתום על מסמכים כגון יפוי כוח בלתי חוזר באופן המונע ממנו לקבל משכנתה לאחר שיעבוד נכס הוריו אינן רלוונטיות, שכן התנאי של הצגת אישור עקרוני במועד הקבוע בהסכם מוקדם ועומד בפני עצמו ולא בזיקה לחתימות האישה, הקשורות בתשלום תמורת המכר על ידי האיש לאישה (סעיף 7.2 להסכם).

  בסיכומיו הפנה האיש בין היתר, לע"א 7938/08 היאלי מונסגו נ' מוריס מכביאן (11.8.2011) וביקש לגזור ממנו גזירה שווה לענייננו. אלא שנסיבותיו שונות בתכלית מהמקרה דנן. בעניין מונסגו נקבע כי חל חיוב מותנה ובמקום שבו צד אחד לחוזה אינו מקיים את חיובו בעוד הצד האחר חפץ לקיימו על חיוביו נכון לדחות את קיום החיוב עד לביצוע החיוב שכנגד.

  אולם כאמור התנאי היסודי של הצגת אישור עקרוני על ידי האיש בתוך 30 ימים ממועד אישור ההסכם, שהוא תנאי שבלעדיו אין, לא התקיים ומשכך אין מקום לבחון את התנהלות האישה בהמשך. במשמע לא ניתן לקבוע שסירוב האישה לחתום על מסמכים היא בבחינת אי קיום חובתה באופן המצדיק דחיית קיום החיוב על ידי האיש, מעת שהוא לא הציג את האישור העקרוני במועד ובכך הפר את התנאי החל עליו. כלומר הפנייה לפסק דין זה היא למעשה ניסיון להיפוך היוצרות.

   

  15.זה המקום לשוב ולהזכיר, כי ההסכם על שתי חלופותיו ותנאיו גובש לאחר ששני הצדדים התייעצו עם עורכי דין. משנה תוקף יש לאמור מקום שבו ההסכם גובש לאחר הליך גישור שבוצע על ידי עורכת הדין שנשכרה על ידי האיש דווקא.

  ההסכם לקח בחשבון את האפשרות, שלא יעלה בידי האיש לרכוש את זכויות האישה וכי הנכס יימכר בסופו של דבר לצד שלישי. כך ניתן ללמוד מההוראות השונות השזורות בהסכם כגון, סעיף 7.ב העוסק בנשיאה בהוצאות התחזוקה והתיקון מתייחס לאפשרות כי הבית יועבר לידי האיש, אך לחלופין גם לידי צד שלישי; באופן דומה גם סעיף 7.ו להסכם, מציין כי האיש נושא בהחזרי המשכנתה במלואם כפועל יוצא מהשימוש הבלעדי בבית וכחלף דמי שימוש שעליו לשלם לאישה ומכיר באפשרות למכר בין בני הזוג או לחלופין מכר לצד שלישי; סעיף 7.ט מתייחס אף הוא לאפשרות שלפיה לא יעלה בידי האיש לרכוש את חלקה של האישה וזה יימכר לצד שלישי או אז תשלומי המשכנתה יחולו על שניהם.

   

  16.בהינתן שהאיש חרג מתנאי ההסכם במועד שנקצב בו, נכנסה לתוקפה החלופה השנייה: דהיינו מכר הנכס לצד שלישי בהתאם להוראות סעיף 8 להסכם. חלק זה בהסכם מורה על פרסום הבית למכירה (סעיף 8.ב), הצעתו למכירה למרבה במחיר כשנקודת המוצא היא הסכום שנקבע בחוות דעת השמאי המוסכם (סעיף 8.ג), חלוקת התמורה בין הצדדים בחלקים שווים בקיזוז יתרת המשכנתה נכון למועד הסילוק בקיזוז הוצאות המכירה (סעיף 8.ו).

  זה המקום להדגיש, כי ההסכם אינו מתווה מכירה באמצעות כונסי נכסים, כפי שביקשה האישה, אלא קובע כי הצדדים ישכרו עורך דין מוסכם לטיפול בהליך המכר ויישאו בחלקים שווים בהוצאות המכירה לרבות שכרו, שכר מתווך והוצאות פרסום (סעיף 8.ד).

  משכך הסעד בתביעת האישה המורה על מינוי באות כוח הצדדים "ככונסות נכסים ומכירת הבית בדרך של כינוס נכסים כאמור בהוראותיו המפורטות של ההסכם (כך במקור- ע.ג.מ), לרבות עדכון שמאות, תוך שמירת זכות ראשונים של כל צד להתמחר ביחס לבית הצדדים..." (סעיף 3 לסיכומי האישה) אינו נמנה על ההסדרים שבהסכם שקיבל תוקף של פסק דין אותו מבקשים שני הצדדים לאכוף כלשונו ואינו מתקבל. מה גם שכבר נפסק ש"יש להימנע ככל שניתן מלמנות את ב"כ הצדדים ככונסי נכסים במשותף משום ניגודי עניינים שעלולים להתעורר בין כובעם כמייצגים לבין כובעם כפקידי בית משפט, בוודאי שעה שמדובר בבני משפחה, שעל אף היותם כאלה, נזקקו לשירותיו של בית המשפט" (עמ"ש 32613-01-20 ג' נ' ד' ג' ואח' (1.12.2020)).

  יוצא אפוא, שיש לקבל את הטענה כי אכיפת ההסכם בנסיבות מובילה לפירוק הנכס באמצעות מכירתו לצד שלישי בדיוק בהתאם להוראות ההסכם וללא חריגה ממנו. מכאן שלנוכח הוראות ההסכם הברורות באשר לחלופה השנייה, התנהלות הצדדים לאחר סיכומיהם, כאשר כל אחד מהם מצא לנכון להצביע על תמורות בערך הנכס (לשיטת האישה ערך הנכס עלה ולשיטת האיש שוויו פחת) אינה רלוונטית להכרעה בדיוק כשם שנקבע בהחלטה מיום 9.4.2024.

   

  17.מעת שנקבע כי האיש לא עמד בתנאי ההסכם, אזי יש להורות על מכירתו לצד שלישי ובכך לדחות את תביעת האיש. אולם המלאכה לא תהיה מלאה מבלי להתייחס לטענות הנוספות של האיש.

   

  מכר הנכס בראי טובת הקטינות

   

  18.טענת האיש בתמצית היא שאין להורות על מכר לצד שלישי משום התחשבות בטובת הקטינות. האיש טען כי נרתם לרעיון של רכישת הנכס רק משום שלא רצה לזעזע את עולמן של הקטינות "במציאות אחרת לא היה הנתבע יוצא מעורו, ממש כך, בכדי לרכוש את חלקה של התובעת בנכס" (סעיף 20 לכתב ההגנה). בתוך כך מציין כי שלוש הקטינות נולדו והתחנכו בקיבוץ X, המעגל החברתי שלהן בקיבוץ מכאן שיש לאפשר לו לרכוש את זכויות האישה בנכס. הטענה נדחית.

  ראשית, ההסכם מקיף ביותר ומשתרע על פני עשרים עמודים, הוא נערך לאחר הליך גישור ובליווי עורכת דין, כאשר כל צד עמד על זכותו והתייעץ עם עורכי דין נוספים. ההסכם מסדיר את מכלול העניינים הכרוכים בסיום המערכת הזוגית לרבות, חלוקת האחריות ההורית, קביעת זמני שהות עם הקטינות, קביעת מזונותיהן והסדרת העניינים הרכושיים הנוגעים לאיזון משאבים וחלוקת רכוש (כפי שהוגדר תחת "והואיל" השלישי בעמוד 1 להסכם). ההסכם כאמור מתווה שתי חלופות מכר אגב גירושין ומכר לצד שלישי. ההסכם אינו שולל את אפשרות מכירת הנכס לצד שלישי מפאת העובדה שיש בכך פגיעה בקטינות כנטען, הדבר לא בא לידי ביטוי לא בלשון ההסכם ואף לא בדיון שהתקיים במעמד הצדדים בעת אישור ההסכם.

  ההסכם לקח בחשבון גם את טובת הקטינות מעת שהתייחס לשלל ההסדרים הנובעים מהפרידה באופן המשליך עליהן. טובת הקטינות אף נבחנה בעת אישור ההסכם במעמד הצדדים בבית המשפט, כך בעת הדיון נשאלו ההורים האם קודם לאישור ההסכם חפצים כי הקטינות יישמעו ביחידת הסיוע בראי טובתן וכנדרש בתקנה 57 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020, שני ההורים ציינו, שאין צורך בכך (ראו פרוטוקול הדיון מיום 19.9.2022 עמוד 4 ש' 6-1).

  דהיינו טובת הקטינות נבחנה בעת חתימת ההסכם ובעת אישורו ולכן העלאת טענה כעת הנעוצה לכאורה בטובת הקטינות, החותרות תחת הוראות ההסכם אינה יכולה לעמוד.

  שנית, אף לו היה מקום לבחון את טובת הקטינות כעת, הגם שזו נבחנה זה מכבר בגדרי ההסכם שנותר על כנו ולא שונה, בחינה זו אינה נעשית בחלל ריק. ההסכם כונן סד זמנים קצוב למימוש החלופה שלפיה האיש ירכוש את זכויות האישה בנכס. לא מן הנמנע שהדבר נעשה מפאת העובדה שהאיש מתגורר בבית המשותף בגפו, בעוד האישה מתגוררת בדירה שכורה בקיבוץ. יצוין כי בעת חתימת ההסכם האיש התגורר בבית המגורים המשותף בגפו כבר שלושה חודשים, בעת הגשת תביעת האישה התגורר בו למעלה מ-11 חודשים וכיום מתגורר בו מזה כשנה ועשרה חודשים בקירוב. ברי כי שהות הקטינות בשני בתים שיש בהם תנאים שווים פחות או יותר בפרט כשישנה חלוקת אחריות הורית מתיישבת גם היא עם טובת הקטינות.

  שלישית, הטענה שאין לטלטל את עולמן של הקטינות, כשהגדולה בהן בת 17 וחצי והקטנה בת 12 בקירוב, מעוררת תמיהות לשון המעטה. שהרי הקטינות התגוררו בעבר בדירות שכורות בטרם רכשו הצדדים את הנכס בשנת 2015 (ראו עדות האיש, עמוד 5 ש' 27). כלומר טענת מניעת הטלטול בכך שהנכס יימכר לצד שלישי אינה כה מובהקת. מה גם שככל שהאיש סבור כי טובת הקטינות היא להיוותר בקיבוץ, הרי שאין על פניו כל רבותה בכך שירכוש את הבית שכן יכול לשכור בית חלופי בקיבוץ, כשם שהאם מתגוררת בשכירות בקיבוץ זה. בשים לב לכך שבבית השכור על ידי האם שוהות הקטינות לסירוגין (סעיף 7.א להסכם). לחלופין רשאי להסתייע בכספי מכר הבית ולרכוש בית חלופי בקיבוץ בסיוע כספים מהוריו (כנטען בסעיף 48 לסיכומי האישה).

  מכר הבית לצד שלישי אינו מוליד בהכרח מעבר מקיבוץ X, הראייה לכך היא כאמור שהות האם בקיבוץ X בשכירות. הטענה אף סותרת את המציאות שבה חיו בני המשפחה ברבות השנים למצער משחר לידת הקטינות. הטענה הנגזרת כי מעבר מגורים יסב לקטינות נזק "שספק אם יהיה הפיך" כלשונו (סעיף 20 לכתב הגנתו) אינה מובהקת אף היא, לבטח בשים לב לגיל הקטינות. מה גם שהיתלות האיש בכך שיש לאפשר לו לרכוש את הבית ככזו העולה בקנה אחד עם טובתן לא נבחנה, רצונן לא נשמע וברי כי האיש החפץ ברכישת הבית שהוא גם אב הקטינות מצוי בניגוד עניינים מובנה ביחס לאינטרס הקטינות שמגלם כאמור מכלול נסיבות ובהן האפשרות שלקטינות יהיו שני בתים שנקודת המוצא ביניהם היא שווה.

  רביעית, ככל שהיה ממש בטענת האיש כי טובת הקטינות מחייבת את הותרת הנכס ללא מכירתו לצד שלישי, הגם שמדובר בטענה הסותרת את הוראות ההסכם שעליו חתם, לא ברור לכאורה מדוע במעמד הדיון סרב להצעת האישה שלפיה יחליפו ביניהם מגורים. דהיינו שהאישה תתגורר בבית המגורים המשותף עם הקטינות ואילו הוא יעבור לשכירות. סירוב האיש להצעה שומט את הרציונל שעמד בבסיס טענתו בדבר חשיבה על אודות טובת הקטינות. משנה תוקף יש לאמור כאשר האיש מתגורר בבית המשותף כשנה ושבעה חודשים מאז אישור ההסכם.

   

  שיפוי כספי מפאת העיכוב בהצגת האישור העקרוני

   

  19.האיש מאשר שלא עמד בתנאי הצגת אישור עקרוני בסד הזמנים הקצוב בהסכם, אלא שלטעמו ניתן במסגרת פשרה לשפות על האיחור באמצעים כספיים, תוך שהוא נשען על סעיף בהסכם הנוקב בשיפוי כאמור. פשרנות האיש אינה מתיישבת עם הוראות ההסכם.

  ראשית, ההסכם על פי טיבו מאזן בין האינטרסים של הצדדים והוא צפה את האפשרות כי לא יעלה בידי האיש להציג מסמך אישור עקרוני מהבנק, בנסיבות אלה ההסכם קובע קטגורית כי יש לפנות לחלופה של מכר הבית לצד שלישי. ההסכם אינו מונה סנקציות כספיות לאיחור בהצגת אישור עקרוני.

  סעיפי הפיצוי בהסכם נתונים לעיכוב בביצוע סידור הגט (סעיף 7.2.ב) ולמצב שבו "איחור של עד 14 ימי עסקים בתשלום התמורה שנקבעה בגין חלקה של א' בבית המשותף, לא ייחשב להפרת הסכם ולא יזכה את א' בפיצוי ו/או בסעד כלשהו, אולם אם יעלה האיחרו על 14 ימי עסקים, ובתנאי שהאיחור אינו נובע ממעשה או מחדל של א', תהיה א' זכאית לתשלום פיצוי מוסכם בגובה של 300 ₪ בגין כל יום איחור..." (סעיף 7.3 להסכם)

  כלומר סעיף הפיצוי הוא ביחס לעיכוב בתשלום תמורת המכר ואינו ביחס לאיחור בהצגת האישור העקרוני. כאן המקום להפנות לטענות האיש עצמו, בדבר ההבחנה שבין מועד הצגת האישור העקרוני למועד מסירת תמורת המכר כפי ששב והדגיש (סעיף 10 לכתב התביעה של האיש וסעיף 16 לכתב ההגנה שלו), אותה הבחנה יפה גם בנוגע לסוגיית הפיצוי שאינה חלה ביחס לאיחור הצגת האישור העקרוני או אז הפרת הצגתו במועד מקימה את החלופה השנייה של מכר לצד שלישי, לעומת איחור בתשלום שניתן לפיצוי כספי בהתאם להוראות ההסכם.

  שנית, ההסכם אינו תולה את מועד הצגת האישור העקרוני בהתנהלות האישה כפי שנטען, באופן המצדיק מתן פיצוי תחת מעבר למכר לצד שלישי. כלומר, הטחת האשם בסירוב האישה לחתום על מסמכים באופן שסיכל את ההסכם אינה תואמת את לשונו. אף הטענה ש"התובעת פשוט טרפדה את אפשרותו של הנתבע לקחת משכנתא ולשלם לה את מה שמגיע לה" (סעיף 26 לכתב ההגנה והשוו לסעיפים 40,39,33,29,27 בכתב ההגנה וסעיף 18 לכתב התביעה, שגם בהם נוקט האיש בביטוי שלפיו האישה טרפדה את העסקה) אינה יכולה לעמוד בנסיבות. ההסכם אינו מתנה את קבלת האישור העקרוני עבור האיש בהתנהלות האישה.

  שלישית, טענת האישה שלפיה עד למועד הגשת התביעה לא הוצג אישור עקרוני איננה קלוטה מהאוויר. האיש לא צירף אישור עקרוני לכתב התביעה שהגיש ביום 10.5.2023.

  רק ביום 27.6.2023 צירף האיש את נספח 6 לכתב ההגנה. נספח 6 הוא אישור עקרוני מעם הבנק נושא תאריך 10.5.2023 בנוגע למשכנתה בסך של 950,000 ₪. חרף טענת האישה שאף מסמך זה אינו אישור עקרוני (סעיף 27 לסיכומיה) שכן מדובר בדפי הסבר לקבלת משכנתה להורי האיש, שלא על הנכס מושא המחלוקת ושלא על הסכום המלא, עיון במסמך מצביע על פניו שמדובר באישור המיוחל. כך או אחרת האישור הוא ממועד מאוחר, שאינו עונה על תנאי ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין.

  האיש טוען בכתב ההגנה, כי נאלץ להוציא פעמיים אישור עקרוני (סעיף 33 לכתב ההגנה), בדיון הוסף כי היה אישור עקרוני ראשון אולם תוקפו פג בעת שהאיש "רדף" אחר חתימת האישה (ראו דברי באת כוחו בעמוד 3 ש' 11-10), טענתו אינה נתמכת במסמכים כדבעי. לכאורה ניתן להסיק, שהיה בידי האיש אישור קודם בזמן לזה מחודש מאי 2023, אלא שכאמור המסמך היחיד שהוגש והוצג הוא בחלוף שבעה חודשים ממועד אישור ההסכם וניתן כיומיים לאחר הגשת תביעת האישה בנדון. בסעיף 37 לכתב ההגנה אף מטעים האיש כי אישור עקרוני הוצג ומצורף לכתב ההגנה, אך האישור הוא כאמור מיום 10.5.2023.

  העובדה שהאיש בושש להציג אישור עקרוני במועד אינה לפתחה של האישה, בנסיבות שבהן האיש מתגורר בנכס למעלה משנה מאז אושר ההסכם, לא יעלה על הדעת שישיא הצעות לשיפוי כספי "במסגרת פשרה" החורגות מדלת אמות ההסכם שלא התירן.

   

  עיכובים מפאת חגי תשרי ופטירת אבי האיש

   

  20.האיש אינו טוען לסיכול ההסכם (סעיף 13 לסיכומיו) ואינו עותר לביטולו, אלא להפך עותר הוא לאכיפת ההסכם.

  טענות האיש בדבר הימנעות האישה מלטעון להפרת ההסכם, או אי הוצאת הודעת ביטול "בזמן אמת" או בזמן אחר (סעיף 18 לסיכומיו) לצד טענות נוספות באשר למהות ההפרה, יסודית או שלא יסודית (סעיפים 15-14 לסיכומיו) אינן מאיינות את העובדה כי ההסכם הנהיג חלופה מיידית להפרת האיש בדמות מכר לצד שלישי, בדיוק אותה חלופה שהאישה מבקשת לממש בהתאם להוראות ההסכם שעליו הוא חתום.

  טענת האיש לעיכוב בקבלת האישור העקרוני הנעוץ בחגי תשרי, אינה מתקבלת הן משום שסד הזמנים של 30 ימי עסקים הוא מבלי למנות את חגי תשרי והן משום שעובדת קיומם של החגים אינו עניין מפתיע בלוח השנה ובהיות האיש מיוצג על ידי עורכת דין אף בעת אישור ההסכם ומשהתייעץ עם עורכי דין נוספים, לא ניתן לסבור כי סד הזמנים אינו נהיר לו, בין אם חלים חגים בטוח זמנים זה ובין אם לאו. לו חפץ היה מעגן בהסכם, שעליו חתם לאחר התייעצות, את העובדה שניתן להאריך מועדים אך הדבר לא נעשה.

  אף פטירת אביו המצערת ביום 11.1.2023 אינה מהווה גורם המצדיק את העיכוב הניכר בהצגת אישור רק בחודש מאי 2023 (האישור היחיד שצורף). יתר על כן האב נפטר לאחר המועד שבו היה על האיש להציג אישור עקרוני מהבנק בהתאם להסכם. לעניין סד הזמנים נדרש האיש בדיון ובאת כוחו ציינה במענה כך, "נכון שיש עיקוב (צ"ל-עיכוב) של חודש ימים אך מבחינה כרונולוגי זה בסדר..." (עמוד 3 ש' 1). כך גם הודעת האיש לאישה כי קיבל אישור משכנתה בסוף חודש דצמבר נעשתה באיחור ולא באופן מגובה באישור עצמו שכן זה לא צורך. דהיינו האיש לא עמד בתנאי המצוין בהסכם ולכן אכיפת ההסכם כפי שעתר לה משמעה פירוק שיתוף בנכס אגב הוצאתו למכירה לצד שלישי.

  יוסף, האישה בכתובים (סעיף 3 לסיכומיה) ובדיון (עמוד 2 ש' 4) הטעימה כי פירוק השיתוף אינו מונע מהגשת הצעות לרכישה, באופן שתישמר לכל צד זכות ראשונים להתמחר ביחס לבית.

   

  תוצאה והוצאות

   

  21.תביעת האישה מתקבלת בעיקרה ולפיכך אני מורה על פירוק שיתוף בנכס, שברחוב X בקיבוץ X, גוש 00, חלקה 00.

   

  הצדדים רשאים למכור את הנכס למרבה במחיר בכוחות עצמם וזאת לתקופה בת חודש מהיום (ימי הפגרה אינם נמנים) ובהתאם להוראות ההסכם כלשונן (סעיף 8 ואילך).

   

  חוות דעת השמאי אשר התקבלה על דעת הצדדים במועד אישור ההסכם תהווה בסיס להצעות למכירה לצדדים שלישיים.

   

  ככל שיודיעו הצדדים כי הדירה לא נמכרה בפרק זמן זה ידרשו למסור עמדתם בדבר העברת ההליך לשם מכר הנכס בהוצאה לפועל.

  22.פסיקת הוצאות: בשים לב לתוצאה, לכך שההתנהלות גרמה לעיכוב נוסף ביישום ההסכם באיזון עם ההסכמה הדיונית בדבר אופן הבירור, מחוייב האב בהוצאות ההליך בסך של 6,500 ₪.

   

   

  ניתן היום, י"ג ניסן תשפ"ד, 21 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.