פס"ד העוסק בביטול עסקת מתנה שנעשתה בין הורים לבנם ביחס לשתי דירות שהיו בבעלותם

כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ (עשרת הדיברות)

האם ניתן להורות על ביטול מתנת מקרקעין שהעניקו הורים לבנם, לאחר שזו הסתיימה ברישום ?

הצגת הצדדים

1. מר י.ט (להלן: "האב") יליד++++ עובד כנהג הסעות בחברת ++++.

2. הגב' י.ט (להלן: "האם") ילידת ++++ עובדת כסייעת בגן ילדים.

3. מר ש.ט (להלן: "הבן"), יליד ++++ דיין בהכשרתו וטוען רבני במקצועו.

רקע עובדתי רלוונטי

4. האב והאם (להלן:"ההורים") נשואים זל"ז משנת ++++

5. כנובע מקשר הנישואים נולדו להורים 4 ילדים, כאשר הבן הינו בנם השלישי.

6. ההורים היו בעלי זכויות בדירה המצויה ברח' +++ ++ +,+++++ הידועה גם כגוש ++++ חלקה +++ (להלן: "דירת צ").

7. ההורים ביקשו למכור את דירת צ' ולרכוש תחתיה דירה חלופית.

8. לאור היחסים הטובים והאמון המלא ששררו בין ההורים לבין הבן (להלן: "הצדדים"), הבן נרתם לסייע להורים והוא מצא רוכש לדירת צ'. הדירה בצ' נמכרה לבני משפחת א' תמורת סך של 1,240,000 ₪.

9. עוד מצא הבן, להורים, דירה חלופית ברח' ++++ ++++, ++++ הידועה גם כגוש ++++ חלקה +++ תת חלקה ++ (להלן: "דירה 49"). שווי הדירה 49 היה אף הוא 1,240,000 ₪.

10. לצורך ייצוג בעסקאות הרכישה והמכירה, נשכרו שירותיו של עו"ד +++ ++ (להלן: "עורך דין ח'") המוכר לבן מתקופה בה התגורר בשכונה הסמוכה למשרדו של עו"ד ++.

11. ביום 7.3.13 נחתם הסכם רכישת הדירה 49. ההסכם נחתם בין האב לבין מר א.ק והדירה 49 נרשמה על שם האב.

12. ביום 8.3.13 הגיעו האב והבן למשרדו של עו"ד ח' והאב חתם על ייפוי כוח נוטריוני כללי לטובת הבן, אשר מייפה את כוחו, בנוסף לכלליות האמור בו, לפעול בחשבון הבנק של האב בבנק ++++ סניף +++++ חשבון מס' +++++(להלן: "ייפוי כוח").

13. ביום 30.4.13 נחתם הסכם מכירת דירת צ' עם בני משפחת א'.

14. ביום 3.5.13 חתמו האב והבן על הסכם העברה ללא תמורה, במסגרתו התחייב האב להעביר לבן את זכויותיו בדירה 49 (להלן: "מתנה ראשונה").

15. ביום 9.5.13 נחתם הסכם רכישת דירה נוספת ברח' +++++++, +++++ הידועה גם כגוש +++ חלקה ++++ תת חלקה ++ (להלן: "דירה 50"). הסכם נחתם בין האב לבין הגב' נ.ק – אמו של מר א.ק. הדירה 50 נרשמה על שם של האב בלבד.

16. ביום 23.5.13 חתמו האב והבן על הסכם העברה ללא תמורה, בו התחייב האב להעביר לבן את כל זכויותיו בדירה 50 (להלן: "מתנה שנייה"). בשולי ההסכם הוספה שורה בה נכתב כך:

"אישור: גם אני א.ט ת.ז. ++++++, אשת צד א' ואם צד ב' מסכימה לאמור לעיל, מצהירה וחותמת כי המתנה על דעתי המלאה".

חתימה
_____________________

א.ט. ת.ז +++++++

(המתנה הראשונה והמתנה השנייה ייקראו להלן: "המתנות").

17. ביום 1.10.13 נחתם שטר העברה ללא תמורה ביחס לדירה 49.

18. ההורים והבן חתמו על הסכם שכירות על פיו שכרו ההורים מהבן את דירה 50. תקופת השכירות הוגדרה מיום 7.1.15 ועד ליום 6.1.16 והוסכם על דמי השכירות בסך של 2,650 ₪ לחודש. בהסכם השכירות נקבע מנגנון לביצוע התשלום של דמי השכירות.

19. ביום 25.12.15 ביטל האב את ייפוי הכוח.

20. ביום 21.2.16 הגישו ההורים תביעה לסעד הצהרתי לביטול המתנות. לחילופין עתרו לסעד הצהרתי לפיו עסקת המתנה ביחס לדירה 50 תבוטל והזכויות בדירה זו יירשמו על שמם (להלן-"העתירה החלופית") בעוד שהזכויות בדירה 49 יישארו רשומות על שם הבן, וזאת בכפוף לכך שהבן יישא בכל תשלומי ההלוואות. עוד עתרו לסעד כספי ומתן הוראות לבן - תמ"ש 43715-02-16 (להלן: "תביעה הצהרתית").

21. ביום 1.17 הגיש הבן תביעה כספית לקבלת כספי השכירות ונכסים נוספים - תמ"ש 68201-01-17 (להלן: "תביעה כספית");

22. ביום 2.3.17 הגיש הבן תביעה לפינוי ההורים מדירה 50, תמ"ש 4237-03-17 (להלן: "תביעת פינוי").

תמ"ש 43715-02-16 – תביעה הצהרתית

עיקר טענות ההורים

23. ההורים טוענים כי עובר לסכסוך, שררה בין הצדדים מערכת יחסים טובה, חמה ואוהבת. ההורים נתנו אמון מלא בבן, והבן ניצל אמון זה בכדי להונות אותם ולגזול את רכושם.

24. לטענתם, הבן הציע את עזרתו במכירת דירת צ' וברכישת דירה חלופית, וניצל את האמון. הבן, היה זה שתיווך בין הקונים לרוכשים בכל עסקאות מכר הדירות.

25. עוד טוענים ההורים כי דירה 50 הייתה זקוקה לשיפוץ יסודי ומקיף, ולשם כך נאלצו לקחת הלוואת משכנתא.

26. לטענת ההורים, היה זה הבן שהמליץ להם לשכור את שירותיו של עו"ד ח'.

27. ההורים טוענים כי במקביל לעיסוקו של הבן במציאת קונה לדירת צ', החל "לדבר על ליבו" של האב, ולשכנע אותו כי בתמורה לטיפול מסור שיטפל בו לעת זקנה, יעביר לבן את רכושו.

28. בדרך זו, שכנע הבן את האב לחתום על ייפוי הכוח ושטרות העברה ללא תמורה, שנחתמו במשרדו של עו"ד ח' והיו אמורים להגיע לידי הבן רק "לעת זקנה" או רק בהוראה מפורשת של האב, כאשר עד אז כל המסמכים היו אמורים להיות מופקדים בידיו הנאמנות של עו"ד ח', בכספת.

29. לטענת ההורים, כשביקש האב העתקים של המסמכים עליהם חתם, שכנע אותו הבן כי הוא ישמור עליהם כדי למנוע מצב בו המסמכים יתגלו ליתר הילדים.

30. ההורים טוענים כי עו"ד ח' והבן טוו רשת כדי להפילם בפח, והדבר בא לידי ביטוי בכך שבמעמד מכירת דירת צ', החתים אותם עו"ד ח' על אסופה גדולה של מסמכים שהוגדרה על ידי ההורים כ"ערימה", כאשר האמינו שהם חותמים רק על מסמכים לצורך מכירת דירת צ'.

31. עוד טוענים ההורים כי כאשר ביקש מהם מר ב.ט, בנם הרביעי (להלן: "ב'") סיוע בסך של 250,000 ₪, הם הלוו לו את הכספים ולשם כך נטלו הלוואה המובטחת במשכנתא (להלן: "המשכנתא הראשונה"), כאשר ההסכם היה כי ב' ישלם את תשלומיה החודשיים של המשכנתא הראשונה.

32. לטענת ההורים, הבן הציע "לטפל" עבורם במחזור המשכנתא סביב רכישת הדירה 49. לכן, בהתאם להמלצתו, ההורים משכנו את דירה 49, לשם קבלת הלוואת משכנתא מבנק ++++. בזכות הלוואת המשכנתא, סולקה המשכנתא הראשונה ושופצה דירה 49. בסיכומי הדברים, ניתנה הלוואת משכנתא נוספת על סך של 645,000 ₪ (להלן: "משכנתא שנייה"), על קבלתה חתמו האב, הבן ורעייתו.

33. עוד נטען כי הבן ביקש לרכוש דירה נוספת והוא פנה להורים בבקשה לשמש לווים נוספים למשכנתא שייטול. ההורים נענו לפנייתו וחתמו על הלוואת משכנתא נוספת על סך של 840,000 ₪ (להלן: "משכנתא שלישית").

34. ההורים טוענים כי גם לאחר שנטלו את המשכנתא השלישית, ביקש מהם הבן כספים נוספים על סך של כ-80,000 ₪, וכך נטלה האם הלוואה בסך של 40,000, והאב נטל הלוואה בסך של 46,000 ₪ וההורים העבירו לבן בסה"כ 80,600 ₪.

35. טוענים ההורים כי הבן פעל לנשל את האם מזכויותיה בדירות. הבן ביקש מהאם להתלוות אליו למשרדו של עו"ד ח' פעמיים, פעם אחת לצורך מכירת דירת צ' ופעם שנייה לצורך רכישת דירה חלופית.

36. ההורים מציינים כי למרות נורות האזהרה שנדלקו בעקבות הסתודדות של הבן ושל עו"ד ח' במהלך החתימה על המסמכים, הם נתנו אמון מלא בשניים וחתמו על מסמכים מבלי לדעת את תוכנם.

37. לטענת ההורים, כתוצאה ממחזור המשכנתא הראשונה, ב' הפסיק לשלם את תשלומיה משום שמחזורה גרם לו לנזק, הן בשל שינוי הריביות והן בשל שינוי תקופת ההלוואה. לאחר מו"מ שהתקיים בין הבן לב', הוסכם כי ב' ישלם סכום של 1,000 ₪ לחודש שיועבר לחשבונו של האב על חשבון סילוק הלוואת המשכנתא.

38. לאור המתואר, ב' החל בחקירה, בגדרה הנפיק אישורי זכויות מלשכת רישום המקרקעין והתברר כי הדירות 49 ו-50 (להלן-"הדירות") רשומות על שם הבן. עוד גילו כי הם חתומים  על שתי הלוואות משכנתא בסך כולל של 1,485,000 ₪.

39. עוד התברר להורים כי מתוך המשכנתא השנייה, הופקו שתי המחאות לטובת מר ק' ומתוך המשכנתא השלישית סולקה המשכנתא הראשונה ושולמה יתרת התמורה בגין רכישת דירה 50.

40. לטענת ההורים, התחייבותם הכוללת בעבור העסקאות, עומדת על סך של 2,810,000 ₪, בעוד ששווי הדירות, כפי שעולה ממסמכי מיסוי מקרקעין, מגיע לסך של 2,440,000 ₪ בלבד.

41. עוד טוענים ההורים כי כל הסכמי הרכישה נחתמו רק על ידי האב, והאם נושלה מכל הזכויות בדירה, וזאת בניגוד למצג שהציג עו"ד ח' לפיו האם היא שותפה להליך מכירת דירת צ' ורכישת הדירות.

42. לטענת ההורים, הם כלל לא ידעו כי הם חותמים על רכישה של שתי דירות, ועו"ד ח' כלל לא הסביר להם או יידע אותם על מה הם חותמים. כך הוחתם האב על שטרי ההעברה ללא תמורה וגם נאלץ לשלם מס בגין רכישת הדירות, וזאת בניגוד גמור לכל מה שסיכמו הצדדים.

43. עוד בעניין זה, טוענים ההורים כי ממעט המסמכים שהגיעו לידם, התברר כי עו"ד ח' או הבן זייפו את חתימתם על המסמכים ו/או את המועדים הרשומים במסמכים.

44. עוד נטען בעניין זה כי למרות שחתמו על המסמכים במועד אחד, ישנם מסמכים הנושאים תאריכים של חמישה מועדים שונים. כאשר פנו ההורים אל הבן, ניסה לשכנע אותם כי "אין להם מה לדאוג" וכי "לעת זקנתם הוא ידאג להם כמו מלכים", משהתעקשו כי רישומי הזכויות בדירה יהיו על שמם, הבן ניתק עמם כל קשר, וכאשר האם הגיעה לביתו, "זרק" אותה בבושת פנים.

45. כן נטען כי משביקשו ההורים להשיב את המצב לקדמותו, קבע האב פגישה עם עו"ד ח' ועם הבן, וביקש לבטל את ייפוי הכוח. עו"ד ח' גבה מהאב תשלום נוסף בעבור הפגישה וביטול את ייפוי כוח, מבלי להוציא לאב קבלה.

46. לבסוף נטען כי עו"ד ח' סירב להעביר להורים העתקים של המסמכים עליהם חתמו, ואמר כי הוא מוכן להעביר חלק מהמסמכים בתנאי כי האם תחתום שהיא מוותרת על כל טענה כלפיו. לאור סירובו של עו"ד ח' למסור את המסמכים, פתחו ההורים בהליך משפטי בבית משפט השלום בירושלים במסגרת ת.א ++-++-++++

עיקר טענות הבן

47. בפתח דבריו טוען להיעדר יריבות בינו ובין האם, מאחר וזו אינה חלק מעסקאות המתנה.

48. עוד טוען כי מדובר במתנה גמורה שהסתיימה ברישום, ומשכך לא ניתן לבטלה.

49. הבן דוחה טענות ההורים שניסה לגזול מהם דבר, וטוען כי כל פעולות בקשר לדירות נעשו בידיעתם המלאה ובהסכמתם של ההורים.

50. הבן מסכים עם טענת ההורים כי שררו בין הצדדים יחסי אמון מלאים, וכי הוא מעולם לא עשה דבר בניגוד רצונם.

51. ביחס למכירת דירת צ', טוען, כי ההורים פנו אליו לסיוע במכירת הדירה.

52. הבן דוחה גם את הטענה כי דירה 50 הייתה זקוקה לשיפוץ. לשיטתו שתי הדירות היו ראויות למגורים ולמרות זאת ההורים החליטו לשפץ את דירה 50 על דעת עצמם.

53. לטענת הבן, ההחלטה לשכור את שירותיו של עו"ד ח' התקבלה במשותף, זאת לאחר שהאב היה מטופל תקופה אצל עו"ד אחר ולא היה שבע רצון משרותיו. האב מספר פעמים דיבר בשבחו של עו"ד ח' והביע שביעות רצונן מתפקודו.

54. ביחס לייפוי הכוח טוען הבן כי בסופו של דבר הוא לא עשה בו כל שימוש למעט קבלת המסמכים מאת עו"ד ח', משעה שהאב חתם על כל מסמכי העברה, ברצון מלא, ולפי ידיעת הבן, האם הייתה מודעת ומעורבת והעובדה שאישרה את הסכם העברה של הזכויות בדירה 50 מוכיחה זאת.

55. הבן טוען כי כל המסמכים שנתבקשו על ידי ההורים נמסרו להם, ואילו האב היה זה שביקש ממנו לשמור את המסמכים אצלו.

56. ביחס לטענת ההורים כי הם הוחתמו על מסמכים רבים, טוען הבן כי הוא מניח שמדובר במסמכים אשר נדרשו לביצוע עסקה במקרקעין.

57. עוד טוען הבן ביחס לטענה כי ההורים רכשו את שתי הדירות בו בזמן, כי דירה 49 נרכשה ביום 7.3.13 ודירה 50 נרכשה ביום 9.5.13.

58. הבן מכחיש את טענות ההורים ביחס למחזור המשכנתא, נטילת ההלוואות ומשכון הדירות, כל הפעולות שתיארו ההורים נעשו כדי לרכוש את שתי הדירות. הבן תיאר פעולות שבוצעו לשם רכישת הדירות.

59. עוד טוען הבן כי בין הצדדים נוצר הסדר לפיו ההורים יתגוררו בדירה 50, ותשלומי המשכנתא החודשיים בסך של 2,650 ₪ ישולמו על ידידם, הבן יעביר לאב מדי חודש סך של 1,500 ₪ והיתרה בסך של 1,150 ₪ תשולם על ידי ההורים כדמי השכירות.

60. ביום 21.01.16 הבן קיבל מכתב מהבנק כי האב חדל מלשלם את החזרי המשכנתא, ומשכך נאלץ לשלמם בעצמו. בנוסף, שלח הבן, באמצעות ב"כ מכתב להורים כי הם מתגוררים בדירה מבלי לשלם עבורה את דמי שכירות ומחזיקים בה שלא כדין.

61. ביחס לטענת ההורים בעניין המשכנתאות השיב הבן כי המשכנתא הראשונה נלקחה לטובת דירה 50 ואילו המשכנתא השנייה נלקחה לטובת דירה 49.

62. עוד טוען הבן כי האב רצה להעביר לו את הדירות במתנה גמורה, ולכן גם שילם מרצון את כל ההוצאות הנלוות לרבות מסים, והעובדה שהאם השתתפה בתשלומים מלמדת כי הייתה מודעת למתן המתנה.

63. עוד טוען הבן לעניין הלוואות המשכנתא, כי ההורים לא יכולים לטעון כי לא הבינו את מהות המסמכים עליהם חתמו, שכן הוסבר להם על ידי יועץ משכנתאות, על מה הם חותמים בצורה מפורטת.

64. הבן דוחה מכל וכל את הטענות בדבר זיוף החתימה על המסמכים, ומוסיף כי ככל שיש להורים טענות כנגד התנהלותו של עו"ד ח', עליהם להגיש תביעה כנגדו.

65. ביחס לפגישה שערכו הצדדים עם עו"ד ח', טוען הבן כי זוהי הייתה פגישת משא ומתן, ואין זה ראוי לחשוף פרטים ממשא ומתן בפני ביהמ"ש, אולם לשיטתו אין אמת בתיאור ההורים את הפגישה.

66. לסיכום טוען הבן, כי כל המסמכים שההורים ביקשו, למיטב ידיעתו, נמסרו להם.

67. בשורה התחתונה עתר הבן לדחיית התביעה תוך חיוב ההורים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

תמ"ש 68201-01-17 – תביעה כספית

עיקר טענות הבן

68. בנוסף על האמור בכתבי טענותיו בתביעה הצהרתית, מוסיף הבן כי ההורים מתגוררים בדירה 50, אשר נמצאת בבעלותו, ללא חוזה שכירות, ללא תשלום דמי שכירות וללא הסכמתו. לאור זאת, הם הפרו את כל ההסכמות ביחס למגוריהם בדירה 50.

69. עוד נטען כי בהחלטה מיום 21.12.16 קבע בית המשפט כי ההורים ידעו זה זמן רב על כך שהדירות לא נמצאות בבעלותם.

70. לטענת הבן, הוא לבדו משלם את המשכנתא עבור דירה 50, בסך של 2,650 ₪ לחודש.

71. עוד הוא טוען כי בין הצדדים הוסכם בעל פה שההורים יתגוררו בדירה בתמורה לתשלום דמי שכירות בסך של 1,150 ₪. בנוסף להסכם בעל פה נחתם הסכם שכירות לתקופה שמיום 7.1.15 ועד ליום 6.1.16.

72. לאחר פקיעת חוזה השכירות, המשיכו ההורים להתגורר בביתו ללא הסכמה ומבלי לשלם את דמי השכירות.

73. לאור האמור, עותר הבן כי ההורים ישלמו סך של 104,500 ₪ בגין דמי השכירות בדירה 50, בגין איחור בפינוי הדירה ובגין תשלומים שונים ביחס להוצאות הדירה.

עיקר טענות ההורים

74. בנוסף על האמור בכתבי טענותיהם בתביעה הצהרתית, מוסיפים ההורים כי תביעה זו הוגשה כחלק מהמשך מעלליו של הבן לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט כדי להתיש אותם. מעללי הבן כללו, בין היתר, הגשת תלונת שווא למשטרה כי האב מטריד מינית את בנותיו של הבן, הסתה כנגד ההורים בתחומי המשפחה המורחבת, הגשת תלונות בלשכת עוה"ד כנגד ב"כ ההורים ועוד.

75. עוד טוענים ההורים כי דירה 50, שייכת להם ולא לבן, ולכן הם אינם זקוקים לחוזה השכירות ואינם חבים בתשלום של דמי השכירות.

76. ההורים טוענים כי הבן מציג את החלטת בית המשפט בצורה חלקית ומעוותת, וזאת בטרם התבררה התביעה העיקרית.

77. ההורים דוחים את טענת הבן, בדבר קיומו של הסכם שכירות, ולטענתם חתימותיהם על הסכם השכירות זויפו.

78. לטענת ההורים האב חדל מלשלם את החזרי המשכנתא בעקבות הסכסוכים המשפטיים שפרצו בין הצדדים.

79. עוד טוענים ההורים, כי העובדה שרכשו שתי הדירות במקום דירה אחת, יצרה מצב שהם נשאו בכל ההוצאות המיסים בגין דירות אלה.

80. ההורים טוענים כי דירה 50 נרכשה בסכום זהה לדירת צ', והם תכננו להשכיר חלק מהדירה שיהווה אפיק הכנסה נוסף. בסופו של יום התמורה ממכירת דירת צ' נוצלה לתשלום חלקי של ההון העצמי עבור רכישת שתי הדירות שנרכשו על ידי הבן ונרשמו על שמו.

81. הדירות שהועברו במרמה לבן, נושאות פירות דמי שכירות חודשיים המכסה את גובה התשלומים החודשיים של המשכנתאות שנלקחו על ידי ההורים לרכישת שתי הדירות.

82. בנוסף, לשיטת ההורים, הם מעולם לא התכוונו בשלב זה של החיים לתת מתנה לבן, וכי מסמכי העברה ללא תמורה הופקדו בידיו הנאמנות של עו"ד ח' עד להוראה מפורשת מהאב. כן, העיכוב בהגשת התביעה נבע מחוסר ידיעת ההורים על המזימה.

תשובת הבן לטענות ההורים

83. בכתב תשובתו מצביע הבן על סתירות בטענות ההורים. בתוך כך, ככל שלטענת ההורים הם חתמו והוחתמו על כלל המסמכים בתנאי שישמרו בכספת, הרי שלא היה טעם בזיוף המסמכים. לטענת הבן, קיימות סתירות נוספות בגרסת ההורים.

84. עוד טוען הבן כי המתנות ניתנו ללא דרישה לשום תמורה, ואין שום תנאי בחוזה המתנה המחייב אותו לסייע להורים.

85. עוד בעניין הסכם המתנה, נטען כי בשום שלב לא הייתה כוונת הצדדים לשמור את הסכם העברה ללא תמורה בכספת, כל מטרות הייתה להעביר את הזכויות בדירה לבן.

86. כן לטענת הבן, ממסמך שהוגש לביטוח לאומי עולה כי לא רק שהאם הייתה מודעת להסכמי העברה ללא תמורה, אלא אף השתמשה בהסכמים כדי לקבל דמי קצבה גבוהים יותר בשל היותה מחוסרת דירה. המסמך מביטוח לאומי מראה כי ההורים ידעו על קיומם של מסמכי העברה כבר ביום 12.4.15.

87. עוד טוען הבן כי לא ניתן היה לרכוש את הדירות ללא משכנתא שכן עדיין הייתה להורים משכנתא על דירת צ'.

88. לטענת הבן המניע להגשת התביעה נעוצה בפגיעות המיניות שביצע האב בבנותיו של הבן. 

תמ"ש 4237-03-17 – תביעה לפינוי מושכר

עיקר טענות הבן

89. בנוסף לאמור בכתבי טענותיו בהליכים הנוספים, עותר הבן לפינוי ההורים מדירה 50 ומוסיף כי הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים פקע ביום 6.1.16.

90. לטענת הבן, ביום 15.1.16 חדלו ההורים מתשלום דמי השכירות והוצאות שוטפות בגין אחזקת הדירה, על אף הקביעה המפורשת בהסכם השכירות.

91. עוד בעניין זה נטען כי הפסקת תשלום דמי השכירות על ידי ביטול של הוראת קבע לתשלום משכנתא גרמה לכך שהבן נאלץ לשאת בתשלומי הצמדה, ריבית והוצאות גביה שלא התחייב להם.

92. לטענת הבן, ההורים הפרו את הסכם השכירות, בכך שפעלו בניגוד להוראה בהסכם לשמור על השקט ושכנות טובה, על ידי זה שביצעו שינויים בדירה, על דעת עצמם וללא רשות, מה שגרם להגשת תביעה כספית כנגדם.

93. עוד מוסיף הבן כי לאור זאת שהוא קיבל היתר לבניית ממ"ד, הוא מעוניין לפעול לפי ההיתר, אולם הימצאותם של ההורים בדירה מונעת ממנו לעשות כן.

עיקר טענות ההורים

94. ההורים חוזרים על טענותיהם שנפרשו בהליכים הנוספים.

התנהלותם הדיונית של הצדדים

95. ייאמר כבר כאן כי התנהלות הצדדים לא תרמה תרומה ממשית לניהול ההליך וניכר כי הצדדים לא יצאו מגדרם בכדי לתרום לחשיפת האמת. כך למשל:

האב השיב לשאלות של ב"כ הבן לעתים שלא לעניין ראו: בין היתר פרוט' מיום 12.12.17 עמ' 24 ש' 9-11, עמ' 25 ש' 1 ;

האם ביקשה להרחיב שלא לצורך ראו: בין היתר פרוט' מיום 12.12.17 עמ' 72 ש' 19;

הבן היתמם בעת שנשאל שאלות שלא היו נוחות לו ראו: בין היתר פרוט' מיום 12.12.17 עמ' 88 ש' 22-23, עמ' 89 ש' 30-32.

בנוסף, הצדדים טענו טענות עובדתיות סותרות, שינו והרחיבו חזיתות. כך למשל:

בסיכומים, לאור הסתירות הרבות בגרסאות, הציעו ההורים מספר תרחישים אפשריים להשתלשלות העניינים, כאשר אף אחד מהם לא בא לידי ביטוי בכתבי הטענות.

בסיכומים זנחו ההורים טענת הזיוף שהייתה אחת הטענות המרכזיות בהליך.

הבן בסיכומים סיפק גרסה חדשה על פיו הצדדים התייעצו יחד וחשבו כיצד ניתן למקסם את הרווח מדירת צ' כדי להגשים את רצון הצדדים.

תחילה וויתר הבן על עדותו מר ק' ובסופו של יום, מר ק' העיד מטעמו.

שני הצדדים טענו טענות מסוימות לראשונה בסיכומים.

96. בנוסף, ניכר כי התנהלות הצדדים במהלך הדיון לוותה בסערת רגשות והורגשה עוינות הן בין הצדדים עצמם והן בין באי כוחם וההליך התנהל בצל של הגשת תלונות ללשכת עוה"ד ולמשטרה.

97. חרף זאת, ועל אף הקשיים, לערכאה דיונית אין את הפריווילגיה שלא להחליט ראו: תמ"ש 63939-06-17 מיום 1.11.17 (נבו), ובסופו של יום תפקידו של שופט להכריע ראו: בע"מ 861/17 מיום 30.3.17 (נבו) "... על בסיס הידע המשפטי, ניסיון החיים השיפוטי והשכל הישר..." ראו: ע"פ 1839/92 אשקר נ' מדינת ישראל 1994 (נבו) ולפי חוש המומחיות של המשפטן ראו: בג"ץ 246/81 אגודת דרך ארץ ואח' נ' רשות השידור, פ"ד לה(4) 1, כאשר על בית המשפט לעשות משפט צדק ודין עם הצדדים ראו: תמ"ש 46640-01-15 מיום 27.12.17 (נבו).

דיון והכרעה

98. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה ההצהרתית להתקבל על פי העתירה החלופית של ההורים.

99. אין מחלוקת כי דירה בצ' נרכשה אגב חיי הנישואין של ההורים. אין גם מחלוקת כי הדירות נרכשו אף הן במהלך חיי הנישואין.

100. ההורים נישאו בסוף שנת ++++ - דהיינו בטרם כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון, תשל"ג-1973 ולפיכך, מערכת היחסים הרכושית ביניהם חוסה תחת הלכת השיתוף על פיה רכוש שנרכש אגב חיי הנישואין, הינו רכוש משותף, אף אם נרשם על שם של אחד מבני הזוג (ראו למשל: ע"א 253/65 בריקר נ' בריקר, פ"ד כ(1) 589, 597; ע"א 135/58 בראלי נ' מנהל מס עזבון, פ"ד כג(1) 393, 396-395; ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פ"ד כה(1) 561, 566; ע"א 3563/92 עזבון גיטלר נ' גיטלר, פ"ד מח(5) 489, 495-494).

101. משכך, הדירות – חרף הרישום על שם האב – הינן דירות משותפות להורים ראו: ע"א 1019/90 יעקובי נ' עזבון יעקובי ואח', פ"ד מה(2) 431, 434).

102. המשמעות הינה כי כבר בעת רכישת הדירות, האם הייתה זכאית למחצית הזכויות. דהיינו, האב לא יכול היה להעניק לבן את מלוא הזכיות בדירה שכן אין אדם יכול להעניק את מה שאין לו ראו: ת"ע 32798-07-13 07.08.16 (נבו); השוו: בע"מ 3872/14 מיום 8.9.14 (פורסם בנבו).

103. המשמעות המעשית הינה כי גם לאחר הענקת המתנה, מחצית הזכויות בדירות שייכות לאם מכוח חזקת השיתוף.

104. האם אמנם הסכימה כי האב יעניק לבן את הזכויות בדירה 50, ואולם היא לא ויתרה על זכויותיה בדירות. בבחינת למעלה מן הצורך יצויין כי האם, לא חתמה על מסמך דומה ביחס לדירה 49.

105. הבן טען בסיכומים כי באיזון שבין הלכת השיתוף לבין זכויות של צד ג' הפועל בתום לב, יש להעדיף את צד ג'. אין לקבל טענה זו של הבן.

106. הזכות הניתנת לבן הזוג שאינו רשום מכוח הלכת השיתוף, הינה זכות מעין קניינית ראו ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199). כאשר בן הזוג הרשום עושה עסקה בנכס עם צד שלישי, מתנגשת זכותו של הצד השלישי עם זכותו של בן הזוג שאינו רשום. פתרון ההתנגשות הוא על פי דיני העסקאות הנוגדות ע"א 3002/93. וכך קובע סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969:

"התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום- לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום- לב -  זכותו עדיפה"

107. הגישה המקובלת היא כי אין לחשוף את בן הזוג שאינו רשום לשלילת זכויותיו בדירת המגורים על ידי פעולה של בן הזוג האחר ומשום כך, הנטל על הצד השלישי על מנת שייחשב כתם לב, הינו נטל מוגבר. וכך נאמר בע"א 592/79 שצקי נ' סייד, פ"ד לה(4) 402, עמ' 416:

"חזקה על אדם בימינו, שידועה לו האפשרות של שיתוף בין בני הזוג בדירת המשפחה, אפילו היא רשומה על שמו של הבעל בלבד. מאפשרות זו אסור לצד שלישי להתעלם, ועל-כן עליו הראיה, כי הסתמך בתום-לב על הרישום בלשכת המקרקעין (השווה עם סעיף 10 לחוק המקרקעין דהיום). עליו להראות, שבנסיבות המקרה, לאחר שחקר ודרש, היה לו יסוד להאמין, וכי האמין בפועל, שהרישום משקף נכונה את זהות הבעלים, או שהאישה נתנה את הסכמתה לביצוע העיסקה. אפילו מהווה חקירה כזאת נטל, יש לה הצדקה למען ההגנה על בית המשפחה".

            ראו גם: ע"א 541/74 פרמינסקי נ' סנדרוב, פ"ד כט(2) 253; ע"א 29/86 אי.תי.ס נהיגה עצמאית בע"מ נ' משה קרול, פ"ד מד(1) 864; י. ויסמן, דיני קניין – בעלות ושיתוף (תשנ"ז), 187).

108. בענייננו – הבן נטל חלק פעיל במכירת דירת צ' והן ברכישת הדירות 49 ו-50, ובמצב דברים זה, אין הוא יכול לטעון כי זכותו גוברת על זכות האם.

109. עוד טען הבן בסיכומים כי מכוח דיני השליחות, יש לחייב את האם בפעולות האב בעסקת המתנה. גם טענה זו לא אוכל לקבל.

110. הפסיקה הישראלית לא הכירה בקיומה של שליחות בין בני זוג, מעצם קיומם של נישואין או חיים משותפים ראו: ע"א 541/74 פרמינסקי נ' סנדרוב, פ"ד כט(2) 253); ר' גם אהרן ברק, חוק השליחות, כרך א' עמ' 64; דניאל פרידמן, "חיובו של מי שאיננו צד לחוזה" עיוני משפט יג 387 (1988) 395; א' רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג,  עמ' 200.

111. נקבע בפסיקה כי הנישואין אינם מבטלים את האוטונומיה ואת הזהות העצמית של כל אחד מבני הזוג. אישיותה המשפטית הנפרדת של בת הזוג אינה מתבטלת עם הנישואין או השיתוף הקנייני. ראו: רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו, (פורסם בנבו) .

112. לפיכך עצם חיי הנישואין או השיתוף הקנייני אינם יוצרים שליחות, כמשמעותה בחוק השליחות, תשכ"ה-1965 ואין לראות בעצם קיומם של חיים משותפים הרשאה מכללא לכל פעולה משפטית הנעשית על ידי בן הזוג. לא כל שכן כאשר מדובר בפעולה משמעותית של העברת זכויות קניין, שבוודאי אינה פעולה יומיומית שגרתית שכרוכה לבלי הפרד בחיי הנישואין.

113. גם טענת הבן בסיכומים כי האם "ידעה והסכימה" איננה מסייעת לו. האם בשום שלב לא ויתרה על זכויותיה בדירות. כידוע, ויתור של צד על זכות צריך ויתור מפורש ופוזיטיבי.

114. בע"א 253/82 ליפשיץ נ' ליפשיץ פ"ד לז(4) 626 נאמר:

"בויתור של בן זוג, על זכויות מזכיותיו ברכוש המשותף, צריך שהויתור יהא בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, על דרך הסכמה פוזיטיבית, ולא די לשם הוכחת הסכמה זו באי התנגדות של בן הזוג".

115. ער אני לעובדה כי ההורים לא טענו בכתבי הטענות לחזקת השיתוף, ואולם בית המשפט יכול לדון מיוזמתו במשמעות המשפטית הנגזרת מהמסכת העובדתית שנפרשה בפניו ראו: עמ"ש 41636-11-17 מיום 15.5.18 (פורסם בנבו), הוא אינו כבול לנימוקים המשפטיים שהעלו הצדדים, אלא רשאי הוא להכריע בדין על פי מערכת עובדתית שהובאה בפניו, אף מכוח נימוקים משפטיים שונים ראו: ע"א 7183/13 ברק נ' דלתא, 2015 (פורסם בנבו).

116. למעשה די באמור עד כאן כדי שהתביעה ההצהרתית תתקבל, בכל הנוגע לעתירה החלופית. ואולם, ובבחינת למעלה מן הצורך, יפורטו טעמים נוספים לקבלת העתירה החלופית בתביעה הצהרתית.

עילת העושק

117. כידוע, על חוק המתנה חלות שתי מערכות דינים: חוק המתנה התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה") וחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), העוסק בביטול הסכם בשל פגם ברצון.

118. ההורים בסיכומים טענו כי יש לבטל את חוזה המתנה בעילות של טעות, הטעיה ועושק. איני סבור כי מדובר בטעות והטעיה ולו משום שאיש לא מנע מההורים לבחון את מהות העסקאות ואת פרטיהן ולמנוע את הטעיית ההורים – כטענתם.

119. עם זאת, סבור אני כי יש מקום לביטול את עסקת המתנה בעילת עושק.

120. סעיף 18 לחוק החוזים קובע:
     
     " מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה".

121. על מנת לבוא בשעריה של עילת העושק, על הטוען אותה להוכיח שלושה יסודות השלובים זה בזה והמאזנים זה את זה: מצבו של המתקשר, ניצול מצבו ע"י העושק, ותנאי חוזה גרועים מהמקובל במידה בלתי סבירה ראו: ע"א 403/80 ששי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762.

122. "היסודות הנ"ל אינם רק מצטברים אלא "שלובים זה בזה ככלים שלובים" וקיימת ביניהם תלות הדדית המתבטאת בכך שככל שמתקיים אחד היסודות באופן מובהק יותר כן תטה הכף לכיוון המסקנה שמתקיימים היסודות האחרים." ראו: ע"א 2041/05 מחקשווילי נ' מיכקשווילי מיום 19.11.07 (פורסם בנבו).

123. מצבו של הצד המתקשר אינו נבחן רק ב"חולשתו השכלית או הגופנית", אלא גם ב" חוסר ניסיונו" ראו: ע"א 17976-06-17 ילניק נ' בנימין ואח' מיום 27.5.18 (פורסם בנבו).

124. בע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 767 עמד כב' השופט טירקל על ההבדל שבין העדר מוחלט של גמירות דעת לבין נסיבות המקיימות את עילת העושק:

"אין לומר, שאותו עשוק הוא בגדר מי שלא ידע ולא הבין מה הוא עושה, שאינו מסוגל כלל לאותו רצון הדרוש לכריתת חוזה, שמעשיו כלא היו (NON EST FACTUM) (לבירורה
המקיף של סוגיית NON EST FACTOM לעומת טענת השפעה בלתי הוגנת ראה ע"א 
413/79.

מכאן, שאותם דברים שמנינו בעשוק אינם מעמידים אותו במקום שפסולי דין עומדים ,שכן אין הוא חולה נפש או לקוי בשכלו, שמחמתם אינו מסוגל לדאוג לענייניו, ואף במקומו של מי שלשעה או לענין לא ידע ולא הבין מה הוא עושה אינו עומד. ואף על פי כן, אין לומר שדעתו היתה מיושבת, וכי גמירת הדעת שלו היתה כגמירת דעתו של כל מתקשר צלול בדעתו. הוא מצוי אי שם בין הקצוות, אין הוא בעל מום ,שמומו פוסל אותו, ואין הוא חסר דעה וידיעה, שחסרונם עושה את פעולתו כאין וכאפס, אלא הוא בגדר "מעין בעל מום", הקרוב או דומה לשני אלה מבחינת הפגם בשיקול דעתו, ש"מומו" בהתקשרות חוזית מסויימת, הניתנת לביטול רק בהתקיים יתר יסודותיה של עילת העושק. לפיכך חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הנסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון".

125. ברע"א 617/08 מלון עדן נהריה בע"מ ואח' נ' יוסף קסל ואח', (פורסם בנבו) ציין בית המשפט כי העושק צריך להיבחן לפי "נסיבותיו ובשים לב לאופייה, לטיבה ולמאפייניה של העסקה הנדונה",  וכי "במקרים קיצוניים של חוסר הגינות בתנאי החוזה – יש לפרש את המושגים 'מצוקה' ו'חוסר נסיון' "בצורה ליברלית" ולכלול בהם אף: 'תמימות, חוסר הבנה או חוסר התמצאות'" (דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים, כרך א, 1991, בעמ' 980); ראו גם: ע"פ 598/79 מירון נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 337, 339). 

126. בענייננו - תנאי הסכם המתנה הינם גרועים במיוחד עבור ההורים והם מובילים לתוצאה בלתי סבירה כדלהלן:

זוג הורים, בשנות ה-70 לחייהם, מוכרים את הנכס העיקרי – דירת מגוריהם - ותחתיו נרכשות שתי הדירות.

בין לבין, ההורים עוברים להתגורר בדירה שכורה.

שתי הדירות נרשמות על שם האב בלבד אגב הדרת האם מהזכויות.

האב, לעת זקנתו, נוטל משכנתאות נוספות בשיעור גבוה.

שתי הדירות מועברות לבן במתנה אגב תשלום הוצאות נוספות שמשולמות על ידי האב.

אחת הדירות – זו המשמשת את ההורים למגורים - ושנרכשה בזכות מכירת דירת מגוריהם - מושכרת להורים על ידי הבן והאחרון, עם פרוץ הסכסוך, עותר לפינויים מהדירה ולחיובם בסך כספי גבוה.

127. תנאי ההסכם אינם סבירים, אינם הוגנים, חד צדדים לטובת הבן והם פרי האמון המוחלט שהעניקו לו ההורים ראו: סעיף 17 לכתב התביעה בתביעה הצהרתית; סעיף 28 בכתב ההגנה בתביעה הצהרתית; ראה גם פרוט' מיום 12.12.17 עמ' 77 ש' 23-27; עמ' 79 ש' 16; עמ' 80 ש' 17; עמ' 85 ש' 10-11 והבן אישר זאת בחקירתו ראו פרוט' מיום 12.12.17 עמ' 88 ש' 33-35.

128. בתמ"ש 14503/05 מיום 2.12.11 (פורסם בנבו) נקבע כי:

"במקרים בהם שני הצדדים הם בני משפחה, חזקה כי קיימים יחסי אמון מיוחדים בין הצדדים. כמו כן, ברור שהמודעות של הצד העושק למצב הנפשי של העשוק גדולה יותר, כמו גם הפגיעות של הצד העשוק ויחסי האמון שהוא מעניק לצד השני. במצבים כאלו יהיה קל יותר להכנס בשערי עילת העושק".

129. יש לזכור ולהביא בחשבון את פערי כוחות בין הצדדים, כאשר עניין לנו באב נהג הסעות בחברת ++++++ ראו: פרוט' מיום 12.12.17 עמ' 24 ש' 15-15, באם סייעת בגן ילדים ועמ' פרוט' מיום 12.12.17 עמ' 71 ש'15-17 ובבן רב וטוען רבני שתחומי המשפט אינם זרים לו ראו: פרוט' 12.12.17 עמ' 113 ש' 11-19.

130. ועוד עניין לנו בהורים תמימים. על תמימות ההורים ניתן ללמוד מטענתם בכתבי הטענות כי המסמכים זוייפו. בצל טענה זו, ביקשו ההורים כי ימונה המומחה אשר יספק חוות דעת בתמיכה לטענת הזיוף. ההורים האמינו כי חתימתם זויפה והם היו נכונים לשאת בשכר טרחת המומחה.

131. המומחה, בניגוד לתחזית ההורים, קבע כי החתימות לא זוייפו וכי מדובר בחתימת ההורים.

132. עמדתם העיקשת של ההורים מלמדת כי אלה לא היו מודעים למסמכים עליהם חתמו וכי הם סירבו להאמין כי מסמכים אלה נחתמו על ידם. אחרת אין כל היגיון בטענת ההורים ובעתירתם למינוי המומחה.

133. הוכח בפני – ודומה כי העניין אינו במחלוקת – כי תנאי עסקת המתנה הינם תנאים גרועים באופן קיצוני. הענקת המתנה מובילה לתוצאה קשה – תוצאה שאין לקבלה. בתוך כך, מתקיימים התנאים הנוספים של עילת העושק וניתן לקבוע כי עילת העושק הוכחה.

134. כפועל יוצא, יש להורות על ביטול הסכם המתנה.

"זעקת ההגינות"

135. טעם נוסף לביטול עסקת המתנה נועץ בכלל המכונה "זעקת ההגינות".

136. על פי הפסיקה, לרצונו של מעניק המתנה ניתן משקל נכבד. שכן, על חוזה מתנה חלות כאמור שתי מערכות דינים זו לצד זו: מערכת הדינים הכללית של דיני החוזים, ומערכת הדינים שנקבעה בהסדרים הספציפיים שבחוק המתנה.

137. נקודת המוצא ביחס לחוזה מתנה, להבדיל מחוזה רגיל, היא כי "ההגנה אשר תינתן למקבל מתנה תיפול, במידה ניכרת, בעוצמתה מזו המוענקת למי שנתן תמורה. הטעם ברור. צד שלא תרם מצידו דבר לעיסקה ושכל מה שניתן לו בחסד ניתן, איננו זכאי לאותה מידה של הגנה הניתנת למי שתרם לעיסקה החוזית" (דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים (כרך א') בעמ' 472).

138. בעמ"ש (ת"א) 12174-10-11 מיום 26.1.14 (פורסם בנבו) דן בית המשפט בעסקה בה אדם לא אמיד העניק בחייו את רכושו היחיד והמהותי – את דירת מגוריו.

כב' השופט שנלר קבע כדלקמן:

"אין זו דרכו של אדם קשיש ודל אמצעים להקנות בערוב ימיו את כל רכושו במתנה, ואם ברצונו להיטיב עם אחד מילדיו ולהעדיפו על פני ילדיו האחרים, הדרך לעשות כן היא באמצעות צוואה, קרי, לצוות מה ייעשה ברכושו לאחר מותו. חזקה על אדם כזה שלא ייפרד בנקל מרכושו בעודו בחייו, על מנת שבמידת הצורך הוא יוכל לממש אותו לצרכיו שלו. זאת ועוד, אין לאדם כזה כל סיבה לשלול מעצמו מראש את האפשרות לחזור בו מן המתנה. שלילת הזכות משרתת באופן בלעדי את האינטרס של מקבל המתנה. על כן, שומה על בית המשפט לבחון בקפדנות יתירה מקרים כגון אלה, בהם מוחתם אדם קשיש על שטר מתנה לפיו הוא מקנה לאחר את הבעלות בדירת מגוריו ואף שולל מעצמו את אפשרות החרטה. הדברים יפים במיוחד כאשר ניכרת לעין מעורבות גלויה ופעילה של מקבל המתנה, בכל הנוגע להחתמה על מסמכי המתנה...".

139. גם בע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ' איתן גולדברג מיום 20.7.95 (פורסם בנבו) נקבע כי "אכן בהיות המתנה חוזה חד צדדי, ובפרט כאשר מדובר במתנה במקרקעין חייבת להיות בדיקה לגבי גמירת דעתו של הנותן קפדנית במיוחד."

140. עוד נקבע כי על בית המשפט לבחון בקפדנות יתרה מקרים בהם מוחתם קשיש על שטר מתנה לפיו הוא מקנה לאחר את בעלות בדירת מגוריו ראו: תמ"ש (ראשל"צ) 1583/09 מיום 9.3.14 (פורסם בנבו).

141. יצויין כי אין זו הפעם הראשונה שבתי המשפט עושים שימוש בכלל של "זעקת ההגינות" לשם עשיית צדק ראו: תמ"ש (נצרת) 2140/05 סקירה משפטית 471 עמ' 75.

142. בענייננו – תוצאת הענקת המתנה מדברת בעד עצמה. בעקבות הענקת המתנה, נשארים ההורים, לעת זקנתם, ללא קורת הגג, והם מחויבים במשכנתא בשיעור ניכר. ההורים חשופים לפינוייים מהדירה ולחיוב כספי גבוהה. תוצאה עגומה זו מחייבת עשיית שימוש בכלל "זעקת ההגינות" גם במקרה בו חתם האב על מסמכי העברה בידיעתו.

143. זאת משעה שקשה לקבל תרחיש על פיו הסכים האב למתווה, בו ההורים נשארים לעת זיקנתם עם שוקת שבורה.

144. בתוך כך ניתן לבטל את עסקת המתנה מכוח "זעקת הגינות".

מתנה בראי חוק המתנה

145. חוק המתנה תשכ"ח-1968 (להלן-"חוק המתנה") הוא חוק תמציתי ותכליתי, ולשונו פשוטה.

146. על פי לשון חוק המתנה, חלקו של נותן המתנה הינו חלק אקטיבי. על נותן המתנה לפעול להקניית המתנה למקבל ראו ס' 2 לחוק המתנה.

147. מנגד, חלקו של מקבל המתנה הינו חלק פסיבי. על מקבל המתנה לפעול רק אם הוא דוחה את קבלת המתנה ראו ס' 3 לחוק המתנה. בכל מצב אחר, על מקבל המתנה "לשבת בחיבוק ידיים".

148. בעניינינו –עזרת הבן במכירת דירת צ', כללה החזקת מפתחות, הצגת הדירה לרוכשים פוטנציאליים ועידוד פוקדי הדירה לרוכשה ראו ס' 23 לכתב ההגנה, זאת על חשבונו, על חשבון זמנו, אגב השקעת שעות רבות ומאמצים במכירת הדירה ראו ס' 8-9 לתצהיר עדות ראשית של התובע.

149. הבן גם נטל חלק פעיל ברכישת הדירות ראו פרוט' מיום 12.12.17 עמ' 99 ש' 6-8 וזאת להבדיל מהאב שכלל לא ידע איזו דירה הוא עתיד להעניק לבן במתנה ראו: פרוט' מיום 12.12.17 עמ' 89 ש' 8-12.

150. הבן גם פנה למר ק' במטרה לרכוש את הדירות ראו פרוט' מיום 20.12.17 עמ' 20 ש' 13-14 , קישר בין האב לעוה"ד ח' ראו פרוט' מיום 13.12.18 עמ' 26 ש' 3-5 ובין מר ק' לעוה"ד ח' ראו פרוט' מיום 20.12.17 עמ' 21 ש' 25-26 . הבן גם היה בקשר עם עוה"ד ח' לפני כל עסקה ועסקה ראו פרוט' מיום 13.12.17 עמ' 24 ש' 16-21.

151. יוצאי, איפוא, כי עניין לנו בבן נוטל מתנה – מעמד שאין לו מקום בחוק המתנה - ובמצב דברים זה ייטה בית המשפט להורות על ביטולה.

ביטול מתנה שנרשמה

152. לשיטתו של הבן, משעה שהדירות נרשמו על שמו, המתנה הושלמה ולא ניתן לבטלה.

153. בתה"ס 47590-04-13 מיום 11.05.14 (נבו) קבע חברי כב' השופט אסף זגורי, סגן הנשיא – ואני מסכים עמו – כי:

"עשיית צדק מהותי וחוזי כלפי הצדדים למתנה מחייבת איפוא אקטיביזם שיפוטי ושילוב תנאי מפסיק מכללא בחוזה המתנה בדבר תמיכת מקבל המתנה בהוריו, קיום קשר תקין בינו לבינם ואי הפניית עורף לאחר המתנה. לשון אחר, יש לאמץ את הוראת סעיף 5(ב) לחוק המתנה בדבר אי קיומה של "התנהגות מחפירה" מצד מקבל המתנה, גם לאחר השלמתה.

 שיקולי צדק, הגינות ותם לב אינם יכולים להתיישב עם העובדה שבת המקבלת מתנה  מפנה עורף לאביה, מעליבה אותו בפרהסיה, מכנה אותו בכינויי גנאי ואינה מכבדת את בת זוג או מפריעה לו לעשות שימוש בנחלה. שיקולי צדק והיעדר התנהגות מחפירה ניתנים לקביעה משפטית בחוזה, גם אם לא נרשם הדבר במפורש וזאת מכוח חובת תם הלב הכללית.

חוק המתנה, המגדיר את חוזה המתנה כהתחייבות חד צדדית, מניח, למעשה, כי התנהגות המקבל תהא בתום לב והוגנת. מדובר בהתחייבות מובלעת למלא אחר האמור בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973. לכן, על מערכת יחסים זו, אין מניעה להחיל את ההוראות הרלוונטיות בחוק התרופות (בהבדל מתחולתו של חוק התרופות לענין חוזה על תנאי מפסיק, ראה ע"א343/87 פרי נ' פרי, פ"דמד(2) 154, עמ' 161 (1990)).

ראבילו קובע בספרו, כי אם ייקבע מפורש בחוזה המתנה בין הצדדים, כי אי מילוי החיוב יוכל לגרום לביטולו ויחד עמו לביטולה של המתנה כולה, על פי בקשת הנותן או יורשיו, הרי שהסדר זה אינו נוגד את לשון חוק המתנה ומאפשר לאוטונומיה של הצדדים להציע פתרון נוסף לשאלת אי התקיימותו של חיוב במתנה (עמ' 328 לספרו). השינוי המוצע על ידי לעיל, הוא לקבוע מבחינה ערכית ונורמטיבית, בהסכמי מתנה של משק חקלאי בין הורים לילדיהם, כי הילדים מחוייבים בכיבודם של ההורים והתנהגות ניאותה להבדיל ממחפירה.

אף תזכיר חוק דיני ממונות צועד בכיוון זה. עד כה נהוג היה לומר ולקבוע, כי התוצאות שכבר התרחשו תבוטלנה אך לא המתנה עצמה. כל זאת, בניגוד להתחייבות ליתן מתנה, שאז תבוטל ההתחייבות כולה (ראה ראבילו לעיל בעמ' 303). מצב דברים זה מקשה ומראה, כי במקרה של מתנה שהושלמה לא ניתן יהיה לבטל את המתנה. על קושי ועיוות זה כמו גם ההצעה לפתרון עמד המלומד מיגל דויטש בספרו פרשנות הקודכס האזרחי, כרך א' (2005) בעמ' 79 באומרו:

"ייפתח פתח לפרשנות שונה מזו הקיימת כיום בפסיקה, באשר לאפשרות לבטל חוזה מתנה המטיל על המקבל חיוב לעשיית מעשה בדבר המתנה. הפסיקה כיום שוללת את הזכות לביטול החוזה ולהשבת הנכס שהוקנה, כאשר המקבל הפר את חיובו. דעתנו היא כי עמדה זו אינה ראויה. בעקבות מחלוקת בנדון בוועדת הקודיפיקציה הוחלט כי ההוראה תפנה אל מלוא התרופות בפרק התרופות תוך שינוי הנוסח כיום, המתייחס לזכות לדרוש קיום החיוב ותו לא, אולם זאת ללא פירוט נוסף".

154. בענייננו – אין מדובר ב"הפניית העורף" להורים אלא בפגיעה בזכותם הבסיסית למגורים ממש. בתוך כך, וככל שתדחה תביעה הצהרתית, יהיה זכאי הבן לסעד של פינוי ההורים מדירתם ולדמי השכירות. המשמעות המעשית הינה פגיעה אנושית בהורים "בתמורה" להענקת המתנות לבן.

155. תוצאה זו אין לקבל ויש להורות על שינוי הרישום.

בחינת טענות נוספות

156. טוען הבן כי ההורים שינו עובדות שלא במסגרת תיקון כתב התביעה. תיקון כתבי טענות הינו עניין של סדרי הדין ולבית המשפט לענייני משפחה סמכות לסטות מסדרי הדין לשם עשיית צדק ראו: סעיף 8 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה–1995.

157. בבוא בית המשפט לענייני משפחה להשתמש בסמכותו ולסטות מסדרי הדין הרגילים לשם עשיית צדק, עליו לשקול, בין היתר, מה הוביל למחדל ראו: עמ"ש 64208-12-16 מיום 16.04.17 (פורסם בנבו).

158. על אף שההורים לא תיקנו את כתב תביעתם, עילות התביעה והסעדים המבוקשים נותרו על כנם כך שיכולת הבן להתגונן לא נפגעה. בנוסף, העובדות החדשות נתגלו על ידי ההורים במהלך שמיעת ראיות ראו ס' 8 לסיכומי ההורים ובמצב דברים זה יש הצדקה לעשיית שימוש בסמכות לפי ס' 8 (א) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה.

159. טוען הבן בסיכומים כי התביעה הוגשה בשיהוי.

ראשית,  בע"א 656/79 מורי ס' גרינפלד נ' יעקב קירשן פ"ד לו (2) 309 קבע כי " ... השיהוי כשלעצמו אינו מצדיק עדיין דחיית תביעה למתן סעד הצהרתי ועל אחת כמה וכמה סעד הצהרתי. לא על נקלה ישלול בית המשפט סעד מבעל דין בטענת שיהוי...".

שנית, טענת השיהוי נטענה לראשונה בסיכומים והלכה היא שאין להיענות לטענות אשר נטענות לראשונה בסיכומים ראו: רע"א 496/89 סאלם סלאמה אל-קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב פ"ד מה(4) 343).

160. טוען הבן בסיכומים כי עדות ההורים אינן עקביות. נפסק בעניין זה כי:
     
     "אין לראות עדות בהכרח ותמיד כחטיבה שלמה אחת אשר יש לקבלה באופן גורף או לדחותה באופן כולל. ניתן לערוך הבחנה בדברי העדות כדי לנסות לבור בין האמת לשקר, וזאת על-ידי היעזרות בראיות קבילות ואמינות אחרות או על פי מבחני ההיגיון והשכל הישר" ראו: עפ 5762/13 אנואר פאעור נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו).

161. הלכה פסוקה היא שעדויות שיש בהן סתירות, רשאי בית המשפט לומר, פלגינן דיבורא, ולקבל חלק מהעדות שנראה נאמן בעיניו כאמת ואילו את החלק האחר, אשר נראה בלתי מהימן, לדחות ראו: ע"פ 697/78  ר. בן אברהם תמיר (שווילי) נ. מד"י, פ"ד לג(2) 415.

162. אכן וכפי שצוין לעיל, עדות ההורים לא הייתה סדורה וניכר כי חוסר העקביות נבעה מאי ידיעת עובדות "בזמן אמת".

163. לא התעלמתי מתצהירו ומעדותו של עוה"ד ח'.

ראשית – ומבלי שאני קובע, חלילה, כי עדותו של עוה"ד ח' אינה אמינה – יש להביא בחשבון כי עו"ד ח' הוא בעל עניין וכי יש לו אינטרס להגן על כשרות הפעולה המשפטית שביצע השוו: ת"ע 52921-12-11 (פורסם נבו).

הדבר נכון ביתר שאת משעה שההורים הגישו נגד עוה"ד ח' תביעה משפטית וטענו כי הוא עשה יד אחת עם הבן. מעורבותו האישית של עוה"ד ח' בסכסוך בין ההורים לבין הבן  נלמדת בין היתר מתצהירו ראו בין היתר: ס' 59 -60 לתצהיר עדות ראשית של עוה"ד ח'.

שנית, לא היה בעדותו של עוה"ד ח' כדי לשנות ממציאות קיימת כי ההורים חתמו על מסמכי העברה ומשעה שטענת הזיוף הופרכה לא היה לגרסתו של עוה"ד ח' תרומה ממשית לתוצאה.

164. לא התעלמתי גם מעדותו של מר ק' ומצאתי בה תמיכה לטענת ההורים. מר ק' העיד כי הוא טיפל בעסקת רכישה של דירת 50 הרשומה על שם אמו - הגב' ק'. חרף רישם הדירה על שמה, מר ק' העיד כי אמו מודעת לדברים אבל הוא מחליט, הוא קובע, הוא עושה ומבצע ראו פרוט' מיום 20.12.18 עמ' 17 ש' 15-20 + ש' 25-26.

165. מר ק' לא פסל אפשרות כי אופן רכישת הדירות על ידי הבן והאב – כאשר הבן הוא הדמות הדומיננטית – אינו שונה מהאופן מכירת הדירות על ידו ועל ידי אמו ראו פרוט' מיום 20.12.18 עמ' 20 ש' 26 עד עמ' 21 ש' 7.

166. טוען הבן בסיכומים כי האב לא הביא ראיות להוכחת תביעתו. יש ממש בטענת הבן, אולם שני הצדדים לא הצטיינו הבאת ראיות התומכות בטענותיהם.

כך, למשל, טענו ההורים כי בוצע על ידם שיפוץ יסודי בדירה 50 שעלותו הגיעה לכ-90,000 ₪ ראו: ס' 27 לכתב תביעה הצהרתית. טענה זו של ההורים, לא נתמכה בראיה כלשהי.

כך, למשל, טען הבן כי לשם רכישת הדירות, השקיע כספים מחיסכונותיו ראו: ס' 39.1.4 לכתב הגנה לתביעה הצהרתית. טענה זו של הבן, לא נתמכה בראיה כלשהי.

167. בהליך זה נטענו טענות נוספות רבות ואין לי אלא לחזור על האמור על ידי כב' השופט שקד בתמ"ש 28026-05-16 מיום 13.03.18 (פורסם בנבו):

"... כמאמר כב' השופט י' עמית: "למרות אורכו של מסענו, אפשר ונותרו עדיין מספר שיבולים בפאת השדה שהמגל המשפטי לא הגיע אליהן, אך הנקודות העיקריות נבחנו והגיעה עת סיום" (ר' ת"א (חיפה) 426/02 בנימין לקרץ נ' דקל כרמל מהנדסים יועצים בע"מ (פורסם בנבו, 14.2.2006; עמ' 60 לפסק הדין) ובשים לב לאופיו של ההליך ולממצאים העובדתיים אליהם הגעתי, מטבע הדברים, לא ניתן ואף לא מצאתי צורך, להתייחס לכל מסמך ומסמך, לכל טענה וטענה, ואף אם נותרו מספר שיבולים, כמאמר כב' השופט עמית, עדיין אין בכוחן לשנות את תמונת השדה בכללותה, כפי שהיא עולה מפסק דין זה...".

התוצאה

168. התוצאה הינה כי התביעה ההצהרתית מתקבלת בחלקה, על פי העתירה החלופית ואני מורה על ביטול עסקת המתנה בכל הנוגע לדירה 50. כן אני מורה כי הרישום בדירה 50 על שם הבן יבוטל וכי היא תרשם על שם ההורים בחלקים שווים. פסיקתא מתאימה תוגש לחתימתי ע"י ב"כ ההורים.

169. דין שונה הוא ביחס לדירה 49. דירת צ' נמכרה תמורת סך של 1,240,000 ₪ ותמורת סך זה נרכשה כל אחת משתי הדירות. לפיכך, דירה 50 לא הוענקה לבן על ידי ההורים במתנה והיא פרי נטילת הלוואות. ההלוואות רשומות על שם הבן, רעייתו והאב והן רובצות על שתי הדירות.

170. בתוך כך, הדירה 49 תישאר רשומה על שם הבן ובלבד שהבן יישא לבדו בכל תשלומי המשכנתא החודשיים וזאת עד לסילוקן המלא בפועל.

171. אני דוחה את הסעד הכספי בתביעה ההצהרתית. העתירה הכספית הינה עתירה לדמי שכירות שגבה הבן.

172. גובה של דמי השכירות אינה בידיעתו שיפוטית של בית המשפט והיה על ההורים לעתור למינוי מומחה בתחום השמאות ומשעה שלא עשו זאת, ואיני רואה מקום להידרש לטענת דמי השכירות ראו: תמ"ש 28890-04-13 מיום 31.3.17 (פורסם בנבו).

173. משקיבלתי את התביעה ההצהרתי ביחס לדירה 50, תביעת הפינוי והתביעה הכספית שהגיש הבן נדחות.

174. לאור התוצאה אני מחייב את הבן בהוצאות משפט בסך של 25,000 ₪ שישולמו להורים בתוך 30 יום.

175. ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן היום,  ט' תשרי תשע"ט, 18 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.