פס"ד העוסק בשאלת חלוקת כספי זכיה בפרס כספי בגובה עשרות מיליונים בין בני זוג

השופט ס. ג'יוסי [אב"ד]

לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית משפט לענייני משפחה בחיפה (כב' סגנית הנשיאה, השופטת א. מירז) ב-תלה"מ 8863-08-19, מיום 02.03.2022, במסגרתו נקבע, כי יש להעמיד את שיעור חלקה של המערערת באיזון כספי הזכייה בשיעור של 20% מתוך הסכום נטו ששולם בפועל ושעתיד להתקבל בפועל לידי המשיב (להלן:"פסק-הדין").

הנסיבות הצריכות לעניין

1. הצדדים מוסלמים, אשר נישאו בשנת 2009, והורים לשלוש קטינות. בעקבות משבר שפרץ בין הצדדים, הם התגרשו בבית-הדין השרעי בשנת 2016.

    

   לצד ההליכים בבית-הדין השרעי, הגישה המערערת בשנת 2015 תביעה למזונות הקטינות, תביעה בנוגע לאחריות ההורית, ובקשה למתן צו-הגנה.

    

2. בקליפת-אגוז יצוין, כי בעוד הצדדים נשואים, בשנת 2012 זכו המשיב, אחיו ואביו (להלן: "השלושה") בפרס בסך של עשרות מליוני ₪.

    

3. השלושה עמדו על קבלת הפרס, ומשסורבו הגישו הם, ביום 12.11.2012 תביעה, אשר נמחקה עם דחיית בקשת השלושה למתן פטור מאגרת בית משפט (להלן – "התביעה הראשונה").

    

   ביום 06.04.2014 הוגשה התביעה שנית, ונדחתה לגופה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 08.06.2016 (להלן – "התביעה השנייה"). השלושה ערערו על פסק-הדין האמור לבית המשפט העליון, וביום 03.06.2019 התקבל ערעורם (להלן – "פסק-דינו של בית המשפט העליון").

    

4. לטענת המערערת, כספי הפרס הם בבחינת נכס בר-איזון, והיא זכאית למחצית מסכום הזכייה מתוקף איזון משאבים לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").

    

5. יממה לאחר מתן פסק-דינו של בית המשפט העליון, ביום 04.06.2019, הגישה המערערת בקשה ליישוב סכסוך, ובמקביל עתרה למתן צו עיקול על מחצית מחלקו של המשיב בכספי הפרס המוחזקים על-ידי המדינה.

    

   ביום 05.06.2019 נעתר בית משפט קמא למבוקש במעמד צד אחד, ולאחר פתיחת ההליך מושא הערעור, הגיש המשיב בקשה לביטול העיקול, בעקבותיה התקיים דיון במעמד הצדדים, וביום 29.12.2019 נקבע שיש להותיר את העיקול על כנו, אך לצמצם את היקפו.

    

   טענות הצדדים בפני בית משפט קמא

    

6. לטענת המערערת, עד לגירושי הצדדים בשנת 2016, הצדדים חיו כתא-משפחתי אחד, ולדידה, היא ספגה במהלך הנישואין אלימות ויחס משפיל מצד המשיב. במסגרת הליכי הגירושין בין הצדדים בבית-הדין השרעי, כך נטען, ענייני הרכוש לא נדונו ולא הוכרעו.

    

   נטען, כי הפרס התקבל ביום 23.09.2012, בעת שהצדדים היו נשואים, וכי שני הצדדים, אימצו כוונת שיתוף כלפי כספי הזכייה. משבר הנישואין, כך נטען, חל בשנת 2016, וכי הסכסוך לא נולד על רקע הפרס, אלא על רקע רצונו של המשיב בבן זכר והאלימות שהפעיל כלפיה לפי טענתה.

    

   עוד נטען, כי עד לפרוץ המשבר בין הצדדים הצהיר המשיב שהפרס משותף, ביקש ממנה שתתלווה אליו לישיבות בבית המשפט במסגרת בירור התביעה השניה, ומעולם לא דרש ממנה להשתתף בתשלום האגרה. לאחר גירושי הצדדים, כך נטען, פסק המשיב מלעדכן אותה בהקשר לכספי הפרס. על קבלת הערעור בבית המשפט העליון, היא למדה מאמצעי התקשורת וקרובי משפחה.

    

   עוד ובנוסף נטען, כי עילת התביעה לקבלת כספי הפרס נולדה בשנת 2012 בעת שהצדדים היו נשואים כדת וכדין, ועל כן כספי הפרס הם בבחינת כספי המשפחה והיא זכאית למחציתם. אין לראות בכספי הזכייה כמתנה, כך נטען, אלא כהשקעה מניבה שהניבה פירות, כפי שהכירה הפסיקה בכספי זכיה מכרטיס הגרלה שנרכש במהלך הנישואין, כנכס בר-איזון.

    

7. מנגד טען המשיב, כי מערכת היחסים בין הצדדים החלה להתדרדר בשנת 2015, והוא פנה לגירושין בבית-הדין השרעי. במסגרת הליך בוררות בין הצדדים, כך נטען, נקבע שעליו לשלם למערערת את ה"מוהר" בסך 50,000 ₪, אשר כוללים בתוכם את כלל ענייני הרכוש.

    

   המשיב טען, כי יש לדחות את תביעת המערערת הואיל ובמסגרת הליך הגירושין היא לא העלתה כל טענה בעניין הפרס, ומכאן למד המשיב שהמערערת כלל לא ראתה עצמה זכאית לחלק מכספי הזכייה. לטענתו, המערערת לא גילתה כל עניין בהליכים שהתקיימו במסגרת התביעה השנייה, וכי ככל שהמערערת שותפה לזכויותיו בכספי הפרס, כך לטענתו, עליה להיות שותפה גם לחובות אותם צבר לשם השגת הזכויות באמצעות ההליכים המשפטיים.

    

   עוד נטען, כי על-פי פסק-דינו של בית המשפט העליון, זכות השלושה בכספי הפרס התגבשה עם מועד מתן פסק-הדין האמור. לטענת המשיב, על המערערת היה להעלות את טענותיה כלפיה כספי הפרס בעת הזכייה, או לחלופין בסמוך למועד הקרע ביום 16.10.2015.

    

   עוד ובנוסף נטען, כי חוק יחסי ממון, מונה בסעיף 5(ג) רשימה של זכויות עתידיות בנות איזון, והזכות הנטענת מצד המערערת, לקבלת כספי הפרס, אינה נמנית בין זכויות אלה.

    

   כמו-כן נטען, כי במועד הקרע, זכותו של המשיב בכספי הפרס טרם התגבשה, וכי יש לראות בכספי הפרס ככספי מתנה ששווים לא יאוזן בהתאם לסעיף 5(א)(ג) לחוק יחסי ממון. המערערת, כך נטען, לא נשאה בכל סיכון לשם קבלת הפרס, לא סבלה מפגיעה בשמה הטוב או באיכות חייה, ולפיכך, יש לעשות שימוש בהוראות סעיף 8 לחוק יחסי ממון, לשם החרגת כספי התביעה מהנכסים בני-האיזון.

    

   פסק-דינו של בית משפט קמא

    

8. במסגרת פסק-הדין נקבע, כי כספי הפרס הוענקו לשלושה בחלקים שווים, וכי הערכאות דנו בזכאותם של השלושה לכספי הפרס כמקשה אחת, ולפיכך אין מקום לדון בפרטי מציאת השרידים.

    

   עוד נקבע, כי כספי הפרס בענייננו הם נכס בר-איזון שמקנה למערערת את הזכות לאזנו, וכי לשון סעיף 5 לחוק יחסי ממון, מכילה פרשנות לפיה כספי הפרס הם נכס בר-איזון. פרשנות זו, כך נקבע, עולה בקנה אחד עם פסיקות בתי המשפט, לפיהן יש לראות בכספי זכייה, שהתקבלו במהלך החיים המשותפים, כנכס בר-איזון. העובדה, כך נקבע, שבענייננו מדובר בנכס שהושג באופן בלתי מתוכנן, אינה צידוק לאבחן בין נכס זה לבין כספי זכיה שמקורם בהשתתפות בהגרלה ידועה מראש ומהווים נכס בר-איזון – ובהינתן שהנכס נצבר במהלך תקופת הנישואין.

    

   בית משפט קמא דחה את טענת המשיב, לפיה כספי הפרס הם בבחינת מתנה מאחיו, בין היתר, הואיל וטענה זו אינה תואמת את קביעת הערכאות השונות שדנו בסוגיה, וכן בשים-לב לעדות האח, למצב המשפטי ...., לפסיקות בתי המשפט, וכן המצב העובדתי, לפיה לידתה של הזכות היא בעיצומם של נישואי הצדדים.

    

   נוכח האמור, נקבע, כי כספי הפרס הם נכס בר-איזון, הם הצטברו במהלך תקופת הנישואין והמערערת זכאית למחצית משווים מתוקף סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון.

    

9. בהמשך בחן בית משפט קמא אם אמנם זכאית המערערת למחצית משווי חלקו של המשיב בזכייה, ונקבע, שעל אף שהמערערת לא פעלה לקבלת חלקהּ הנטען בכספי הזכייה, וכי היא גילתה אדישות לאפשרות שהמשיב יזכה בכספי הפרס, אין היא מנועה מלהגיש תביעתהּ ולעמוד על קבלת חלקהּ בכספי הזכייה.

    

10. עוד ובנוסף נקבע, כי על אף האמור לעיל, יש להורות על איזון כספי הזכייה באופן שאינו מחצה על מחצה, ולצמצם את חלקהּ של המערערת בנכס זה, וזאת בהתאם לשיקול הדעת הנתון לבית המשפט מכוח סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, ובשים-לב למאמצים המשמעותיים אותם השקיע המשיב בקבלת כספי הזכייה, בעובדה שהמשיב נטל על עצמו התחייבויות כספיות, אשר המערערת לא הייתה חלק מהם, השיהוי בהגשת התביעה והעובדה שרק לאחר הכרעתו של בית המשפט העליון, הגישה המערערת את תביעתה, וכלשונו של בית משפט קמא, בפסקה 72 לפסק-דינו "והיתה זו הפעם הראשונה, והיחידה, בה עמדה על חלקהּ בכספי הזכייה ועל קבלת סעד מתאים, כ – 7 שנים לאחר ...., וכ – 3.5 שנים לאחר הגירושין".

     

    אבני-בוחן נוספות, אליהן נתן בית משפט קמא את דעתו בסוגיה זו הן חוסר המעש הנמשך של המערערת, הסתמכות מצד המשיב על חוסר המעש, כי כל המחלוקות בינו לבין המערערת סולקו, וכן מידה מסוימת של היעדר תום-לב בהתנהלות המערערת ש"לא שינתה מצבה לרעה, לא לקחה על עצמה סיכונים לשם מימוש כספי הזכייה, ולא לקחה חלק במימון היבט כלשהו של ההליכים – שכר טרחה ו/או תשלום אגרות והוצאות משפט אחרות. מיד עם מתן פסק העליון כאמור, 3.5 שנים לאחר גירושי הצדדים, עמדה לראשונה על קבלת חלקה בכספי הזכייה. בית המשפט סבור שאין להלום התנהלות זו מצד בעל דין עם חובת תום הלב. גם זכות הגישה לערכאות וניהול הליך משפטי כפופים לחובת תום הלב, והתנהלות המערערת מלמדת שמחד גיסא לא ראתה לנכון לקחת חלק במאמצים הכרוכים במימוש הזכות והסיכונים המתלווים לכך, אך מאידך גיסא עלתה אל שערי בית המשפט מיד עם מתן פסק העליון כדי לעמוד על חלקהּ" (פסקה 77 לפסק-הדין).

     

11. על בסיס נימוקים אלו, ובשים-לב לכך שעל חלקהּ של המערערת להלום גם את טובתן הנוכחית והעתידית של הקטינות אשר מצויות כמעט תחת אחריותהּ הבלעדית, העמיד בית משפט קמא את שיעור חלקה של המערערת באיזון כספי הזכייה על 20% מתוך הסכום נטו ששולם בפועל ושעתיד להתקבל בפועל לידי המשיב (לאחר הסרת העיקול).

     

    טענות הצדדים בערעור

     

12. המערערת מיאנה להשלים עם תוצאת פסק-הדין, וערעורהּ מונח בפנינו.

     

    לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא ביישום הוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, ופסק לה רק שיעור של 20% מן הפרס ולא את מחציתו, כפי ברירת-המחדל הקבועה בחוק האמור.

     

    המשבר בנישואין, כך נטען, היה על רקע של אלימות קשה של המשיב, אשר הופנתה לעבר המערערת, אשר במסגרתה נזרקה היא ושלוש בנותיהן המשותפות של הצדדים מביתן, והמשיב, כך נטען, אף אינו משלם את מזונותיהן. הזכייה בפרס, כך הדגישה המערערת, התרחשה במהלך נישואי הצדדים.

     

    לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא עת עשה שימוש בהוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, בין היתר, הואיל והמשיב כלל לא ביקש לעשות שימוש בהוראה זו. בית משפט קמא, כך נטען, אף עשה שימוש שגוי בהוראת החוק האמורה, ובאופן שאינו עולה בקנה אחד עם הפסיקה הנוהגת, עת צמצם ונגס בזכויותיה של המערערת בעטים של מחדליה.

     

    עוד נטען, כי אמת-המידה העיקרית שאומצה על-ידי בית משפט קמא בעניין מושא הערעור נוגעת למאמץ המשותף של בני-הזוג במסגרת הנישואין, ועיקרון תום-הלב, וכי דווקא אמת-מידה זו, כך לטענת המערערת, פועלת נגד המשיב, שעה שנטל הגידול בבנותיהם המשותפות של הצדדים היה מוטל על כתפיה בלבד, ועת המשיב התנהג כלפיה באלימות.

     

    עוד ובנוסף נטען, כי בית משפט קמא החיל את ככלי הרשלנות התורמת, אשר מצוייה בבסיס דיני הנזיקין על חוק יחסי ממון, עת קבע, כי השיהוי בהגשת התביעה, מאפשר לבית המשפט לעשות שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, ולפגוע בזכויות המערערת. יישום זה, כך נטען, לא זו בלבד שאינו נכון עובדתית, אלא שהוא אף שגוי מן הבחינה המשפטית, עת אין הוא מבוסס על החקיקה והפסיקה.

     

    לא זו אף זו, לטענת המערערת, קביעת שיעור של 20%, נעשתה על-ידי בית משפט קמא באופן שרירותי, וכי בית משפט קמא הסתמך "באופן עיוור ושגוי"(ס' 47 לכתב הערעור) על קביעת כב' הרשמת לעניין חלקו של המשיב בפרס.

     

    המערערת הדגישה, כי לטעמה, פסיקת בית משפט קמא מנוגדת להלכות בית המשפט העליון, אשר קבעו, כי על השיקולים בהפעלת הוראות סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון להיות כלכליים טהורים, ובנוסף יש ליתן את הדעת גם להלכות שקובעות שבמסגרת שיקולים יש לשים-לב גם לנשיאת הצדדים בנטל גידול הילדים. דווקא התנהלות המשיב, כך נטען, היא זו שצריכה להוביל ליישום הוראת סעיף 8(2) כך ששיעור זכויותיה של המערערת בפרס יהיה גבוה יותר.

     

13. מנגד טען המשיב, כי אין יסוד לטענות המערערת אודות אלימות, וכי אין למערערת להלין אלא על עצמה שעה שהייתה זו היא שהגישה את התביעה מושא ערעור זה רק לאחר פסק-דינו של בית המשפט העליון, ועת לא נאותה להשתתף כלל בתשלום האגרות הקשורות לניהול ההליכים בעניין הפרס.

     

    לדידו, היה על המערערת להעלות את טיעוניה בדבר זכויות בפרס בעת הזכייה או לחלופין במועד הקרע. כעת, כך נטען, מנועה המערערת מלטעון טענות כגון דא, ודומה, כך נטען, כי נסיונותיה של המערערת הם להשיג כספים, אשר אינם ברי-איזון, בעיקר שעה שהמערערת "ישבה על הגדר" (ס' 32 לכתב התשובה לערעור) עד למתן ההכרעה בבית המשפט העליון, ורק אז הגישה את התביעה לאיזון משאבים.

     

    עוד נטען, כי הואיל והמערערת טוענת לשותפות בזכויות, הרי שעל-פי הוראות החוק עליה להיות שותפה גם לחובות המשיב. חובות, כך נטען, אשר מהם התנערה המערערת, וראתה את כלל ענייניהם הרכושיים של הצדדים כסגורים וחלוטים.

     

    עוד ובנוסף נטען, כי בין המשיב לבין המערערת בוצעה חלוקת רכוש על-פי הסכמותיהם, אשר אף ניתן לגביהם תוקף של פסק-דין בבית-הדין השרעי בעת מתן תשלום המוהר של המערערת.

     

    לטענת המשיב, אין מקום להתערב בפסק-דינו של בית משפט קמא, אשר פירט בצורה ברורה ונרחבת את התוצאה אליה הגיע. פסק-דינו של בית משפט קמא, כך נטען, לא רק מבוסס על התשתית הראייתית שהונחה בפניו, אלא שהוא אף נסמך על הוראות החוק והפסיקה בכל הנוגע לחלוקת הרכוש, לרבות היותם של שיקולי צדק והוגנות אבני-בוחן בהכרעות מסוג זה. לפיכך, לדעת המשיב, יש לדחות את הערעור.

     

14. בדיון שנערך בפנינו ביום 04.07.2022, חזרו הצדדים על טיעוניהם.

     

    בא-כוח המערערת הדגיש, כי בית משפט קמא עשה שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, הגם שלא הונחה בפניו בקשה לעשות כן. אמנם, כך נטען, בכתב ההגנה עלתה טענה כללית, אולם טענה זו נזנחה בסיכומים. לחלופין, כך נטען, בית המשפט קמא עסק בשיקול שאינו קיים בחוק ואף לא הוכר בפסיקה לעניין השימוש בסעיף 8(2) – השיהוי בהגשת התביעה.

     

    עוד נטען, כי לא זו בלבד שהמערערת סבלה מאלימות של המשיב, אלא שהיא אף נזרקה מביתהּ יחד עם שלוש בנותיה הקטינות, אותן היא מפרנסת לבדה, ולכן לא ברור מהי אותה השקעה נדרשת שהתבקשה על-ידי בית משפט קמא. בנוסף נטען, כי השקעתו הכספית של המשיב הייתה האגרה, אותה שילם, ואשר הושבה לו, כפי קביעת בית המשפט העליון.

     

    מנגד טענה באת-כוח המשיב, כי כספי הפרס השתלמו רק כתוצאה מהפעולות שהמשיב עשה יחד עם אחיו ואביו על-מנת להשיג כספים לניהול ההליכים בבתי המשפט, מאמץ בו לא לקחה המערערת כל חלק – נהפוך הוא – המערערת, כך נטען, המתינה על הגדר עד שיתגבש הפרס באופן שנעדר תום-לב.

     

    התגבשות הזכות, כך נטען, נוצרה רק לאחר הגירושין, וסוגיה זו כלל לא עלתה במסגרת התביעות שהוגשו לבית-הדין השרעי. המערערת, כך נטען, לא הזכירה סוגיה זו הואיל והיו קשורות אליה חובות בלבד, אשר בהן נשא המשיב לבדו. בנוסף נטען, כי בין הצדדים קיים הסכם, במסגרתו שילם המשיב למערערת מוהר, והתביעה מושא הערעור מהווה מקצה שיפורים לאותו הסכם.

     

    עוד נטען, כי הצדדים התגרשו בשנת 2016, ושם הגיעו להבנות, לפיהן נושא המשיב בכלל החובות בסך של כ- 270,000 ₪. המאמץ המשמעותי שעשה המשיב, כך נטען, נעשה לאחר גירושי הצדדים, ולפיכך אין מדובר במאמצים משותפים.

     

    דיון והכרעה

     

15. לאחר שנתתי דעתי לכל החומר הרלוונטי, לפסק-דינו של בית משפט קמא, לטיעוניהם של באי-כוח הצדדים בכתב ובעל-פה, מסקנתי, היא, שדין הערעור להתקבל חלקית, וכך אציע לחבריי.

     

16. ההכרעה בענייננו נטועה בשאלה אם זכאית המערערת למחצית מכלל הכספים נטו אותם יקבל המשיב בגין הפרס, עת היו הצדדים נשואים זה לזו (הסכום נטו = הסכום שיקבל בקיזוז החובות והתשלומים הקשורים בהם נשא או ישא בגין הפעולות וההליכים בהם נקטו השלושה לאחר המועד הקובע – מועד הקרע, לשם הכרה בזכותם לקבלת הפרס) או שמא יש לסטות מן הכלל וליישם בענייננו את החריג ולקבוע חלוקה שונה של כספי הפרס נטו וזאת הואיל ובין היתר, בעת ניהול חלק מן ההליכים המשפטיים, ובעיקר בעת מתן פסק-דינו של בית המשפט העליון, היו הצדדים גרושים.

     

     

17. סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע מהו נכס בר איזון ומאמץ ביחס אליו את הכלל של חלוקה חציונית:

     

    "(א)עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

    (1)נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

    (2)גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;

    (3)נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.

    (ב)בפקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג יבואו, לענין הזכות, לאיזון המשאבים, יורשיו במקומו.

    (ג)בסעיף זה, "כלל נכסי בני הזוג" – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות". (ההדגשה אינה במקור).

     

     

    יוצא איפוא, וכפי שקבע, בצדק, בית משפט קמא, כספי הפרס הם נכס בר-איזון, כך שהמערערת זכאית לתבוע את זכותהּ לאיזון משאב זה במסגרת האיזון הכולל, ואין נפקא מינה אם מדובר בכספי הגרלה, זכייה או פרס, כבענייננו.

     

    אפנה בעניין זה לדבריו של כב' השופט ש. שוחט ב-תמ"ש 74231-99 ר.ב.א. נ' א.ב.א (01.04.2001), פסקה 6:

     

    "אין ולא יכולה להיות מחלוקת שכספי זכייה של מי מבני הזוג, בלוטו או בפייס וכיוצ"ב, במהלך החיים המשותפים, מהווים הם רכוש משותף או נכס בר איזון, בין אם נרכש הכרטיס הזוכה מחשבון משותף, מחשבון פרטי של מי מבני הזוג ובין אם מדובר במנוי קבוע שהתשלום החודשי עבורו משולם מחשבון משותף או פרטי של אחד מבני הזוג.... משום כך אין מקום לדעתי, מקום והזכייה היתה במהלך חיים משותפים תקינים כשאין מחלוקת לתחולתה של חזקת השיתוף לקבוע, כי זכייתו של בן זוג בכספי הגרלה, זכייה פרטית היא ועל בן הזוג האחר לעבור את מבחן השימוש שנעשה בכספים אלה כמלמד על שיתופו בהם. זכה הבעל - זכתה האשה וההיפך. כך גם במהלך חיי הנישואין של בני זוג החוסים תחת כנפיו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון")....העולה מהמקובץ הוא שכספי זכייה בהגרלה של אחד מבני הזוג, במהלך חיים משותפים ,משותפים הם או ברי איזון הם לשני בני הזוג אלא אם הוכח אחרת ע"י בן הזוג הזוכה על פי הכללים של הילכת השיתוף ו/או הקריטריונים של חוק יחסי ממון . אין בכספים אלה כשלעצמם, משום הולדתם בהגרלה ,כדי להפכם לפרטיים של בן הזוג הזוכה".

     

    לפיכך, סבורני, כי יש לאמץ את קביעתו של בית משפט קמא, בפסקה 37 לפסק-דינו:

     

    "לסיכום פרק זה, ומשנדחתה טענת המתנה, יש לקבוע שכספי הפרס הם נכס בר-איזון, הם הצטברו במהלך תקופת הנישואין והתובעת זכאית למחצית משווים מתוקף סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון".

     

18. מנקודה זו, סבור אני, כי שגה בית משפט קמא עת הגיע למסקנה המשפטית, ולפיה יש ליישם בענייננו את החריג לכלל האמור, על דרך פניה להוראת סעיף 8 לחוק יחסי ממון.

     

    סעיף 8 לחוק יחסי ממון קובע כך:

     

    "ראה בית המשפט או בית-הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

    (1)לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;

    (2)לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;

    (3)לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שוויים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שוויים במועד מוקדם יותר שיקבע;

    (4)לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע". (ההדגשה אינה במקור).

     

    סבור אני, כי המקרה שבפנינו אינו מצוי בגדרי החריג לכלל, ולפיכך יש לחלק את סך הנטו של הפרס באופן שווה בין המערערת לבין המשיב, ובד-בבד לפסוק למשיב שיעור מסוים מסכום הפרס, אשר יתקזז מחלקה של המשיבה, עבור מאמציו, שלאחר המועד הקובע, לקבלת הפרס, ואפרט.

19. ראשית, על אף שבעת חקיקת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון הסמיך המחוקק את בתי המשפט לפעול בניגוד לברירת המחדל, באופן המאפשר חלוקה בלתי-חציונית של הרכוש, אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות לעשות כן, עמד בית המשפט העליון, בפסיקה עקבית וארוכת-שנים, על הצורך בשימוש במשורה בהוראת חוק זו, וזאת, בין היתר, על-מנת "לאפשר שוויון הזדמנויות מהותי לבן הזוג "החלש", כלשונו של כב' המשנה לנשיאה, השופט נ. הנדל.

    אפנה בעניין זה לדבריו ב-בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני (07.01.2014), פסקה 2:

     

    "....שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בסעיף נועד לשימוש במקרים מיוחדים בהם ההסדר הכללי בחוק עשוי להוביל לתוצאות שאינן רצויות ולאי צדק ברור (רוזן-צבי, 352). כבר נאמר על-ידי בית משפט זה כי סעיף 8 מאפשר לערכאות השיפוטיות גמישות רבה לערוך איזון נכסים הוגן על פי שיקולים כלכליים ואחרים (עניין יעקובי, 614). ויודגש – איזון הוגן, אף שאינו שווה. הסעיף משמש פתח להעניק יותר מאשר שווי מחצית הרכוש לצד הנזקק תוך התחשבות בשיקולים כלכליים ואחרים (שם, שם). ברירת החלוקה הלא חציונית של הנכסים מכוח סעיף 8(2) לחוק נועדה למנוע תוצאה בלתי שוויונית ושאינה צודקת ולאפשר שוויון הזדמנויות מהותי לבן הזוג "החלש" (בג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, [פורסם בנבו] חוות דעתו של השופט י' עמית (26.10.11)). הוצגה הגישה לפיה הסדר החלוקה צריך להתמקד לאו דווקא בחלוקה שווה בשווה; אלא חלוקה שתקנה לכל אחד מבני הזוג שוויון הזדמנויות בחיים שלאחר הפירוד, כך שכל אחד כשלעצמו יוכל לבנות את עתידו (ש' שוחט "הלכת השיתוף - מחלוקה שווה לשוויוניות בחלוקה" ספר שמגר ג 731, 739 (תשס"ג)). תכליתו של סעיף 8 הינה לאפשר לבית המשפט לסטות מההסדר בסעיף 5 כדי לקיים את העקרונות המנחים שעומדים ביסודו של ההסדר – שוויון ואוטונומיה – גם במקרים המיוחדים. נדמה כי שיקולי מדיניות תומכים בחלוקה מחצה על מחצה של נכסי בני הזוג, לא רק כדי לשקף את השוויון, אלא גם על מנת לקדם אותו..."

     

    יישום הוראת סעיף 8 לחוק יחסי ממון בענייננו, אינו עומד בקנה אחד עם התכליות המצויות בבסיס הוראת חוק זו, שעה שמפסק-דינו של בית משפט קמא עולה, כי השימוש לא נעשה על-מנת "לאפשר שוויון הזדמנויות מהותי לבן הזוג "החלש", וזאת אף בשים-לב לקביעותיו שלו עצמו.

     

    ר' פסקה 46 לפסק-הדין קמא:

     

    "הצדדים היו הורים ל 3 בנות קטינות, הנתבע עבד לסירוגין בעבודות מזדמנות והתובעת לא עבדה. הצדדים צברו חובות ונעזרו באמהּ של התובעת לסילוק חובות ולשם ההוצאות השוטפות. לאמור שהתובעת לא נחה על זרי הדפנה והיא והקטינות חיו בדוחק והיו סמוכות על שולחנה של אמהּ".

     

    בהמשך, פסקה 75:

     

    "....התובעת יצאה את הבית להתגורר בבית הוריה עם הקטינות...."

     

    ובהמשך, פסקה 86:

     

    "בית המשפט סבור עוד שעל חלקהּ של התובעת להלום גם את טובתן הנוכחית והעתידית של הקטינות אשר מצויות תחת אחריותה הבלעדית כמעט של התובעת, ויש להעניק בידה את האפשרות הריאלית לייחד כספים אלה, או חלקם גם לטובת הקטינות, וזאת מבלי להסתמך על רצונו או יכולתו של הנתבע לעשות כן". (ההדגשה אינה במקור).

     

20. שנית, מקריאה מעמיקה של כתבי-הטענות של הצדדים, אשר הונחו בפני בית משפט קמא עולה, כי בעוד שבכתב-ההגנה טען המשיב באופן כללי, וכלשונו "לחלופי חלופין", כי בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק יחסי ממון יש לקבוע "שזכותו של הנתבע בכספים תוחרג לחלוטין מנכסי האיזון" (ס' 51 לכתב-ההגנה), הרי שבסיכומיו, לא חזר המשיב על טענה זו, וזו נזנחה על-ידו.

     

    לפיכך דומה, כי בענייננו, גם מן הטעם "הטכני-פרוצדורלי", לא ניתן לעשות שימוש בהוראת סעיף 8 הואיל וזו קובעת, כי "ראה בית המשפט או בית-הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג" ...." – בענייננו, כאמור, לא הונחה בפני בית משפט קמא בקשה מעין זו.

     

21. שלישית – וזה העיקר, סבור אני, כי הטעמים שהובילו את בית משפט קמא לעשות שימוש בהוראת סעיף 8(2), אינם עומדים בקנה אחד עם הוראות החוק ועם פסיקת בית המשפט העליון.

     

    בענייננו קבע בית משפט קמא, בפסקה 77 לפסק-דינו, כי:

     

    "בית המשפט עמד על הנסיבות המהוות "נסיבות מיוחדות" שתצדקנה שימוש בהוראות סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון: המאמצים שהיו כרוכים במימוש הזכות; השיהוי הניכר בו נקטה התובעת והגשת התביעה רק לאחר פסק העליון; חוסר המעש המתמשך מצד התובעת; המצג מצד התובעת וההסתמכות מצד הנתבע. מבלי לגרוע מאלה, בית המשפט מוצא שיש בכל הנסיבות יחדיו כדי ללמד על מידה של חוסר תום לב מצד התובעת. בתמצית נציין שהתובעת לא האמינה באפשרות שכספי הזכייה ישולמו ולא עמדה באופן כלשהו על זכותה, או אף שמרה על זכותה לעתיד, ומשכה ידה כליל מעיסוק בסוגיה. התובעת לא שינתה מצבה לרעה, לא לקחה על עצמה סיכונים לשם מימוש כספי הזכייה, ולא לקחה חלק במימון היבט כלשהו של ההליכים – שכר טרחה ו/או תשלום אגרות והוצאות משפט אחרות. מיד עם מתן פסק העליון כאמור, 3.5 שנים לאחר גירושי הצדדים, עמדה לראשונה על קבלת חלקה בכספי הזכייה. בית המשפט סבור שאין להלום התנהלות זו מצד בעל דין עם חובת תום הלב. גם זכות הגישה לערכאות וניהול הליך משפטי כפופים לחובת תום הלב, והתנהלות התובעת מלמדת שמחד גיסא לא ראתה לנכון לקחת חלק במאמצים הכרוכים במימוש הזכות והסיכונים המתלווים לכך, אך מאידך גיסא עלתה אל שערי בית המשפט מיד עם מתן פסק העליון כדי לעמוד על חלקהּ".

     

    אין בידי לקבל מסקנות משפטיות אלו, ואנמק:

     

    • הוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון קובעת, כי על בית המשפט לשקול, עת עושה הוא שימוש בהוראה זו "בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג" - ודומני, כי לא ניתנה הדעת באופן מספק וראוי לשיקולים אלו.

       

    • פסיקת בית המשפט העליון עמדה על כך שאין לאשם כל נפקות לעניין זכויותיו של מאן-דהוא בנכסים שנצברו במהלך נישואיו.

       

      אפנה לדבריה של כב' השופטת מ. נאור ז"ל ב-בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פ"ד סג(1) 271, פסקה 10:

       

      "נקבע (ברוב דעות) כי "נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף" [ההדגשה הוספה, מ.נ.]. ב-ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, פ"ד מג(3) 205 (1989) (להלן: עניין זיסרמן) נקבע כי "לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף, ואין המשיב מאבד זכויות הקנין שרכש במהלך הנישואין אף אם הוא, לצורך ההנחה בלבד, האשם היחיד בפירוק השיתוף". ב-ע"א 819/94 לוי נ' לוי, פ"ד נ(1) 300, 304 (1996) וב-בג"ץ 1135/02 וזגיאל נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נו(6) 14 (2002) חזר בית משפט זה על הקביעות האמורות. הנה כי כן, אף אם נניח, כטענת המשיב 2, כי העותרת היא האשמה היחידה בפירוק השיתוף, הרי שאין הדבר מצדיק פגיעה למפרע בזכויותיה ברכוש המשותף שנצברו עד לאירוע".

       

      וכן לדבריו של כב' המשנה לנשיאה , השופט א. ריבלין, שם:

       

      "סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, מקנה שיקול דעת לבית המשפט ולבית הדין לסטות מעיקרון החלוקה השוויונית בין בני הזוג בנסיבות מיוחדות. נקבע כבר – כפי שציינה חברתי – כי סעיף 8 מאפשר גמישות בחלוקת הנכסים בהתאם לשיקולים כלכליים ואחרים. אך גם לגמישות זו יש כמובן גבולות".

       

      וכן אפנה לדבריה של כב' השופטת ד. ברק-ארז ב-בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני (07.01.2014) (להלן: "עניין פלונית"), פסקה 24:

       

      "חוק יחסי ממון נועד להסדיר את חלוקת הרכוש בין בני הזוג באופן שהעמיד במרכזו את המאמץ הכלכלי המשותף שלהם במסגרת היחידה המשפחתית. ההסדר שבחוק ביקש, בעיקרו של דבר, לנטרל שיקולים הנוגעים לאשם במערכת היחסים הזוגית, בהתחשב בתכליתו הכלכלית של החוק. בהתאם לכך, פסק בית משפט זה כי בגידה במערכת היחסים הזוגית אינה מהווה "נסיבה מיוחדת" המצדיקה חריגה מאיזון המשאבים השוויוני (בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים [פורסם בנבו] (8.10.2008) (להלן: עניין פלונית)), כפי שאף נפסק בעבר גם בכל הנוגע להלכת השיתוף (ע"א 264/77 דרור נ' דרור, פ"ד לב(1) 829 (1978); ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, פ"ד מג(3) 205 (1989))". (ההדגשה אינה במקור).

       

      בענייננו, כאמור, סבר בית משפט קמא, כי הנסיבות המיוחדות בעטין יש לעשות שימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון הם: "המאמצים שהיו כרוכים במימוש הזכות; השיהוי הניכר בו נקטה התובעת והגשת התביעה רק לאחר פסק העליון; חוסר המעש המתמשך מצד התובעת; המצג מצד התובעת וההסתמכות מצד הנתבע. מבלי לגרוע מאלה, בית המשפט מוצא שיש בכל הנסיבות יחדיו כדי ללמד על מידה של חוסר תום לב מצד התובעת".

       

      אין בידי לקבל, כי סיבות אלו מובילות לתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, ולפיה יש לעשות שימוש בהוראת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון.

       

      כאמור, אין "להעניש" את המערערת על התנהלות זו באמצעות פגיעה בזכותה לאיזון, שעה שבית משפט קמא עצמו קבע, כי "יש לקבוע שכספי הפרס הם נכס בר-איזון, הם הצטברו במהלך תקופת הנישואין והתובעת זכאית למחצית משווים מתוקף סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון".

       

      בעניין פלונית, הדגישה כב' השופטת ד. ברק-ארז את המקרים הקיצוניים בהם ניתן יהיה לעשות שימוש בהוראת סעיף 8 לחוק יחסי ממון, בעטיה של התנהלות אחד מבני הזוג, וברי, כי ענייננו רחוק כמרחק מזרח ממערב מן הדברים שנאמרו שם, בפסקה 42:

       

      "כאמור, אין אנו נדרשים להכרעה רחבה שעניינה מידת ההתחשבות בהפעלתה של אלימות קשה במסגרת שיקול הדעת המסור לבית המשפט לפי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, אולם חשוב להדגיש, כי ככל שעמדה זו תתקבל, היא תהיה שמורה למקרים קיצוניים יחסית, שבהם ראוי יהיה לומר כי בן הזוג התוקף איין למעשה את אנושיותו של זולתו".

       

      בנוסף, איני סבור, כי ניתן לקבוע מסמרות באשר להעדר תום-ליבהּ של המערערת או שיהוי בו נקטה עת "לא האמינה באפשרות שכספי הזכייה ישולמו ולא עמדה באופן כלשהו על זכותה, או אף שמרה על זכותה לעתיד, ומשכה ידה כליל מעיסוק בסוגיה. התובעת לא שינתה מצבה לרעה, לא לקחה על עצמה סיכונים לשם מימוש כספי הזכייה, ולא לקחה חלק במימון היבט כלשהו של ההליכים – שכר טרחה ו/או תשלום אגרות והוצאות משפט אחרות. מיד עם מתן פסק העליון כאמור, 3.5 שנים לאחר גירושי הצדדים, עמדה לראשונה על קבלת חלקה בכספי הזכייה", כאמור בפסקה 77 לפסק-דינו של בית משפט קמא הואיל וכפי שעולה בבירור מן התשתית הראייתית, לא היו לצדדים נכסים אחרים בגינם יכולה הייתה המערערת לתבוע, וממילא עד מתן פסק-דינו של בית המשפט העליון, מדובר היה בזכות תיאורטית, שהגם שנולדה בעת שהצדדים היו נשואים, היא זכתה להכרה וגושפנקה רק בעת מתן פסק-דינו של בית המשפט העליון.

       

      עוד ובנוסף אדגיש, כי ראוי להתייחס לאותם המאמצים ופעולות בהם נקט המשיב על-מנת לממש את הפרס ולהכיר בזכות השלושה לקבלו, לאחר סיום חייהם המשותפים של הצדדים, ולאחר מועד הקרע ולכמתם כספית, אולם אין לעשות זאת באמצעות שימוש שגוי בהוראות סעיף 8 לחוק יחסי ממון, וזאת, בין היתר, על-מנת שלא להפוך את היוצא מן הכלל ל – כלל, ובשים-לב לכך שחלקם של המאמצים שהושקעו על-ידי המשיב נעשו לאחר מועד הקרע, ולפיכך כלל אינם מצויים בגדרי סעיף 8 לחוק יחסי ממון.

       

      בענייננו, ובשים-לב למועדים המפורטים להלן, כפי שצוינו בפסק-דינו של בית משפט קמא, מאמצים אלו נטועים בעיקר בניהול התביעה בבית המשפט המחוזי בשנים 2015-2016, עד למתן פסק-דינו ב-08.06.2016, ובהמשך בהתעקשותו של המשיב (התעקשות השלושה) שלא להשלים עם פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, והגשת ערעור לבית המשפט העליון.

       

      ר' פסקה 74 לפסק-דינו של בית משפט קמא:

       

      "18.2.2016 החלטת ביה"ד השרעי וגירושי הצדדים;

      8.6.2016 דחיית התביעה השניה;

      14.8.2016 הגשת הערעור לבית המשפט העליון;

      3.6.2019מתן פסק העליון;

      4.6.2019 הגשת בקשת התובעת ליישוב סכסוך;

      18.6.2019 הגשת בקשה לדיון נוסף ולעיכוב ביצוע ע"י המדינה;

      5.8.2019 דחיית הבקשה לדיון נוסף".

       

      יובהר, כי המאמצים שנעשו על-ידי המשיב לפני מועד הקרע ב-2015 (מועד בו הוגשה התביעה למזונות ולצו הגנה), אינם יכולים להיזקף לזכותו בלבד, כאשר מנגד, המשיבה תרמה את תרומתהּ לתא-המשפחתי, כפי שתואר לעיל, ובאשר למועדים אלו אין כל מקום לעשות שימוש בהוראת סעיף 8 לחוק יחסי ממון.

       

22. על יסוד כל האמור לעיל סבור אני, כי חלקו של המשיב יהא גבוה מחלקה של המערערת, בשיעור המגלם אותה תרומה ומאמץ (מעבר לכספיים) אשר נעשו על-ידי המשיב לאחר מועד הקרע.

     

    יוער, כי במהלך הדיון שהתקיים לפנינו טען המשיב כי במעמד הגירושין הוא נטל על עצמו לשאת במלוא החובות המשותפים, אשר לטענתו הסתכמו ב-270,000 ₪, כאשר המערערת היתה אמורה לשאת במחציתם. המערערת כפרה בטיעון זה ובקיומן של חובות משותפים.

    מאחר וסוגיה זו עלתה במהלך הדיון לפנינו, מצאתי לקבוע, לאור הצהרתו של המשיב, כי בכל החובות המשותפים, ככל שהיו במועד הקרע, ישא הוא לבדו.

     

23. לאור המקובץ סבור אני, כי יש לקבוע ששיעור של 28% מסך הסכום שיתקבל לידי המשיב, אינו בר-איזון, ולפיכך יועבר לידיו בלבד, וזאת נוכח המאמצים המפורטים לעיל, אשר נעשו על-ידי המשיב לאחר מועד הקרע.

     

    בנוגע ליתרה, בשיעור של 72%, יש לקבל את ערעורהּ של המערערת באופן שייקבע, כי היא זכאית למחציתו, היינו, המשיב ישלם למערערת סכום השווה ל-36% מן הסכום נטו שהתקבל או יתקבל לידיו, וכך אציע לחבריי.

     

    לסיכום – אציע לחברי לקבל את ערעורהּ של המערערת באופן שייקבע, כי היא זכאית למחצית מן הסכום נטו שיתקבל אצל המשיב בגין חלקו בפרס, לאחר קיזוז חלקו העודף שאינו בר איזון בשיעור 28% בגין מאמציו לאחר הקרע. על כן, המשיב ישלם למערערת סכום השווה ל 36% מן הסכום נטו שהתקבל או יתקבל לידיו.

     

    לעניין חישוב הסכום נטו, אציע לחברי לאשר את ההסכמה שהתקבלה מן הצדדים בסוגיה זו, במסגרת הדיון שנערך בפנינו ביום 04.07.2022 (ר' פרוט' הדיון, עמ' 3, שו' 10-15): "....לאחר תשלום שכ"ט, הוצאות משפט והחזרים שונים ככל שיחויב בהם במסגרת התדיינות שמתקיימת אל מול צדדי ג', עורכי הדין שיצגו את המשיב ואת אחיו אל מול המדינה, לרבות אותו צד ג' ששילם בשעתו את האגרה ואיתו נערך הסכם....".

     

24. כן אציע, כי המשיב יישא בהוצאות המשיבה בסך של 10,000 ₪.

     

    סארי ג'יוסי, שופט [אב"ד]

     

     

     

     

     

     

    השופטת ע. אטיאס

     

    אני מסכימה.

    	עפרה אטיאס, שופטת

     

     

     

    השופט נ. סילמן

     

    אני מסכים.

     

    ניצן סילמן, שופט

     

     

     

     

     

     

    הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ס. ג'יוסי [אב"ד].

     

    המשיב יישא בהוצאות המשיבה בסך של 10,000 ₪.

     

    פסק-הדין מותר לפרסום בהשמטת שמות ופרטים מזהים.

     

    ניתן היום, כ"א אב תשפ"ב, 18 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.

    סארי ג'יוסי, שופט [אב"ד]	עפרה אטיאס, שופטת	ניצן סילמן, שופט