פס"ד של העליון בנושא טעות בצוואות הדדיות

השופט אלכס שטיין:

בקשת רשות הערעור

בקשת רשות הערעור המונחת לפנינו מעוררת שאלות משפטיות נכבדות הנוגעות למוסד הצוואות ההדדיות, וכן לדוקטרינת הטעות בצוואה ותוצאותיה.

1.  

   עסקינן בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע (השופטים א' ואגו, ס"נ, י' פרסקי וג' גדעון), אשר ניתן ביום 9.2.2024 בעמ"ש 77987-05-23 ובעמ"ש 15722-06-23 (להלן, בהתאמה: בית המשפט המחוזי ופסק הדין במחוזי), במסגרתו נדחה ערעורם של המבקשת והמשיב 3 על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אשדוד (השופטת כ' חדד), אשר ניתן ביום 16.4.2023 בגדרי ת"ע 60768-07-18; ת"ע 60840-07-18; ת"ע 61049-07-18; ות"ע 61124-07-18 (להלן: בית המשפט לענייני משפחה ופסק הדין קמא, לפי העניין). במסגרת פסק הדין קמא נדחו התנגדויות לקיום צוואה מאוחרת שנערכה על ידי אביהם המנוח של בעלי הדין (להלן: המנוח) ביום 20.12.2017 (להלן: הצוואה המאוחרת או צוואתו המאוחרת של המנוח); כמו כן נדחתה בקשה לקיום צוואת המנוח מיום 6.5.1996 (להלן: הצוואה המוקדמת או צוואתו המוקדמת של המנוח) והתקבלה בקשה לקיום הצוואה המאוחרת.

    

   המבקשת – א' (להלן: א') – טוענת שצוואתו המאוחרת של המנוח אינה תקפה ומבקשת מאתנו שנכריז על בטלותה ונקבע את תוצאות הבטלות. בתוך כך, מבקשת מאתנו א' כי נכריז על תקפותה של הצוואה המוקדמת ונורה על אכיפתה וכן על אכיפת הצוואה שערכה אמם המנוחה של בעלי הדין במקביל לצוואה מוקדמת זו. המשיב 3 – י' (להלן: י') – מצטרף לטענותיה של א'. המשיבות 2-1 – ד' ו-ר' (להלן, בהתאמה: ד' ו-ר') – מבקשות מאתנו כי נדחה טענות אלו, יחד עם הבקשה כולה, ונותיר את פסק הדין קמא ואת פסק הדין במחוזי על כנם.

    

   הרקע לבקשה

    

   בעלי הדין הם ילדיהם של המנוח – מ.מ.ה. ז"ל – ושל רעייתו א.ה. ז"ל (להלן: המנוחה). המנוח והמנוחה ייקראו יחדיו המנוחים.

    

   ביום 6.5.1996 ערכו המנוחים, בד-בבד, שתי צוואות בכתב-ידם – זאת של המנוחה וזאת של המנוח – אשר הופקדו, בו-זמנית, בבית המשפט המחוזי. צוואת המנוחה מיום 6.5.1996 תיקרא צוואת המנוחה; ואילו צוואת המנוח מיום 6.5.1996 כבר כיניתי בשם הצוואה המוקדמת או צוואתו המוקדמת של המנוח. שתי הצוואות הללו כללו בתוכן הוראות כמעט זהות – לענייננו, זהות לחלוטין. הצוואות קבעו כי המנוח והמנוחה מצווים את כלל רכושם זל"ז בפטירתו של אחד מהם (להלן: הנפטר הראשון). כמו כן קבעו הצוואות כי אחרי פטירתו של בן הזוג שנשאר בחיים וירש את עיזבון הנפטר הראשון (להלן: הנפטר השני), ארבעת ילדיהם של בני הזוג – בעלי הדין דכאן – יחלקו ביניהם את הרכוש שייוותר בידי הנפטר השני, כולל הרכוש אשר הגיע לידיו כיורש או כיורשת של הנפטר הראשון, בחלקים שווים. הצוואות אסרו על בני הזוג – אהדדי – על העברת זכויות בנכסים שהנפטר השני ירש מהנפטר הראשון במהלך חייו של הנפטר השני. נוסף על כך, בכל אחת מהצוואות נקבעה הוראה השומרת על זכותו של בן הזוג לבטל את צוואתו-שלו, לשנותה או להוסיף עליה (להלן: ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות).

    

   כאן המקום להציג את ההוראות הרלבנטיות שבשתי הצוואות הללו (להלן: הצוואות ההדדיות), כפי שנוסחו על ידי המנוחים:

2.  

3. צוואת המנוחה

   "בעלי [המנוח – א.ש.] ינהל הכל כמו שיראה בעיניו: אבל לא להעביר שום דבר רק אחרי פטירתו.

   אחרי פטירתו יחולקו כל דבר לכל אחד מהילדים שלנו: [י' ר' א' ד' – א.ש.] שווה בשווה [...]

   הנני שומרת לעצמי את הזכות לבטל שטר צוואה זה אם ארצה בכך או לשנותו או להוסיף עליו בכל שארצה".

4.  

   הצוואה המוקדמת של המנוח

   "אשתי [המנוחה – א.ש.] תנהל הכל כמו שיראה בעיניה: אבל לא להעביר שום דבר רק אחרי פטירתה.

   אחרי פטירתה יחולקו כל דבר לכל אחד מהילדים שלנו: [י', ר', א', ד' – א.ש.]. שווה בשווה [...]

   הנני שומר לעצמי את הזכות לבטל שטר צוואה זה אם ארצה בכך או לשנותו או להוסיף עליו בכל שארצה".

5.  

   המנוחה נפטרה ביום 23.10.2017. כחודשיים לאחר מכן, ביום 20.12.2017, המנוח ערך צוואה נוספת – היא הצוואה המאוחרת – ובגדרה הוריש את כל רכושו, וכן את הרכוש שירש מהמנוחה, לשתיים מבנותיו, ד' ו-ר' (המשיבות 2-1), למעט סך של 700,000 ש"ח, אותו הוריש המנוח לבנו י' (המשיב 3), וסך של 600,000 ש"ח, אותו הוריש המנוח לבתו א' (המבקשת).

    

   המנוח נפטר כארבעה חודשים לאחר מכן, ביום 21.4.2018.

    

   ההליכים בפני בית המשפט לענייני משפחה

    

   בפני בית המשפט לענייני משפחה נדונו בקשתה של א' לקיים את הצוואה המוקדמת; בקשתן של ד' ו-ר' לקיים את הצוואה המאוחרת; וכן התנגדויות לקיום הצוואה המאוחרת שהגישו א' ו-י'.

    

   בפסק הדין קמא קבע בית המשפט לענייני משפחה כי צוואת המנוחה והצוואה המוקדמת הינן צוואות הדדיות. בית המשפט לענייני משפחה הטעים בפסק דינו כי סעיף 8א לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן גם: החוק), מסדיר את עניינן של צוואות הדדיות, לרבות אופן ביטולן. ברם, סעיף זה הוסף לחוק הירושה בתיקון מספר 12 אשר נעשה בשנת 2005; וכאמור בסעיף 2 לתיקון זה, הוראותיו אינן באות לפגוע בתוקפן של צוואות שנעשו לפני כניסתו לתוקף (ראו: חוק הירושה (תיקון מס' 12), התשס"ה-2005, ס"ח 714 (להלן: התיקון)). לפיכך, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי סעיף 8א לחוק אינו חל על צוואות שנערכו לפני התיקון, כדוגמת צוואת המנוחה וצוואתו המוקדמת של המנוח. על צוואות אלה, כך נקבע, חלה ההלכה הפסוקה שעניינה צוואות הדדיות אשר קדמו לתיקון. הלכה זו נקבעה, בין היתר, בפסקי הדין שניתנו בע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון, פ"ד נג(5) 703 (1999) ובבע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל, פ"ד סב(1) 601 (2007) (להלן: הלכת זמיר), אשר קבעו – ביחס לצוואות הדדיות של בני זוג – כי מקום בו כוללת הצוואה הוראה המותירה בידי המצווה את החופש לשנות את צוואתו, אין לקרוא לתוך צוואה הדדית הגבלה על חירותו של אחד מבני הזוג לבטל או לשנות את צוואתו אחרי מות בן זוגו. בהתבססו על הלכת זמיר ועל ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות – שכאמור נכללה בכל אחת מהצוואות ההדדיות – בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המנוח היה רשאי לשנות או לבטל את הצוואה המוקדמת שלו אחרי פטירת המנוחה. בהקשר זה, באשר להוראה בצוואת המנוחה אשר קבעה כי "בעלי [...] ינהל הכל כמו שיראה בעיניו: אבל לא להעביר שום דבר רק אחרי פטירתו" – נקבע כי מדובר, לכל היותר, במגבלה על העברת רכוש בחיי המנוח שאינה שוללת ואינה מגבילה את חירותו לצוות.

    

   עוד קבע בית המשפט לענייני משפחה – קביעה שהכריעה את גורל ההליך שלפניו – כי ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות עולה כדי "הוראה אחרת" במובנו של סעיף 53 לחוק הירושה. בהתאם לכך, נקבע כי "הוראה אחרת" זו שוללת את תחולת ההסדר של יורש-אחר-יורש, המעוגן בסעיף 42 לחוק, על שתי הצוואות ההדדיות.

6.  

7. במסגרת ההסדר של יורש-אחר-יורש, המצווה מקנה את עיזבונו לזוכה הראשון באופן שמחייב זוכה זה להוריש את כל אשר יישאר מרכושו של המצווה במותו של הזוכה הראשון – לזוכה השני, אשר ייכנס לנעליו של הזוכה הראשון אחרי פטירתו (ראו: סעיף 42(א) לחוק). בגדרו של הסדר יורש-אחר-יורש, הזוכה הראשון אינו יכול לגרוע מזכותו האמורה של הזוכה השני על ידי עריכת צוואה משל עצמו אשר מדירה את הזוכה השני מרכושו של יוצר ההסדר (ראו: סעיף 42(ב) סיפא לחוק). הווה אומר: אילו ההסדר שיצרה צוואת המנוחה סווג כיורש-אחר-יורש, המנוח לא יכול היה לגרוע בצוואתו המאוחרת מזכויותיהם של ילדיו ביחס לרכוש בו זכה מכוח צוואת המנוחה. דא עקא, סעיף 53 לחוק הירושה מאפשר למצווה להורות בצוואתו כי ההסדר של יורש-אחר-יורש, הקבוע בסעיף 42 לחוק (למעט סעיף 42(ד) לחוק), לא יחול עליה.

8.  

9. כאמור, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הצוואות ההדדיות הכילו בתוכן "הוראה אחרת": היא ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות לכל אחד מבני הזוג. בהתאם לכך, בית המשפט לענייני משפחה קבע בפסק דינו כי ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות, אשר נקבעה בכל אחת מהצוואות ההדדיות, הותירה בידי כל אחד מהמצווים כוח משפטי לשנות את צוואתו שלו בהתאם לרצונו בכל עת. בית המשפט לענייני משפחה הטעים כי מאחר שמדובר בצוואות הדדיות, שהוראותיהן הן תמונת ראי זאת של זאת; ומאחר ששני המנוחים ידעו כי נשמרת הזכות לכל אחד מהם לשנות את צוואתו ואף לבטלה – הרי שכל אחד מהם ידע שהאחר יהא רשאי לשנות או לבטל את צוואתו בכל עת. מטעם זה, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המנוח היה רשאי לשנות את הצוואה המוקדמת שלו גם בהתייחס לרכוש אותו ירש מעיזבונה של המנוחה. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וציין כי גם ממערכת היחסים אשר שררה בין בני הזוג בעודם בחיים עולה כי כל אחד מהם הותיר לאחר את החופש לשנות את צוואתו.

    

   מטעמים אלה, בית המשפט לענייני משפחה הורה על קיום צוואתו המאוחרת של המנוח. לאור תוצאת פסק הדין, בית המשפט חייב את א' ואת י' לשלם את הוצאות המשפט ל-ד' ו-ר'.

10.  

    יתר הטענות שבאמצעותן ביקשו א' ו-י' לתקוף את תוקפה של הצוואה המאוחרת נדחו אף הן, והן אינן מעניינה של הבקשה דכאן.

     

    על פסק דין זה הגישו א' ו-י' ערעור לבית המשפט המחוזי.

     

    ההליכים בפני בית המשפט המחוזי

     

    בהמלצת בית המשפט המחוזי, א' ו-י' חזרו בהם מחלק מטענותיהם ומיקדו את טיעוניהם בסוגיית הצוואות ההדדיות ובהסדר של יורש-אחר-יורש.

     

    אחרי שמיעת טענותיהם של בעלי הדין, בית המשפט המחוזי קבע כי פסק הדין קמא הוא פסק דין נכון שלא נפלה בו שגגה. בפרט, קבע בית המשפט המחוזי כי בית המשפט לענייני משפחה אמד נכון את כוונתם המשותפת של בני הזוג המנוחים לאפשר – זה לזאת – לשנות את הצוואה שכל אחד מהם עשה כרצונו, או כרצונה, לא רק ביחס לרכוש שהיה מלכתחילה שלה או שלו, אלא גם ביחס לרכוש שיירש מזולתו. בית המשפט המחוזי העיר כי אילו היתה מתקבלת טענתם של א' ו-י' בדבר כפיפותו של המנוח בצוואתו המאוחרת להסדר של יורש-אחר-יורש מכוח צוואת המנוחה, השניים היו זכאים אמנם לקבל ולחלוק ביניהם את מחצית הרכוש אשר בא מעיזבון המנוחה, אולם לא היו זכאים לסכומי הכסף – 600,000 ש"ח ו-700,000 ש"ח, בהתאמה – שציווה להם המנוח בצוואתו המאוחרת. זאת, מאחר שהמנוח ציווה לעשות בכספים אלו כפי שציווה בהסתמכו על הבנתו כי הינו רשאי לצוות את כל רכושו, כולל הנכסים שירש מהמנוחה, כראות עיניו. בית המשפט הוסיף וציין כי במקרה כזה היה צורך לקיים בירור עובדתי, כדי לזהות את הרכוש שהמנוח ירש מהמנוחה ואשר התמזג עם רכושו אחרי פטירת המנוחה.

11.  

    בית המשפט המחוזי דחה אפוא את ערעורם של א' ו-י' וחייבם בהוצאות המשפט של ד' ו-ר' בסך כולל של 20,000 ש"ח.

12.  

13. מכאן הבקשה שלפנינו.

14.  

    טענות הצדדים

     

    א' מבקשת מאתנו כי נורה על כפיפות צוואתו המאוחרת של המנוח להסדר של יורש-אחר-יורש, שלטענתה נקבע בצוואת המנוחה. בהתאם לכך, טוענת א' כי בנוסף לסכומים שהיא ואחיה י' ירשו מהמנוח על-פי צוואתו המאוחרת, נכסי העיזבון של המנוחה, כמצבם במועד פטירתה, יחולקו בין בעלי הדין שווה-בשווה – רבע מהנכסים לכל צאצא של המנוחים – זאת, מאחר שהמנוח לא יכול היה לעשות בנכסים אלו כבתוך שלו. לחלופין, מבקשת א' שנורה על ביטול הצוואה המאוחרת ועל קיום הצוואה המוקדמת.

     

    כמו כן, טוענת א' כי ההכרעות קמא מעלות סוגיה ציבורית כבדת משקל ביחס להסדרי יורש-אחר-יורש בצוואות הדדיות שלא נערכו בצלו של ההסדר הסטטוטורי הקבוע בסעיף 8א לחוק הירושה. לטענת א', מדובר בסוגיה אשר טרם נדונה בבית משפט זה ואשר ראויה בשל כך לליבון ולהכרעה במסגרתו של ערעור "בגלגול שלישי" – זאת, בין היתר, בשים לב למספרן הרב של צוואות הדדיות שעריכתן קדמה לסעיף 8א לחוק הירושה.

     

    א' מוסיפה וטוענת כי פסקי הדין דלמטה ביטלו למעשה את צוואת המנוחה תוך פגיעה ברצונה ובאינטרס ההסתמכות שלה כמצווה. לטענת א', למנוח לא היתה זכות לחלק בצוואתו המאוחרת את הרכוש שירש מהמנוחה – בכפוף לתנאים שהמנוחה קבעה – בדרך שאינה תואמת את מה שציוותה המנוחה ביחס לרכושה; ובדרך זו, לאיין את ההסדר ההדדי של יורש-אחר-יורש אשר נקבע בצוואת המנוחה ובצוואתו הראשונה של המנוח.

     

    עוד טוענת א' כי הלכת זמיר אינה חלה על ענייננו-שלנו. זאת, מאחר שהצוואות דשם לא קבעו הסדר של יורש-אחר-יורש, ואילו במקרה דכאן צוואת המנוחה הבהירה את כוונתה באופן ברור: המנוחה ביקשה כי רכושה יישמר על ידי המנוח בחייו ויחולק אחרי פטירתו שווה-בשווה בין ארבעת ילדיה. הווה אומר: המנוחה חפצה בשוויון היורשים ושאיש מילדיה לא יועדף על פני אחאיו באשר לחלקו ברכוש שהוריו יותירו אחריהם. א' מוסיפה וטוענת כי הוראת המנוחה בצוואתה לפיה המנוח לא יוכל להעביר דבר מעיזבונה בעודו בחיים, יצרה מעין נאמנות קונסטרוקטיבית. לטענת א', נאמנות זו שללה את כוחו של המנוח לצוות את הרכוש שירש מהמנוחה שלא בהתאם לעיקרון השוויון בין הילדים.

     

    כמו כן, טוענת א' כי ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות, אשר נקבעה בצוואת המנוחה ובצוואתו המוקדמת של המנוח, אינה מקנה לבן הזוג שנותר בחיים אחרי פטירת בן זוגו את הזכות לשנות את אשר ציווה בן זוגו בצוואתו שלו. א' מוסיפה וטוענת בהקשר זה כי הוראה זו אינה עולה כדי "הוראה אחרת" כמובנה בסעיף 53 לחוק הירושה, ועל כן אינה משנה את האמור בסעיף 42 לחוק בדבר חלות ההסדר של יורש-אחר-יורש.

15.  

    עוד טוענת א', כי פסקי הדין דלמטה צמצמו את כוחן של הצוואות ההדדיות באופן הבא: כאשר צוואות כאלה אינן כוללות בתוכן הגבלה חד-משמעית על כוחו של בן הזוג שנותר בחיים לחזור בו מהאמור בצוואה ההדדית שערך, אותו בן הזוג יוכל לאיין את אשר ציווה בן זוגו בצוואתו שלו באמצעות עריכת צוואה חדשה. א' סבורה כי תוצאה זו חותרת תחת מוסד הצוואות ההדדיות בכללותו, פוגעת באינטרס ההסתמכות שבבסיסו ובקניינו של הנפטר הראשון, ואף מנוגדת לחוק הירושה.

     

    באשר לצוואתו המאוחרת של המנוח – א' טוענת כי המנוח היה מנוע מלערוך צוואה זו נוכח עיקרון תום הלב המעוגן בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. זאת, מהטעמים הבאים: המנוחה, לאחר מותה, אינה יכולה מן הסתם להגן על רצונה ועל רכושה על ידי תיקון הצוואה שכתבה, בין היתר, בהסתמכה על מצג השוויון בין הילדים שהציג בפניה המנוח בכתבו את צוואתו המוקדמת במו ידיו; עריכת צוואתו המאוחרת של המנוח היא בגדר "פעולה משפטית" הכפופה, בין היתר, לדרישת תום הלב מכוח האמור בסעיף 61(ב) לחוק החוזים; וביטול חלקו של המנוח בצוואותיהם ההדדיות של בני הזוג – אשר נעשה בניגוד למצג של "שוויון הילדים", שכאמור הניע את המנוחה לצוות את אשר ציוותה, כפי שציוותה, בצוואתה-שלה – עולה כדי חוסר תום לב. א' מסכמת וטוענת אפוא כי מן הדין לבטל את הפעולה המשפטית חסרת תום הלב שעשה המנוח ולהכריז כי לצוואתו המאוחרת אין תוקף משפטי.

     

    י' מצטרף לטענותיה של א' ומוסיף עליהן כהנה וכהנה. לטענת י', מקום בו המנוח ביקש לקיים את צוואת המנוחה והיא קוימה, היה עליו להשלים עם חלוקת הרכוש בהתאם לכתוב באותה צוואה. לטענתו, עריכת צוואה חדשה אשר משנה צוואה שכבר קוימה מנוגדת לסעיף 28(א) לחוק הירושה, אשר קובע כי צוואה יכולה להיעשות רק על ידי המצווה עצמו; ובהתאם לכך, כל שינוי בצוואה גם הוא צריך לצאת מתחת לידיו של המצווה. עוד טוען י' כי המנוח היה יכול לצוות את הכספים שציווה לו ול-א' רק מתוך נכסיו הוא, ולא מתוך הנכסים שירש מהמנוחה. לשיטתו של י', סכומים אלה צריכים על-כן להתווסף לחלקו שלו ולחלקה של א' בעיזבון אמם המנוחה.

16.  

    מנגד, ד' ו-ר' סבורות שדין הבקשה דנן להידחות. לטענתן, המקרה הנוכחי אינו מצדיק מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" מאחר שהוא אינו מעורר שום שאלה משפטית עקרונית ואין בו דבר שעולה כדי עיוות דין.

17.  

    ד' ו-ר' מפרטות וטוענות כי הבקשה שלפנינו נסובה על פרשנותן של צוואות ספציפיות, שכל אחת מהן מכילה בתוכה הוראה בדבר שמירת החירות לצוות. לטענתן, הוראה זאת התירה למנוח לשנות את צוואתו אף באשר למה שציוותה לו המנוחה; ומשכך הוא, עסקינן ב"הוראה אחרת" במובנו של סעיף 53 לחוק הירושה אשר שוללות את תחולת ההסדר של יורש-אחר-יורש. עוד טוענות ד' ו-ר' כי לשאלות אשר עולות בנוגע לדין שקדם לחקיקתו של סעיף 8א לחוק הירושה ממילא אין השלכות רוחב משמעותיות שעשויות להצדיק מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". בהקשר זה, מוסיפות ד' ו-ר' וטוענות כי עסקינן בסוגיה חריגה ונדירה יחסית, שגם מטעם זה אינה ראויה לדיון "בגלגול שלישי".

     

    עוד טוענות ד' ו-ר' כי לא נגרם ל-א' ול-י' עיוות דין. לטענתן, אף אם תתקבל טענת א' כי המנוח היה כפוף להוראת יורש-אחר-יורש שבצוואת המנוחה, לא יוכלו א' ו-י' לקבל רבע מהעיזבון של המנוחה, כל אחד, בנוסף לסכומים שהמנוח ציווה להם בצוואה המאוחרת. זאת, מאחר שהמנוח ציווה את סכומי הכסף האמורים ל-א' ול-י' בסברו כי הוא רשאי לצוות את כל רכושו – לרבות זה שירש מהמנוחה – כראות עיניו. לטענת ד' ו-ר', רבע מעיזבון המנוחה שווה כ-525,000 ש"ח; כך שצוואתו המאוחרת של המנוח מזכה את א' ואת י' בסכומי כסף יותר גבוהים ולכן, המשמעות המעשית של ההכרעה בערעורם תהא זניחה.

     

    לגופם של דברים, סומכות ד' ו-ר' את ידיהן על פסקי הדין שניתנו בערכאות שקדמו לנו.

18.  

    ד' ו-ר' מוסיפות וטוענות כי א' מבקשת, הלכה למעשה, להחיל על צוואת המנוחה ועל צוואתו המוקדמת של המנוח את הסדר הצוואות ההדדיות בין בני זוג אשר נקבע בסעיף 8א לחוק הירושה – זאת, למרות שהסדר זה חוקק אחרי עשיית הצוואות ההדדיות שבהן עסקינן ולפיכך אינו חל על צוואות אלה. כמו כן, טוענות ד' ו-ר' כי לפי סעיף 8א(ג) לחוק הירושה, המנוח ממילא היה יכול לבטל את הצוואה המוקדמת שעשה.

     

    לבסוף, טוענות ד' ו-ר' כי אין ממש בטענתה של א' בדבר יצירתה של נאמנות קונסטרוקטיבית בצוואת המנוחה. לדבריהן, טענה זו נטענה בעלמא וללא תימוכין בדין ובפסיקה. נוסף על כך, נטען כי ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות, אשר נקבעה בכל אחת מצוואותיהם ההדדיות של המנוחים, היא בגדר הסדר שממילא שולל תחולה של נאמנות קונסטרוקטיבית.

19.  

    דיון והכרעה

     

    מהטעמים שאפרט להלן, סבורני כי נכון נעשה אם נדון בבקשה דנן כבערעור וכן נקבל את הערעור. במסגרת זו, אציע לחבריי כי נורה על אכיפתה של צוואת המנוחה ככתבה וכלשונה ונקבע כי לצוואתו המאוחרת של המנוח אין תוקף משפטי בכל הקשור לחלוקת הרכוש שנעשה בה, תוך שאנו מכבדים את רצונו לבטל את צוואתו המוקדמת. כל זאת, בגדרן של תקנות 138(א)(5) ו-149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלות על ענייננו מכוח תקנה 44 לתקנות בתי המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.

20.  

21. במילים אחרות: סבורני כי מן הדין ליתן צו בדבר אכיפת ההסדר של יורש-אחר-יורש, אשר נקבע בצוואת המנוחה, לצד הוראה אשר מבטלת את צוואתו המאוחרת של המנוח מחמת טעות ומעמידה במקומה הורשה על-פי הדין. כפועל יוצא מכך, כלל הנכסים שהותירו אחריהם בני הזוג המנוחים יחולקו בין ארבעת ילדיהם – ד', ר', א' ו-י' – שווה בשווה.

22.  

    בטרם אפרט את הנימוקים שתומכים בהחלטות אלה גופן, אציין כי התערבותנו כערכאת ערעור "בגלגול שלישי" נחוצה במקרה דנן משני טעמים. ראשית, התערבות זו נחוצה כדי למנוע עיוות דין ל-א' ול-י'. כמו כן, טוב נעשה אם נעמיד את ההלכה בעניינן של צוואות הדדיות לא מעטות, אשר מכילות בתוכן הסדרים שונים של יורש-אחר-יורש, ואשר נערכו לפני חקיקת סעיף 8א לחוק הירושה – על מכונה. יתרה מכך: עיון בטענות הצדדים ובפסיקתנו העלה שהבהרת ההלכה נדרשת גם ביחס להסדרי יורש-אחר-יורש ככאלה, ובפרט לגבי השאלה ״מה עולה כדי 'הוראה אחרת' במובנו של סעיף 53 לחוק הירושה, שבכוחה לשלול את תחולתו של סעיף 42 לחוק?״.

23.  

    הסדרי צוואות הדדיות שנעשו לפני חקיקתו של סעיף 8א לחוק הירושה

     

    בסעיף 8א לחוק הירושה, אשר הוסף לחוק בשנת 2005, קבע המחוקק הסדר מפורט וממצה בעניינן של צוואות הדדיות, כדלקמן:

     

    "(א)בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה – צוואות הדדיות).

     

    (ב)לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא אם כן יתקיים אחד מאלה:

     

    (1) בחייהם של שני בני הזוג – המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני; נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים;

     

    (2) לאחר מות אחד מבני הזוג –

     

    (א) כל עוד לא חולק העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו יסתלק שלא לטובתו, לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש, מכל מנה או מכל חלק בעיזבון שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת;

     

    (ב) לאחר חלוקת העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו ישיב את כל שירש לפי הצוואה ההדדית לעיזבון, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – ישיב את שווי המנה או החלק בעיזבון שירש;

     

    (ג) הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת, ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה".

     

    לפי הסדר זה, יש לצוואות הדדיות בין בני זוג תוקף מלא.

     

    לנוכח ההסדר האמור, אתייחס לדעה לפיה הדין הישראלי כלל אינו מכיר בצוואות הדדיות, אלא במסגרת סעיף 8א לחוק הירושה, ולא הכיר בצוואות כאלה לפני חקיקת הסעיף. דעה זו השמיע בשעתו פרופ' גד טדסקי במאמרו "צוואה משותפת" עיוני משפט ו(3) 662, 662, 670-669 (1979). דא עקא, דעה זו לא התקבלה בספרות האקדמית ובפסיקה (ראו: שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 כרך ראשון 325 (1992) (להלן: שילה); פרשת מלמד נ' סולומון, בעמ' 710; וכן בע"מ 4282/03 לרנר נ' פייר, פסקה 4 לפסק דינו של השופט י' טירקל (21.6.2005)) – ולא בכדי. כפי שמסביר הנשיא א' ברק בספרו, דעה זו מתעלמת מהדין הכללי:

     

    "[...] אימוץ ההשקפה כי קיים הסדר שלילי בדבר הצוואה המשותפת מרחיק לכת. [...] אין כל סיבה שלא לראות – במסגרת ההסדרים הקיימים, ועל-פיהם – בצוואה המשותפת כצוואתו הנפרדת של כל אחד מהמצווים. זהו ההסדר שנתקבל בישראל" (ראו: אהרן ברק פרשנות במשפט כרך חמישי: פרשנות הצוואה 72 (2001) (להלן: ברק)).

     

    הדין הכללי אִפשר, אפוא, לאנשים לערוך צוואות הדדיות מאז ומתמיד. על צוואות הדדיות אשר נערכו לפני התיקון תחולנה ההוראות הרלבנטיות של חוק הירושה, לצד סעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים וההלכות שנפסקו בכגון דא.

     

    [במאמר מוסגר אעיר כי גם כיום אין כל מניעה משפטית לערוך צוואות הדדיות בין צדדים שאינם בני זוג, שלא בהתאם לדפוס הקבוע בסעיף 8א לחוק הירושה (באין צורך בכך, לא אדון בשאלה האם, ובאלו תנאים, ניתן להתנות על הוראות הסעיף בחלותן בין בני זוג). שני אנשים, שאין ביניהם קשר זוגי, רשאים לערוך צוואה הדדית זה-לטובת-רעהו].

     

24. סעיף 45 לחוק הירושה והשלכותיו

     

    במקרה שלפנינו, ההסדר של צוואה הדדית נקבע בצוואותיהם הנפרדות של בני הזוג המנוחים, אשר נערכו, בד-בבד, זאת לצד זאת. בכל אחת מהצוואות הללו נקבע כי בן הזוג אשר ייוותר בחיים – ויירש את הרכוש שציווה לו בן זוגו – "ינהל" את הרכוש "כמו שיראה בעיניו", אך זאת בתנאי שלא יעביר "שום דבר" ממנו בחייו ושאחרי פטירתו יחולק "כל דבר" שווה-בשווה בין ארבעת ילדיהם של בני הזוג. בכל אחת מהצוואות, המילה "דבר", שמרכיבה את התיבות "שום דבר" ו"כל דבר", מפנה לרכוש השייך כולו לעיזבון בעליו, עושה הצוואה – ולא לרכוש אחר. אשר על כן, הרי שעסקינן בצוואה שמקנה לזוכה זכויות המותנות בתנאים.

25.  

    הסוגיה של הורשה בתנאים מוסדרת בהוראת סעיף 45 לחוק הירושה, שכותרתו "חיובי יורש". הוראה זו קובעת כדלקמן:

     

    "המצווה רשאי להורות בצוואתו דבר שיורש יהיה חייב לעשותו, או להימנע מעשותו, במה שקיבל מן העזבון; מילויו של חיוב כזה יכול לדרוש כל מי שמעונין במילוי, ואם היה בדבר ענין לציבור – גם היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו".

26.  

    בהקשר זה של חיובי יורש, העובדה שהיורש על-פי צוואה הדדית, או כל צוואה אחרת, שמר לעצמו את הזכות לבטל או לשנות את צוואתו-שלו – זכות שממילא היתה נשארת בידיו, בהיותה חלק מהחירות לצוות שאינה ניתנת לוויתור או להתנאה אחרת (ראו: סעיף 27 לחוק הירושה; סעיף 8א(ג) לחוק הירושה; וכן בע"מ 7884/23 פלוני נ' פלונית, פסקאות 41-40 לפסק דינה של השופטת י' וילנר (10.9.2024) (להלן: בע"מ 7884/23)) – אינה משנה את מהות הזכויות שציווה לו המצווה. אדם שיורש נכסים בגדרה של צוואה אשר מקנה לו את נכסי המצווה בכפוף לתנאים ולמגבלות כאלה או אחרים מקבל לידיו את אשר הקנה לו המוריש – לא פחות וגם לא יותר; וכפי שאסביר להלן, אדם כזה אינו יכול לנקות את הנכסים שירש מהתנאים ומהמגבלות שקבע המוריש ולנהוג בהם כאילו היו שלו ללא שום מגבלה או תנאי. למשל: אין זה ביכולתו של אותו אדם לצוות את הנכסים ליורשיו בניגוד לתנאים והמגבלות כאמור – כפי שנאמר: nemo dat quod non habet – אדם אינו יכול להעביר לזולתו יותר ממה שיש לו. כך קובע סעיף 45 לחוק הירושה, ולפיו מצווים אנו לפסוק (ראו: ע"א 541/85 עזבון המנוח יונה רובין ז"ל נ' לוין, פסקה 12 (31.12.1985) (להלן: עניין רובין); ע"א 545/87 גרינברגר נ' שטיין, פ"ד מד(2) 733, פסקה 4 (1990); בע"מ 6251/15 הופה נ' קסוטו, פסקה מג (7.8.2016)).

27.  

    לזאת אוסיף כי מגבלות בנות-תוקף שקובע המוריש במסגרתו של סעיף 45 לחוק הירושה יכול שתיקבענה בצוואתו לצד ההסדר של יורש-אחר-יורש, החוסה בצלו של סעיף 42 לחוק (ראו: עניין רובין, בפסקאות 13-12; ועניין הופה, בפסקאות מג ו-מט). המוריש יכול לקבוע בצוואתו כי יורשו הראשון יהא מחויב לשמור על נכסי העיזבון, כולם או מקצתם, על-מנת להבטיח את העברתם בשלמותם ליורשים הבאים בתור – כפי שקבעה צוואת המנוחה במקרה שלפנינו.

28.  

    הקושי הנובע, לכאורה, מהתקיימותו של הסדר של יורש-אחר-יורש לצדה של הוראה המגבילה את זכותו של היורש הראשון לעשות במה שקיבל מהמוריש כבתוך שלו – זכות שברגיל עומדת ליורש הראשון במסגרת הסדרים של יורש-אחר-יורש, כאמור בסעיף 42(ב) רישא לחוק הירושה (ראו: ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו(4) 330, 337 (1992); וע"א 4714/90 ויספלד נ' ויספלד, פ"ד מח(3) 104, 111 (1994)) – בא על פתרונו לא רק בגדרי סעיף 45 לחוק, אלא גם משום שההוראה האמורה מהווה "הוראה אחרת" כמובנה בסעיף 53 לחוק. במקרה דנן: ההוראה המפורשת בצוואה לפיה לא יוכל היורש הראשון לעשות במה שקיבל כבתוך שלו היא בגדר "הוראה אחרת".

29.  

30. במה דברים אמורים? סעיף 53 לחוק קובע כי "הוראות הסעיפים 41 עד 52, פרט לסעיף 42(ד), חלות במידה שאין בצוואה הוראות אחרות"; ולפיכך, אין בהתניה על סעיף 42(ב) רישא לחוק כדי לשלול את קיומו של הסדר יורש-אחר-יורש על מאפייניו האחרים, אשר יכול שיכללו בתוכם הוראה בדבר שמירת נכסיו של המוריש הראשון (ראו: עניין שחם, בעמ' 338-337; עניין ויספלד, בעמ' 115-111).

     

    אם כן: צוואה הדדית, כמו כל צוואה אחרת, יכולה להכיל בתוכה תנאים ומגבלות כאלה או אחרים, כדוגמת הדרישה לשמור על נכסי העיזבון אשר חלה על היורש על-פי הצוואה או הסדר של יורש-אחר-יורש – או שניהם גם יחד. תנאים ומגבלות כאמור מחייבים כל יורש באשר הוא יורש, כפי שקובע סעיף 45 לחוק הירושה.

     

     

    צוואה הדדית שמכילה הוראת יורש-אחר-יורש:

    המנגנון הקנייני ומנגנון ההסתמכות

     

    בבסיס התפישה שרואה בצוואה הדדית, אשר מכילה בתוכה הסדר של יורש-אחר-יורש, צוואה מחייבת לכל דבר עומדים שני עקרונות יסוד של המשפט. העיקרון הראשון הוא עיקרון-העל של דיני הקניין לפיו אין אדם יכול להעביר לזולת יותר זכויות משיש לו: nemo dat quod non habet (ראו והשוו: מיגל דויטש קניין כרך ג 96-95 (2006); יהושע ויסמן דיני קניין – חלק כללי 153 (1993); דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארצות-הברית, פ"ד נז(2) 632, 658 (2003); ע"א 8331/03 בשארה נ' טנוס, פסקה ח(3) (12.9.2005); וכן ע"א 239/65 רוט נ' מנהל עזבון צבי ברייער, פ"ד כ(3) 85, 91 (1966)). העיקרון השני הוא עיקרון ההסתמכות הלקוח מדיני החוזים (ראו: גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 125 (מהדורה רביעית 2019) (להלן: שלו וצמח); גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 57-46 (2009); L.L. Fuller & William R. Perdue, The Reliance Interest in Contract Damages – Part 1, 46 Yale L.J. 52, 54, 71-75 (1936)).

31.  

    כאשר לאה מצווה את רכושה לבן-זוגה, ראובן, תוך שהיא כותבת בצוואתה כי ראובן לא יעביר שום חלק מאותו רכוש אלא אחרי מותו ורק לילדיהם המשותפים שלה ושלו, שווה-בשווה – מגבלות משלובות אלה של שמירה על הרכוש (לפי סעיף 45 לחוק הירושה, תוך התניה על סעיף 42(ב) רישא לחוק הירושה בהתאם לסעיף 53 לחוק) ושל יורש-אחר-יורש (לפי סעיף 42 לחוק הירושה) תופסת ומחייבת את ראובן. כל תנאי ותנאי שבצוואה הוא בר-תוקף מחייב, ובתי המשפט נדרשים להבטיח את אכיפתו – זולת אם הוא בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי (ראו: סעיף 38 לחוק הירושה). כפועל יוצא מכך, ראובן יכול אמנם לעשות ברכושו שלו כאוות נפשו, אולם אין הוא יכול להעביר את הרכוש שירש מלאה – באמצעות צוואה או בדרך אחרת – רק לאחד הילדים שלו ושל לאה; ואין ראובן יכול להקנות לאחד הילדים הללו יותר או פחות מהחלק שהועידה לו לאה ברכושה שלה. ההסדר המשפטי של יורש-אחר-יורש, יחד עם התנאי בדבר שמירה על הרכוש, מגבילים מעיקרן את זכויותיו של ראובן בנכסים שהלה ירש מלאה ואינם מאפשרים לו להעביר שום זכות מזכויות אלה לאדם אחר שלא בדרכים עליהן ציוותה לאה בצוואתה: כאמור – nemo dat quod not habet. כפועל יוצא מכך, ראובן יהא רשאי להעביר זכויות אלו בצוואתו בלבד, וזאת אך ורק לילדיהם המשותפים שלו ושל לאה, שווה-בשווה, כפי שהורתה לאה בצוואתה. מנגנון משפטי זה – המעוגן, כאמור, בסעיפים 45 ו-42 לחוק הירושה – ייקרא להלן המנגנון הקנייני. מנגנון זה אומץ בפסק דין אנגלי היסטורי שהכיר לראשונה, במחצית השנייה של המאה ה-18, בהיות ההסדר יורש-אחר-יורש בצוואה הדדית – ובכלל – בר-אכיפה (ראו: Dufour v. Pereira (1769) Dick. 419).

     

    לצד המנגנון הקנייני שפורש את הגנתו על רכושו של המצווה, צוואות הדדיות עושות לרוב שימוש במנגנון נוסף שבבסיסו עיקרון ההסתמכות, הנטוע בדיני החוזים. מנגנון זה מעוגן בהדדיות הצוואה. בדוגמא בה אני עושה שימוש, כאשר לאה מצווה לראובן את אשר היא מצווה לו, בהסתמכה על כך שראובן עושה, בו-זמנית, צוואה הזהה לצוואתה – היא מסתמכת על כך שראובן לא יבטל ולא ישנה את צוואתו שלו מבלי שיתאפשר גם לה לעשות כן. זאת, מאחר שבהעדרה של צוואת-ראי של ראובן, לאה לא בהכרח היתה מצווה את אשר ציוותה, כפי שציוותה, בצוואתה שלה. מאפיין זה של צוואות הדדיות ייקרא להלן מנגנון ההסתמכות. מנגנון זה מכיר באינטרס המצווה בצוואה הדדית במה שיעשה שותפו לצוואה ברכושו שלו: מעשה ברכוש השותף שאינו תואם את האמור בצוואה ההדדית פוגע באינטרס ההסתמכות של המצווה, שכאמור ציווה את אשר ציווה בנוגע לרכושו בהסתמכו על הדדיות הצוואה. זאת, במובחן מהמנגנון הקנייני אשר מגן על רכושו של המצווה בפני עצמו, מבלי להתערב במעשי שותפו ברכוש השייך לאותו שותף.

     

    מנגנון ההסתמכות מצריך הסבר על רקע היותה של צוואה הדדית מכשיר משפטי ייחודי, נפוץ ונחוץ. הבה נבחן את המקרה ההיפותטי עליו דיברתי בבע"מ 7884/23:

     

    "ראובן ולאה, הנשואים זה לזו, עושים צוואה הדדית [במועד שקדם לחקיקתו של סעיף 8א לחוק הירושה – א.ש.] ובמסגרתה כל אחד מהם מוריש את רכושו למשנהו. במסגרת זו, כל אחד מהם מסתמך על כך שמשנהו לא ישנה את צוואתו מבלי לאפשר לו להגיב על השינוי בצוואתו שלו. מבחינתה של לאה, טוב יהיה אם שתי הצוואות תישארנה כמות שהן אחרי אריכות ימים שלה ושל ראובן ושהרכוש שהשניים יותירו אחריהם יועבר לבתם היחידה רעות – כיורשת על פי דין ששמה אינו מצוין כזוכה בצוואה [בכוונת מכוון – א.ש.]. בהתאם לכך, אם ראובן ירצה לשנות את צוואתו – דבר שאותו הוא רשאי לעשות בכל עת במסגרת החירות לצוות שניתנה לו בסעיף 27 לחוק הירושה [...] – גם היא תרצה לעשות שינויים בצוואתה ביחס לרכושה שלה. כך הוא גם לגבי ראובן: מבחינתו, ככל שלאה תרצה לשנות את צוואתה, גם הוא ירצה לשנות את צוואתו שלו. במצב דברים זה, אם ראובן יראה לנכון לשנות את צוואתו אחרי מותה של לאה, שמצוואתה הוא נהנה כזוכה, באופן שיעביר את הרכוש שהלה ירש מלאה מכוח צוואתה לאדם שאינו רעות – הוא יפגע באינטרס ההסתמכות שיצר אצל לאה, ביחס לרכושה שלה, כאשר השניים עשו צוואה הדדית" (ראו: שם, בפסקה 2 לפסק דיני; ההדגשה במקור – א.ש.).

     

    בדוגמא זו, הצוואה ההדדית מעוררת קושי המשותף לכלל הצוואות ההדדיות, עליו לא עמדתי בבע"מ 7884/23 מפאת קוצר היריעה. קושי זה, מקורו באחד מכלליה של דוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת על המצווה אשר מעוגן בסעיף 35 לחוק הירושה. לפי סעיף זה, "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה". על-פניו, הוראה זו מוליכה אל בטלות הצוואות ההדדיות, אולם, כידוע, לא כך הוא הדבר (ראו: שילה, בעמ' 326-325). זאת, בשל ההדדיות של הוראות הצוואה אשר הולכת אחרי הדפוס "אני מורישה לך, ואתה מוריש לי" – כפי שנעשה בין ראובן ולאה.

     

    למשל, הבה נניח שראובן נטל חלק פעיל בעריכת צוואתה של לאה, המיטיבה עמו כאמור בדוגמא שנתתי, מבלי לערוך צוואה משל עצמו לטובת לאה. במקרה כזה, צוואתה של לאה תהא בטלה, כפי שמורה סעיף 35 לחוק הירושה. תוצאה זו הינה פועל יוצא של החשש הממשי מפגיעה בחופש הרצון של לאה, שסעיף זה זוקף לחובתו של ראובן. אם כך הוא הדבר, במה שונה הדבר מהמקרה שבו אחד השותפים לצוואה הדדית מבטל או משנה את צוואתו שלו אחרי מות שותפו? האם קיים הבדל מהותי בין החשש לפגיעה בחופש הרצון של המצווה, אשר נגרמת מלכתחילה בנסיבות האמורות בסעיף 35 לחוק, לבין החשש לפגיעה באותו חופש רצון אשר נגרמת לאחר המעשה? איני רואה שום הבדל מהותי, להבדיל ממקריות ציר-הזמן, בין שני המצבים הללו. ההבדל בין שני המצבים הוא מושגי, ותו לא: הפגיעה המסתברת בחופש הרצון של המצווה במקרה השני מכונה פגיעה באינטרס ההסתמכות. פגיעה כאמור הינה מנוגדת לדרישת תום הלב. חזרתו של ראובן מהסדר הצוואה ההדדית, שעשה עם לאה, מפרה את חובת תום הלב שלו מאחר שהיא נעשתה אחרי פטירתה של לאה. חובת תום הלב של ראובן מעוגנת בסעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (ראו: פרשת מלמד נ' סולומון, בעמ' 710ו) והפרתה מזכה את עיזבונה של לאה ואת יורשיה החוקיים בסעד של השבת רכושה. בשל הפרה זו, מן הדין לבטל את הוראות הצוואה המזכות את ראובן (בהתאם לעיקרון שנקבע בסעיף 35 לחוק הירושה) ולהוציא מידיו את זכאותו לרכוש שציוותה לו לאה בהסתמכה על ההדדיות שהופרה על ידו. מימושו של סעד זה יתקן את הפגיעה באינטרס ההסתמכות של לאה.

    אודה ולא אכחד: בגדרם של דיני צוואות, מנגנון ההסתמכות עשוי להתנגש עם החירות לצוות. חירות זאת, המעוגנת בסעיף 27 לחוק הירושה, מאפשרת לכל אדם לבטל או לשנות את הצוואה שעשה קודם-לכן בהתאם לרצונו העדכני. כאשר ראובן עושה שימוש בחירותו לצוות כדי לבטל או לשנות את צוואתו, אשר נעשתה כצוואה הדדית לצד צוואתה של לאה, ומודיע על כך ללאה – הוא אינו פוגע באינטרס ההסתמכות של לאה מאחר שהיא יכולה, בתגובה למעשהו, לבטל או לשנות את צוואתה שלה. ברם, כאשר ראובן עושה כן אחרי פטירתה של לאה – או כאשר מצבה הפיזי או הקוגניטיבי של לאה אינו מאפשר לה לבטל או לשנות את צוואתה – הוא פוגע באינטרס ההסתמכות שלה (ראו שוב: פרשת מלמד נ' סולומון, בעמ' 710ו). אינטרס ההסתמכות הוכר במסגרת הדין הכללי אשר קדם להסדר שבסעיף 8א לחוק הירושה – סעיף שאינו חל על צוואות שעריכתן קדמה להסדר (ראו: ברק, בעמ' 73; פרשת מלמד נ' סולומון, בעמ' 710-709, 712-711; עניין לרנר, בפסקאות 5 ו-7 לפסק דינו של השופט טירקל, בפסקה 3 לפסק דינו של הנשיא ברק ובפסקה 3 לפסק דינו של השופט א' גרוניס; הלכת זמיר, בפסקה 12 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל) – ועל צוואות הדדיות אשר נערכו על ידי מצווים שאינם בני זוג (ראו: בע"מ 7884/23, בפסקאות 2 ו-5 לפסק דיני; לצוואה הדדית שנערכה על ידי מצווים שאינם בני זוג, ראו למשל: ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז(2) 373 (1973)). כפי שנאמר על ידי הנשיא ברק בפרשת מלמד נ' סולומון, "לאור אינטרס ההסתמכות, ביטול הצוואה השנייה הינו פעולה שלא בתום לב, בניגוד להוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, החלה גם על פעולה משפטית (כמו צוואה) שאינה בבחינת חוזה (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי))" (ראו: שם, בעמ' 710ו)). אולם, בכדי למנוע את ההתנגשות האמורה, אמירה חשובה זו של הנשיא ברק סויגה על ידינו לנוכח הכלל היסודי בדבר זכותו של המצווה לשנות את צוואתו, הקבוע בסעיף 27 לחוק הירושה (ראו: הלכת זמיר, בפסקה 16 לפסק דינה של השופטת מ' נאור; בע"מ 7884/23, בפסקאות 42-34 לפסק דינה של השופטת וילנר ופסקאות 2 ו-4 לפסק דיני). כפי שהוסבר על ידינו בבע"מ 7884/23, לאינטרס ההסתמכות אין תוקף כאשר הוא מתנגש עם החירות לצוות, שאותה לא ניתן לבטל או להגביל באמצעות הסכם. ודוק: החופש לצוות קיים אצל כל אחד מהמצווים בצוואה הדדית אך ורק ביחס לרכושו-שלו. כפועל יוצא מכך, מצווה בצוואה הדדית שבוחר לנצל את חירותו לצוות כדי לחזור בו מהסדר ההדדיות, שקבעה הצוואה, לא יוכל לנכס לעצמו את הרכוש שציווה לו רעהו. הסתלקות מהסדר ההדדיות וניכוס הרכוש כאמור אינם עולים בקנה אחד עם דרישת תום הלב אשר מגנה על אינטרס ההסתמכות. כדי לקיים דרישה זו, מצווה שבוחר לחזור בו מהסדר ההדדיות ולשנות את צוואתו יהא חייב לוותר על זכויותיו על פי צוואת רעהו, ואם עיזבונו של רעהו כבר חולק – להשיב את אשר קיבל ממנו בכובעו כיורש. חובה זו נגזרת, כאמור, מעיקרון תום הלב; ובגדרן של צוואות הדדיות בין בני זוג, שנערכו לאחר התיקון, היא מעוגנת בסעיף 8א(ב) לחוק הירושה (ההסדר שקבע המחוקק בסעיף 8א לחוק הירושה מגן על אינטרס ההסתמכות כאמור גם אחרי פטירתה של לאה. הוא עושה זאת באמצעות הטלת חובה על ראובן להסתלק מעיזבונה של לאה, כל אימת שהעיזבון אינו מחולק; ואם העיזבון כבר חולק – באמצעות הטלת חובה על ראובן להשיב את כל אשר ירש מלאה לעיזבונה וליורשי העיזבון. על-פי התיקון רק בפועלו באחת הדרכים הללו – דרכי ההשבה – יוכל ראובן להחזיר לעצמו את החירות לצוות מה ייעשה בנכסיו).

32.  

    בהקשר זה, ברצוני להוסיף ולהעיר כי על-פניו ניתן להבין את האמור בהלכת זמיר כשולל את כוחו של בית המשפט לתקן את הפגיעה באינטרס ההסתמכות, אם וכאשר היא נגרמת (ראו: שם, בפסקאות 16-14 לפסק דינה של השופטת נאור). אם כך הוא הדבר – ואיני סבור שזאת הדרך הנכונה להבין את הלכת זמיר (משום שטענת ההסתמכות בהלכת זמיר התמקדה בזכותו של המנוח דשם לשנות את צוואתו ההדדית, שעשה עם המנוחה דשם, לאחר מותה, באמצעות צוואה מאוחרת, ולא בהשבת הרכוש אותו ירש מעיזבונה (ראו: שם, בפסקה 14 לפסק דינה של השופטת נאור; וכן ראו את ניתוח "הסיטואציה השלישית", כפי שכונתה שם בפסקה 16 לפסק דינה)) – לא אוכל לפסוק על-פי הלכה זו בעתיד. חלף זאת, אצמד לעיקרון הכללי של תום לב, עליו דיבר הנשיא ברק בפרשת מלמד נ' סולומון, ואגזור ממנו את חובת ההשבה (ראו גם: בע"מ 7884/23, בפסקה 4 לפסק דיני). 

33.  

    הנשיא ברק ניסח את עיקרון ההסתמכות בהרחבה יתרה – ניסוח שעל-פניו מאפשר לבית המשפט להורות על אכיפת הצוואה ההדדית כאשר אחד המצווים מבטל או משנה את צוואתו שלו בחוסר תום לב, תוך פגיעה בהסתמכות של רעהו. כאמור, תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם הכלל הקוגנטי של חופש הצוואה; וברי הוא, כי תוצאה שלא ניתן להשיגה באמצעות התנאה חוזית, לא ניתן להגיע אליה בגדרי סעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים, שמכוחם ניתן לחסום פעולות משפטיות אשר נעשות בחוסר תום לב (כמוסבר על ידי השופטת וילנר בפסקאות 42-34 לפסק דינה בבע"מ 7884/23). פועלו של עיקרון תום הלב בהקשרנו-שלנו צריך שיהא מוגבל לחובת ההשבה אשר תחול על המצווה שמנער את חוצנו מהצוואה ההדדית; ואין להחילו מעבר לכך (כמוסבר בפסקה 4 לפסק דיני בבע"מ 7884/23). 

34.  

    בהיבט ההשוואתי, אוסיף ואציין כי מנגנון ההסתמכות הוכר והופעל כבר בפסק הדין הראשון שאכף צוואה הדדית (ראו: עניין Dufour). פועלו של מנגנון זה מודגם היטב בפסק דין תקדימי שניתן באוסטרליה על יסוד טעמים הזהים לאלו שמנה הנשיא ברק בגדרי הדין הישראלי (ראו: Flocas v. Carlson [2015] VSC 221). 

     

    לכאורה, "צוואה הדדית" יכולה להיעשות גם ללא מנגנון ההסתמכות ומבלי שיימצא בה מנגנון קנייני כלשהו. למשל: ראובן ולאה יכולים לעשות צוואה הדדית שבגדרה כל צד מצווה את נכסיו למשנהו בלבד, כשהצוואה כוללת הוראה מפורשת המתירה לכל צד לשנות את צוואתו כאוות נפשו בכל עת מבלי ליידע על כך את הצד השני ומבלי שהדבר יחייבו לוותר על הנכסים שהצד השני ציווה לו בצוואתו. דא עקא, צוואה כזאת אינה יכולה להיחשב להדדית. צוואה כזאת היא בגדר צוואה משותפת, ותו לא, שמבחינה אנליטית ניתן לראותה כשתי צוואות נפרדות – זאת של לאה וזאת של ראובן – שאינן תלויות זו בזו (ראו: ברק, בעמ' 73).

     

    מנגד, אדם שבא להוריש את נכסיו במתכונת של יורש-אחר-יורש יכול לאמץ בצוואתו את המנגנון הקנייני לבדו – גם כאשר מדובר בצוואה הדדית. מנגנון זה ייחד את נכסי המוריש, חלקם או שאריתם, ליורש השני אשר יירש את היורש הראשון, עמו נכנס המוריש להסדר של צוואה הדדית (יוער, כי במסגרתן של צוואות הדדיות עליהן חל סעיף 8א(ב) לחוק הירושה מנגנון ההסתמכות יחול כל אימת ש"אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת"; ראו: סעיף 8א(ג)). כמו כן, שני אנשים (או יותר) שבאים להוריש את נכסיהם באמצעות צוואות הדדיות יכולים לקבוע לעצמם את מנגנון ההסתמכות לבדו – בדומה לדפוס שנקבע בסעיף 8א(ב) לחוק הירושה, אם אין מדובר בבני זוג (אם מדובר בבני זוג, החל משנת 2005, עם כניסת הסעיף לתוקף, דפוס זה יחול, כאמור, ממילא). בכל מקרה כזה, רכוש המוריש בצוואתו – אשר ישנה הסתמכות ביחס אליו – יהא מובטח על ידי זכות ההשבה אשר תקום לעיזבונו אם האדם עמו עשה המוריש צוואה הדדית יבטל או ישנה את צוואתו שלו. ביטול או שינוי זה יחייב את האדם עמו עשה המוריש צוואה הדדית להסתלק מעיזבונו של המוריש; ואם נכסי העיזבון שקיימת הסתמכות ביחס אליהם, כבר חולקו – להחזירם או להשיב את שוויים לעיזבון המוריש. במסגרת זו, אם היורש הראשון ירצה להימנע מחובת ההשבה כאמור, יהא עליו לכבד את אינטרס ההסתמכות של המוריש, אשר נפטר לפניו, ולקיים את התנאים שבצוואת המוריש ואת חלקו בצוואה ההדדית.

35.  

    אנשים שבוחרים להוריש את רכושם באמצעות צוואה הדדית יכולים לכלול בצוואתם את שני המנגנונים האמורים במשולב. לחלופין, הם יכולים לאמץ לעצמם את מנגנון ההסתמכות לבדו או אך ורק את המנגנון הקנייני. כפי שכבר הוסבר על ידי, צוואה הדדית חייבת לכלול בתוכה לפחות אחד המנגנונים הללו. כאשר שני אנשים בוחרים לעשות "צוואה הדדית" ללא מנגנון קנייני שקובע הוראות בדבר שמירה על רכוש המצווה (כולו או חלקו) וללא שום מנגנון הסתמכות – צוואתם המשותפת לא תיחשב להדדית.

     

36. מן הכלל אל הפרט

     

    ההבחנה היסודית עליה עמדתי לעיל, בין שני המנגנונים האמורים, נעלמה מעיניהן של הערכאות דלמטה. ערכאות אלה קבעו כי ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות, שכאמור נקבעה בצוואותיהם ההדדיות של המנוחים – ולפיה כל אחד מהמנוחים יהא רשאי לבטל או לשנות את צוואתו-שלו, לפי רצונו, בכל עת – הסירה מהצוואות הללו לא רק את מנגנון ההסתמכות, אלא גם את המנגנון הקנייני. קביעה זו בטעות יסודה. כפי שיוסבר להלן, ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות הסירה מהצוואות הללו את מנגנון ההסתמכות לבדו, הא ותו לא. המנגנון הקנייני של יורש-אחר-יורש אשר נקבע בצוואת המנוחה, לצד הדרישה לשמר את הנכסים שבן הזוג הנותר בחיים מקבל ממשנהו – הם בעלי תוקף מחייב מכוחם של סעיפים 42 ו-45 לחוק הירושה, והם לא בוטלו אפוא וממילא לא שונו. זאת ועוד: חירותו של אדם לקבוע מה ייאמר בצוואתו היא בגדר חירות לעשות כרצונו בנכסיו הוא, להבדיל מחירות שבדיעבד לעשות כרצונו בנכסים השייכים לאדם אחר. מה ייעשה ומה לא ייעשה בנכסיו של אותו אדם אחר – המנוחה דכאן – תלוי אך ורק בו ובמה שייאמר בצוואתו (ראו גם: סעיף 28 לחוק הירושה).

37.  

    כאן המקום לחזור אל מילותיה של צוואת המנוחה ואל משמעותן; וכך אעשה.

     

    כפי שכבר צוין על ידי, צוואת המנוחה מכילה בתוכה את ההוראות הבאות:

38.  

    "בעלי [המנוח – א.ש.] ינהל הכל כמו שיראה בעיניו: אבל לא להעביר שום דבר רק אחרי פטירתו.

    אחרי פטירתו יחולקו כל דבר לכל אחד מהילדים שלנו: [י' ר' א' ד' – א.ש.] שווה בשווה [...]

    הנני שומרת לעצמי את הזכות לבטל שטר צוואה זה אם ארצה בכך או לשנותו או להוסיף עליו בכל שארצה".

     

    הוראות מפורשות אלה אסרו על המנוח, בעודו בחיים, להעביר כל נכס מהנכסים אותם הוא יורש מהמנוחה. מדובר באיסור תקף ובר-אכיפה, כאמור בסעיף 45 לחוק הירושה. כמו כן, קבעה הצוואה כי אחרי פטירת המנוח יחולקו הנכסים הללו שווה-בשווה בין ילדיהם של בני הזוג: ד', ר', י' ו-א'. קביעה זו, אף היא בגדר הוראה תקפה אשר נאכפת בגדרו של סעיף 42 לחוק הירושה, שעניינו ההסדר של יורש-אחר-יורש. המנוחה שמרה אמנם לעצמה "את הזכות לבטל שטר צוואה זה אם ארצה בכך או לשנותו או להוסיף עליו בכל שארצה", אולם היא לא מימשה זכות זו, ועל כן צוואתה עומדת לאכיפה כמות-שהיא בהתאם לתנאיה.

     

    המנוח ערך, תחילה, בד-בבד עם צוואת המנוחה, צוואה הזהה לצוואתה. בצוואתו המוקדמת של המנוח נאמר כי הוא שומר לעצמו "את הזכות לבטל שטר צוואה זה אם ארצה בכך או לשנותו או להוסיף עליו בכל שארצה". בשונה מהמנוחה, המנוח מימש זכות זו – אותה כיניתי בשם "ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות" – בשלב מאוחר יותר, כאשר ערך את צוואתו המאוחרת, בה נקבעו דברים שונים מאלו שנקבעו בצוואותיהם ההדדיות שלו ושל המנוחה. כפי שכבר הוסבר על ידי, וכפי שפסקו הערכאות הקודמות, שינוי זה של צוואת המנוח נעשה בזכות ולא בחסד, ועמו לא נתווכח. ברם, שינוי זה יכול היה להיעשות אך ורק ביחס לנכסי המנוח שאינם כוללים את אשר ירש מהמנוחה. זאת, בהתאם למנגנון הקנייני, ולנוכח העיקרון לפיו "אין אדם יכול להעביר לזולתו אלא את מה שיש לו" (nemo dat quod non habet). כזכור, צוואת המנוחה כללה הסדר של יורש-אחר-יורש, המעוגן בסעיף 42 לחוק, בקבעה כי מה שהמנוח יירש ממנה יחולק אחרי פטירתו בין ילדיהם של בני הזוג – ד', ר', י' ו-א' – שווה-בשווה. צוואת המנוחה אף אסרה על המנוח, בעודו בחיים, להעביר את נכסי ההורשה שלה למאן דהוא וחייבה אותו לשמרם – איסור בר-אכיפה בגדרו של סעיף 45 לחוק הירושה. זכייתו של המנוח בנכסי המנוחה היתה כפופה להוראות אלה. בהתיימרו לא לקיים את ההסדר של יורש-אחר-יורש בצוואת המנוחה, המנוח התיימר לעשות דיספוזיציה ברכוש לא לו – וזאת לא היה ביכולתו לעשות.

     

    הערכאות דלמטה סברו שהצוואות ההדדיות הללו – זאת של המנוחה וזאת של המנוח – מכילות בתוכן "הוראה אחרת", כמשמעה בסעיף 53 לחוק הירושה, אשר שוללת את תחולת ההסדר של יורש-אחר-יורש.

39.  

40. קביעה זאת, יסודה בשגגה. כפי שכבר צוין על ידי, סעיף 53 לחוק הירושה קובע כדלקמן:

41.  

    "הוראות הסעיפים 41 עד 52, פרט לסעיף 42(ד), חלות במידה שאין בצוואה הוראות אחרות".

    באשר לטיבה של "הוראה אחרת" אשר מביאה לשלילת ההסדר כאמור – זאת יכולה להיות הוראה מפורשת או הוראה אשר משתמעת מהצוואה באופן הגיוני וסביר (ראו: ענייןשחם, בעמ' 339-338; עניין ויספלד, בעמ' 113-111; וכן רע"א 3130/05 יורשי המנוחה א. ר. ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי כמנהל עזבון המנוחה מ. ר. ז"ל, פסקאות 20-19 (14.9.2006)).

     

    המילה "בצוואה" שבסעיף זה מתייחסת, מן הסתם, לצוואת המצווה שחילקה את הנכסים מושא המחלוקת – קרי: לצוואת המנוחה. בצוואת המנוחה אין שום הוראה, מפורשת או משתמעת, אשר מצביעה על כוונת המנוחה לסטות מכללי ההסדר של יורש-אחר-יורש בסעיף 42 לחוק הירושה (למעט מהכלל הקבוע בסעיף 42(ב) רישא לחוק הירושה). ההפך הוא הנכון: צוואת המנוחה אינה רק קובעת את לב-לבו של הסדר זה – המעוגן בסעיף 42(א) לחוק – ב"רחל בתך הקטנה", אלא גם משריינת אותו על ידי הטלת איסור מפורש על העברת הנכסים אותם היא מצווה למנוח, בעודו בחיים – איסור הנאכף בגדרו של סעיף 45 לחוק, תוך התניה על סעיף 42(ב) רישא לחוק. הערכאות דלמטה מצאו "הוראה אחרת" בהוראה בדבר שמירת החירות לצוות, שכאמור נקבעה בצוואתו המוקדמת של המנוח, כמו גם בצוואת המנוחה. דא עקא, הפעלתה של הוראה אשר מופיעה בצוואת המנוח על ידו לא יכולה להפעיל את ההוראה המקבילה בצוואת המנוחה, אחרי מותה; ולית מאן דפליג שהמנוח יכול היה לעשות כרצונו רק בשלו, ולא בנכסי המנוחה כפי שקיבלם בכפוף לתנאים ולהוראות שקבעה המנוחה בצוואתה. זאת ועוד: ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות אינה אלא חזרה על הכלל הקבוע בסעיף 27 לחוק הירושה ובהלכת זמיר. הוראה זו אינה עולה כדי "הוראה אחרת" אשר משמיעה את שלילת ההסדר של יורש-אחר-יורש שנקבע בצוואת המנוחה (ראו והשוו: פרשת מלמד נ' סולומון, בעמ' 712-711).

42.  

    לפיכך, ההסדר של יורש-אחר-יורש וההוראה בדבר שמירת נכסי המנוחה ואיסור על העברתם, אשר נקבעו בצוואת המנוחה, הינם בני תוקף והם חייבו את המנוח. זאת, בניגוד לקביעותיהן של הערכאות דלמטה אותן חייבים אנו לשנות. מכאן עולה מסקנה ברורה: צוואתו המאוחרת של המנוח התיימרה להוריש לנהנים נכסים שהמנוח קיבל מהמנוחה בכפוף להסדר יורש-אחר-יורש, תוך שהמנוח פועל בניגוד להסדר זה ובכך נוהג בזכויות לא-לו כבתוך שלו. בכך התיימר המנוח לגרוע, באמצעות צוואתו המאוחרת, מזכותם של א' ו-י' – דבר שמנוגד לא רק להוראות המפורשות של המנוחה בצוואתה, אלא גם להוראת סעיף 42(ב) סיפא לחוק הירושה. נכסי עיזבונה של המנוחה – אותם היא ציוותה, כאמור, לארבעת ילדיה בחלקים שווים וחייבה את המנוח בשמירתם – מעולם לא הועברו לבעלותו המלאה והבלתי מותנית של המנוח. כאמור, למנוח לא היתה אפוא כל זכות לקבוע לגבי הנכסים הללו חלוקה שסותרת את האמור בצוואת המנוחה. האמור בסעיפים 45 ו-42 לחוק הירושה שוללים את תוקפה של חלוקה זו.

43.  

    אשר על כן, חובה עלינו להורות על קיום צוואת המנוחה על כל תנאיה ובמסגרת זו לקבוע כי נכסי עיזבונה של המנוחה, אשר הועדו על ידה לארבעת ילדיה, יחולקו ביניהם כפי שהמנוחה ציוותה: רבע לכל צאצא.

     

    בסעיף 1 לצוואתו המאוחרת, ביטל המנוח – כדת וכדין – את הצוואה המוקדמת. על כן, עלינו להורות כי הצוואה המוקדמת בטלה (ראו גם: סעיף 36 לחוק הירושה).

44.  

45. באשר לצוואה המאוחרת – מסקנתי כי זו כפופה לאמור בצוואת המנוחה, משליכה על תוקפה של צוואתו המאוחרת של המנוח בכללותה. זאת, מאחר שהמנוח עשה צוואה זו בצאתו מן ההנחה כי הוא ירש מהמנוחה את כל נכסיה ללא שום הגבלה או תנאי ואינו כפוף להסדר של יורש-אחר-יורש. סבורני, כי בנסיבות אלו, הצוואה המאוחרת היא בבחינת צוואה שנעשתה מחמת טעות – דבר שעשוי להשליך על תוקפה. סוגיה זו תנעל את פסק דיני, ובה אעסוק כעת.

46.  

47. האם צוואתו המאוחרת של המנוח נפגמה בטעות, ואם כן – מהן תוצאות הטעות?

     

    כפי שכבר צוין על ידי, צוואתו המאוחרת של המנוח קבעה כי כל רכושו של המנוח, לרבות הנכסים שהלה ירש מהמנוחה, יועבר ל-ד' ול-ר' ויחולק ביניהן בחלקים שווים; כי סך של 700,000 ש"ח יועבר ל-י'; וכי סך של 600,000 ש"ח יועבר ל-א'. כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי, חלוקה זו נעשתה על ידי המנוח על יסוד ההנחה כי הוא ירש את נכסי העיזבון של המנוחה במלואם כדת וכדין, וללא כל מגבלה או תנאי – קרי: כנכסים הנקיים מזכויותיהם של ילדיו (ראו: פסק הדין במחוזי, בפסקה 7). הווה אומר: המנוח הוריש 700,000 ש"ח לבנו י' ו-600,000 ש"ח לבתו א' בהאמינו כי יתר נכסיו, לרבות הנכסים שירש מהמנוחה, יועברו לבנותיו ד' ו-ר'.

48.  

    כאמור, אמונתו זאת של המנוח התבררה כשגויה, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, המנוח לא היה מוריש 700,000 ש"ח לבנו י' ו-600,000 ש"ח לבתו א' אילו ידע כי כל אחד משני אלו זכאי לקבל רבע מנכסי עיזבונה של המנוחה.

    עסקינן אפוא בטעות בצוואה. מצב דברים זה מוסדר בסעיף 30(ב) לחוק הירושה, אשר קובע לאמור:

     

    "הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה".

49.  

    מכאן עולה השאלה: האם בענייננו-שלנו אפשר לקבוע בבירור מה היה המנוח מורה בצוואתו המאוחרת אלמלא הטעות שעשה באשר לנכסים שראה כשלו. בהקשר זה, "לקבוע בבירור" – משמעו לקבוע באופן שמסיר כל ספק סביר באשר לכוונת המצווה (ראו: שילה, בעמ' 277-276; שאול שוחט פגמים בצוואות 266-265 ו-276 (מהדורה שניה 2001) (להלן: שוחט); וכן ברק, בעמ' 362-360). מענה חיובי לשאלה זו יאפשר את תיקון הטעות. מאידך, אם שאלה זו תיענה בשלילה, יהא עלינו להכריז על ביטול הוראות הצוואה המאוחרת – פרט להוראת סעיף 1 לצוואה המאוחרת אשר מבטל את צוואתו המוקדמת של המנוח, שכאמור נעשתה בהדדיות עם צוואת המנוחה. זאת, מאחר שאין צל של ספק באשר לכוונת המנוח לבטל צוואה מוקדמת זו (מסיבות שחלקן פורט בפסק הדין קמא, להן איננו נזקקים בהליך הנוכחי).

     

    אקדים ואומר כי בנסיבות דנן אין כל אפשרות לקבוע בבירור מה היה המנוח מורה בצוואתו המאוחרת אלמלא הטעות שעשה. מסיבה זו, לא נותר לנו אלא להורות על ביטולה של צוואה זו, למעט סעיף 1, שכאמור מבטל את צוואתו המוקדמת של המנוח. כפועל יוצא מכך, עיזבונו של המנוח יחולק לפי כללי הירושה על-פי הדין: רבע לכל צאצא: ד', ר', י' ו-א'. אחרי שידענו כי עלינו לאכוף את צוואת המנוחה על כל תנאיה – מסקנתי היא ש-ד', ר', י' וא' יחלקו ביניהם את כלל נכסי העיזבונות של הוריהם המנוחים שווה-בשווה, באופן שכל אחד מהם יקבל רבע מנכסים אלה (או את שוויו הכספי של רבע מהנכסים).

50.  

    בטרם אדון ואכריע בשאלה שהצבתי באשר לתוצאות הטעות, אשר נפלה בצוואה המאוחרת של המנוח, בגדרו של סעיף 30(ב) לחוק הירושה, ברצוני להתייחס בקצרה להלכה הישנה אשר קבעה כי סעיף זה אינו חל על טעויות שבדין (ראו: ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, פ"ד ל(1) 749, 754-753 (1976)). ראשית, מסופקני אם טעותו של המנוח, בצוואתו המאוחרת, היתה בגדר טעות שבדין. המסכת העובדתית שנפרשה לפנינו מראה כי המנוח האמין כי אחרי שהנכסים שהורישה לו המנוחה עוברים לידיו הם יהיו שייכים לו ורק לו, ללא שום תנאים ומגבלות. טעות מן הסוג האחרון היא טעות במצב דברים שמערב בתוכו דין ועובדה באופן שאינו ניתן להפרדה. טעות כזאת אינה נחשבת לטעות שבדין במובנה של הלכת רזניק (ראו: שם, בעמ' 753).

51.  

    שנית, וזה העיקר: איני רואה הצדקה לפרשנותו המצמצמת של סעיף 30 לחוק הירושה אשר נקבעה בהלכה הישנה. דוקטרינת הטעות שנקבעה בגדרם של דיני חוזים חלה הן על טעות שבעובדה והן על טעות שבדין (ראו: סעיף 14(ד) לחוק החוזים; וכן שלו וצמח, בעמ' 332-331). דוקטרינה זו חלה על כל פעולה משפטית בגדרי המשפט הפרטי מכוחו של סעיף 61(ב) לחוק החוזים (ראו: שילה, בעמ' 279; בג"ץ 376/81 לוגסי נ' שר התקשורת, פ"ד לו(2) 449, 455 (1981); בג"ץ 221/86 כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(1) 469, פסקה 5 (1987)), שכן אין כל הצדקה עניינית להבחין בכגון דא בין סוגים שונים של טעויות – אלו שבדין ואלו שבעובדה – אשר הופכות את פעולתו המשפטית של הטועה לנטולת גמירות-דעת (ראו: גד טדסקי מסות במשפט 314-313 (1978); שילה, בעמ' 281-279; שוחט, בעמ' 276-275; ברק, בעמ' 356-355; כן ראו והשוו: ע"א 570/70 חי נ' כהן, פ"ד כה(2) 339, 356 (1971); וע"א 292/68 יפת נ' איסטווד, פ"ד כג(1) 604, 614-613 (1969)). להבחנה בין טעות שבדין לבין טעות שבעובדה יש השלכות חשובות בהקשרה של אחריות פלילית (ראו: סעיפים 34יח ו-34יט לחוק העונשין, התשל"ז-1977), אך לא בכך עסקינן – דרכו של המשפט הפרטי היתה ותהא שונה מזאת של הדין הפלילי.

52.  

    אם כך הוא הדבר, מאחר שסעיף 30 לחוק הירושה אינו עושה הבחנה מפורשת בין שני סוגי הטעויות, סבורני כי נכון יהיה לפרשו בהתאם לדין הכללי, שכאמור לא עושה הבחנה זו בגדרי המשפט הפרטי. אולם, מאחר שבמקרה דנן עסקינן, כאמור, גם בטעות במצב הדברים, נכון נעשה – בעת הזאת – אם נשאיר את סוגיית היכללותה של טעות שבדין בגדרי סעיף 30(ב) לחוק בצריך עיון ולא נכריע בה הכרעה מחייבת.

     

    האם אפשר לקבוע בבירור מה היה המנוח מורה בצוואתו המאוחרת אלמלא הטעות שעשה באשר לנכסים שראה כשלו?

     

    אחרי שקילת הראיות הקיימות והנסיבות שסובבות את צוואתו המאוחרת של המנוח, הגעתי, כאמור, למסקנה כי אין כל אפשרות סבירה לדעת מה היה המנוח מורה בצוואתו המאוחרת אלמלא הטעות שעשה באשר לנכסים לא-לו שראה כשלו. כמו כן, אין כל דרך להורות על ביצוע בקירוב (cy pres) של הצוואה – מהלך שמאפשר לבית המשפט לקיים צוואה בכפוף לשינויים מינוריים כאלה או אחרים (ראו: ברק, בעמ' 337-336; ע"א 102/80 פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדם בישראל, פ"ד לו(4) 439, 748-747 (1982); וכן ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 833-832 (1999)).

53.  

    לכאורה, יוכל הטוען לטעון כי ניתן להתחקות אחר כוונת המנוח בחלוקת נכסיו ליורשיו על ידי קביעת החלק מעיזבונו (באחוזים) אשר הועד ל-י' ול-א' – נתון שיאפשר לנו לקבוע את סכום הכסף לו כל אחד מיורשים אלה יהא זכאי אחרי הפחתת נכסי המנוחה שהמנוח ראה כשלו מחמת שגגה.

54.  

    חישוב כאמור יכול שייעשה לפי שיטת האחוזים, באופן הבא:

     

    X = הערך הכספי של נכסי המנוח (בשקלים).

    Y = הערך הכספי של נכסי המנוחה (בשקלים), שהועדו לארבעת ילדיה בחלקים שווים.

    הסכום אותו זכאי י' לקבל מעיזבון המנוח:

     

    הסכום אותו זכאית א' לקבל מעיזבון המנוח:

     

     

    לפיכך, אם נניח שעיזבונות המנוחים שווים 5,000,000 ש"ח כל אחד, נגיע למסקנה כי י' יהא זכאי לקבל 350,000 ש"ח מעיזבון המנוח, ואילו א' תקבל מעיזבון זה 300,000 ש"ח. זאת, בשעה ש-ד' ו-ר' תחלוקנה ביניהן 4,350,000 ש"ח. לטעמי, קשה להלום שהמנוח ביקש ליצור פער כה תהומי בין זכויות יורשיו, בהינתן החלוקה השווה של נכסי עיזבון המנוחה בין כלל היורשים; ובכל מקרה, כל שנוכל לומר בעניין הזה יימצא בעולמן של השערות, להבדיל מעובדות.

55.  

    נניח כעת שעיזבון המנוח לבדו שווה 36,000,000 ש"ח, ואילו עיזבון המנוחה מגיע כדי 4,000,000 ש"ח בלבד. בנתונים אלה, י' יהא זכאי לקבל מעיזבון המנוח 630,000 ש"ח ו-א' תקבל 540,000 ש"ח – סכומים הקרובים לאלו שציווה להם המנוח – ואולם גם כאן הפער התהומי בין זכאותם הכוללת (1,170,000 ש"ח) לבין זאת של אחיותיהם ד' ו-ר' (34,830,000 ש"ח) אינו נזקף בקלות לרצון אביהם המנוח בצוואתו; ולפיכך, גם כאן מדובר בהשערה בעלמא.

    לא זו אף זו. למסקנה אליה הגעתי נגיע אם נמשיך בניתוח המתמטי ונשאל את עצמנו באלו נסיבות תתקיים חפיפה בין חלקיהם של י' ושל א' בעיזבון המנוח – כאשר הוא נקי מנכסי המנוחה – לבין סכומי הכסף של 700,000 ש"ח ו-600,000 ש"ח שהמנוח ציווה לשני צאצאיו אלו בצוואתו המאוחרת.

56.  

57. הווה אומר:

58.  

59. אימתי = 700,000; ואימתי = 600,000?

     

    התשובה לשאלה זו היא שמשוואות אלה מתקיימות רק כאשר y = 0, דהיינו: רק כאשר עיזבון המנוחה נטול נכסים וכאשר כלל נכסיהם של בני הזוג המנוחים שייכים לעיזבונו של המנוח (תוצאה זו מתקבלת על ידי הכפלת שני צדי משוואה ב-(x + y) – פישוט שמביא לתוצאה x + y = x). במילים אחרות: סכומי הכסף שהמנוח הוריש ל-י' ול-א' הינם נכונים רק במצב הדברים הדמיוני שהמנוח שיווה לנגד עיניו כאשר הניח, מחמת שגגה, שהוא ניכס לעצמו את נכסי עיזבונה של המנוחה ללא כל מגבלה או תנאי.

     

    כחלופה לשיטת האחוזים, ניתן לחשוב גם על שיטה אחרת – תוצאתית – כאמצעי התחקות אחר כוונת המנוח. לכאורה, ניתן להתחקות אחר כוונת המנוח בחלוקת נכסיו ליורשיו על ידי הצגת השאלה כדלקמן: מהם סכומי הכסף שהמנוח היה מוריש לבנו י' ולבתו א' אילו היה יודע שנכסי המנוחה יחולקו שווה-בשווה בין ארבעת ילדיו? לשאלה זו יש להשיב באופן הבא:

60.  

61. (1) המנוח היה מוריש ל-י' סכום של y/4) – 700,000) ש"ח;

62. (2)המנוח היה מוריש ל-א' סכום של y/4) – 600,000) ש"ח.

63.  

    טענה בדבר ישימותה של השיטה התוצאתית עולה בין השיטין מתשובתן של ד' ו-ר' לבקשה שלפנינו. ד' ו-ר' טוענות כי ערכם הכספי של נכסי המנוחה, בהערכה גסה, הוא 2,100,000 ש"ח, כך שרבע מעיזבונה – בו היו זוכים י' ו-א', כל אחד לחוד – עומד על 525,000 ש"ח. עוד טוענות ד' ו-ר' כי הצוואה המאוחרת של המנוח העניקה ל-י' ו-א' – שכאמור זכו ב-700,000 ש"ח וב-600,000 ש"ח, בהתאמה – יותר משהיו מקבלים על פי צוואת המנוחה. לשיטתן של ד' ו-ר', אם טענתם של א' ו-י' באשר לחלקם בעיזבון המנוחה תתקבל במלואה, הדבר יזכה אותם, לכל היותר, בסכומים שציווה להם המנוח בצוואתו המאוחרת. לפי השיטה התוצאתית, אילו המנוח היה יודע כי י' ו-א' זכו, כל אחד, ב-525,000 ש"ח מעיזבון המנוחה, הוא היה מייעד מעיזבונו 175,000 ש"ח ל-י' ו-75,000 ש"ח ל-א'.

     

    טענה זו, אף היא בגדר השערה בעלמא – זאת, בין היתר, משום שאין אנו יודעים מהו שווי הרכוש האישי של המנוחה מזה והמנוח מזה. נניח שעיזבון המנוחה שווה 2,400,000 ש"ח, ואילו רכושו של המנוח לבדו עולה כדי 5,000,000 ש"ח. בנתונים אלה, על פי השיטה התוצאתית, י' יהא זכאי לקבל מעיזבון המנוח 100,000 ש"ח בלבד, ואילו א' לא תהא זכאית לקבל מעיזבון זה דבר. קשה להלום שהמנוח רצה להוריש לבנו י' סכום כסף כה נמוך. כמו כן, קשה להלום שהמנוח רצה לנשל את בתו א' מעיזבונו כליל. ייתכן שהמנוח היה מייעד ל-א' דבר-מה בצוואתו כדי שלא ילך אל בית עולמו כאשר הוא מותיר את אחת מבנותיו בידיים ריקות (דבר אשר נתמך בנסיבות החיצוניות לצוואה אליהן התייחס בית המשפט לענייני משפחה, ראו: פסק הדין קמא, בפסקאות 29, 55-54). לצדו של תרחיש זה קיים תרחיש אפשרי אחר: כיוון שהמנוח לא היה שבע רצון מהתנהלותם של י' ושל א' לאחר פטירתה של המנוחה, ביודעו כי חרף התנהלות זו הם יורשים סכומי כסף נכבדים מעיזבונה, הוא היה מענישם על ידי נישולם מצוואתו. תרחיש קיצוני זה, אף הוא נתמך בנסיבות המקרה שלפנינו (ראו: פסק הדין קמא, בפסקאות 29, 55-54).

     

    אשר על כן, אין כל אפשרות סבירה לדעת מה היה עושה המנוח בנכסיו אילו ידע שנכסי בת זוגו המנוחה יתחלקו שווה-בשווה בין ארבעת ילדיהם (ראו והשוו: הלכת זמיר, בפסקה 15 לפסק דינה של השופטת נאור; וכן עניין לרנר, בפסקאות 8-6 לפסק דינו של הנשיא ברק). מטעם זה, לא אוכל להמליץ לחבריי להחזיר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה על-מנת לשום את נכסי העיזבונות של המנוח, מזה, ושל המנוחה, מזה, ולחלקם בהתאם לשיטת האחוזים או, לחלופין, בהתאם לשיטה התוצאתית.

     

    בנסיבות אלו, אין מנוס מביטול צוואתו המאוחרת של המנוח למרות כוונותיו, למעט סעיף 1 לאותה צוואה, אשר, כאמור, ביטל את צוואתו המוקדמת. כפועל יוצא מכך, עיזבונו של המנוח יחולק כמצוות הדין שווה-בשווה בין ארבעת ילדיו: ד', ר', י' ו-א' (ראו: סעיפים 10 ו-13 לחוק הירושה). בד-בבד, חייבים אנו לצוות על קיום הוראת צוואת המנוחה לפיה נכסי עיזבונה, אשר עברו תחילה לניהול המנוח, יחולקו שווה-בשווה בין ארבעת הילדים.

64.  

    סוף דבר

     

    הנני מציע לחבריי כי נבטל את פסקי הדין של הערכאות דלמטה, לרבות ההוראות בדבר פסיקת הוצאות, נקבע כאמור בפסקה 78 לעיל, ונורה כי כלל הנכסים של בני הזוג המנוחים יחולקו שווה-בשווה בין ד', ר', י' ו-א' – בעין או בהתאם לשוויים הכספי, כפי שייקבע על ידי בית המשפט לענייני משפחה אליו אנו מחזירים את התיק לביצוע החלוקה. במכלול הנסיבות, ומאחר שחלק מטענותיה של א' נדחו על ידינו, לא נעשה צו להוצאות בערכאתנו.

    אלכס שטיין  שופט

     

    השופט דוד מינץ:

     

65. אני מסכים עם מסקנתו של חברי השופט א' שטיין לפיה המנוח מ.מ.ה. ז"ל (להלן: המנוח) לא היה רשאי לכלול בצוואתו משנת 2017 (להלן: הצוואה המאוחרת או הצוואה) הוראות הנוגעות לרכוש שירש מהמנוחה א.ה. ז"ל (להלן: המנוחה) על פי צוואתה. עם זאת, כפי שיבואר להלן, בנוגע לנפקויותיה של קביעה זו על תוקף הצוואה – דעתי שונה.

     

    1. סעיף 42 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה או החוק) קובע כדלקמן:

        

       יורש אחר יורש

       42. (א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.

       (ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה.

       (ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.

       (ד) הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים – בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה.

       סעיף זה מאפשר אפוא לעורך צוואה להוריש את רכושו לשני אנשים, האחד אחרי השני, כך שהראשון יזכה תחילה, ובעת פטירתו או בהתקיים תנאי מסוים, תעבור יתרת הרכוש לשני (ראו גם: שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 כרך א 371 (1995) (להלן: שילה); בע"ם 10807/03 זמיר נ' גמליאל, פ"ד סב(1) 601, 617-616 (2007-2006) (להלן: עניין זמיר)). הוראותיו של סעיף זה, זולת ס"ק (ד) שבו, הן הוראות דיספוזיטיביות החלות כל אימת שלא קבע המצווה בצוואתו אחרת (סעיף 53 לחוק הירושה).

        

       בענייננו, כמפורט בחוות דעתו של חברי, שני המנוחים ערכו בשנת 1996 צוואות הדדיות בהן נכלל הסדר זהה לפיו עם פטירתו של אחד מבני הזוג יירש בן הזוג הנותר את כל רכושו של הנפטר; בן הזוג הנותר יהיה רשאי לעשות ברכוש כראות עיניו, אולם לא יהיה רשאי להעבירו אלא לאחר פטירתו; לאחר פטירתו יחולק הרכוש לארבעת ילדיהם של בני הזוג בחלקים שווים. מדובר אפוא בהסדר יורש אחר יורש ברור, הכולל התנאה על החירות הנתונה ליורש הראשון לעשות ברכוש שירש "כבתוך שלו" (סעיף 42(א) רישא לחוק) בדמות הגבלת אפשרותו להעבירו לאחר (וראו בעניין זה גם סעיף 45 לחוק).

        

       נוסף על ההסדר האמור, כללו צוואותיהם של המנוחים משנת 1996 גם הוראות זהות הנוגעות לשמירת זכותו של כל אחד מהם לבטל את צוואתו, לשנותה או להוסיף עליה. הוראות אלה סותמות את הגולל על טענת המבקשת לפיה היה המנוח מנוע מלערוך את הצוואה המאוחרת ולקבוע בה הוראות שונות מאלה שקבע בצוואתו משנת 1996, מטעמי תום לב והסתמכות (וראו: ע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון, פ"ד נג(5) 703, 711-710 (1999) (להלן: עניין מלמד); עניין זמיר, בעמ' 626; בע"מ 7884/23 פלוני נ' פלונית, פסקאות 42-34 (10.9.2024) (להלן: עניין פלוני)). עם זאת, שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לחלקים בצוואה העוסקים ברכוש שירש המנוח מהמנוחה. כפי שפורט בחוות דעתו של חברי, הערכאות קמא מצאו כי מהוראות שמירת החירות לשנות את הצוואה נלמד שהמנוח היה רשאי לשנות את צוואתו גם ביחס לרכוש שירש מהמנוחה. אלא שגם אני כמו חברי סבור כי מסקנה זו אינה יכולה לעמוד. הטעם לכך נעוץ בעובדה שקביעת הוראות בצוואה חדשה מטעמו בנוגע לרכוש שירש מהמנוחה אין פירושה רק שינוי של צוואתו שלו משנת 1996, אלא גם שינוי של צוואתה שלה בה קבעה מה ייעשה ברכושה לאחר פטירת המנוח. עובדה זו מעוררת קושי בהתחשב בכך שמדובר בשינוי הגורע מזכויותיהם של המבקשת ומשיב 3 על פי צוואת המנוחה, שעה שסעיף 42(ב) סיפא לחוק הירושה קובע מפורשות כי "אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה". אמנם, מלשונו של סעיף 53 לחוק עולה כי ניתן להתנות על הוראה זו (וראו גם: שילה, בעמ' 386; לדעה שונה ראו: רע"א 3130/05 יורשי המנוחה א. ר. ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי כמנהל עזבון המנוחה מ. ר. ז"ל, פסקה 10 (14.9.2006) (להלן: עניין א. ר.)), אולם על התנאה כאמור להיעשות בהוראה מפורשת או משתמעת בצוואה (עניין א. ר., פסקאות 20-19; בע"מ 9085/16 פלונית נ' פלוני, פסקה כ"ד (2.3.2017)). בענייננו, עצם העובדה שכל אחד מבני הזוג שמר על זכותו לשנות את צוואתו שלו, אינה מלמדת ולוּ באופן משתמע על אומד דעתם להקנות זה לזה אפשרות לשנות גם את צוואתו של האחר לאחר מותו ביחס לזכותו של הזוכה השני בהוראת יורש אחר יורש. בשולי הדברים אוסיף כי מיתר הוראות צוואת המנוחה לא ניתן ללמוד על התנאה כאמור, ובתוך כך גם לא מההוראה בה קבעה כי המנוח יהיה רשאי לעשות בנכסים כראות עיניו זולת העברתם אלא לאחר פטירתו אין בה משום התנאה משתמעת. זאת שעה שבסמוך לאחר מכן ציוותה המנוחה בפירוש כי ההעברה לאחר פטירתו תיעשה לילדיהם בחלקים שווים.

66.  

    די לטעמי בכך כדי להביא למסקנה כי המנוח לא היה רשאי לקבוע בצוואה המאוחרת הוראות בנוגע לחלוקת הנכסים שירש מהמנוחה, השונות מאלו שהיא קבעה בצוואתה (וראו והשוו גם: ע"א 37/80 באומן נ' נתן, פ"ד לח(4) 320, 327 (1984); וכן ת"ע (מחוזי ת"א) 81/91 היועץ המשפטי לממשלה נ' דגן (14.6.1994)). נוכח המסקנה האמורה לא ראיתי להידרש להערותיו של חברי בנוגע למנגנון ההסתמכות ולתוצאותיה של פגיעה באינטרס ההסתמכות אם וכאשר היא נגרמת. אעיר רק הערה אחת בהתייחס לעמדתו של חברי לפיה מצווה שבוחר לחזור בו מהסדר ההדדיות ולשנות את צוואתו יהיה חייב להסתלק מהזכויות המגיעות לו על פי צוואת רעהו (במקרה שעיזבונו טרם חולק) או להשיב את החלק שקיבל ממנו כיורש (במקרה שהעיזבון כבר חולק). ככל שחברי מכוון להחלת הסדר זה גם במצבים שבהם הצוואה שותקת בנוגע לזכותם של בני הזוג לשנות את הצוואה כרצונם לאחר פטירת אחד מהם – לעמדתי קשה לומר כי אפשרות זו עולה בקנה אחד עם הקביעות בעניין זמיר על פיהן אין זה ראוי, בהיעדר ראיה בדבר כוונה משותפת אחרת, "לקבוע לגבי צוואות שנעשו לפני החוק שהייתה כוונה משותפת להתנות על הדין ולהגביל את בן הזוג האחר" (שם, עמ' 626-625). דברים אלה, אשר אמנם נאמרו בעיקר לגבי האפשרות לשנות צוואה הדדית, יפים לעמדתי גם ביחס לשאלה האם שינוי מהסדר ההדדיות מחייב הסתלקות מן הזכויות או השבה. שכן ככל שאין בנמצא ראיות בדבר כוונה משותפת אחרת, ברירת המחדל היא שבן הזוג האחר אינו מוגבל בדרך זו אחרת מלשנות את ההסדר, ואין לבן הזוג שהלך לעולמו אינטרס הסתמכות הראוי להגנה.

     

    ומכאן לתוצאותיה של המסקנה לפיה המנוח לא היה רשאי לקבוע בצוואה המאוחרת הוראות בנוגע לרכוש שירש מהמנוחה. לעמדת חברי, במצב דברים זה מדובר בצוואה שנעשתה מחמת טעות שבעובדה, ולא ניתן לקבוע בבירור מה היה מורה המנוח בצוואתו אלמלא טעות זו. על כן, לגישתו, יש להכריז על ביטול הצוואה המאוחרת מכוח סעיף 30(ב) לחוק הירושה, זולת סעיף 1 שבה המבטל את צוואת המנוח משנת 1996, באופן שבו עיזבון המנוח יחולק על פי דין. כפי שיבואר להלן, דעתי שונה.

     

    סעיף 30(ב) לחוק קובע כדלקמן:

67.  

    הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה.

     

    סעיף זה מעגן אפוא הסדר המאפשר לבית המשפט לתקן את צוואתו של המוריש בשמו, מקום בו הוא משוכנע שלולא הטעות היה קובע המצווה שזהו רצונו. הסדר זה, שנחשב לחורג מהמקובל בשיטות משפט אחרות, מבטא את החשיבות שהקנה המחוקק להגשמת רצונו האמיתי של המצווה (וראו: בע"מ 4990/12 מ.ז. נ' ח.ז, פסקה 6 (13.11.2012) (להלן: עניין מ.ז.); שילה, בעמ' 276; אהרן ברק פרשנות במשפט – הצוואה 354-353 (התשס"א) (להלן: ברק); גד טדסקי מסות במשפט 314 (1978)).

     

    תחולתו של סעיף 30(ב) לחוק מותנית בראש ובראשונה בקיומה של טעות, כאשר העמדה שהתקבלה בפסיקה היא כי הסעיף אינו חל על טעויות שבדין (ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, פ"ד ל(1) 749, 754-753 (1976); לביקורת על קביעה זו ראו פסקאות 68-67 לחוות דעתו של חברי והאסמכתאות שם). נוסף על כך, דורש סעיף 30(ב) לחוק כי הוראת צוואה (כאשר בהתאם לסעיף 37 לחוק, המונח "הוראת צוואה" פירושו "גם הצוואה כולה, חלק ממנה ותנאי מתנאיה") נעשתה מחמת הטעות. דהיינו, נדרש קיומו של קשר סיבתי בין הוראת הצוואה לבין הטעות שאליה נקלע המצווה (וראו: שילה, בעמ' 276). ככל שנמצא כי הוראת הצוואה נעשתה מחמת טעות, יש לבחון תחילה האם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות. רק כאשר התשובה לכך שלילית, תבוטל ההוראה. המחוקק נתן אפוא העדפה ברורה לחלופת התיקון על פני חלופת הביטול, בשל אותה מחויבות לרצון המצווה (וראו: עניין מ.ז., פסקה 6; שילה, בעמ' 276; אהרן ברק פרשנות במשפט – הצוואה 354-353 (התשס"א); גד טדסקי מסות במשפט 314 (1978)).

    בנוסף על האמור יודגש כי מקום שבו נמצא כי הוראה בצוואה בטלה מחמת קיומה של טעות, אין בכך כדי לבטל באופן אוטומטי את שאר חלקי הצוואה, הוראותיה או תנאיה. זאת לפי סעיף 38(ב) לחוק הקובע כך:

68.  

    בטלים חלק, הוראה או תנאי של צוואה [...], אין בכך כדי לבטל שאר חלקיה, הוראותיה או תנאיה אלא במידה שנראה לבית המשפט שהם קשורים קשר בל ינתק במה שבטל או שהמצווה לא היה רוצה בהם בלעדיו.

69.  

    ומהכלל אל הפרט. בענייננו, מקובלת עליי עמדתו של חברי לפיה המנוח נקלע לכלל טעות בסברתו כי הוא רשאי לקבוע בצוואתו הוראות גם בנוגע לרכוש שירש מהמנוחה, וכי מדובר בטעות שבעובדה עליה חל סעיף 30(ב) לחוק. על כן, יש מקום להמשיך ולבחון האם מתקיימים יתר תנאיו של סעיף 30(ב) לחוק, היינו האם קיימת סיבתיות בין הוראות הצוואה לבין הטעות האמורה, וככל שכן – האם מדובר בטעות שניתן לתקנה. בטרם אגש לבחינה האמורה אעיר כי חברי לא דן בחוות דעתו בכל הוראות החוק המפורטות לעיל. כפועל יוצא מכך, התקבלה תוצאה שאינה עולה לעניות דעתי בקנה אחד עם ההסדר שהתווה המחוקק לעניין טעות בצוואה ובתוך כך, שאינה משקפת לטעמי את רצונו של המנוח. מכאן אפוא ליישום הוראות החוק על ענייננו.

     

    צוואתו המאוחרת של המנוח כוללת שישה סעיפים, שהמרכזיים בהם הם אלה: סעיף 1 המורה כי כל צוואה שקדמה לצוואה זו "בטלה ומבוטלת"; סעיף 3 בו ציווה המנוח את יתרת עיזבונו (לאחר תשלום חובות והוצאות קבורתו) מכל מין וסוג שהוא, "למעט האמור במפורש בצוואה זו", למשיבות 2-1; סעיף 4 בו נקבע כי משיב 3 זכאי לקבל מהעיזבון סך של 700,000 ש"ח; וסעיף 5 בו נקבע כי המבקשת זכאית לקבל מהעיזבון סך של 600,000 ש"ח.

     

    אפתח ואומר כי איני סבור שניתן לומר שהצוואה המאוחרת כולה נעשתה מחמת טעות. מהעדויות שנפרשו לפני בית המשפט המחוזי עולה בבירור רצונו של המנוח לשנות את אופן חלוקת רכושו כפי שנקבע בצוואתו משנת 1996, וזאת על רקע חרונו מהתנהלותם של המבקשת ומשיב 3 הן כלפיו, הן כלפי משיבות 2-1, והן – ובעיקר – כלפי המנוחה. בולטת בהקשר זה עדותו של עורך הדין שערך את הצוואה המאוחרת (להלן: עורך הדין), אותה מצא בית המשפט לענייני משפחה כמהימנה. על פי עדות זו, כבר בעת שביקר עורך הדין את המנוח בימי ה"שבעה" על אשתו מסר לו המנוח כי ברצונו לשנות את צוואתו משנת 1996 (עמ' 131 לפרוטוקול הדיון מיום 19.12.2021, שורות 10-8). גם במועד פגישתם של השניים במשרדו של עורך הדין ביום 20.12.2017, חזר המנוח על רצונו לשנות את הצוואה תוך שפירט על אודות התנהלותם של המבקשת ומשיב 3 אשר העלתה את חמתו (עמ' 135 לפרוטוקול, שורות 23-16). אכן, כמפורט לעיל, המנוח שגה בנוגע להיקף הנכסים שבאפשרותו לקבוע לגביהם הוראות בצוואתו, אולם איני סבור שיש בכך כדי לפגום ברצונו הברור לבטל את צוואתו הקודמת ולערוך שינוי בנוגע לאופן חלוקת נכסיו. על רקע האמור, אף אין לדעתי מקום לסברה כי סעיף 1 לצוואה נעשה מחמת טעות.

     

    בעניין זה, גם חברי מסכים שסעיף 1 לא נעשה מחמת טעות, בציינו כי אין ספק כי כוונת המנוח הייתה לבטל את הצוואה משנת 1996. מסיבה זו, לאחר שהגיע חברי למסקנה כי אין כל אפשרות לקבוע מה היה המנוח מורה בצוואתו המאוחרת אלמלא הטעות, סבר כי יש לבטל את כל הוראות הצוואה המאוחרת, למעט אותה הוראה שבסעיף 1. מוקשית בעיני מסקנה זו לפיה יש לבטל את כל הוראותיה האופרטיביות של הצוואה המאוחרת, ולהותיר אך ורק את ההוראה המבטלת את הצוואה משנת 1996. אכן, כוונת המנוח הייתה לבטל את הצוואה משנת 1996 אולם לצד זאת, בד בבד, ועל פניו בקשר הדוק עם הוראה זו, קבע המנוח הוראות חדשות שיחולו במקומה. דברים אלה גם נכונים ביתר שאת בהינתן הוראות סעיף 38(ב) לחוק כאמור, הקובעת כי הגם שהוראה שבטלה מחמת טעות אינה מביאה מיניה וביה לביטולן של הוראות אחרות בצוואה, היא אכן תביא לביטולן של הוראות נוספות הקשורות ב"קשר בל ינתק" במה שבטל או שהמצווה לא היה רוצה בהן עוד לאחר הביטול. חברי לא בחן אם קיים "קשר בל יינתק" כאמור בין הסעיפים שסבר שיש לבטלם לבין הוראת סעיף 1, וגם לא נבחן האם ניתן לומר כי המנוח היה רוצה בהוראת סעיף זה (שמשמעותה כי הצוואה משנת 1996 בטלה), גם לאחר ביטולן של יתר ההוראות האופרטיביות של צוואתו החלופית. לא מן הנמנע כי בחינה זו הייתה מוליכה למסקנה שלא ניתן להעמיד את סעיף 1 לבדו על כנו.

70.  

    ומכאן ליתר הוראות הצוואה בראי סעיפים 30(ב) ו-38(ב) לחוק. חברי לא נדרש בחוות דעתו באופן מפורש לשאלת הסיבתיות בין הטעות לבין הוראות סעיפים 5-3 לצוואה המאוחרת, אך נדמה שהוא סבור כי סעיפים אלה נעשו מחמת הטעות. כך סבור גם אני. באשר לסעיף 3 לצוואה, אין חולק כי בסעיף זה פירט המנוח זכויות שונות שעליהן נמנות גם הזכויות שירש מאשתו המנוחה. כאמור, המנוח לא היה רשאי לכלול בצוואתו זכויות אלה ולכן ברי כי מדובר בהוראה שנעשתה מחמת הטעות. כך הם פני הדברים גם בנוגע לסעיפים 5-4 לצוואה המאוחרת. שהרי כעולה מעדותו של עורך הדין, אותה כאמור מצא בית המשפט לענייני משפחה כמהימנה, המנוח החליט לקבוע הוראות אלה בצוואתו רק "על מנת שלא לקפח" את המבקשת ומשיב 3 מאחר שהחליט להוציאם מחלוקת יתר הרכוש בשל התנהלותם (עמ' 135 לפרוטוקול הדיון מיום 19.12.2021, שורות 23-16). וכפי שהעיר בית המשפט המחוזי בפסק דינו, "ברי, כי סכומים אלה ציווה המנוח, רק בהסתמך על הבנתו, כי רשאי הוא לצוות כטוב בעיניו על כל רכושו, לרבות החלק שנותר מעזבון המנוחה שאותו ציוותה לו" (שם, פסקה 7). על רקע האמור, נותרה אפוא השאלה האם ניתן לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בהוראות האמורות בצוואתו אלמלא הטעות. לדעתי, וכאן מתפצלת דרכי מדרכו של חברי, התשובה לכך חיובית.

     

    בטרם אתייחס לגופם של דברים אזכיר את המובן מאליו. עקרון העל הניצב בבסיס דיני הירושה, אשר כאמור בא לידי ביטוי באופן בולט בהוראת סעיף 30(ב) לחוק, הוא קיום רצונו של המצווה וכיבוד רצונו. עיקרון זה, שבא לידי ביטוי גם במשפט העברי ("מצווה לקיים דברי המת" (בבלי, גיטין יד, ע"ב)), עובר כחוט השני לאורכו ולרוחבו של חוק הירושה, ומחייבנו לשאוף לפענח את כוונת המצווה בכל הנוגע לאופן חלוקת רכושו (דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653, 687-686 (2005) (להלן: עניין אהרן); ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 827-825 (1999) (להלן: עניין טלמצ'יו); ע"א 4377/04 גורן הולצברג נ' מירז, פ"ד סב(2) 661, 689-688 (2007); בע"מ 7049/15 פלוני נ' פלוני, פסקה ו' (17.12.2015)). אכן, קיים קושי מובנה במלאכת ההתחקות אחר רצונו של המצווה, הנובע מכך שלא ניתן עוד לשאול את המנוח על אודות רצונו. וכפי שנאמר בעניין זה בעניין אהרן:

     

    "לא אחת הקביעה מהו רצונו האמיתי של המצווה אינה קלה כלל ועיקר, היות שבנקודת הזמן שבה מתברר רצונו של המצווה הוא כבר אינו בין החיים, ואת כוונתו האמיתית לוקח הוא עמו אל מותו [...]. אכן, '...הראיה הטובה ביותר בדבר רצונו של המצווה בעת שציווה את רכושו אינה מצויה לפני בית המשפט, לאחר שנסתלק המצווה מן העולם'" (שם, בעמ' 689-688; ראו גם: עניין טלמצ'יו, בעמ' 825; ברק, בעמ' 65-63).

     

    ברם אל לקושי זה להסיט את המוקד מהמטרה המרכזית של דיני הירושה בדבר איתור רצונו של המנוח וכיבוד רצון זה.

     

    ומכאן לענייננו. בכל הנוגע להוראת סעיף 3 לצוואה, לעמדתי ניתן לקבוע בבירור מה היה מורה המנוח בצוואתו אלמלא הטעות. כמפורט לעיל, המנוח רצה לשנות את צוואתו באופן שבו כלל רכושו, להוציא סכומי כסף מסוימים, יועבר לאחר לכתו מן העולם למשיבות 2-1. עצם העובדה שכלל הרכוש אשר אותו הוא יכול להעביר למשיבות 2-1 כולל נכסים בהיקף קטן מזה שסבר בתחילה, אינה משנה את רצונו הכללי והעקרוני להוריש להן את כלל נכסיו – זולת סכומי הכסף למבקשת ולמשיב 3 כאמור לעיל. להיפך – פשיטא כי משרצה המנוח להוריש לבנותיו את מלוא הזכויות בנכסיו, הוא היה רוצה להוריש להן את חלקן. בכלל מאתיים – מנה. בנסיבות אלה, אין לטעמי כל קושי לקבוע כי יש לערוך תיקון בצוואה כך שברשימה שכלל המנוח בסעיף 3 לצוואה בה פורטו זכויותיו בנכסים שונים, ייכללו רק זכויותיו האישיות ללא אלה שירש מאשתו המנוחה (והשוו: ע"א 46/89 רוזן נ' בהט, פ"ד מד(2) 765, 769-768 (1990); ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן, פ"ד מג(1) 278, 284 (1989). מדובר בשתי פרשות בהן קבע המנוח בצוואתו הוראות הנוגעות להוראות יורש אחר יורש שנקבעו בצוואתו של אחר, כאשר בשתיהן בית משפט זה כלל לא נדרש לסעיף 30(ב) לחוק וקבע כי יש לקרוא את הצוואה כך שהיא חלה רק על הנכסים שהיה באפשרותו של המנוח להוריש). אכן, בכל מקרה הוראות הצוואה כפופות להוראות החוק, על פיהן כאמור "השני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון" (סעיף 42(ב) לחוק, החל כאמור בהעדר התנאה אחרת).

     

    ויודגש, כנזכר לעיל, בלשונו של סעיף 30(ב) לחוק הביע המחוקק את עמדתו לפיה במקרה שנמצאה טעות, דרך המלך אינה הכרזה על בטלות הוראת הצוואה אלא תיקונה באופן שישקף את מה שהיה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות (עניין מ.ז., פסקה 6). אכן, בשים לב לכוח הנתון לבית המשפט בתיקון הצוואה קבע המחוקק כי תיקון שכזה ייעשה כאמור רק אם ניתן לדעת בבירור את רצונו של המצווה. אולם בענייננו, איתור רצון זה בכל הנוגע לסעיף 3 לצוואה אינו מעורר לטעמי קושי מיוחד, שכן ההיגיון העומד מאחוריו פשוט וקל להבנה הן מהוראות הצוואה והן מהנסיבות שהוכחו לפני בית המשפט לענייני משפחה.

     

    כמו כן, גם בנוגע להוראות סעיפים 5-4 לצוואה לעמדתי ניתן לקבוע בבירור מה היה מורה המנוח בצוואתו אלמלא הטעות. כאמור לעיל, מעדות עורך הדין עולה כי הטעם היחיד שבגינו החליט המנוח להוריש למבקשת ולמשיב 3 בצוואתו סכומי כסף היה רצונו שלא לקפח אותם לחלוטין למול אחיותיהם אשר יירשו את עיקר נכסיו וליצור מצב שבו הם לא מקבלים דבר. במצב דברים זה, לעמדתי ברי כי אילו היה המנוח מודע לכך שהרכוש שירש מאשתו המנוחה אינו נכלל בעיזבונו וכי הוא יחולק בהתאם להוראות צוואתה שלה גם למבקשת ולמשיב 3, הוא לא היה מוריש להם דבר מה נוסף (ראו דוגמה דומה במאמרו של פנחס שיפמן "האם חלה תורת הבחירה בדיני-צוואות?" עיוני משפט יג 93, 98-97 (התשמ"ח-התשמ"ט)). ומכאן, שאין לדעתי כל מניעה לנקוט בדרך המלך ולהורות על תיקון הצוואה באופן שבו ההוראה הנוגעת לתשלום סכומי הכסף למבקשת ולמשיב 3 – סכום שהיה אמור לפצותם על כך שאינם מקבלים דבר, בטלה.

     

71. אוסיף כי אף אילו הייתי מגיע למסקנה כי מדובר בטעות שלא ניתן לתקנה מחמת שלא ניתן לדעת בבירור מה היה מצווה המנוח, התוצאה הייתה בטלותה של הוראה זו – וזו בלבד. אמנם כאמור, בהתאם לסעיף 38(ב) לחוק, ביטול של הוראה בצוואה עשוי לגרור אחריו את ביטול שאר חלקיה, וזאת רק במקרים שבהם מצא בית המשפט כי הם קשורים קשר בל ינתק בהוראה שבטלה או שהמצווה לא היה רוצה בהם בלעדיה. ברם איני סבור כי כך הוא מצב הדברים בענייננו. הטעם העיקרי שעמד ביסוד עריכת הצוואה המאוחרת הוא כאמור רצונו של המנוח לתקן את צוואתו הקודמת וליתן בחלוקת רכושו ביטוי לאכזבתו מהתנהלותם של המבקשת ומשיב 3. בנסיבות אלה, קשה עד מאוד לטעמי לסבור כי המנוח לא היה רוצה כלל בצוואה ללא תשלום הסכומים האמורים, בהינתן שהמבקשת ומשיב 3 זכאים לרבע מנכסיה של המנוחה.

     

    הנה כי כן, לעמדתי מסקנתו של חברי לפיה יש לבטל את כלל הוראות צוואתו המאוחרת של המנוח זולת סעיף 1 שבה, אינה מתיישבת עם שאיפת המחוקק להגשים את רצון המנוח; אינה מתיישבת עם ההעדפה הנתונה בסעיף 30(ב) לחוק לתיקון הטעות על פני ביטול הוראת הצוואה; ואינה מתיישבת עם קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה בדבר רצונו וכוונותיו של המנוח, שמכוחן ניתן לקבוע בבירור מה היה מצווה המנוח אלמלא הטעות. כמו כן, אין כל הסבר בחוות דעתו של חברי מדוע סעיף 1 לצוואה המאוחרת נותר לעמוד על כנו לבדו כשכל יתר הוראות הצוואה בוטלו על ידו, וזאת חרף הוראותיו של סעיף 38(ב) לחוק. מכל הטעמים המפורטים לעיל אפוא, אין בידי להצטרף למסקנתו של חברי. כאמור, יישומן של הוראות החוק מוביל למסקנה כי יש להותיר את הצוואה המאוחרת על מכונה בכפוף לתיקונים המפורטים בסעיפים 15 ו-17 לעיל.

     

    דוד מינץ שופט

     

     

     

    השופט ח'אלד כבוב:

    1. חוות דעת מפורטות כתבו חבריי. לאחר עיון, מצאתי להצטרף למסקנתם, כי בנסיבות העניין, המנוח לא יכול היה לכלול בצוואתו המאוחרת הוראות הנוגעות לרכוש שירש מהמנוחה בניגוד לאמור בצוואתה; וכי בהקשר זה המנוח נפל לכלל טעות. משכך, מהטעמים המפורטים בהרחבה על-ידם, אכן יש להורות על חלוקת עיזבון המנוחה באופן שווה בין יורשיה.

72. עם זאת, בין חבריי נתגלעה מחלוקת בדבר נפקות קביעה זו על תוקף צוואתו המאוחרת של המנוח וחלוקת עיזבונו שלו. במחלוקת זו, מצאתי לצרף עמדתי למסקנתו של חברי השופט ד' מינץ; בשים לב לדרך הילוכי, אפרט עמדתי.

73. גדרי המחלוקת

    בצוואתו המאוחרת הורה המנוח כדלהלן: בסעיף 1, הורה הוא לבטל כל צוואה שקדמה לצוואה זו; בסעיף 2, הורה כי מתוך עיזבונו, על יורשיו לשלם תחילה את חובותיו וכמו גם את הוצאות קבורתו; בסעיף 3, הורה כי משיבות 2-1 יהיו זכאיות לקבל את יתרת עיזבונו "מכל מין וסוג שהוא למעט האמור במפורש בצוואה זו" (כשהכוונה לאמור בסעיפים 5-4 שלהלן – ח' כ') תוך שמנה ברשימה את נכסיו, וציין כי בתוך כך יכללו גם "שאר נכסיי בין מקרקעין ובין מיטלטלין ללא יוצא מן הכלל ואשר לא נזכרו במפורש בצוואתי זו שיש לי ושהיו לי ביום פטירתי"; בסעיף 4 הורה הוא כי משיב 3 יהיה זכאי לקבל מהעיזבון סך של 700,000 ש"ח; בסעיף 5 הורה הוא כי המבקשת תהא זכאית לקבל מהעיזבון סך של 600,000 ש"ח; ובסעיף 6 הצהיר הוא כי צוואה זו נערכה בפני עדים, מרצונו החופשי ובהסכמתו.

    חברי השופט א' שטיין קבע כי צוואתו המאוחרת של המנוח נעשתה על יסוד ההנחה כי ירש את נכסי העיזבון של המנוחה במלואם, אך נוכח הקביעה שהנחה זו התבררה כשגויה, מדובר בצוואה שנעשתה מחמת טעות שבעובדה כך שיש לפעול בהתאם לסעיף 30(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), הקובע כי "הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה".

74. בחוות דעתו חברי מראה, תוך היעזרות בשיטות ובנוסחאות מתמטיות, כיצד אין כל אפשרות סבירה לדעת בבירור מה היה המנוח מורה בצוואתו המאוחרת אלמלא הטעות. משכך, לשיטת חברי, יש להכריז על ביטול הצוואה המאוחרת (למעט סעיף 1 המבטל את צוואתו המוקדמת) וכפועל יוצא מכך, עיזבון המנוח יחולק לפי כללי הירושה על-פי הדין, שבמקרה זה מורים על הורשת רבע מרכושו לכל אחד מהצדדים.

    חברי השופט מינץ הסכים כי מדובר בצוואה שנעשתה מחמת טעות שבעובדה. יחד עם זאת, הוא סבר כי מסקנת השופט שטיין לפיה יש לבטל את כלל הוראות צוואתו המאוחרת זולת סעיף 1, אינה מתיישבת עם הוראות חוק הירושה ושאיפת המחוקק להגשים, ככל הניתן, את רצון המנוח; עם ההעדפה הנתונה בסעיף 30(ב) לחוק לתיקון הטעות על פני ביטול הוראת הצוואה, ועם הוראות סעיף 38(ב) בדבר ביטול חלקי; או עם הקביעות העובדתיות שנקבעו על יסוד ראיות, בדבר רצון המנוח , אשר מלמדות מה הלה היה מצווה אלמלא הטעות. עוד העיר השופט מינץ, כי לא הובהר על-ידי השופט שטיין מדוע ראוי שסעיף 1 יוותר לעמוד על כנו לבדו.

    בנתון לאמור, חברי מציע להותיר את הצוואה המאוחרת על מכונה, בכפוף לשני תיקונים: הראשון כי ברשימה הכלולה בסעיף 3, בה פורטו נכסיו של המנוח, לא יוכללו נכסים שנותרו מעיזבונה של המנוחה; והשני, כי יבוטלו אך סעיפים 5-4. בהקשר אחרון זה, חברי סבור כי ניתן לקבוע בבירור מה היה מורה המנוח בצוואתו אלמלא הטעות. לשיטתו, עדות עורך דינו של המנוח מעלה כי הטעם היחיד שבגינו החליט המנוח להוריש למבקשת ולמשיב 3 בצוואתו סכומי כסף היה רצונו שלא לקפחם לחלוטין, ואילו הלה היה מודע לכך שיתרת עיזבון המנוחה יחולק בהתאם לצוואתה גם למבקשת ולמשיב 3, הוא לא היה מוריש להם דבר מה נוסף. חברי הוסיף וקבע כי אף לו היה מגיע למסקנה, לפיה לא ניתן לדעת בבירור מה היה מצווה המנוח אלמלא הטעות ביחס לסעיפים אלו, התוצאה הייתה בטלותם בלבד; שכן לא מתקיים קשר בל ינתק ביניהם ובין שאר סעיפי הצוואה בהתאם לדרישת סעיף 38(ב) לחוק.

    הכרעתי-שלי

    מסגרת נורמטיבית

    כאמור, סעיף 30(ב) לחוק, קובע כי "הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה" (ההדגשות הוספו – ח' כ'). בפסיקה הובהר כי טעות יכולה להתקיים, כאשר קיים פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפיסתו הסובייקטיבית של המצווה (ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי פ"ד נג(2) 817, 830-829 (1999)). כן נקבע כי רק אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה, אילו המציאות האובייקטיבית הייתה ידועה לו, בית המשפט יכול לתקן את לשון הצוואה, כך שהלשון המוטעית תוחלף בלשון המשקפת את אומד דעתו הברור של המצווה (שם). אשר לעניין זה, סבר פרופ' שילה כי: "אין זה מספיק שאפשר להניח מה שהמצווה היה מורה, אפילו אם קרוב לוודאי שהיה מורה אחרת. בית-המשפט צריך להיות משוכנע לגמרי שלוליא הטעות המצווה היה קובע שזה ודווקא זה, רצונו", וכאשר קיים ספק 'קל מן הקלים', ההוראה תבוטל נוכח הטעות ולא תתוקן (שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 כרך א 276 (1995)). זאת ועוד, מלשון סעיף 30(ב) אנו למדים כי המחוקק קבע שיש להוכיח קשר סיבתי בין הטעות לבין ההוראה; ובהיעדרו אין לתקן את הצוואה גם אם נפלה בה טעות. זאת, מתוך ההבנה כי תיקונה של טעות מהווה הסדר מרחיק לכת המאפשר לבית המשפט, הלכה למעשה, לכתוב עבור המצווה הוראה אחרת בשמו (שם).

    בין שתי התוצאות האפשריות – תיקון או ביטול – נקבע כי 'דרך המלך' שמתווה הסעיף היא תיקון הצוואה באופן שישקף את מה שהיה המצווה מורה אלמלא הטעות (בע"מ 4990/12 מ.ז. נ' ח.ז, פסקה 6 (13.11.2012) (להלן: עניין מ.ז); ע"א 724/87 כלפה (גולד) נ' גולד, פ"ד מח(1) 22, 42 (1993)). כל זאת נקבע, בהתבסס על עיקרון העל הניצב בבסיס דיני הירושה, בדבר הרצון לקיים את רצונו של המצווה (עניין מ.ז, בפסקה 5). כמו כן, וכפי שציין חברי השופט מינץ, את הדיון בנדון יש לקיים על רקע הוראת סעיף 38(ב) לחוק, הקובעת כי אם בוטלה הוראה בצוואה, "אין בכך כדי לבטל שאר חלקיה, הוראותיה או תנאיה אלא במידה שנראה לבית המשפט שהם קשורים קשר בל ינתק במה שבטל או שהמצווה לא היה רוצה בהם בלעדיו". בנוסף יוזכר הכלל הקבוע בסעיף 54(ב) לחוק, לפיו אם צוואה ניתנת לפירושים שונים "פירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה".

75. יישומם של דברים

    תחילה, לשאלת הקשר הסיבתי. הגם שהמנוח שגה בנוגע להיקף הנכסים שבאפשרותו היה לקבוע לגביהם הוראות בצוואתו המאוחרת, מקובלת עליי המסקנה כי סעיף 1 לצוואה זו, המבטל את צוואתו הקודמת, לא נעשה מחמת טעות זו, וכי אין ספק שכוונתו של המנוח הייתה לבטלה. לצד זאת, שוכנעתי כי סעיפים 5-3 אכן נעשו מחמת טעות זו (כאמור בפסקה 13 לחוות דעתו של השופט מינץ).

    עתה, נדרש לבחון האם ניתן להתחקות בבירור אחר רצונו של המנוח אלמלא הטעות ביחס לסעיפים אלו ולהורות על תיקונם, כשיטת השופט מינץ; או להורות על ביטול הצוואה, למעט סעיף 1, כשיטת השופט שטיין.

    אשר לסעיף 3, סבורני, בדומה לשופט מינץ, כי בנסיבות העניין הטעות לגבי היקף הנכסים לא משנה את רצונו של המנוח להוריש למשיבות 2-1 את כלל נכסיו, זולת סכומים מסוימים אותם ייעד למבקשת ולמשיב 3. על כן, ניתן לקבוע בבירור כי לו המנוח היה יודע כי הוא אינו יכול לכלול הוראות בדבר עיזבון המנוחה, הוא היה מורה על העברת כלל נכסיו (הגם בהיקף קטן יותר) למשיבות 2-1. משכך, אני מסכים כי ניתן לערוך תיקון בצוואה במובן זה. עמדה זו מתחייבת, כפי שקבע השופט מינץ, בין היתר נוכח הוראת סעיף 30(ב) לחוק, המשקפת את העדפתו הברורה של המחוקק לתיקון על פני ביטול ונוכח האפשרות להתחקות בבירור אחר רצונו בנדון.

    אשר לסעיפים 4 ו-5, בגדרם הורה המנוח על הורשת כספים למבקשת ולמשיב 3, אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע השופט מינץ, אך מהנמקתו החלופית בנדון. זאת, מכיוון שאיני סבור שניתן לקבוע בבירור מהו רצונו של המנוח בהקשר זה, לו היה ידוע לו דבר טעותו. אף אם נישולם המלא מעיזבונו-שלו הוא בגדר השערה אפשרית, עינינו הרואות כי התגלע פער משמעותי בהקשר זה בין חבריי, ולא מצאתי כי עמדה אחת עדיפה בבירור על האחרת. דומה, אפוא, כי נותרנו במצב בו רב הנסתר על הגלוי. בנסיבות אלו, סבורני כי אין מנוס מלהורות על ביטול סעיפים 5-4 לצוואתו המאוחרת של המנוח בלבד, וזאת מהנימוקים המפורטים בסיפא פסקה 17 לחוות דעתו של חברי, השופט מינץ.

    אשר על כן, אני מצטרף למסקנת השופט מינץ בדבר תיקון סעיף 3 וביטול סעיפים 5-4 לצוואתו המאוחרת של המנוח; חלף ביטולה הכמעט מוחלט, כמסקנת השופט שטיין.

     

    חאלד כבוב שופט

     

     

76. באשר לקיום צוואת המנוחה, הוחלט פה-אחד, כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין, כי צוואה זו תקוים על כל תנאיה וכי נכסי עיזבונה של המנוחה, אשר הועדו על ידה לארבעת ילדיה, יחולקו ביניהם כפי שהמנוחה ציוותה: רבע לכל צאצא.

     

    באשר לצוואתו האחרונה של המנוח, הוחלט לקיימה כאמור בדעת הרוב של השופטים ד' מינץ וח' כבוב, כנגד דעתו החולקת של השופט א' שטיין, שסבר כי צוואה זאת נדונה לבטלות מחמת טעות בעשייתה.

     

    אין צו להוצאות בערכאתנו.

     

    ניתן היום, ‏א' בכסלו התשפ"ה (‏2.12.2024).

     

     

    דוד מינץ שופט

    אלכס שטיין  שופט

    חאלד כבוב שופט