פסק דין 1557-12-10

כללי

1. בפני תביעה שענינה רשלנות רפואית. התובע, יליד 1967, נחתך בתאונה קשה בשורש כף יד שמאל (דומיננטית) מזכוכית בביתו, ונותח ביום 19.4.2008 בבית חולים "ברזילי" באשקלון. לפי דו"ח הניתוח, בין השאר קובעה עצם הטריקטריום בשני תילי קירשנר. תיל קירשנר בודד, שנראה "תקוע" בצילום רנטגן מיום 21.7.2008 (שבוצע בבי"ח "סורוקה"), הוצא ע"י הנתבעת 3 ביום 23.7.2008. תיל הקירשנר השני מעולם לא אותר, ואין רישום רפואי לגביו.

2. התובע מייחס לנתבעים 3-2 טיפול רפואי רשלני, כדלקמן:

   • לנתבע 2 – ד"ר רדא חתם על מכתב השחרור מביה"ח ברזילי ביום 20.4.2008. במכתב השחרור לא נרשם כי בניתוח בוצע קיבוע עצם בשני תילי קירשנר (כמופיע בדו"ח הניתוח). לפי הנטען, מחדל רישומי זה ייצר חוסר מודעות של הרופאים המטפלים למידע מהותי; גרם לטיפול שגוי ובלתי זהיר בפיזיותרפיה ובריפוי בעיסוק; הוביל לאיחור חמור בהוצאת התיל הבודד שאותר בדיעבד בצילום רנטגן; ואילו התיל השני – נעלם. נטען כי תיל קירשנר עלול לזוז ממקומו, לגרות את הרקמות והעצב, ולגרום לדלקות, קרעים והצטלקויות. התובע טען כי העדר המודעות לתילי הקירשנר גרם להותרת התיל בגופו למשך זמן ארוך מהנדרש, הגביר ביותר את כאביו וסבלו, פגע בסיכויי החלמתו, ותרם לשיעור נכותו.

   • לנתבעת 3 – ד"ר פטיש עקבה וטיפלה בתובע לאחר הניתוח, ולפי הנטען לא היתה מודעת לכך שהוחדרו לכף ידו שני תילי קירשנר. מיוחס לה מחדל רפואי בכך שלא הורתה על צילום דימות (רנטגן/ סי.טי./ אמ.אר.אי), בתקופה בה התובע היה במעקב אצלה, בין 30.4.2008 (תחילת המעקב) ועד 21.7.2008 (מועד הצילום בביה"ח "סורוקה"), וזאת שעה שחזר והתלונן על כאבים עזים, נצפתה נפיחות, והתעורר חשד לזיהום והצטלקויות. נטען כי צילום רנטגן - "בדיקה שגרתית ובסיסית זו" - היה מגלה את הימצאות "המסמר התקוע" מבעוד מועד. התובע הוסיף כי אם ד"ר פטיש ידעה על הימצאות המסמרים (כטענתה), הרי שרשלנותה היא "כפולה ומכופלת", שהרי היה עליה לעקוב באופן אקטיבי אחר מצב המסמרים. בנוסף נטען כי הנתבעת 3 התרשלה בכך שהיפנתה את התובע לפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק ללא הנחיה מתאימה להתחשב בתילי הקירשנר. נטען כי הרופא הסביר לא היה מותיר את המסמר בשורש כף היד תקופה כה ארוכה, ולא היה מפעיל את שורש כף היד בריפוי בעיסוק בזמן שהמסמר תקוע בה. התובע סבור כי מחדליה של הנתבעת 3 פגעו בסיכויי החלמתו ותרמו לנכותו.

3. התובע תמך את טענותיו בחוות דעתו של פרופ' יואל אנגל, מומחה לכירורגיה של היד. המומחה ציין, בסקירת הנתונים, כי במכתב השחרור לא אוזכר קיבוע עצם הטריקטריום עם מסמר קירשנר, וכי המסמר נתגלה בצילום ב"סורוקה" ביום 21.7.2008. המסמר הוצא ע"י ד"ר פטיש ביום 23.7.2008. פרופ' אנגל ציין כי במהלך התקופה בה טופל התובע בביה"ח ברזילי, הוא סבל מכאבים, הופיע מס' פעמים לבדיקות ונשלח לטיפולים פיזיקליים. הועלה גם חשד לקיום זיהום באזור הפציעה. לדבריו, "חוסר האזכור לקיום המסמר בשורש כף היד במכתב השחרור לאחר הטיפול הראשוני... גרם לכך שלא העלה חשד לקיום המסמר בהמשך ועל כן הופנה לכל אותם הטיפולים" (בפרק "דיון"). פרופ' אנגל מצא שהותרת המסמר מעבר לזמן הסביר העיבה על החלמת העצב: "הקיום של המסמר בשורש כף היד ללא ספק העיב על סיכויי ההצלחה של התפירה הראשונית של העצב, מאחר והגוף הזר המצוי באזור, יתכן והיה גם תקוע בתוך העצב עצמו. גם במידה ולא היה בתוך העצב, הרי שקיום התגובה לגוף זר בסמיכות לעצב השפיעה גם על סיכויי ההחלמה של העצב" (בע' 8). פרופ' אנגל מצא כשל גם בהפניה לריפוי בעיסוק בנסיבות אלה: "הפעלת שורש כף היד והאצבעות במהלך הטיפול בריפוי בעיסוק כאשר המסמר נמצא בסמיכות לעצב גם כן ייתכן וגרמה לנזק נוסף לעצב על ידי חיכוך בינו לבין קצות המסמר" (שם).

4. במישור הנכות, פרופ' אנגל העריך את נכות התובע בשיעור 40% כתוצאה משיתוק העצב האולנארי: 20% היו נותרים לו בכל מקרה כתוצאה מפציעת העצב, ו- 20% נוספים הם תוצאה של הטיפול הלקוי.

5. מומחה הנתבעים בכירורגית כף היד, ד"ר מיכה רינות, העריך כי התובע סובל מנכות בשיעור 20% בידו השמאלית, וכי נכות זו "היא תוצאה בלעדית של התאונה הביתית בתאריך 19.4.08 ולא נגרמה או הוחמרה כתוצאה מדרך הטיפול שקיבל במרכז רפואי ברזילי" (בע' 6 לחווה"ד). ד"ר רינות אישר כי השבר בעצם הטריקטריום קובע בסיכת מתכת (KW), וכי זו הוצאה ביום 23.7.2008. לדעתו, העובדה שהסיכה נותרה במקומה במשך כ- 3 חדשים לא תרמה ולא גרמה לנכות. "עפ"י צילומי הרנטגן הקצה האחד של הסיכה היה נעוץ בתוך עצם הטריקוטרום ואילו הקצה השני באספקט הדורסלי-אולנרי של שורש כף היד, סמוך לבסיס מסרק 5. במנח זה של הסיכה אף אחד מהקצוות ואף לא גוף הסיכה עצמו אינם קרובים אנטומית לעצב האולנרי ואין כל אפשרות אנטומית שיגרמו לגירוי שלו. גם אם היתה הסיכה קרובה לעצב האולנרי... הרי שהיא עשויה ממתכת אינרית המיועדת במקרים שונים להיות מושתלת בגוף לתקופות ארוכות ואף לצמיתות, וייחודה בכך שהיא אינה גורמת לתגובה דלקתית או לגירוי ברקמות שסביבה" (בע' 5-4). ד"ר רינות הבהיר כי מקובל להפעיל מפרקים בפיזיותרפיה ובריפוי בעיסוק גם כאשר סיכת קיבוע נמצאת בגפה, וכי ההפעלה לא גרמה נזק לעצב (בע' 5). ד"ר רינות הדגיש את חומרת התאונה הקשה ש"כללה חתך של עצב אולנרי, גידים, עורק אולנרי ושבר פתוח".

6. בית המשפט מינה מומחה מטעמו בתחום כירורגית כף היד, ד"ר ערן לין. המומחה הציג בחוות דעתו את שתי תמונות הרנטגן מיום 21.7.2008, בהן ניצפה תיל הקירשנר במנח אחורי-קדמי (תמונה 9) ובמנח אלכסוני (תמונה 10). ד"ר לין סבר כי לא היתה התבלטות של התיל בהיבט הכפי לרקמות רכות, ולכן לא היתה אפשרות תיאורטית או מעשית שהתיל ינעץ בעצב האולנארי או יגרום לתגובה לגוף זר שתשפיע על ריפוי העצב. להערכתו, לא היתה כל מניעה להפעלה סבילה או פעילה של שורש כף היד בנוכחות תיל קירשנר.

7. ד"ר לין חיווה דעתו שלא נפלה רשלנות רפואית בטיפול בתובע במרכז הרפואי ברזילי. במישור הנכות, העמיד את שיעורה על 20% בלבד, שכן אין מדובר בשיתוק מלא של העצב לכל אורכו, אלא בפגיעה בגובה שורש כף היד.

8. במישור הדיוני: מטעם התובע הצהירו הוא עצמו, אחיו דוד, גרושתו זהבה רווח, וכן מר שי נצר (מנהל אולם ארועים). מטעם הנתבעים 3-2 הצהירו הם עצמם. המצהירים נחקרו, פרט לד"ר רדא – שב"כ התובע ויתרה על חקירתו (פ' ע' 40 ש' 30). מומחי הצדדים לא זומנו להחקר. ב"כ התובע זימנה לחקירה את מומחה בית המשפט. ב"כ הצדדים סיכמו בכתב. להלן אדון בטענות הצדדים כסדרן.

    

   השתלשלות הענינים

9. השתלשלות הענינים בטיפול בתובע נלמדת מתוך התיעוד הרפואי הרלבנטי, שייסקר להלן.

10. ביום 19.4.2008 התקבל התובע לטיפול במרכז הרפואי ברזילי, "עקב חתך עמוק בשורש כף יד שמאל מזכוכית לאחר שנפל באמבטיה... נצפה קרע של גיד... עצב ועורק אולנארי וגידים מיישרים לאצבע חמישית. בנוסף לשבר בעצם טריקוטריום" (ר' מכתב שחרור, מוצג 1 בתיק מוצגי התובע). התובע נותח ביום הפציעה בהרדמה כללית: "בוצעה תפירה של כל הסטרקטורות הנ"ל מלבד עורק אולנרי אשר נקשר. קיבוע של שבר בטריקווטרום על ידי שני פינים" (בנספחי ג' בתיק מוצגי הנתבעים). כאמור, המידע המופיע בדו"ח הניתוח בענין קיבוע באמצעות שני פינים, לא נרשם במכתב השחרור מיום 21.4.2008 (מוצג 1 בתיק מוצגי התובע).

11. ביום 30.4.2008 התובע נבדק ע"י ד"ר פטיש, במסגרת מעקב אחר החלמתו (מוצג 2 בתיק מוצגי התובע). ד"ר פטיש רשמה:

    "מר פלוני נפגע ב 19.4.08 בתאונת בית מחלון של אמבטיה.

    סבל מחתך של עצב אולנרי, מיישרי אצבע 5, FCR FCU וכן ארע שבר פתוח בטריקוואטרום.

    בעוד שבועיים יורד הגבס, באותו יום בשעות אחר הצהרים או למחרת בבוקר יש להפנותו לריפוי בעיסוק לתחילת שיקום ולהתקנת סד הגנה.

    זקוק לחופשת מחלה לשלושה חודשים לפחות.

    הוא לא יוכל לחזור לעבודה כשף לפחות חצי שנה".

12. ביום 11.5.2008, התובע הופנה ע"י ד"ר פהמי שימי, רופא המשפחה, "לריפוי בעיסוק מיד אחרי הורדת גבס בקרוב להתקנת סד הגנה". בהפניה נרשם:

    "נחבל ביד שמאל מתאונת בית [חבלה מחלון אמבטיה] לפני 3 שבועות.

    אובחן חתך של עצב אולנרי, מישרי אצבע 5 בנוסף שבר פתוח בטריקוואטרום,

    נמצא מאז עם גבס. בתוכנית שיקום על ידי ריפוי בעיסוק

    נא לקבל לטיפול בהמלצת אורטופד".

13. ביום 14.5.2008, התובע נבדק שוב ע"י ד"ר פטיש, שמצאה כי "היד עדיין נפוחה, בבסיס הקרן החמישית איזור עם חסר עור שנראה מזוהם". היא הורתה על טיפול אנטיביוטי ואמבטיות פולידין, וכן "דחוף מאוד – להתחיל פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק". ד"ר פטיש ציינה ש"הצפי הוא להחלמה איטית מאוד וסביר שלא יחזור למצבו לפני הפציעה אלא יוותרו מגבלות כלשהן. ביקורת אצלי עוד שבוע [בגלל זהום בעור]".

14. ביום 23.6.2008 התובע ביקר אצל רופא המשפחה ד"ר פהמי, שהיפנה אותו למיון עקב "כאבים חזקים בכף היד וגם שורש כף היד". ביום 30.6.2008 נבדק במיון ברזילי בתלונה של כאבים בשורש כף יד שמאל. שוחרר למעקב רופא מטפל בעוד שבוע.

15. ביום 8.7.2008 מופיע מכתב של גב' דקלה אפרתי-חומסקי, מרפאה בעיסוק, אל ד"ר פטיש, בו דיווחה שהתובע החל בטיפול ביום 3.6.2008 וקיבל עד כה 7 טיפולים. אצבעות 5-4 תוארו במנח claw (מנח מעוקל הדומה לטפר של חיה); צלקות ניתוחיות קשות ודבוקות; ללא תחושה בפיזור אולנרי בכף היד ובאצבעות 4+5. המרפאה בעיסוק תיארה את הטיפול שניתן: "הטיפול כולל שימוש בסד למניעת ulnar claw; הפעלה אקטיבית לשימור וחיזוק שרירים אינטרינזיים, וכן לש.כ.י. חל שיפור בטווחי התנועה בש.כ.י-כיפוף, יישור וכן סטיה אולנרית (בקבלתו לא היתה תנועה); טיפול לריכוך הצלקות- ניתנה גם חבישת סיליקון ללילה; מתן גירויי תחושתי לאזור אולנרי. קיימת תחושת זרמים עד קצה האצבע ה5 במתן גירוי דיסטלית לצלקת בש.כ. (tinnel) – יש לציין שיפור בכך, לפני מס' ימים התחושה נעצרה לפני קצה האצבעות. פלוני משתמש ביד בצורה מלאה במסגרת המגבלות, משתף פעולה בטיפול ובבית".

     

     

16. המרפאה בעיסוק הציגה לרופאה שאלה זו:

    "קיימת בליטה (גרמית?) בצד אולנרי של ההיפוטנר – לחץ עליה גורם לכאבים עזים. כתוצאה, נפגע תפקוד עם היד (למשל בכתיבה). אשמח לחוות דעתך לגבי הענין".

17. ביום 9.7.2008 נבדק התובע אצל ד"ר פטיש, שמצאה "גוש רגיש מאוד בצד אולנרי של שורש היד – כנראה נאורומה. יקבל תור לניתוח נאורוליזיס. בינתיים המשך ריפוי בעיסוק".

18. ביום 21.7.2008, התובע נבדק במיון "סורוקה" בטענה ל"כאבים בצד האולנרי של כף יד שמאל". בבדיקה: "רגישות+נפיחות קלה בצד האולנרי של כף היד. יש חסר נוירולוגי בגלל הקרע המלא בעצב האולנרי". במיון בסורוקה בוצע צילום רנטגן שחשף "KW [תיל קירשנר] תקוע ב- triquatrium". התובע הופנה להמשך מעקב ע"י האורתופד המנתח. ביום 22.7.2008, רופא המשפחה ד"ר פהמי הפנה את התובע לאורתופד כף יד, שכן "נבדק במיון סורוקה שם עבר צילום כף יד שהדגים KW".

19. ביום 23.7.2008, ד"ר פטיש הוציא את תיל הקירשנר: "בצילום – K WIRE תת עורי – הוצא בהרדמה מקומית".

20. ביום 17.8.2008, ד"ר פטיש ביצעה בתובע ניתוח נאורוליזיס, וזאת משום החשד לנאורומה.

21. ביום 10.9.2008 מופיע מכתב של ד"ר פטיש לרופא המשפחה וכן אל דקלה המרפאה בעיסוק, בו צוין כי התובע עבר נאורוליזיס, כי הגבס הורד בניגוד להמלצתה מחוץ למרפאה וכי לא נקבע תור לריפוי בעיסוק. מבחינת התפקוד נמצא מנח של clawing והעדר אחיזה, וכן העדר תחושה בזרת. הרופאה הזמינה דיון בשאלה אם יש מקום לניתוח נוסף.

22. ביום 18.2.2009 מופיעה פניה של ד"ר פטיש לרופא המשפחה ודקלה מהמכון לריפוי בעיסוק, שם נרשם כי התובע זקוק "לריפוי בעיסוק לחיזוק PINCH, לאט, לאט שכן תפירות הגידים כולן אינן חזקות. יכול לעבוד עם פיזיותרפיה אבל לא בכוח רב".

23. על רקע סקירת התיעוד הרפואי, אעבור לדון בטענות הצדדים בשאלת ההתרשלות.

     

    דיון והכרעה

     

    חסר במידע מהותי במכתב השחרור

24. במכתב השחרור מיום 21.4.2008, עליו חתום הנתבע 2, לא מופיע כי במהלך הניתוח בוצע קיבוע של העצם באמצעות שני תילי קירשנר. ד"ר רדא ציין כי נתון זה הופיע "באופן ברור ובהרחבה בדו"ח הניתוח הממוחשב שנמצא בתיק" (ס' 7 לתצהירו).

25. השמטת המידע ממכתב השחרור היא בבחינת כשל. מידע זה צריך היה להופיע במכתב השחרור, וזאת משום שהיתה לו משמעות להמשך הטיפול, וצריך היה שהגורמים המטפלים בתובע יהיו מודעים לו. ד"ר לין אישר, כי הימצאותו של מסמר קירשנר הוא מידע מהותי שצריך לציין במכתב השחרור: "אני הייתי נוהג לכתוב את מירב הפרטים מתוך הנחה שמי שקורא את המסמך זה רופא משפחה שהידע שלו ברפואה אורתופדית או כירורגית כף יד הוא מוגבל, המטרה היא שהוא יבין מה נעשה שם. זאת אומרת להכניס את מירב המידע, כולל מה נעשה בזמן הניתוח" (פ' ע' 29 ש' 6-1). גם ד"ר פטיש אישרה שנכון לציין את הימצאות מסמר הקירשנר בדו"ח השחרור (פ' ע' 37 ש' 15-13); "כי צריך לכתוב כשמשחררים חולה את כל העובדות ככה זה רשומה נכונה" (עדותה בפ' ע' 37 ש' 21).

26. ד"ר לין תיאר, כי הפרקטיקה המקובלת היא להותיר את הקיבוע באמצעות מסמר קירשנר בין שלושה לשישה שבועות, "לפי צילומי רנטגן והחלטה" (פ' ע' 25 ש' 7-4). הוא הסביר כי "קירשנר הם בד"כ מיועדים להוצאה בהמשך" (פ' ע' 25 ש' 28). הזמן המקובל לגבי עצם הטריקטריום הוא שלושה עד שישה שבועות (פ' ע' 25 ש' 9-8). לאחר זמן זה, עלולה להיווצר ספיגת עצם מסביב לפין, והוא עלול לזוז ממקומו (עדותו בפ' ע' 25 ש' 12-10).

27. לפי ד"ר לין, כאשר קיים מסמר יש לבצע צילום רנטגן כחלק מהמעקב לאחר הניתוח: "[הרופאה] היתה מפנה אותו לצילומים, אבל לא בגלל הזיהום אלא בגלל עצם זה שיש שם מסמר" (פ' ע' 26 ש' 22). לכן, ד"ר פטיש, כרופאה מטפלת, היתה צריכה להיות מודעת לקיומו של תיל קירשנר (עדותו של ד"ר לין בפ' ע' 26 ש' 10-9). ד"ר לין העריך שד"ר פטיש לא ידעה על הימצאות תילי קירשנר: "לפי התיעוד הרפואי, אפשר להסיק שד"ר פטיש שטיפלה בו, לא היתה מודעת לזה שיש שם תיל או תילי קירשנר" (פ' ע' 26 ש' 8-7).

28. כאמור, אחד מתילי הקירשנר נחשף בצילום רנטגן מ"סורוקה" ביום 21.7.2008, והוצא ע"י ד"ר פטיש ביום 23.7.2008. לפי התיעוד הרפואי לא התברר מה עלה בגורלו של תיל הקירשנר השני שהושם בניתוח (שהרי לפי דו"ח הניתוח, הושמו שני פינים). ד"ר לין ציין: "יש פה בעיה שאני לא ידוע כמה מסמרים היו. לפי דו"ח הניתוח היו שניים ולפי הצילום היה אחד. או שאחד נשלף באיזה שלב או שמההתחלה היה רק אחד" (פ' ע' 27 ש' 2-1). אין צורך לאמר, כי מצב בו אחד מתילי הקירשנר "נעלם" - איננו מצב תקין. מקורו הראשוני של כשל זה הוא ברישום חלקי וחסר במכתב השחרור. לו צוין במכתב השחרור כי לכף ידו של התובע הוחדרו שני תילי קירשנר, היה הדבר מעורר מודעות אצל הגורמים המטפלים, ומאפשר מעקב על ידיהם.

29. ד"ר פטיש העידה שידעה על הימצאות תילי הקירשנר: "בוודאי שידעתי שיש מסמר כיון שראיתי את זה במכתב השחרור" (פ' ע' 38 ש' 20). ואולם במכתב השחרור לא הופיע תיל קירשנר. כך או אחרת, אם ידעה על תילי הקירשנר, כיצד זה שלא ידוע מה קרה לתיל השני? ד"ר פטיש נשאלה על כך והשיבה: "אני לא זוכרת, יכול להיות שהוכנס רק אחד מלכתחילה ויכול להיות שאחד המסמרים בלט מהעור והוצא בשלב מוקדם יותר" (פ' ע' 37 ש' 7-6). אך אם הוצא, מדוע אין על כך רישום רפואי?

30. הטענה של ד"ר פטיש שידעה על תילי הקירשנר לא מסתדרת עם הרישום הרפואי שניהלה. בשום מסמך בחתימתה לא מופיע איזכור לתילי קירשנר. הנתבעת אישרה זאת בחקירתה (עדותה בפ' ע' 39 ש' 23-22). הפעם היחידה בה מופיע תיל קירשנר הוא ביום 23.7.2008, במועד בו ביצעה ניתוח להוצאתו. והנה, זהו ניתוח שבוצע מיד לאחר צילום הרנטגן מ"סורוקה", מיום 21.7.2008, בו התיל נחשף. הצמידות בין מועד הרנטגן למועד הניתוח קושרת בין שני מהלכים אלה. יש אפוא לקבוע כי התיל הוצא מחמת שנחשף לראשונה בצילום מיום 21.7.2008, וללא שנעשה מעקב מסודר אחריו בעקבות הניתוח.

31. מהתשתית הראיתית עולה, אם כן, כי תילי הקירשנר לא היו ידועים לד"ר פטיש, והם "נשכחו". תיל הקירשנר לא הוצא כמהלך מתוכנן מראש, אלא אך בעקבות גילויו לראשונה בצילום רנטגן מיום 21.7.2008, כשלושה חדשים לאחר הניתוח. מחדל זה נוגד את הפרקטיקה המקובלת:

    • כאמור, לפי עדותו של מומחה בית המשפט, יש לעקוב אחר מצבם של תילי הקירשנר לאחר הניתוח. מקובל להוציאם כעבור שלושה עד שישה שבועות מהניתוח. כאן, חלף כפל הזמן בטרם ההוצאה.

    • תיל קירשנר שני "נעלם" ולא נודע מה עלה בגורלו.

    • מקור התקלה הוא ברישום חסר וחלקי במכתב השחרור. אמנם, היה בכוחה של ד"ר פטיש לעיין בדו"ח הניתוח בו אוזכרו שני הפינים. דומה כי זו אף היתה חובתה, כרופאה העוקבת אחר החלמת חולה מניתוחו. ואולם לו צוינו הדברים במכתב השחרור - כמסמך האמור לשקף את המידע המהותי - היה בזה כדי ליידעה באופן ברור ולמנוע תקלות.

32. אני קובעת, אם כן, כי נפלה התרשלות בטיפול בתובע, בכך שהמידע אודות החדרת שני תילי קירשנר לכף היד לא הופיע במכתב השחרור.

     

    הכשל שאי ביצוע בדיקת דימות

33. אין חולק שלכל אורך הטיפול בתובע, הנתבעת לא הפנתה אותו לבדיקת דימות. מומחה בית המשפט העיד שהיה צריך להפנות את התובע לצילומים, כדי לעקוב אחר מצב המסמרים לאחר הניתוח (פ' ע' 26 ש' 22). ד"ר לין אישר כי בסופו של דבר הוציאו את מסמר הקירשנר "כי הוא גרם לו להפרעה לפי התיעוד. ש. איזו הפרעה? ת. כאבים. ש. רק כאבים? ת. זה מספיק" (פ' ע' 28 ש' 24-19). ד"ר לין אישר כי "זה לא תקין" שלא בוצעה בדיקת דימות, במיוחד על רקע תלונותיו החוזרות ונשנות של התובע על כאבים (פ' ע' 28 ש' 32-25).

34. לפי התיעוד הרפואי, התעורר חשד לתהליך דלקתי. ביום 14.5.2008, התובע נבדק ע"י ד"ר פטיש, שמצאה כי "היד עדיין נפוחה, בבסיס הקרן החמישית איזור עם חסר עור שנראה מזוהם". ד"ר פטיש הורתה על טיפול אנטיביוטי, אמבטיות פולידין, פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, וביקורת בעוד שבוע. כאשר קיים חשד לזיהום, גובר הצורך בערנות לגבי מצבם של תילי הקירשנר. מומחה בית המשפט אישר, שכאשר קיים תהליך זיהומי, רצוי להוציא את תיל הקירשנר גם אם טרם חלפו שישה שבועות (פ' ע' 26 ש' 25-23).

35. יושם אל לב כי לפי הרישום הרפואי של ד"ר פטיש מיום 14.5.2008, נראה חסר עור מזוהם בבסיס הקרן החמישית. לפי התיאור של ד"ר לין, תיל הקירשנר נראה ברנטגן כאשר הוא "מתבלט מתחת לעור בהיבט הגבי-אולנארי בגובה בסיס עצם המסרק החמישי" (ר' תיאור צילומי הרנטגן בע' 12 לחווה"ד). מודעות לקיומו של תיל הקירשנר היתה ממריצה להפנות את התובע לבדיקת דימות כדי לבדוק את מנח הקירשנר, ולהצליב את המידע בין המנח בו הוא מצוי לבין תמונת הזיהום.

36. ואמנם, מומחה בית המשפט אישר כי המסמר הנראה ברנטגן עלול היה לפגוע "ברקמות הרכות בצד הגבי של כף היד. זה יכל לגרום לזיהום מקומי, להצטלקות" (פ' ע' 27 ש' 31-30).

37. אשר על כן, אני מוצאת כי בנסיבות הענין נפלה התרשלות בהעדר מעקב אחר תילי הקירשנר בעקבות הניתוח, שהתבטא באי הפניה לבדיקת דימות.

     

    הכשל שבהעדר הנחיה מתאימה לריפוי בעיסוק

38. אין חולק כי בהפנית התובע לפיזיותרפיה ולריפוי בעיסוק, ד"ר פטיש לא ציינה כל הערה בדבר הימצאותם של תילי קירשנר. ממילא יש להבין כי המרפאה בעיסוק שטיפלה בתובע לא היתה ערה לנתון זה. זהו חסר משמעותי. היה על המרפאה בעיסוק לקבל את המידע על מנת להתאים את הטיפול. בענין זה, תשומת הלב מופנית לראיות כדלקמן:

    • מומחה בית המשפט אישר כי תיל קירשנר עלול לזוז: "... המסמר המקבע יושב טוב באזור הקיבוע, אם הוא לא ישוב טוב הוא עלול לזוז. בהנחה שהוא יושב טוב באזור הקיבוע, כל דבר שיגרום לספיגת עצם מסביב למסמר, יכול לגרום לתזוזה שלו" (פ' ע' 25 ש' 23-21). מומחה בית המשפט אישר כי תזוזה של תיל קירשנר עלולה לגרום לסיבוך של גירוי רקמות, זיהום, ופגיעה בעצב עד כדי קרעים והצטלקויות (ר' עדותו בפ' ע' 25 ש' 25-10).

    • כזכור, מומחה בית המשפט אישר כי המועד המתאים להוצאת תילי קירשנר הוא כשלושה עד שישה שבועות מהניתוח; לאחר מכן עלולה להתרחש ספיגת עצם, התיל לא ייצב עוד את העצם, והוא יזוז ממקומו (ר' עדותו בפ' ע' 25 ש' 12-10).

    • הנתבעים לא הביאו לעדות את המרפאה בעיסוק שטיפלה בתובע בפועל – גב' דקלה אפרתי-חומסקי. הימנעות זו מהצגת עדות רלבנטית נזקפת כנגדם. החשיבות שבעדותה היא להבנת המהלכים שביצעה בתובע, ואם היה הטיפול מותאם להימצאות תילי קירשנר.

    • תשומת הלב מופנית למכתבה של גב' אפרתי-חומסקי אל ד"ר פטיש מיום 8.7.2008 (בטרם נחשף תיל הקירשנר ברנטגן מ"סורוקה"). המרפאה בעיסוק דיווחה כי התובע מטופל בריפוי בעיסוק מיום 3.6.2008 וקיבל 7 טיפולים. לפי רישום זה, הריפוי בעיסוק החל כעבור כשישה שבועות מהניתוח – מועד בו להערכת המומחה כבר צריך היה להוציא את תילי הקירשנר, שאחרת הם מועדים לתזוזה!

    • הריפוי בעיסוק כלל סד למניעת ulnar claw (אצבעות 4+5), הפעלה אקטיבית לשימור וחיזוק שרירים, ודווח על שיפור בטווחי תנועה – כיפוף, יישור, סטיה אולנרית. לפי דיווח זה, בוצע בתובע טיפול אקטיבי שעשוי היה ללחוץ ואולי אף להזיז את תילי הקירשנר, וזאת במיוחד על רקע חלוף הזמן מהניתוח. יושם אל לב כי התיל שנחשף ברנטגן נגלה בקצהו האחד בבסיס עצם המסרק של אצבע 5 – היא אצבע שנדרשה לסד למניעת "קלואינג". ואילו התיל השני – כלל לא נמצא. האין לאמר, כי טיפול פעיל כפי שקיבל התובע בריפוי בעיסוק, צריך היה להעשות מתוך מודעות לקיום התילים ולמיקומם?

    • כאן המקום לציין כי בהפניה מאוחרת של ד"ר פטיש לריפוי בעיסוק נרשמו הנחיות מפורשות: "לעבוד לאט לאט (שכן תפירות הגידים אינן חזקות)", ו"יכול לעבוד עם פיזיותרפיה אבל לא בכוח רב" (ר' מסמך מיום 18.2.2009). על הרקע הצורך במתן הנחיות מפורטות כאלה, קשה לקבל את תשובתה הגורפת של הנתבעת 3, כי הפיזיותרפיה שבוצעה בתובע במאי-יולי 2008 לא יכלה להזיק (ר' תשובתה בפ' ע' 37 ש' 32-30: "ש. את יכולה לומר לי ברמת וודאות מלאה, שהמסמר שאני מציגה לך, מסמר קירשנר באורך של כ- שנמצא ביד, בזמן הפעלה של היד בזמן פיזיותרפיה לא יכול להזיק לאיזה חלק בתוך כף היד? ת. במקרה שלפנינו אני יכולה לומר את זה בוודאות"). יושם אל לב כי לעומת ההנחיות המפורטות מפברואר 2009, במאי 2008 לא צוינו הנחיות כלשהן בהפניה לפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, אף כי באותו מועד כבר נמצא "חסר עור שנראה מזוהם".

39. אשר על כן, אני קובעת כי נפלה התרשלות גם בכך, שהתובע הופנה לפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, מבלי ליידע את המרפאה בעיסוק בדבר החדרתם של שני תילי קירשנר לכף ידו.

40. סיכומה של דברים: הנתבע 2 התרשל כלפי התובע, בכך שהשמיט ממכתב השחרור את המידע בענין החדרתם של שני תילי קירשנר לכף היד. מידע זה צריך היה להופיע במכתב השחרור, משום הצורך בטיפול עתידי בתילי הקירשנר – הוצאתם בזמן הנכון. הנתבעת 3 התרשלה כלפי התובע, בכך שלא עקבה אחר תילי הקירשנר ולא הורתה על בדיקת דימות לבדיקת מצבם וקביעת העיתוי המתאים להוצאתם. הנתבעת 3 התרשלה אף בכך שהיפנתה את התובע לפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק ללא כל איזכור בדבר קיומם של תילי הקירשנר בכף היד.

     

     

    הנכות הרפואית

41. מומחה בית המשפט תיאר את מצב כף יד שמאל (ע' 15-14 לחווה"ד). בתמצית:

    • שורש כף היד – ללא עיוות, אך עם הגבלת תנועות;

    • כף היד – הגבלה בכיפוף אצבע 5 (הזרת); אצבע 4 (קמיצה) ואצבע 5 (זרת) מצויות במצב clawing (ור' מנח האצבעות בתמונות 5-4 בחווה"ד: האצבעות מעוקלות); דלדול ניכר של מסת השרירים בקבוצת ההיפוטנאר, דלדול קל מאוד של מסת השריר הבין גרמי הגבי הראשון; חוסר תחושה סובייקטיבית באצבעות, העדר תנועה צידית של האצבעות, חולשה ניכרת של הכח הגס – אחיזה ותפיסה.

    • ד"ר לין העריך את הנכויות:

      20% בגין פגיעה בדרגת חומרה קשה בעצב האולנארי בחלקו הנמוך, לפי ס' 31(5)(א)(IV) לתקנות המל"ל;

      5% בגין ההגבלה בכיפוף אצבע 5 (הזרת) – קשיון נוח (לפי ס' 44(4) לתקנות המל"ל);

      1% בגין צלקת ניתוחית מכערת, לפי ס' 75(1)ב' לתקנות המל"ל;

      בסה"כ: 24% נכות משוקללת צמיתה.

42. פרופ' אנגל הציע להעמיד את שיעור הנכות על 40%, לפי ס' 31(5)(ב) של תקנות המל"ל, שענינו ב"שיתוק מלא" של העצב האולנרי (ר' בפרק סיכום ומסקנות בחוות דעתו). לעומתו, ד"ר לין סבר שהתובע לא סובל מ"שיתוק מוחלט" של העצב האולנארי, שפירושו שיתוק לכל אורך העצב, אלא משיתוק בחלק הנמוך בגובה כף היד (low ulnar nerve palsy) (ר' ס' 6 בע' 17 לחווה"ד; עדותו בפ' ע' 29 ש' 17-13).

43. לשלמות התמונה יצויין כי לפי ד"ר רינות, התובע סובל מנכות בשיעור 20% לפי ס' 35(1)ג' לתקנות המל"ל. ואולם סעיף 35 עוסק ב"מחלות עצמות ופרקים", בעוד שסעיף 31 – שאומץ ע"י מומחה התובע וכן ע"י מומחה בימ"ש – מטפל באופן ספציפי ב"עצבי הגפיים העליונים", ועל כן מתאים לענין.

44. לענין שיעור הנכות בגין הפגיעה בעצב האולנארי -- לפי התשתית הראייתית, נראה כי התובע אינו סובל מ"שיתוק מלא", כהערכתו של פרופ' אנגל. גם לפי חוות דעתו של פרופ' אנגל, חלק מטווחי התנועה של שורש כף היד ושל אצבעות הידיים – נשמרו (ר' "בדיקת טווחי תנועה" בע' 5-4 לחווה"ד). ד"ר רינות ציין כי המכופף האולנארי של שורש היד והמכופפים של האצבעות - לא נפגעו (בע' 5 לחווה"ד). ואמנם, התובע אישר כי הוא מסוגל להניע את מפרקי האצבעות פנימה והחוצה (אך לא הצידה; ר' עדותו בפ' ע' 16 ש' 30 עד ע' 17 ש' 2). התובע הודה כי הוא נוהג (פ' ע' 11 ש' 30). הוא שב לעבוד כשף, אם כי לדבריו מבצע את עבודתו באופן חלקי ובמאמץ ניכר (ס' 31 לתצהירו; עדותו בפ' ע' 16 ש' 30-29).

45. מצד שני, לפי הסבריו של ד"ר לין יש להבין כי הפגיעה בעצב – אף שיצרה שיתוק חלקי ולא מלא – היא פגיעה קשה:

    • ד"ר לין אישר שלתובע אין תחושה באצבעות, וכי אם יחתך או יכווה בצד העליון של כף היד, הוא לא ירגיש (פ' ע' 29 ש' 27-18).

    • ד"ר לין ציין שהתובע סובל מהעדר תנועה צידית של האצבעות (בס' 7.2 לחווה"ד). ואמנם, התובע תיאר בחקירתו, שאינו יכול לפתוח ולסגור את האצבעות בתנועה הצידה; לכן גם אינו יכול לעבוד כספר (פ' ע' 16 ש' 30 עד ע' 17 ש' 2).

    • ד"ר לין אישר כי קיימת חולשה ניכרת של יכולת האחיזה והתפיסה (ס' 7.2 לחווה"ד). בעדותו הרחיב:

      "הפגיעה האולנרית באופן כללי מפריעה לתפקוד כף היד ולתפקוד האצבעות, אין סינכרוניזציה בכיפוף, הקלואינג לדעתי לא מפריע, הוא מפריע רק כשצריך לסגור את האצבעות, אין את המיומנות... באופן כללי ברגע שהוא מסוגל לסגור את האצבעות גם אם אין סינכרוניזציה מלאה, אז הוא יכול לאחוז בדברים, הוא יכול לתפוס ולהרים דברים, יכולה להיות תפיסה יותר חלשה ולכן עלול להתקשות בהרמה של סיר של , בעוד שבאופן נורמלי הוא לא היה מתקשה בכך... בהתחשב בסוג הפגיעה הנמוכה, הפגיעה היא קשה" (פ' ע' 30 ש' 14-6).

    • ד"ר לין תיאר את רמת הפגיעה "בדרגת חומרה קשה" (בע' 16 לחווה"ד). גם ד"ר רינות תיאר את הפגיעה בעצב האולנרי כ"פגיעה חלקית קשה (מוטורית ותחושתית)" (בע' 4 לחוות דעתו).

46. סעיף 31(5)(א) מדרג את רמת השיתוק החלקי בין "קלה מאוד" (0%) עד "בצורה קשה" – 30%; ואילו "שיתוק מלא" לפי ס' 31(5)(ב) מקנה נכות בשיעור 50% (ביד הדומיננטית). על המנעד הזה, ונוכח הסבריו של מומחה בית המשפט, יעמוד שיעור הנכות של התובע בגין הפגיעה בעצב האולנארי של כף ידו הדומיננטית על 30%.

47. אשר על כן, אני קובעת כי נכותו הרפואית של התובע היא כדלקמן:

    • 30% בגין הפגיעה בעצב האולנארי של כף יד שמאל (דומיננטית), לפי ס' 31(א)(5)(IV) לתקנות המל"ל;

    • 5% בגין "הגבלה בכיפוף של אצבע V אשר להערכתי נובעת מהידבקות של הגידים המיישרים" (ס' 7.1 לחוות דעתו של ד"ר לין). יושם אל לב כי זוהי נכות עצמאית מהפגיעה בעצב האולנארי, ומקורה הוא אחר.

    • בתחום האסטטי: 1% בגין צלקת ניתוחית מכערת, כהערכתו של מומחה בימ"ש. יוער כי צלקת זו אינה קשורה להתרשלות נשוא התובענה, שהרי היא תולדה של עצם הניתוח שבוצע בעקבות התאונה.

       

      שאלת הקשר הסיבתי

48. פרופ' אנגל חיווה דעתו, כי הותרת תילי הקירשנר בכף ידו של התובע פגעה בסיכויי החלמתו. כדבריו (ע' 8 לחוות דעתו):

    "מר פלוני סובל היום מפגיעה בעצב האולנרי הן מבחינה תחושתית והן מבחינה מוטורית. הפגיעה הראשונית בעצב האולנרי, נתפרה ראשונית, וקיימת היתה אפשרות להתאוששות של העצב לפחות באופן חלקי. הקיום של המסמר בשורש כף היד ללא ספק העיב על סיכויי ההצלחה של התפירה הראשונית של העצב, מאחר והגוף הזר המצוי באיזור, ייתכן והיה גם תקוע בתוך העצב עצמו. גם במידה ולא היה בתוך העצב, הרי שקיום התגובה לגוף זר בסמיכות לעצב השפיעה גם על סיכויי ההחלמה של העצב. במידה והיה זיהום, כפי שהועלה חשד לכזה על ידי ד"ר פטיש, הרי שהזיהום גם הוא הפחית מסיכויי החלמה של העצב. הפעלת שורש כף היד והאצבעות במהלך הטיפול בריפוי ועיסוק כאשר המסמר נמצא בסמיכות לעצב גם כן ייתכן וגרמה לנזק נוסף לעצב על ידי חיכוך בינו לבין קצות המסמר.

    ...

    חוסר האזכור של קיום המסמר ברשומה הרפואית גרם להמשך הטיפול כפי שתואר לעיל והעיב על תוצאה אופטימלית לאחר תפירת העצב. הרופא הסביר לא היה מותיר את המסמר בשורש כף היד תקופה כל כך ארוכה, ולא היה מפעיל בריפוי בעיסוק את שורש כף היד בזמן שהמסמר עדיין מצוי בתוך האיזור הניתוחי. מדובר לדעתי ברשלנות הנובעת, קרוב לוודאי, מחוסר תיעוד מתאים ברשומה הרפואית המתואר בתעודת השחרור לאחר ה-19.4.08 כאשר בהמשך הטיפול היה שונה מהמקובל בידי הרופא הסביר, קרוב לוודאי בשל חוסר ידע שמדובר בשורש כף היד בה עדיין תקוע המסמר".

49. לעומתו סבר ד"ר רינות, כי יש לייחס את מלוא נכותו של התובע לתאונה הקשה שעבר (ס' 2 בסיכום חווה"ד).

50. ד"ר לין סבר כי זיהום הוא סיבוך להתערבות ניתוחית ואינו מלמד על התרשלות (ס' 1 בע' 17 לחווה"ד). לדעתו, תיל הקירשנר שאותר ברנטגן לא גרם לפגיעה בעצב האולנארי, משום שלפי הצילום הוא הוחדר מכיוון גבי-אולנארי של שורש כף היד לכיוון הכפי-רדיאלי, ללא התבלטות בהיבט הכפי, ולכן "לא היתה כל אפשרות תאורטית או מעשית שזה יהיה נעוץ בתוך העצב האולנארי ו/או יגרום לתגובה לגוף זר אשר תשפיע על ריפוי העצב האולנארי" (ס' 3 בע' 17 לחווה"ד). בנוסף ציין ש"לא היתה כל מניעה להפעלה סבילה או פעילה של שורש כף היד של מר פלוני בנוכחות תיל הקירשנר, כאשר מטרת הקיבוע הפנימי של שברים היא מתן האפשרות להפעלה מוקדמת של האיבר המקובע בכדי למנוע הגבלה בתנועות" (ס' 4 בע' 17 לחווה"ד).

51. יש לקבל את הערכתו של ד"ר לין, לפיה תיל הקירשנר שאותר בצילום מיום 21.7.2008 לא חדר את העצב האולנארי (עדותו בפ' ע' 27 ש' 10). ד"ר לין הסביר, כי "כדי שהמסמר יפגע בעצב, הוא צריך לחדור את העצם לצד הכפי" (פ' ע' 27 ש' 15-14). "העצב נמצא בצד הכפי" (פ' ע' 28 ש' 1). ואולם מסקנה זו אינה מממצה את הדיון בשאלת הנזק שיצרו שני תילי הקירשנר שנשכחו בכף היד. ראשית, נותרה ללא מענה השאלה, מה עלה בגורלו של תיל הקירשנר השני? "המסמר שאני יודע עליו היה מתחת לעור. יש פה בעיה שאני לא ידוע כמה מסמרים היו. לפי דו"ח הניתוח היו שניים ולפי הצילום היה אחד. או שאחד נשלף באיזה שלב או שמההתחלה היה רק אחד" (עדותו בפ' ע' 27 ש' 2-1). היתכן שהמסמר הנעלם נדד ותרם לזיהום, לפגיעה בעצב או בסביבתו?

52. שנית, המסקנה שמציע ד"ר לין – לפיה אין זיקה בין תיל הקירשנר שאותר ברנטגן הנ"ל לבין נכותו של התובע - היא מסקנה גורפת. היא אינה מתחשבת בכך, שהתובע החל בריפוי בעיסוק רק ביום 3.6.2008, כעבור כשישה שבועות מהניתוח. זהו מועד שבו כבר צריך היה להוציא את תילי הקירשנר מכף ידו של התובע; כהסברו של ד"ר לין: "ת. ... זה קיבוע בין שלושה לשישה שבועות, לפי צילומי רנטגן והחלטה. ש. התקופה של בין שלושה לשישה שבועות נכונה לגבי עצם הטריקואטרום? ת. כן" (פ' ע' 25 ש' 9-6).

53. ד"ר לין אישר, כי הותרת תיל קירשנר בגוף לאחר המועד ה"נכון" להוצאתו, עלולה לגרום לספיגת העצם סביבו ולתזוזת הפין (פ' ע' 25 ש' 12-10). לפי הסבריו, הותרת המסמר בשלב זה יכולה לגרות את הרקמות שמסביב, עד כדי קרעים והצטלקויות (פ' ע' 25 ש' 17-13). הותרת המסמר בשלב זה עלולה להשפיע גם על זיהום: "הקצה של המסמר יכול לגרום לסיבוך באזור של ריפוי מאוחר של זיהום, יכול לא חייב" (פ' ע' 25 ש' 25). ד"ר לין אישר, כי אם מתרחש תהליך זיהומי, רצוי להוציא את תיל הקירשנר גם לפני שישה שבועות (פ' ע' 26 ש' 25-23). יושם אל לב כי חשד לזיהום אובחן אצל התובע כבר ביום 14.5.2008 (ר' סיכום של ד"ר פטיש מאותו תאריך). למרות זאת – ובגלל חוסר ערנות להחדרתם של שני תילי קירשנר – לא נעשתה פעולה להוצאתם, ואף לא צילום רנטגן לאיתור מיקומם.

54. ד"ר לין אישר כי תיל הקירשנר שאותר בצילום מיום 21.7.2008 הוצא כי גרם לכאבים (עדותו בפ' ע' 28 ש' 24-19). נמצא, אם כן, שהתיל לא הוצא בשגרת המעקב, אלא בעקבות תלונה על כאבים, וחשיפה בצילום. ודוקו: ד"ר לין ציין כי תיל הקירשנר שאותר בצילום עלול היה לפגוע ברקמות הרכות של הצד הגבי של כף היד. "זה יכול לגרום לזיהום מקומי, להצטלקות" (פ' ע' 27 ש' 31). כאן יש לזכור כי התיל נמצא בבסיס עצם מסרק V – ממש מתחת לאצבעות 5+4, ששתיהן נפגעו באופן הקשה ביותר (כאמור, הן מצויות במנח clawing ואצבע 5 אינה מתכופפת).

55. יש ליתן משקל גם לכך שהנתבעים לא הזמינו לעדות את המרפאה בעיסוק שטיפלה בתובע. עדות זו, של הגורם המטפל, היא בנסיבות הענין חיונית ביותר. אין חולק כי המרפאה בעיסוק לא היתה מודעת להמצאות תילי קירשנר (שהרי קיומם לא אוזכר בהפניה לריפוי בעיסוק, וגם לא במכתב של המרפאה בעיסוק מיום 8.7.2008). לפי המסמך מיום 8.7.2008 שאוזכר לעיל, התובע עבר טיפול אקטיבי, שספק אם תאם את מנח התילים ואת משך הימצאותם בכף ידו.

56. על רקע הניתוח דלעיל, אני מעדיפה בשאלת הקשר הסיבתי את חוות דעתו של פרופ' אנגל ומאמצת את מסקנתו, לפיה הכשל בטיפול בתילי הקירשנר כמפורט לעיל אמנם פגע בסיכויי ההחלמה של התובע ותרם לנכותו.

57. אשר למידת התרומה של ההתרשלות לנזק: נראה כי יש לייחס את חלקה הארי של נכות התובע לתאונה הקשה. התובע אושפז עם חתך עמוק בשורש כף היד, שכלל חתך של גידים, חתך של העצב האולנארי וחתך של העורק האולנרי, וכן שבר פתוח של עצם הטריקטריום (ר' דו"ח הניתוח, ס' 3 לתצהיר ד"ר פטיש, וכן התיאור בחוו"ד רינות בע' 2). ד"ר פטיש ציינה כבר בבדיקה מיום 30.4.2008: "הוא לא יוכל לחזור לעבודה כשף לפחות חצי שנה" (מוצג 2 בתיק מוצגי התובע). פרופ' אנגל הסכים כי פגיעה בעצב, גם כשהיא מטופלת בניתוח סמוך לארוע, בד"כ לא תגיע להתאוששות מלאה (בפרק סיכום ומסקנות). ד"ר לין ציין כי "בהתחשב בגילו של מר פלוני והיותו מעשן כבד, גם בתנאים האידיאליים ביותר לא ניתן היה לצפות להתאוששות וריפוי מלאים של העצב האולנארי" (בס' 2 בע' 17). על רקע המכלול ועל דרך של הערכה, תרומת ההתרשלות לנכות תעמוד על 25%.

58. אשר על כן, אני קובעת כי שיעור הנכות הרפואית הנובעת מההתרשלות עומד על 8.375%.

     

    ראשי הנזק

59. סיעוד ועזרת הזולת לעבר – התובע שהה בחופשת מחלה ממושכת (ר' אישורי מחלה ממועד התאונה ועד 26.2.2009). הוא העיד שנעזר בבני משפחתו וכן בעוזרת-בית בחודשים הסמוכים לארוע (ס' א' בפרק "נזקי התובע" בתצהירו). לא הוצגו קבלות. הדעת נותנת כי הכאבים המוגברים שסבל, משום הותרת תילי הקירשנר בידו, תרמו את חלקם למוגבלות ולצורך בעזרה. על דרך של הערכה, ולפי מידת התרומה היחסית של ההתרשלות הנ"ל, יפוצה בסך 6,000 ₪ בראש זה.

60. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר – אף שלא הוצגו קבלות, יש לקבל שהתובע נעזר במשכי כאבים, תרופות, משחות ותחבושות, וכן בטיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק (ס' ב' בפרק "נזקי התובע" בתצהירו). עיקר הוצאותיו נבעו מעצם התאונה והטיפול בתוצאותיה. ניתן לקבל כי ההתרשלות הגבירה במעט את הוצאותיו, כגון שנאלץ לפנות לביה"ח סורוקה ושם צולם ונחשף תיל הקירשנר. על דרך של הערכה, ולפי חלקיות תרומת ההתרשלות, יפוצה בסך 3,000 ₪ בראש זה.

61. הפסד השתכרות לעבר – התובע הצהיר שבטרם התאונה העסק כשף באולם ארועים בבעלות משפחתית (ס' ג' בפרק "נזקי התובע" בתצהירו). לצד עבודה זו, עבד גם כספר בנתיבות (ס' 1 לתצהירו). לפי התל"ש שהגיש, עבד ב"אולמי XXXX" והשתכר 4,435.76 ₪ (קרן). לטענתו, שכרו בפועל היה כ- 6,000 ₪, שכן המעסיק מימן את הוצאותיו לדירה, רכב, ומצרכים (ס' ג' הנ"ל). בנוסף טען שנהג לקבל תשר בסך של כ- 6,000 ₪ לחודש (שם). מר XXX, המנהל אולם ארועים, אישר כי כמעט בכל ארוע מקובל להעניק טיפ לשף (ס' 3 לתצהירו).

62. התובע לא הוכיח כי ההתרשלות נשוא התביעה גרמה להפסד השתכרות לעבר. התובע היה מוגבל ביותר בעקבות התאונה והניתוח, ולא יכול היה לשוב לעבודה -- ללא תלות בתילי הקירשנר והטיפול בהם. ראו למשל את מכתבה של ד"ר פטיש מיום 30.4.2008, שם נרשם: "הוא לא יוכל לחזור לעבודה כשף לפחות חצי שנה" (מוצג 2). וראו גם מכתבה מיום 14.5.2008: "הצפי הוא להחלמה איטית מאוד וסביר להניח שלא יחזור למצבו שלפני הפציעה אלא יוותרו מגבלות כלשהן". רישומים רפואיים אלה נערכו בעקבות הפציעה והניתוח, ובטרם חלף הזמן המקובל לשליפת תילי הקירשנר (כשישה שבועות).

63. התביעה בראש זה – נדחית.

64. עזרת הזולת לעתיד – מדובר ביד דומיננטית שנפגעה קשות, ולא החלימה באופן מלא. כאמור, עיקר הנכות נובעת מהתאונה. על רקע חלקיות תרומת ההתרשלות לנכות, ועל דרך של הערכה, יפוצה בסך 20,000 ₪ בראש זה.

65. הוצאות רפואיות וניידות לעתיד – 5,000 ₪.

66. הפסד כושר השתכרות לעתיד – התובע העיד כי הוכשר במקצועות הנגרות והספרות, ובפועל עבד כשף, אך נכותו איינה את כשירותו להשתכר כראוי ממקצועות אלה. הוא שב לעבוד באולם הארועים המשפחתי, ולדבריו עובד מספר שעות בכל יום (ס' ו' ב"נזק כללי" בתצהירו). תלושי השכר שהתובע הגיש, מינואר ועד אוגוסט 2011, מלמדים על משכורת בגבולות 2,000 ₪ (קרן). ניתן להניח שבפועל שכרו גבוה יותר, בשים לב לנוהג התשר עליו הצהיר לגבי שכרו בעבר, וכן לתמיכת המעסיק שנהג לקבל בהחזקת רכב, דיור ורכישת מצרכים.

67. יש כמובן להתחשב בכך, שעיקר הנכות נובעת מהתאונה ולא מהטיפול הרשלני. בנסיבות אלה, נראה לי כי מתאים לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בראש זה, והוא יעמוד על 50,000 ₪.

68. פגיעה באוטונומיה ואובדן סיכויי החלמה – התובע זכאי לפיצוי בראש זה, כנובע מחסר מהותי ברשומה רפואית. ראינו כי השמטת קיומם של תילי הקירשנר ממכתב השחרור גררה העדר התייחסות ומעקב מצד הגורמים המטפלים (ד"ר פטיש, רופא המשפחה, המרפאה בעיסוק). בסופו של יום, אחד מתילי הקירשנר נחשף, באיחור, בצילום רנטגן מיום 21.7.2008 והוצא מכף היד רק כעבור שלושה חדשים מהניתוח -- כפל הזמן מהמקובל. תיל הקירשנר השני שהוחדר לפי דו"ח הניתוח – נעלם ואין תיעוד רפואי מה עלה בגורלו. טיפול רשלני זה תרם לנזקיו של התובע, כמפורט לעיל. על דרך של הערכה, יפוצה בסך 75,000 ₪ בראש זה.

69. כאב וסבל – בגין הכאב הפיסי ועוגמת הנפש, ועל דרך של הערכה בדבר מידת תרומתו של הטיפול הרשלני לנזק: 50,000 ₪.

70. אשם תורם: איני סבורה שיש מקום לייחס לתובע אשם תורם. אמנם, בניגוד להנחיה של ד"ר פטיש, התובע לא פנה לביקורת כעבור שבוע מהביקור אצלה ביום 14.5.2008 (ר' סקירה לעיל). ואולם יש לזכור כי ד"ר פטיש לא היתה מודעת לתילי הקירשנר, כעולה מהעדר כל התחייחסות ומעקב מצידה בתאריכים 14.5.2008 ו- 9.7.2008. ממילא אין לאמר כי מחדל התובע באי הגעה לביקורת הנ"ל תרם לכשל.

71. אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה וכמפורט לעיל. הנתבעים יישאו בתשלום הפיצויים ביחד ולחוד, וכן ישלמו את הוצאות התובע בהליך דנא: אגרה, שכ"ט מומחים, שכר בטלת עדים, ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור 23.6% מסכום הפיצויים.

     

    ניתן היום, י"ג חשוון תשע"ה, 06 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.