פסק דין בהתנגדויות לצו קיום צוואותיו של מנוח

להלן אכריע במספר בקשות לקיום צוואות המנוח מר א. ל. ז"ל (להלן: "המנוח") ובהתנגדויות להן.

ההכרעה נוגעת למספר הליכים המפורטים בכותרת, שעניינם כדלהלן:

ת"ע 65621-01-19 - בקשה למתן צו קיום צוואה מיום 7.6.2018, הוגשה ע"י המבקש.

ת"ע 66076-01-19 - התנגדות לצוואה מיום 7.6.2018, הוגשה ע"י המשיבה 2.

ת"ע 65858-01-19 - בקשה למתן צו קיום צוואה מיום 12.6.2018, הוגשה ע"י המשיבה 2.

ת"ע 9966-02-19 - התנגדות לצוואה מיום 12.6.2018, הוגשה ע"י המבקש.

ת"ע 8413-04-19 - התנגדות לצוואה מיום 7.6.2018 וכן לצוואה מיום 12.6.2018, הוגשה על ידי המשיבה 5.

ת"ע 11560-01-21 - בקשה למתן צו קיום צוואה מיום 16.5.2018, הוגשה ע"י המשיבה 3.

הרקע להליכים:

במהלך חייו, חתם המנוח על מס' צוואות, שלוש מהן בסמוך למועד פטירתו (21.10.2018).

ביום 16.05.2018, ערך המנוח צוואה, בעניינה הוגשה בקשה לקיימה במסגרת ת"ע 11560-01-21 (להלן: "הצוואה הראשונה").

שלושה שבועות לאחר מכן, ביום 07.06.2018, ערך המנוח צוואה נוספת, בעניינה הוגשה בקשה לצו קיום במסגרת ת"ע 65621-01-19 והתנגדות לצוואה זו במסגרת ת"ע 66076-01-19 (להלן: "הצוואה השנייה").

5 ימים בלבד לאחר עריכת הצוואה השנייה, ביום 12.06.2018, ערך המנוח צוואה נוספת, אשר בעניינה הוגשה בקשה לצו קיום במסגרת ת"ע 65858-01-19 וכן שתי התנגדויות, האחת בת"ע 9966-02-19 והשנייה במסגרת ת"ע 8413-04-19 (להלן: "הצוואה האחרונה").

בעניינה של הצוואה הראשונה (מיום 16.05.2018) הוגשה תחילה התנגדות מטעם המשיבה 5 (בתו של המנוח), אולם זו חזרה בה מהתנגדותה, כפי שהדבר משתקף בפרוטוקול הדיון מיום 30.06.2024 ומשכך, הלכה ולמעשה, בפני ביהמ"ש לא מונחת התנגדות לצוואה זו.

הצדדים:

1. מר א. ל. (שיקרא למען הנוחות: "המבקש") והגב' א. ר. (המשיבה 2) הם אחיו של המנוח.

    

2. המשיבים 3- 5 הם שלושת ילדיו של המנוח.

    

   עיקרי ההליך:

3. כלל הבקשות לקיום הצוואות וההתנגדויות להן התבררו תחילה בפני המותב הקודם (כב' השופטת הבכירה רות אטדגי – פריאנטה) והועברו להתברר לפניי ביום 22.03.2022 וזאת לאחר שהתקיימו שני קדמי משפט, בהם נעשה ניסיון להביא הצדדים להסכמות ואף הומלץ להם לפנות להליך גישור.

    

4. בקדם המשפט שהתקיים ביום 23.10.2019 בפני המותב הקודם, הסכימו ב"כ המשיבים 2- 5 לפנות להליך גישור, כפי הצעת ביהמ"ש, אולם ב"כ המבקש ביקשה לבחון הצעה זו, ולאחר זמן מה, הודיעה כי המבקש מתנגד לה.

    

5. ביום 14.07.2020 התקיים קדם משפט נוסף, שבסופו הורה ביהמ"ש על מינוי מומחה רפואי לצורך בחינת כשרותו המשפטית של המנוח לערוך הצוואות שבמחלוקת.

    

6. בקדם משפט נוסף מיום 26.05.2021, חזרו ב"כ הצדדים על טענותיהם וניתנו הוראות נוספות לקידום ההליך.

    

7. לאחר עיכובים רבים מטעם הצדדים ורק לאחר שהתקבל מידע באמצעות צווי המידע, ביום 03.01.2022 הוגשה חו"ד רפואית פסיכיאטרית ע"י המומחה פרופ' שמואל פניג, אשר סקר באריכות ובאופן רטרוספקטיבי את החומר הרפואי המתועד בעניינו של המנוח ומכוחו הגיע לכלל מסקנה כי בתקופה שבה ערך המנוח את שלוש הצוואות האחרונות, אין עדות לירידה קוגניטיבית, ולהערכת המומחה, הסבירות שהמנוח היה כשיר לערוך הצוואות גבוהה מהסבירות שלא היה כשיר לערוך אותן.

    

8. למרות האמור, הביע המומחה תמיהתו ביחס לסיבות שהביאו את המנוח לערוך 3 צוואות בסמוך לפטירתו וזאת בתוך פרק זמן של פחות מחודש ימים, אולם לא קשר זאת למצבו הבריאותי ו/או הקוגניטיבי.

    

9. ביום 07.11.2022 התקיים קדם משפט נוסף (קדם משפט ראשון בפני מותב זה) במסגרתו חזרו הצדדים על טענותיהם ונעשה ניסיון נוסף וארוך להביא הצדדים להסכמות, אולם זאת ללא הצלחה.

    

10. בדיון זה ובהסכמת ב"כ הצדדים, הוריתי על פתיחת חשבון נאמנות, אליו היו אמורים להיות מופקדים כספים שהיו מצויים בחשבון המשותף למנוח ולאחיו (המבקש) וכן כספי מכירת רכב שהיה רשום ע"ש המנוח.

     

11. בדיון זה הבהיר ב"כ המשיבה 5 כי לא זו תעמוד על התנגדותה לצוואה מיום 16.05.2018 וכי הוא מסכים למחוק התנגדות זו.

    בעניין זה ולשאלת בית המשפט, הבהיר ב"כ המשיבה 5 כי לא נעשתה פניה לרשם לענייני ירושה לצורך הגשת ההתנגדות ומטעם זה גם כן, מבוקש למחוק ההתנגדות.

     

12. ביום 15.10.2023 ולאחר שהצדדים השלימו את כל הדרוש בהתאם להחלטות ביהמ"ש, לרבות קביעת סדר העדת העדים והוגשו רשימות עדים לאישורו של ביהמ"ש, נקבעו כלל ההליכים במאוחד לשמיעת ראיות ליום 20.03.2024.

     

13. בפתח דיון ההוכחות הסכימו ב"כ הצדדים שלא תשמע עדותו של עו"ד טנא, עד ועורך הצוואה האחרונה, זאת לנוכח שירותו במילואים ורצונם של ב"כ הצדדים שלא לדחות את הדיון למועד אחר, זאת גם בהתחשב במשך הזמן שבו מתנהל ההליך.

     

14. ביום 20.3.2024 נשמעו עדויות הצדדים ועדיהם וביום 30.6.2024 נשמעו סיכומי באי כוח הצדדים בע"פ (לאחר שהוגשו עיקרי טיעון כתובים מטעם ב"כ הצדדים).

     

    טענות הצדדים בעניין הצוואה השנייה והאחרונה:

     

15. המבקש עותר לקיים את הצוואה השנייה ולפסול את הצוואה האחרונה, מטעמים שונים, כמפורט להלן.

     

16. לשיטת המשיבה 2, יש לקיים את צוואתו האחרונה של המנוח, שנערכה בפני נוטריון (צוואה בפני רשות) שהיא מבטאת את רצונו האחרון של המנוח וגוברת על צוואותיו הקודמות.

     

17. כאמור, הן ביחס לצוואתו השנייה של המנוח והן ביחס לצוואתו האחרונה, העלו המתנגדים להן טענות שונות, גם בעניין כשרות המנוח לצוות, אולם לאחר שהוגשה חוות דעת מומחה ביהמ"ש, התמקדו הצדדים בטענות להשפעה בלתי הוגנת ובמעורבות בעריכת הצוואות השנייה והאחרונה, אולם הוסיפו לטעון כי לנוכח הסמיכות במועדי עריכת הצוואות, העובדה כי המנוח היה מאושפז בעת עריכת הצוואה האחרונה, לצד העובדה כי סבל ממחלות שונות, הרי שכל אלו מלמדים כי בעת עריכתה, המנוח אף לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה.

     

18. למען היעילות ועל מנת שלא להאריך שלא לצורך, אתייחס לטענות הרלוונטיות של הצדדים בפרק הדיון וההכרעה, תוך בחינת גרסאות הצדדים.

     

19. על אף האמור, אפרט להלן את טענות ב"כ הצדדים כפי שהובאו בסיכומיהם.

     

    טענות הצדדים בסיכומיהם:

     

20. לטענת המבקש, יש להורות על פסילת הצוואה האחרונה וכן לדחות את ההתנגדות לצוואה מיום 07.06.2018 מהנימוקים המפורטים להלן:

     

    • אין לראות בצוואה האחרונה, כצוואה בפני רשות, שכן היא אינה עומדת בהוראות סעיף 22(ו) לחוק הירושה, בשעה שלא נקוב בה מיקום עשייתה.

    • יש לפסול את הצוואה האחרונה בשעה שהיא כוללת (בסעיף 4) התנייה בלתי ברורה ובלתי ישימה, המעידה על הבלבול שהיה מצוי בו המנוח בעת עריכתה.

    • יש לפסול את הצוואה האחרונה בהתאם לסעיף 33 וסעיף 34 לחוק הירושה, בהיות חלק מסעיפיה סתומים ובשעה שסעיף 7 שבה אינו חוקי, שכן המנוח לא יכול היה להתנות על זכות חוקית שיש ליורשים להתנגד לצוואה.

    • ניסוח הצוואה מחזק את הטענה שהמנוח היה שרוי בבלבול ובמצב בריאותי לא טוב, ונלקח על ידי המשיבה 2 במהלך האשפוז לערוך הצוואה, על כן יש להסיק כי צוואה זו נערכה בעת שהמנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, ומשכך יש להורות על פסילתה בהתאם לסעיף 26 לחוק.

    • קיימת מעורבות פסולה והשפעה בלתי הוגנת של המשיבה 2 כלפי המנוח בעת עריכת הצוואה האחרונה, ומשכך בהתאם לסעיפים 30 ו-35 לחוק ולפסיקה יש להורות על פסילתה.

    • ככל שהמנוח היה מביע בפני המשיבה 2 רצון לשנות את הצוואה השנייה, היא הייתה יכולה להזמין עו"ד לבית החולים על מנת לסייע למנוח לערוך צוואה חדשה, אולם העובדה שהמשיבה 2 בחרה לבודד את המנוח "ולשלוף אותו" מבית החולים, תוך הסתרת פעולת עריכת הצוואה, ולקחה אותו לעו"ד במהלך אשפוזו, מעידה על השפעה בלתי הוגנת מצידה.

21. מצד שני, לטענת המבקש, יש להורות על קיום הצוואה השנייה, מהנימוקים המפורטים להלן:

     

    • לשיטת המבקש, לא מתקיימים בעניינה של הצוואה השנייה המבחנים הקבועים בפסיקה להשפעה בלתי הוגנת, לא היה בידוד של המנוח, שכן ילדיו הם אלו שבחרו שלא להגיע לראות את המנוח בשל מיקום גאוגרפי רחוק, בשל טראומות ילדות, וכו' ועל כן יש לדחות מכל וכל את הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת.

    • מהעדויות עולה, כי הצוואה נעשתה מרצונו החופשי של המנוח, וכי לא הייתה התערבות חריגה בעריכת הצוואה.

    • המשיבה 2 הודתה שטיפלה לבדה בכל מה שקשור במצבו הרפואי של המנוח, ומכאן ניתן להסיק שלא הייתה השפעה בלתי הוגנת מצד המבקש, שכן אחד המבחנים להשפעה בלתי הוגנת הוא בידוד של המנוח מיתר הסובבים אותו, והנה גם לשיטת המשיבה 2 זו לא התקיימה, ומשכך יש לדחות את טענות המתנגדים לצוואה השנייה ביחס להשפעה בלתי הוגנת.

       

22. המבקש הרחיב אודות העדויות השונות והעולה מהן:

     

    • נטען לחוסר מהימנותה של המשיבה 2 והסתירות בעדותה ביחס לנסיבות עריכת הצוואה האחרונה, לרבות עובדת היותו של המנוח מאושפז בזמן עריכתה.

    • לגבי המשיבה 5, טען המבקש כי הודתה שלא הייתה בקשר עם המנוח ושהאחרון הוציא נגדה צו הרחקה. יש לדחות את טענתה להשפעה בלתי הוגנת של המבקש, שכן טענתה בעניין זה הינה בגדר "סיסמה" בלבד. העובדה שהייתה בנתק מאביה, מלמדת כי אינה יכולה לטעון או לדעת מי השפיע עליו, ולכן לשיטת המבקש, מדובר בטענה שנולדה לצורך התובענה, והינה לכל היותר עדות מפי השמועה.

    • במהלך עדותה של המשיבה 5 התברר שהמשיבה 2 אמרה שהיא "תדאג לה", ומשכך מסיק המבקש כי אין ליתן משמעות לגרסתה, שהינה בגדר "קומבינה", שנועדה להכשיר את הצוואה האחרונה, הגם שהיא לא יורשת בה מאומה.

    • ביחס לעדותה של המשיבה 3, טוען המבקש, כי האחרונה מודה שהיא לא הייתה בקשר עם המנוח בעת עריכת הצוואה והפנה לסתירות בעדותה בעניין זה.

    • המשיבה 3 הודתה שהמבקש טיפל באביה בצורה מושלמת, באופן הנוגד את האמור בתצהירה לפיו אביה היה תחת שליטה ופחד מצד המבקש, ולשיטת המבקש, מי שבחר שלא לראות את המנוח, היא המשיבה 3 בעצמה בגלל מרחק גיאוגרפי ומטעמי נוחות וחסרון כיס.

    • כך אין ליתן משקל לטענה שהייתה מפוחדת מהמבקש, ובעקבות כך אף הייתה בטיפול פסיכולוגי, שכן עסקינן בטענה שנולדה רק בעת עדותה ולא באה לידי ביטוי בתצהירה.

    • ביחס לעדותו של עו"ד גיל שחף, טען המבקש כי הוא הודה שהמנוח הגיע אליו לא בריא, אך לא ראה לנכון לבקש מסמכים רפואיים (אציין כי בטענה זו קיים כשל לוגי, שכן ככל שהמנוח לא היה בקו הבריאות בעת עריכת הצוואה הראשונה, נהיר כי לא היה בקו הבריאות זמן קצר לאחר מכן, בעת עריכת הצוואה השנייה, שהמבקש עותר לקיימה).

    • כך גם מעלה המבקש תהייה ביחס לכך שעו"ד שחף ערך את הצוואה הראשונה בשנת 2018, אך הסכים לייצג את המבקש בהתנגדות לצוואה השלישית (אולם גם בכך קיים כשל לוגי- שכן עו"ד חף הוא זה שהביא לידיעת ביהמ"ש את עובדת קיומה של הצוואה הראשונה, שנערכה במשרדו ושאותה ביקש המבקש להסתיר).

    • אין ליתן משקל לעדותו של מר א. ל., אחיו של המנוח, שכן יש לו אינטרס בקיום הצוואה האחרונה למרות שהוא לא נהנה מהוראותיה, וזאת מכוח אותה "קומבינה" שנטענה ביחס למשיבה 5.

    • יש לציין כי המבקש לא הוכיח טענתו בדבר קשירת קשר לכאורי של המשיבים או של אחיו של המנוח (שאינו נהנה על פי הצוואה האחרונה).

       

23. לשיטת המשיבים 2- 4 יש להורות על קיום הצוואה האחרונה וזאת מהנימוקים המפורטים להלן:

     

    • רצונו היחיד של המנוח היה כי ילדיו (המשיבים 3 ו-4) חבולי מציאות החיים, חסרי כל, ותחת קשיי קיום, ירשו את עזבונו.

    • הוכח כי המבקש השפיע השפעה בלתי הוגנת על המנוח בצוואתו 07.06.2018, אשר אליה הוביל את המנוח 3 שבועות לאחר שסייע לו לגשת לעו"ד גיל שחף לערוך את הצוואה הראשונה.

    • הצוואה הראשונה הוחבאה ע"י המבקש, שהוא, למעשה, היחיד שידע עליה עד למועד שבה נאלץ לחשוף אותה (באמצעות ב"כ באותה עת).

    • יש ליתן תוקף לצוואתו האחרונה של המנוח מיום 12.06.2018, שנערכה בפני רשות, נחתמה בפני רשות, במועד בהתאם לחו"ד של המומחה אשר מונה מטעם ביהמ"ש, לא היה המנוח בלתי כשיר לערוך את הצוואה ולפי כל העדויות שנשמעו במסגרת הליך ההוכחות הייתה "קרב מאסף אחרון" להדיפת הניסיונות האגרסיביים של המבקש, אחיו המנוח לרשת אותו ולנשל את ילדיו.

    • מבחינת המבקש, הצוואה הראשונה היא בגדר "צוואת טעות", צוואה שהוא סבר שתצא ממנה תוצאה רצויה מבחינתו וכשהבין שלא כך היא, פעל לשנותה, שלושה שבועות לאחר מכן, באמצעות לקיחת אחיו לעו"ד אחר, על מנת לערוך את הצוואה השנייה.

    • נסיבות עריכת הצוואה השנייה, שלושה שבועות בלבד לאחר שהמבקש עצמו לקח את המנוח לערוך צוואה בפני עו"ד שחף, מלמדות כי דינה להיפסל, הן בשעה שמתקיימים ארבעת מבחני פס"ד מרום, הכוללים בידודו של המנוח ע"י המבקש, השליטה של המבקש במנוח, התלות של המנוח במבקש ואנשיו שהוקף "כגדר אנושית חיה". הדבר בא לידי ביטוי גם בהתקנת המצלמה על ידי המבקש בביתו של המנוח, הוצאתו של המנוח מקבוצת הווטסאפ המשפחתית, מניעת ביקורים, ועוד.

    • מעדותו של המבקש עולה, כי יוזמת החתימה על הצוואה השנייה היא של המבקש, לאחר שפתח את מעטפת הצוואה הראשונה.

    • דינה של הצוואה השנייה להיפסל עקב קיום מבחני פס"ד חרמון, זאת תוך הפנייה לסיכומי ב"כ המבקש, לפיהם ביום 16.05.2018 המנוח לא היה בריא ומה אם כן הפך אותו להיות בריא שלושה שבועות לאחר מכן?!

    • כטענה חלופית, עתרו המשיבים 2- 4 ליתן תוקף לצוואתו הראשונה של המנוח, שהיא למעשה הצוואה היחידה שלא הוגשו לגביה התנגדויות וזאת הגם שהמשיבים עתרו מלכתחילה לקיים את הצוואה האחרונה, לשיטתם התוצאה המשפטית והמעשית היחידה והנכונה, הצודקת והמבוססת היא מתן תוקף לרצונו של המנוח, שבא לידי ביטוי דווקא בצוואתו הראשונה, הן בהתבסס על דברי התלמוד הבבלי "מצווה לקיים את דברי המת", הן תוך בחינת אומד דעתו של המנוח, בהתאם להוראות סעיף 54 לחוק וכן בהתבסס על דברי כב' השופטת ארבל בפס"ד אהרון נ' אהרון, הצוואה המכוננת בתיק זה היא צוואת המנוח שנערכה בפני העדים, עו"ד גיל שחף ועו"ד מורן שחור ביום 16.05.2018, שכן זו מבססת את רצונו החופשי, הברור והבלתי מושפע של המנוח.

    • עדותו של עו"ד שחף בפני ביהמ"ש הנכבד הייתה קוהרנטית ובהירה, והוא היחיד שהצהיר שהצוואה הוקראה למנוח, ככבד ראיה, נמסרה למנוח, נערכה ללא נוכחותו של המבקש בזמן עריכתה ולאחר שהמנוח הביע את רצונו באופן ברור.

    • אשר על כן עתרו המשיבים 2- 4 ליתן תוקף לצוואתו האחרונה של המנוח מיום 12.06.2018, תוך פסילת צוואת המנוח מיום 07.06.2018 ולחילופין להורות על מתן תוקף לצוואת המנוח מיום 16.05.2018.

    • לנוכח התמשכות ההליך בעטיה של התנהלות המבקש, אשר הסתיר קיומה של הצוואה מיום 16.05.2018, בכוונה לסכל את מימושה ולולי שכר את שירותיו של עו"ד שחף, איש לא היה יודע על קיומה של צוואה זו, סירובו של המבקש להצעת ביהמ"ש לפנות להליך גישור, ובחירתו לנהל הליך סרק, סירובו של המבקש להפקיד כספים בהוראת ביהמ"ש ובהסכמת כל הצדדים, יש לפסוק לחובתו של המבקש הוצאות משפט בערכים מקסימליים.

24. לטענת המשיבה 5 יש להורות על פסילת שתי הצוואות האחרונות, זו מיום 7.6.2018 וזו מיום 12.6.2018 (תחילה התנגדה המשיבה 5 גם לקיום הצוואה הראשונה, אולם בהמשך ההליך, חזר בו בא כוחה מהתנגדות לצוואה מיום 16.5.2018) וזאת מהנימוקים המפורטים להלן:

     

    • בנסיבות שבפנינו, ובניגוד למקובל, שני אחיו של המנוח הם שטוענים לזכות מלאה בעיזבון, אלא שההבדל היחיד והעיקרי בין שניהם הוא, שבעוד המבקש "עומד על רגליו האחוריות" ונאבק מאבק עיקש להיות הזוכה הבלעדי בעיזבונו של המנוח, הרי שהמשיבה 2 נאבקת על מנת שעיזבון המנוח יחולק בין ילדיו ולא דורשת דבר לעצמה.

    • המבקש סירב נחרצות להליך גישור, בעוד המשיבה 2 נתנה הסכמתה לכך ובכך סיכל המבקש את סיום התיק באופן ראוי, ומנע הכרעה בהליך בתוך זמן סביר.

    • לאחר פטירת המנוח, היה זה המבקש אשר השתלט על נכסי המנוח, תוך שהוא נוהג בהם מנהג בעלים, עושה שימוש ברכבו של המנוח, במשקו של המנוח, משלשל לכיסו כספים מעיזבונו של המנוח והגם שבאחד הדיונים הוסכם בין הצדדים כולם כי ייפתח חשבון נאמנות וכי כספים בגין תקבולים בעניין המשק ושווי הרכב (נכון למועד פטירת המנוח) יופקדו בחשבון הנאמנות שייפתח, פעל המבקש בניגוד מוחלט להסכמות הצדדים, וסירב להעביר את הכספים לחשבון הנאמנות.

    • המנוח היה אדם חולה במשך תקופה ארוכה, עבר אירועים מוחיים, חלה בסרטן, ובעוד מחלות רבות, היה מאושפז תקופת זמן ממושכת.

    • בעת פטירתו, היו למנוח היו שלושה ילדים כשירים ובגירים מבחינה משפטית אשר לאורך חייהם סבלו רבות מהתנהלות המנוח וזו בלשון המעטה, אולם דווקא בשנים האחרונות לחייו של המנוח, חלה התקרבות בינו לבין ילדיו.

    • בניגוד לנטען, המשיבה 5, הייתה זו מבין ילדיו של המנוח אשר ניהלה עמו קשר הדוק שהרי היא ובעלה התגוררו יחד עם המנוח מס' שנים וניהלו איתו משק בית משותף.

    • בניגוד לנטען, בנוגע לקבלת המבקשת 5 מתנה מאביה בעודו בחיים, הרי שלא כך הדבר. למשקו של המנוח נולדה הזכות לקבל משבצת במושב, אלא שבכדי לממש זכות זו, נדרש היה לשלם לאגודה ולרמ"י כספים רבים ובשעה שהמנוח לא היה יכול היה לממן עלויות אלה ולאחר ששני אחיה הבהירו כי אין ביכולתם לממן את הרכישה, המבקשת 5 ובעלה שילמו את הכספים בכדי שלא תאבד הזכות.

    • במהלך מגוריהם המשותפים של המשיבה 5 ובעלה עם המנוח, המבקש הוא שזרע ריב ומדון בין המנוח לבין המשיבה 5 ובעלה, השפיע על המנוח וגרם להוצאתם מביתו של המנוח בעל כורחם.

    • כפי שעלה מהעדויות, למבקש יש סכסוכים גם עם יתר אחיו, עובדה המחזקת את הטענות כלפיו, לפיהן הוא דואג לעצמו ולרווחתו, וכך עשה בעת שלקח את המנוח לחתום על הצוואה השנייה.

    • בפני ביהמ"ש, הונחו תחילה שתי צוואות אשר סותרות לחלוטין אחת את השנייה (הצוואה השנייה והשלישית), ורק בהמשך ההליך וככל הנראה מבלי מחשבה מעמיקה, נודע על קיומה של צוואה נוספת (הצוואה הראשונה) שערך המנוח שלושה שבועות קודם לעריכת הצוואה לטובת המבקש.

    • בעוד המבקש עשה ניסיון פסול לקשור בין סוגית הטיפול במנוח בעודו בחייו לבין אופן חלוקת עזבונו, דווקא ילדיו של המנוח (המשיבים 3-5) הצהירו והעידו כי כלל לא עסקו בחייו של המנוח בחלוקת רכושו, לא הפעילו עליו כל לחץ, לא לקחו אותו למשרדי עו"ד ולא ביקשו לקבל ממנו מאומה.

    • מנגד, נראה כי ניסיונו של המבקש לזכות בעיזבונו המלא של המנוח נשען דווקא על ניסיונו להוכיח כי הוא זה שטיפל במנוח ומשכך, לשיטתו, מגיעה לו תמורה בעד הטיפול.

    • העובדה שהמנוח ערך שלוש צוואות בפרק זמן קצר של 30 ימים בלבד, כאשר שתי הצוואות האחרונות נחתמו בהפרש של שבוע ימים בלבד בפני שני עורכי דין שונים, מעידה על אי כשירותו ו/או על הבלבול בו היה מצוי המנוח באותה עת וכן על ההשפעה והלחץ שהפעילו עליו באותה עת בנוגע לחלוקת עיזבונו.

       

      דיון והכרעה:

      לאחר שבחנתי את כל אשר בפניי, לרבות כתבי הטענות, עדויות הצדדים ועדיהם וסיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את ההתנגדויות לצוואות המנוח מיום 07.06.2018 (הצוואה השנייה) ומיום 12.06.2018 (הצוואה השלישית). בנסיבות אלה, מצאתי כי יש להורות על קיומה של הצוואה מיום 16.05.2018 (הצוואה הראשונה) שמשקפת את רצונו האותנטי והאחרון של המנוח.

       

      ואלה נימוקיי:

25. כלל נקוט בידינו כי "מצווה לקיים דברי המת" (בבלי, גיטין יד, עמוד ב).

26. עקרון יסוד זה בא לידי ביטוי גם בדברי ההסבר לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, בעמ' 72-73:

     

    "כל דרישות החוק לגבי צורת הצוואה אינן באות אלא כדי לאמת את רצון המצווה ... לכן יש לתת לבית המשפט שיקול דעת מסויים להקל במילוי הדרישות הפורמליות לדקדוקיהן, כל עוד אמיתות הצוואה אינה מוטלת בספק... המשפט העברי דורש מצד אחד שמירה קפדנית על נוסחאות מסויימות... מצד שני הוא פיתח את המושג של צוואה משום 'מצוה לקיים דברי המת'".

     

27. עקרון זה בא לידי ביטוי בפסיקה ענפה, בין היתר בדנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני (מאגרים משפטיים, 22.3.2005) בו כתבה כב' השופטת ארבל (בדעת הרוב):

     

    "מצווים אנו לעשות כמיטב יכולתנו לרדת לחקר כוונתם של המנוחים ולכבד את רצונם באשר לעיזבונם. "רצונו של אדם הוא כבודו – הוא כבוד האדם..." (ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן [41], בעמ' 347)".

     

28. בהלימה לעקרון יסוד זה, נקבע בסעיף 30(א) לחוק הירושה כי "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

     

29. בפסיקה [ראו: דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, נב(2) 813 (1998)] נקבעו מבחני עזר לבחינת הטענה להשפעה בלתי הוגנת: מבחן התלות והעצמאות; מבחן הסיוע; הקשר של המצווה עם העולם החיצון; נסיבות עריכת הצוואה.

     

    ביחס למבחן התלות והעצמאות, נקבע בפסיקה, כי המבחן הבסיסי להכרעה בדבר קיומה ועוצמתה של תלות, הוא מבחן העצמאות, ובו נדרש ביהמ"ש לבחון האם בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה "עצמאי" – מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית, ועד כמה. ככל שהמצווה היה עצמאי יותר, תתחזק נטיית בית המשפט לשלול קיומה של תלות של המצווה בנהנה. וכך להיפך, ככל שהמצווה היה עצמאי פחות, תתחזק הנטייה לקבוע כי הייתה תלות.

     

    מבחן התלות והסיוע רלוונטי בעת שמתברר, כי המצווה לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע מהזולת, ובנסיבות אלה נדרש ביהמ"ש לבחון האם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה, התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו. ככל שהיה זה הנהנה, שסייע למצווה להתגבר על קשייו ומגבלותיו, ייטה בית-המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בנהנה, אולם כאשר המצווה נעזר במספר אנשים ולא באדם יחיד, הרי שמידת תלותו של המצווה בכל אחד מהם קטנה יותר, ומתמעט החשש להיווצרות תלות, העלולה להוות קרקע פורייה להשפעה בלתי הוגנת, אולם ככל שהנהנה היה האדם היחיד שסייע למצווה, הסיוע שניתן למצווה עלול להעמיד אותו במצב של תלות מוחלטת בנהנה, תוך הקמת חזקה להשפעה בלתי הוגנת.

     

    במבחן הנוסף של קשרי המצווה עם שאר העולם, נדרש ביהמ"ש לבחון האם ועד כמה התלות בנהנה, הביאה לבידודו של המצווה מהעולם החיצון. ככל שיתברר כי בתקופה הרלוונטית לעריכת הצוואה היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה (תוך שאין נפקות לגורם לבידודו של המצווה, ובניגוד לנטען על ידי המבקש בתיק דנן).

     

    לעניין מבחן נסיבות עריכת הצוואה, הרי שבהתאם סעיף 35 לחוק הירושה, מי שלקח חלק בעריכת צוואה המזכה אותו, או את בן-זוגו, בטלה. ואולם אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, לכל הפחות, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו.

     

30. ע"פ פס"ד מרום, כל אחד מארבעת המבחנים האמורים לעיל, עשוי לסייע לבית-המשפט בגיבוש הכרעתו לעניין קיומה של תלות, תוך שלבית-המשפט שיקול הדעת לעשות שימוש במבחנים נוספים.

     

31. עם זאת, נקבע בפסיקה כי התלות, כשלעצמה, אינה מהווה בהכרח ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה. הוכחת התלות מספקת רכיב חשוב להקמת החזקה, אך ניסיון החיים מוכיח, שבנסיבות שבהן אדם מבקש לצוות אודות רכושו, קיומה של תלות הוא מצב נפוץ בהרבה מקיומה של השפעה בלתי הוגנת. משמע, שלהקמת חזקה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת דרוש ביסוס עובדתי נוסף ועל בית-המשפט להשתכנע, כלשונה של הילכת בן נון (ע"א 423/75) כי תלותו של המצווה בזולת הייתה "כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החפשי והבלתי-תלוי" (שם, בעמ' 378).

     

32. עוד נקבע בסעיף 35 לחוק, כי הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה, או היה עד לעשייתה, או לקח באופן אחר חלק בעריכתה – בטלה, שכן כל אלו מלמדים על פגם ברצונו החופשי של המנוח לצוות מה יעשה בעיזבונו.

     

33. לעניין הנסיבות שבהן ייקבע כי הנהנה לקח חלק בעריכתה של הצוואה, נקבע בפסיקה [ראו: ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב, נט(3) 1 (2004)] כדלהלן:

     

    "בסופו של יום עולה אפוא כי הבחינה אם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתיעשה באשר לכל מקרה ונסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה...

    השכל הישר מורנו גם כי הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, בהיקבצם יחד ב"מבט-על" אל המכלול, יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול. לא הרי טלפון בלבד אל עורך-הדין לקביעת פגישה כהרי העברת תוכן הצוואה אליו על-ידי הנהנה לשם הכנתה, ולא הרי תשלום שכרו של עורך-הדין על-ידי הנהנה בעומדו לבדו כהרי הצטרפו לנושאים אחרים."

     

    ומן הכלל אל הפרט:

34. בהתייחס לצוואה האחרונה, מעדותו של המבקש עלה כי היה מעורב בעריכת צוואה זו, באופן שגם אם אקבל את טענתו כי לא היה נוכח בפועל בחדר בו נערכה הצוואה בעת שזו נערכה, הרי שניתן להסיק מעדותו, כי היא נערכה בנסיבות של השפעה בלתי הוגנת של המבקש על המנוח, השפעה שיש בה כדי לפסול צוואה זו.

     

35. המבקש אישר כי התקין מצלמות בביתו של המנוח, לדבריו על מנת להשגיח או לסייע לו בעת הצורך, אך זאת ללא ידיעתם של מי מבני משפחתו הנוספים של המנוח (עמוד 35, שורות 24-25). אלא שלא עלה בידיו של המבקש לסתור עדויות יתר הצדדים, כי אגב "הפיקוח" שערך על ביתו של המנוח, פעולותיו נועדו או הביאו לתוצאה של הרחקת המנוח בפועל מהסביבה ומיתר קרוביו.

     

36. המבקש הציג גרסה לא מבוררת ביחס להוצאתו של המנוח מקבוצת הווטסאפ המשפחתית, כאשר תחילה טען כי מדובר בשקר (עמוד 21, שורה 21), אולם מעט לאחר מכן, אישר זאת אך טען כי הדבר היה פרי יוזמתם של ילדיו (עמוד 21, שורות 25-33). אמנם עסקינן אך בנוכחות ברשת חברתית (ששימשה את בני המשפחה) אך לא מן הנמנע כי גם לפעולה זו, בעולם בהן לרשתות חברתיות השפעה מכרעת על תפקודם של בני אדם, היו השלכות חברתיות-שליליות על המנוח, שהביאו לתלות של המנוח במבקש.

     

37. המבקש אישר כי התעסק בכל ענייניו של המנוח בטרם פטירתו, לרבות בענייניו הרפואיים (עמוד 22, שורות 21-22). לדבריו, ילדיו לא טיפלו במנוח והוא היחיד שהשגיח עליו (שם, שורות 34-36, וכן עמוד 23 שורות 5-15), באופן המלמד כי לשיטת המבקש עצמו, המנוח היה מבודד מבני משפחתו האחרים ונתון לחסדיו של המבקש.

     

38. מעדותו של המבקש עלה גם כן כי המנוח סמך עליו שידאג לילדיו לאחר פטירתו (עמוד 24, שורות 1-3), אולם לדבריו, הוא אינו עושה כן כל עוד לא מסתיים ההליך וזאת בשעה שהם "התחילו להגיש נגדו כל מיני דברים" (כך כהגדרתו בעמוד 24, שורות 5-12) והדבר מלמד כי רצונו זה של המנוח לא בא לידי ביטוי בצוואתו השנייה.

     

39. על אף האמור אודות רצונו של המנוח שהמבקש ידאג לילדיו, שינה המבקש גרסתו מיד לאחר מכן וטען כי המנוח לא רצה לדאוג לילדיו. לאחר מכן, תיקן שוב גרסתו וטען: "הוא לא כ"כ רצה לדאוג להם...", אך שוב, מיד לאחר מכן, אישר שוב כי המנוח נתן לו "את הסמכות או את האפשרות לחשוב על העניין הזה".

     

40. גם בהמשך עדותו, אישר המבקש כי המנוח סמך עליו שידאג לילדיו (עמוד 24 שורות 27-30), אך מיד לאחר מכן ביקש לסייג דבריו ולהמעיט בדרישתו של המנוח: "יכול להיות שגם לדאוג להם" (שם, שורות 31-32).

     

41. המבקש אישר כי הוא מכיר את שתי הצוואות הנוספות (הצוואה מיום 12.06.2018 והצוואה מיום 16.05.2018, כפי שהדבר עולה מעדותו בעמוד 26 שורות 26-27).

     

42. המבקש לא הסביר מדוע על אף שהכיר את הצוואה מיום 16.05.2018 ועל אף שאישר כי לקח את המנוח לערוך אותה אצל עו"ד גיל שחף במשרדו בבאר שבע, לא גילה לביהמ"ש וליתר הצדדים על דבר קיומה, זאת עד למועד שבו בא כוחו, הודיע על כך לביהמ"ש.

     

43. מצאתי כי התנהלותו זו של המבקש, שכללה הסתרה של הצוואה, שתוכנה אינו הולם את האינטרסים שלו, מלמדת על חוסר תום ליבו, זאת במיוחד בשעה שאישר כי זמן קצר לאחר עריכת הצוואה הראשונה, המנוח ביקש ממנו כי יקריא עבורו את תוכן הצוואה (עמוד 31, שורה 36).

     

44. המבקש הציג גרסה מפוקפקת עד מאד ביחס למעורבותו בעריכת הצוואה מיום 07.06.2018. לדבריו, סבר שהוא לוקח את המנוח לערוך "תיקון בייפוי כוח" (עמוד 28, שורות 16-17) ולא ידע כי מדובר בהגעה למשרד עו"ד לצורך עריכת צוואה. אלא שדבריו אלו עומדים בסתירה לדברים שאמר המבקש (לדבריו) למנוח עם הגעתו למשרד עורכי הדין: "הנה, זה עו"ד, היכנס אליו, תדבר ותעשה מה שאתה רוצה. אני יודע שאסור לי, ז"א להיות איתו באותו, בזמן כתיבת הצוואה" (עמוד 28, שורות 26-30). מאמירה זו ניתן להסיק באופן וודאי כי בניגוד לדבריו הראשונים, המבקש, ידע גם ידע, כי הביקור במשרד עורך הדין נועד לצורך ספציפי של עריכת צוואה.

     

45. גרסתו זו של המבקש תמוהה עד מאד, בשעה שעסקינן במנוח שהיה כבד ראיה, בעל תעודת עיוור והתנהל בקושי רב, באמצעות כיסא גלגלים ומדוע אם כן (כאשר סבר על פי גרסתו הראשונה, כי המנוח אינו מתכוון לערוך צוואה) שלא ילווה את המנוח ולא יסייע לו להגיע למשרדו של עוה"ד.

     

46. עדותו של המבקש הותירה רושם בלתי מהימן, אך אין ספק כי מגרסתו שלו, עלה שהוא זה שלקח את המנוח לערוך את הצוואה השנייה ואין לי אלא להסיק מדבריו כי ידע שההגעה למשרד עורך הדין נועדה לשם עריכת צוואה.

     

47. המבקש ביקש לשכנע את ביהמ"ש כי לא ידע שאך שלושה שבועות קודם לכן, ערך המנוח את הצוואה הראשונה (ביום 16.05.2018) אולם טענתו זו אינה מתיישבת לא עם הצהרתו כי בסמוך לעריכת הצוואה הראשונה, קיבל לידיו מעטפה עם צוואה זו (עמוד 31, שורה 20), ואף לא עם גרסתו הנוספת, לפיה המנוח לקח לביתו את המעטפה וביקש ממנו, יום יומיים לאחר מכן, שיקריא לו את הצוואה הראשונה (עמוד 31, שורות 29-36).

     

48. למרות האמור ובאופן תמוה, חזר שוב המבקש על הטענה כי לא ידע בזמן אמת שהמנוח ערך את הצוואה השנייה (עמוד 32, שורה 5).

     

49. גרסת המבקש שביקשה להציג את פעולות המנוח כפעולות אוטונומיות, לצד העובדה ששבועות ספורים לפני עריכת הצוואה השנייה, לקח את המנוח לערוך את הצוואה הראשונה בפני עו"ד גיל שחף, ואילו בפעם השנייה, הסיע את המנוח לעו"ד חדש (עו"ד מימון), כשסביר להניח שאדם שעורך צוואה ומבקש לערוך בה שינויים בתוך פרק זמן קצר מאוד, חוזר לעורך הדין שערך את הצוואה מלכתחילה, מעוררת לכל הפחות אי נוחות (כאשר לטענת המבקש, שנסתרה כאמור מעדותו שלו, הוא לא היה מודע למהות הפניה לעו"ד מימון, הגם שקיבל ממנו מעטפה, ולמד כי מדובר בצוואה זמן קצר לאחר מכן).

     

50. בנסיבות אלה, מצאתי כי המבקש היה מעורב עד מאוד בעריכת הצוואה השנייה, באופן שהשפיע השפעה בלתי הוגנת על המנוח בעת עריכת הצוואה וסביר שיזם זאת לאחר שנודע לו תוכן הצוואה הראשונה, שלא היה לשביעות רצונו.

     

51. סבורני כי השתלשלות העניינים מלמדת כי אילו עריכת הצוואה השנייה הייתה פרי יוזמתו של המנוח, סביר להניח שהוא היה שב לעורך הצוואה הראשונה (עו"ד שחף) ומבקש ממנו לערוך בה שינויים. העובדה כי המנוח הוסע לעורך דין אחר, שלא הכיר את הצוואה הקודמת, מלמדת כשלעצמה שיוזם עריכת הצוואה השנייה, ביקש להסתיר את דבר עריכתה ולהימנע מסיטואציה שבה עורך הצוואה הראשונה יציג בפני המנוח שאלות שיכול ויטרפדו את עריכת הצוואה השנייה.

     

52. כך להבנתי, האופן בו ניהל המבקש את חייו של המנוח ואת קשריו החברתיים (לרבות התקנת מצלמות בביתו ובידודו מיתר בני המשפחה) ומשכך בחינת מכלול הנסיבות מביאה לכדי מסקנה שהמנוח היה תלוי פיזית במבקש ועל כן סבורני כי השתלשלות האירועים, לצד התמיהות בדבר מועד עריכת הצוואה והמעורבות של המבקש בעריכתה, מלמדים כי עריכת הצוואה השנייה נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת של המבקש ומשכך דינה בטלות.

     

53. גם בהתייחס לצוואה האחרונה של המנוח (מיום 12.06.2018) מצאתי כי נערכה תוך מעורבות פסולה של אחות המנוח, המשיבה 2, זאת לכל הפחות, תוך ניצול חולשתו ומצבו הרפואי הרעוע של המנוח באותה עת.

     

54. אין מחלוקת כי במועד עריכת הצוואה האחרונה היה המנוח מאושפז ונלקח מבית החולים למשרד עוה"ד לצורך עריכת צוואה, זאת בשעה שהתיעוד הרפואי מאותה עת מלמד כי המנוח שהה בבית החולים בלילה שקדם למועד עריכת הצוואה והוחזר לבית החולים מיד לאחר עריכתה.

     

55. תחילה ניסתה המשיבה 2 לטעון כי המנוח בא לאסוף אותה בבוקר במונית (עמוד 71, שורות 8-17), אולם לאחר מכן, לאחר שעומתה עם המסמכים הרפואיים המעידים שהמנוח שהה באשפוז, חזרה בה מטענה זו ואמרה "יכול להיות שהוא היה באשפוז... אין לי מושג"(שם, שורה 23) ומיד לאחר מכן אישרה כי היה באשפוז וחזר מיד אחר כך לאשפוז (שם, שורות 28-31).

     

56. המשיבה 2 טענה אמנם שהמנוח הוא זה שביקש כי תיקח אותו לעו"ד (עמוד 72, שורה 4, וכן עמוד 73, שורה 1), אך אישרה גם כן כי ההגעה לעו"ד טנא באופן ספציפי הייתה ההחלטה שלה "מישהו שאמר לי את השם שלו" (שם, שורה 18).

     

57. המשיבה 2 אישרה כי ידעה שמדובר בנסיעה לצורך עריכת צוואה וכי הייתה מודעת לתוכן צוואתו הקודמת של המנוח והביעה בפני המנוח את דעתה ביחס לאופן חלוקת עיזבונו בטרם לקחה את המנוח לערוך את הצוואה האחרונה (שם, שורות 27-30).

     

58. המשיבה 2 אישרה, זאת כגרסה נוספת, שהיא יזמה את הפנייה לעוה"ד לצורך עריכת צוואה נוספת "אמרתי לו תשמע, מה דעתך שנלך לעו"ד והוא יחליט..."(שם, שורה 33) תוך שמדבריה ניתן ללמוד על הלחץ שהופעל על המנוח על ידי אחיו.

     

59. המשיבה 2 התייחסה לצוואותיו של המנוח ככאלה ששונו מעת לעת, זאת בשיתוף פעולה עמה, תוך שהיא מתייחסת לשינוי כמשהו שנערך בצוותא חדא: "נראה לי שב 2014 שנינו, ב 2016 נראה לי שנינו אותה..." (עמוד 74, שורה 14).

     

60. עדותה של המשיבה 2 בחקירתה הנגדית עמדה בסתירה לעדותה בתצהירה, זאת ביחס לנסיבות שבגינן ביקש ממנה המנוח לגשת לעו"ד, שכן מחד טענה המשיבה 2 כי לקחה את המנוח לעו"ד לצורך ביצוע שינוי בצוואתו מיום 07.06.2018, אולם מנגד, ביקשה לטעון כי לא ידעה מדוע היא לוקחת את המנוח לעוה"ד (עמוד 75, שורות 5-26).

     

61. מעדותה של המשיבה 2 ניתן היה להסיק כי היא נכנסה עם המנוח לעו"ד טנא: "נכנסנו" (עמוד 77, שורה 1), זאת למרות שמיד לאחר מכן תיקנה דבריה ואמרה "הוא נכנס לעו"ד ואני ישבתי בחוץ" (עמוד 76, שורה 4).

     

62. המשיבה 2 טענה כי לא ראתה את הצוואה, אך אישרה כי המנוח תיאר בפניה את שקבע ביחס לחלוקת עיזבונו בצוואה זו (עמוד 78, שורה 2).

     

63. גם המשיבה 2 אישרה כי המנוח היה כבד ראיה וכי בתקופה האחרונה של חייו היה קשה לו להתנהל באופן עצמאי (עמוד 78, שורות 24-26, שם, שורה 36).

     

64. המשיבה 2 אישרה כי בערוב ימיו היה המנוח תלוי בזולת בכל הקשור לרחצה, הכנת אוכל, רכישת מצרכים, התיינדות (עמוד 79, שורות 7-10).

     

65. המשיבה 2 לא ידעה להסביר את הסתירה בעדותה ולפיה פעם אחת טענה שהמנוח ביקש ממנה שתיקח אותו לתקן את צוואתו הקודמת, ובפעם אחרת טענה כי לא ידעה את הסיבה שהמנוח ביקש ממנה שתיקח אותו לעו"ד טנא (עמוד 80, שורות 17-30).

     

66. כפי שניתן ללמוד מהמסמך שהוצג בעת עדותה של המשיבה 2, הרי שהמנוח היה מאושפז בלילה שקדם לעריכת הצוואה (עמוד 82 לפרוטוקול, וכן ראו מכתב סיכום רפואי, שחרור מבית החולים- מוצג מ/1 בת"ע 65621-01-19).

     

67. גרסתה של המשיבה 2 אף הייתה רעועה בקשר לאופן ההגעה למשרד עורכי הדין, כאשר בפעם אחת טענה כי נסעו במונית, בפעם אחרת טענה כי יכול להיות שנסעה באוטובוס (עמוד 83, שורה 33) ובפעם אחרת טענה כי אינה זוכרת, לא את הנסיבות, לא את עובדת היותו של המנוח מאושפז בבית החולים באותה עת וזאת הגם שאישרה שממשרדו של עו"ד טנא, שב המנוח ישירות להמשך אשפוז בבית החולים (עמוד 84, שורות 11-13).

     

68. כל אלו ועוד הביאו אותי לכדי מסקנה כי המשיבה 2, אשר למדה על דבר עריכת הצוואה השנייה, ועל תוכנה, ביקשה לערוך בה שינויים, תוך שהיא חוששת, כי בבוא העת, הצוואה שנערכה תוך השפעה של המבקש, היא זו שתקוים ובכך כל רכושו של המנוח יועבר לידי המבקש ולא לילדיו ועל כן, גם בהיותו של המנוח במצב רפואי קשה ומצוי באשפוז, ביקשה המשיבה 2 "לתקן את המעוות" תוך פגיעה באוטונומיה של המנוח.

     

69. אשר על כן ומכל האמור לעיל, בין אם מהטעם שהמנוח, עקב מצבו הבריאותי הלקוי וחולשתו לא היה יכול להבחין בטיבה של הצוואה ובין אם מהטעם של השפעה בלתי הוגנת מצדה של המשיבה 2, מצאתי כי גם דינה של הצוואה האחרונה בטלות.

     

70. מעדותו של עו"ד שחף, אשר ערך את הצוואה מיום 16.05.2018 (וחתם עליה כעד יחד עם עו"ד מורן שחור) ניתן ללמוד, כי למיטב זכרונו, המבקש הביא את המנוח למשרדו וזאת בהלימה לטענת יתר הצדדים, ואישר כי המבקש ישב בחוץ בעת עריכת הצוואה [כשלדבריו, באופן גורף בעת עריכת צוואה במשרדו, הוא אינו מאפשר למלווים של המצווה להיות נוכחים במקום (עמוד 89, שורות 22-27)].

71. עו"ד שחף העיד כי התקיים שיח אודות הצוואה בטרם חתם המנוח על צוואתו ואף זכר פרטים אודות פרטי עיזבונו של המנוח ואודות מצבו הרפואי באותה עת (שם, שורות 34-36).

     

72. עו"ד שחף זכר גם כן שאחת מבנותיו של המנוח לא קיבלה מאומה על פי הצוואה ולדבריו התעכב על עניין זה ושאל את המנוח מדוע החליט לצוות כך (עמוד 90, שורות 1-4).

     

73. עו"ד שחף אישר כי מסר את הצוואה למנוח מיד לאחר עריכתה ולדבריו המליץ למנוח להפקיד אותה אצל הרשם לענייני ירושה (שם, שורות 21-24).

     

74. עו"ד שחף אישר גם כן כי ייצג את המבקש בתחילת הדרך וזאת בהגשת התנגדות לאחת מהצוואות, זאת כשאישר שאחד מהמסמכים שהוגשו לתיק נערכו ע"י משרדו, אולם טען כי אינו זוכר שכך היה והוא אף אינו זוכר את פרטי ההתנגדות.

     

75. עו"ד שחף טען בעדותו כי ניהל שיחה ארוכה עם המנוח ולא היה לו ספק בדבר כשירותו לערוך צוואה ומשכך לא עמד על כך כי יוצג לו אישור רפואי בדבר כשירותו של המנוח (עמוד 92, שורות 1-16).

     

76. עו"ד שחף לא ידע לומר מי תיאם את הגעתו של המנוח למשרדו לצורך עריכת הצוואה, שכן לדבריו הוא אינו מתעסק בנושא תיאום הפגישות והדבר מצוי בסמכות מזכירות משרדו (עמוד 93, שורות 1-5).

     

77. למרות האמור, זכר עו"ד שחף כי המבקש הביא את המנוח למשרדו (שם, שורות 15-17).

     

78. עו"ד שחף העיד כי היה ברור גם למבקש כי ההגעה למשרדו הייתה לצורך עריכת צוואה (שם, שורה 20).

     

79. כך או כך, לאחר בחינת העדויות ויתר טענות הצדדים, לא מצאתי טעם שבגינו אין לקיים את צוואתו הראשונה של המנוח. ההפך, מצאתי כי דווקא צוואה זו משקפת את רצונו האותנטי והבלתי תלוי של המנוח.

     

     

     

    לסיכום:

80. מכל האמור והמקובץ לעיל מצאתי כי שתי הצוואות האחרונות עליהן חתם המנוח, זו מיום 07.06.2018 וזו מיום 12.06.2018, נערכו תוך שקיים חשש ממשי ביחס לחופש של המנוח לצוות ללא מורא מה יעשה בעיזבונו, שכן בשתי הצוואות האחרונות, קיימות אינדיקציות משמעותיות למעורבות של אחיו בעריכת הצוואות, בין אם בהשפעה בלתי הוגנת ובין אם בניצול חולשתו הפיזית והאישית של המנוח (המבקש בצוואה השנייה והמשיבה 2 בצוואה האחרונה).

     

81. בעניין זה מצאתי לקבל טענתו של המבקש ושל המשיבה 5 כי יש להורות על פסלת הצוואה האחרונה מיום 12.06.2024, שכן הוכח שהמנוח היה מצוי באשפוז בלילה שלפני עריכת הצוואה האחרונה ועבר טיפול אונקולוגי קשה, וכאשר אין מחלוקת כי אחותו, המשיבה 2, לקחה אותו מבית החולים בהיחבא למשרד עורכי דין לצורך עריכת צוואה והחזירה אותו לבית החולים מיד לאחר מכן (ראו עמ' 77 ש' 14 לפרוטוקול), ומשכך קיים חשש ממשי בדבר יכולתו של המנוח לצוות באופן חופשי ובלתי תלוי באותה עת.

     

82. מצאתי, בנסיבות העניין, כי הצוואה האחרונה נערכה תוך התערבות פסולה בעריכתה ועדותה של המשיבה 2 בעניין זה הותירה רושם לא מהימן, כאשר ביקשה להרחיק עצמה משליטה על המנוח, אולם התברר כי היא זו שהובילה את המנוח לעו"ד על מנת לערוך הצוואה האחרונה בעת שהיה מצוי באשפוז, בערוב ימיו.

     

83. בנסיבות אלה וכאמור לעיל, מצאתי כי הצוואה מיום 12.06.2018 אינה משקפת את רצונו האותנטי והחופשי של המנוח ומשכך דינה בטלות.

     

84. מצאתי לקבל גם כן את טענת המשיבים 2-5, כי הצוואה מיום 07.06.2018 נערכה אף היא תחת עינו הפקוחה של המבקש וזאת כשלושה שבועות בלבד לאחר שהמנוח ערך צוואה קודמת בפני עו"ד גיל שחף.

     

85. גם אם לא הייתי מקבל את הטענה כי המנוח בֻּדַּד על ידי המבקש והיה מצוי תחת שליטתו המלאה, הרי שהתלות של המנוח במבקש, אשר הציב מצלמות בביתו של המנוח ומנע אצלו ביקורים של בני משפחה נוספים, זאת כפי העולה מהעדויות שנשמעו, מלמדת כי הצוואה השנייה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת ורצונו האותנטי של המנוח לא בא לידי ביטוי בצוואתו השנייה.

     

86. מצאתי כאמור, שהמבקש ידע על קיומה של הצוואה הראשונה, שנערכה שלושה שבועות בלבד קודם לכן, בפני עורך הדין גיל שחף, ולמרות האמור המבקש, שיזם את עריכתה, לקח את המנוח לעורך דין אחר, לצורך עריכת צוואה, תוך שסבורני כי הדבר נעשה מתוך כוונה להסתיר את דבר קיומה (בין אם של הצוואה הראשונה, שדבר קיומה התגלה בניגוד לרצונו של המבקש במהלך ההליך ובין אם מתוך רצון להסתיר את הצוואה השנייה מהסביבה, בזמן אמת, תוך חשש שהידיעה אודותיה, יטרפד את רצונו של המבקש להכתיב למנוח את אופן הורשת רכושו).

     

87. כאמור, המבקש הסתיר את דבר קיומה של הצוואה מיום 16.05.2018, זאת על אף שידע שהמנוח ערך אותה וזו הובאה לידיעת בית המשפט במקרה, על ידי בא כוחו בתחילת ההליך, באופן המלמד על חוסר תום ליבו של המבקש ועל דלות טענותיו.

     

88. העובדה שהמנוח ערך מספר צוואות סותרות בתוך תקופה של 3 שבועות מלמדת אף היא על חולשתו הנפשית או הפיזית שבגינה נאלץ, כפי הנראה, לרצות את אחיו אשר ניהלו את חייו והשפיעו עליו, ומשכך ביוזמה של אחיו ומתוך השפעה בלתי הוגנת, ערך את שתי הצוואות האחרונות, כשהללו אינן מהוות ציווי חופשי ובלתי תלוי של המנוח ואינן מהוות ביטוי של רצונו האותנטי והאחרון של המנוח.

     

89. מצאתי כי דווקא הצוואה הראשונה, מיום 16.05.20218, אשר לא הוסתרה מהמבקש ונערכה בפני שני עדים (שניהם עורכי דין) ובה הוריש המנוח את נכסיו לילדיו ולאחותו, תוך שהוא נותן ביטוי לעובדה כי ביתו, המשיבה 5, אינה יורשת אותו בשעה שקיבלה זכויות במשבצת במשק, משקפת את רצונו החופשי של המנוח, ללא השפעת מי מאחיו (שנולדה, כפי הנראה לאחר שנודע להם כי ערך אותה).

     

90. מצאתי היגיון רב בטענה שהמבקש, שהתוודע לתוכן הצוואה מיום 16.5.2018, וסבר שהוראותיה אינן תואמות את האינטרסים שלו, ביקש להשפיע על המנוח לערוך צוואה נוספת וכך עשה שלושה שבועות בלבד לאחר מכן, תוך ניצול חולשתו הפיזית של המנוח והתלות של המנוח בו.

     

91. בנסיבות העניין ובשעה שלא מונחת בפני ביהמ"ש כל התנגדות לקיום צוואת המנוח מיום 16.5.2018, מצאתי כי יש להורות על קיומה.

     

92. אשר על כן, אני מורה על קיום צוואת המנוח מיום 16.5.2018.

     

93. משהגעתי לכלל מסקנה זו ולנוכח התנהלות המבקש, שסירב לפנות להליך גישור, ללא טעם מניח את הדעת והגם ששמע את דברי ביהמ"ש, ובשעה שדחיתי את בקשת המבקש (אשר עמד על טענותיו, תוך עמידה על ניהול ההליך עד תומו) ומצאתי את עדותו בלתי מהימנה בעליל ולנוכח התמשכות ההליך בעטיו של המבקש, אני מורה על חיוב המבקש בהוצאות בסכום של 69,000 ₪.

     

94. בשעה שדחיתי טענת המשיבה 2 לקיום הצוואה האחרונה ובשעה שמצאתי כי עדותה בעניין זה הייתה בלתי מהימנה, מצאתי לחייבה אף היא בהוצאות ההליך. אולם בשעה שהמשיבה 2 הסכימה לפנות להליך גישור (שהפניה אליו טורפדה בעטיו של המבקש) ובשעה שבסיכומי ב"כ, התבקש ביהמ"ש, כטענה חלופית, לקיים את הצוואה הראשונה, מורה על חיובה בהוצאות מופחתות בהוצאות בסכום של 30,000 ₪.

     

95. המבקש והמשיבה 2 ישלמו ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבים 3-5 (שליש מהוצאות שנפסקו לחובתם לטובת כל אחד מהם) בתוך 30 יום, כשסכומים אלה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

     

96. בכך מסתיים בירור ההליך.

     

97. המזכירות תסרוק פסק הדין לכל ההליכים התלויים ועומדים ותסגור התיקים.

     

98. פסק הדין מותר בפרסום, בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים.

     

    ניתן היום, כ"ב כסלו תשפ"ה, 23 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.

     

    אריאל ממן, שופט