פסק דין בסוגיית השפעה בלתי הוגנת בצוואה ובמתנה

ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקוה מיום 8.11.2021  (תמ"ש 38712-07-11) שעניינו ארבעה הליכים קשורים המתנהלים בין צאצאי המנוח מר ס. א. ז"ל (להלן: "המנוח"). במסגרת פסק הדין דחה בית המשפט את תביעת שבעה מילדיו של המנוח (להלן: "הילדים" או "האחים"), כאשר רק שניים מהם מצאו לערער  על פסק הדין  (להלן: "המערערים").

המערערים עתרו לקיום צוואתו האחרונה של המנוח, מיום 1.5.2011 (להלן: "הצוואה האחרונה"), עתירה אותה דחה בית המשפט קמא אחר שקבע כי זו נערכה תחת  השפעה בלתי הוגנת (ת"ע  29046-06-16). לצד קביעתו זו ובהתאם לה, קיבל בית המשפט קמא את בקשת המשיב לקיום צוואתו המוקדמת של המנוח מיום 4.9.2006 (להלן: "הצוואה הראשונה") (ת"ע 30050-06-16).

כן דחה בית המשפט את תביעת המנוח, שלאחר מותו נוהלה על ידי האחים, לביטול מתנה שהעניק לבנו י. א. ז"ל(להלן :"י.") – בית מגורים בכפר סבא  (להלן: "המתנה" או "בית המגורים") (תמ"ש 38712-07-11).

הנדרש לנדון

1. המנוח אב לתשעה, נפטר במהלך ההליך המשפטי בהיותו בן 97.

2. המנוח עבד משך עשרות שנים בדיר כבשים שהיה בבעלותו. ברבות הימים הופקע שטח הדיר על ידי עיריית כפר סבא, הפקעה אשר הניבה למנוח כספים ונכסים שנוהלו על ידו והפכוהו לאיש אמיד.

במהלך כל השנים עבד לצד המנוח בנו - י., תחילה בדיר הכבשים ואחר כך בניהול משותף של עסקיו. מעת שכך, הודיע המנוח לי. כי בכוונתו להעניק לו מחצית  מעסקיו וכן התחייב להעניק לו את בית המגורים במתנה. י. ומשפחתו אף התגוררו עם המנוח בבית המגורים ומתגוררים שם עד היום.  

3. מהראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא עלתה תמונה, עליה לא חלוקים הצדדים, כי המנוח לא היה איש נוח לבריות והיה בעל מזג כעסני ורגזני, ועל אף האמור, ליווה אותו י. כל השנים, חי לצדו, סר למרותו, סייע לו בעסקיו ובצרכי היומיום, זאת אף כאשר הזדקן המנוח והפך סיעודי.

4. בשנת 2006 ערך המנוח את צוואתו הראשונה במסגרתה הוריש את כלל רכושו לנכדו, בנו של י. ז"ל, ס., הקרוי על שמו (להלן: "המשיב"). בצוואה זו טרח המנוח והדגיש : "...ואני מדגיש כי ילדי: : ע. א., א. א., ד.  א., ש. א., ג. א., י. א., ר. א., ג. א. ות. א. אינם זוכים בכל חלק מעזבוני" (סע' 4 לצוואה).

5. ביום 11.2010, העביר המנוח במתנה וללא תמורה שניים מנכסיו לשניים מילדיו, לי. ז"ל העביר במתנה את בית המגורים ואילו לבנו ש. העניק נכס אחר. נקדים את המאוחר ונציין, כי נוכח האירועים שעמדו בלב ההליך, אשר התרחשו בין השנים 2010-2011, חתם ש. ביום 28.4.2011, לבקשת האחים, על תצהיר ביטול העסקה, וויתר, למעשה, על המתנה שקיבל המנוח. י., מאידך, סירב לוותר על המתנה.

6. ביום 11.2010 הגיש המנוח תלונה במשטרה כנגד המערערת, במסגרתה הלין כנגדה כי היא "דוחפת אותי ומנסה להוציא ממני בכוח שאני אחתום לה על כך שאני מעביר לה את הרכוש שלי...כאשר אני אומר לה שאני לא חותם לה על שום דבר היא שמה לי ניירות שאני אחתום בכוח...בזמן האחרון היא באה יותר ותופסת לי באוזן ומנסה בכוח שאני אחתום. היא אומרת לי אם אתה לא שומע אני אעשה שתשמע ומושכת לי באוזן". (נספח 10 להודעת הערעור).

7. בסוף שנת 2010 חלה המנוח בדלקת ריאות ואושפז בבית החולים. עם סיום האשפוז, העבירו אותו האחים מבית החולים לביתה של המערערת 1, מבלי להתייעץ ולשתף בכך את י. או את המנוח. במהלך התקופה שלאחרי כן הועבר המנוח מעת לעת להתגורר בבית של אחד מילדיו עד שבסופו של יום עבר להתגורר ביחידת דיור הצמודה לביתו של בנו א. כשהוא מטופל בשני עובדים זרים.

8. לטענת המערערים י. הזניח את המנוח ולא טיפל בו כראוי ומשכך הם החליטו להעבירו לטיפולם. אין חולק כי החלטה זו התקבלה על ידי האחים ללא יידועו של י. ומבלי שהתבקשה הסכמתו של המנוח.

9. החל ממועד שחרורו מאשפוז החלו המערערים בביצוע מספר פעולות משפטיות הרלוונטיות לעניין ונפרטן בקצרה להלן.

ביום 2.12.2010 עתרה המערערת, בתו של המנוח, בבקשה למינוי אפוטרופוס על גופו ורכושו. אפוטרופוס לגוף התבקש "לצורך טיפולים שהוא צפוי לעבור" ואפוטרופוס לרכוש התבקש "בשל הרכוש הרב שיש לו, לרבות מקרקעין, חנויות ושטחי מסחר" (נספח 1 לתשובת המשיב לערעור) ואולם ביום 27.4.2011, הגישה המערערת בקשה למחיקת הבקשה למינוי אפוטרופוס בטענה כי חל שיפור במצבו (נספח 2 לתשובת המשיב לערעור).

10. כבר למחרת, ביום 4.2011 חתם ש. על תצהיר לפיו הוא מבקש לבטל את קבלת המתנה אותה העניק לו המנוח. ומספר ימים לאחרי כן, ביום 1.5.2011 חתם המנוח על הצוואה האחרונה במסגרתה הוא מצווה את כל רכושו ל-7 מילדיו. בסעיף 6 לצוואה נכתב: "אני לא מוריש דבר לבני י. א. מאחר והוא בגד בי" (נספח 3 להודעת הערעור).

11. במסגרת ההליך המשפטי הסתבר, כי עוד טרם אושפז המנוח, בשלהי 2010, התייעצה המערערת 1 עם עו"ד מטעמה, עו"ד רחבי, בדבר מינוי אפוטרופוס למנוח, אלא שבהמשך, ככל הנראה נמלכה בדעתה, וביקשה מעו"ד רחבי כי יערוך צוואה למנוח. עו"ד רחבי שוחח עם המנוח ולאחר שיחה עמו סירב לערוך לו צוואה נוכח התרשמותו שהמנוח אינו כשיר לכך.

12. על אף האמור, חתם המנוח, ביום 1.2011 על צוואה שלא הוגשה לתיק בית המשפט וקיומה לא התבקש, במסגרתה העניק את כלל רכושו רק למערערים (היינו, שנים מבין האחים). כאמור, לבית המשפט הוגשה לאישור הצוואה האחרונה (מיום 1.5.2011) במסגרתה העניק המנוח את רכושו לכלל האחים למעט י..

13. עוד עלה במהלך הדיון כי ביום 4.2011 חתם המנוח על הסכם עם המערערים ובו הוא מתחייב להימנע מעשיית עסקה במקרקעין (ככל הנראה המקרקעין שניתנו במתנה לש.), ללא הסכמת המערערים.

14. עוד ולהשלמת התמונה יצוין כי אף י. עתר למינוי אפוטרופוס למנוח, וביום 7.2011 ניתן צו זמני לרכוש במסגרתו מונה עו"ד פולק וביום 24.4.2013 מונו המערערים כאפוטרופסים לגופו ורכושו של המנוח במינוי של קבע.

15. עד כאן השתלשלות האירועים, כאשר המחלוקת שניטשה בין הצדדים הייתה האם הצוואה האחרונה עליה חתם המנוח יכולה לעמוד בתוקפה, בין נוכח היעדר כשירותו של המנוח לצוות בעת שנחתמה ובין בהיותו נתון להשפעה בלתי הוגנת על ידי האחים. כן נבחנה הענקת בית המגורים לי. בחודש נובמבר 2010, נוכח טענת האחים כי המנוח נתון היה באותה עת תחת השפעה בלתי הוגנת של י..

16. שאלת כשרותו של המנוח נבחנה על ידי פרופ' פניג, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט, אשר קבע כי אין אינדיקציות ממשיות להיעדר כשירות לצוות או להעניק את המתנה מצד המנוח ומשכך, כשירותו של המנוח אינה עומדת לדיון בערעור כאן.

17. לטענת האחים, המנוח לא טופל כראוי בביתו של י. וכתוצאה מכך לקה בדיכאון שהוביל להרעה במצבו הקוגניטיבי שהתבטאה במעין דמנציה. בנסיבות אלה העניק במתנה את בית המגורים לי. ואת הנכס הנוסף לש., מבלי שהבין את משמעותן של הענקות אלה. רק לאחר שהוצא מידיו של י., והחל להיות מטופל כראוי על ידם השתפר מצבו, הוא הבין את משמעות ההענקות לי. וש. ואף את משמעות הצוואה הראשונה, והבהיר לילדיו כי הוא מבקש לבטלן. לטענתם, נוכח סירובו של י. לחתום על תצהיר ביטול המתנה, החליט המנוח לנשלו כליל בצוואתו האחרונה. לטענת האחים השיפור במצבו של המנוח בא לידי ביטוי בתסקיר שירות אגף הרווחה בעיריית כפר סבא מיום 25.10.2012.

18. המשיב טען, כי הצוואה האחרונה נערכה בשל השפעה בלתי הוגנת מצד האחים, שהוציאו את המנוח מביתו, בודדו אותו מבנו י. ומשפחתו, אליהם היה קרוב מאוד כל השנים, הטעו אותו לחשוב כי י. גזל ממנו את רכושו ולאחר אלה החתימו אותו על הצוואה האחרונה ופעלו לכך שתוגש על ידו תביעה לביטול המתנה שהעניק לי..

פסק דינו של בית משפט קמא

19. בית המשפט קמא קיבל את טענות י. והמשיב במלואן. בית המשפט קבע כי הנטל להוכיח השפעה בלתי הוגנת חל על הטוען לכך, ומשכך, הנטל להוכיח השפעה בלתי הוגנת בכל הנוגע לצוואה האחרונה מוטל על י. והמשיב ואילו הנטל להוכיח השפעה בלתי הוגנת בכל הנוגע להענקת המתנה מוטל על כתפי האחים. בית המשפט מצא כי לא הוכחה כל השפעה בלתי הוגנת מצד י. על המנוח בכל הקשור להענקת המתנה ומאידך קיימת השפעה בלתי הוגנת מצד האחים על המנוח בכל הקשור לעריכת הצוואה האחרונה.

20. פסק דינו של בית המשפט קמא רצוף בקביעות עובדתיות, והתרשמויות מכלל העדים שהעידו בפניו, שכן, למעשה, לא הייתה כל מחלוקת משפטית בין הצדדים – לא בדבר המבחנים החלים לצורך קביעת השפעה בלתי הוגנת ולא בדבר נטל הוכחתה.

בית המשפט קמא קבע, כי י. היה יד ימינו של המנוח הן בשנים בהן עבדו עבודת כפיים קשה בדיר הכבשים והן לאחר מכן בניהול הנכסים שהתקבלו תחת הדיר. כך נקבע כי י. אף התגורר עם משפחתו בבית המגורים וזאת על אף שהמנוח הוגדר על ידי ילדיו כאב "קשה ורגזן" אשר "לא נותן מתנות", הביע אמון בי. בלבד, הפך אותו לשותף בחשבון הבנק שלו והעניק לו יד חופשית לפעול בו.

בית המשפט הוסיף וקבע, כממצא עובדתי, כי במשך שנים האחים לא ביקרו את המנוח ועול הטיפול בו, עת הפך לנזקק וסיעודי נפל על י. ומשפחתו לבדם.

21. בית המשפט קבע כי המסירות המוחלטת של י. למנוח, משך כל השנים, לא נסתרה על ידי אחיו וכי היא הטעם להעברת זכויותיו של המנוח בבית המגורים, במתנה, לי.. בית המשפט נתן משקל לעובדה, כי י. כלל לא נחקר על גרסתו בדבר אותה מסירות מוחלטת לאב, וכי האחים לא הביאו כל ראיה לסתור את אותה מסירות נפש ודאגת אין קץ של י. לאביו (סעיפים 115-120 לפסק הדין).

22. בית המשפט נתן משקל לקשר המיוחד שנרקם בין המנוח למשיב (נכדו ס., בנו של י.), ולכך שהמנוח הבהיר למשיב משחר ימיו כי הוא היורש של כלל נכסיו ואף התרה בו שלא ליתן אמון בדודיו, שגרמו למנוח צער רב. בית המשפט אף קובע כי האחים לא כפרו בעדות זו של המשיב ואף מטעם זה מעניק הוא לה משקל ומקבלה.

23. בית המשפט דחה את טענת האחים לפיה, י. עשק וגזל את המנוח וקבע, כממצא עובדתי, כי י. משך כספים על מנת להסדיר את ענייניהם הכספיים של עסקי המנוח. כן דחה בית המשפט את טענת האחים לפיה, המנוח לא טופל כראוי בביתו של י., טענה אותה ביקשו האחים לבסס, בין היתר, על עדותה של אחת המטפלות אשר טיפלה במנוח, הגב' מ. ק., בעלת דרכון נפאלי, ובית המשפט מצא כי אין בטענותיה כדי ללמד על הזנחת המנוח על ידי י., תוך שהוא קובע באופן פוזיטיבי כי כלל הטיפול במנוח, הן בעסקיו והן בטיפול השוטף שלו, נפל על כתפי י., בעוד שאחיו לא הגיעו לסייע לו בכך. בית המשפט הסתמך לעניין זה אף על דו"ח הערכת יכולת מיום 27.9.2009 של המוסד לביטוח לאומי (סעיפים 195-208 לפסק הדין).

בית המשפט הוסיף וקבע כי רק בשנת 2009 החלה המערערת לבקר את המנוח ואף כאשר עשתה כן נהגה בו בחוסר חמלה, והכל תוך שהיא מנסה לשכנעו לבטל את הצוואה הראשונה ולחתום על צוואה אחרת בה יחולק רכושו לאחים (סעיפים 210-211 לפסק הדין).

24. בית המשפט דחה את טענות האחים בנוגע לנסיבות הענקת המתנה. בית המשפט קיבל את עדויות י. וש. , לפיהן מדובר היה ברצון המנוח מזה זמן רב, כי הם פנו לעו"ד בר און ז"ל שמומחיותו בהעברת זכויות ברמ"י (את עו"ד בר און לא ניתן היה לזמן לעדות שכן הוא הלך לעולמו טרם מועד הדיון), כי עו"ד בר און ירד לרכב בו ישב המנוח (בשל קשייו הפיסיים של המנוח) והקריא לו את נוסח התצהיר. בית המשפט דחה את הטענה לפיה, המנוח לא הבין את נוסח התצהיר. שכן הן י. והן ש. שנכחו במועד החתימה, העידו, כי המנוח אמנם לא ידע קרוא וכתוב בעברית אבל הבין את השפה היטב (סעיפים 310-314 לפסק הדין).

25. בית המשפט העניק משקל משמעותי למספר עדויות שראה בהן עדויות ניטראליות. כאשר העיקרית בהן היא עדותו של ש., שהיה אחד האחים שאמור היה ליהנות דווקא מהצוואה האחרונה (קל וחומר לאחר שוויתר על המתנה שהעניק לו המנוח בשנת 2010). בית המשפט קבע כי הוא מתרשם ממהימנותו של ש. "אשר פיו וליבו שווים, המדבר מדם ליבו וליבו נשבר נוכח המחלוקת והריב בין הצדדים" (סעיף 231 לפסק הדין). ש. העיד כי הוא עצמו חתם על תצהיר ביטול המתנה רק בשל לחצם של אחיו: "האמת היא, לחצו אותי והביאו אותי, מה שנקרא, הושיבו אותי ליד אחותך ותחתום" (עמ' 455 שור' 17-20 לפרוטוקול הדיון מיום 22.5.2019 וכן עמ' 484 שור' 7-11 לפרוטוקול הדיון מיום 22.5.2019).

26. ש. העיד כי י. היה בבת עינו של אביהם המנוח "אבא שלי אהב את י. כמו שיעקב אהב את יוסף. אבא שלי לא היה מוותר על י."...וכי טיפולו של י. במנוח היה טיפול מסור מהמעלה הראשונה (סעיפים 240-241 לפסק הדין).

27. כך התרשם בית משפט קמא מעדותו של עו"ד רחבי, שהעיד על ניסיון המערערת להחתים את אביה על צוואה, מיד בסמוך לאחר שביקשה ממנו כי יפעל להגשת בקשה למינוי אפוטרופוס על המנוח. בית המשפט הסיק מהתנהלות זו כי האחים היו כה חדורי מטרה ונחושים להשיג את מטרתם – לשים ידם על רכוש אביהם, עד אשר עשו כל אשר לאל ידם על מנת לשים ידם עליו אף כאשר פעולותיהם השונות לא עלו זו בקנה אחד עם זו (סעיפים 279, 284-289, 294-295 לפסק הדין).

28. עוד העניק בית משפט קמא משקל לתלונה שהוגשה במשטרה על ידי המנוח כנגד המערערת. בית המשפט קבע, כי לא נכח עם המנוח אף אחד מבני המשפחה בעת רישום התלונה וכי החוקר שרשם את התלונה קבע כי על אף גילו מדובר במתלונן צלול (סעיפים 321-333 לפסק הדין). לאור תוכן התלונה ממנה מצטיירת המערערת כמי שנכונה הייתה לנהוג כלפי אביה באלימות ממש רק בכדי לקבל נתח מנכסיו, קבע בית המשפט כי המערערת מצטיירת באופן שלילי ביותר, כמי ששמה לה למטרה, לקבל את נכסי אביה חרף רצונו.

29. בית המשפט ייחס משקל אף לאופן בו העבירו האחים את המנוח לבתיהם, מיד לאחר שחרורו מהאשפוז, מבלי להתייעץ עמו, "כאילו היה חפץ", תוך שחייו משתנים לבלי היכר. בית המשפט קבע כי המנוח אומנם קיבל טיפול טוב ומיטיב על ידי האחים ברם, אין בכך בכדי לרפא את העובדה, לפיה, הוא הוצא מביתו, כשהוא סיעודי לחלוטין, הורחק מבנו האהוב והכל מבלי לשאול לרצונו או לקבל את הסכמתו.

30. בית המשפט התייחס לנסיבות עריכת הצוואה האחרונה. לצורך בירור נסיבות עריכת הצוואה העידה עו"ד יעלה מקליס שערכה את הצוואה, כי המנוח היה צלול. בית המשפט לא ייחס משקל רב לעדותה משלא זכרה את השיחה המקדימה עם המנוח ועוד פרטים רלוונטיים.

31. בהתייחס לכל הראיות והעדויות שנסקרו לעיל ועוד רבות אחרות, קבע בית המשפט כי חתימת הצוואה האחרונה, כמו גם הגשת התביעה לביטול מתנה, נעשו תוך "הנדסת תודעה" מכוונת של המנוח, פרי עמלם של האחים, המהווה השפעה בלתי הוגנת.

32. בית המשפט התייחס לעדותו של המנוח מיום 10.7.2012, במהלכה התגלה כי המנוח אינו צלול ואינו קוהרנטי, וסבר, בשגגה, כי י. בנו הוא בן דודו שגנב הימנו. בית המשפט, ייחס אף בלבול זה, שבין י., בנו של המנוח, לבין בן דודו של המנוח, לאותה "הנדסת תודעה", במהלך התקופה בה התערפל זכרונו של המנוח והוא נתון היה להסחה והשפעה (סעיפים 418-426 לפסק הדין).

33. מתוך שכך קבע בית המשפט, כי הצוואה האחרונה נחתמה כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת, לאחר שהמנוח הוציא מביתו, ללא התייעצות ומבלי שנבחן רצונו, כי הוא נותק מבנו י. שטיפל בו עשרות שנים והיה בנו האהוב ויד ימינו, כי האחים עשו כן כאשר המנוח סיעודי לחלוטין ותלוי בעזרת הזולת וכאשר תשו כוחותיו, גרמו לו האחים לסבור כי י. שהיה כה קרוב אליו, גנב ממנו ובגד בו.  

תמצית טענות המערערים

34. שגה בית המשפט קמא משביסס את פסק הדין על עדות המנוח מיום 10.7.2012, במהלכה טעה המנוח לסבור כי בנו י. הוא "בן דודו". לטענת המערערים מדובר בשגגה כפולה; הן לאור העובדה כי לא ניתן ללמוד מאותה עדות מאוחרת של המנוח על מצבו הקוגניטיבי בעת עריכת הצוואה שכן היא מאוחרת ב- 14 חודשים למועד עריכת הצוואה, והן לאור העובדה, כי במועד עריכת הצוואה ידע המנוח היטב לזהות את בנו י. ולא סבר באותה עת כי הוא "בן דודו" וזאת, כעולה מעדות מוקדמת יותר של המנוח בבית המשפט, מיום 9.11.2011, במהלכה זיהה המנוח את בנו י. באמרו: "זה הבן שלי, הגנב" (עמ' 2 שור' 26).

35. שגה בית המשפט בקובעו שהתקיימו התנאים להשפעה בלתי הוגנת. לא הוכח מצב קוגניטיבי שאינו מאפשר עריכת צוואה. הוכחה אמנם תלות פיסית מלאה (המנוח היה בן 93, מרותק לכסא גלגלים ומטופל על ידי שני עובדים זרים), ברם אין בכדי לבסס השפעה בלתי הוגנת. יתרה מכך, השליטה הנטענת באב היא של המערערת 1, בעוד שבביתה הוא שהה זמן קצר בלבד ומיד לאחר מכן הועבר לביתה של אחת הבנות האחרות, ר..

36. שגה בית המשפט משקבע השפעה בלתי הוגנת כאשר באותה נשימה ממש, קבע, כי שמדובר באדם דעתן, רגזן, שידע היטב להביע את רצונותיו (כעולה מהגשת התלונה כנגד המערערת 1, לה ייחס בית המשפט משקל רב). במיוחד יפים הדברים מקום בו החתימה על הצוואה נעשתה רק כ- 7 חודשים לאחר הגשת התלונה במשטרה.

37. לטענת המערערים פניותיה של המערערת למנוח על מנת להפציר בו שיבטיח את עתיד ילדיו, ככל שמהווה השפעה, אינה עולה לכדי השפעה בלתי הוגנת.

38. שגה בית המשפט קמא ביישום ההלכות הנוגעות להשפעה בלתי הוגנת וניתוח הראיות. הנטל לבסס השפעה בלתי הוגנת הוטל על כתפי י. והמשיב ואין די בשינוי הצוואה בכדי לבסס טענה להשפעה בלתי הוגנת. העובדה שהמנוח נפגש מפעם לפעם, באקראי, ברחוב עם בנו י. או עם נכדו, מבססת קשר של המנוח עם המתנגדים לצוואה שנושלו הימנה, ושומטת את הקרקע תחת הטענה בדבר בידוד היוצר השפעה בלתי הוגנת. כך הוכח, כעולה מתסקירי משרד הרווחה כי המנוח טופל היטב על ידי האחים, וכי העילה לסירובו של המנוח לחזור להתגורר עם י.  הייתה בשל יחסיו עם העכורים עם אשתו של י. 

39. כן טוענים המערערים כי יש לפקפק במהימנות עדותו של ש., שכן, מנהלת העיזבון הודיעה כי בכוונתה לדרוש דמי שימוש ראויים מש. בגין שהייתו בבית השייך למנוח, ואילו המשיב הודיע, כי באם תכובד הצוואה הראשונה והרכוש יעבור אליו, לו אין כוונה לדרוש דמי שימוש מש. כלל. משכך, טוענים המערערים, כי לש. אינטרס לסייע למשיב.

40. עוד שגה בית המשפט משאישר את הענקת המתנה, מקום בו לא הוכח כי המנוח ידע על מה הוא חותם באותה עת, כי חתם על המסמכים בהיותו בן 92, בעת שהתגורר עם י. (הנהנה), אשר טיפל בו וכי החתימה נעשתה כאשר זכויותיו של המנוח להמשך מגורים בבית לא הובטחה באותו מסמך.

41. בטיעון בעל פה בפנינו מיקדה באת כוחם של המערערים את טיעוניה, בקביעת בית המשפט בדבר אותה "הנדסת תודעה", מונח שלא ברור הקשרו הנורמטיבי, שנקבעה על יסוד עדות המנוח משנת 2012 וטענה, כי לא ניתן להשליך מכשירותו וצלילותו בחודש יולי 2012 (או היעדרם) על מועד עריכת הצוואה במאי 2011 וכי אותו בלבול בין י. לבין בן הדוד, לא עמד בבסיס עריכת הצוואה. כן הדגישה, את האינטרס הכלכלי של ש. בסיוע למשיב כפי שפורט בהודעת הערעור.

42. עוד טענה באת כוח המערערים בפנינו, כי פסק הדין אינו צודק; כי למנוח היו נכסים רבים העולים לכדי שווי של מיליונים רבים ואולי אף עשרות מיליונים וכי אין זה הוגן כי רק נכד אחד יזכה לקבלת הירושה, ולא כלל ילדיו של המנוח. 

 תמצית טענות המשיב

43. כל טענות המערערים נדחו בפסק דין מנומק. בית המשפט קמא ביסס קביעותיו על עדויות רבות שנשמעו משך שנים וענין לנו בערעור עובדתי, המבוסס על קביעות עובדתיות וקביעות מהימנות ודי בכך בכדי לקבוע כי דין הערעור דחיה. העובדה שרק שניים מהאחים מצאו להגיש ערעור מדברת בעד עצמה.

44. בית המשפט קמא קבע באופן ברור את התקיימותם של רכיבי ההשפעה הבלתי הוגנת ואף קבע, כממצא עובדתי על בסיס התרשמותו מהעדים, את חוסר תום לבם של האחים.

45. בנוגע להיותו של פסק הדין בלתי צודק, טען המשיב כי ההפך הוא הנכון; בשל התנהלותם של האחים, נותרו י. ובני משפחתו, שתמכו במנוח וסייעו לו משך עשרות שנים, ללא רכוש (לבד מבית המגורים שניתן במתנה), בעוד האחים בעלי רכוש שצברו במהלך החיים, בין היתר בסיועו של המנוח. כי הצוואה האחרונה, עליה חתם המנוח בהשפעת האחים, מדירה את י. מקבלת רכוש כל שהוא, רכוש אותו סייע י. למנוח להשיג בעבודה קשה של שנים רבות, וללא בית המגורים.

46. בנוגע לטענת המערערים באשר לאינטרס כספי של ש. לסייע למשיב, טען המשיב, כי ש. בעדותו ויתר, למעשה, על חלקו ברכוש כולו (שהרי קבלת עדותו מסייעת לקבלת הצוואה הראשונה ואילו ש. מוטב ונהנה מכוח הצוואה האחרונה בלבד) ולכן, ברי כי הוא מעיד בניגוד לאינטרס כלכלי מובהק שיש לו.

47. יש לתת משקל לעובדה שלא הייתה מחלוקת בין הצדדים שהמנוח היה במצב קוגניטיבי בלתי יציב ומתעתע (כך גם דברי ב"כ המערערים בפרוטוקול הדיון מיום 9.6.2022 עמ' 1 שור' 30), וכי על יסוד אלה יש ליתן את הדעת לעובדה, כי המערערים הגישו בקשה למינוי אפוטרופוס ומיהרו למחקה, ארבעה ימים לפני החתימה על הצוואה האחרונה.

48. צדק בית משפט קמא בקביעתו כי מבחני עניין מרום באשר לקיומה של השפעה בלתי הוגנת התקיימו במלואם; אין חולק כי פיסית היה המנוח מוחלש ותלוי באופן מוחלט באחים כשהוא מרותק לכסא גלגלים, כי בגיל 93 הוא נותק ממשפחתו עמה התגורר עשרות שנים והיו לו עמה יחסים קרובים וחמים ועבר לגור בבתי האחים, עמם היו לו יחסים קשים ומרוחקים, תוך שהוא עובר מבית לבית והכל שלא מתוך בחירה או רצון.

                                             ****

49. לאחר שסקרנו באריכות את פסק דינו של בית המשפט קמא ואת טענות הצדדים, אנו סבורים, כי דין הערעור להידחות במלואו. נפרט להלן את נימוקינו.

האם היה המנוח נתון להשפעה בלתי הוגנת בעת עריכת המתנה או הצוואות ?

50. סע' 30 (א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, מורה:

"הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

הנחת המוצא של חוק הירושה היא כי צוואה שאין פגמים בצורתה היא צוואה כשרה. הנטל להוכיח שהמצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. כידוע, נקבעו בפסיקה ארבעה מבחני עזר מובילים לביסוס טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת (דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה (1998)) והם - מבחן העצמאות; מבחן הסיוע; מבחן הקשר עם בני-אדם אחרים ומבחן נסיבות עריכת הצוואה. בית המשפט מצא כי מבחנים אלו התקיימו בכל הקשור לעריכת צוואתו האחרונה של המנוח.

כלל ידוע הוא, כי בית המשפט של ערעור אינו מתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי בית המשפט ששמע והתרשם מעדויות הצדדים וכי בית המשפט של ערעור יבחן האם הממצאים שנקבעו בפסק דינה של הערכאה הדיונית מעוגנים בחומר הראיות, האם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההיגיון ומכלול הנסיבות והאם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין. הגיונו של כלל זה נעוץ בכך שהערכאה הדיונית היא ששמעה את העדים, התרשמה מהם באופן ישיר ובלתי אמצעי ובחנה את כלל הראיות (ראו, בין רבים: ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ (2004); ע"א 1581/92 ולנטין נ. ולנטין  (1995); ע"א 5630/90 תדמור נ. ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ (1993))

51. בנסיבות אלו, בהן קבע בית המשפט קמא ממצאי עובדה ומהימנות על יסוד התרשמות בלתי אמצעית, שאף נומקה והתבססה בראיות נוספות, לא מצאנו כי מקרה זה הינו אחד מהמקרים החריגים המצדיקים התערבות בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו.

52. מעיון במלוא חומר הראיות, עולה בפנינו תמונה של משפחה שהאחים בה, משך שנים לא היו קרובים לאביהם ויחסיהם לא היו חמים, למעט הבן י. עמו התגורר המנוח ועמו עבד ובנו של י., נכדו של המנוח, שיועד מגיל צעיר, על ידי המנוח, לרשת את נכסיו.

המנוח התגורר עם י. בנו, שהיה יד ימינו, מקורב אליו, עבד עמו בעבודת כפיים קשה שגבתה מחירים אישיים קשים ולאחר מכן, בעסקיו. המנוח הצטייר כאדם שאינו נוח לבריות, ועל אף האמור, קשר י. את גורלו בגורל אביו, בחר להקים את משפחתו לצד אביו, בביתו, ושהה לצדו עשרות שנים. בכל אותן שנים, האחים לא היו קרובים למנוח, לא נטלו חלק פעיל (או בכלל), לא בעבודה הקשה בדיר הכבשים, לא בטיפול בעסקיו ואף לא היו קרובים אליו בכל מובן אחר.

משהתבגר האב, המנוח, והחל נזקק לסיוע, טיפל בו י. כמעט לבדו, תוך שאינו מזניח את ניהול עסקי האב. רק בשנת 2009, כשהאב קשיש וסיעודי, החלה המערערת ליטול חלק בטיפול במנוח, אלא שמצטיירת תמונה שאינה קלה, ממנה עולה, כי לא מדובר  בטיפול רחום ואמפטי, אלא קרבה שמטרתה ניסיון לאלץ את האב בכל דרך לשנות את חלוקת עזבונו, עליה החליט עוד בשנת 2006.

53. אשר לטענת המערערים לפיה צוואתו הראשונה של המנוח אינה שיוויונית ויוצרת חוסר צדק נאמר כי צוואה לעולם אינה אמורה לשקף צדק אובייקטיבי, אלא את רצון המצווה ואת הדבר הנכון והצודק בעיניו, ואלו משתקפים באופן ברור וחד משמעי בצוואה הראשונה, בה הועבר כל רכושו לנכדו ס.. אלא שנראה, כי אותה תחושת "אי צדק", היא שהביאה את האחים להחליט לעשות מעשה והחל משלהי שנת 2010 ועד מחצית שנת 2011, ביצעו מספר רב של פעולות שמטרתן שינויה של הצוואה הראשונה.

54. בתחילה, דרשה המערערת מהמנוח כי "יחתום על מסמכים" כעולה מהתלונה שהוגשה על ידו כנגדה במשטרה (תלונה שאף פרופ' פניג מומחה בית המשפט נתן לה משקל בחוות דעתו). מאותה תלונה אף עולה כי המערערת לא ניסתה לשכנע את אביה באותם "טיעונים שבצדק", בנועם, אלא נקטה כנגדו אף בלחצים פיסיים, בהיותו סיעודי ונזקק.

55. בתחילת חודש דצמבר 2020 אושפז המנוח ובתום תקופת האשפוז המערערים, בעצה אחת ביניהם, ללא כל התייעצות עם המנוח או עם י., גמרו אומר שלא להשיב את המנוח לביתו של י. ואף החלו מבצעים שורה של פעולות משפטיות בנוגע למנוח ורכושו.

בתחילה פעלו להגשת בקשה להתמנות כאפוטרופסים על רכושו של המנוח, אלא שזמן קצר לאחרי כן שינו טעמם ובחרו לפעול לעריכת צוואה חדשה (באמצעות עו"ד רחבי). משניסיון זה לא עלה יפה, חזרו לטענת אי הכשירות והגישו, ביום 2.12.2010 את הבקשה למינוי אפוטרופוס.

56. בסמוך לאחר הגשת בקשה זו נחתמה על ידי המנוח, בחודש ינואר 2011, צוואה בה הוא מוריש את רכושו רק למערערים (שהם שניים מילדיו). צוואה זו מלכתחילה, לא הוגשה לבית המשפט והתגלתה רק במהלך הדיון. אף עניין זה יש בו ללמד על התנהלות המערערים.

בנוסף, ש. בנו הוחתם (בחודש אפריל 2011) על מסמך ויתור על מתנה שהוענקה לו ובד בבד המנוח הוחתם על מסמך הימנעות מעשיית עסקה בנכס זה ללא אישורם של המערערים. זמן קצר לאחר מכן, בחודש מאי 2011, חתם המנוח על הצוואה האחרונה, לא לפני שהמערערים, ארבעה ימים לפני מועד החתימה על הצוואה, מושכים את הבקשה למינוי אפוטרופוס. החתימה על הצוואה לא בוצעה במשרדו של עו"ד רחבי (ממנו ביקשו לערוך צוואה חודשים ספורים קודם לכן והוא סירב לעשות כן בשל התרשמותו מהמנוח), אלא במשרד עו"ד מקליס.

57. אנו סבורים כי האינטנסיביות של הפעולות המשפטיות שבוצעו מיד לאחר ש"נלקח" המנוח לחזקת האחים, מעידה על רצונם לקבל לידיהם את זכויות עזבונו, מבלי שהיה רצון חופשי ואמיתי מצד המנוח לעשות כן. ההתנהלות הנזכרת מבססת את מסקנת בית משפט קמא, בדבר השפעה בלתי הוגנת ולמעשה יש בה ללמד אף על מעורבות של ממש בעריכתה.

58. המערערים הרחיבו טענותיהם בדבר שגגת בית המשפט שהתייחס ל"הנדסת תודעה" מצד המערערים כלפי המנוח, על יסוד הדיון שהתנהל בפניו בשנת 2012. אנו סבורים, כי אכן, לא ניתן להסיק מאותו דיון בשנת 2012 על מצבו הקוגניטיבי של המנוח במועד עריכת הצוואה, אלא שלהבנתנו לא לכך כיוון בית המשפט קמא. נראה כי בית המשפט ביקש לקבוע, כי ילדיו של המנוח שיתפו את המנוח בטענותיהם כנגד י. וגרמו לו להאמין כי י. נטל מכספי האב לכיסו, גנב הימנו כספים ו"בגד" בו, בשל סירובו לחתום על תצהירי ביטול המתנה. בהיות המנוח תלוי באחים ומנותק מי., שלא יכול היה להפיס דעתו שלא כך הם פני הדברים, אילצו המערערים את המנוח לקבל את מצג הדברים המעוות שהציגו לו.

59. מכל מקום, קביעת בית המשפט קמא בדבר השפעה בלתי הוגנת, המבוססת על אותן ראיות שנשמעו בפניו, ועל אותן פעולות משפטיות אינטנסיביות אותן מיהרו האחים לבצע מרגע ש"נטלו" לידיהם את המנוח, מבוססת כדבעי.

כלל מבחני העזר שנקבעו בפסק הדין המנחה בעניין מרום מתקיימים בענייננו; המנוח היה בן 93, סיעודי, מרותק לכיסא גלגלים ותלוי באופן מלא בסובבים אותו. המנוח לא נותק, אמנם, מכלל סביבתו, אך הוא בודד מבנו י. שהיה הקרוב אליו ביותר משך עשרות שנים  ובו נתן מבטחו ואף מנכדו, המשיב, עמו הייתה לו מערכת יחסים הדוקה וקרובה. כאשר עוגן משמעותי זה בחייו של המנוח ניטל הימנו, ומשהוצא מביתו באבחה אחת, מאמצים אנו את עמדת בית המשפט קמא, כי האחים, בכוונת מכוון - בודדו אותו. הטענה לפיה, המנוח נפגש מפעם לפעם עם י. באקראי בטיילת, בכל הכבוד, אינה יכולה לסתור קביעה זו מקום בו המנוח לווה תמיד באחרים.  

60. על נסיבות עריכת הצוואה הרחבנו לעיל ולא נחזור על הדברים. נאמר רק, כי נסיבות עריכת הצוואה, מבססות, באופן מובהק לטעמנו, את הקביעה בדבר השפעה בלתי הוגנת.

האמור מתווסף לעובדה, כי, אמנם, לא הוכח שהמנוח לא היה כשיר לערוך צווה במועד עריכת הצוואה האחרונה ואולם אין חולק כי מצבו הקוגניטיבי היה "לא יציב ומתעתע" כפי שקבע בית המשפט קמא; ניתן ללמוד על הדברים מעדותו של המנוח בבית המשפט, מיום 9.11.2011 (עליה נסמכו המערערים בערעורם), במהלכה זיהה המנוח את בנו י. באמרו: "זה הבן שלי, הגנב" (עמ' 2 שור' 26) וממנה ביקשו המערערים ללמוד על הקוהרנטיות של המנוח ויחסו לבנו י., אלא שבאותו מועד ממש, העיד המנוח בנוגע להעברת הבית במתנה לי. כי: "אני לא חתמתי לי. ולא חתמתי לאף אחד. אולי הוא חתם" (עמ' 4 שור' 1-4). מקום בו אין חולק כי המנוח הוא שחתם על המסמך ולא הייתה כל טענה כנגד עובדה זו. 

61. על העובדה שהמנוח נתון היה באותה עת תחת השפעה בלתי הוגנת ניתן ללמוד אף מסמיכות הזמנים בה נחתמו שתי הצוואות (האחת בינואר 2011, שלא הוגשה לבית המשפט, והצוואה האחרונה, ממאי 2011), כאשר השינוי, לטענת המערערת, נבע מדבריה היא, למנוח, כי: "אמרתי לו: אבא, סיר- כולם אוכלים, אנחנו לא אוכלים לבד כמו שלימדת אותנו" (עמ' 165 שור' 16-18 לפרוטוקול הדיון מיום 26.11.2018).

המערערים לא נתנו טעם או הסבר לכך שמלכתחילה ביקש המנוח לצוות את רכושו רק לשניים מילדיו, ומדוע דווקא למערערים מתוך כלל ילדיו, שכן אין כל אינדיקציה לכך כי היה לו קשר קרוב או מיוחד עמם (והרי ההפך הוא הנכון, כנגד המערערת הוגשה על ידו תלונה למשטרה כחודשיים קודם לכן). השינוי המהיר בהחלטת המנוח לצוות רכושו לאחים כולם רק בשל דבריה של המערערת אינו עולה בקנה אחד עם עמדת כלל ילדיו, כי מדובר היה באדם דעתן ועקשן, שידע שלא לסגת מרצונו.

62. זאת ועוד, אף אנו מצאנו כי עדותו של ש., בדבר הקרבה המיוחדת בין המנוח לבנו י. והדאגה הכנה של י. לאביו עשרות שנים, מבססת הן את הקושי והבידוד עת נותק הימנו, ואת לחצם של האחים ורצונם להסדיר את חלוקת רכוש האב באופן שונה מכפי שנקבע בצוואה הראשונה. לא מצאנו לקבל את עמדת המערערים, לפיה, אין לתת אמון בעדותו של ש. מקום בו יש לו אינטרס כספי בסיוע למשיב; ש. הינו אחד מהנהנים בצוואה המאוחרת, ואם יש ממש בטענת המערערים, לפיה רכוש המנוח הינו רב, ברי כי עדותו של ש. שהיה בה בכדי לתמוך בטענות י. והמשיב, עשויה הייתה למנוע הימנו את האפשרות ליהנות מחלקו באותו רכוש ומשכך, בוודאי הינה עדות המנוגדת לאינטרס הכלכלי שלו. הדברים נאמרים הרבה למעלה מן הצורך, שכן קביעות המהימנות של בית המשפט קמא בדבר עדותו של ש. התבססו על התרשמותו הבלתי אמצעית מיושרו, אמינותו וכנותו.

העדר השפעה בלתי הוגנת ביחס לתצהיר המתנה

63. בכל הנוגע לתצהיר המתנה קבע בית המשפט קמא, ואף עם קביעה זו אנו מסכימים, כי אין כל בסיס לקבוע כי המנוח חתם על התצהיר האמור בהיותו נתון תחת השפעה בלתי הוגנת. המסמך נחתם בעוד המנוח מתגורר בביתו, נמצא עם בנו האהוב ואין כל ראיה ללחץ כל שהוא שהופעל עליו לעשות כן. היפוכם של דברים, מעדותו של ש. עלה, כי המנוח שיתף אותו בשמחתו בנוגע לחתימה וכי לאחר שזו בוצעה ביקש המנוח ללכת למסעדה ולחגוג. המערערים לא הביאו כל ראיה שיש בה ללמד על השפעה בלתי הוגנת קודם לחתימת המנוח על תצהיר המתנה ומכאן שבדין דחה בית המשפט קמא טענתם זו. 

64. סוף דבר - מכלל האמור מצאנו לדחות הערעור.

המערערים יישאו ביחד ולחוד בהוצאות המשיב בסך של 25,000 ₪. הערובה שהופקדה תועבר לידי המשיב על חשבון הוצאות המשפט. 

ניתן לפרסום ללא פרטי שמות הצדדים. 

 ניתן היום, כ"ה כסלו תשפ"ג, 19 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.