1. עניינו של פסק הדין: תביעה לביטול הסכם ותביעה כספית.
2. העובדות
הצדדים נישאו ביום 24.9.1989. מנישואיהם נולדו להם שלוש בנות.
לאחר תקופה בה החליטו הצדדים על פירוד, הם פנו להליך גישור במסגרתו גיבשו הסכם גירושין כולל.
הסכם הגירושין נחתם ביום 31.1.07, ואושר על ידי ביום 13.2.07, במסגרת תמ"ש 6770/07 (להלן: "הסכם הגירושין"). הצדדים אף התגרשו בפועל בתחילת שנת 2007.
במהלך הנישואין, הוקמו על ידי הצדדים, או מי מהם, מספר עסקים: בית תוכנה בשם א' לאחר מכן חברה ליישום תוכנות העשרה בשם ג' בע"מ. במקביל הקים הנתבע חברה נוספת בשם ס' פ' בע"מ (להלן: "חברת ס'" או "ס'"), אשר הינה חברה ....
בהסכם הגירושין נקבע כי התובעת תקבל 15% מחלקו של הנתבע בחברת ס'.
לעניין זה מתוך החלק הרלוונטי בהסכם הגירושין:
"החברה
לר' וי' זכויות בחברת ס' פ' ת.פ ... (להלן: "החברה").
זכויות י' בחברה
הצדדים מסכימים כי 15% מסך המניות המוחזקות ע"י ר' בחברה באותה עת יפדו במועד ההנפקה המיועדת לציבור ולאחר תשלום המס בגינן תשולם תמורתן לי' וזאת כתשלום מלא ומוסכם לסילוק כל דרישה של י' בגין זכויותיה בחברה.
היה ועד 31 בדצמבר 2009, לא בוצעה הנפקה לציבור, תהיה לר' זכות הראשונים לרכוש מניות אלו בהתאם להערכת מעריך מוסמך אשר זהותו תקבע בהסכמה בין הצדדים.
בהעדר הסכמה עד ליום 15.3.10 ימונה המעריך ע"י נשיא לשכת רו"ח בהתאם לפניית מי מהצדדים אליו תוך מתן הודעה על בקשת המינוי לצד האחר.
לא עשה ר' שימוש בזכות הסירוב הראשונה לרכוש את מניותיה כאמור, עד 90 יום מקבלת הערכת השווי ע"י המעריך, רשאית י' למכור המניות לצד ג' בהתאם לבחירתה ושיקול דעתה הבלעדי.
מוסכם בזאת כי כל זמן שמניות אלה לא נפדו ע"י י', או נמכרו לצד ג' כאמור, הן תשמשנה לצרכי שליטה והצבעה כמניותיו של ר' לכל דבר ועניין על פי שיקול דעתו הבלעדי של ר' .
זכויות הבנות בחברה
כחלק בלתי נפרד מההסדר בין הצדדים בנוגע לחברה, מסכימים הצדדים כי 12% מסך המניות המוחזקות ע"י ר' בחברה במועד ההנפקה לציבור או בהעדר הנפקה - ביום 31.12.09, יעברו לידי הנאמן אשר יחזיק בנאמנות במניות אלה לטובת הבנות בחלקים שווים ביניהן. כל פעולה במניות אלו תעשה על ידי הוראה לנאמן בתאום בין הצדדים ובכתב. הקצאתן של מניות אלה עבור הבנות ולידי הנאמן, תתבצע במקביל לביצוע פדיון מניותיה של י' בהתאם ללוחות הזמנים המפורטים במנגנון המצוין בהסכם זה לעיל ביחס למניותיה של י'. כל זמן שמניות אלה מוחזקות ע"י הנאמן ואינן נפדות, ישמשו המניות לצרכי שליטה והצבעה כמניותיו של ר' לכל דבר ועניין על פי שיקול דעתו הבלעדי. היה והצדדים לא יחליטו לפדות מניות אלו עד הגעת כל אחת מהבנות לגיל 20 יעברו המניות לרשות הבנות משוחררות מכל הוראה או הגבלה".
לטענת התובעת בחודש יוני 2008, לאחר שכל העניינים הכלכליים סודרו בין הצדדים, הודיע הנתבע לתובעת כי הוא מנהל מערכת יחסים זוגית עם אחרת. בהמשך נודע לתובעת לטענתה כי במשך חיי הנישואין ניהל הנתבע חיים כפולים ממש, וכי נולדו לו שלושה ילדים נוספים מאותה אישה, כאשר הבן האמצעי נולד במהלך הליך הגישור שהתנהל בין הצדדים.
עוד נטען, כי במהלך חיי הנישואין סיפר הנתבע לתובעת כי הוא עוסק בפעילויות חשאיות של ביטחון המדינה, וכי הוא עובד בהתנדבות במוסד, גם לגבי עניין זה התברר לה כי מדובר ב"סיפור כיסוי" גרידא.
לאור האמור, לטענתה ערכה התובעת את הוויתורים בהסכם הגירושין, ובראשם ויתור על החלק המגיע לה על פי חוק בחברת ס', על רקע תשתית עובדתית שגויה. עוד נטען כי הסכם הגירושין מקפח את התובעת באופן קיצוני. עוד לטענתה, היא לא היתה חותמת על הסכם הגירושין והוויתורים שבו, אילו ידעה כי הנתבע הציג בפניה מצג שווא. לטענתה, הנתבע הסתיר באופן מכוון את המידע שהחזיק בידו והטעה אותה לחשוב כי הם מסיימים את מערכת הנישואין בצורה חברית ומכובדת, ולא בגלל משפחה אחרת שהקים במקביל לנישואין.
לאור האמור הוגשה לביהמ"ש התביעה נשוא תמ"ש 6771/07 במסגרתה מתבקש ביהמ"ש לבטל את הסכם הגירושין מכוח סעיפים 12, 14(א), 15 ו - 18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973, וכן לפסוק פיצויים לתובעת מכוח דיני הנזיקין.
הנתבע מצדו הגיש במסגרת תמ"ש 6772/07 תביעה כספית בה התבקש ביהמ"ש לחייב את התובעת לשלם לו את הסך של 226,254 ש"ח, בגין משיכות מחשבון הבנק, מימון הוצאות התובעת ע"י הנתבע, הלוואה לצורך נסיעה לחו"ל, והלוואות כספיות ישירות.
3. הצדדים הגישו סיכומיהם לתמ"ש 6771/07 בשני מחזורים, לאחר קבלת ערעור התובעת בביהמ"ש המחוזי להבאת עדויות ההזמה, כמו גם סיכומים נפרדים לתמ"ש 6772/07. בפרק הבא ירוכזו טענות הצדדים ממכלול הסיכומים.
4. תמ"ש 6771/07
טענות התובעת
הוכח כי התובעת חתמה על הסכם הגירושין מתוך טעות והטעיה, בהסתמך על מחשבה ואמונה שאינה תואמת את המציאות, כאשר הנתבע הוא שהטעה את התובעת, הן בהטעיה מכוונת ע"י יצירת מצג שווא והן באי גילוי עובדות אשר היה עליו לגלותן.
הוכח כי בעוד הנתבע הציג לתובעת מצג לפיו הוא נעדר מן הבית משך חלק נכבד מן הנישואין כחלק מעבודתו ב"מוסד" בשירות המדינה, המציאות היתה אחרת לחלוטין: כי הנתבע ניהל מערכת של חיים כפולים עם אישה אחרת, ממנה נולדו לו ילדים, שאחד מהם אף נולד במהלך הליך גישור שניהל עם התובעת.
בהסתמכה על הטעיה זו חתמה התובעת על הסכם הגירושין אשר כל הלך רוחו הוא של התנהלות בהסכמה והידברות, הלך רוח של אמון וידידות אשר הובילו אף לויתורים מצד התובעת על זכויותיה הרכושיות במסגרת ההסכם.
הוכח כי הנתבע ניהל מו"מ שלא בתו"ל, לאור העובדה שהסתיר מן התובעת ואף מהמגשר, פרטים מהותיים אשר היה בהם כדי להשפיע על רצונה של התובעת לחתום על הסכם הגירושין הכולל ויתורים רכושיים נרחבים.
הוכח בפני ביהמ"ש כי במהלך חיי הנישואין הנתבע הניח בפני התובעת והסביבה את המצג שהוא מתנדב שעות רבות בפעילות ביטחונית חשאית שנקראה בפיו "היחידה", אשר בגינה הוא נאלץ להיעדר שעות רבות מן הבית.
הראיות הצביעו על כך שמשך תקופת הפירוד הצדדים שמרו על יחסי ידידות עד כי התובעת היתה מלאת תקווה שהם יחזרו לחיות יחד. במהלך תקופת הפירוד הצדדים המשיכו להתנהל מתוך חשבון משותף, הנתבע חתם עם התובעת על הסכם שכירות עבורה ועבור הבנות, שכר הדירה שולם מהחשבון המשותף של הצדדים, הצדדים בילו יחד, התארחו אצל חבריהם ואף נסעו לחופשה רומנטית לצימר בתקופה זו.
יחסי האמון, החברות וההערכה של התובעת כלפי הנתבע אפיינה גם את הליך הגישור שהוביל לחתימה על הסכם הגירושין, שנחתם על בסיס יחסי האמון. הסעיף המעיד יותר מכל כי יחסי אמון וויתורים רכושיים הם בבסיס ההסכם, הוא סעיף הזכויות בחברה שהוקמה במהלך חיי הנישואין.
במועד החתימה על ההסכם התובעת יודעת ומודעת לכך כי היא עורכת ויתור רכושי, ואין כאן טענה לטעות בכדאיות העסקה, אלא שלאחר הגירושין נחשף בפניה כי התשתית העובדתית שעל בסיסה ויתרה על זכויותיה, לא היתה אלא פסיפס של שקרים שרקם הנתבע על מנת להוליכה שולל ולגרום לה לוותר על זכויותיה.
האמון המוחלט שרחשה התובעת לנתבע עולה גם מכך שמסמכים ונתונים רבים שבסיטואציה מקובלת של גירושין נדרשים על ידי הצד שכנגד, התובעת לא התעקשה על המצאתם. הנתבע הודה בעצמו כי לא המציא מסמכים רלוונטיים להערכת שווי החברה.
תוכן ההסכם עצמו מלמד על כך שנחתם מתוך יחסי אמון בין הצדדים. אפילו נושא המזונות נוסח בערפול וחוסר וודאות לאור האמון הרב שהיה לתובעת בנתבע.
הוכח כי בעת החתימה על ההסכם בשנת 2005, שווי החברה היה 8,250,000 דולר ארה"ב, כך שאין ממש בטענת הנתבע כי התובעת לא רצתה לקבל מניות נכון למועד החתימה על ההסכם מאחר שהחברה בחובות.
גרסת הנתבע, כי התובעת בחרה ב - 15% בלבד מחלקה במניות משום שביקשה "לקנות סיכוי" בלבד בהסכם, ללא "הסיכון" הופרך. עיון בהסכם מצביע על כך שהתובעת לא קיבלה שווי מניות בלבד אלא בעלות של ממש במניות. ראייה לכך היא בעובדה שלתובעת ניתנה הזכות במסגרת ההסכם למכור מניותיה לצד שלישי, משמע מדובר בנכס שלה.
עו"ד יואל אסף העיד ועדותו לא נסתרה, כי כאשר קרא את ההסכם השתומם מכך שהתובעת מקבלת בהסכם פחות מהמגיע לה על פי דין ביחס לחברה. עוד העיד עו"ד אסף כי ההסכם היה חריג הן משום שהוא מקפח את התובעת והן משום שהוא מחייב אינטראקציה בין הצדדים למשך תקופה ארוכה בניגוד למקובל בהסכמי גירושין. דווקא העובדה שהתובעת העדיפה להאמין בבעלה על פני מי שניסה לייעץ לה, מעידה עוד יותר על האמון העיוור שנתנה בו בזמן אמת, אותו אמון שהנתבע ניצל לרעה.
בעדויות מהימנות הוכח, כי אילו ידעה התובעת שכל סיפור התנדבותו של הנתבע במוסד אינו אלא חלק מפסיפס השקרים והבדיות בהם לכד אותה, במטרה להסוות את חייו הכפולים ואת המשפחה שהקים יחד עם המאהבת שלו במקביל לחיי הנישואין שלו עם התובעת, לא היתה חותמת על הסכם שכל כולו מניח יחסי אמון מלא, ובוודאי שלא היתה מוותרת למענו על זכויותיה הרכושיות. הקשר הסיבתי הוכח גם מנקודת מבטו הסובייקטיבית של הנתבע, שהרי אחרת לא היה ממתין עד לאחר שחתמה על ויתור על המנייה, ורק לאחר מכן מגלה אודות חייו הכפולים.
התובעת לא היתה חותמת על ההסכם, שכלל ויתורים רכושיים נרחבים, אילולא גרם לה הנתבע להאמין כי הוא אדם אשר ראוי לערוך כלפיו ויתורים רכושיים, והטעה אותה בשני מישורים: א. הנתבע התחזה לאיש מוסד אשר משקיע שעות התנדבות רבות למען המדינה ועל חשבון קידומו המקצועי ולכן ראוי לוותר למענו על רכוש; ב. הנתבע הטעה אותה לחשוב כי הם נפרדו באופן חברי ובשיתוף פעולה, מבלי שידעה את העובדות לאשורן, כי הוא בעצם ניהל חיים כפולים וקיים חיים אחרים עם משפחה אחרת.
הוכח כי הנתבע המתין עד אשר התובעת נסעה לחו"ל (נובמבר 2007) ואז סיפר לבנות הצדדים על החיים הכפולים שניהל ועל משפחתו האחרת, לרבות העובדה שנולדו לו שני ילדים נוספים. הנתבע אסר על הבנות לספר לאימן, ובכך העמיד אותן בקונפליקט נאמנויות, אשר לאחר מכן נתן את אותותיו על מצבן הנפשי.
הוכח כי רק משהחתים הנתבע את התובעת על ויתור מניה הוא גילה לה על חייו הכפולים.
משנוכחה התובעת לדעת כי הנתבע שיקר לה משך חייהם המשותפים, היא החלה חושדת כי עבודתו ב"יחידה" היתה מסווה לדבר אחר. התובעת ערכה בירור מקיף במועצה לביטחון לאומי ובמוסדות נוספים ביחס לשאלה האם הנתבע אכן התנדב במוסד או השתתף בפעילויות חשאיות ומסווגות, ונדהמה לגלות כי הנתבע מעולם לא היה חלק מ"היחידה" ומעולם לא התנדב במוסד כפי שגרם לתובעת וליתר סביבתו לחשוב. תחקיר זה שערכה התובעת, בדיעבד, מלמד על האמון שנתנה בסיפור הכיסוי שרקם הנתבע. כב' הרשמת מצאה עדות זו כאמינה, ובימ"ש זה הפך קביעות אלה לחלוטות, במסגרת הערעור על הליך העיקולים שהוגש בפניו.
הוכח כי הנתבע הסתיר את המאהבת מהתובעת באמצעות זהות בדויה בשם ת.ב.. התובעת הכירה את גב' א.ג. עוד מהתקופה שעבדה בחברת ג'. מאחר שחשדה כי הגב' ג' מחזרת אחרי בעלה ומאחר שחשבה כי אינה מקצועית מספיק, דרשה התובעת את הפסקת עבודתה בחברה. הנתבע הציג בפני התובעת מצג לפיו הגב' ג' חדלה מלעבוד בחברה ולא ידעה כי למעשה הגב' ג' ממשיכה לעבוד עם הנתבע תחת השם הבדוי "ת.ב" גם בחברת ס', ואף היתה למאהבת שלו. הוכח ע"י ראיות מוצקות כי ת.ב. מעולם לא עבדה, התנדבה או ביצעה כל עבודה או פרויקט עבור חברת ס' וכי שמה שימש אך ורק להסוואתה של גב' ג' . בתחילה הכחיש הנתבע כל קשר בין אישה בשם ת.ב. לבין החברה שבבעלותו. רק לאחר שהתובעת הציגה גרסתה בנוגע לזהותה הבדויה של א.ג., הציג הנתבע טענה מפתיעה חדשה כי הגב' ת.ב. אשר מופיעה באתרי החברה אינה אלא חברתה משכבר הימים של הגב' ג' העונה כיום לשם ת.ב.ש. ומתגוררת בארה"ב. התובעת איתרה את הגב' ב.ש. בארה"ב והיא עצמה מפריכה את גרסת הנתבע וטוענת כי מעולם לא עבדה יום אחד עבור חברת ס', בשכר או בהתנדבות.
בנוסף, עובדי החברה, סיפרו כי העובדים בחברת ס' ידעו כולם כי השם ת.ב. היווה שם כיסוי לא.ג..
הוכח כי כחלק ממסכת ההסתרה של חייו הכפולים מהתובעת, הנתבע הסתיר את ילדיו הנוספים. הנתבע ניסה לטעון כי מעולם לא הסתיר את ילדיו שנולדו מהגב' ג' והדבר היה ידוע לכל. ואולם, פלט של משרד הפנים שהוזמן ע"י התובעת העיד את ההיפך הגמור - כאשר נולדה הבת הבכורה של הנתבע מא.ג. לא נרשמה זהותו של האב במשרד הפנים. רק בשנת 2010 פנו הנתבע והגב' ג' לביהמ"ש בתביעה לרישום הנתבע כאביהם של הילדים. הוכח כי רק בחודש יוני 2010 שונה שמם של שני הילדים שנולדו לנתבע מא.ג., לשם משפחתו של הנתבע. דהיינו, כל עוד הצדדים היו נשואים, הקפיד הנתבע להסתיר את העובדה כי הוא אביהם של הילדים, על מנת שלא תתגלה מסכת התרמית שלו.
הוכח כי גרסתו של הנתבע בדבר מועד הפרדת המגורים בין הצדדים היתה בלתי נכונה. הנתבע במהלך ניהול ההליך נתן כשש גרסאות לעניין מועד הפירוד, אולם זה לא התבצע לפני שנת 2005. ראייה נוספת לכך היא כי בשנת 2004 חותמים הצדדים על חוזה שכירות נוסף יחד, והרי אילו עבר להתגורר מחוץ לבית עוד בשנת 2001 (ע"פ אחת מגרסאותיו) לא היה חותם על חוזה שכירות למגורים עם אשתו, אלא אם המאהבת שלו היא סוד שיש להסתיר. הוכחה נוספת לכך שהפרדת המגורים בין הצדדים נעשתה רק בשנת 2005 היא העובדה שבמועד אישור הסכם הגירושין בשנת 2007 הצדדים הצהירו לפרוטוקול ביהמ"ש כי הם חיים רק שנתיים בנפרד.
טענת הנתבע שיחסיו עם גב' ג' היו גלויים לא מסתדרת עם העובדה שבשנת 2005 העיד הנתבע כי התגורר בשני מקומות במקביל. הנתבע הודה כי החזיק בשתי דירות מגורים, אף לאחר הפרידה של הצדדים ב - 2005 ועד למועד הגירושין ולחתימת התובעת על ויתורה על המניה בחברת ס'. לא יכול להיות ספק כי התנהלות זו מעידה על אדם שמתנהל בשני מישורי חיים מקבילים, הרי אין סיבה מתקבלת על הדעת להחזיק שתי דירות נפרדות משך התקופה הזו, אם מערכת היחסים בין הנתבע למאהבת שלו הינה גלויה לכל.
הוכחה נוספת לכך הינה הודאתו של הנתבע כי חדל מלהחזיק בשתי דירות נפרדות ועבר להתגורר באופן סופי עם המאהבת שלו רק לאחר גירושי הצדדים ולאחר החתימה של התובעת על הוויתור שלה על המניה.
גרסתו של הנתבע לגבי הפירוד והמשברים בין הצדדים הופרכה מן היסוד. הנתבע ניסה לתאר מציאות מעוותת בה הצדדים נפרדו עוד טרם הפירוד שלהם בפועל בשנת 2005, אולם טענה זו של הנתבע הופרכה ע"י ראיות שלא ניתנות לסתירה כגון חופשות משותפות לחו"ל של הצדדים בתקופה שבה הנתבע טוען שבני הזוג נפרדו כבר, חופשות משותפות בארץ, אירועים משפחתיים אליהם הלכו הצדדים יחדיו וכיו"ב.
הוכח כי גרסתו של הנתבע לגבי מועד תחילת הקשר שלו עם המאהבת רוויית סתירות.
הוכח כי הנתבע רקם מסכת של שקרים על מנת להסוות את חייו הכפולים. הנתבע הסווה את העובדה שהמאהבת שלו עובדת עמו באמצעות שם בדוי, הסתיר את קיומם של ילדיו מהמאהבת עד לאחר חתימת התובעת על ויתור המניה, החזיק בשתי דירות במקביל במשך שנים. כל אלה מעידים שמערכת היחסים בין הנתבע למאהבת שלו לא היו גלויים לכל ובמיוחד לא לתובעת.
מהלך המשפט טען הנתבע כי מעולם לא הסתיר, גם לא מבני משפחתו את מערכת היחסים בינו לבין הגב' א.ג. ואת ילדיהם המשותפים. עדויות ההזמה הוכיחו באופן סופי וחד משמעי כי טענת הנתבע שמערכת היחסים שלו עם המאהבת היו "גלויים לכל" איננה נכונה. בתחילת ההליכים המשפטיים הכחיש הנתבע כל קשר בין אישה בשם ת.ב. לבין החברה שבבעלותו. לאחר שהתובעת הציגה גרסתה בנוגע לת.ב. , נאלץ הנתבע לשנות לחלוטין את גרסתו. הנתבע העלה טענה מפתיעה חדשה והיא כי אישה בשם ת.ב. אשר מופיעה באתרי החברה היא בעצם חברתה מהתיכון של א.ג., העונה לשם ת.ב.ש. והמתגוררת בארה"ב. לטענתו הגב' ב' סייעה לו בחברה, השתתפה בכנסים מטעם החברה, נפגשה עם אנשים מטעם החברה והתראיינה בכתבות מטעם החברה. זאת ועוד, על פי גרסתו היא עבדה בחברה בהתנדבות ומשום כך אין לה תלושי משכורת. התובעת איתרה את גב' ב' והתברר כי הנתבע גזל את זהותה ללא ידיעתה, כחלק ממעשה התרמית שלו כלפי התובעת. התובעת איתרה את מס' הטלפון של הגב' ת.ב. בארה"ב וניהלה עימה שיחה טלפונית, אותה תיעדה והגישה לביהמ"ש. כבר מתמליל זה נסתרת גרסתו של הנתבע מאחר והגב' ב' מבהירה בו באופן חד משמעי שלא עבדה בחברת ס' מעולם. בנוסף, הוגש תצהיר מטעמה של הגב' ת.ב. בו חזרה על כך שמעולם לא עבדה בהתנדבות או בתשלום בחברת ס' וכי מעולם לא חתמה על מסמכי החברה, ענתה על תכתובות דוא"ל, התראיינה או דיברה בשם החברה. לאחר מכן, הגיעה במיוחד מארה"ב והעידה בעדות אמינה, את האמור.
העדות, שמצטרפת ומחזקת את התצהיר ואת התמליל אינה מותירה ספק בדבר העובדה שהנתבע עשה שימוש בזהותה של ת.ב. כאמצעי הסוואה למעורבותה של א.ג. בחברת ס', אישה עימה ניהל מערכת יחסים סודית שהסתיר מפני אשתו. לצורך כך עשה שימוש פסול בזהות של מי שהיתה חברתה של א.ג. בתיכון, מתוך תקווה שהעובדה שהיא מתגוררת בארה"ב לא תביא לחשיפת תרמית זו.
גב' א.ג. העידה בעצמה כי בנותיהם של הצדדים לא ידעו על הקשר ביניהם אלא בדיעבד, וגם הפסיכולוגית איריס מילר העידה שהנתבע סיפר לבנותיו על משפחתו הכפולה רק לאחר אישור הסכם הגירושין, לפני שסיפר זאת לאימן.
העובדה שמערכת היחסים של הנתבע וא' הוסתרה על ידו באופן פעיל הוכחה גם באמצעות עדותה של עובדת חברת ס', הגב' ר.ק. , וגם באמצעות עדותה של אחותו של הנתבע - ט.ג.. בשיחה של התובעת עם אחותו של הנתבע, שהוקלטה, מספרת ט.ג. באופן מפורש כי התובעת לא ידעה אודות החיים הכפולים אלא לאחר גירושי הצדדים, וכי הנתבע הסתיר זאת באופן פעיל ממנה, כמו גם מבני משפחה נוספים. הגב' ט.ג. סיפרה במהלך השיחה המתומללת כי היא מפחדת מאחיה ובמהלך עדותה בבית המשפט חזרה והודתה כי לא רצתה להגיע לעדות בבית המשפט כנגד אחיה. זו הסיבה שבעדותה בביהמ"ש, התפתלה ט.ג. התפתלויות שונות אך לא הצליחה לסתור את האמת הברורה.
הנתבע טוען כי התובעת היא שהמציאה את סיפור היחידה החשאית כדי להצדיק בפני חבריה את היעדרותו של הנתבע. עדויות ההזמה מוטטו את גרסתו של הנתבע באופן סופי ומוחלט וחשפו את גודל התרמית.
הנתבע שיקר לגבי משך ההסתרה וההטעיה ביחס לתחילת הקשר שלו עם א.ג.. הגב' ת.ב., אשר היתה חברתה של א.ג. ונחשפה לאופי החשאי של מערכת היחסים בין הנתבע לגב' ג' על ידי א' עצמה, העידה כי הקשר הרומנטי בין הנתבע למאהבת התחיל כבר בשנת 1998.
בעדותה בביהמ"ש חיזקה הגב' ר.ק. את תביעת התובעת והוכיחה כי הנתבע עשה שימוש בזהותה של גב' ב' ככיסוי לרומן שניהל עם א.ג. ולמעורבותה בחברת ס'. מעדותה של גב' ר.ק. לא נותר ספק כי העובדים בחברת ס' ידעו כולם כי השם ת.ב. היווה שם כיסוי לא.ג..
הוכח כי עדויות העדים מטעמו של הנתבע אינן רלוונטיות ולא אמינות. בניגוד לעדים שהעידו מטעמה של התובעת, אשר רובם הגדול הינם עדים שמכירים היכרות אישית את הנתבע (לרבות אחותו), עדיו של הנתבע כולם אינם מכירים כלל את התובעת, וניזונו רק ממה שהנתבע טען באוזניהם. יתרה מזאת, הוכח כי רובם הגדול של עדיו של הנתבע הינם כפופים לו בעבודה או שמועסקים על ידו.
הוכח בפני בית המשפט כי בחוסר תום לב של ממש, בעוד הנתבע טוען לתוקפו של ההסכם ודורש את קיומו, הוא מפר באופן שיטתי את ההסכם: לא דיווח לתובעת אודות זכויותיו הכספיות, הסתיר ממנה כספים שפדה והתחמק מחלוקתם, והכל בניגוד לס' 7 להסכם. כך הודה הנתבע בחקירתו כי לא הצהיר על חשבון בבנק איגוד וכן כי העביר כספים שפדה לגב' א.ג.. בהתאם לסעיף 7 להסכם על הנתבע לשלם לתובעת סכום כסף בשווי 15% ממניות החברה ואף ליתן לתובעת דיווח בגינו. עד היום הנתבע לא עשה כן והנתבע עושה כל שביכולתו לעכב את תשלום הכספים לידי התובעת. בנוסף, הנתבע עבר דירה בניגוד להתחייבותו בס' 4 להסכם, אינו משלם לתובעת עבור חופשות עם הקטינות כקבוע בס' 5ח להסכם ואף אינו מודיע לתובעת כאשר הוא נוסע לחו"ל בהתאם לאמור בס' 4 להסכם. הנתבע אף חדל מלשלם את מזונות ביתו החיילת. בכך מבקש הנתבע לאחוז את המקל משני קצותיו. מחד גיסא מבקש הוא להסתמך על ההסכם ועל הזכויות המוקנות לו מכוחו, ומאידך גיסא, הוא מפר אותו ואינו מקיים את חיוביו, באופן המטיל עליו השתק שיפוטי.
הוכח כי התקיימו יסודות עוולת התרמית וההטעיה - ס' 56 לפקודת הנזיקין: היצג כוזב של עובדה - הנתבע הניח בפני התובעת תשתית עובדתית כוזבת; העדר אמונה באמיתות ההיצג - הנתבע מעולם לא התנדב או עסק בפעילות ביטחונית מכל סוג שהוא; כוונה שהתובע יטעה ע"י ההיצג - הוכח כי מטרת הצגת מצג השווא של הנתבע כלפי התובעת היה על מנת להטעותה ולהסתיר ממנה את חייו הכפולים, לגרום לה לבטוח בו על מנת להביאה לחתום על הסכם על בסיס יחסי אמון שמצג השווא גרם לה לחוש כלפי הנתבע; התובע הוטעה ופעל על סמך טעותו - התובעת רכשה אמון רב והערכה כלפי הנתבע על בסיס המצג שהניח בפניה ופעלה על פיו, הן במהלך הנישואין והן כאשר חתמה על ההסכם וויתרה על זכיותיה; התובעת סבלה נזק ממוני עקב פעולות על סמך המצג - התובעת ויתרה במסגרת הסכם הגירושין על זכויותיה בחברה מכוח הנישואין ובמקום לקבל זכויות בגובה 50%, קיבלה 15% בלבד. הוכח כי הוויתור שערכה התובעת היה אך ורק משום ההערכה והאמון שהיו לה כלפי הנתבע על בסיס המצג שהניח בפניה, וכי לא מדובר בוויתור כנגד השגת יתרונות אחרים. בנוסף הוכח כי משך חיי הנישואין העביר הנתבע סכומי כסף עצומים לידי המאהבת שלו, כספים אשר נצברו במהלך החיים המשותפים של הצדדים. כמו כן התברר כי בית המגורים של הנתבע והמאהבת שלו נרכש במהלך חיי הנישואין של הצדדים, בשווי של 4.5 מיליון ש"ח.
הוכחה עוולת הגזל - ס' 52 לפקודת הנזיקין: הוכח כי הנתבע גזל מהתובעת את זכויותיה הרכושיות שהזכות שלה בהן נובעת מכוח הנישואין, על בסיס מצג השווא שהניח בפניה, וכי העביר שלא כדין לידי המאהבת שלו כספים שנצברו במהלך הנישואין של הצדדים, שלתובעת זכות בהם.
הוכחה עוולת הרשלנות, ס' 35, 36 לפקודת הנזיקין: עצם קיומה של מערכת נישואין מקימה חובת זהירות של בני הזוג אחד כלפי השני; הפרת החובה (או התרשלות) המתבטאת בכישלונו של הנתבע לנהוג באופן שהיה נוהג האדם הסביר באותן נסיבות; סיבתיות - הסיבה שהתובעת ויתרה על זכויותיה הרכושיות מכוח הנישואין היא בשל רגשות הערכה, האמון והידידות ששררו בין הצדדים, מאחר שחשבה כי בעלה הינו איש בעל ערכים התורם מזמנו לביטחון המדינה; נזק - מלבד הנזקים הממוניים, נגרמו לתובעת גם נזקים נפשיים. עם הגילוי של מעשה התרמית והמרמה של הנתבע כלפיה, התובעת חוותה הלם, משבר וחרדה.
הוכחו יסודות עוולת הפרת חובה חקוקה - ס' 63 לפקודת הנזיקין: הוכח כי הנתבע הפר את החובה הקבועה בס' 441 לחוק העונשין - התחזות לאדם אחר. משך חיי הנישואין הנתבע התחזה למי שמתנדב בפעילויות ביטחוניות למען המדינה, התחזה לאיש בעל ערכים נאורים, והכל על מנת להונות את התובעת ולמנוע ממנה לגלות כי חי חיים כפולים עם אישה אחרת. מטרת החיקוק היא להגן על התובעת שלא תיפול קורבן למעשה המרמה של בעלה, הן בשל ההתחזות שלו כלפיה וכלפי מכרי הצדדים. כתוצאה ממעשי ההתחזות התובעת חתמה על הסכם הגירושין המקפח ונגרמו לה נזקים, הן ממוניים והן נפשיים, אותם ביקש המחוקק למנוע באמצעות ס' 441 לחוק העונשין.
בנוסף, הנתבע הפר את החובה הקבועה בסעיף 415 לחוק העונשין - קבלת דבר במרמה. במעשה המרמה שלו, שלל הנתבע מהתובעת את חופש הבחירה - האם בהינתן העובדות לאשורן היא היתה חותמת על הסכם הגירושין, במסגרתו היא מוותרת על זכויותיה מכוח הנישואין לטובת הנתבע. התובעת חתמה על ההסכם רק משום המצג העובדתי שהציג בפניה הנתבע לגבי האדם שהוא, מצג עובדתי שגוי שגרם לתובעת להאמין כי היא עושה מעשה ראוי בוויתור על זכויותיה למען אדם שמתנדב לטובת המדינה, בו היא בוטחת.
הוכח כי לתובעת נגרמו נזקים ממוניים בגובה של 14,078,712 ש"ח (בתוספת ריבית והצמדה) בגין: מחצית שווי המניות שהיו רשומות על שמו של הנתבע במועד החתימה על ההסכם בסך של 12,354,000 ש"ח; מחצית מחלקו של הנתבע בכספים שמשך מהחברה בין 2005 ועד למועד החתימה על ההסכם ב- 2007 בסך של 550,000 ש"ח; מחצית מחלקו של הנתבע בבית שרכשו הוא והמאהבת שלו במהלך הנישואין בסך של 1,123,000 ש"ח; מחצית מהקופה שנפדתה בפניקס בסך של 49,712.5.
בנוסף, הוכח כי לתובעת נגרמו נזקים ממוניים נוספים שאינה יכולה לאמוד כגון כספים נוספים שהוברחו אל המאהבת של הנתבע במשך חיי הנישואין, חשבון הבנק שהוסתר ממנה וכ"ו.
אשר לנזקים הנפשיים, הוכח כי לתובעת נגרמו נזקים נפשיים. במקרים כגון דא אין צורך להוכיח מה שיעור הנזק והיקפו. בשל טיבו של הנזק. התנהלותו של הנתבע מוטטה את כל עולמה של התובעת. כרעם ביום בהיר גילתה התובעת כי כל חייה היו חיי שקר, כי היא לא נשואה לאדם שחשבה שהיא נשואה לו וכי הוא מנהל חיים מקבילים לאלו שניהל עימה. לאור הנזקים העצומים שנגרמו לתובעת, מבוקש לכל הפחות לפסוק לה את סכום התביעה (200,000 ש"ח) ולאפשר לה לתבוע את יתר הפיצוי כשם שביקשה אישור לפצל סעדים בתביעה הנזיקית.
לפיכך מתבקש ביהמ"ש לפסוק כדלקמן:
א. לקבוע כי הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים בטל לאור הפגמים שבכריתתו;
ב. על מנת שלא לפגוע בזכויות בנותיהם של הצדדים, לקבוע כי אין לשנות את ההסדרים הנוגעים להן בהסכם הגירושין בהתאם לס' 19 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 ובהתאם לעיקר' "העיפרון הכחול";
ג. לקבוע כי יש לאזן את כל הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין של הצדדים ע"פ חוק
יחסי ממון;
ד. לקבוע כי הנזקים הממוניים שנגרמו לתובעת מהתנהגותו המעוולת של הנתבע הינם בסך של 14,078,712 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה, וכן לקבוע כי נגרמו לתובעת נזקים
ממוניים נוספים שאינם ניתנים לכימות;
ה. לקבוע כי לתובעת נגרמו נזקים נפשיים מהתנהגותו המעוולת של הנתבע ולפסוק כי
מגיע לה פיצוי כללי על נזקים אלה, על דרך האומדנא;
ו. לפסוק לתובעת כפיצוי את כל סכום התביעה בסך של 200,000 ש"ח ולאפשר לה לתבוע את יתר הפיצוי בתביעה נפרדת;
ז. לחייב את הנתבע בהוצאות עונשיות לאור התנהגותו המעוולת חסרת תום הלב;
ח. לחייב את הנתבע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, כדין.
5. טענות הנתבע
הן בתביעות והן בתצהירה לא טענה התובעת כי הנתבע ביקש או דרש ממנה לעשות למענו ויתור. התובעת נזהרה והשתמשה ב"מכבסת מילים" לפיהם ה"ויתור" נבע ממצג לפיו התובע הינו אדם שראוי לוותר למענו עקב פועלו הביטחוני, אך לא טענה כי הנתבע ביקש ממנה לעשות למענו ויתורים כלכליים בשל כך או שנושא "הוויתור" נידון כלל עם הנתבע.
הטענה שהנתבע השתמש בסיפור היחידה כדי להעלים קיומה של משפחה אחרת משנת 2002 הינה הזויה לאור עדות התובעת כי "התנדבותו" והכשרתו לאיש מבצעים במוסד החלה בשנת 86, בהיותו מאושפז בבית לוינשטיין, לאחר שנפל מקורס טייס עקב חבלת גב קשה ונעזר במקל הליכה. הרי התובעת לא טוענת שבשנת 88 הסתיר ממנה הנתבע משפחה אחרת, אך מספרת שכבר אז האמינה שהנתבע משתתף בחיסולי המוסד.
התובעת לא ידעה להסביר מדוע צריך להתנדב ללא שכר משך שנים.
שליש היחידה בה שירת הנתבע, העיד בתצהירו ובחקירה נגדית כי הגדוד בו שירתו הוא והנתבע נקרא באופן טבעי "היחידה". העד ע.ב. מטעמה של התובעת העיד כי הנתבע לא העיד שהוא עוסק בפעילות חשאית, אלא שהוא מוקפץ ל"יחידה".
טענות התובעת ביחס למצג מעין זה הינן הזויות וחסרות שחר והן נסתרות מדברי עד מטעמה. העובדה כי עדיה האחרים חזרו כמו מנטרה על הבלי הבלים לא הופכת את הדברים לעובדות מוכחות, שעה שעדים אלה הינם חבריה וחלקם אף "מושקעים" בתביעה בשל העמדת כספים כבטוחות לעיקול.
טענת התובעת כי היא הגיעה לגישור כשהיא והנתבע ממשיכים לקיים קשר רומנטי, יחסי אמון וחברות וחיים בשיתוף כלכלי, התבררה כהזויה. התובעת לא ציינה שכבר בשנת 2000 הפרידו הצדדים את חשבונותיהם ושכבר משנת 2003 החלו בהליך פירוד - הליך שהושלם סופית בתחילת שנת 2005 בו נפרדו לחלוטין - עובדות בהן הודתה על דוכן העדים.
שלל העדים שתצהיריהם צורפו לצורך "סיפור המוסד" הציגו את עצמם כקרובים אליה, אך לא ידעו שהצדדים ניהלו שנים הליכי גירושין, וביחס לוויתורים אותם דקלמו בתצהיריהם לא ידעו לפרט ולהסביר דבר איזה ויתור נעשה, והודו כי על הוויתור למדו רק מפי התובעת ובדיעבד- ולא בזמן אמת.
על אמינות התובעת למדנו מסוגיית העלמת הכנסותיה וניהול חשבון בנק נפרד שנים רבות טרם הגירושין, מה שלא מנע ממנה להצהיר על "שיתוף כלכלי". תחילה העידה שאת כל הכנסותיה העבירה לתא המשפחתי, וזאת בניגוד לנתבע שלטענתה לא עשה כן. כשהוצגו לה שאלות נאלצה להודות שכבר משנת 2000 העבירה את כל הכנסותיה לחשבון בנק נפרד. מכך התברר כי התובעת יישמה הלכה למעשה את רצונה בהפרדה רכושית כשהיא נותנת לכך ביטוי כבר משנת 2000, כשהיא מעבירה את הכנסתה לחשבון נפרד.
דוגמא להסתרת מידע וניסיון שלא לחשפו מטעם התובעת היתה בסוגיית זימון המגשר להעיד. התובעת ביקשה להציג מצג כאילו החלטתה לעשות ויתורים היתה כה בשלה ומושרשת עד כי לא היה כמעט צורך בהליך גישור, וכל שנותר הוא לתת למגשר הוראות שינסח הסכם גירושין לאחר פגישה אחת או שתיים. כשהגיע המגשר בסופו של דבר להעיד, עטה התובעת על הצעתו שלא תישמע עדותו בשל עקרונות כלליים של חיסיון ההליך הגישורי ולא הודיעה כי היא מוותרת על החיסיון. התברר כי המגשר נבחר על ידי התובעת, הגישור ארך כמעט שנה שלמה, ענייני המזונות והמשמורת סוכמו מיידית, וכל שעמד על הפרק היתה סוגיית החברה, עליה התייעצה עם כלכלנית בכירה במשק ושני עורכי דין נוספים.
התובעת לא הצליחה להראות כל קשר בין המצג שלטענתה הונח בפניה, לבין הוויתור. לאנשים סביבה לא סיפרה כי היא מוותרת בשל "סיפורי המוסד". עדי התובעת לא ידעו להסביר בחקירתם מה הקשר בין סיפורי המוסד לוויתור ולא שמעו זאת מהתובעת מעולם.
העובדות שהוכחו הן כי מדובר על זוג החי בפירוד ממושך זה מזו, כל עוד חיו יחד היו בקשיים כלכליים ובחובות, עבודתם המשותפת בחברה הקודמת הופסקה בשל צירוף אישה אחרת לחברה כמעט 10 שנים לפני הגירושין, כל אחד מהם העביר הכנסותיו לחשבונות נפרדים 7 שנים קודם לגירושין, מצויים בהליכי גירושין שנים רבות, מיישמים משנת 2003 משמורת משותפת וחלוקת ימים עם בנותיהם, ומתגוררים בנפרד שנתיים טרם הגירושין כשהם נשואים "על הנייר" בלבד. למרות כל זאת מצפה התובעת שביהמ"ש יאמין לסיפוריה אודות הוויתור על זכויות בחברה - ויתור שנעשה כלאחר יד, אצל מגשר שנבחר ע"י התובעת ואשר קיים לאורך כמעט שנה פגישות רבות שהתמקדו אך ורק בעניין החברה, כשהתובעת מתייעצת עם אנשי מקצוע נוספים ומבלי שהיא מספרת לאף אחד, כולל הנתבע, כי היא עושה ויתור.
התובעת אישרה בעדותה כי בפועל לא היתה לה כל זיקה לחברה שהוקמה למעשה בתקופה שהחל הפירוד בין הצדדים, כי העובדה שמניה אחת נרשמה בעבר על שמה נבעה מהמצב המשפטי בעת הקמת החברה, אישרה שלא היתה במשרדי החברה כלל וניזונה ביחס לחברה מהעיתונות. כמו כן אישרה שכדי לבנות את המפעל בצפון השייך לחברה, נלקחו הלוואות רבות משום שלצדדים היו באותה עת רק חובות. עדי הנתבע שעבדו בחברה העידו כי לא הכירו את התובעת.
הנתבע העיד בתצהירו, ועל כך לא נחקר כלל, כי במהלך הגישור התובעת לא העלתה את דבר היעדרותו מהבית או את סיפורי היחידה, כי קיבלה כל מסמך שדרשה לקבל, תוך גילוי מלא ונאות של מצב החברה וכי בעת המו"מ מאזני החברה הראו הפסדים כבדים וירידה במכירות. לתצהירו צורפו כל הדוחות הכספיים הרלוונטיים. כן העיד בתצהירו כי במהלך הגישור, סירבה התובעת להיות אחראית לכל חוב שהוא, סירבה לדרישת הבנק לערוב אישית לחובות אם תהיה בעלת מניות ולכן העדיפה לקבל מנגנון שיקנה לה אפשרות לרווחים בעתיד מבלי שמאזנים שליליים יילקחו בחשבון.
החלק שהתובעת עתידה היתה לקבל אינו מהווה ויתור, אלא שהוא בבחינת סיכוי בלבד מבלי לקחת בחשבון את הסיכון. אילו הסכימה התובעת לעריכת תחשיב נכון למועד הרלוונטי, האחוז שהיתה זכאית לקבל היה כנראה גבוה יותר אך מנגד היה עליה ליטול אחריות גם לצדו השני של המטבע: דהיינו לחובות, והיא לא רצתה בכך. לפיכך, טענת התובעת כי ויתרה על זכויות הינה טענת סרק.
התובעת קיבלה הטבות שלא הגיעו לה בכך שלא נטלה חלק בסיכון, לא חויבה להשתתף בצד השלילי של המאזניים ומנגד קיבלה סיכוי עתידי לקבלת שווי מתוך חלקו של הנתבע בחברה בהתעלם מהמועד הנכון בו צריך היה לעשות איזון לנוכח הפירוד בין הצדדים. זו הטבה שאינה מגיעה לה ע"פ דין. אין בסיכומי התובעת ולו מילה על כך שהחלק שהיא עתידה לקבל הינו לפי שווי עתידי, שנים לאחר הגירושין ואת העובדה כי ההסכם אינו מטיל עליה שיתוף בהתחייבויות/ חובות.
התובעת לא הוכיחה שמצג כלשהו גרם לה לעשות ויתור, לא הוכיחה כי עשתה ויתור ולכן גם לא הוכיחה טעות כמשמעותה בחוק החוזים. משהוכח כי לא מתקיים מרכיב הטעות גם לא מתקיים מטבע הדברים מרכיב ההטעיה.
בתביעתה מנסה התובעת בלשון רפה להעלות גם טענה של עושק אותה זנחה בסיכומיה.
בניתוח בדיעבד, כיום ברור כשמש, כי התובעת ניסתה להמציא נקודת אחיזה כלשהי לצורך הגשת התביעה ובחרה להמציא סיפור אודות "גילוי" קיומה של משפחה חדשה שבנה הנתבע במקביל לנישואיהם על הנייר, כעילה להגשת תביעות. ואולם, בביהמ"ש נאלצה להודות כי את ה"ויתור" עשתה לנוכח סיפורי המוסד ולא משום קיומה של משפחה אחרת, ולכן אין לכך כל רלוונטיות לביטול הסכם הגירושין.
מהראיות עולה שהתובעת היתה מודעת לכך שלנתבע יש קשר זוגי אחר וילדים מקשר זה והעדיפה "לטמון ראשה בחול" תוך שימוש בקשר השתיקה כלפי הסביבה. מהעדויות שנשמעו ניכר כי התובעת הפיצה, כנראה בסביבתה, את סיפורי היחידה החשאית כדי לחפות על כך שהנתבע אינו חי עמה, וכדי להאדיר את דמותה כאישה סובלת ומקריבה. אין חולק כי הנתבע התגורר מרחק 2 דקות נסיעה מדירתה ובתצהירו העיד שכל הסביבה ראתה וידעה אודות קיום ילדיו מא'.
באשר לטענה כי הנתבע המתין עד אשר תחתום התובעת על מסמך ויתור על המנייה שהיתה על שמה כדי לחשוף בפני הבנות את ילדיו מא' ולאחר מכן בפניה: התובעת עצמה אישרה כי המנייה הבודדת נרשמה כך משום דרישות רשם החברות ללא כל זכויות לצד המניה. מנספח ב' לתצהירו של עו"ד פורן עולה כי כבר ביוני 2006 חתמה התובעת על ייפוי כוח לפיו כבעלת מניה רגילה אחת של 1 ש"ח היא מוותרת באופן בלתי חוזר ובלתי הדיר על כל זכות הקשורה להסכם ההשקעה בחברה מטעם המשקיעים וכי היא גם מוותרת על טענה ו/או תביעה בקשר לזכותה למניות החברה או בהן. דווקא העובדה כי הנתבע המתין כביכול עד דצמבר 2007, כמעט שנה לאחר הסכם הגירושין, כדי להחתימה על מסמך כזה או אחר, מעיד יותר מכל כי לא נזקק כלל לחתימתה על מסמכי ויתור הקשורים לחברה.
בסיכומיה מנסה התובעת להרחיב חזית כשהיא עותרת לאיזון משאבים על יסוד מסמך שהמציא הנתבע (במ 53). מדובר ב - 3 קלסרים שהובאו ע"י הנתבע לדרישתה, ואשר המסמכים היחידים עליהם נחקר מתוך 3 הקלסרים היו הסכמי השכר שלו בחברה, דבר המעיד היטב כי הדרישה לחייבו להמציא מסמכים אלה נועדה ל"מסע דייג" ותו לא. התובעת טוענת שממסמך זה ניתן להסיק מה היה שווי החברה בשנת 2006 ועל יסוד זה היא עותרת בין היתר לאיזון משאבים. ב"כ הנתבע הביע התנגדות נחרצת לכך שיוצגו מסמכים בודדים כראייה. ב"כ התובעת לא הגישה את כל המסמכים שנמסרו לה, והם לא סומנו. לפיכך, ניסיונה של התובעת לבסס מסקנות והשערות על יסוד מסמך בודד מתוך שלושה קלסרים שלא סומנו כראייה בתיק, ראוי לא רק לגינוי אלא גם לפסיקת הוצאות הולמות. מעבר לכך, הנתבע לא נחקר כלל אודות מסמך זה והטענה כאילו ניתן לערוך תחשיבים או לבצע איזון משאבים על יסוד מסמך חלקי, הינה טענה בעלמא, מה גם שהוכח כי בפועל הוסכם שאיזון המשאבים לא היה אמור להתבצע ב - 2006 אלא במועד מוקדם יותר לנוכח הפירוד הממושך והמוחלט שבין הצדדים שנים טרם הגירושין.
זאת ועוד, התובעת העידה כי בלי קשר לשאלת עיתוי איזון המשאבים, אין בדעתה לקפח את בנותיה לנוכח העובדה שההסכם מהווה גם חוזה לטובת צד ג', באשר הוא מקנה לבנות זכויות בחברה. בניגוד לכך היום היא עותרת לבצע איזון משבים בהתבסס על תחשיב לפיו עליה לקבל 50% בהתעלם מהחלק המגיע לבנות.
בנוסף, בתחשיביה מכלילה התובעת כספים שהוכח כי נחסכו ע"י הנתבע לאחר הגירושין וכן כספים ששולמו על ידי החברה לנתבע ולא' כשכר עבודה בשנים בהן חיו הצדדים בפירוד מוחלט. כמו כן מכלילה התובעת בתחשיבה את שווי בית המגורים של הנתבע ושל א' וזאת למרות שהוכח כי הבית כולו נרכש בכספיה של א' ממכירת דירתה הקודמת וממשכנתא.
בנוסף, התובעת עותרת לאפשר לה לתבוע את נזקיה בתביעה נפרדת, שעה שלא ביקשה ולא קיבלה פיצול סעדים בתביעות אלו.
הימנעות התובעת מהבאת הוריה להעיד מצביעה בבירור על כך שסוגיית ההתחזות לת.ב. היתה כה מופרכת וכה בלתי סבירה עד כי ברור כשמש כי ניסיונה הנואל של התובעת לגרור את הדיון למחוזות בלתי רלוונטיים נובעת מהיעדר כל עילה לקיום תביעתה.
הוכח כי הנתבע לא רימה את התובעת, לא הציג שום מצג כוזב בעטיו התקשרה בהסכם. הוכח כי טענתה שהאמינה למצג כזה הינה תלושה מהמציאות ונסתרת אפילו ע"י עדים מטעמה וכי התובעת לא הוטעתה ולא פעלה על סמך שום טעות. הוכח כי איש לא גזל את התובעת, איש לא התרשל כלפיה או הפר חובה חקוקה כלשהי, והתובעת למעשה "תפרה" את סיפור הגילוי על משפחה אחרת כדי להלבישה על תביעה לביטול הסכם אותה הגישה זמן רב לאחר ה"גילוי".
לא רק שלא הוכחו שום נזקים נפשיים, אלא הוכח ההיפך הגמור מכך, בעוד שהתובעת העידה כי עם הגילוי פתחה בבירור מקיף אצל גורמי ביטחון שונים ומגוונים. זאת ועוד, שכרה של התובעת עלה, וגם התובעת טענה כי קיבלה טיפול תרופתי, אולם סירבה לקבלת התיק הרפואי שלה מקופת החולים.
בנוסף, במהלך עדותה של התובעת התבררה עובדה נוספת שאותה העלימה מביהמ"ש, והיא כי נודע לה בשנים האחרונות כי הוריה הסתירו ממנה דבר קיומה של בת שנולדה לאביה מחוץ לנישואין.
התובעת הציגה גרסה עמומה בכתב התביעה ורק על דוכן העדים הבהירה כי את תביעתה לביטול הסכם הגירושין ביססה אך ורק על כך שהוטעתה לחשוב שהנתבע מתנדב ב"יחידה", והדגישה כי העובדה שיש לו משפחה חדשה וילדים מאישה אחרת אינה מהווה את העילה לתביעה לביטול הסכם הגירושין. והנה בסיכומיה, היא טוענת עתה שהתביעה לביטול הסכם גירושין מושתתת הן על טענת סיפורי היחידה והן משום שלא ידעה, לטענתה, כי לנתבע היתה משפחה אחרת. ברור, אפוא, כי מדובר בהרחבת חזית שאינה מסוכמת ויש לדחותה.
התובעת עצמה העידה בשעתו כי הכירה היטב את א' שבאה לעבוד עם הנתבע. עדים אחרים ורבים (כולל כל עדות ההזמה) העידו שכל השנים עבדו בחברה עם א' ואיש לא הסתיר אותה תחת זהות אחרת. לכן, לא ניתן לומר שנעשתה התחזות.
העדה ת.ב. לא היתה אמינה. היא העידה בתצהירה כי הכירה את א' בשנות השמונים, אך רק לאחרונה בחלוף למעלה מ - 20 שנה נוצר ביניהם קשר שוב, בעוד שבתחילת חקירתה הנגדית התברר שמדובר בגרסה שקרית, וכי היה לה קשר עם א' לפני כ - 10 שנים, כשא' פנתה אליה וביקשה לרשום אותה כנציגה של החברה בכנס בלאס וגאס. בנוסף, העידה שכבר בשנת 1996 נודע לה שהשם שלה נקשר בפרסום של החברה באינטרנט והיא פנתה לעו"ד. עובדות אלה לא מצאו ביטוי בתצהירה, או בשיחתה המוקלטת עם התובעת.
העדה ר.ק., אשר לה "חשבון פתוח" עם הנתבע, על רקע פיטוריה מהחברה, אישרה בעדותה כי מעולם לא ראתה את א' מתחזה לת.ב. באופן פרונטאלי, לא ראתה את א' חותמת על חוזים בשם אחר וכן כי ידעה שלא' ולנתבע ילדים משותפים.
התובעת לא בחלה בשום אמצעי והזמינה גם את ט.ג., אחותו של הנתבע להעיד, במטרה ברורה לסכסך בין הנתבע לאחותו.
6. דיון - התביעה לביטול ההסכם
פסק דין המאשר הסכם או פשרה אליה הגיעו צדדים, מורכב משני חלקים: החלק ההסכמי/ חוזי - ההסכם שבין בעלי הדין, והחלק השיפוטי - החלטת בית המשפט אשר נתן להסכם תוקף של פסק דין.
ר': זוסמן, סדר הדין האזרחי , מהדורה שביעית 1995 בעמוד 787;
וכן: רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור ואח' , פ"ד נו(1), 577:
"פסק דין בהסכמה שהוא יציר כפיו של הסכם בין בעלי הדין - מורכב משני חלקים: מהסכם שבין הצדדים, ומהגושפנקא של השופט אשר זה הטביע עליו".
פשרה מטבעה מבוססת על ויתור הדדי של הצדדים לה, על מקצת טענותיהם זה כלפי משנהו. לפיכך, היסוד החוזי העומד בבסיסו של פסק הדין שניתן בהסכמה אינו פוגם בסופיותו של ההליך, היפוכו של דבר: בהעדר טעם מיוחד לא תתקבלנה טענות כנגד פסק דין המעניק תוקף של פשרה. להסכמים שקיבלו תוקף של פסק דין יש אופי של סופיות ולא בנקל ניתן לטעון לבטלותם.
לעניין זה מדבריו של כב' השופט אור בע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אטראש אליאס ואח' , פ"ד נא(1), 577 בעמ' 594-595:
"... יש ליחס משקל ניכר לערך בדבר סופיותן של פשרות ... יש להביא בחשבון את מרכזיותו של ערך זה מבחינת הצדדים לפשרה. ההגנה על ערך זה חיונית, כדי להגשים את הציפיות הסבירות של הצדדים להסכמי פשרה. תכונה מרכזית של הסכמי פשרה... היא הסופיות שלהם. בשל כך נקבע בהסכמי פשרה ... כי יש בהם הסדר סופי ומוחלט של הסכסוך בין הצדדים. קביעה כזו משקפת את ציפיותיהם של הצדדים להסכמי פשרה... יש בכך כדי להצביע על הצורך בקיומם של טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל".
ר' גם: ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה נ' שרייבר , פ"ד מז(2), 441;
ע"א 690/88 רובין נ' רובין , פ"ד מד(3), 459;
רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' דליה מור ואח' , פ"ד נו(1), 577.
על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהסכם גירושין, אשר קושר בין ההסכמות לגירושין וכולל לעיתים ויתורים הנראים לעניין מבחינה אובייקטיבית גרועים, אך מחישים את הפירוד והגירושין (לעניין זה ר': ע"א 5490/92 רחל פגס ואח' נ' ישראל פגס , תק - על 94(4), 516).
על כן, הסכם גירושין אינו ניתן, בדרך כלל, להפרדה לחלקים, שכן הסכם זה כולל מעצם טיבו וטיבעו התחייבויות השלובות זו בזו.
על כך מתוך ע"א 105/83 מנשה נ' מנשה , פ"ד לח(4), 635:
"אף כי הסכם הגירושין מחולק לפרקים והוא דן בנפרד א) בעצם הגירושין ב)במזונות הילדים - אין אלה התחייבויות נפרדות, הניתנות להפרדה לחלקים, ואין אתה יכול לומר, כי מול התחייבות ספציפית מצד המערער עומדת התחייבות המשיבה, עד כי ניתן לבודד פרק כלשהו ממכלול ההסכם ולבטל רק אותו החלק..".
זאת ועוד, נוכח היחסים המיוחדים והמורכבים הקיימים בין בעל ואישה, מצא המחוקק לקבוע כי אין תוקף להסכם ממון, אלא אם הערכאה השיפוטית תשוכנע כי ההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וכי שני הצדדים הבינו בדיוק במה מדובר ומהן התוצאות הנובעות מחתימתם על אותו הסכם (ע"א 4/80 מונק נ' מונק , פ"ד לו(3), 421). הוראות אלו בחוק יחסי ממון נועדו להוות ערובה לכך שבן הזוג שזכויותיו קופחו עמד על משמעותו, טיבו והשלכותיו של ההסכם ועשה אותו מתוך רצון חופשי והבנה מלאה להוראותיו ולמשתמע מהן (בג"צ 7947/06 קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם)).
לעניין זה, מדברי כב' השו' בן פורת בעניין ר"א 359/85 קוך נ' קוך, פ"ד לט(3), 421:
"ספק בליבי, אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בי זוג במעמד של שופט, דיין או עורך נישואין (בלי שערערו על פגם שנפל בהליך האישור), יכול בן זוג להישמע בטענה, שכרת את ההסכם, בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי. אם נגרוס אחרת תתרוקן לכאורה מתוכנה הדרישה לאישור כזה, הבא לפי עצם טיבו וטבעו להבטיח, שבני הזוג יבינו הבן היטב את תוכן ההסכם ויסכימו לו מרצון".
יחד עם זאת, הסכמים אשר קיבלו תוקף של פסק דין - גם אם בהסכם ממון עסקינן - אינם חסינים באופן מוחלט מפני ביטולם, שכן הם ניתנים לביטול אם נפל פגם מהותי בכריתתם.
לעניין זה ר' ע"א 597/69 ישראל רייכמן ואח' נ' פקיד השומה תל אביב , פ"ד כד(2), 829 בעמ' 830-831:
"...הסכם שהצדדים עשו, יכול שיהא בטל או ניתן לביטול מחמת פגם בהליך עשייתו, ופגם כזה אינו מתרפא על ידי כך שניתן פסק הדין על ההסכם. לפיכך נשאר פגם שבהסכם דבק בפסק הדין, ואף פסק הדין ניתן לביטול אם נקט בעל הדין באמצעים הנאותים לשם כך...".
קיימים שני מסלולים לביטולו של הסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין, וזאת בהתאם לעילת הביטול. כאשר העילה הנטענת לביטול נעוצה בפגם הקשור להסכם עצמו על המבקש להגיש, כבענייננו, תביעה עצמאית לביטול ההסכם שעילתה הפגם שהתגלה בהסכם. כאשר העילה לביטול הינה פגם בהליך השיפוטי אשר נתן תוקף של פסק דין להסכם, על המבקש לנקוט בהליכי ערעור.
לעניין זה ר': רע"פ 7148/98 ארנון עזרא ואח' נ' יעל זלזניאק ואח' , תק- על 99(2), 1271;
ע"א 2536/90 סיטבון ואח' נ' סיטבון , פ"ד מה(2), 573.
המבקש לבטל פסק דין המושתת על הסכם חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם, כזה העשוי להביא לביטול ההסכם על פי דיני החוזים, דוגמת - תרמית, טעות, הטעיה, כפיה, עושק וכיו"ב.
לעניין זה ר': בג"צ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול , פ"ד מח(4), 591;
ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה נ' שרייבר , פ"ד מז(2), 441;
ע"א 457/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' סלומון טמסיט , פ"ד לב(2), 42.
7. טעות
טענה של טעות של צד לחוזה המבקש לבטלו, נשענת על ס' 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973 (להלן: "חוק החוזים"), אשר זו לשונו:
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה".
טעות בדיני חוזים היא מחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות. כאשר טעותו היסודית של צד אחד ידועה לצד השני, רשאי הטועה לבטל את החוזה.
דהיינו, על הצד הטוען לבטלות החוזה מוטלת החובה להוכיח את יסודותיו המצטברים של הס' אשר אלו הם: קיום חוזה; קשר סיבתי הצריך להתקיים באופן סובייקטיבי בין הטעות לבין ההתקשרות בחוזה, היינו - הטעות צריכה להיות הגורם להתקשרות בחוזה; יסודיות הטעות - מבחן אובייקטיבי לפיו ניתן להניח שלולא אירעה הטעות, הצד הטועה לא היה מתקשר בחוזה; וידיעת הצד השני. יסוד הידיעה של הצד השני על הטעות הוא המבחין בין סעיף 14(א) לבין סעיף 14(ב), והוא גם המסביר את תוצאתן השונה של עילות הביטול שבסעיפים אלה. רק מי שטעותו היתה ידועה לצד השני זכאי לבטל בעצמו את החוזה, בעוד שמי שטעותו לא היתה ידועה לצד השני תלוי בעניין הביטול בהפעלת שיקול דעתו של ביהמ"ש.
בהתקיים כל היסודות האלה קמה זכותו של הטועה לבטל את החוזה (ר': פרופ' גבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי , תשס"ה 2005 בעמ' 282-285).
שאלת הטעות ו/או ההטעיה הינה שאלה שבעובדה ועל הטוען לה לבסס את התשתית העובדתית לכל אחד מתנאי הסעיפים. החובה להוכחת הטעות והקשר הסיבתי שבין הטעות לבין ההתקשרות בהסכם, או ההטעיה - מוטלת, אפוא, על שכם התובעת.
לעניין הנטל העובדתי הרובץ על הטוען לטעות ו/או הטעיה, ר': ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין , פ"ד מט(3), 441; ע"א 362/89 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' יקבי חבר' בע"מ תק - על 92 (1),23; ע"א 690/88 רובין נ' רובין , פ"ד מד(3), 462; ע"א 280/87 קופלמן נ' בינקין , פ"ד מג(2), 753.
8. הטעיה
טענה של הטעיה נשענת על ס' 15 לחוק החוזים, אשר זו לשונו:
"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעוהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לעניין זה, "הטעיה" - לרבות אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".
בעילת ההטעיה אין דרישה ליסודות הטעות ואולם קיימת דרישה שהטעות תתקיים עקב הטעיה שנגרמה ע"י הצד שכנגד. מקובל לראות בעילת ההטעיה כנושאת "קשר סיבתי כפול" בין הטעות להתקשרות בחוזה ובין ההטעיה לבין הטעות (ר': פרופ' גבריאלה שלו, שם בעמ' 314).
9. מן הכלל אל הפרט
ראשית אומר כי בעיקרון, מסכימה אני עם גישת הפסיקה וכפי שצוטטה מעלה, כי המדיניות המשפטית הנכונה, על מנת לחזק עקרונות כגון ודאות והסתמכות, הינה כי יש לבטל הסכמים במשורה. על אחת כמה וכמה כאשר בהסכם ממון בין בני זוג עסקינן, אשר נערך לאחר הליך גישור ארוך למדי והכולל אישור ההסכם במעמד בית המשפט - אזי יש ליתן יד לביטול ההסכם אך ורק בנסיבות קיצוניות וחמורות במיוחד ולמלא בדווקנות אחר הוראות החוק והפסיקה באשר לעילות הביטול. אלא מאי?! אני סבורה כי נסיבות המקרה דנן, הינן חמורות וקיצוניות דיין, על מנת שיובילו לביטול ההסכם, ולכל הפחות לחלקים בו הנוגעים לחלוקת הרכוש בין בני הזוג.
לאחר שמיעת מסכת הראיות הארוכה השתכנעתי כי הנתבע היתל בתובעת בכך שהסתיר ממנה קיום מערכת זוגית ומשפחתית מקבילה לזו המשותפת לשניהם, וכן גרם לה להאמין (ככל הנראה על מנת להקל עליו את הצורך להסביר היעדרויות קצרות או ארוכות) כי הינו מתנדב ביחידה חשאית.
אוסיף עוד, - לא בנקל השתכנעתי בדבר, מאחר וגרסת התובעת נשמעת בתחילה כעולה על כל דמיון, שלא לומר מופרכת. אולם היום, לאחר שמיעת הראיות כולן ועיבודן וכן לאחר ששבתי ובחנתי את הנתונים, העובדות והראיות לעומקן - אני סבורה כי יש לקבל את טענותיה העובדתיות של התובעת ולקבל את גרסתה העובדתית, כאשר התוצאה הבלתי נמנעת מכך הינה ביטול ההסכם.
10. אסביר דבריי מתוך יסודות העילות של טעות והטעיה, כמפורט מעלה במתווה המשפטי:
תחילה לעניין המשפחה הנוספת של הנתבע - האם מדובר בטעות והטעיה מכוונת על התובעת על ידי הנתבע?
לטענת הנתבע אשתו ידעה על קיומה של משפחה נוספת שלו, אישה וילדים, וגם אם הדברים לא נאמרו בצורה מפורשת אזי לכל הפחות היה עליה לדעת. לתמיכת דבריו מביא הנתבע דוגמאות שונות. כך, לגרסתו, ברכב בו נהג היה כיסא לתינוק וציוד לתינוקות. בנוסף טען כי אביה של התובעת, שעבד בחברת ס', ידע על הקשר בינו ובין א.ג. ואף הגדיל והזמין חדרים משותפים בבתי מלון עבור הנתבע וא.ג. לכנסים בחו"ל אליהם נסעו.
יש לומר, כי בנסיבות העניין איני מקבלת את הטענה של "היה עליה לדעת". בהינתן העובדה שהנתבע עצמו מודה בצורה מפורשת - שהוא מעולם לא אמר לאשתו כי יש לו משפחה נוספת, אזי אין זה ממקומי להכריע האם היה עליה לנחש שזהו המצב, אם לאו ואת האופן שבו פירשה את הרמזים הפרושים לנגד עיניה (כמו ציוד התינוקת אשר היה מצוי ברכבו של הנתבע וההסבר שלגרסתה נתן לה, על הימצאות החפצים האלה שם). טענה, על פיה ידעה על המצב ראוי לה שתגובה בהצהרה מפורשת של הנתבע על שיחות שהתקיימו בנידון, עם התובעת, ולא - אל לה להיטען. אין זה מתפקידו של השופט היושב בדין לקבוע מה ראתה או לא ראתה, מה פירשה ואיך, אישה נבגדת את המצב, ומה הסיבות להתעלמות שלה מ"תמרורי האזהרה". כך, גם אם נסבור שאביה של התובעת ידע על המצב - למרות שנקודה זו לא ברורה דיה, מאחר והוא לא הובא להעיד בשל מצבו הרפואי הנטען, אין בכך כדי לקבוע שהיה עליו להעביר את המידע לביתו, או להסיק מכך את ידיעתה את המצב.
לעניין הודאתו של הנתבע כי לא שוחח עם התובעת על משפחתו הנוספת ר' פרוטוקול הדיון מיום 29.5.2011 בעמ' 384:
"ש. מתי לטענתך סיפרת לי' שיש לך אישה וילדים נוספים?
ת. י' ידעה לאורך כל הדרך,
ש. מתי סיפרת לי' שיש לך אישה וילדים נוספים? מתי סיפרת לה?
ת. אני מעולם לא סיפרתי לי' שיש לי אישה וילדים נוספים".
וכן מתוך חקירת הנתבע, פרוטוקול הדיון מיום 29.5.11, בעמוד 444:
"... י' ידעה לכל הדרך שאין בינינו שום קשר. עם הזמן היא גם ידעה על הילדים. לא דיברנו על זה אף פעם באופן גלוי. יכול להיות שזה בעוכריי היום, אני לא יודע, המצב".
יתרה מכך, כעולה מהראיות, הוכח לי שלא רק שהנתבע לא סיפר לאשתו על המצב בצורה מפורשת, אלא שהוא אף טרח והסתיר את המצב ממנה - בכך ניתן לראות כי הלכה למעשה הטעה אותה, שלא לומר רימה אותה. כך, למשל, הוכח כי ילדיו של הנתבע מא.ג. לא היו רשומים ככאלה ברישום במשרד הפנים בזמנים הרלוונטיים, הוכח כי הנתבע שכר במקביל שתי דירות - האחת עם התובעת והשנייה עם א.ג., ואף הוכח כי עצם העסקתה של א.ג. בחברת ס' הסווה.
זה המקום להתייחס לטענתה של התובעת כי לא.ג. היתה זהות כפולה בחברת ס' - שלה עצמה ושל חברת ילדות שלה בשם ת.ב.. סוגיה זו תפסה חלק נכבד ממסכת הראיות, כאשר בתחילה גיששה התובעת באפילה, מאחר שלא ידעה האם מדובר בבן אדם אמיתי ולאחר מכן, במהלך ניהול ההליך, התברר שאכן מדובר באישה, אשר למדה עם א.ג. בביה"ס והיתה חברה שלה, כאשר ברבות השנים, ככל הנראה, הקשר נותק בעוד ת.ב. נישאה ועברה להתגורר בארה"ב.
אין ספק, והדבר הוכח, כי נעשה שימוש בשמה של ת.ב. בחברת ס'. התובעת הראתה כי שמה של ת.ב. הופיע באתרי החברה (ולאחר מכן הוסר) כי על פי אתר החברה יש לה תפקיד וכן מס' טלפון וכתובת מייל. בנוסף, הוצגה כתבה ובה ראיון אשר נערך עם ת.ב., לכאורה (בימ"ש 61), וכן הובאו הקלטות של שתיים מעובדות החברה לשעבר אשר טענו כי היה זה ידע נפוץ בחברת ס' כי ת.ב. היא היא א.ג., כי תכתובות מייל וטלפונים בשם זה הועברו אליה וכי אפילו היה לה תג שם עם השם "ת.ב. " בו השתמשה מעת לעת (בימ"ש 64, 65). אחת מהעובדות הללו אף נחקרה, במסגרת עדויות ההזמה. עוד יש לציין, כי הוגש תמליל הקלטה של שיחה שערכה התובעת עם ת.ב. בעצמה ובשלב מאוחר יותר היא אף הובאה ליתן עדות, במסגרת עדויות ההזמה.
הן הנתבע והן א.ג. בחקירתם, שינו גרסאותיהם לעניין זה עם 'התפתחות העלילה' והגילויים החדשים שנחשפו, לאחר גילוי זהותה של ת.ב. ואיתורה.
מתוך חקירת הנתבע, פרוטוקול הדיון מיום 29.5.11, בעמוד 392:
"עו"ד מייזליס: תאמר לי מר ג', מי זאת ת.ב. ?
ת. ת.ב. זו חברה מאוד טובה של א' .
ש. וחוץ מזה? חברה מאוד טובה של א' .
ת. נכון. היא עבדה בחברה בתחילת הדרך. לא ממש עבדה, היא יעצה לנו, עזרה לנו. עד היום היא מופיעה בכל מיני מקומות באתרי האינטרנט...".
ובעמוד 394:
"ש. ממתי עד מתי היא עבדה בס' לטענתך?
ת. היא לא עבדה בס', אבל היא סייעה לנו , אני חושב עד שנת 2003, 2004.
ש. היא כתובה בתוך אתר האינטרנט בתור עובדת של ס'. עכשיו אתה אומר שהיא לא עובדת של ס'.
ת. היא לא, היא מעולם לא היתה עובדת של ס'...".
ובעמוד 440:
"עו"ד מייזליס: ... אמרנו שת.ב. משווקת מכירות, אבל לטענתה היא, נכון? היא אחראית לשיווק מכירות. שיווק ומכירות, ככה אמרת קודם.
ת. היא עזרה לא' בנושא שיווק ופיתוח,
ש. לא' היא עזרה?
ת. היא עזרה לא' בנושא שיווק ופיתוח עסקי. כן.
ש. כן. והיא עבדה בחו"ל בשביל חברת ס'.
ת. היא עשתה כמה תערוכות וכמה פרויקטים. כן.
ש. אבל לטענתך אין לה לא תלושי שכר כי היא לא מועסקת ע"י חברת ס' וגם לא חוזה
העסקה.
ת. נכון.
ש. זאת אומרת היא נמצאת לה בחו"ל איפה שהוא, והיא פשוט עובדת בשביל ס' בתור החברה של א' .
ת. היא עוזרת לנו. כן".
מתוך החקירה של א.ג. , פרוטוקול הדיון מיום 8.1.12, בעמוד 627:
"עו"ד מייזליס: אני רוצה לדבר איתך על ת.ב. . ר' טען שאישה בשם ת.ב. יעצה וסייעה לחברת ס'. זה נכון?
ת. כן.
ש. ר' סיפר שהיא השתתפה בכנסים, זה נכון?
ת. היא השתתפה בכנס אחד. כן.
ש. איזה דברים ת.ב. עשתה עבור החברה?
ת. היא השתתפה בכנס, דיברה במקומי בשם החברה.
ש. בשם נציגה של חברת ס'?
ת. כן".
ובעמוד 632:
"ש. ... אני אומרת לך שת.ב.ש. שגרה בארה"ב שבעלה הוא נ.ש. וזו התמונה שלה, אומרת שלא שמעה מעולם על חברת ס', שלא עבדה בחברה הזאת לא יום ולא שנייה, שהיא לא מכירה את חברת ס' והיא אפילו לא יודעת לאיית את שם החברה. מה את אומרת על זה? אחת מכם משקרת.
ת. היא לא צריכה להגיד שהיא עובדת בחברת ס'.היא לא עבדה רשמית בחברת ס'
...
ש. אני אומרת לך שהיא אף פעם לא היתה באף כנס עבור חברת ס'. מה את אומרת על זה? נכון או לא נכון?
ת. לא נכון".
ולאחר ששמעה את הקלטת השיחה שבין התובעת לבין ת.ב., אמרה (עמ' 639 לפרוטוקול):
"היא באמת לא עבדה בס'. ואני אמרתי מלכתחילה. היא לא קיבלה כסף ולא שום דבר.
כב' השופטת: היא גם לא ידעה על הכנסים?
ת. היא היתה באיזשהו כנס שרשמנו אותה ואני חושבת שרשמנו אותה ובסוף היא לא הלכה, אבל רשמנו אותה שתלך".
ולעניין זה מתוך דבריה של ת.ב. עצמה, תחילה מתוך תמליל הקלטת השיחה בינה לבין התובעת (בימ"ש 63) - מיום 31.8.2011 בעמוד 9 לתמליל:
"... אני לא עבדתי בחברה הזאת מעולם, לא יום ולא שנייה, אני בחיים לא קיבלתי מהם שקל או אגורה ואני לא פגשתי אותה אם היו כנסים, אפילו בתור חברה לא ידעתי על קיומם, ככה שאם זה מה שנאמר עלי בבית משפט תחת שבועה ויבקשו ממני להגיד את האמת את תשמעי את מה שאמרתי עכשיו".
וכן מתוך עדותה, פרוטוקול הדיון מיום 28.4.12 בעמוד 721:
"... מתפקידי לעמוד פה ולהגיד אני ת.ב.ש. לא נכחתי במשרדים האלה, לא בנציגות של החברה, לא התראיינתי בחיים בתור מישהי שעובדת, לא מתנדבת, לא עזרתי להם לתרגם דברים, לא יודעת שום דבר חוץ מאיך נראה הבקבוק הכתום הזה, זו הפעם היחידה".
והדברים מדברים בעד עצמם. אין ספק שא.ג. עשתה שימוש בשמה של ת.ב. ובזהותה, וגם אם המניע לכך לא לחלוטין ברור - משלא ניתן כל הסבר המניח את הדעת לאותו שימוש, הן על ידי התובע, מנכ"ל החברה, והן ע"י א.ג. (למעט אמירה כי מדובר בטעות), יש לקבל את גרסת התובעת לעניין זה כי הדבר נעשה על מנת להסוות את עובדת היותה של א.ג. מועסקת בס'. אין צורך להרחיב כי די בכך, גם אם בענייננו ישנם אלמנטים מצטרפים נוספים כמפורט מעלה, על מנת להוכיח קיומה של הטעיה.
11. וכעת, להטעיה הנטענת, השנייה, והיא עבודתו של הנתבע ביחידה חשאית במוסד. טענת הנגד של הנתבע בעניין זה היא שהעניין כולו הינו פרי דמיונה הקודח של התובעת, אשר בחרה, לטענתו וממניעיה שלה לפרש את פעילותו ביחידה הצבאית בפיקוד העורף אליה הוא משתייך - כפעילות מבצעית מסוכנת במסגרת יחידה חשאית, ואף להתגאות בכך בקרב בני משפחה ומכרים. לתמיכת גרסתו הביא הנתבע לעדות את שליש היחידה שלו בפיקוד העורף.
וזוהי גרסתו של הנתבע, במילותיו הוא (מתוך חקירת הנתבע, פרוטוקול הדיון מיום 18.7.11 בעמוד 496):
"עו"ד מייזליס: האם זו טענתך, שאף אחד מהחברים שלך או מהקרובים לך לא שמע ממך על יחידה חשאית וסודית שאליה אתה מוזעק?
ת. זאת בהחלט טענתי.
...
עו"ד מייזליס: זאת אומרת, שאתה טוען שי' היא זו שבעצם המציאה את הנושא שאתה נעלם ומוזעק ליחידה.
ת. אני חזרתי ואמרתי מספר פעמים, גם ביום שעבר, אני הוזעקתי ויצאתי ליחידה בפיקוד העורף,
ש. לא, לא פיקוד עורף, אני מדברת על יחידה חשאית.
ת. הייתי סגן מפקד יחידה, מעולם לא דיברתי על יחידה חשאית.
ש. מצוין.
ת. ואני גם לא יודע מי יצר את הסיפור הזה".
אלא מאי?! ראשית, אני סבורה כי גרסת התובעת לעניין זה נתמכה בעדויות אמינות, מפיהם
של אנשים נטולי אינטרס אשר האמינו, כמו התובעת, ב"סיפור המוסד", מפיו של הנתבע בעצמו.
לדוגמא, מתוך דבריה של ב.ק. , אשתו של בן דודו המנוח של הנתבע (מתוך חקירתה, פרוטוקול הדיון מיום 22.5.11, בעמוד 52):
"אני מאמינה שבן אדם שעשה את כל מה שהוא עשה ורימה כמו שהוא רימה, הוא כנראה לא שם. כי אם הוא היה שם לא היה בבית המשפט פה. כי י' היתה אחריו גם בגלל הנושא הזה. אנחנו כולנו, גם בעלי העריץ אותו מאוד. הוא כל הזמן שיחק את המשחק, והוא שיחק משחק מעולה. כולנו נפלנו בזה.
ש. שהוא פעיל במערכת הביטחון.
ת. שהוא פעיל במערכת הביטחון.
ש. איזה סוג פעילות?
ת. ברמה כזאת שהוא היה מתקשר אלינו ומודיע לנו שהילדים שלנו לא יכולים ללכת לקניון, ולא היינו שולחים את הילדים לקניון. ברמה שביום העצמאות היה מספר לנו שאבישי ראש המועצה היה מתייעץ איתו על הביטחון של גני תקווה ושהוא היה על הגגות ועל, אנחנו האמנו לו. אין מה לעשות. זו האמת".
שנית, אני מתקשה להאמין לטענותיו של הנתבע בעניין זה. אני סבורה כי הגרסה שמדובר "ביחידה" כשם גנרי ליחידות כולן, ושלנתבע אין שליטה על הפרשנות הניתנת לדבריו, גם בהקשר זה, - היא מיתממת ובעיקרה מופרכת. הובאו בפני מספיק עדויות, גם של התובעת, אבל גם של אנשים חיצוניים שונים, ובפי כולם פזמון חוזר: כולם האמינו שהנתבע משרת ביחידה סודית ומבצעית. בנסיבות אלה, קשה עד בלתי אפשרי להאמין לטענה כי מדובר בהמצאה קולקטיבית, ובפיקציה שבה אין לנתבע יד ורגל.
12. בהנחה שהתובעת ויתרה בהסכם גירושין על חלק מזכויותיה הממוניות (מאחר וכידוע, על פי חוק יחסי ממון תשל"ג 1973 מגיעות לה מחצית מהזכויות בנכסים אשר נצברו בתקופת הנישואין), לפחות בכל הקשור בחברת ס', ולאחר שקבעתי כי היתה לתובעת טעות, הן בהיבט של משפחתו הנוספת של הנתבע והן בהיבט של השירות החשאי במוסד, ואף שהוטעתה בעניינים אלה, יש לבחון, בהתאם ליסודות העילות כמפורט במתווה מעלה, את הקשר הסיבתי בין הטעות לבין ההתקשרות בחוזה. ובמילים אחרות: האם הסיבה לוויתור הרכושי שלה במסגרת הסכם הגירושין, היא אמונתה הן ביושרו של הנתבע ומערכת היחסים הטובה ששררה ביניהם, והן בעובדה כי הנתבע מתנדב במוסד.
ההסבר שנותנת לכך התובעת, הינו כדלקמן (מתוך חקירת התובעת, פרוטוקול הדיון מיום
8.2.2011, בעמוד 63):
"עו"ד גולדנברג: למה ביקשת במהלך הגישור לראות את הניירת הזו?
ת. כי זה היה נותן איזשהו עוגן של אחיזה. באמת הסתמכתי רק על מה שר' אמר. האמנתי לו. האמנתי לו כל החיים. למה שאני לא אאמין לו כשאנחנו ניגשים להסכם גירושין, כשהכל בסדר? אני רוצה להדגיש יותר מזה. לו לא היו סיפורי יחידה, לו לא היתה מתגלה לי אחרי שנה וחצי משפחה נוספת, אז הסכם הגירושין כמו שחתמתי עליו, אני שלמה אתו. אני מוותרת שם, אני לא מקבלת את מה שמגיע לי, מתוך הערכה שבנאדם שמתנדב במוסד, שכל חיינו מותאמים למוסד, אני גם מוותרת, אולי בטיפשות היום בדיעבד, אבל אני מוותרת על החלק הזה מתוך אותם מניעים.
...
עו"ד גולדנברג: הוויתור שעשית זה בגלל שהוא היה במוסד או בגלל המשפחה האחרת?
ת. בגלל שהוא היה במוסד. אני לא ידעתי על משפחה אחרת".
ובעמוד 87:
"ש. למה צריך לוותר על נכס עסקי? מה זה קשור לפעילות במוסד בעצם, מה שאת אומרת, כל השנים את מכיסך מימנת את מדינת ישראל סלש משרד הביטחון. כי גם עשית ויתורים. גם עשית התאמות בחיים. וגם בהסכם הגירושין ויתרת לגיבור. זה מה שאת אומרת. תסבירי לי למה. מה הלוגיקה?
ת. הוא ראוי מעתם (צ"ל: "מעצם") התנדבותו במוסד, הוויתורים שהוא עושה כל החיים, כי הוא קם בלילות, כי הוא יוצא לימים, כי הוא לא עובד בזמן הזה. זה ראוי להערכה בעיני.
ש. אבל זה הדבר שפירק לך את הנישואין.
ת. נכון.
ש. המדינה הזאת והמבצעים בטוניס ובמלטה והשד יודע איפה. לא כעסת? אמרת שאת אוהבת אותו אפילו.
ת. נכון.
ש. לא כעסת? לא אמרת זה הגורם, זאת הבעיה שפירקה לי את הנישואין, אני עכשיו צריכה לעשות גם ויתורים כלכליים?
ת. לא חשבתי ככה באותה צורה.
ש. מה חשבת?
ת. מה שאני אומרת כל הזמן, שמלח הארץ הזה מספר לי סיפורים כל החיים והוא עושה ויתורים אדירים והוא חוזר מפעילויות סחוט וגמור וחולה לפעמים.
ש. שמענו את זה.
ת. אז אני מוותרת".
די אם אומר לעניין זה כי אני מאמינה לתובעת. כעולה ממסכת הראיות בתיק זה, התובעת חיה במהלך השנים מתוך ידיעה ואמונה כי בעלה הוא אדם מסוים: איש משפחה, בן זוג ואדם ערכי אשר מתנדב במסגרת יחידה חשאית לטובת ביטחון מדינת ישראל. אני מאמינה לתובעת כי אמונה זו היא שהובילה אותה לנהל את המו"מ לגירושין, בגישור, בצורה שבו נוהל, לרבות ויתורים, פשרות והליכה לקראת הנתבע. בנוסף, אין לי ספק באשר ל"יסודיות הטעות", דהיינו - אילו היתה מודעת לנעשה באמת - שהנתבע שיקר לה כל השנים באשר לפעילותו ב"יחידה" וכן על קיומה של משפחה נוספת מאישה אחרת, היתה נוהגת אחרת ותובעת את זכויותיה במלואן. אין חולק כי הגישור היה ממושך יחסית (התנהל במשך כשנה). בנוסף, ברור כי התובעת בדקה את מצבה, ואף התייעצה עם מומחים (לרבות עו"ד) טרם החתימה על ההסכם. התובעת בעצמה אומרת בפה מלא כי לו המציאות היתה תואמת את המצג שהוצג לה, היתה שלמה עם הכתוב בהסכם, ולא מערערת עליו. אלא, שהגישור כולו וההתייעצויות והבדיקות התנהלו תחת המעטה של מצג השווא שהציג לה הנתבע, מאחורי מסכת השקרים והתעתועים, ובמצב שכזה, כאשר התובעת לא מודעת לסיטואציה האמיתית, הרי שאין כל תועלת בהתייעצויות ובהתלבטות, ארוכה ככל שתהיה. לפיכך, אני סבורה כי די בגרסתה של התובעת על מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין המצג שהניח הנתבע בפני התובעת, במהלך שנים, לבין הסכם הגירושין ותוכנו, לרבות הויתורים שבו.
13. היסוד האחרון שיש לבדוק הינו "ידיעת הצד השני". גם יסוד זה מתקיים, מאחר והנתבע הוא שהקים משפחה נוספת במקביל, וכפי שהוכח הוא אף זה שדאג לטפח את הסברה שהוא פעיל ביחידה חשאית בקרב משפחה ומכרים.
14. לאור כל האמור והמפורט, אני מקבלת את החלק בתביעה בו עותרת התובעת לביטול החלקים הממוניים בהסכם הגירושין, ומבטלת בזאת את הפרק בהסכם הגירושין מיום 31.1.2007, הנמצא תחת הכותרת "החברה".
15. בחלקה השני של התביעה, וכמפורט מעלה בטענות התובעת, נתבע פיצוי נזיקי מכוח פקודת הגירושין, בסך של 14,078,712 ש"ח (בתוספת ריבית והצמדה) בגין: מחצית שווי המניות שהיו רשומות על שמו של הנתבע במועד החתימה על ההסכם בסך של 12,354,000 ש"ח; מחצית מחלקו של הנתבע בכספים שמשך מהחברה בין 2005 ועד למועד החתימה על ההסכם ב- 2007 בסך של 550,000 ש"ח; מחצית מחלקו של הנתבע בבית שנרכש על ידו ועל ידי א.ג. בסך של 1,123,000 ש"ח; מחצית מהקופה שנפדתה בפניקס בסך של 49,712.5.
בנוסף, התובעת מבקשת לקבוע כי נגרמו לה נזקים ממוניים נוספים שאינה יכולה לאמוד כגון כספים נוספים שהוברחו אל א.ג. במשך חיי הנישואין;
וכן לפסוק פיצוי בגין נזקים נפשיים, בסך של 200,000 ש"ח ואישור לפיצול סעדים בתביעה הנזיקית.
16. אני סבורה כי התקיימו בענייננו יסודות עוולת התרמית.
יסודות עוולת התרמית מנויים בסעיף 56 לפקודת הנזיקין:
"תרמית היא היצג כוזב של עובדות בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא אכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו, וסבל על ידי כך נזק ממון".
בע"א 614/84 ספיר נ' אשד , פ"ד מא (2), 225, אמר כב' השו' שמגר בעמ' 239-240:
"חמישה יסודות נדרשים על מנת שעוולת תרמית תתקיים: (א) היצג כוזב של עובדה (ב) היעדר אמונה באמיתות ההיצג (ג) כוונה שהתובע יוטעה על ידי ההיצג, ויפעל בהסתמך עליו (ד) התובע הוטעה ופעל על סמך טעותו (ה) התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך ההיצג".
ר' גם: ע' בר שירה, "התרמית", דיני הנזיקין - העוולות השונות (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר).
פקודת הנזיקין אינה דורשת לרוב, כי הניזוק יסבול נזק ממון, כדי שתקום העוולה; ואולם, עוולת התרמית הינה אחד החריגים, ונדרש כי הניזוק יסבול נזק ממון דווקא, תוך שהכוונה פורשה כנזק רכושי, להבדיל מנזק בלתי רכושי, שאיו ניתן לשומה בכסף (ר' ג' טדסקי, י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית , (מאגנס, מהדורה שנייה 175, 1976)).
מידת ההוכחה הנדרשת מן התובע בעוולת התרמית הינה מרובה יותר מן הנדרש כרגיל בתביעות אזרחיות (ר': ע"א 614/84 ספיר נ' אשד , פ"ד מא (2), 225). וכן, בית המשפט היושב לדין בהליך אזרחי ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל דין מרמה. היסוד הנפשי של כוונה להטעות אף הוא צריך להתקיים בעילת תרמית, והוכחתו של יסוד זה גם היא על התובע (ע"א 400/86 עיזבון קריגר נ' קריגר , פ"ד מב(4), 500).
כשאנו בוחנים את יישום עובדות המקרה וקביעותיי כמפרט מעלה, ניתן למצוא כי התקיימו היסודות כדלקמן:
היצג כוזב של עובדה - הנתבע הניח בפני התובעת תשתית עובדתית כוזבת;
העדר אמונה באמיתות ההיצג - הנתבע מעולם לא התנדב או עסק בפעילות ביטחונית מכל סוג שהוא;
כוונה שהתובע יטעה ע"י ההיצג - הוכח כי מטרת הצגת מצג השווא של הנתבע כלפי התובעת היה על מנת להטעותה ולהסתיר ממנה את חייו הכפולים;
התובע הוטעה ופעל על סמך טעותו - התובעת רכשה אמון רב והערכה כלפי הנתבע על בסיס המצג שהניח בפניה ופעלה על פיו, הן במהלך הנישואין והן כאשר חתמה על ההסכם וויתרה על זכויותיה ;
התובע סבל נזק ממוני עקב פעולתו על סמך המצג - התובעת ויתרה במסגרת הסכם הגירושין על זכויותיה בחברה מכוח הנישואין ובמקום לקבל זכויות בגובה 50%, קיבלה 15% בלבד.
17. משקבעתי כי התקיימו יסודות העוולה יש לפסוק את אומדן הנזק. כידוע, את אומדן הנזק יש לחשב על פי נזקים בלתי ממוניים, ונזקים ממוניים.
נזק ממוני -
יאמר מראש, איני מתכוונת לפסוק "פיצויים" או סכומי כסף בגין "נזקים ממוניים" - שווי הרכוש אשר היה לצדדים במועד הגירושין, משאיני סבורה כי מהותית מדובר בתביעה נזיקית אלא בתביעה לאיזון משאבים לפי חוק יחסי ממון תשל"ג 1973. אין מקומה של תביעה שכזו במסגרת תובענה לביטול ההסכם, או במסגרת תביעה נזיקית אלא, לאחר שהחלקים הרלוונטיים בהסכם בוטלו, בתביעה נפרדת לאיזון משאבים, כדין, בה יידון הנושא כולו על כל היבטיו, וזהו האפיק אשר יש למצות.
נזק בלתי ממוני-
לעניין אופן אומדן הנזק - בנסיבות כגון דא אני סבורה כי גם בהעדר ראיות על נזק ממשי (ועל אף שהמטפלת אשר טיפלה בתובעת בסמוך למועד בו נודע לה על התרמית ומצג השווא של הנתבע נתנה תצהיר ואף נחקרה), ולאור כל האמור מעלה - יש לפסוק פיצוי מוערך עבור נזק כללי (לעניין זה ר': ע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה , תק- על 95(1), 1218; תמ"ש 20673/04 ב.מ נ' ב.ה.א (טרם פורסם)). התובעת עתרה למספר ראשי נזק לא ממוניים, והגם שהם אינם ניתנים למדידה או לכימות כספי ממשי, ברי כי נזקים אלה נגרמו לתובעת.
אני סבורה כי יש לפסוק סכום פיצוי לתובעת, כזה אשר ישקף את סבלה ואני אומדת את הפיצוי לתובעת בגין נזקים לא ממוניים בסך של 200,000 ש"ח, כמבוקש.
18. תמ"ש 6772/07
טענות התובע
תביעה זו לא התבררה עד תומה. הנתבעת כלל לא נחקרה על גרסתה ומועד לחקירתה לא נקבע. היה מקום לאפשר לתובע לחקור את הנתבעת בחקירה נגדית על העדר גרסתה.
בתביעה זו עתר התובע לחיוב הנתבעת בהשבת כספים שהלווה לה במועדים שונים, לבקשתה, לאחר שאושר ביניהם הסכם גירושין. התובע טוען כי את ההלוואות הנ"ל נתן לנתבעת בארבעה אופנים: משיכות מחשבון הבנק שהיה בעבר משותף, מימון הוצאות טלפון נייד, הלוואה ספציפית לצורך נסיעה לחו"ל וכן הלוואות כספיות ישירות שהועברו לחשבון הבנק שלה. בנוסף עתר התובע לחייב את הנתבעת בהשבת מחצית מיתרת החוב שהיתה בחשבון המשותף במועד אישור הסכם הגירושין, אולם בהמשך התברר כי יתרה זו כוסתה מכספי פדיון קופ"ג של התובע תוך שנערכה בין הצדדים התחשבנות, לכן בפועל שילמה הנתבעת את חלקה ביתרת החוב שהיתה במועד אישור הסכם הגירושין בחשבון המשותף.
כפי שעולה מהסכם הגירושין, הסכימו הצדדים לערוך התחשבנות עתידית ביחס לזכויות ממוניות באופן שהנתבעת עתידה היתה לקבל זכויות הקשורות לחברת ס' שבה התובע הוא בעל חלק מהמניות, באופן שהצדדים צפו התחשבנות כספית עתידית. על רקע זה לא דאג התובע מפני אי השבת הכספים נשוא תביעה זו.
בכתב ההגנה הודתה הנתבעת בקבלת חלק מהכספים שנטענו ע"י התובע, אך טענה כי התביעה הוגשה נגדה רק משום שהקדימה ותבעה לבטל את הסכם הגירושין. טענה זו נסתרה מנספח א לתצהיר התובע: מכתב ששלח לנתבעת שנה לפני הגשת תביעותיה ובה הוא דורש ממנה לצאת מהחשבון המשותף ולהפסיק למשוך ממנו כספים.
הנתבעת טענה כי הפירוד בין הצדדים נבע מכורח הנסיבות, הכחישה שהכספים שקיבלה לאחר הגירושין ניתנו כהלוואה אלא נבעו מהמשך שיתוף כלכלי, וכן טענה כי כספים שניתנו לה היו בגין מזונות בנותיהם של הצדדים. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מפורט הכולל אסמכתאות ובו הגיב לטענות הנתבעת כפי שהועלו בכתב הגנתה. הנתבעת מצידה הגישה תצהיר עדות מתחכם ובו חזרה על כתב ההגנה בגוף ראשון, ללא גרסה ותוך הכחשות סתמיות. טענות הנתבעת אשר מאשרת את קבלת הכספים הנטענים מהווה טענות מסוג "הודאה והדחה" ומעבירות למעשה את נטל הראייה אליה.
התובע לא נחקר כלל אודות טענות שנטענו בתביעה ובתצהיר העדות הראשית שלו, כגון: הטענה כי הנתבעת ביקשה מהתובע אחרי הגירושין להמשיך ולפעול בחשבון המשותף, והוסכם כי משיכות אלה ייחשבו כהלוואה אותה תשיב בהתחשבנות עתידית האמורה להתבצע ע"פ הסכם הגירושין; התובעת משכה מהחשבון המשותף סכומים בסך כולל של 92,919.11 ש"ח בכרטיסי אשראי וכן צ'קים בסך 34,830 ש"ח; הנתבעת ביקשה מהתובע לשלם את חשבונות הטלפון הנייד שלה בסך כולל של 4,046.20 ש"ח; הנתבעת ביקשה מהתובע הלוואה לשם מימון נסיעה לחו"ל לחופשה פרטית בסך של 15,413.08 ש"ח; הנתבעת ביקשה מהתובע הלוואות אותן ביצע בהעברות בנקאיות לנתבעת בסך כולל של 42,271 ש"ח.
התובע פרש בתצהיר העדות הראשית גרסה החוזרת על האמור בכתב התביעה ואף מרחיבה אותה, לרבות אסמכתאות, בהתייחס לטענות הנתבעת בכתב ההגנה. למשל טען כי ההתחשבנות שנערכה בין הצדדים בעת שכספי קופה"ג של התובע נפדו לחשבון המשותף מעידה על כך שהכספים ניתנו כהלוואה ולא כמתנה.
התובעת בחרה שלא לחקור את הנתבע לגבי טענותיו המפורטות ובמסמכים. משמעות הימנעות זו היא הודאה.
באשר לטענה כי הכספים ניתנו במתנה, לאור יחסי האמון והידידות ששררו בין הצדדים, טען התובע כי לא ניתן לומר על יחסי הצדדים עובר לגירושין היו יחסי אמון וידידות. בפן המשפטי כבר נקבע כי כאשר צד מעביר למשנהו כספים, גם ללא קיום מסמך בכתב וגם ללא ראייה כלשהי להשבה על חשבון, עדיין רשאי הצד הטוען להלוואה להוכיח כי בהלוואה מדובר, ולעשות זאת בכל אמצעי הראייה הקיימים, ולאו דווקא בראיות בכתב.
מעבר לכך שהנתבעת ויתרה על חקירת התובע בהקשר לסוגיה האם הכספים ניתנו כמתנה או כהלוואה, הרי מבחני הפסיקה והשכל הישר מחייבים את המסקנה המתבקשת כי כספים אלו לא היו בגדר "מתנה". לתובע לא היתה סיבה עניינית לתת לנתבעת מתנות לאחר הגירושין שהתנהלו על רקע חשדני, בגישור ממושך, בו התייעצה הנתבעת עם שלל גורמים חיצוניים. בנוסף, הצדדים ערכו התחשבנות עד הגרוש האחר' ביחס לכניסת כספי קופה"ג של התובע לחשבון המשותף. הרבה יותר הגיונית היא הגרסה שמדובר היה בהלוואה שהיתה אמורה להיות מוחזרת על ידי הנתבעת בהמשך.
הטענה כי חלק מהכספים שניתנו לנתבעת היו ע"ח מזונות הבנות היא טענה המודה למעשה בקבלת הכספים והינה מסוג הטענות של הודאה והדחה. טענה מסוג זה חייבת בפירוט, אלו כספים ניתנו לה כמזונות הבנות ואלו ניתנו עבורה. דבר זה לא נעשה.
19. טענות הנתבעת
משך כל התקופה שלגביה הגיש התובע את תביעתו, המשיכו בני הזוג לנהל חשבון בנק משותף, הזרימו לתוכו את כספם, הוציאו כספים מתוך החשבון בחופשיות ומכוח יחסי אמון, ומנגד התובע לא שילם מזונות עבור בנותיו. משכך, התביעה כולה מחוסרת כל בסיס משפטי או חוזי, שכן היא איננה נובעת או נתמכת בהסכם הגירושין והיא מנוגדת להתנהגות הצדדים, המהווה חוזה בהתנהגות.
ההלכות המשפטיות הבהירו כי מדיניות משפטית ראויה לא תאפשר לבן זוג לבוא בדיעבד ולטעון שכספים שניתנו או הוצאו מחשבון משותף, מהווים בעצם הלוואה, ולא תתאפשר התחשבנות או פנקסנות מסוג זה.
הראיות שהוצגו מוכיחות כולן כי אין מדובר בהלוואה, כי אם בשיתוף כלכלי שנבע מתוך יחסי ידידות ואמון שנותרו בין השניים גם לאחר שהתגרשו. כשם שאין הנתבעת רשאית להתכחש להסדר זה ולדרוש תשלומי מזונות רטרואקטיבית, כך אין התובע רשאי לטעון להלוואה יש מאין.
התנהגויות שני הצדדים מוכיחות כי גם לאחר הפירוד המשיכו הצדדים לנהוג בשיתוף רכושי ובאמון מלא: הצדדים חתמו יחד על חוזי שכירות עד לסוף שנת 2007, שכר הדירה שולם מהחשבון המשותף, הצדדים בילו יחד בתקופת הפירוד והתארחו אצל חבריהם, הצדדים נסעו לחופשה רומנטית לצימר.
עצם העובדה שעד לסוף 2007, בני הזוג אף לא הפרידו את החשבון המשותף והמשיכו להתנהל בו כבעבר, מוכיח ששררו ביניהם יחסי אמון, ולא יחסים של לווה ומלווה. חוסר ההתחשבנות באה לידי ביטוי בהתנהגות הצדדים. כך למשל בעוד שהוסכם בהסכם הגירושין שתשלומי הביטוח הלאומי יועברו לידי הנתבעת בלבד, הם הוזרמו לחשבון המשותף שבו השתמשו הצדדים.
רק חצי שנה לאחר שהנתבעת הגישה את תביעתה לביטול הסכם הגירושין, הוגשה התביעה דנן ניסיון להלך על הנתבעת אימים וכדי שתוותר על זכויותיה מכוח הנישואין.
בסיכומיו מבקש התובע מביהמ"ש להפוך את נטלי ההוכחה, כך שהנתבעת היא זו שתצטרך להוכיח שהכספים לא ניתנו לה כהלוואה. ואולם, המצב המשפטי הינו הפוך: על תובע להוכיח את תביעתו בכלל, ואת שתי טענותיו העיקריות בפרט: האחת - הוכחת הסכומים אותם תובע, והשנייה - הוכחת הטענה שהכספים ניתנו כהלוואה. התובע לא עמד בנטל ההוכחה לגבי אף לא אחד ממרכיבי תביעתו. יתרה מזו, הנתבעת הוכיחה את כל טענותיה בכתב ההגנה.
חובת ההוכחה מוטלת על התובע מכוח הכלל "המוציא מחברו עליו הראייה". הנטל מוטל על התובע במקרה דנן גם מכוח "החזקה ההפוכה" הקיימת בדיני המשפחה והיא שההעברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה. על כן טענת התובע בסיכומיו שטענת המתנה הינה בבחינת "הודאה והדחה" הינה שגויה, שכן יש לבחון טענה זו באספקלריה של דיני המשפחה הקובעים ממילא "חזקת מתנה" שעל התובע לסתור.
הוכח שעסקינן בבני זוג שהיו נשואים משך 18 שנים במהלכן גידלו 3 בנות. הוכח שאף גירושי הצדדים נעשו על רקע חברי וידידותי ומתוך תחושת אמון, ועובדה שהצדדים המשיכו להתנהל מתוך חשבון בנק משותף משך כשנה לאחר החתימה על הסכם הגירושין. הוכח ע"י עדים רבים שבין הצדדים שררו יחסי אמון כשל בעל ואישה ממש, גם בעת הגירושין. תוכן הסכם הגירושין עצמו מלמד על כך שנחתם מתוך יחסי אמון בין הצדדים ולוקח בחשבון כי יחסים אלו ישררו ביניהם גם לאחר הגירושין.
התובע לא עמד בנטלים המוטלים עליו: נטל השכנוע, נטל הבאת הראיות והנטל לסתירת חזקת המתנה. טענתו של התובע כי ביהמ"ש לא אפשר לו להוכיח תביעתו הינה עזת מצח ועומדת בסתירה גמורה להתנהלות התובע עצמו. משך כל ההליך המשפטי התובע התייחס לדיוני ההוכחות כמתקיימים גם בנוגע לתביעתו שלו.
התובע לא הציג ולו ראייה אחת להוכחת הטענה שהכספים ניתנו לנתבעת כהלוואה. הפסיקה קבעה שעל הטוען לטענת הלוואה בין בני משפחה קיימת חובת הוכחה מוגברת. התובע לא הציג כל ראיה בכתב או כל ראיה אחרת המעידה על הסכם הלוואה בין הצדדים. כל שטוען לו התובע הוא שבהסכם הגירושין הסכימו הצדדים לערוך התחשבנות עתידית ביחס לזכויות ממוניות עם קבלת חלקה של הנתבעת בחברה. ואולם, התובע אינו מפנה לאף סעיף בהסכם הקובע את שטוען לו, ולא בכדי. ההסכם אינו כולל כל התחשבנות בגין הוצאות כספים עתידיות שיועברו בין הצדדים לאחר חתימת ההסכם. ההסכם כולל אך התחשבנות ממונית הצופה פני עבר לגבי הרכוש שנצבר במהלך הנישואין. ההתחשבנות הממונית היחידה הצופה פני עתיד הינה בגין מזונות הבנות. מכאן, שההסכם אינו יכול להוות כל בסיס לטענת ההלוואה של התובע.
התובע לא מציג כל ראייה להוכחת הסכומים אותם הוא תובע. מאחר שמדובר בתביעה כספית, די בכך כדי להביא לדחיית התביעה כולה. התובע לא הציג כל הוכחה שהסכומים אותם הוא תובע נמשכו דווקא ע"י הנתבעת. התובע מצרף טבלה שנערכה על ידו, המרכזת משיכות מתוך חשבון הבנק המשותף, מבלי שהוא מוכיח מי מהצדדים ביצע אילו משיכות מהחשבון.
ההמחאות בגינן מבקש התובע החזר מהנתבעת ניתנו מראש, ע"י הצדדים לצד שלישי, עוד בחודש נובמבר 2006, טרם החתימה על הסכם הגירושין שנחתם בשנת 2007 ועוד בזמן הנישואין של הצדדים. אילו היתה כוונת הלוואה לגביהן, חזקה על הצדדים שהיו קובעים זאת באופן מפורש בהסכם הגירושין. העובדה כי ההסכם שותק לגבי כספים אלו, מעידה יותר מכל כי לא ניתנו כהלוואה.
הסכם השכירות עליו חתמו הצדדים עבור שנת 2006 ו -2007 מעיד על יחסי האמון והידידות ששררו בין הצדדים, גם בתקופת הפירוד שלהם, יחסים שאפיינו גם את התקופה שלאחר הגירושין ועד לגילוי הנתבעת אודות חייו הכפולים של התובע. בניסיון נואש להפריך עובדה זו, התובע מעלה את הטענה הסתומה שחתם על הסכם השכירות מאחר שהנתבעת היתה אם חד הורית. אין בטיעון בלתי אמין זה כדי להסביר מדוע התשלום נעשה מחשבונם המשותף של הצדדים, וודאי שאין בו כדי להקים יש מאין חובת החזר הלוואה.
התובע לא הצליח לייחס סכומים מסוימים, שלטענתו הוצאו בכרטיסי אשראי, לנתבעת דווקא, שכן לא צורפו דפי בנק המוכיחים התאמה לסכומים שפורטו ע"י התובע, ובכל מקרה, לא הוכחו הוצאות הנתבעת במובחן מהוצאות עבור בנות הצדדים, שהתובע התחייב בתשלום מזונותיהן ולא שילם בתקופה האמורה.
התובע לא הוכיח שהמשך תשלום הטלפון הנייד של הנתבעת, שהמשיך להיות משולם מחשבון החברה, היה בגדר הלוואה לנתבעת. ראשית, הנתבעת מעולם לא ביקשה מהתובע שחשבון הטלפון שלה ימשיך להיות משולם מחשבון החברה, והדבר נעשה במסגרת אותה התנהלות משותפת וחברית ששררה בין הצדדים לאחר הגירושין. שנית, התובע לא נשא בתשלומי הטלפון הנייד, אלא החברה, ומכיוון שמדובר באישיות משפטית נפרדת שאינה מופיעה כתובעת בתביעה זו, לא ניתן לתבוע סכום זה. יתרה מזאת, תשלום הטלפון הנייד של הנתבעת נעשה מתוך חשבון החברה, בתקופה שהנתבעת רשומה כבעלת מניה בחברה. האמור מהווה ראייה לכך שכל עוד לא חתמה הנתבעת על ויתור על המניה לטובת התובע, התובע המשיך לנטוע בה תחושת אמון ושיתוף.
התובע טען כי הלווה לנתבעת כספים לצורך נסיעה פרטית שלה לחו"ל, כאשר הוא מכחיש בתוקף כי מדובר בחופשה לחו"ל של הנתבעת עם הבנות. התובע לא הצליח להוכיח רכיבי קיומה של הלוואה וגם הנתבעת צרפה לכתב הגנתה מכתב מחברת "מדרפט ישראל" המעיד שהנסיעה שהוזמנה דרכם לחו"ל, היתה עבור הנתבעת והבנות.
טענת התובע כי הלווה לנתבעת כספים על דרך של העברות בנקאיות לא הוכחה כלל, ואף הסתברה כבלתי נכונה. התובע צירף כנספח לתביעתו טבלה ערוכה על ידו, ללא אסמכתאות ובה פירוט של תאריכים אקראיים שבהם לטענתו ביצע העברות בנקאיות לטובת הנתבעת. חלק מההעברות המצוינות בטבלה מעולם לא הועברו לידי הנתבעת.
גם כספים אשר הועברו לנתבעת ו/או עשתה בהם שימוש מתוך החשבון המשותף, ככל שעשתה, מעבר לכך שלא הוכחה קיומה של הלוואה, ממילא סכום המזונות שהיה חייב התובע להעביר לידי הנתבעת היה גבוה בהרבה מסכומים אלה. הנתבעת אינה טוענת לקיזוז בגין מזונות הבנות, אלא שאי תשלום המזונות ע"י התובע היה תוצאה של המשך ההתנהלות השיתופית של הצדדים לאחר הגירושין, וכפי שהנתבעת לא תובעת את המזונות רטרואקטיבית, כך גם התובע אינו יכול לטעון כעת להלוואה, בדיעבד.
הוכח בפני ביהמ"ש, כי לא זו בלבד שאין ממש בטענות התובע כי הסכם הגירושין מעיד על מתן ההלוואה, אלא בחוסר תום לב של ממש, התובע הפר ומפר באופן שיטתי את הסכם הגירושין עליו הוא מבסס טענותיו. התובע טוען כי הצדדים קבעו שתיערך התחשבנות עתידית בגין החיוב בכספים מיד עם קבלת זכויותיה של הנתבעת בחברה על פי הסכם הגירושין. סעיף זכויות הנתבעת בחברה לא כולל כל הוראת התחשבנות עתידית. בנוסף, התובע הפר את כל ההוראות הכרוכות במימוש זכויותיה של הנתבעת בחברה באופן שמנע ממנה את זכויותיה: התובע לא דיווח לנתבעת אודות זכויותיו הכספיות, הסתיר ממנה כספים שפדה והתחמק מחלוקתם, והכל בניגוד לס' 7 בהסכם הגירושין. כך, הודה הנתבע בחקירתו כי לא הצהיר על קיומו של חשבון בבנק איגוד וכן כי העביר כספים שפדה לגב' א.ג.. בהתאם לס' 7 להסכם, על התובע לשלם לתובעת סכום כסף בשווי 15% ממניות החברה, ואף ליתן לנתבעת דיווח בגינו. ואולם, עד היום התובע לא עשה כן, וגם סירב לשתף פעולה עם מעריך החברה וסיכל את ביצוע הערכת השווי. התובע נקט בהסתרת מידע מפני הנתבעת וגם עבר דירה בניגוד להתחייבותו בסעיף 4 להסכם הגירושין, ואינו משלם לנתבעת עבור חופשות עם הקטינות כקבוע בס' 5 ח להסכם ואף אינו מודיע לנתבעת כאשר הוא נוסע לחו"ל, הכל בניגוד להתחייבויותיו בהסכם. התובע אף חדל מלשלם את מזונות בתו החיילת, תוך שהוא מפר את הקבוע בהסכם.
בתקופה שבגינה הוגשה התביעה דנן, התובע כלל לא שילם את מזונות בנותיו, בניגוד לקבוע בהסכם. על כן, גם אם היה מנגנון המעיד על הלוואה, לא יכול התובע לאחוז במקל משני קצותיו - גם להסתמך על ההסכם וגם להפר אותו ולא לקיים את חיוביו מכוחו. התנהלות זו מטילה על התובע השתק שיפוטי.
20. דיון
אני סבורה כי התובע לא הוכיח את טענותיו - כי הכספים שהועברו לנתבעת לאחר הגירושין היו הלוואה, אשר כעת עליה להחזיר.
אסביר דבריי;
כאשר מדובר בהעברת כספים בין קרובים, כבענייננו - כבר נקבע מחד גיסא כי על הצד הטוען להוכיח כי המדובר בהלוואה, יכול להוכיח זאת בכל אמצעי הראייה הקיימים ולאו דווקא בראייה בכתב, או באמצעות הסכם הלוואה (ר': בש"א (כ"ס) 1970/03 טויזר עופר נ' טויזר אורית (פורסם במאגרים המשפטיים), תמ"ש (ת"א) 1666-01-12 ל' נ' ע' (פורסם במאגרים המשפטיים)).
אולם מאידך גיסא, נקבע גם כי כאשר מדובר ביחסי משפחה, קיימת חזקה (הניתנת לסתירה) כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה (ר' תמ"ש (ת"א) 87606/99 ל.ח. נ' ל.מ (פורסם במאגרים המשפטיים)). יש להדגיש כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר טבעי להניח שמדובר במתנה, כמו יחסים שבין הורים לילדים, והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעביר לנעבר מתנה.
אני סבורה כי לאור מערכת היחסים בין הצדדים אף לאחר הגירושין ולאור כל שפורט מעלה בדבר מערכת היחסים ביניהם, וגם אם הצדדים היו בסמוך לגירושיהם, אולם היו נשואים משך שנים רבות, גידלו שלוש בנות וניהלו משק בית משותף, ואף נשארו במערכת יחסים טובה, לפחות לתחושת הנתבעת, אשר התבטאה גם בתקופת הפירוד בלינה לסירוגין של הנתבע בבית ולאחר הגירושין באי הפרדת החשבון המשותף, בנסיעות משותפות ובביקורים אצל בני משפחה וחברים, ניתן לומר בענייננו כי התקיימה החזקה לפיה הכספים שנמשכו על ידי הנתבעת מהחשבון המשותף, או אלה שניתנו לה על ידי הנתבע - היו בגדר מתנה ולא הלוואה.
יתרה מזאת, התובע לא הביא כל ראייה משמעותית הסותרת את החזקה הזאת, משאין מחלוקת כי לא נחתם בין הצדדים כל מסמך בכתב בנידון ואף לא הוכחה התחייבות אחרת, בין בעל פה ובין בהתנהגות, להחזיר את הכספים המדוברים.
לפיכך, אני סבורה כי תביעה זו הוגשה על ידי התובע כסוג של "תביעת נגד" לתביעתה של הנתבעת וכי תביעה זו לא היתה מוגשת אלמלא מצא הוא את עצמו בנעליו של הנתבע בתביעה לביטול ההסכם.
בנסיבות אלה, התביעה נדחית.
21. סוף דבר
בתמ"ש 6771/07 אני מקבלת את התביעה לביטול הסכם הגירושין, כמפורט בס' 14 לפסק הדין.
כמו כן אני פוסקת לטובת התובעת פיצויים נזיקיים בגין נזק לא ממוני אשר נגרם לה, כמפורט בס' 17 לפסק הדין. סך זה ישולם בתוך 30 יום, ולאחר מכן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.
אני דוחה את התביעה נשוא תמ"ש 6772/07.
הנתבע יישאו בהוצאות התובעת בהליכים אלה בסך של 50,000 ש"ח. הסכום יישא ריבית והצמדה כחוק, עד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תסגור את תמ"ש 6771/07 ו - 6772/07 וכן תשלח עותקי פסק הדין לב"כ הצדדים, עו"ד גולדנברג ועו"ד מייזליס.
ניתן היום, א' כסלו תשע"ד, 04 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.
ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים ופרטים מזהים.