פסק דין העוסק בתובענה לפירוק שיתוף בדירת מגורים

בפני תובענה לפירוק שיתוף בדירת מגורים ברחוב XXX באשדוד (להלן: "דירת המגורים" ו/או "הדירה"), אשר הוגשה ע"י התובעת כנגד הנתבע.

תמצית העובדות

1. הצדדים הינם בני זוג לשעבר אשר נישאו זל"ז ביום 3.3.1999, והתגרשו זמ"ז ביום 12.11.2019.

    

2. במהלך נישואיהם נולדו לצדדים ארבעה ילדים משותפים:

    

   • XXX, כבת 24 שנה ושבעה חודשים כיום.

   • XXX, כבת 22 שנה ושלושה חודשים כיום.

   • XXX (קטינה), כבת 17 שנה ותשעה חודשים כיום.

   • XXX (קטין), כבן 15 שנה כיום.

      

3. הצדדים הינם בעלי הזכויות במשותף בדירת מגורים ברח' XXX באשדוד, ובדירה זו התגוררו הצדדים יחדיו עם ילדיהם עד סמוך לגירושיהם.

    

4. ביום 25.8.2019 חתמו הצדדים על הסכם גירושין, אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית משפט זה (כב' השופטת ע. אלפסי) ביום 5.9.2019 במסגרת תיק י"ס 31827-04-19 (להלן: "הסכם הגירושין").

    

5. במסגרת הסכם הגירושין נקבע שהנתבע יעזוב את דירת המגורים ויימנע מלהיכנס אליה, אלא בתיאום מראש ובאישור בכתב מהתובעת (סעיף 26 להסכם הגירושין). כן הוסכם שהצדדים יישאו בשווה בתשלום החזרי המשכנתא הרובצת על דירת המגורים עפ"י המתווה המפורט בסעיף 28 להסכם הגירושין.

    

6. בסעיף 29 להסכם הגירושין נקבע שפירוק השיתוף בדירה יבוצע רק בהגיעו של אחרון ילדיהם הקטינים לגיל 21 שנה (היינו הבן XXX אשר ימלאו לו 21 שנה ביום 6.7.2030), ועד למועד זה תינתן לתובעת והילדים הזכות להתגורר בדירה.

    

7. ביום 12.6.2022 הגישה התובעת תובענה כנגד הנתבע במסגרתה עתרה להורות על ביטול הסכם הגירושין. בהחלטה שניתנה ביום 2.5.2023 נעתרתי לבקשת התובעת להגשת כתב תביעה מתוקן. כתב התביעה המתוקן כנ"ל הוגש ביום 4.5.2023, ובמסגרתו עתרה התובעת להורות על פירוק השיתוף בדירת המגורים חרף הוראות הסכם הגירושין, וזאת על יסוד הוראות סעיף 37(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין").

    

8. כלל הניסיונות שנעשו להביא את הצדדים לידי הסכמות אשר ייתרו את הצורך בניהול התובענה העלו חרס, וביום 9.4.2024 התקיים דיון הוכחות במהלכו נשמעו עדויות הצדדים, ובסיומו ניתן צו להגשת סיכומי הצדדים בכתב.

    

   עיקר טענות התובעת

9. הנתבע מתעמר בתובעת וממרר את חייה, הסית את ילדיהם של הצדדים כנגדה, וכתוצאה מכך היא הפכה להיות מושא להתקפותיהם ובת ערובה בביתה שלה עת היא נאלצה ללון בסלון הבית לאחר שהילדים הם שעושים שימוש בחדרי הבית- לרבות חדר השינה של התובעת.

    

10. הנתבע עושה שימוש פסול בילדיהם הבגירים של הצדדים, שהינם עושים דברו. כתוצאה מכך הילדים- או מי מהם- פועלים כשלוחיו של הנתבע, וחייה של התובעת במחציתם בדירה הפכו לבלתי אפשריים. בין היתר הילדים אינם מאפשרים לתובעת לעשות שימוש בחניות הצמודות לדירה, השתלטו על חדרי הדירה ודחקו את התובעת ללון בסלון באופן שאינו מאפשר לה לחיות באופן תקין וסביר בביתה שלה.

     

11. חרף הוראות הסכם הגירושין, הנתבע נוהג להגיע לדירת המגורים גם שלא בהסכמת התובעת, נוהג לשלוח לתובעת הודעות משתלחות ופוגעניות, מתערב בניהול השוטף של הבית ולוחץ על התובעת למען תעזוב את הדירה- וזאת הן במישרין והן בעקיפין.

     

12. התובעת טענה בנוסף שמצבה הבריאותי הינו בכי רע והיא נזקקת גם לטיפול פסיכולוגי, וחרף מצבה נאלצת לעבוד בשתי עבודות- וזאת בזמן שהנתבע מתגורר בבית במושב XXX ועסוק בעיקר בחרחור מריבות בינה ובין הילדים או מי מהם, מחיקת דמותה ההורית בעיניהם, והסתתם הקשה כנגדה.

     

13. כל אלה מקימים לשיטת התובעת נסיבות מיוחדות המצדיקות שימוש בסמכות הקנויה לבית המשפט מכח הוראות סעיף 37(ב) לחוק המקרקעין, באופן שבית המשפט יורה על ביצוע פירוק השיתוף בדירת המגורים כבר עתה, על אף שטרם מלאו לקטין XXX 21 שנה.

     

    עיקר טענות הנתבע

14. הנתבע מתנגד נחרצות לפירוק השיתוף בדירה, טרם הגיעו של הקטין XXX לגיל 21 שנה כפי שנקבע בהסכם הגירושין אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין.

     

15. השיקול היחיד המנחה את הנתבע בהתנגדותו זו לטענתו היא טובתם של הילדים, אשר דירת המגורים מהווה עבורה עוגן על רקע חוסר תפקודה ההורי של התובעת.

     

16. בניגוד לנטען, הנתבע אינו נוהג להגיע לדירה ואינו ממרר את חייה של התובעת כנטען על ידה, וביקוריו שם נעשו כולם לבקשתה.

     

17. עוד טען הנתבע שבפועל התובעת כלל אינה מתגוררת בדירה אלא ביחידת דיור ששכרה ב-XXX עם בן זוגה, ועוד קודם לכן היא התגוררה עם בן זוגה בדירה בניגוד להוראות ההסכם. בפועל ילדיהם הקטינים של הצדדים גדלים לבדם ללא אם.

     

18. הנתבע הכחיש את הטענות לפיהן התובעת נאלצת ללון בסלון, ולטענתו חדרה של הבת הבכורה פנוי נוכח לימודיה ומגוריה בבאר שבע. לעניין חסימת חניות הדירה טען הנתבע שאכן נעשית חסימה של החניות בכדי "למנוע פלישה של אחרים", ברם ביכולתה של התובעת לתאם עם הבת את הגעתה לדירה כך שיתאפשר לה לעשות שימוש בחניה.

     

19. עתירתה של התובעת לפירוק השיתוף בדירה לא נועדה על מנת לרכוש דיור חלופי לתובעת, אלא לצורך תמיכה כלכלית בבן זוגה של התובעת.

     

20. לטענת הנתבע, התובעת לא הצביעה על כל עילה שבדין המצדיקה והמקנה לה זכות לביטול הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, ולטענתו לא מתקיימות במקרה זה כל נסיבות המצדיקות ביטולו של הסכם הגירושין. הנתבע הוסיף וטען בהקשר זה שלא ניתן להורות על פירוק השיתוף מבלי לבטל את הוראות הסכם הגירושין, והניסיון לעשות כן מהווה "הפרדה אסורה של חלקי ההסכם".

     

21. עוד טען הנתבע כי הסעד שהתבקש בעניין פירוק השיתוף אינו הסעד הנכון התואם את טובת הקטינים, ולא יהיה בו כדי לשפר את מערכת היחסים שבין התובעת לילדים. כן הפנה הנתבע להוראות סעיף 40א לחוק המקרקעין לעניין הסדר מגורים אחר לקטינים.

     

22. בכל הקשור להוראות סעיף 37(ב) לחוק המקרקעין טען הנתבע שאין מקום לעשות שימוש בהוראות סעיף זה במקרה דנן, הן על יסוד יתר הוראות חוק המקרקעין לרבות סעיף 43 לחוק, והן בשים לב לנסיבות מקרה זה- ובין היתר העובדה שהתובעת ו/או הנתבע אינם מתגוררים בדירה אלא ילדיהם, ולשיטתו במצב דברים זה הלכה למעשה מדובר בתביעה שהוגשה כנגד הילדים ולא כנגד הנתבע. עוד נטען שבפסיקה נקבע שמימוש זכות עפ"י חוק כפופה לעקרון תום הלב, ובמקרה זה חוסר תום לבה של התובעת בולט שעה שהיא אינה גרה בדירה ואינה מטפלת בילדים. בשל כל אלה לטענת הנתבע, שיקולי הצדק מביאים למסקנה לפיה אין מקום להורות על הקדמת המועד שנקבע לצורך ביצוע פירוק השיתוף.

     

23. בסיכומיו הוסיף הנתבע וטען לעניין זה שביטול חלקי של הוראות הסכם הגירושין, תוך התעלמות מיתר הוראותיו, יפגע באינטרס ההסתמכות שלו. כן טען כי מעדותם של הצדדים עלה שדירת המגורים מהווה עוגן עבור הקטינים.

     

24. בנסיבות אלה עתר הנתבע להורות על דחיית התביעה וחיוב התובעת בתשלום הוצאות משפט.

     

    דיון והכרעה

     

25. המחלוקת העיקרית שהובאה להכרעתי במסגרת תובענה זו הינה בשאלה האם יש מקום לעשות שימוש במקרה דנן בסמכותו הקנויה של בית המשפט מכח הוראות סעיף 37(ב) לחוק המקרקעין, ולהורות על פירוק השיתוף בדירת המגורים המשותפת לצדדים, וזאת על אף שהמועד אשר נקבע בהסכם הגירושין לביצוע פירוק השיתוף, יחול רק ביום 6.7.2030, לאחר שימלאו 21 שנים לבנם הקטין של הצדדים.

     

26. לאחר ששבתי ועיינתי בכלל החומר המצוי בפני, לרבות כתבי הטענות, תצהירי עדותם הראשית של הצדדים והראיות שצורפו והוצגו בפני, וכן עדותם של הצדדים בדיון ההוכחות שהתקיים בפני וכן סיכומי הטענות שהוגשו, מצאתי להיעתר לתובענה ולהורות על פירוק השיתוף בדירת המגורים על יסוד הוראות סעיף 37(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969.

    להלן יפורטו טעמיי לקביעה זו.

     

27. כעולה מנסח הרישום מלשכת רישום המקרקעין שהוצג בפני (נספח 3 לכתב התביעה המתוקן) הצדדים הינם בעלי זכויות הבעלות בדירת המגורים בחלקים שווים, ואין לילדיהם או למי מהם כל זכויות קנייניות בדירה.

     

28. במסגרת סעיף 29 להסכם הגירושין קבעו הצדדים שפירוק השיתוף בדירת המגורים יידחה, ויבוצע רק לאחר הגיעו של אחרון הילדים לגיל 21.

    בשים לב שהבן הצעיר (הקטין XXX) הינו יליד 6.7.2009, אזי המועד שנקבע בהסכם הגירושין לביצוע פירוק השיתוף יחול רק ביום 6.7.2030.

    מפאת חשיבות הדברים יובא להלן נוסחו של סעיף 29 הנ"ל להסכם הגירושין במלואו:

     

    " מוסכם על הצדדים כי לאישה וגם / או לילדים בלבד תהא הזכות להישאר להתגורר בדירת המגורים וזאת עד הגיע אחרון הקטינים לגיל 21 שנים. בהגיע אחרון הקטינים לגיל 21 יפורק השיתוף בדירת המגורים (להלן: "מועד פירוק השיתוף בדירת המגורים") ע"י מכירתה בשוק החופשי לכל המרבה במחיר. לאישה לא תהיה זכות לשכן בדירה ו/או לשתף בן זוג או בן משפחה כל שהוא נוסף בדירה עד למכירתה. מובהר כי אין באמור כדי לגרוע מזכותה של האישה וגם / או הילדים כניסה ולינה של חברים וגם / או משפחה לדירה כחלק מזכות הביקור בלבד וגם / או כניסה של בעלי מקצוע לצורך ביצוע עבודות בדירה."

     

    מהוראות הסכם הגירושין עולה שהצדדים הסכימו לדחות את מועד ביצוע פירוק השיתוף עד הגיעו של אחרון הילדים לגיל 21, והלכה למעשה הם בחרו להתנות על זכותם לעתור לפירוק השיתוף ולדחותה למועד הנ"ל. המדובר בזכות שניתנה לתובעת ולילדי הצדדים.

     

    להשלמת התמונה יצוין כי בסעיף 14 להסכם הגירושין נקבע שילדי הצדדים יהיו "במשמורתה ובאחזקתה" של התובעת, ובסעיף 15 א להסכם הגירושין נקבעו זמני שהות של הנתבע עמם. בסעיף 26 להסכם הגירושין נקבע שהנתבע יעזוב את דירת המגורים, וכי לאחר עזיבתו הוא לא יהא רשאי להיכנס לדירה אלא בתיאום מראש ואישור בכתב מהתובעת.

     

29. סעיף 37(א) לחוק המקרקעין קובע שכל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף בהם. אלא שכאמור, במסגרת הסכם הגירושין הצדדים קבעו שפירוק השיתוף בדירת המגורים יבוצע רק בהגיעו של אחרון הקטינים לגיל 21. מטעם זה, דירת המגורים לא נמכרה עד היום, גם בחלוף כ-5 שנים ממועד אישור הסכם הגירושין בבית המשפט.

     

30. סעיף 37(ב) לחוק המקרקעין קובע כהאי לישנא:

     

    " היתה בהסכם שיתוף תניה השוללת או מגבילה את הזכות לדרוש פירוק השיתוף לתקופה העולה על שלוש שנים, רשאי בית המשפט, כעבור שלוש שנים, לצוות על פירוק השיתוף, על אף התניה, אם נראה לו הדבר צודק בנסיבות העניין."

     

    סעיף זה, כסעיפים נוספים בחוק המקרקעין, הינו סעיף קוגנטי, שכן המחוקק מצא סעיפים אלו כמהותיים לצורך מימוש מטרותיו של חוק המקרקעין.

    (וראו לעניין זה ת"א (שלום חי') 18700-01-13 א.א ארזים שיווק ובניית פרוייקטים בע"מ נ' דן יקוטי (נבו 4.5.2016)).

     

31. דין הוא כי סעיף 37(ב) לחוק המקרקעין מאפשר לבית המשפט לבחון מחדש את ההגבלה שנקבעה על ידי שותפים במקרקעין בדבר פירוק השיתוף, לאחר חלוף התקופה הנקובה בחוק (תקופה העולה על 3 שנים), וזאת משיקולי צדק.

    בפסק דינו של בית משפט העליון בבג"ץ 2630/23 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (נבו 15.6.2023) נקבע לעניין זה כהאי לישנא:

     

    " מכל מקום, כפי שצוין בתגובת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, סעיף 37(ב) לחוק המקרקעין מאפשר את בחינתה מחדש של ההגבלה על פירוק השיתוף בחלוף התקופה הנקובה בחוק המקרקעין."

     

32. הוראה זו, בדבר שיקול צדק שעל בית המשפט לשקול לעניין פירוק השיתוף, משתלבת אף עם הוראת סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, הקובע בין היתר שבית המשפט רשאי להורות על ביצוע פירוק שיתוף בנכס של בני הזוג בדרך אחרת הנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין.

     

33. בנסיבות אלה ברי כי בית המשפט רשאי לעשות שימוש בסמכות הקנויה לו עפ"י הוראות סעיף 37(ב) לחוק, וטענת הנתבע לפיה בכל מקרה לא ניתן לעשות שימוש בהוראות סעיף זה שעה שמדובר בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין נדחית בזאת.

    הנכון הוא כי יש לבחון כל מקרה לגופו, על מנת לקבוע באם יש מקום להפעלת סמכותו של בית המשפט משיקולי צדק או אם לאו.

     

34. כפי שיפורט להלן, בנסיבות המקרה שבפני מסקנתי הינה שבחינת כלל השיקולים הרלוונטיים מצדיקה שימוש בסמכות זו.

     

35. ברגיל, הצד העותר להקדמת מועד פירוק השיתוף בנכס המשותף, הוא בן/בת הזוג שאינו מתגורר בו. ברם במקרה שבפני מדובר במצב הפוך, בו התובעת- לה ניתנה בהסכם הגירושין זכות המגורים בדירה- היא העותרת להקדמת מועד ביצוע פירוק השיתוף, ובכך מבקשת למעשה לוותר על הזכות שהוקנתה לה.

     

36. מכלל הראיות שהונחו בפני, לרבות תצהיריהם וחקירותיהם הנגדיות של הצדדים, עולה שמתקיימות במקרה זה נסיבות מיוחדות המצדיקות שימוש בסמכות הקנויה עפ"י הוראות סעיפים 37(ב) הנ"ל לחוק המקרקעין, וסעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה הנ"ל, ושיקולי הצדק מחייבים היעתרות לתביעתה של התובעת והקדמת מועד ביצוע פירוק השיתוף בדירה.

     

37. אין חולק כי בהתאם להוראות הסכם הגירושין התובעת הייתה אמורה להתגורר בדירה בצוותא עם ילדיהם של הצדדים. ברם, לטענת הנתבע עצמו, כיום ומזה חודשים ארוכים שהתובעת כלל אינה מתגוררת בדירה (ראו סעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית). במהלך חקירתו הנגדית הנתבע אישר שהוא כלל אינו חפץ בהמשך מגוריה של התובעת בדירה (עמ' 18 לפרוטוקול מיום 9.4.2024 בשורות 32-33). גם התובעת העידה בחקירתה שהיא אינה מתגוררת כיום בדירה ובנסיבות שנוצרו מגוריה שם אינם אפשריים מבחינתה (עמ' 11 שורות 2-23), וכי גם קודם לעזיבתה היא לנה בסלון הבית, וחדר השינה שלה שימש את הבת (עמ' 12 שורות 19-20).

     

38. מצאתי לקבל את גרסתה של התובעת לפיה המשך מגוריה בדירה הפך לבלתי אפשרי, ובפועל הנתבע הוא שדחק את רגליה מהדירה תוך שהילדים, ולמצער חלקם, מסייעים בידו בכך (ראו עדות התובעת בעמ' 11 שורות 6-23, וכן עמ' 12 שורות 16-20 וכן 31-34; עדות הנתבע בעמ' 22 בשורות 18-21). הנתבע לא הכחיש את הטענה לפיה לא היה לתובעת חדר בדירה, וכאשר נשאל על כך השיב: "אני אשם שאין לה חדר?" (עמ' 20 בשורה 20).

     

39. הוכח בפני שאכן כטענת התובעת, הנתבע מערב את ילדיהם של הצדדים שלא לטובתם בסכסוך שבין בני הזוג, והנתבע הודה בכך מפורשות בחקירתו הנגדית, וכהאי לישנא :

     

    "ש.האם הילדים ידעו מההודעות ששלחת ומהקללות ששלחת?

    ת.כל מה שאני עושה הילדים יודעים מכך. ובהודעה נוספת ביקשתי סליחה על מה שאמרתי.

    ש.האם הילדים ידעו שביקשת סליחה?

    ת.כן. " (עמ' 19, שורות 5-8)

     

    ובהמשך:

     

    "ש.בכל הסכסוך הזה אתה מערב גם את הילדים?

    ת.בכל הילדים מעורבים, אני נלחם למען הילדים." (עמ' 20, 11-12)

     

40. עוד עולה והוכח במסגרת הליך ההוכחות שהנתבע שלט 'מרחוק' בנעשה בדירת המגורים, ידע על כל הנעשה בדירה (עמ' 19 שורות 34-35), נתן הנחיות לגבי סוג המזון שהתובעת תבשל, ערך רשימת קניות לתובעת, וביצע קיזוז מסכומי המזונות שהושתו עליו (עדות התובעת בעמ' 14 שורות 4-6 עמ' 13 שורות 18-19, וכן עדות הנתבע בעמ' 19 שורות 13-15), וכן נתן עונשים לילדים בעת שהותם עם התובעת, תוך הפיכתה לאחראית לאכיפת עונשים אלה (עמ' 19, שורות 9-12).

     

41. כן הוכח בפני שהנתבע, העומד על קיום הוראות סעיף 29 להסכם הגירושין, אינו פועל כמתחייב מהוראות סעיפים אחרים לאותו הסכם ממש. הנתבע הודה בחקירתו שהוא לא קיים את זמני השהות במתכונת שנקבעה, וכן הודה שהוא פסק מלשלם את דמי המזונות שנקבעו (עמ' 20 שורות 26-27). גם ההוראה הקבועה בסעיף 26 להסכם הגירושין האוסרת על הנתבע להיכנס לדירה הופרה על ידו, וגם בכך הודה הנתבע מפורשות במהלך חקירתו הנגדית. לעניין זה יובהר כי בניגוד לטענת הנתבע לפיה הוא נכנס לדירה רק 3 פעמים, אזי בהמשך חקירתו הנתבע העיד מפורשות שבשל העובדה שהתובעת לא נמצאת בדירה, הוא נמצא שם, שכן אין לו בית משלו, כלהלן: "

     

    " כי היא כבר מזה 8 חודשים לא היתה בבית. היתה זמן מועט עם החבר שלה, הרבה ביחד בתוך הבית וXXX היתה עושה לה בלאגן, וכל הילדים עשו לה בלאגן, ואז הגיע המצב שהיא היתה מגיעה רק בימי שישי לחצי שעה, להכין אוכל, אפונה וקציצות וזה אותו אוכל כל שישי ואז נעלמת ואם היא לא בבית, אז אני בבית. לי אין בית משלי." (עמ' 22, 18-21- ההדגשה אינה במקור-ר.ב)

     

    בעניין זה עדותו של הנתבע הייתה רצופה סתירות ופרכות. מחד טען כי הוא לא נכנס לדירת המגורים אלא באירועים בודדים לאחר הגשת התביעה, ומאידך טען כי הוא נמצא בבית שכן התובעת אינה נמצאת שם. כן טען מחד כי הוא בונה בית במושב XXX, ומאידך טען שהוא נאלץ לשהות בדירת המגורים משום "שאין לו בית משלו". התוצאה הינה שלא מצאתי ליתן אמון בעדותו ובשלל הגרסאות שמסר, ומצאתי להעדיף את גרסתה של התובעת.

     

42. במצב דברים זה, ונוכח כל שפורט לעיל, מצאתי לקבוע שבנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שבפני, וויתורה של התובעת על הזכות שניתנה לה להמשיך ולהתגורר בדירת המגורים עד לשנת 2030 הינו צודק וראוי. ויודגש; המדובר בזכות ולא בחובה, והתובעת רשאית לוותר על זכות זו- קל וחומר בנסיבות שהוכחו בפני, לאחר שהמשך מגוריה בדירה הפך לבלתי אפשרי.

     

    מאידך, לא שוכנעתי שתיגרם לנתבע פגיעה כלשהי כתוצאה מוויתורה של התובעת על הזכות שהוענקה לה להמשיך להתגורר בדירה- ההפך הוא הנכון: הנתבע יזכה לקבל כבר עתה את חלקו בתמורה שתתקבל ממכירת הדירה. ושוב יודגש; הנתבע עצמו הודה שהוא אינו מעוניין בהמשך מגוריה של התובעת בדירה!

     

43. כפי שיפורט להלן, לא מצאתי לקבל גם את טענת הנתבע לפיה טובת הילדים היא המחייבת דחיית התובענה והותרת המצב הנוכחי על כנו.

     

    מחקירת הנתבע עולה שכיום שלושה מהילדים (מהם בגירה ובת נוספת אשר בחודש ספטמבר ימלאו לה 18) מתגוררים בדירה לבדם (הבת XXX הינה סטודנטית ומתגוררת בXXX), ללא נוכחותו של הורה אחראי- וזאת חרף העובדה ששניים מהם עודם קטינים.

     

    מעדותו של הנתבע לשאלות בית המשפט עולה שלטענתו הוא מגדל את הילדים "מרחוק", באמצעות קשר טלפוני עמם, ובפועל הילדים מתגוררים לבדם בדירה ללא נוכחות הנתבע ו/או התובעת, וכלהלן:

     

    " ש.XXX וXXX הן בגירות אבל XXX וXXX הם קטינים, XXX על הסף בספטמבר תהיה בת 18 שנה וXXX הוא בן 14.9 חודשים כשהוא נמצא בבית והאם לא נמצאת בבית במשך 8 חודשים וגם אתה לא בבית מי אחראי עליהם?

    ת.היא היתה אמורה להיות ואני בפועל איתם מרחוק.

    ש.אתה אומר שהיית בצבא?

    ת.כן, אבל, אני בפועל איתם .

    ש.מי בקשר איתם שיאכלו ויגיעו לבית?

    ת.הכל טלפונית, אני עורך קניות וכן אף, נכנסתי לבית וניקיתי את הבית ואני דואג לאוכל, אני מביא את הקניות עד לדלת.

    ש.ביום יום כשהילד קם בבוקר מי שולח אותם מי נמצא איתו בבית המדובר בילד שהינו בן 15 שנה?

    ת.אני מעיר אותו בבוקר ואני מתנהל טלפונית כי, האמא לא בבית."

    (עמ' 21, שורות 25-36)

     

44. ויודגש; מצב דברים עגום זה מתקיים על אף שהנתבע העיד כי הוא בונה בית של כ-180 מ"ר שם הוא מתגורר גם כיום (עמ' 17 שורות 2-3), ועל אף שלטענתו אין מניעה מבחינתו שהילדים ילונו עמו בביתו זה כפי שעשו לטענתו בשבתות ובחגים (עמ' 18 שורות 10-11).

     

45. ברי כי הותרת מצב זה, בו שני קטינים גדלים לבדם בדירה ללא נוכחותו הקבועה של מי מהוריהם, אינה עולה בקנה אחד עם טובתם, ואין מקום להותיר מצב זה על כנו. ויודגש; הנתבע העיד מפורשות בחקירתו הנגדית שמגוריהם של הילדים בדירה לבדם כאשר התובעת מחוץ לדירה אינה עולה בקנה אחד עם הוראות ההסכם (עמ' 22 שורות 31-33).

     

    אין בידי לקבל את טענת הנתבע לפיה דירת המגורים מהווה עבור הילדים "עוגן" וזאת מבלי שקיימת נוכחות הורית של מי מהצדדים עמם בדירה, ולא שוכנעתי כי זכות המגורים שניתנה לילדים להתגורר בדירה עומדת בפני עצמה, במנותק מזכות המגורים שניתנה לתובעת.  בעת חתימת ההסכם שלושה מבין ארבעת הילדים היו קטינים, ואחזקתם "ומשמורתם" נקבעו בידי התובעת, וזכות המגורים שניתנה להם נובעת מזכותה של התובעת שהינה בעלת מחצית הזכויות בדירה.  

    ויודגש; הנתבע עצמו אישר בחקירתו שלא נקבעה בהסכם זכות מגורים בלתי תלויה לילדים במנותק מהתובעת, וכהאי לישנא:

     

    " ש.אתה מסכים איתי שבהסכם היה שהאם תגור יחד עם הילדים בדירה ולא שתגור בדירה לבד ולא שהילדים יגורו לבד בדירה בלעדיה?

    ת.נכון. "(עמ' 22, שורות 31-33)

     

46. התובעת העידה שבכוונתה לרכוש דירה מחלקה מכספי התמורה שתקבל לאחר מכירת הדירה בצירוף משכנתא, והקטינים XXX וXXX יתגוררו עמה בדירה שתרכוש, ואף הילדים הבגירים יוכלו להגיע אליה (עמ' 14 שורות 14-17)- וטענה זו לא הופרכה כלל. גם מעדות הנתבע עולה שאין מניעה שהילדים יבואו לשהות עמו בבית שנבנה על ידו. היינו: אין כל חשש שהילדים יוותרו ללא קורת גג. (וממילא החל מחודש ספטמבר הקרוב שלושה מהילדים לא יהיו בגדר קטינים)

     

47. לכך יש להוסיף שהבת הבגירה XXX ממילא אינה מתגוררת בדירה (על אף שאחד החדרים בדירה משמש לצורך אחסון חפציה), הבת XXX המתגוררת בדירה הינה בת למעלה מ-22 שנה ויחסיה עם התובעת רעועים, לבת XXX ימלאו 18 ביום 19.9.2024, והקטין XXX הינו כיום כבן 15, והוא מתגורר בדירה ללא נוכחות של מי מהוריו וכמפורט לעיל.

     

48. במצב דברים זה לא מצאתי שיש ממש בטענת הנתבע לפיה יש הכרח שהילדים ימשיכו להתגורר בדירת המגורים דווקא וטובתם מחייבת המשך מגוריהם בדירה, ואני דוחה טענה זו. הנכון הוא שטובת הקטין, אשר לשיטת הנתבע מתגורר כיום בדירה ללא נוכחות פיזית של מי מהוריו, מחייבת היעתרות לתובענה וביצוע פירוק השיתוף בדירה.

     

49. גם טענת הנתבע בדבר הסתמכותו על הוראות ההסכם בכל הקשור לביצוע דחוי של פירוק השיתוף בדירה נדחית בזאת, ממכלול הטעמים הבאים:

     

    ראשית :הנתבע כלל אינו מתגורר בדירה, ולא הוכח בפני שמכירת הדירה טרם הגיעו של הקטין לגיל 21 אכן יש בה כדי לפגוע באינטרס ההסתמכות של הנתבע.

     

    שנית :הנתבע אישר בחקירתו שחרף הוראות ההסכם התובעת אינה מתגוררת בדירה, ובפועל שלושה מהילדים מתגוררים שם לבדם, ללא נוכחות של מי מהוריהם.

     

    שלישית :הנתבע לא הוכיח שיש הכרח שהילדים יתגוררו בדירת המגורים דווקא, ואיזו מניעה קיימת במעברם להתגורר בדירה אחרת, בין עם התובעת ובין עם הנתבע.

     

    רביעית :הנתבע לא הוכיח שאינטרס ההסתמכות שלו אכן נפגע, וכן לא הוכיח קיומו של נזק שייגרם לו כתוצאה מהקדמת מועד פירוק השיתוף. לא זו אף זו; מכירת הדירה וחלוקת תמורתה צפויה דווקא להיטיב עם הנתבע מבחינה כלכלית .וכמפורט לעיל

     

    חמישית:הנתבע עצמו פועל בניגוד להוראות הסכם הגירושין, שעה שהוא החליט להפסיק את תשלום המזונות שהושתו עליו, מקיים זמני שהות שלא כפי שנקבע בהסכם, וכן נוהג להגיע לדירה חרף הוראה מפורשת האוסרת עליו לעשות כן ומתנגד להמשך מגוריה של התובעת שם- ובמצב דברים זה סבורני כי עמידתו על התנאי בהסכם הגירושין בדבר פירוק השיתוף הדחוי נגוע בחוסר תום לב והוא נובע משיקולים זרים.

     

    שישית :הנתבע הודה מפורשות בחקירתו שבהסכם הגירושין נקבע שהתובעת תתגורר עם הילדים בדירה וההסכם לא קבע אפשרות לפיה הילדים יתגוררו בדירה לבדם.

     

50. בכלל נסיבות העניין לא מצאתי כל טעם בסירובו של הנתבע לפרק השיתוף בדירה על אתר, ונוכחתי שסירובו לבקשת התובעת לעשות כן אינו נובע משיקולים עניינים.

     

51. גם בהוראות סעיף 40א (א) לחוק המקרקעין אין כדי למנוע את הקדמת פירוק השיתוף בדירה כפי שעתרה התובעת. מעבר לעובדה שבין הצדדים כבר הוסכם על ביצוע פירוק השיתוף עוד במסגרת הסכם הגירושין, אזי הגנת סעיף זה ניתנה "לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם". בנדוננו בהסכם הגירושין נקבע שהקטינים (וכיום מדובר למעשה בקטין אחד) שוהים בהחזקתה ומשמורתה של התובעת, וזו הצהירה מפורשות שהקטין יתגורר עמה בדירה שתרכוש לאחר מכירת דירת המגורים.

     

52. אשר על כן, ונוכח הנסיבות שהוכחו בפני, ובשים לב שחלפו כ-5 שנים מאז נחתם ואושר הסכם הגירושין בין הצדדים ובתקופה זו כבר עוכב ביצוע פירוק השיתוף בדירה, מצאתי כי יהיה זה צודק בנסיבות נדוננו לעשות שימוש בהוראות סעיף 37(ב) לחוק המקרקעין, בצירוף הוראות סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, ולהורות על הקדמת מועד ביצוע פירוק השיתוף וביצועו לאלתר, ומצאתי להעדיף אפשרות זו על פני הותרת המצב הנוכחי על כנו עד הגיעו של הקטין XXX לגיל 21 (בשנת 2030).

     

    סוף דבר

     

53. תביעתה של התובעת להקדמת מועד ביצוע פירוק השיתוף בדירת מגוריהם של הצדדים מתקבלת. פירוק השיתוף בדירת המגורים יבוצע לאלתר וזאת בהתאם למתווה המפורט בסעיף 54 להלן.

     

54. פירוק השיתוף בדירת המגורים יבוצע באופן כמפורט כדלקמן:

     

    • הצדדים יפעלו יחדיו ובמשותף למכירת הדירה כפנויה למרבה במחיר בשוק החופשי וזאת במשך 3 חודשים מהיום. התמורה שתתקבל ממכירת הדירה, בניכוי הוצאות המכירה, תתחלק בין הצדדים בחלקים שווים.

       

    • ככל שלא יעלה בידי הצדדים למכור את הדירה בעצמם בתום 3 חודשים מהיום, ולכל המאוחר עד ליום 5.11.2024, יתמנה עורך הדין XXX ככונס נכסים לצורך ביצוע פירוק השיתוף ומכירת הדירה למרבה למחיר כנ"ל, וחלוקת תמורתה בין הצדדים בשווה בניכוי הוצאות המכירה.

       

    • הצדדים יישאו בשכר טרחת כונס הנכסים בחלקים שווים.

       

    • הצדדים יהיו רשאים להאריך את התקופה המפורטת בסעיפים א'-ב' לעיל לפרק זמן נוסף שיוסכם על ידם, ובלבד שתהא על כך הסכמה משותפת בכתב חתומה על ידי שני הצדדים, וזאת לפחות 14 יום טרם חלוף המועד הקבוע בסעיף ב' לעיל.

       

55. נוכח התוצאה אליה הגעתי, ובשים לב לכך שהתביעה התקבלה והיקף שנדרש לצורך בירורה, אני קובע שהנתבע יישא בתשלום הוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית חוק.

     

56. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק שבכותרת.

     

    פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים ובכפוף לשינוי עריכה.

     

     

    ניתן היום, א' אב תשפ"ד, 05 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.