אף שהסכם הגירושין קבע שהדירה תישאר כעוגן לילדים עד שנת 2030 כשיגיעו לבגרות, בית המשפט נעתר לבקשת האם למכור אותה: "ילדיי השתלטו על הבית, נאלצת לישון בסלון"
בית המשפט למשפחה באשדוד קיבל לאחרונה תביעה לפירוק שיתוף בדירה שהגישה גרושה ואם ל-4. מדובר בבקשה חריגה שכן הסכם הגירושין עליו חתומה האישה מאפשר לה לגור בנכס לעוד כשש שנים נוספות. עם זאת, לדבריה ילדיה "עשו לה את המוות" עד שהיא נאלצה לעזוב ולגור במקום אחר. במצב הקיים, שבו גרים בדירה הילדים בלבד ללא מבוגר אחראי – הורה השופט רמי בז'ה על מכירתה.
הצדדים, בעל ואישה לשעבר, היו נשואים במשך כשני עשורים. הם גרו בדירה באשדוד והביאו לעולם ארבעה ילדים, שניים מהם עדיין קטינים. בהסכם הגירושין עליו חתמו התובעת והנתבע נקבע, בין היתר, שפירוק השיתוף בדירה יבוצע רק בהגיע אחרון הילדים לגיל 21, כלומר ביולי 2030, כאשר עד אז תינתן לאישה וילדיה הזכות לגור בה. עוד נקבע שהנתבע יוכל להגיע לדירה רק בתיאום מראש עם גרושתו.
בתביעה שהוגשה לבית המשפט סיפרה האישה שבעלה לשעבר הסית את ילדיהם נגדה, עד שהם השתלטו על חניות הדירה וחדריה, ודחקו אותה לישון בסלון באופן שאינו מאפשר לה לחיות חיים תקינים בביתה שלה.
התובעת שיתפה כי בשל התנהלות ילדיה, מזה תקופה שהיא אינה מתגוררת בדירה, ובנסיבות שתוארו היא מבקשת להקדים את פירוק השיתוף ולמכור אותה.
הנתבע, מנגד, טען שאין מקום להקדמת פירוק השיתוף. לטענתו הדירה משמשת כעוגן לילדיו על רקע חוסר תפקודה של האם כהורה, ואין הצדקה לטלטל את עולמם לשווא.
עוגן ללא קברניט
השופט בז'ה הסביר שחוק המקרקעין מסמיך את בית המשפט להורות על פירוק שיתוף בדירה המוקדם לזה שנקבע בהסכם, וזאת במידה שחלפו שלוש שנים מאז כריתתו ומתקיימות נסיבות המצדיקות זאת. לדבריו, שני התנאים מתקיימים במקרה זה.
מבחינת התנאי הטכני, של חלוף הזמן, הרי שהסכם הגירושין נחתם לפני כחמש שנים ומכאן שהתובעת עומדת בו. אשר לתנאי המהותי, המערב שיקולי צדק, קבע השופט כי לנוכח העובדה שגם הנתבע פעל בניגוד להסכם הגירושין, גם תנאי זה מתקיים.
כך, מעדויות בני הזוג לשעבר עלה שהאישה אינה גרה בדירה מזה תקופה, כאשר גם הנתבע אינו מעוניין שהיא תמשיך לגור שם. בתוך כך השופט קיבל את גרסת האישה לפיה המשך מגוריה בדירה הפך לבלתי אפשרי, ובפועל בעלה לשעבר הוא שדחק את רגליה ממנה תוך שהילדים, לפחות חלקם, מסייעים לו בכך.
השופט הוסיף שהנתבע הודה במהלך המשפט כי הפר בעצמו חלק מהוראות הסכם הגירושין, כמו האיסור להיכנס לדירה ללא רשות התובעת. כמו כן הוא דחה את טענת האב שלפיה הותרת המצב הקיים – בו ילדיו גרים לבד בדירה ללא מבוגר אחראי – היא הדבר הנכון עבורם.
"אין בידי לקבל את טענת הנתבע לפיה דירת המגורים מהווה עבור הילדים 'עוגן' וזאת מבלי שקיימת נוכחות הורית של מי מהצדדים עמם בדירה", כתב השופט והוסיף: "במצב דברים זה לא מצאתי שיש ממש בטענת הנתבע לפיה יש הכרח שהילדים ימשיכו להתגורר בדירת המגורים דווקא וטובתם מחייבת המשך מגוריהם בדירה, ואני דוחה טענה זו".
לפיכך השופט קבע שהצדדים יפעלו בהקדם על מנת למכור את הדירה בשוק החופשי, ובמידה שלא יצליחו – ימונה כונס נכסים על מנת לבצע את פירוק השיתוף ולמכור את הנכס למרבה במחיר, תוך חלוקת התמורה ביניהם. הנתבע חויב לשלם לגרושתו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 שקל.
- ב"כ התובעת: עו"ד אורי אביב
- ב"כ הנתבע: עו"ד אברהם נונו
עו"ד גילה עיני
עוסק/ת ב-
דיני משפחה
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.