פסק דין זה עניינו בבקשת התובע ליתן צו לקיום צוואה בע"פ של המנוחה הגב' מ' ז"ל בבחינת צוואת "שכיב מרע", וזאת כתוספת וכהשלמה לצוואה בעדים שערכה המנוחה ביום 28.7.14 ואשר ניתן בעניינה צו קיום ביום 31/12/17 ( תיק ת"ע 24178/08/17 ).
לטענת התובע, המנוחה ציוותה בע"פ, בבחינת צוואת שכיב מרע, כי הוא ואשתו יוכלו לגור בביתה לאחר מותה וזאת כל ימי חייהם.
א. כללי:
- המנוחה הגב' מ' ז"ל ת.ז XXX ( להלן : "המנוחה ") , נפטרה ביום XX.XX.17, בהיותה כבת 94 שנים, אלמנה וללא ילדים.
- הנתבעת 1 ילידת 1927, ואחותה היחידה של המנוחה.
- התובע הינו הנכד של בן זוגה של המנוחה- מר א.פ ז"ל ( להלן : " המנוח א.פ " ) אשר נפטר לפני המנוחה.
- הנתבעים 2 ו-3 הינם ילדיו של המנוח פ., ונתבעת 2 הינה גם אמו של התובע.
- הנתבעת 1 הגישה לרשם לענייני ירושה בקשה לקיום צוואה בעדים של המנוחה מיום 28.7.14 (צוואה אשר הופקדה גם אצל הרשם לענייני ירושה).
התובע הגיש לרשם התנגדות לבקשת נתבעת 1 .
בהחלטתו מיום 7.8.17, הורה הרשם לענייני ירושה על העברת בקשת נתבעת 1 והתנגדות התובע לבית המשפט לענייני משפחה.
מאחר שבבסיס התנגדותו של התובע נטענה טענת קיומה של צוואה שכיב מרע מאוחרת, הציע הרשם לתובע בהחלטתו לעיל, להגיש בקשה לקיום צוואת שכיב מרע, וזאת כדי שכל ענייני העיזבון של המנוחה יידונו יחדיו.
ואכן , התובע פעל בהתאם להחלטת הרשם לענייני ירושה והגיש " בקשה לקיום צוואת שכיב מרע" (ראה ת"ע 39062-10-17), לפיה ביקש לקיים את צוואת המנוחה שניתנה בע"פ ביום 8.5.17 בפני העדים הגב' ע. ע, מר מ.ב ומר י.ב ( להלן : " שלושת העדים " ) , תוך צירוף תצהיריהם מיום 10.9.17 הערוכים כצוואת " שכיב מרע " ( להלן : " תצהירי שלושת העדים" ). כן צורף לבקשה תצהיר משותף לתובע ואשתו מיום 21.08.17.
בהחלטתו מיום 3.10.17 הורה הרשם על העברת בקשת התובע לקיום צוואת שכיב מרע לבית המשפט לענייני משפחה.
- בהמשך לדיון שהתקיים ביום 20.12.17 , ניתן ביום 31/12/17 צו לקיום צוואה בכתב של המנוחה מיום 28.7.14 ( ת"ע 24178-08-17), תוך שהמחלוקת הצטמצמה לבקשת התובע לקיים צוואת שכיב מרע של המנוחה וזאת כהשלמה לצוואתה בכתב מיום 28.7.14.
- למען שלימות התמונה יצוין כי בין התובע לבין הנתבעת 1 קיים סכסוך ביחס לביתה של המנוחה. שכן ובהתאם לצו קיום צוואת המנוחה לעיל, הרי שנתבעת 1 הינה היורשת הבלעדית של בית מגוריה של המנוחה, בעוד שלטענת התובע הוקנתה לו זכות בלתי הדירה למגורים בבית זה מכוח צוואה בע"פ – צוואת שכיב מרע של המנוחה.
- מטעם התובע העידו התובע ורעייתו- הגב' ש'.
ב"כ נתבעת 1 בחר שלא לחקור את שלושת העדים – מר י.ב, מר מ.ב והגב' ע.ע על תצהיריהם מיום 10.9.17 וכן על תצהירי עדותם הראשית מיום 18.2.18, תוך שהצהיר כי הוא מוכן לקבל את תצהיריהם כפי שהם וכי הוא מסכים עם תוכנם ( ראה עמ' 10 לפרוטוקול מיום 14.7.18 שורות 10-12 ).
מטעם נתבעת 1 העיד מר צ.ל בלבד, כאשר לאחר סיום חקירתו הנגדית , משך ב"כ נתבעת 1 את יתר התצהירים שהוגשו מטעמו , לרבות את תצהיר עדותה של נתבעת 1 ( ראה עמ' 26 לפרוטוקול מיום 14.7.18 שורות 13-20 ).
- ב"כ התובע הגיש סיכומיו ביום 31.7.18. ב"כ נתבעת 1 הגיש סיכומיו ביום 1.8.18, וב"כ התובע הגיש סיכומי תשובה ביום 22.8.18.
נתבעת 2 ביקשה שלא להגיש סיכומיה תוך שהיא הצטרפה למעשה לטענותיו של התובע. נתבע 3 בחר שלא לקחת חלק בהליך המשפטי.
עיקרי טענות הצדדים :
טענות התובע:
- לטענת התובע, כתוספת לצוואה בעדים מיום 28.7.14 ואשר ביחס אליה כאמור ניתן צו קיום צוואה, הותירה המנוחה צוואה בע"פ ביום 8.5.17 , וזאת בנוכחות שלושת העדים
(מר מ.ב, מר י.ב והגב' ע.ע).
- יוער כי " בבקשה לקיום צוואת שכיב מרע " שהגיש המבקש לרשם לענייני ירושה ( עליה הוטבעה חותמת מזכירות בית המשפט ביום 22.10.17 – תיק ת"ע 39062-10-17) עתר התובע מהרשם לענייני ירושה " ליתן צו לקיום צוואת המנוחה שניתנה בע"פ ביום 8.5.17 בפני העדים אשר מצרפים בזאת את תצהיריהם , תצהירי המצהירים הגב' ע.ע ת.ז XXX מר מ.ב ת.ז XXX ומר י.ב ת.ז XXX הערוכים כצוואת "שכיב מרע" וכתוספת לצוואת המנוחה מ. ז"ל (מצ"ב התצהירים)... ".(הדגשה שלי – א.ג ). כאמור צורף לבקשה תצהיר משותף של התובע ושל אשתו מיום 21.8.17.
כך גם ביום 30.10.17 ובמסגרת תיק ת"ע 37833-10-17, ובהמשך להחלטתי מיום 29.10.17, הבהיר בא כוח התובע כי בקשת התובע מתייחסת לצוואת המנוחה שניתנה בעל פה ביום 08.05.17 בפני שלושת העדים לעיל. ראה לעניין המועד הנטען לעריכת הצוואה בע"פ גם בטופס " בקשה לצו קיום צוואה " שנחתם על ידי התובע ביום 27/9/17 (ת"ע 37833-10-17), וכן בשורות 27-29 בעמ' 6 לפרוטוקול הדיון מיום 20/12/17, ובסעיף 53 לסיכומי ב"כ התובע.
בפתיח לסיכומיו הפנה ב"כ התובע לדברים שאמרה המנוחה לתובע ולאשתו , יומיים קודם לכן, עת ביקרו אותה בבית החולים ביום 6.5.17, תוך צירוף תצהירם המשותף מיום 21.8.17 לסיכומיו בבחינת "תצהירי צוואת שכיב מרע " יחדיו עם תצהירי שלושת העדים.
בסיכומיו התייחס ב"כ נתבעת 1 לדברים המיוחסים למנוחה ביום 6.5.18 , ולכן בפסק הדין אתייחס גם למועד זה ( 6.5.17 ) ולא רק לדברי המנוחה בפני שלושת העדים ביום 8.5.17.
- כמו כן טען התובע, כי הוא ראה במנוחה כסבתו לכל דבר ועניין, טיפל בה וסעד אותה, ואף המנוחה עצמה התייחסה אליו כנכדה.
התובע התגורר לטענתו במשך שנים בבית המנוחה.
דברי המנוחה שנאמרו בעל פה ביום 08.05.17, בפני שלושת העדים לעיל, עת המנוחה היתה מאושפזת בבית החולים, וארבעה ימים טרם פטירתה, הנם בבחינת צוואת "שכיב מרע" - צוואה אותה יש לכבד ולקיים מתוך כיבוד רצון המת. מכוח צוואה זו יש לתובע ולאשתו זכות בלתי הדירה למגורים בבית המנוחה כל ימי חייהם.
להלן הדברים אשר אמרה המנוחה לשלושת העדים ביום 8.5.17 כמפורט בתצהירי שלושת העדים מיום 10.09.17:
"אני כל כך כבר מחכה לצאת ולחזור הביתה ואני מחכה כבר ליום – 3.6.17 כי ל' יחזור הביתה כמו שהבטיח לי ויתגורר שם יחד עם משפחתו".
- רצון המנוחה כמפורט בצוואתה בע"פ מיום 08.05.17 אף עולה בקנה אחד עם רצונה לאורך השנים ועד יומה האחרון כי התובע ימשיך להתגורר בביתה גם לאחר פטירתה.
גם יומיים קודם לכן, ביום 6.5.17, עת ביקרו התובע ואשתו את המנוחה בבית החולים ציוותה המנוחה בע"פ , בבחינת צוואת שכיב מרע, כי התובע יוכל להתגורר בדירה לאחר מותה וכל חייו. התובע ואשתו העלו את דברי המנוחה על תצהיר ביום 21.8.17.
להלן הדברים אשר אמרה המנוחה ביום 6.5.17 לתובע ולאשתו כמפורט בתצהיר התובע ואשתו מיום 21.8.17:
"שילמתם את כל הכסף לבעל הבית? לא חייבים לו שום גרוש? כי בסוף החודש אתם חוזרים אלי הביתה"... יופי, יופי גם אני יעשה בדיקות אתם תתפללו עלי ובעזרת ה' יהיו תוצאות טובות ונחזור הביתה כולנו בשלום"... ל' אם אני לא אצא מפה אל תשכח אותי כל השנה לא בשיעורים ולא במשניות אל תשכח צדקה ושיעורי תורה לעילוי נשמתי השארתי מספיק כסף אצל צ' הוא אמר לי שהוא ידאג להכל אבל אני לא סומכת על זה הכי חשוב לי שאתה תדאג לקדיש ושיעורי תורה שיהיו לעילוי נשמתי כל השאר צ. כבר ידאג אתה בסוף החודש איתי ובלעדיי נכנס לבית אף אחד לא יוציא אתכם ואתם תישארו לגור בבית כל חייכם תמלאו את הבית בילדים ואל תשכחו אותי תהיו רגועים השארתי לצ. ולכל המשפחה הרבה כסף הם לא ישגעו אותכם והכי חשוב ל' קדיש שנה ראשונה אני מבקשת לא לשכוח ותעשה נר זכרון בביהכנ"ס שהיינו הולכים ואת ש' חמודה ומה שדיברנו על יד ושם אל תשכחי אותי עם ההנצחה ונר נשמה כל שישי בדלפק שנהגתי להדליק אני את נרות שישי נו את יודעת".
טענות הנתבעת 1:
- לטענת בא כוח הנתבעת 1 כמפורט בסיכומיו, טענותיו של התובע בדבר יחסי הקרבה שבינו ובין המנוחה הנם בבחינת "רעשי רקע" וזאת מעבר להיותם בלתי נכונים.
- לטענת בא כוח הנתבעת 1, התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו בדבר קיומה של צוואה בעל פה – צוואת שכיב מרע, והתנאים לקיומה של צוואת שכיב מרע לאור דרישותיו של סעיף 23 לחוק הירושה אינם מתקיימים במקרה דנן.
- ההכרעה שעומדת לפתחו של בית המשפט הנה הכרעה משפטית בעיקרה, כאשר התובע מבקש לנצל את טענת צוואת שכיב מרע וזאת כדי להשתלט, שלא כדין, על ביתה של המנוחה.
המצב המשפטי ויישומו במקרה שבפני:
- סעיף 23 לחוק הירושה, המתייחס לצוואה בע"פ קובע כי :
"(א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו.
(ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזיכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לענייני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.
(ג) צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות "שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים".
- מעבר לדרישות המנויות בסעיף 23 לחוק הירושה נקבע שיש למלא אחר דרישה נוספת והיא להוכיח שהייתה למצווה גמירות דעת בשני היבטים: ( 1) אמירת המצווה הייתה מכוונת לשמש כצוואה , (2) הייתה למצווה גמירות דעת באשר לתוכן הציווי, ראה שאול שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שלישית התשע"ו 2016, עמ' 117.
- הטוען לקיומה של צוואת שכיב מרע, הנעשית בעל פה, לשכנע בראיות חזקות שיש לקיימה , כאשר על בית המשפט להיזהר במשנה זהירות ולבחון היטב אם אכן ניתן לסמוך על העדים המעידים על צוואה שנעשתה בע"פ.
הטעם להלכה זו פורט בע"א 138/64 פלדמן (שוורץ) נ' טריפמן (2) עמ' 420:
"בבקשה לקיום צוואה שנעשתה בעל פה יש צורך בראיות חזקות. טעמיה של הלכה זו מובנים באשר יש צורך להבטיח כי אכן אותם דברים המיוחסים למנוח כדברי צוואתו אמנם נאמרו על-ידו שהרי הוא הלך לעולמו ואין מי שיוכל להכחיש או להסביר את דבריו ולהכחיש את גרסת העדים ובמצב דברים זה נוצרת האפשרות לאנשים בלתי מהוגנים להביא עדויות שקר בתקווה שלא יוכחשו מסיבה זו, על בית המשפט להיזהר משנה זהירות ולבחון היטב אם אכן ניתן לסמוך על העדים המעידים על צוואה שנעשתה בעל-פה".
ראה גם ע"א 9200/99 יהודית חנוכה נ' ב"כ היועמ"ש, פ"ד נו ( 3) 801, עמ' 807.
יישום התנאי : "שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות"
- בהתאם לסעיף 23 (א) לחוק הירושה , צוואה בע"פ יכולה להיעשות אך ורק על ידי " שכיב מרע " או על ידי " מי שרואה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת ,מול פני המוות " .
מדובר בשני מצבים אפשריים, כאשר די שהמצווה יהיה באחד מהם . יודגש כי מדובר במרכיב יסוד בצוואה שלא ניתן לריפוי מכוח סעיף 25 לחוק.
- לאחר שעיינתי באשר הוגש , סבורני כי אין לראות בדברי המנוחה ואשר נאמרו בפני שלושת העדים ביום 8.5.17 , ואף לא אלו שנטענו על ידי התובע ואשתו כי נאמרו על ידי המנוחה יומיים קודם לכן ביום 6.5.17, משום צוואה בע"פ העונה על דרישת התנאי הראשון על שני מצביו האפשריים.
לדידי, התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ולא הוכיח כי דברי המנוחה בשני המועדים לעיל, אכן נאמרו עת היא היתה במצב של " שכיב מרע " או במצב של "" מי שרואה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת ,מול פני המוות " .
יתרה מזו, מאשר הובא בפני, הגעתי כלל מסקנה כי אין לראות במנוחה , במועד הרלוונטי, כמי שהיתה כשירה לעשות צוואה בע"פ, ואבהיר.
שכיב מרע :
- המושג " שכיב מרע " לא הוגדר בחוק, והוא נקלט מהמשפט העברי. הגדרת הרמב"ם למושג שכיב מרע היא " החולה שתשש כוח כל גופו וכשל כוחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק והרי הוא נופל על המיטה – הוא הנקרא שכיב מרע " . הגדרה זו אומצה בפסיקה בע"א 252/70 רוזנטל נ' טומשבסקי פ"ד כה (1) 448. ראה גם שוחט, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שביעית , עמ' 95.
הפרשנות שנתנה הפסיקה למושג " שכיב מרע " הינה פרשנות מצמצמת המבחינה בין אדם חולה, אפילו במחלה קשה- המסוגל ללכת ולתפקד, ובעת הצורך- לדאוג לעריכת צוואה בכתב, בין בכתב ידו ובין בחתימתו על צוואה בנוכחות שני עדים , לבין אדם השוכב על ערש דווי, במחלה שאינו יכול לקום ממנה עוד, אינו מתפקד, ואין בכוחו וביכולתו לטפל בענייניו , כולל עריכת צוואה בכתב. ראה לעניין זה בע"ז (י-ם) 185/96 כהן נ' עיזבון המנוח רחמים כהן ואח' (פורסם בתקדין ) (1996).
אדם חולה, ואפילו במחלה קשה, המסוגל ללכת ולתפקד ובעת הצורך לדאוג לעריכת צוואה בכתב יד או בעדים אינו "שכיב מרע", כמשמעות מונח זה בסעיף 23 לחוק הירושה, ראה שאול שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שלישית התשע"ו – 2016, עמ' 123.
- כמפורט בספרו של כבוד השופט שוחט דיני ירושה ועיזבון המוזכר לעיל, עמ' 117, הביטוי " שכיב מרע " הינו ביטוי המלמד על מצב רפואי מוגדר של המנוח במועד עשיית הצוואה , ועניינו , כאמור , אדם הלוקה במחלה קשה ושוכב על ערש דווי.
עוד מבהיר כבוד השופט שוחט בעמ' 117 בספרו לעיל, כי כדי לעמוד בדרישה זו יש צורך בעדות רפואית מוסמכת , ואין להסיק אך ורק על יסוד סמיכות הזמנים בין מועד עריכת הצוואה ובין יום הפטירה כי אכן מדובר במצב של "שכיב מרע" . ראה לעניין זה גם ת"ע (ת"א) 613/77 רחמוט נ' היועמ"ש פ"מ תשל"ט (2) 208.
- לדידי, התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ולא הוכיח כי המנוחה היתה במצב של " שכיב מרע". התובע בחר שלא להמציא כל מסמך רפואי המלמד כי ביום 8.5.17 או ביום 6.5.17 היתה המנוחה במצב העונה להגדרת " שכיב מרע ", ואף לא עתר למינוי מומחה רפואי בעניין זה.
אכן המנוחה היתה אשה כבת 94 שנים, והדברים שאמרה בפני שלושת העדים ביום 8.5.17 וכן הדברים שנטענו על ידי התובע ואשתו כי נאמרו על ידה יומיים קודם לכן ביום 6.5.17 , נאמרו עת המנוחה היתה מאושפזת , וימים ספורים לאחר מכן , היא הלכה לבית עולמה. אולם אין די בנתונים אלו כדי ללמד כי היא היתה במצב רפואי העונה להגדרת " שכיב מרע".
- התובע בחר שלא להציג בפני ראיות בדבר מצבה הרפואי של המנוחה לרבות תיקה הרפואי מאשפוזה האחרון . ובין היתר , נמנע מלהבהיר האם המנוחה יכולה היתה לתפקד , האם יכולה היתה ללכת , האם היתה במצב רפואי סופני , והאם מצבה לא אפשר לה לפעול לעריכת צוואה שאינה בע"פ לרבות בכתב ידה .
לשיטת התובע עצמו הוא אינו יודע כמה ימים טרם פטירתה היא היתה מאושפזת, ואף אינו יודע את סיבת הפטירה . ראה לעניין זה עמ' 14 לפרוטוקול שורות 1-26.
- אוסיף כי בניגוד לתובע אשר בחר שלא לפרט אודות מצבה הרפואי של המנוחה במהלך אשפוזה האחרון , לא לצרף את תיקיה הרפואי , ואף להתחמק משאלות ישירות של ב"כ הנתבעת 1 אודות מצבה הרפואי של המנוחה ( " אני לא הסתכלתי על התיק הרפאי שלה" – עמ' 15 לפרוטוקול מיום 14.6.18 שורות 4-29 ), העידה אשתו כי המנוחה " היתה אמורה להשתחרר וכמובן לפני שמשתחררים עושים בדיקות " ( עמ' 18 שורות 21-24 ).
ברי כי לשיטת אשת התובע , המנוחה לא ענתה על הגדרת "שכיב מרע" שכן עמדה בפני שחרורה מבית החולים.
"מי שרואה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות"
- כאמור לעיל, אפשרות נוספת לעריכת צוואה בע"פ היא כאשר המצווה " רואה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות ".
משמצאתי כי התובע לא הוכיח כי מצבה של המנוחה ענה להגדרת " שכיב מרע " יש לבחון האם המנוחה היתה בבחינת " "מי שרואה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות".
- דרישת המצב לעיל צופנת בחובה שני יסודות מצטברים- אובייקטיבי וסובייקטיבי. מבחן אובייקטיבי- האם האדם סביר באותן נסיבות שבו נמצא המצווה, היה חש ומרגיש באופן סובייקטיבי כי הוא עומד מול פני המוות, ומבחן סובייקטיבי – הרגשתו של המצווה כי הוא עומד מול המוות.
- סבורני כי במקרה שבפני, המנוחה לא נכנסה בגדר מי שרואה עצמו מול פני המוות , שכן לא התקיים בעניינה היסוד הסובייקטיבי , ואבהיר.
- בתצהירי שלושת העדים מיום 10.9.17 ( אשר צורפה לבקשה שהגיש התובע לרשם לענייני ירושה לקיום צוואת שכיב מרע של המנוחה ) , ציינו העדים מפורשות כי ביום ה 8.5.17 המנוחה אמרה להם " אני כל כך כבר מחכה לצאת ולחזור הביתה ואני מחכה כבר ליום 3.6.17 כי יחזור הביתה כמו שהבטיח לי ויגור שם יחד עם משפחתו ".
שלושת העדים חזרו על האמור לעיל גם בתצהירי עדותם מיום 18.02.18.
הצפייה של המנוחה להשתחרר מבית החולים ולשוב לביתה, תוך שב 8.5.17 היא מחכה למועד מאוחר יותר- 3.6.17, מלמדים כי סובייקטיבית המנוחה לא היתה כמי שראתה עצמה למול המוות , ואף צפתה לבואו של התובע אל ביתה בעתיד הקרוב.
- גם התובע ואשתו העידו כי יומיים קודם לכן, עת ביקרו את המנוחה בבית החולים ב 6.5.17, המנוחה סברה כי תשתחרר מבית החולים ותשוב לביתה. ראה לעניין זה עדות התובע בעמ' 15 לפרוטוקול מיום 14.6.18 שורות 4-7 ו 25-29, וכן עדות אשת התובע בעמ' 18 לפרוטוקול מיום 14.6.18 שורות 18-24 .
- לשיטת התובע ואשתו ואף לשיטת שלושת העדים , ביום 8.5.17 ואף יומיים קודם לכן ביום 6.5.17, לא ראתה המנוחה עצמה כמי שעומדת בפני המוות.
יישום התנאי : דרישת גמירות הדעת :
- כאמור , לדרישות המפורטות בסעיף 23 ( ב) לחוק הירושה ביחס לצוואה בע"פ, יש להוסיף את דרישת גמירת הדעת , וזאת , בשני טעמים :
א. האם אותה אמירה מכוונת להיות צוואה.
ב. האם היתה גמירת דעת באשר לתוכן הציווי.
- בהתאם לתצהירי שלושת העדים מיום 10.9.17 ביום 8.5.17 אמרה להם המנוחה כי :
" אני כל כך כבר מחכה לצאת ולחזור הביתה ואני מחכה עבר ליום-3.6.17 כי ל' יחזור הביתה כמו שהבטיח לי ויתגורר שם יחד עם משפחתו "
כאמור שלושת העדים חזרו על האמור לעיל בתצהירי עדותם מיום 18.02.18.
- סבורני כי אין בדברים שאמרה המנוחה בפני שלושת העדים משום גמירות דעת לעריכת צוואה, שכן המנוחה לא נקטה בלשון ציווי , ואף לא כוונה את דבריה לאשר יתרחש לאחר מותה. יתרה מזו, מדברי שלושת העדים עולה כי המנוחה אמרה דבריה מתוך כוונה להשתחרר מבית החולים ולשוב לביתה.
האמור לעיל נכון גם באשר לדברי המנוחה המיוחסים לה יומיים קודם לכן ביום 6.5.17. אין להסיק מהדברים המיוחסים למנוחה על ידי התובע ואשתו ביום 6.5.17 משום ציווי לתן להם זכות מגורים בלתי הדירה לאחר מותה , וקל וחומר עת , כשלשיטת התובע ואשתו, הדברים נאמרו כאשר המנוחה עצמה צפתה כי תשתחרר מבית החולים לביתה.
יישום התנאי : דרישת רישום זיכרון הדברים והפקדתו אצל הרשם
- די באמור לעיל כדי לדחות את בקשת התובע לקיום צוואת שכיב מרע.
מעבר לצורך ולמען שלימות התמונה , מצאתי להתייחס גם לדרישת סעיף 23 (ב) לחוק הירושה בדבר רישום זיכרון הדברים והפקדתו אצל הרשם בסמוך ככל האפשר לאירוע.
- טענת ב"כ התובע בסעיף 26 לסיכומי תשובתו כי טענת ב"כ נתבעת 1 בדבר " אי עריכת זיכרון דברים " הינה בבחינת הרחבת חזית אסורה , דינה להידחות. ב"כ נתבעת 1 טען טענה זו בצורה ברורה כבר בדיון שהתקיים ביום 20/12/17 ( ראה עמ' 3 לפרוטוקול ) , ואף חקר את התובע בעניין זה ( עמ' 16 לפרוטוקול מיום 14.6.17 שורות 1-7 ) .
- אכן הדרישה לערוך זיכרון דברים ולהפקידו בסמוך ככל הניתן אצל הרשם, הנה דרישה שאינה בבחינת חובה , וניתן לרפא פגם שנפל בצוואה בע"פ בעניין זה מכוח סעיף 25 לחוק הירושה.
יודגש כי מטרת הדרישה לערוך זיכרון דברים ולהפקידו בסמוך ככל הניתן אצל הרשם, הינה להיות בטוחים באמיתותה של הצוואה הנטענת ובדברים המיוחסים למצווה. כמובן, שרציונל זה מקבל משנה תוקף עת הדברים נאמרים מפי הזוכה עצמו.
- אכן שלושת העדים לא ערכו זיכרון דברים ביחס לדברים שנאמרו להם ע"י המנוחה ביום 8.5.17 , ואכן לא הפקידו זיכרון דברים אצל הרשם בסמוך לאירוע הנטען. אולם , וביחס לדברי שלושת העדים מיום 8.5.17 , ניתן היה לרפא פגם זה ( ככל שהתנאים האחרים כמפורט לעיל היו מתקיימים ).
תצהירי שלושת העדים, שלטעמי אין מניעה לראות בהם משום זיכרון דברים, אומנם נערכו באיחור רק ביום 10.09.17, דהיינו למעלה מארבעה חודשים לאחר האירוע הנטען. יחד עם זאת, ומשקיבל ב"כ הנתבעת 1 את האמור בתצהירי שלושת העדים ביחס לדברי המנוחה ביום 8.5.17, ומשאין מחלוקת כי אכן המנוחה אמרה בפניהם את המיוחס לה, ניתן היה לרפא פגם זה.
שונה הוא המצב ביחס לדברי התובע ואשתו ולדברים שלטענתם אמרה להם המנוחה ביום 6.5.17 , עת העלו דברים אלו על כתב באיחור רק בתצהירם המשותף ביום 21.08.17, דהיינו למעלה משלושה חודשים לאחר האירוע הנטען.
התובע ואשתו הינם הזוכים ע"פ הצוואה בע"פ הנטענת , וסבורני כי , במקרה דנן, לא ניתן לרפא פגם זה עת הם הזוכים מכוח דברים שהם עצמם אומרים ומייחסים למנוחה, וקל וחומר כאשר המנוחה הותירה צוואה בכתב בפני שני עדים .
לדידי, הדרישה לעריכת זיכרון הדברים והפקדתו אצל הרשם סמוך לאחר האירוע הנטען , מקבלת משנה תוקף עת הדברים שמיוחסים למנוח נאמרים מפי הזוכה עצמו , ולא בנקל ניתן לרפא פגם זה.
תשובתו של התובע כי לא היה לו צורך לתעד את דברי המנוחה ( עמ' 16 לפרוטוקול שורות 4-7 ) מאחר " שזה דבר שנאמר לא יום ולא יומיים אלא שנים רבות " , ולמרות שידע כי המנוחה ערכה צוואה בכתב ואף ידע את תוכנה , מעלה תמיהה ואף ספק באשר לדברים המיוחסים כי נאמרו על ידה ביום 6.5.17.
ככל שהמנוחה היתה חפצה לצוות כי לתובע זכות בלתי הדירה להתגורר בביתה לאחר מותה, כי אז ניתן היה לצפות כי המנוחה היתה מציינת זאת מפורשות בצוואתה מיום 28/7/14 , וזאת בשים לב לכך שלשיטת התובע עצמו המנוחה אמרה זאת במשך " שנים רבות ".
כמו כן , יש להניח, כי התובע היה דואג לערוך זיכרון דברים לאירוע הנטען עת הוא ידע כי המנוחה הותירה צוואה שלא עגנה את אשר לטענתו הובטח לו לאורך השנים וביום 6.5.18.
מאחר ונטען לצוואה בע"פ שנשענת על דברי הזוכים לאותה צוואה ( התובע ורעיתו ) , ונוכח התהיות לעיל, אינני סבור כי ניתן לרפא הפגם שנפל ( ככל ומרכיבי היסוד היו מתקיימים ) , שכן לא ניתן לקבוע כי " ...ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה ..." כמצוות סעיף 25 (א) לחוק הירושה.
סיכום:
- לאור האמור לעיל בקשת התובע לקיים את צוואת המנוחה בעל פה כמפורט לעיל נדחית.
- אינני נדרש לבקשת ב"כ הנתבעת 1 בסיכומיו כי בית המשפט יורה על פינוי דירת המנוחה ותשלום דמי שכירות, שכן אין זה ההליך שבפניי.
- אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת 1 לרבות שכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪ אשר ישולם תוך 30 ימים מיום מתן פסק דין שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
- הנני מתיר פרסום פסק הדין ללא פרטים מזהים.
המזכירות תמציא פסק הדין לבאי כוח הצדדים ותסגור את התיק.
ניתנה היום, ה' חשוון תשע"ט, 14 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.