הצעיר טען כי זוגתו של סבו, שהיתה לו כמו סבתא, הבטיחה לו על ערש דווי כי הוא יכול להמשיך לגור כל חייו בדירתה. אלא שבית המשפט לא השתכנע, וקיבל את התנגדותה של אחות המנוחה.
סגן נשיאת בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע, השופט אלון גביזון, דחה את תביעתו של צעיר שטען כי בת זוגו של סבו אפשרה לו להתגורר בדירתה לאחר מותה. השופט דחה את עמדתו של התובע שטען ל"לצוואת שכיב מרע", וקיבל את עמדתה של אחותה של המנוחה, ולפיה המנוחה לא ערכה צוואה כתנאי חוק הירושה.
המנוחה, שהיתה ערירית, נפטרה במאי 2017, בהיותה בת 94. התובע הוא הנכד של בן זוגה של המנוחה, שנפטר לפני המנוחה. בשנת 2014 היא ערכה צוואה בעדים, ולאחר מותה ניתן צו קיום לצוואה זו, בה ציוותה את דירתה לאחותה.
התובע התנגד לקיום הצוואה מ-2014 וביקש לקיים צוואה שנתנה המנוחה בעל-פה, מספר ימים לפני מותה – מה שנקרא בלשון המשפטית "צוואת שכיב מרע" – כתוספת לצוואתה. מנגד, אחותה של המנוחה ביקשה לקיים את הצוואה מ-2014.
עיקר המחלוקת נגע לזכותו של התובע להמשיך לגור בביתה.
התובע, שיוצג על ידי עו"ד אלי ביטון, טען כי ראה במנוחה סבתא לכל דבר, סעד אותה ובמשך שנים התגורר בדיתה. לטענתו, באותה "צוואת שכיב מרע" היא אמרה לו כשביקר אותה בבית חולים, ובנוכחות שלושה עדים, כי יש לו זכות להתגורר בדירתה כל חייו לאחר מותה.
אחותה של המנוחה – שיוצגה על ידי עו"ד יוסי ברקוביץ – טענה כי התובע מנסה להשתלט על ביתה של המנוחה. עוד נטען באופן נרחב כי התובע לא הוכיח שהיא אכן נתנה צוואה בעל-פה, ותנאי חוק הירושה בעניין זה אינם מתקיימים.
ציפתה לחזור הביתה
ואכן, השופט גביזון קיבל את עמדת הנתבעת. לאחר שניתח את הדברים, השופט סבר כי בזמן שבו אמרה כביכול את הדברים הנטענים, המנוחה לא היתה במצב של "שכיב מרע".
לפי השופט, שכיב מרע הוא אדם חולה שממש אינו יכול לקום, אינו מתפקד, אינו יכול לערוך צוואה בכתב, ואין בכוחו לטפל בענייניו -- וזה אינו המצב שבו המנוחה היתה בזמן שאמרה מה שאמרה, גם אם הלכה לעולמה ימים ספורים לאחר מכן.
השופט הוסיף כי התובע לא הביא כל מסמך רפואי המלמד על כך שהמנוחה היתה במצב העונה להגדרה שבחוק – של אדם חולה הלוקה במחלה קשה ושוכב על ערש דווי – ונמנע מלהבהיר האם היתה במצב סופני והאם מצבה לא אפשר לה לערוך צוואה בכתב.
יתרה מכך, השופט ציין כי אפילו לשיטת אשתו של התובע, המנוחה לא ענתה על הגדרה זו, שכן עמדה בפני שחרור מבית החולים.
בהמשך קבע השופט כי המנוחה אף לא עונה להגדרה חלופית של צוואת שכיב מרע – "מי שרואה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות" – שכן מבחינה סובייקטיבית היא אמרה שהיא "מחכה לצאת ולחזור הביתה".
כמו כן, השופט קבע כי המנוחה לא עומדת בתנאים נוספים, למשל "גמירות דעת" – כוונה מגובשת ורצינית לערוך צוואה. בהקשר זה השופט ציין כי המנוחה לא נקטה בלשון ציווי, ואף לא כיוונה את דבריה למצב שיתרחש לאחר מותה. "יתרה מזו, מדברי שלושת העדים עולה כי המנוחה אמרה דבריה מתוך כוונה להשתחרר מבית החולים ולשוב לביתה", הוסיף.
לכן התוצאה היתה דחיית התביעה. התובע חויב לשלם לנתבעת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 15,000 שקל.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
פרסומת - תוכן מקודם
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין,
בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של פסקדין.