פסק דין שעניינו פרשנות הסכם גירושין ביחס למועד העברת שווי מחצית הדירה

השופט נפתלי שילה:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 13.1.24 (כב' השופטת ציפי כהן אביטן בתמ"ש 23550-03-22) שדחה את תביעת המערער לחייב את המשיבה לשלם לו סך של 974,000 ₪.

א.רקע עובדתי

1.המערער (להלן גם: האב) היה נשוי לאמה של המשיבה (להלן: המנוחה או האם) ומנישואין אלו נולדה להם המשיבה ביום X.X.91 (להלן גם: הבת).

2.לאחר נישואיהם, רכשו המערער והאם דירה ב--- (להלן: הדירה) שנרשמה על שם שניהם.

3.ביום 29.1.95 חתמו המערער והמנוחה על הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין על ידי בית הדין הרבני (להלן: ההסכם). בסעיף א' להסכם נקבעו הוראות אלו ביחס לדירה:

"1. דירת המגורים הרשומה בבעלות משותפת של הצדדים והנמצאת ברחוב... תישאר בחזקת האישה וחלקו של הבעל יעבור לאישה.

2. האישה והבת יתגוררו בדירה כאשר היא תשמש מדור לבת עד הגיעה לגיל 18.

3. קבלת חלק הבעל בדירה ע"ש האישה תשמש לסילוק כל תביעות האישה ודרישותיה מהבעל עד היום ולעתיד לבוא, דרישות ותביעות מכל מין וסוג שהוא ואלו הנובעות מקשר הנישואין וההורות.

4.א. במעמד החתימה על הסכם זה יחתום הבעל על ייפוי כוח בלתי חוזר המסמיך את עו"ד אסתר קריספין להעביר את זכויותיו בדירה ע"ש ולטובת האישה עפ"י שקול דעתה ועם ביצוע הגט. ייפוי הכוח יופקד בידיה הנאמנות של עו"ד אסתר קריספין אשר כאמור תהא רשאית להשתמש בו עפ"י שקול דעתה.

ב. עם קבלת כל הדירה ע"ש האישה תעבור ההלוואה והמשכנתא על שמה.

ג. האישה תמשיך לשלם את המשכנתא הרובצת על הדירה וכן את המיסים, התשלומים וההיטלים המוטלים על הדירה ועל השימוש בה.

ד. ידוע לאישה כי הדירה מועברת על שמה ולבעלותה הבלעדית כדי שיהא מקום מגורים קבוע ומכובד לילדה.

ה. האישה מתחייבת שלא למכור הדירה עד הגיע הבת לגיל 18. עם מכירת הדירה לאחר המועד הנ"ל תמסור לידי הבעל 50% משווי המכירה בניכוי כל ההוצאות".

4.המערער והמנוחה התגרשו בשנת 1995 והמנוחה נפטרה ביום 4.2.21. על פי צוואת המנוחה שקוימה, הבת ירשה את כל עיזבונה לרבות הדירה והדירה נרשמה ע"ש הבת.

5.לאחר פטירת המנוחה, ביקש האב מהבת להעביר אליו מחצית משווי הדירה כפי שנקבע בהסכם. הבת סירבה לבקשתו וטענה שעל פי ההסכם, סכום זה צריך להיות משולם רק לאחר מכירת הדירה ואולם אין עליה כל חובה למכור את הדירה ולכן מועד החיוב הכספי על פי ההסכם טרם הגיע. לאור זאת, האב הגיש נגדה תביעה לתשלום סך של 974,000 ₪ שלטענתו משקף את שווי מחצית הדירה בתוספת מחצית מדמי השכירות שהבת קיבלה מהשכרת הדירה.

6.האב טען בתביעה שהבת ירשה את כלל הזכויות והחובות של האם ובכלל זה את התחייבות האם על פי ההסכם להעביר לו מחצית משווי הדירה. לדבריו, אף שבהסכם לא נקבע מהו מועד מכירת הדירה יש שני מועדים אפשריים: או לאחר שהבת תגיע לגיל 18 או לאחר שתעזוב את הדירה ושני מועדים אלו כבר הגיעו. לשיטתו, מטרת ההסכם הייתה לדאוג להבטחת מדור הקטינה עד לבגרותה ולכן לאחר גיל 18 הוסכם שהדירה תימכר והוא יקבל את שווי חלקו - מחצית. האב טען שלאחר שהבת הגיעה לגיל 18 עשו הוא והאם מאמצים למכור את הדירה על מנת לשלם לו את חלקו על פי ההסכם ואולם עקב העובדה שהאם חלתה, הוא הסכים לעכב את מכירת הדירה. לדבריו, שיתוף הפעולה עם האם למכירת הדירה מלמד שגם האם סברה שמועד החיוב הכספי על פי ההסכם הוא לאחר שהבת תגיע לגיל 18. המערער זימן לעדות את המתווך אשר בן סימון (להלן: המתווך) שהעיד על פעולות משותפות של המערער והמנוחה לצורך מכירת הדירה. המערער טען גם שיש לדחות את טענת המשיבה לפיה הוא ניסה להבריח את הדירה מנושיו ולדבריו, הוא הגיע להסדר עם כל נושיו וממילא רק הנושים יכולים להעלות טענה זו.

7.הבת ביקשה לדחות את התביעה וטענה שהאב לא הוכיח את סכום התביעה ואף לא עתר למינוי שמאי להערכת שווי הדירה. לטענתה, האב לא הוכיח שהוא זכאי לסעד כלשהו, שכן לא הייתה כל חובה למכור את הדירה על פי ההסכם כשהיא תגיע לגיל 18. הבת טענה שהיא ירשה את הדירה וירושה אינה בגדר מכירה ולכן היא אינה חייבת למכור את הדירה ולאב לא מגיע דבר. לדברי הבת, האב מנוע מלטעון שיש לו זכויות בדירה מאחר שביום 24.6.96 הוא חתם על תצהיר לפיו אין לו כל זכויות בדירה (להלן: התצהיר) וקיים השתק שיפוטי. בנוסף לטענתה, מאחר שהתביעה היא תביעה כנגד עיזבון, קיים רף ראייתי מוגבר שהאב לא עמד בו והוא המתין להגיש את תביעתו רק לאחר פטירת האם, כשהיא כבר לא יכולה לסתור את טענותיו.

8.בית המשפט קמא קיבל את עמדת הבת ודחה את תביעת המערער (להלן: פסק הדין). המערער לא השלים עם פסק הדין והגיש את הערעור שלפנינו. בסיום הדיון בערעור הודיע המערער שהוא חוזר בו מרכיב הערעור שעסק בדחיית עתירתו לקבלת מחצית משכר הדירה והערעור נסוב על דחיית תביעתו לקבלת מחצית משווי הדירה על פי ההסכם (עמ' 5 שורה 27 לפרוטוקול הדיון מיום 9.1.25).

ב.תמצית פסק הדין

1.האב לא הוכיח את סכום התביעה. הוא לא צירף כל ראייה באשר לשווי הדירה ואף לא עתר למינוי שמאי שיעריך את שוויה.

2.על פי לשון ההסכם, האב זכאי למחצית שווי הדירה רק לאחר מכירתה ולא קודם. לא נקבע בהסכם מועד מוגדר למכירת הדירה. המתווך העיד שהמנוחה והאב פנו אליו על מנת שיסייע בידם למצוא קונה לדירה בחודש נובמבר 2012 והוא ניסה למכור אותה עד לחודש פברואר 2015 ואז הוקפא הטיפול במכירה. המתווך לא צירף אסמכתא לכך שהוא תלה שלט על הדירה או שביצע פרסום כלשהו לצורך מכירתה.

3.לבת מלאו 18 בשנת 2009. ככל שכוונת האב והמנוחה הייתה למכור את הדירה, תמוה מדוע הדירה לא נמכרה מעל לעשר שנים מאותו מועד וזאת למרות שהמנוחה השכירה את הדירה ולא התגוררה בה. "לא מצאתי, אם כן, כי עלה בידי התובע להציג תימוכין לטענותיו בדבר ניסיונות שנעשו על ידו ו/או על ידי המנוחה לצורך מכירת הדירה ו/או כוונת הצדדים להסכם למכירת הדירה לאחר הגיע הנתבעת לגיל 18 שנה". מדובר בתביעה נגד עיזבון המטילה נטל מוגבר, שכן העדה המרכזית שהיא המנוחה, איננה.

4.קיימת סתירה פנימית בלשון ההסכם. מחד נקבע שהעברת חלקו של האב בדירה למנוחה תשמש לסילוק כל דרישותיה ומאידך נקבע שהאב זכאי למחצית מהדירה עם מכירתה. גם את פשר סתירה זו לא ניתן לברר לעומק כיום לאחר שהמנוחה נפטרה והאב הגיש את התביעה בשיהוי ללא הסבר סביר. לא ניתן להתעלם מכך שהמנוחה הורישה בצוואתה את הדירה לבת ולא הזכירה שיש לאב זכויות בדירה. למרות שהבת ירשה את הדירה ועיזבון המנוחה בכפוף להתחייבות של המנוחה על פי ההסכם "לא מצאתי כי קמה הזכות לתובע לקבלת חלקו בדירה ונראה כי התביעה הקדימה את זמנה".

5.אף אם האב היה מוכיח שהגיעה העת למכור את הדירה על פי ההסכם, קיים השתק שיפוטי מאחר שהאב חתם על התצהיר לצורך בקשה לביטול עיקול שהוטל בגין חובו לבנק ובמסגרתו הצהיר שאין לו כל זכות בדירה. הסעד שהאב מבקש בתביעתו "עשוי לסתור, לכאורה, הצהרה שנתן התובע במסגרת הליך משפטי אחר" ולכן קיים השתק שיפוטי.

6."לא ניתן שלא לתמוה על כך כי בהסכם הועברו הזכויות בדירה ע"ש המנוחה, תחת רישום הערת אזהרה להגבלת מכירת הדירה טרם יימלאו לנתבעת 18 שנה". האב אישר בחקירתו כי באותה עת הוא היה חייב כסף לשוק האפור ופחד "שיכריחו אותי למכור את הבית ואז שהן יזרקו לרחוב". מכאן, שהעברת הדירה ע"ש המנוחה נעשתה לצורך התחמקות מנושים. "הדבר מותיר תחושה כי מתן סעד לתובע עשוי להוות קושי בבחינת העיקרון הכללי, לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" ו/או "היוצא חוטא נשכר". נוכח השאלה: האם לאור מעשהו הבלתי חוקי, לכאורה...אין מקום לשלול ממנו סעד, על מנת שלא ליתן לאדם ליהנות מפרי חטאו?...אשוב ואציין כי הדברים נאמרים במלוא הזהירות, כאשר סבורני כי אין מקום להכריע בכך בשלב זה".

7.לאור האמור, התביעה נדחית והאב ישלם לבת הוצאות בסך של 35,000 ₪.

ג.תמצית טענות המערער

1.המערער הוא נכה בשיעור 100% לצמיתות, חסר בית, המתגורר אצל חברתו היכולה בכל עת לבקש ממנו לפנות את דירתה.

2.לאחר שמלאו לבת 18 שנים והיא עזבה את הדירה, הוא והמנוחה שיתפו פעולה בניסיון למכירת הדירה ואולם הם לא הצליחו למכור אותה מאחר שלא קיבלו הצעה כספית שסיפקה אותם. הניסיונות למכור את הדירה פסקו בשל מחלה קשה של המנוחה, ממנה היא לא החלימה.

3.אכן, בהסכם לא נקבע המועד למכירת הדירה ולכן היה צריך לקבוע שמדובר על זמן סביר לאחר שהבת תגיע לגיל 18. צריך לפרש את המילים "עם מכירת הדירה לאחר המועד הנ"ל" כך שהכוונה שמועד המכירה יהיה לאחר שהבת תגיע לגיל 18, שאז כבר לא היה צורך להבטיח מדור לבת.

4.בהסכם נאמר "עם מכירת הדירה" באות ע' ולא א'. מכאן, שלא קיימת שאלה בדבר עצם החובה למכור את הדירה. ברור שיש למכור את הדירה ועם מכירתה, ישולם מחצית שוויה למערער. אף אם יש חסר בהסכם, יש להשלימו בהתאם לסעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 (להלן: חוק החוזים) בהתאם לכוונת הצדדים. מעדות המערער ועדות המתווך ניתן ללמוד שכוונת הצדדים הייתה למכור את הדירה בסמוך לאחר שמלאו לבת 18 שנים.

5.בסעיף א.2 להסכם נקבע כי: "האישה והבת יתגוררו בדירה כאשר היא תשמש מדור לבת עד הגיעה לגיל 18". מאחר שהמנוחה נפטרה והבת כבר לא מתגוררת בדירה ועברה את גיל 18, ברור שהגיע המועד למכירתה.

6.טעה ביהמ"ש קמא שלא נתן משקל לעדות המתווך. המתווך צירף לתצהירו מסמכים שהופקו ממחשב משרדו שמהם עולה שהוא העניק למנוחה ולמערער שירותי תיווך ונעשו ניסיונות למכור את הדירה.

7.חתימת המערער על התצהיר לא מקימה השתק שיפוטי. הצהרתו שאין לו חלק בדירה הייתה והינה אמת. הזכויות הועברו במלואן ע"ש המנוחה בהתאם להסכם. גם המנוחה הצהירה על כך בתצהיר מטעמה. העובדה שהמנוחה התחייבה לשלם למערער סכום כספי בגובה מחצית משווי הדירה לא הקנתה לאב שום זכות בדירה ולכן אין כל סתירה בין התצהיר לסעד המבוקש בתביעה. המערער שילם את כל חובותיו ולכן ההוראה בהסכם בדבר העברת זכויות בדירה למנוחה היא חוקית ומוסרית. לא הופרכה טענתו שכשהוא העביר את חלקו בדירה למנוחה, הוא התכוון לפרוע את כל חובותיו. רצונו היה להבטיח מדור לבתו ובמקביל לפרוע את חובותיו ללא מכירת הדירה, כפי אכן נעשה.

8.הן המערער והן המנוחה חתמו על תצהירים המאשרים שכל הזכויות בדירה הן של המנוחה. לפי גישת ביהמ"ש קמא שניהם "חטאו" לכאורה ואולם תוצאת פסק הדין היא שהבת שבאה בנעלי המנוחה תתעשר שלא כדין. אם סעיף העברת הדירה בהסכם צריך להיות מבוטל על מנת ש"חוטא לא יצא נשכר", אזי הוא צריך להיות מבוטל כלפי שני הצדדים להסכם ועל המשיבה להשיב למערער מחצית מהדירה. אין מקום להחיל במקרה דנן את סעיף 30 לחוק החוזים, שהרי הן המערער והן המנוחה לא חטאו ולא הייתה להם כל כוונה להתחמק מהחובות לנושים. מטרתם הייתה לדאוג למדור הקטינה מבלי לפגוע בנושים.

9.המתווך העיד ששווי הדירה כיום הוא בסך של 1.8 מיליון ₪. המתווך לא נחקר כלל על הערכתו זו והבת לא הביאה כל ראייה סותרת ולכן יש לקבל את הערכת המתווך. המתווך מנהל משרד תיווך כבר 44 שנים והוא עונה על הגדרת מומחה בהתאם לתקנות בתי המשפט (רשימת מומחים מטעם בית המשפט) תשפ"ג – 2022 לפיה מומחה מוגדר כ: "מי שמוכר כמומחה לפי כל דין ובאין דין כאמור, בעל ניסיון וידע...במקצוע". היה על ביהמ"ש קמא להתייחס לעדות המתווך כעדות מומחה שלא הופרכה ולאמצה.

10.לאור כל האמור, יש לקבל את הערעור ולקבוע שהמשיבה חייבת לשלם למערער את סכום התביעה בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ולחייבה בהוצאות הערעור ובשכ"ט.

ד.תמצית טענות המשיבה

1.צדק בית המשפט קמא כשקבע שהמערער לא הוכיח את תביעתו. המערער לא עתר למינוי מומחה שיעריך את שווי הדירה ולא הגיש בקשה לצרף חוות דעת של מומחה מטעמו. על פי הדין, רק שמאי מוסמך לקבוע שווי נכס וזאת בהתאם לסעיף 12(א) לחוק שמאי מקרקעין תשס"א – 2001 שקובע כי: "לא תוגש לבית המשפט שומת מקרקעין אלא אם כן נערכה בידי שמאי מקרקעין". המערער כלל לא התמודד עם הוראת דין זו.

2.לא הוכח שעל פי ההסכם הייתה חובה על המנוחה למכור את הדירה לאחר מלאת למשיבה 18 שנים. המערער לא הצביע על בסיס כלשהו המחייב את המנוחה או את יורשתה למכור את הדירה. המשיבה היא בת יחידה לאמה שהלכה לעולמה בטרם עת ובהתאם לצוואתה, היא יורשת את מלוא הזכויות בדירה.

3.לא מן הנמנע שכוונת המערער והמנוחה בהסכם הייתה להבטיח מדור לקטינה ללא הגבלת זמן. לכן בהסכם נקבע מנגנון מרתיע לפיו אם הדירה תימכר, המנוחה תצטרך להעביר לאב מחצית משוויה ומנגנון זה נקבע על מנת שהאם לא תפעל למכירת הדירה ותחזיק אותה בבעלותה ללא הגבלת זמן.

4.פרשנותה של המשיבה להסכם לפיה מועד החיוב על פי ההסכם טרם התגבש היא הגיונית ו"עדיפה עשרת מונים" על פרשנות המערער. זאת, במיוחד שמדובר בתביעה נגד עיזבון שבה נדרש רף ראייתי מוגבר.

5.קבלת הדירה בירושה ע"י הבת אינה בגדר מכירה. העברת ירושה אינה עסקה במקרקעין ואינה מחויבת דיווח לרשויות המס.

6.סעיף 25(ב1) לחוק החוזים קובע כי: "חוזה הניתן לפירושים שונים והייתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו". לכן, יש לפרש את ההסכם כנגד המערער "לא כל שכן "באינוס" הכתוב ויצירת הסכם חדש יש מאין".

7.מכל הנימוקים הנ"ל יש לדחות את הערעור ולקבוע שהמשיבה אינה חייבת למערער מאומה ולחייב את המערער בהוצאות ריאליות.

ה.דיון והכרעה

1.השאלה המרכזית שעמדה במחלוקת בין הצדדים היא פרשנות סעיף א4 ה להסכם הקובע כי: "האישה מתחייבת שלא למכור הדירה עד הגיע הבת לגיל 18. עם מכירת הדירה לאחר המועד הנ"ל תמסור לידי הבעל 50% משווי המכירה בניכוי כל ההוצאות". בעוד שהמערער טען שמועד המכירה של הדירה צריך להיות לאחר הגיע הבת לגיל 18 ולכן מועד החיוב הכספי של המנוחה כלפיו חל סמוך לאחר שלבת מלאו 18 שנים, טענה המשיבה שמועד החיוב הכספי חל רק לאחר מכירת הדירה ומאחר שהדירה טרם נמכרה ואין כל חובה למכור את הדירה במועד כלשהו, אין היא חייבת לשלם דבר למערער.

2.בית המשפט קמא קיבל את פרשנות המשיבה ודעתי שונה.

3.סעיף 25 לחוק החוזים קובע כי:

• חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

• חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל".

   

  סעיף 26 לחוק החוזים קובע כי:

   

  "פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה, לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלו כמוסכמים".

   

  4.חוסר בהסכם דורש תהליך של פירוש או השלמה. מדובר בשני כלים שונים. פרשנות הסכם חושפת את כוונת הצדדים ומניחה כי הצדדים התייחסו לפרט שנראה חסר ויש לדלות את הסכמתם מתוך החוזה או מתוך נסיבות כריתתו ואילו הכלי של השלמה, מניח כי הצדדים לא נתנו דעתם לפרט זה במסגרת ההסכם. כפי שציינו פרופ' כהן ופרופ' פרידמן: "ההבחנה בין פרשנות החוזה להשלמתו ברורה עניינית, אך קשה להחלה ויישום מעשי" (כהן ופרידמן, חוזים א' (1991) 271). לעיתים לצורך פרשנות ההסכם, גולשים אל תהליך השלמת החסר (אהרן ברק, פרשנות במשפט - תורת הפרשנות הכללית (1992), 470-471).

   

  5.בע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכשת ישראל בע"מ (20.11.19) ציין כב' השופט שטיין כי:

   

  "בכל הקשור לענייני פרשנות והשלמת החסר, מקרה זה נשלט על ידי הלכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995)), אשר קבעה כי חוזה יש לפרש, בראש ובראשונה, לפי תכליתו הסובייקטיבית, דהיינו: לפי כוונתם המשותפת של הצדדים לחוזה, כפי שזו עולה מנוסחו ומנסיבות כריתתו, אשר צריכים להישקל ביחד ולא לחוד ... כמו כן קבעה הלכת אפרופים, כי באין אפשרות לקבוע את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה על ידי התחקות אחר כוונות הצדדים, על בית המשפט לפרש את החוזה לפי תכליתו האובייקטיבית, דהיינו: באופן שמשלב את לשון החוזה והמטרה אשר משתמעת ממנה עם חובות הגינות ותום-לב החלות על הצדדים ... בפועלו לפי כלל זה, בית המשפט נדרש לענות על השאלה "מהן ההתחייבויות שבעלי החוזה נטלו על עצמם – זה כלפי זה – כעניין שבעובדה?" הכלל השני בא להשלים את העובדות החסרות באמצעות נורמות התנהגות המשתייכות למארג הערכים החברתיים. כלל זה מסמיך את בית המשפט לעצב עבור הצדדים חיובים וזכויות על בסיס שיקולים נורמטיביים ולקוראם אל תוך החוזה".

   

  6.המלומדים גבריאלה שלו ואפי צמח בספרם דיני חוזים 526-528 (מהדורה רביעית 2019), מציינים כי:

   

  "לעקרון תום-הלב מקום חשוב בפירוש חוזה ובהשלמתו ... הוא חל ומשפיע בכל תחומיו של דין זה, ובכללם תחום עיוננו – תחום הפירוש וההשלמה ... חוזה יש לפרש, בהיעדר נתונים על אומד דעתם של הצדדים, בהתאם לאומד הדעת שהיה לצדדים אילו נתנו דעתם לבעיה הפרשנית הניצבת בפני השופט וחשבו עליה ... חוזה יש לפרש על פי האינטרסים המקובלים על צדדים הוגנים וסבירים ליחס החוזי, באופן שיגשים ערכים של סבירות והגינות. בהקשר זה יש להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים על יסוד ההנחה כי פעלו כאנשים הוגנים וסבירים ... עקרון תום-הלב מהווה גם מקור להשלמתו של חוזה."

   

  7.במקרה דנן עסקינן בהסכם בין בני זוג שאינו חוזה מסחרי. על הסכם מסוג זה חלה ביתר שאת ובעוצמה רבה יותר, חובת תום הלב לפי סעיף 39 לחוק החוזים. כפי שציין כב' השופט מינץ (שאמנם היה בדעת מיעוט באותו מקרה) בדנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (24.6.21):

   

  "ככל שמדובר במערכת יחסים שהיא בבסיסה תוצר של שיתוף פעולה, בחירה הדדית ומפגש רצונות, כך ניתן לצפות כי כל אחד מהצדדים יפנים יותר את האינטרסים של הצד השני והציפייה ממנו תהא לסטנדרט התנהגות מחמיר יותר של תום לב".

   

  ראו גם: עמ"ש (תל אביב) 5146-12-21 פלוני נ' פלונית (8.6.22).

   

  8.כיצד ניישם עקרונות אלו במקרה דנן: בעניינינו אין מחלוקת שאומד דעת הצדדים ביחס לפרשנות הסעיף הנ"ל, לא משתמעת במפורש מלשון ההסכם. לפיכך, יש לתת פירוש המקיים אותו. בסעיף הנ"ל נאמר כי: "עם מכירת הדירה לאחר המועד הנ"ל תמסור לידי הבעל 50% משווי המכירה בניכוי כל ההוצאות". מאחר שנאמר "עם מכירת הדירה" ולא "אם", ברור שכוונת הצדדים הייתה שהדירה תימכר לאחר שיימלאו לבת 18 שנים. אין היגיון בפרשנות המשיבה לפיה היא יכולה למנוע את מכירת הדירה לעולמי עד והתוצאה תהיה שהמערער לעולם לא יקבל את הסכום הכספי המגיע לו על פי ההסכם. פרשנות זו בלתי סבירה ומביאה לתוצאה שהסעיף לא יתקיים ויהפוך לאות מתה. פגיעה כה בוטה בזכות של המערער, לקבל את חלקו בנכס העיקרי אם לא הבלעדי שהיה לו, הייתה צריכה להיות כתובה במפורש.

   

  9.גם טענת המשיבה לפיה הצדדים התכוונו שהדירה לא תימכר כלל ועל מנת להבטיח שהאם לא תמכור אותה נקבע שאם היא תמכור אותה היא תצטרך לשלם מחצית משוויה למערער, אינה מסתברת כלל, היות שבהסכם הודגש שמטרת האיסור על המכירה הוא להבטיח את מגורי המשיבה עד שתגיע לגיל 18. אם הכוונה הייתה שהדירה לא תימכר לעולם, מדוע הודגש בהסכם שמטרת העברת הזכויות בדירה לאם היא "כדי שיהא מקום מגורים קבוע ומכובד לילדה" וכי האם "מתחייבת שלא למכור הדירה עד הגיע הבת לגיל 18". אם הכוונה הייתה לגרום לתמריץ לאם שלא תמכור את הדירה כלל, לא היה צריך לקבוע מגבלת זמן לאיסור המכירה – עד שהבת תגיע לגיל 18.

   

  10.המשיבה לא הוכיחה שההסכם נוסח ע"י בא כוח המערער. לפיכך, לא ניתן לעשות שימוש בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים כפי שטוענת המשיבה. אף אחד מהצדדים לא זימן לעדות את עו"ד קריספין שמוזכרת בהסכם ואשר נקבע שהיא תטפל בהעברת זכויות המערער בדירה ע"ש המנוחה.

   

  11.בנוסף, פרשנות המשיבה עולה כדי "שימוש בזכות הנובעת מחוזה" שלא בתום לב, בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים. שהרי, מההסכם עולה שכוונת הצדדים הייתה להעניק לבת מדור בדירה כפי שנקבע במפורש בסעיף א2: "האישה והבת יתגוררו בדירה כאשר היא תשמש מדור לבת עד הגיעה לגיל 18". לפיכך, משמטרה זו מולאה במלואה, ולבת הוענקה קורת גג בדירה עד שהגיעה לגיל 18, תם הרציונל שמאחורי העיכוב במכירת הדירה וקמה למערער הזכות לממש את חלקו בדירה ולקבל מחצית משוויה.

   

  12.המערער אף הוכיח באמצעות עדותו של המתווך שהוא והמנוחה פעלו למכור את הדירה ובכך גילתה המנוחה דעתה שפרשנות המערער את ההסכם היא הנכונה. אם כוונת הצדדים הייתה שבידי המנוחה הזכות שלא למכור כלל את הדירה ולא להעביר למערער מחצית משוויה, מדוע היא שיתפה פעולה במשך תקופה ארוכה עם הניסיונות למכירתה? שיתוף הפעולה שלה עם מכירת הדירה מלמד יותר מכל שגם היא הבינה שהיא חייבת להעביר למערער את שווי חלקו בדירה לאחר שהבת בגרה.

   

  13.המתווך העיד כי כעולה מכרטיס הלקוח שבמשרדו, בחודש נובמבר 2012 פנתה אליו המנוחה, הציגה עצמה כגרושתו של המערער שאותו הוא הכיר וביקשה שיסייע בידה למכור את הדירה. לדבריו, היא סיפרה לו שעל פי הסכם הגירושין עליה למכור את הדירה ולהעביר מחצית מתמורתה למערער והמערער הוא זה שהפנה אותה אליו. המתווך העיד שהגיע לדירה בתיאום עם המנוחה, הציב שלט בחזית הדירה וזאת לאחר שהמנוחה אמרה לו שקודם התקשרה עם סוכנות תיווך אחרת ואולם התקשרות זו בוטלה. לדבריו, הוא הביא לדירה רוכשים פוטנציאלים ואולם כל פעם המנוחה והמערער דרשו מחיר גבוה יותר. לאחר כחצי שנה, הוא הודיע למנוחה ולמערער שהוא מפסיק את טיפולו במכירה. לאחר מכן המערער והמנוחה שבו ובקשו שיטפל במכירה והוא הציב שוב שלט בדירה והציג אותה בפני רוכשים פוטנציאלים. לטענתו, בשלב מסוים המערער אמר לו שהמנוחה חלתה והוא מבקש להפסיק בתהליך המכירה עד להחלמתה ועל פי רישומי המחשב שבמשרדו, הטיפול הוקפא ביום 15.2.15. מועד זה תואם את המועד שבו עולה מהמסמכים הרפואיים שצורפו, שהמנוחה חלתה.

   

  14.המתווך נחקר על תצהירו ועיון בפרוטוקול מלמד שהוא שב ביתר פירוט על האמור בתצהירו ועדותו לא נסתרה. העובדה שהמתווך לא הציג הסכם תיווך עם המנוחה או לא הביא אסמכתא לכך שתלה שלט או ביצע פרסום, לא צריכה לגרוע מאמינות עדותו. מה גם, שהוא צירף לתצהירו מסמכים מכרטסת משרדו המלמדים שהוא טיפל במכירת הדירה ושמות הלקוחות שנרשמו היו הן המנוחה והן המערער. העובדה שהמנוחה חלתה, מסבירה את השיהוי בהגשת התביעה ואין לזקוף זאת לחובת המערער, שבחר לנהוג במידת הרחמים ולהתחשב במנוחה ולכן אפשר לה המשך שהות בדירה ולא עמד על מכירתה לאור מצבה הרפואי הקשה.

   

  15.מאחר שלא נקבע בהסכם כמה זמן לאחר הגיע הבת לגיל 18 תימכר הדירה, יש להעמיד את פרק הזמן על זמן סביר. במקרה דנן, משהבת בגרה כבר בשנת 2009, במועד הגשת התביעה בשנת 2022, חלפו כבר שנים רבות וחלף כבר מזמן המועד למכירת הדירה.

   

  16.העובדה שהמערער חתם על התצהיר לפיו כל הזכויות בדירה שייכות למנוחה, לא מונעת ממנו לטעון שמגיעים לו הכספים על פי הסכם. שהרי, ברור שכל הזכויות בדירה עברו למנוחה ואולם המנוחה התחייבה להעביר למערער מחצית משוויה ולכן אין כל סתירה בין התצהיר לתביעה ואין כל מניעות או השתק שיפוטי.

   

  17.גם העובדה שהמערער ביקש למנוע מנושיו "לשים יד" על הדירה עקב חובותיו, ולכן הסכים להעברת מלוא זכויותיו בדירה ע"ש המנוחה, לא גורעת מחובתה של המנוחה להעביר לו את התשלום הכספי בהתאם להסכם. הן המערער והן המנוחה הסכימו לביצוע העברת הזכויות וכל טענה אודות "העברת מרמה" או "ביטול הענקה" יכולה להיטען ע"י הנושים בלבד. במקרה דנן אין מחלוקת שהמערער מעולם לא היה בהליך חדלות פירעון והתנהלותו מול נושיו לא רלוונטית לזכויותיו במישור היחסים מול המנוחה והבת. מה גם, שבצדק טוען המערער, שאף אם הוא היה בגדר "חוטא" שעה שהעביר את הדירה על מנת להימלט מידם הארוכה של הנושים, בסופו של דבר הדירה שנטען שהוברחה מנושים תוותר כולה בידי המנוחה ואילו המערער יהיה היחיד שייפגע והמשיבה תצא נשכרת ותיהנה בלעדית מפירות ה"חטא". אין להלום תוצאה כזו.

   

  18.העובדה שנמחק סעיף בהסכם המורה על רישום הערת אזהרה לא גורעת מטענות המערער. אדרבא, הסברו של המערער לפיו הוא היה נתון אותה עת בחובות, מסבירה את רצונו שלא תירשם הערת אזהרה על מנת שלא יינקטו הליכים שעשויים להביא למכירת הדירה ולסיכול רצונו שיובטח מדור לבת. אדרבא, בסעיף שנמחק נאמר כי: "להבטחת האמור בסעיף זה תירשם הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין והאישה תחתום על שטר ביטחון ע"ס 50,000 $...שמועד פירעונו ליום 1.1.2010". העובדה שהצדדים כתבו את יום 1.1.10, שהוא כמה חודשים לאחר המועד שבו לבת יימלאו 18, מלמדת שאכן כוונת הצדדים הייתה שמועד החיוב יהיה סמוך לאחר שיימלאו לבת 18. אכן, סעיף זה נמחק ואולם המערער הסביר שמחיקת הסעיף הייתה על מנת שלא יהיו רשומות על שמו זכויות עקב חששו מנושיו ולכן הוא וויתר על בטוחה בדמות הערת אזהרה ואולם ניתן ללמוד מציון תאריך זה – 1.1.10 - על כוונת הצדדים.

   

  19.אכן, מדובר בתביעה כנגד עיזבון ונטל ההוכחה הוא מוגבר. ברם, לאור העובדה שהוכח שהמנוחה והמערער פנו למתווך ועשו ניסיונות למכור את הדירה, ברור שאומד דעת הצדדים הייתה שהדירה תימכר לאחר שמלאו 18 לבת והמערער הרים נטל מוגבר זה.

   

  20.המערער לא הגיש בקשה למינוי שמאי על מנת שיעריך את שווי הדירה והסתפק בעדותו של המתווך שהצהיר שהדירה שווה כיום 1.8 מיליון ₪. המשיבה צודקת שלצורך הוכחת שווי הדירה היה על המערער לעתור למינוי שמאי מטעם בית במשפט. שכן, לא ניתן להגיש חוות דעת פרטיות של מומחים בבית המשפט לענייני משפחה. ברם, מחדל זה, לא צריך להביא לדחיית התביעה. ככל שבית המשפט מוצא שקיימת זכות שיש צורך להעריך אותה ע"י מומחה, רשאי הוא למנות מומחה מטעמו.

   

  21.שהרי, תקנה 25(א) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין) תשפ"א – 2020 קובעת כי: "בית המשפט רשאי, אף שלא בהסכמת בעלי הדין, למנות מומחה מטעמו, שיגיש לו חוות דעת בכתב בכל עניין הנוגע לענייני המשפחה...". נפסק שניתן למנות מומחה אפילו בשלב הסיכומים, חרף התנגדות אחד הצדדים (ראו: בר"ע (י-ם) 163/04 א.ס. נ' י.ס. (1.4.04) וכן: השופט שאול שוחט ועו"ד דוד שאוה, סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה, 2009, בעמ' 287).

   

  22.לפיכך, גם במקרה דנן, ככל שהמשיבה סבורה שסכום התביעה בסך של 974,000 ₪ גבוה משווי מחצית הדירה בערכה כיום, ימנה בית המשפט קמא שמאי מטעמו ושני הצדדים יישאו בשכר טרחתו. על המשיבה להודיע לבית המשפט קמא בתוך 15 יום מהיום האם היא מסכימה לסכום הנתבע (974,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה) או שהיא מבקשת למנות שמאי. ככל שהמשיבה תודיע שהיא מבקשת מינוי שמאי, ימנה בית המשפט קמא שמאי מטעמו.

   

  23.סיכומו של דבר: אציע לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין ולקבוע שהמערער זכאי לקבל מהמשיבה סך של מחצית משווי הדירה בהתאם להערכת שווי שמאי שימונה (ככל שהמשיבה תעמוד על מינוי שמאי) ולכל היותר סך של 974,000 ₪ כפי שנתבע על ידו וזאת בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. בנוסף אציע כי המשיבה תשלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשתי הערכאות, בסך של 40,000 ₪ והערובה על פירותיה, תושב למערער באמצעות ב"כ.

   

   

   

  

  ______________

  נפתלי שילה, שופט

   

   

  השופט שאול שוחט, סגן נשיא, אב בית דין:

   

  אני מסכים.

   

  

  ______________

  שאול שוחט, שופט

  סגן נשיא, אב"ד

   

  השופטת עינת רביד:

   

  אני מסכימה.

  

  ______________

  עינת רביד, שופטת

   

  הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט נפתלי שילה.

  פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים.

   

   

  ניתנה היום, ט"ז טבת תשפ"ה, 16 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.

   

   

  שאול שוחט, שופט, סגן הנשיא אב"ד		עינת רביד, שופטת		נפתלי שילה, שופט