פסק הדין עוסק בקבלת בקשה לתיקון צו ירושה ולמתן צו קיום וצוואה

בפניי מחלוקת בין שניים מנכדיה של המנוחה, בשאלה מה דינם של צו הירושה שניתן בעניין המנוחה לבקשת אחד הנכדים, לעומת צוואת המנוחה, שהוגשה רק לאחר מתן צו הירושה ואשר במסגרתה ציוותה המנוחה את דירתה (היחידה) לנכד אחר.

1. המדובר בבקשה לתיקון או ביטול צו ירושה מתוקף סעיף 72 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן – "חוק הירושה"), שניתן ביום 00.00.2019 אחר המנוחה, גב' [...] ז"ל שהלכה לעולמה ביום 00.00.2013. (להלן – "המנוחה").

    

2. המבקש הוא נכדהּ של המנוחה, והמשיבים מס' 5-2 הם ילדיה ויורשיה על פי דין (המבקש הוא בנה של המשיבה מס' 2). המשיב מס' 1 (להלן - "המתנגד") הוא נכד נוסף של המנוחה, ויורש על פי דין של המנוחה שעה שאביו, בנה של המנוחה, הלך לעולמו לפניה.

    

3. צו הירושה אחר המנוחה, מושא הליך זה, ניתן לבקשתו של המתנגד. המבקש אוחז בידיו צוואה שערכה המנוחה בשנת 2002 ובה הורישה למבקש את מלוא הזכויות בדירתה. מאז נפטרה המנוחה בשנת 2013 ועד להגשת תביעתו זו, הוא לא ביקש לקיים את הצוואה. המבקש עותר אפוא לתת צו לקיום צוואת המנוחה ולבטל את צו הירושה, או למצער לתקנו בזיקה לצוואת המנוחה.

    

4. יצוין כי בין בני המשפחה התקיים הליך קודם בנוגע לעזבון בעלה של המנוחה [...] (הוא סבם של המבקש והמתנגד, להלן – "המנוח"). המתנגד, נכדה של המנוחה הגיש בשנת 2018 בקשה לתיקון צו הירושה שניתן אחר המנוח ולפיו יורשיו של המנוח היו ילדיו – המשיבים 5-2 בלבד, בטענה ששמו כיורש על פי דין הושמט בכוונת מכוון על ידי דודיו, המשיבים 5-2 (להלן – "ההליך הקודם").

    

5. ביום 20.6.2018 ניתן על ידי המותב הקודם צו ירושה מתוקן אחר המנוח, ולפיו המשיבים מס' 5-2 והמתנגד הם יורשי המנוח על פי דין בשיעור 1/5 כל אחד. בקשת המתנגד לתיקון צו הירושה אחר הסב, שהוגשה כ – 6 שנים לאחר פטירת הסב המנוח, והאשמת המשיבים מס' 5-2 בהדרת המתנגד מעזבונו, מצויים אף הם ברקע להליך דנן ומאפיינים את היחסים הרעועים בין המתנגד לבין המשיבים מס' 5-2 והמבקש.

    

6. הצוואה בענייננו היא צוואה בפני רשות בהתאם לסעיף 22 לחוק הירושה ונערכה ביום 14.6.2002 בפניי נוטריון (להלן – הצוואה"). הנוטריון הלך לעולמו זה מכבר, במועד שאינו ידוע לבית המשפט, לאחר עריכת הצוואה וטרם פתיחת ההליך שבפניי. הצוואה מתייחסת לדירת המגורים של המנוחה בלבד ולא לכל עזבונה, והמנוחה מצווה את מלוא הזכויות בדירה למבקש כאמור. דירת המגורים היא דירת "עמידר" בה התגוררה המנוחה עד יום פטירתה ומצויה ברח' [...], וידועה כגוש 00000 חלקה 00 (להלן – "הדירה").

    

   טענות המבקש

    

7. בבקשתו המבקש טען כי המנוחה התגוררה בדירת "עמידר" סמוך למקום המגורים של אמו (המשיבה מס' 2). בחודש מאי 2002 או בסמוך לכך, חברת "עמידר" אפשרה לשוכרים לרכוש את הזכויות בדירות. עד אז נשאה המנוחה בדמי שכירות חודשיים לטובת "עמידר". למנוחה לא היתה יכולת כלכלית לרכוש את הדירה. היא התקיימה מקצבה מביטוח לאומי ולא זכתה לקצבת נכות. לכן פנתה אל נכדהּ המבקש, שיישא הוא בעלות הרכישה. המבקש רצה להטיב עם סבתו, לחסוך עבורה תשלום דמי שכירות ושתוסיף להתגורר בסמיכות לאמו. הוסכם בינו ובין המנוחה שהיא תוכל להתגורר בדירה עד אחרית ימיה. הוא קיבל את הסכמת המשיבים 5-2, שלא יכלו לסייע במימון רכישת הדירה וברכו על רכישת הדירה. המבקש מימן אפוא את רכישת הדירה, ובהמשך ערכה המנוחה את הצוואה במסגרתה ציוותה לו את הדירה.

    

8. בתצהירו הוסיף המבקש כי המנוחה סבלה ממספר בעיות בריאות, בין היתר סוכרת ושיתוק קל בצד ימין של פניה, שגרם לקושי בדיבור (כתוצאה משבץ ממנו סבלה). עם זאת היתה עצמאית ופעלתנית ולמיטב ידיעתו המנוחה לא סבלה מליקוי קוגניטיבי. כמו כן היא הופיעה לאירועים משפחתיים ומפגשים.

    

9. לאחר פטירת המנוחה, המבקש לא מיהר לממש את הצוואה ולרשום את זכויותיו בדירה, הואיל וכל ילדי המנוחה ידעו כי הורישה לו את הדירה, והוא לא חשש ממחטפים מצד איש. היה זה בידיעתם הברורה של היורשים כי הדירה מצויה בשליטתו המלאה והוא אף השכיר אתה מעת לעת. המבקש מוסיף עוד כי למעט הדירה, המנוחה לא הותירה אחריה רכוש כלשהו, ולפיכך המשיבים מס' 5-2 לא מיהרו לממש את יתר העזבון שאינו הדירה ולא הגישו בקשה לצו ירושה אחר המנוחה. בנסיבות אלה, ובהעדר יעוץ משפטי אחר, לא טרח להגיש בקשה לצו קיום הצוואה ונהג בדירה מנהג בעלים.

    

10. המבקש לא ידע על מעשה עריכת הצוואה לטובתו, אלא בדיעבד. המנוחה פנתה לעו"ד לשם עריכת הצוואה וייפויי כוח נוטריוני לשם העברת הזכויות בדירה, ומסרה את הצוואה וייפוי הכוח לידיו של המבקש. המבקש מדגיש כי לא היה מעורב בעריכת הצוואה.

     

11. כ- 6 שנים לאחר פטירת המנוחה, המתנגד הגיש בקשה למתן צו ירושה אחר המנוחה, ולא יידע בכך איש. למבקש נודע על צו הירושה לאחר שניתן ובדיעבד, לאחר שנקרא למשרד ב"כ המתנגד. במסגרת בקשתו לצו ירושה, הצהיר המתנגד הצהרה שקרית לפיה המנוחה לא הותירה אחריה צוואה, מבלי שבירר את הדבר עם מי מילדיה ויורשיה של המנוחה. בעוד האחרונים סעדו את המנוחה עד לכתה, המתנגד כלל לא היה בקשר עם המנוחה, ואף להלווייתה לא הגיע. הצהרה שקרית נוספת היא הצהרת המתנגד כי הודיע על הגשת הבקשה ליורשי המנוחה.

     

12. המבקש מוסיף כי נגרר להליך דנן בעקבות הסכסוך בין המתנגד ובין המשיבים מס' 5-2 שהם דודיו של המבקש, ועל רקע ההליך הקודם. למבקש לא היה חלק בסכסוך שהוליד את ההליך הקודם ואין לו עניין בעזבון סבו המנוח. המבקש אף שוחח עם המתנגד, שציין בפניו שאם הוא יקבל מהמשיבים מס' 5-2 את חלקו בעזבון המנוח, לא יריב עם המבקש על דירת המנוחה. ההליך דנן, אליו נגרר לדבריו, גזר על המבקש הוצאות משמעותיות עבור שכ"ט עו"ד ושכ"ט מומחה, אותן הוא נוקב בתצהירו.

     

13. המבקש מוסיף שהוא והמתנגד היו בקשר בילדותם, אך הקשר התרופף כשהפכו לנערים והמתנגד הסתבך בפלילים. למיטב ידיעת המבקש, לאורך השנים ועד לפטירתה, לא היה קשר בין המנוחה ובין המתנגד.

     

14. במישור המשפטי המבקש טוען כי התקיימו שני התנאים המצטברים לקבלת הבקשה מתוקף סעיף 72(א) לחוק הירושה – קיומה של עובדה שלא היתה בפני הרשם לענייני ירושה טרם מתן הצו; ושלא ניתן היה להציג עובדה זו בפניי הרשם טרם הגשת הבקשה דנן. המבקש לא ידע ולא יכול היה לדעת על הגשת הבקשה בעטיו של המתנגד שלא הודיע על כך למבקש וליתר היורשים. אמנם דבר הגשת הבקשה מצד המתנגד פורסם כדין בעיתונים, אך המבקש ואמו אינם קוראים עיתונים.

     

15. המבקש מוסיף כי קיומה של הצוואה, היא עובדה כבדת משקל שלא היתה בפניי הרשם לענייני ירושה ערב מתן צו הירושה, ויש בה להביא לביטולו ולקיום רצון המנוחה. בהקשר זה הגיש המבקש את בקשתו דנן בהזדמנות הראשונה ובחלוף 40 יום ממתן הצו.

     

16. המבקש מוסיף ומכחיש את טענות המתנגד. לאחר הגשת תצהירו של המתנגד, צפה המבקש במשרדו של הנוטריון ב[...], שם נערכה הצוואה, וצילם את הכניסה למשרד. המשרד ממוקם בקומת הקרקע ומובילות אליו 2 מדרגות בלבד. המנוחה היתה בעת עריכת הצוואה בת 61 והלכה לעולמה כעבור 11 שנים במהלכן היתה עצמאית. רק בחודשים האחרונים לחייה מצבה הפיזי התדרדר.

     

    טענות המשיבים מס' 5-2

     

17. המשיבים מס' 5-2 (להלן - "המשיבים" או "ילדי המנוחה") נתבעים כיורשים על פי דין של המנוחה. יחד עם זאת, הם מצדדים באחיינם המבקש ובצוואת המנוחה. לכתב הבקשה מטעם המבקש צורפו תצהירים מטעם כל המשיבים. כל אחד מהמשיבים הצהיר בתצהירו כי הוא "מסכים שצו הירושה [...] בעניין עזבונה של המנוחה, לפיו הנני זוכה ב-1/5 מהעזבון, יבוטל, ותחתיו יינתן צו לקיום צוואתה של אימי המנוחה [...]".

     

18. המשיבים שבו על הצהרה זו גם בתצהירי העדות הראשית שהגישו מטעם המבקש, שם צידדו בטענותיו ובקיום הצוואה.

     

    טענות המתנגד

     

19. לטענת המתנגד, הוא לא ידע על רכישת הדירה על ידי המבקש, אלא לאחר שהגיש את הבקשה למתן צו ירושה אחר המנוחה. לדבריו, המבקש ציין בפניו, ובפניי בא-כוחו לכאורה, כי הוא לקח את המנוחה לעו"ד לערוך צוואה, ואף ישב לצידה בעת שחתמה על הצוואה, אך שינה את גרסתו לצרכי משפט ולדבריו כעת לא היה מעורב במעשה הצוואה והמנוחה הגיעה אל עורך הדין באמצעות מונית.

     

20. לדברי המתנגד המנוחה היתה חולה ומרותקת לביתה. היא אף התקשתה לזהות את נכדיה לטענתו. המנוחה סבלה מלקויות פיזיות רבות שנבעו מעברה הרפואי – יתר לחץ דם, סוכרת, אוטם שריר הלב, שני אירועים מוחיים, שיתוק בפלג ימין של הגוף, פגם קוגניטיבי, הפרעה בדיבור וכריתה של אצבע בכף הרגל. המנוחה התקשתה בניידות, השתמשה בהליכון והיתה זקוקה לסיוע. היא זכתה לסיוע ממטפלת מטעם המוסד לביטוח הלאומי.

     

21. המתנגד טוען כי בנסיבות אלה המנוחה לא יכולה היתה ללכת בעצמה אל הנוטריון ללא עזרה. לדבריו אין ספק שהמנוחה לא יכולה היתה לטפס את המדרגות "הצרות והתלולות" המובילות למשרד הנוטריון.

     

22. בהתנגדות "המתוקנת" מטעמו המתנגד מוסיף כי המסמכים הרפואיים מלמדים כי במועד עריכת הצוואה חלה הרעה במצבה הפיזי של המנוחה. היא היתה מרותקת לביתה "רוב הזמן", והסתייעה במטפלת ובאמו של המבקש.

     

23. המתנגד מוסיף שהמנוחה היתה תלויה באמו של המבקש, שהתגוררה בסמוך אליה. גם המבקש השפיע על המנוחה השפעה בלתי הוגנת, לצוות לו את דירתה. בהתנגדות "המתוקנת" מטעמו מוסיף המתנגד כי המנוחה היתה תלויה במשיבים ובמבקש גם במישור הכלכלי. מצבה הכלכלי היה "קשה ביותר" והיא התקיימה מקצבה. גם את דירה לא יכולה היתה לרכוש, ואת הצוואה היא ערכה מכיוון שהמבקש מימן את רכישת הדירה.

     

24. המתנגד טוען עוד כי קיבל לידיו צו ירושה אחר המנוחה, אשר ניתן כדין ודבר הגשת הבקשה פורסם על פי דין מבלי שהוגשה התנגדות. הצוואה "צצה" לדבריו בשיהוי של 6 שנים לאחר פטירת המנוחה.

     

25. ב"התנגדות המתוקנת" מטעמו, המתנגד הוסיף כדלקמן:

     

    • בצוואה נפלו פגמים צורניים - מתוקף תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, היה על הנוטריון לדרוש תעודה רפואית "אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו". לפי טענת המתנגד, אף מי שמוגבל בניידות נחשב "מרותק למיטתו", והדברים עולים מהמסמכים הרפואיים. שנית, מתוקף תקנה 4(א), היה על הנוטריון לברר האם המנוחה כשירה לערוך את הצוואה. הנוטריון הוא שערך את ייפוי הכוח הנוטריוני לשם רכישת הדירה ע"ש המנוחה. משנכח הנוטריון כי המנוחה מצווה את הדירה למבקש, היה עליו לוודא שהמנוחה כשירה לערוך את הצוואה.

       

    • המבקש לקח חלק בעשיית הצוואה - המתנגד טוען להתקיימות עילת בטלות נוספת, מתוקף כך שהמבקש לקח חלק בעשיית הצוואה. זאת לומד המתנגד מן העובדה לכאורה, כי במועד עריכת הצוואה, מצבה הרפואי של המנוחה לא אפשר לה לבצע "את מכלול הפעולות הדרושות לרכישת הדירה ו/או עריכת הצוואה בעצמה, ללא עזרה מאחרים וללא הכוונה ו/או הדרכה". כמו כן, אלמלא היה המבקש משלם עבור הדירה, לא היה זוכה לפי הצוואה, ובכך יש לראות כנטילת חלק בעריכת הצוואה.

       

    • שיהוי – סעיף 72(א) לחוק הירושה מעמיד רכיב של שיהוי, ובית המשפט רשאי לא להיזקק לעובדה או טענה שלא עלו טרם מתן הצו, אם אלה לא עלו בהזדמנות הסבירה הראשונה. כמו כן, מתוקף סעיף 75 לחוק הירושה, המחזיק בצוואה חייב למוסרה לרשם לענייני ירושה מיד עם היוודע מות המצווה. אין שחר לטענת המבקש כאילו לא ידע על הגשת הבקשה למתן צו ירושה, הואיל ולאמו, המשיבה מס' 2, נמסר העתק מהבקשה. בקשת המבקש לקיום הצוואה נולדה 6 שנים לאחר פטירת המנוחה, ובנוסף לא הגיש את התנגדותו לצו ירושה במועדים הקבועים בחוק.

       

26. בסיכומיו הוסיף המתנגד כי המבקש לא יכול היה לממן את רכישת הדירה, שכן לשיטת המבקש, מבין תשובותיו בחקירתו, היה "ילד קטן" כשנמסרה לו הצוואה, וילד קטן לא יכול לממן רכישת דירה (הגם שאין מחלוקת על כך שהמבקש היה בן 23 במועד בו נרכשה הדירה). עוד טוען למזימה מצד המבקש והילדים "להטעות ולהטות משפט", וכן שהמבקש ביקש בכוונת מכוון לסכל כל התנגדות לצואה. המתנגד מוסיף וטוען כי עריכת הצוואה היתה תנאי מצד המבקש למימון רכישת הדירה.

     

    גבולות ההליך

     

27. בנסיבות העניין יש להקדים ולהציב גבולות דיוניים להכרעה בסכסוך זה.

     

28. צו הירושה אחר המנוחה ניתן על ידי הרשם לענייני ירושה ביום 19.2.19. ההליך דנן נפתח באמצעות הגשת בקשת המבקש לביטול או שינוי הצו, אל הרשם לענייני ירושה ביום 4.4.19. הבקשה הוכתרה – "בקשה לתיקון ולחילופין ביטול צו ירושה ולקיום צוואתה האחרונה של המנוחה מיום 14.6.2002". גם בבקשה גופה עתר המבקש לשני סעדים – תיקון צו הירושה ומתן צו לקיום הצוואה כאמור. לכאורה, היה מקום להפריד בין שני סעדים אלה מתוקף תקנה 12 לתקנות הירושה, תשנ"ח-1998 (להלן – "תקנות הירושה") ועל פי ס"ק (2) ו – (8) לתקנה 12.

     

29. ביום 26.9.19 הוגשה התנגדות המתנגד לבקשה והתנגדותו הוכתרה "התנגדות לבקשה לתיקון ולחילופין ביטול צו ירושה ומתן צו קיום צוואה מיום 14.6.2002". המתנגד אף הוא "איחד" אפוא את התנגדויותיו, ועתר בהתנגדותו "לדחות את בקשתו של המבקש לביטול צו הירושה בטענות של העדר כשרות, מעורבות פסולה והשפעה בלתי הוגנת [...]". לכאורה, גם בהקשר זה היה מקום להגיש התנגדות עצמאית לצוואת המנוחה, מתוקף תקנה 12 לתקנות הירושה כאמור, ועל פי ס"ק (2) ו – (8) לתקנה.

     

30. סוגיה זו לא עלתה בפניי המותב הקודם. בנסיבות אלה, מקום בו המותב הקודם לא ראה בקושי הדיוני לכאורה מחסום לבירור טענות הצדדים, אין מקום להעלות את הקושי הדיוני לכאורה בשלב זה, ויש לברר את טענות הצדדים במתכונת בה עלו. העובדה שמדובר בפגם הדדי היא נסיבה מקילה בהקשר זה. כמו כן, חלוף הזמן הרב למן תחילתו של ההליך מעניק משקל לשיקולי יעילות וסופיות הדיון והסכסוך. בנסיבות העניין ראוי אפוא לעשות שימוש בסמכותו הרחבה של בית משפט זה מתוקף סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995, ויש ערך בבירור טענות הצדדים ופתרון הסכסוך חרף פגם דיוני שעלול להימצא לכאורה בהתנהלותם.

     

31. בנוסף, ביום 14.1.21 הגיש המתנגד – "התנגדות מתוקנת לבקשה לתיקון ולחילופין ביטול צו ירושה ומתן צו לקיום צוואה מיום 14.6.2002". ההתנגדות המתוקנת הוגשה מבלי לבקש או לקבל רשות מבית המשפט. הסוגיה נדונה בפניי המותב הקודם במהלך דיון במעמד הצדדים ביום 27.4.21. בתום שמיעת הצדדים הכריע המותב הקודם שלא להורות על מחיקת ההתנגדות המתוקנת והוסיף שתצהירי העדות הראשית הם שיקבעו לעניין היקף טענות הצדדים.

     

32. בנסיבות אלה יש לקבל את עמדת המותב הקודם ואין מקום להימנע מלברר חלק מטענות המתנגד מפאת הרחבת החזית באמצעות ההתנגדות המתוקנת. אין בכך כמובן משום היתר להרחבת החזית שהועמדה בתצהירי המתנגד.

     

33. עוד יצויין, כי לאחר שמיעת הצדדים ניכר כי ההליך הקודם והרקע שהוביל אליו עדיין תופסים נפח בסכסוך שבין המתנגד לבין בני משפחתו, לרבות בהליך דנן. החקירות הנגדיות שערכו ב"כ המתנגד לבני המשפחה פנו יותר מפעם אחת לעיסוק במעשים ומחדלים הנוגעים להליך הקודם. למען הסר הספק, אין מקום לברר טענות אלה או לקבוע ממצאים בעניינן ויש להקפיד להישאר בין דל"ת אמותיו של ההליך דנן.

     

    דיון והכרעה

     

    המסגרת המשפטית

     

34. ההליך התלוי ועומד בענייננו לביטול או שינוי צו הירושה, מתקיים מתוקף סעיף 72(א) לחוק הירושה. בענייננו יש מקום להביא מלשון הסעיף:

     

    "נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לעניני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט".

     

35. בסמכות זו הנתונה לבית המשפט יש לעשות שימוש במשורה. ההוראה מבקשת לאזן בין שני עקרונות כבדי משקל. מחד גיסא ניצב כלל סופיות הדיון. כוחם של צו ירושה וצו קיום צוואה כפסק דין לכל דבר ועניין. משלא הוגשה התנגדות למתן הצו תוך המועדים הנקובים בחוק הירושה, וניתן צו כדין, לא בניקל יורה בית המשפט או הרשם לענייני ירושה על ביטולו. מנגד ניצבים עקרונות יסודיים באותה המידה – קיום רצון המצווה וגילוי האמת (ע"א 5640/92‏ י' אלוני ואח' נ' באומן, פ''ד מט(5) 373; ע"א 4440/91 טורנר נ' טורנר, פ"ד מז(2) 436).

     

36. פסיקת בתי המשפט גזרה מלשון סעיף 72(א) לחוק הירושה שני תנאים מצטברים להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט: התנאי הראשון - קיומן של "עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו"; התנאי השני – העדר שיהוי בהגשת הבקשה לביטול הצו.

     

37. תנאי העדר השיהוי תפס נפח משמעותי בפסיקה הנוגעת לסעיף 72(א) לחוק הירושה. נקודת המוצא היא כי המועד הראוי להתנגד לצוואה או למתן צו ירושה מצוי בסד הזמנים הנקוב בחוק הירושה לשם הגשת התנגדות (ר' שוחט, פינברג ופלומין – "דיני ירושה ועיזבון", תשע"ד-2014, ע' 199 והאסמכתאות שם). קמו בפסיקה מספר מבחנים לבחינת השהוי, כשהדגש הוא על טיבו של הצידוק, להבדיל ממידת השיהוי. שיהוי ממושך יגרור אחריו נטל השכנוע כבד יותר מצד המבקש להצדקת השיהוי (להרחבה ר' ע"א 210/09 ‏נחמה חן נ' עמותות לשכת אליהו הנביא 6 של הבונים‏, מיום 2.12.2010; עמ"ש (חי') 13757-05-10‏ ‏מ' י' נ' ש' כ'‏, מיום 5.10.2010).

     

38. רכיב העדר השיהוי הנדון בענייננו אינו נובע מסעיף 72(א) בלבד, כי אם מהוראה נוספת המצויה בסעיף 75 לחוק הירושה:

    "

    • מי שיש בידו צוואה חייב למסרה, במקור או בהעתק מאושר, לרשם לעניני ירושה מיד לאחר שנודע לו על מות המצווה.

    • המפר הוראות סעיף זה, דינו – מאסר שלושה חדשים או קנס".

       

39. קשה להפריז בחומרתה של הוראה זו, ולוּ משום הסנקציה הפלילית הנלווית אליה. המחוקק ביקש "להמריץ" את הציבור להציג צוואה לרשם לענייני ירושה, ולהימנע משמירתה במחשכים מתוך התכלית לקיים את רצון המצווה וליישם את רצונו לחלוקת עזבונו לאחר פטירתו. בהקשר זה מצאתי את דברי כבוד הש' אספרנסה אלון הולמים לענייננו (ההדגשות אינן במקור):

     

    "מסירת הצוואה לידי הרשם צריכה להיות מידית. הביטוי 'מיד' המופיע בסעיף 75 לחוק הירושה, מעיד על גישה קפדנית לחובה זו שהוטלה על ידי המחוקק [...] מצוות המחוקק למסור את הצוואה איננה בגדר המלצה, אלא נושאת בחובה מאסר או קנס. ודוק, זהו הסעיף היחידי בין סעיפי חוק הירושה, הקובע עונש ברור על אי מילוי הוראה שנקבעה בחוק הירושה לגופו. הסעיף בא לא רק כדי למנוע את הסתרת הצוואה, הוא גם מעביר מסר לאנשים שאינם קשורים כלל לתוכן הצוואה, כי אסור אף להם להיות אדישים כאשר בידם מצויה צוואה, וחובה עליהם למסור אותה לרשם לענייני ירושה. חובה זו היא בעלת משמעות אזרחית ופלילית כאחת, היינו, מי שאינו נוהג על פי האמור בסעיף 75, לא רק שאינו מצטיין באזרחות טובה, אלא הוא, כפשוטו, עבריין [...] כדי לעבור על הסעיף האמור אין צורך בכוונה מיוחדת לשבש הליכים או להסתיר צוואה. מי שמסתיר צוואה בכוונה, יישפט על כך לפי דיני העונשין, כדוגמת סעיף 395 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הנושא עונש של עד חמש שנות מאסר" [הדגשות אינן במקור, וכך בציטוטים שלהלן, לז"ק] (רמ"ש (חי') 41588-07-20‏ י.ט נ' ט.א, מיום 13.12.20; עוד על החומרה הטמונה בסעיף 75 לחוק הירושה, ר' תמ"ש (נצ') 9570-02‏ ‏ב. ד נ' עזבון המנוח ב. מ. ז"ל, מיום 16.5.2010).

     

40. הפסיקה העמידה את עקרון תום הלב כרכיב לבחינת שיהוי מתוקף סעיף 75 לחוק הירושה, ולהבדיל, מקרים בהם השיהוי היה נגוע בזדון יועדו למשפט הפלילי. במילים אחרות, מבקש שהשיהוי בו נקט בהצגת הצוואה היה נגוע בזדון יתקשה לצלוח את תנאי העדר השיהוי לשם בירור בקשתו לביטול צו. מעשים ומחדלים המצויים ברף החומרה הנמוך יותר, ידרשו לעמוד בעקרון תום הלב לשם צליחת התנאי של העדר השיהוי. נפסק בהקשר זה:

     

    "[...] במסגרת בחינת סבירות ההסבר לשיהוי יש גם לתת את הדעת לתום ליבו של מבקש הביטול. מקום בו הבאתה של ה'עובדה החדשה' בפני הרשם וביהמ"ש, במועד, נמנעה במתכוון ומתוך שיקולים מניפולטיביים של המבקש, אין מקום להיעתר לבקשה" (עמ"ש (חי') 13757-05-10‏‏ מ' י' נ' ש' כ'‏, מיום 5.10.2010; דוגמא נוספת להתייחסות לרכיב תום הלב, ר' ע"א 130/77 יצחק עוזרי נ' שמשון עוזרי, פ''ד לג(2) 346).

     

41. עניין לנו אפוא בבחינת השיהוי בו נקט המבקש לכאורה בשני ראשים, ומתוקף שתי הוראות חוק – האחד שיהוי במובנו הצר ומתוקף סעיף 72(א) לחוק הירושה, שיהוי שנמנה מהמועד בו "נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום" ועד למועד הגשת הבקשה לביטול הצו; השני, שיהוי במובנו הרחב ומתוקף סעיף 75(א) לצד סעיף 72(א), שיהוי הנמנה "מיד לאחר שנודע לו על מות המצווה" ועד להגשת הבקשה לביטול הצו ו/או בקשה למתן צו לקיום הצוואה. סעיף 72(א) נוקט בלשון מרחיבה יותר למועד ממנו ימנה השיהוי – כל מועד "לפני מתן הצו" או "בהזדמנות הסבירה הראשונה".

     

42. עם זאת יש לזכור, כי קיומו של שיהוי, על שני ראשיו, אינו גוזר את בקשת המבקש לכליה. סעיף 72(א) מעניק בידי בית המשפט את שיקול הדעת לקבוע שיש מקום לביטול הצו חרף קיומו של שיהוי. בהקשר זה יש להזכיר את קיומו של התנאי הנוסף בו על המבקש לעמוד, והוא להציג עובדות או טענות שלא היו לעיני הרשם בעת מתן הצו. יש מבין עובדות וטענות אלה, שיש בהן לכאורה לשנות סדרי עולם בחלוקת העזבון או היקפו, ושיהיה בהן צידוק לדון בביטולו צו ירושה או צו קיום צוואה, חרף קיומו של שיהוי.

     

43. בהקשר לשיהוי מתוקף סעיף 75 לחוק הירושה, יודגש כי אף הוא אינו גוזר כליה על בקשת המבקש, והדברים נתונים לשיקול דעתו של בית המשפט – "הרי שעל פי לשון החוק לא נשללת זכותו של מפר ההוראה לרשת העזבון" (עמ"ש (חי') 7415-03-22‏‏ א' ט' ז"ל ואח' נ' י' ט'‏, מיום 14.8.22). ועוד נקבע בהקשר זה כדלקמן:

     

    "הגם שסעיף 75(ב) לחוק הירושה הינו הוראה פלילית, הקובעת סנקציה עונשית ביחס למי שלא פעל בהתאם להוראותיו, הרי שאין בו הוראה לפיה, שיהוי או הימנעות ממסירת הצוואה מביא ליצירת פגם בצוואה או בהליכי קיומה, או שיש בו כשלעצמו כדי למנוע מבית המשפט ליתן צו לקיום הצוואה.

    שלילה שכזו עלולה לפגוע קשות בעיקרון 'כיבוד רצונו של המת'.

    הוראות החוק לא קבעו קו גבול ברור עד מתי ניתן יהיה למסור צוואה לבית המשפט, גם לא נאמר כי לאחר פרק זמן מסויים צוואה לא תתקבל.

    הצבת קו הגבול אשר נקבעה בחוק הינה בהתאם ל'שיקול דעתו של בית המשפט'" (ת"ע (ת"א) 5643-04-22‏ ‏ א. א נ' א. ש, מיום 19.10.23).

     

    מן הכלל אל הפרט

     

44. בנוגע להתקיימות התנאי האחד מתוקף סעיף 72(א) - עובדות או טענות שלא היו בפני הרשם לענייני ירושה בזמן מתן הצו – אני מוצאת כי תנאי זה התקיים. אין מחלוקת כי דבר קיומה של הצוואה לא צוין בבקשה למתן צו ירושה שהגיש המתנגד אחר המנוחה – בין אם המתנגד ידע על הצוואה ובין אם לאו. לא ניתן להגזים בחשיבותה של הצוואה. הצוואה מתייחסת לנכס העיקרי, אם לא היחיד, הקיים בעזבונה של המנוחה. הצוואה מדירה כליל את כל יורשי המנוחה על פי דין ומבכרת את המבקש במלוא הזכויות בדירת המגורים. אין ספק שבמידה וקיומה של הצוואה היה נתון לידיעת הרשם לענייני ירושה, המתנגד לא היה זוכה לקבל לידיו את צו הירושה.

     

45. בנוגע להתקיימות התנאי השני – העדרו של שיהוי, על שני ראשיו - אני מוצאת שעל אף השיהוי בו נקט המבקש בהצגת הצוואה והגשת בקשתו דנן, אין מקום לחסום אותו בשל כך מבירור בקשתו לביטול צו הירושה ומתן צו לקיום צוואת המנוחה. להלן נימוקיי:

     

    השיהוי במובן הצר, מתוקף סעיף 72(א) לחוק הירושה

     

46. שיהוי זה נמנה כאמור מהיום בו "נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום". בענייננו סד הזמנים אינו מצביע על שיהוי או השתהות חריגה בהגשת בקשת המבקש. המתנגד הגיש בקשתו למתן צו ירושה אחר המנוחה ביום 10.7.18, וצו הירושה ניתן ביום 19.2.19. בקשת המבקש הוגשה ביום 4.4.19, כ-45 יום לאחר מתן צו הירושה. בנסיבות העניין אני מוצאת משך זמן זה סביר, בזיקה לעובדה כי לא הוצגה בפניי ראיה למסירת העתק מבקשת המתנגד למתן צו ירושה לידי המשיבים והמבקש, או למועד בו נמסרו ההעתקים לכאורה. בתגובת המתנגד לבקשת המבקש דנן ובתצהיר התומך ציין המתנגד כי "כנדרש בחוק שלח הודעה בדואר רשום לידיעתם של היורשים", בעוד היורשים לדבריו "בחרו כהרגלם שלא למשוך את דבר הדואר הרשום". כסימוכין צירף העתקי אישורי משלוח מסומנים "ב" והעתקי אישורי מסירה מסומנים "ג" (ס' 7). לא ברור מהתנסחות המתנגד האם התכוון לבקשה בעניין צו ירושה שהגיש אחר הסב המנוח (מושא ההליך הקודם) או לבקשה שהגיש אחר המנוחה – היא מושא ענייננו. עם זאת אין ספק כי אישורי המסירה שצירף המתנגד נוגעים להליך הקודם (ומספר ההליך הקודם מתנוסס בראש אישורי המסירה). אין ספק עוד שב"כ המתנגד הציגם כנוגעים להליך דנן. הדברים לא נעלמו מעיני ב"כ המבקש במעמד הצדדים:

     

     

    "עו"ד לוגסי:

    מציג לבית המשפט את אישור דואר רשום כשאמו [המשיבה מס' 2] אישרה שהיא קיבלה את זה. יש חתימתה. נאמר לי שזה אחרי שצו הירושה יצא ולא לפני. אלו האישורים לפנ שהוגש שמרביתם חזרו.

    עו"ד מור יוסף:

    אבקש שחברי יאמר באיזה תאריכים נשלחו.

    עו"ד לוגסי:

    20.3.18.

    עו"ד מור יוסף:

    הבקשה הוגשה ביולי 2018. חברי צירף אישורים לבקשה של הסבא לצו הירושה שלו.

    הוצאתי מרשם הירושות את העתק הבקשה ובבקשה חברי מסמן שהוא הודיע אישית ליורשים, לא שנשלחו מכתבים. הבקשה אושרה ביום 10.7.18.

    עו"ד לוגסי:

    הכוונה שהמתנגד הודיע אישית בשיחות טלפוניות" (ע' 7, ש' 25).

     

47. אוסיף כי המתנגד עצמו לא ידע לתאר כיצד נמסרו העתקי הבקשה ליורשי המנוחה ולא ציין כי "הודיע אישית בשיחות טלפוניות" לאיש, אלא תמה כביכול "למה אני צריך להודיע להם?" (ע' 61, ש' 6).

     

48. בנסיבות העניין לא עולה צורך לקבוע ממצא בהקשר למסירת הבקשה על ידי המתנגד או לתמיהות שעולות מדברי ב"כ המתנגד, ששם עצמו כעד בהקשר זה. עם זאת, לענייננו נוגעת העובדה שהמתנגד לא ביסס את המועד בו הביא לידיעת המבקש ו/או המשיבים את דבר הגשת בקשתו למתן צו ירושה אחר המנוחה, ולא ביסס את טענתו כי המבקש ידע על הגשת בקשתו טרם מתן הצו.

     

49. מטעמים אלה אני קובעת כי אין לייחס למבקש שיהוי (במובן הצר) בהגשת הבקשה לביטול הצו, וכי הבקשה הוגשה זמן סביר לאחר שנודע למבקש על מתן צו הירושה. אני מוצאת עוד כי קביעה זו אינה חורגת מהמקובל בפסיקת בתי המשפט בהקשר זה. כבר נקבע כי "[...] במבחן המציאות, למשך הזמן יש בהחלט משמעות; הגם שהיו מקרים שתוקנו צווי ירושה או צווי קיום צוואה לאחר 30 יום, 3-7 שנים, הרי שמקום שהתקופה עלתה על 10 שנים, הדבר נתפס 'כשיהוי בלתי סביר'" (ת"ע (טב') 22121-03-10 י.ה. נ' עז' המנוחה מ.ה., מיום 21.2.11); נקבע לדוגמא כי "שיהוי בן כחצי שנה הוא מצער, אך אינו חריג בלוח הזמנים המצוי בסכסוכי ירושה" (ת"ע (חיפה) 19709-01-18 הבת נ' האחיין, מיום 7.2.21); במקרה אחר נקבע לגבי שיהוי בן 4 חודשים כי "אין בכוחה של מידה זו על מנת לחסום את דרכם של המבקשים מלברר טענותיהם" (ת"ע (חיפה) 48612-10-15 ב. ש נ' י.ש, מיום 15.1.19); במקרה של שיהוי בן כחודשיים, נקבע כי "אין מדובר בשיהוי חריג או כזה היוצא מגדר הסביר" (ת"ע (נצ') 19609-03-20‏ ‏ פלונית נ' אלמונים, מיום 9.8.21); במקרה נוסף נמצא כי בנסיבות העניין, שיהוי בן 5 חודשים אינו מונע בירור הטענות המהותיות כלפי בטלות הצוואה (ת"ע (טבריה) 41070-08-10 מיכאל גשוק ז"ל נ' יעקב וייסמן, מיום 4.9.11); וכך גם במקרה נוסף בו נמצא ששיהוי בן 5 חודשים הוא מתקבל על הדעת בנסיבות העניין (עמ"ש (י-ם) 28361-10-11‏ ‏ י' ג' נ' האפוטרופוס הכללי במחוז ירושלים, מיום 29.1.12).

     

    השיהוי במובן הרחב – סעיפים 72(א) ו – 75(א) לחוק הירושה

     

50. ועתה אפנה לבחינת השיהוי במובן הרחב ואי-הצגת הצוואה "לפני מתן הצו" או "בהזדמנות הסבירה הראשונה" מתוקף סעיף 72(א) לחוק הירושה, או "מיד לאחר שנודע לו על מות המצווה" מתוקף סעיף 75(א). בתצהירו ציין המבקש שלא ראה דחיפות במימוש הצוואה ורישום הזכויות בדירה הואיל וכל ילדי המנוחה ידעו כי המנוחה הורישה לו את הדירה והוא לא חש מאוים מצד איש. הוא אף נהג מנהג בעלים בדירה, שהיתה מצויה בשליטתו המלאה והוא אף השכיר אתה מעת לעת.

     

51. המבקש חזר על הדברים בחקירתו הנגדית וציין כי "אני לא ידעתי מה לעשות, זה היה בתמימות, אני לא מכיר את החוקים, אם הייתי יודע שאני צריך לעשות את זה הייתי עושה את זה באותו רגע [...] כי לא ידעתי מה צריך לעשות, להעביר, אני לא מכיר את החוקים האלה [...] לא חששתי שיהיו מחטפים ושאני צריך להבטיח את עצמי" (ע' 31, ש' 16). עוד הוסיף המבקש כי "הבנתי שהייתי צריך לעשות, זה באמת בתמימות וטיפשות שלא עשיתי את זה" (ע' 32, ש' 27).

     

52. ספק בעיני אם אפשר לקבל טענות אלה כצידוק מצד המבקש. כשם שיפורט להלן, לא מצאתי בשיהוי בו נקט המבקש זדון או העדר תום לב. עם זאת יש לייחס למבקש לכל הפחות אדישות ועצימת עיניים נוכח העובדה כי הוא בחר "לישון על זכויותיו" שנים ארוכות. המנוחה הלכה לעולמה ביום 25.3.2013 בעוד ההליך דנן למימוש הצוואה נפתח יותר מ – 6 שנים לאחר פטירתה (בחודש 6/2019). המבקש מאשר כי נח על זרי הדפנה ולא חש שהוא צריך להבטיח את עצמו. קיימת זיקה בין דברים אלה לבין טענתו האחרת, כי אין לו חלק בסכסוך בין המתנגד ובין המשיבים וכי הוא נגרר להליך זה בעל-כורחו. אך אין באלה להעלות או להוריד. במחדלו המבקש חשף עצמו לסיכון הכרוך באי-רישום זכויותיו, ומצא עצמו נדרש לניהול הליך משפטי לשם כך, שנובע באופן ישיר ממחדלו ואין לו אלא להלין על עצמו.

     

53. אף על פי כן וכאמור, מתוקף שיקול הדעת הנתון לבית משפט זה ביחס לסעיפים 72(א) ו – 75(א) אני מוצאת כי אין מקום לדחות את בקשת המבקש מטעמי שיהוי בנסיבות העניין. להלן נימוקיי:

     

54. ראשית, וכפי שציינתי זה מכבר, המבקש אוחז בידיו צוואה שיש בה לשנות סדרי עולם – להדיר את המתנגד והמשיבים מהדירה ולייחדה למבקש בלבד. הדירה היא הנכס העיקרי ולמעשה היחיד בעזבון המנוחה ועם החרגת הדירה מן העזבון, יורשי המנוחה על פי דין יצאו ככל הנראה בידיים ריקות. ככל שתידחה התנגדות המתנגד, רצון המנוחה יקבל ביטוי חוקי. סעיף 1 לחוק הירושה מורנו כי "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו" ומעגן את עקרון הנפילה המידית. לאמור כי עם פטירת המנוחה, ובהנחה שהצוואה כשרה, הדין רואה בדירה קניין, או למצער מעין-קניין הנתון למבקש. אם כן, חוסנה ומשקלה של הראיה או הטענה החדשה שלא היתה בפני הרשם לענייני ירושה בעת מתן הצו, וכן הזכות הקניינית המגולמת בצוואה, גוברים בנסיבות העניין על העקרונות המגולמים בהעדר השיהוי - לצד הנימוקים האחרים שלהלן.

     

55. שנית, שעה שמונחת לנגד עיני בית המשפט צוואה, גם אם תלויה ועומדת התנגדות לצוואה, על בית המשפט להעניק משקל של ממש לעקרון כיבוד רצון המת. חסימת דרכו של המבקש מלקיים את הצוואה כמוה כסיכול רצונה המפורש לכאורה של המנוחה. על בית המשפט להתייחס לדברים בכובד ראש ולהישמר מסיכול רצון המנוחה אלא במקרים חריגים ההולמים זאת.

     

56. שלישית, הגם שהמבקש גילה אדישות לצורך להסדיר את זכויותיו כלפי הדירה, לא מצאתי כי עשה כן בזדון, או כי טמון במחדלו העדר תום לב. לא מצאתי סימוכין או אף אותות לטענה לפיה המבקש החזיק את הצוואה במחשכים בכוונת מכוון, על מנת שמאן דהוא לא יתנגד לצוואה. טענה זו לא פורטה על ידי המתנגד ואינה מתיישבת עם נסיבות העניין. הגם שטענות המבקש לא התקבלו כצידוק לשיהוי בו נקט, אני מקבלת את טענת המבקש לפיה "בעלותו" על הדירה היתה עובדה ידועה לילדי המנוחה, ואיש מהם לא קרא תיגר על כך לאחר פטירתה. טענה זו קבלה חיזוק מצד ילדי המנוחה הן בתצהירים שצרפו לבקשת המבקש, והן בחקירתן הנגדית (ר' חקירת המשיבה מס' 2, ע' 95, ש' 31; המשיבה מס' 4, ע' 101, ש' 14, ע' 102, ש' 29). ילדי המנוחה לא העלו דרישה כלשהי כלפי המבקש מתוקף היותם יורשים על פי דין של המנוחה, או כל דרישה ביחס לדירה, ולא עתרו למתן צו ירושה אחר אמם המנוחה. נזכיר כי גם המתנגד לא קרא תיגר על זכויות המבקש בדירה, עד לפתיחת ההליכים מצדו באמצעות ההליך הקודם בחודש 3/2018, כ – 5 שנים לאחר פטירת המנוחה, במהלכם נהג המבקש מנהג בעלים בדירה כאמור. במחדלו של המבקש לא נמצא רבב של זדון. אפשר לומר כי ההיפך הוא הנכון. מבלי שהיה ער לכך, במחדלו המבקש שינה מצבו לרעה – רעה שאכן התממשה עליו עם הצורך להגן על זכויותיו בדירה ולפתוח בהליך משפטי.

     

57. רביעית, ובהמשך לדברים, השיהוי בענייננו הוא "הדדי" ויש בו להכהות את השיהוי בו נקט המבקש. אין חולק כי ה"זרז" שהביא להגשת בקשה זו הוא בקשת המתנגד לתיקון צו ירושה אחר המנוח (ההליך הקודם) ובעיקר הגשת בקשתו לצו ירושה אחר המנוחה – מושא ההליך דנן. את זו האחרונה הגיש המתנגד בחודש 7/2018, יותר מ – 5 שנים לאחר פטירת המנוחה. מבלי לגרוע מזכותו של המתנגד לפנות בבקשה למתן צו ירושה אחר המנוחה, מעשה זה הביא את המבקש לפעול למימוש הצוואה. בהקשר זה, ומבלי לגרוע מחומרת השיהוי בו נקט המבקש, במישור תום הלב הדיוני על טענת השיהוי מקשה העובדה כי המתנגד עצמו השתהה באופן משמעותי בהגשת בקשתו שלו. אציין כי גם המתנגד לא העמיד טעמים של ממש לשיהוי בו הוא נקט בהגשת הבקשה למתן צו ירושה אחר המנוחה:

     

    "ש': אחרי שגילית שבעצם ניתן צו ירושה בעניינו של סבא, פנית לדודים שלך, לשאול, למה לא הגישו בקשה גם בעניין סבתא?

    ת': לא

    ש': למה?

    ת': כי כבר לא היינו בקשר

    ש': לא הייתם בקשר. לא נדלקה לך נורה אדומה, למה בעניין סבא הגישו, ובעניין סבתא לא הגישו?

    ת': אני לא יודע לענות לך על זה. אני יכול להגיד לך שמהשבעה של הסבא, בעצם נותק הקשר שלי עם המשפחה. ובדיעבד, אחר כך, בהמשך, אני הבנתי גם למה. הם, כי הגיע לי כסף, ואז הם רצו להזיז אותי" (ע' 60, ש' 13).

     

58. חמישית, בנסיבות שנימנו לעיל, סבורני שדחיית בקשתו של המבקש מפאת שיהוי תהווה סנקציה בלתי מידתית, העולה באופן ניכר על הנדרש ואינה בבחינת האמצעי ההולם ביותר במענה לשיהוי. כך בשים לב לכך שעסקינן בזכויות מעין-קנייניות בדירת מגורים שעלולה לעמוד לחלוקה בין יורשי המנוחה. חוק הירושה, על אף החומרה אותה הוא מייחס לשיהוי בהצגת צוואה, אינו מונע בחינתה ואינו קובע כי בטלה – "הוראות החוק לא קבעו קו גבול ברור עד מתי ניתן יהיה למסור צוואה לבית המשפט, גם לא נאמר כי לאחר פרק זמן מסויים צוואה לא תתקבל. הצבת קו הגבול אשר נקבעה בחוק הינה בהתאם ל'שיקול דעתו של בית המשפט' " (ת"ע (ת"א) 5643-04-22‏ ‏ א. א נ' א. ש, מיום 19.10.23). בנסיבות אלה, בשים לב למשקל זכותו לכאורה של המבקש בדירה, להעדר הזדון והעדר חוסר תום הלב שבמחדלו של המבקש, ולפן ההדדי שבשיהוי, אני מוצאת שדחיית הבקשה מפאת שיהוי חורגת מעקרון המידתיות.

     

59. לדברים משנה תוקף מקום בו אפשר לתת ביטוי לחומרת השיהוי ואי-הצגת הצוואה במסגרת הדיון בפסיקת הוצאות משפט, וכך אנהג בענייננו.

     

60. על בסיס כל המקובץ לעיל, אני דוחה את טענות המתנגד לדחיית בקשת המבקש מפאת שיהוי בהגשת הבקשה. כעת פתוחה הדרך לבירור תוקף הצוואה בה אוחז המבקש ובהתנגדות המתנגד.

     

    ההתנגדות לצוואה

     

    טענת המתנגד לפגמים צורניים בצוואה

     

61. המתנגד טוען כי נפל פגם בעבודת הנוטריון מתוקף הוראות תקנות הנוטריונים, תשל"ז-1977 (להלן – "תקנות הנוטריונים"). מתוך החלופות המנויות בתקנה 4, מכוון המתנגד להוראה הנקובה בתקנה 4(ה):

     

    "(ה)לא יתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שיישמר בידי הנוטריון".

     

62. לטענת המתנגד, גם אם המנוחה לא היתה מרותקת למיטתה, היא היתה מוגבלת בניידות ולפיכך מרותקת לביתה. לדבריו פסיקת בתי המשפט ראתה במצווה בנסיבות דומות כמי שמרותק למיטתו ולפיכך קמה חובת הנוטריון בהתאם לתקנה 4(ה). המתנגד מוסיף וטוען שהנוטריון הוא מי שערך בנוסף לצוואה גם את ייפוי הכוח הנוטריוני לשם רכישת הדירה ע"ש המנוחה. לפי הטענה, משנכח הנוטריון כי המנוחה מצווה את הדירה למבקש, היה עליו לוודא שהמנוחה כשירה לערוך את הצוואה.

     

63. אני מוצאת כי דין הטענה להידחות. טענה לפיה מצבה הרפואי של המנוחה הקביל למצבו של מי שמרותק למיטתו וכי היה במצבה להניח על כתפי הנוטריון חובה בהתאם לתקנה 4(ה), היא טענה התלויה בדבר – בהוכחת הטענה במישור העובדתי. להלן ארחיב בדברים במסגרת הדיון על כשרותה של המנוחה לערוך צוואה. אקדים ואומר כי בענייננו נמצא כי טענה זו אינה נתמכת בחומר הראיות, שאינו מלמד שבמועד עריכת הצוואה המנוחה היתה מרותקת לביתה, כל שכן למיטתה.

     

64. בנוסף, המתנגד לא הפנה למקור חוקי לטענתו לפיה משנוכח הנוטריון שהמנוחה מבקשת לצוות את הדירה שרכשה למבקש, היה עליו לוודא את כשירותה של המנוחה לערוך צוואה. כאמור, וכפי שיפורט להלן, חומר הראיות אינו תומך בטענה כי מצבה הרפואי של המנוחה פגם בכושרה הקוגניטיבי לערוך צוואה, ואינו מצביע על חשד שאמור היה להתעורר בלבו של הנוטריון לגבי כשירותה.

     

65. למען הסר ספק, קיומו של פגם צורני אינו מביא לביטול הצוואה באופן אוטומטי. סעיף 25 לחוק הירושה נותן בידי בית המשפט שיקול דעת לקיים את הצוואה חרף פגמים צורניים שנפלו בה, בכפוף להתקיימות "מרכיבי היסוד בצוואה". אף אלה מנויים בסעיף 25:

     

    "קיום צוואה על אף פגם או חסר בצורתה

     

    • התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.

       

    • בסעיף זה 'מרכיבי היסוד בצוואה' הם:

      [...]

      (3) בצוואה בפני רשות כאמור בסעיף 22 – הצוואה נאמרה בפני רשות או הוגשה לרשות, על ידי המצווה עצמו;

      [...]"

       

66. גם במידה והיה קיים פגם צורני בצוואה הנדונה, ואינני קובעת כך, בענייננו לא מצאתי צידוק לפקפק בכך שהמנוחה הביעה רצונה בפני הנוטריון בעצמה, והתייצבה לפניו בשר ודם – לשם עריכת ייפויי הכוח לצורך רכישת הדירה, ובמהלך ביקור נוסף, חתמה על צוואה. ארחיב בדברים להלן.

     

67. מטעמים אלה אני דוחה את טענת המתנגד להתקיימות פגמים צורניים בצוואה.

     

    כושרה של המנוחה להבחין בטיבה של הצוואה

     

    המסגרת המשפטית

     

68. סעיף 26 לחוק הירושה מורנו כי "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".

     

69. נקודת המוצא המשפטית היא שמנוח שהניח צוואה, היה כשיר להבין את מעשה הצוואה ואת תוצאותיה. הנחת מוצא זו היא בבחינת חזקת כשירות, ועל הטוען אחרת מונח נטל ההוכחה:

     

    "ברי על דרך הכלל, כי חזקה על אדם שכשר הוא לפעולות משפטיות – בהן עשיית צוואה – וחזקה על מצווה כי בעת עריכת צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה. הטוען כי בעת עשייתה של צוואה לא ידע המצווה להבחין בטיבה של צוואה – עליו הנטל להוכיח טענתו" (בע"מ 3539/17 פלונית נ' פלוני, מיום 11.6.17).

     

70. הפסיקה פירשה את התיבה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" באופן שעל המצווה להיות מודע לכך כי יש במסמך לקבוע כיצד יחולק רכושו לאחרים לאחר מותו, לעיתים תוך העדפת פלוני על פני אלמוני, והן להיות מודע להיקף רכושו – "בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו" (ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, לה (3), 101).

     

71. ודוק: ענייננו בכושרו של המצווה להבין טיבה של צוואה במועד עריכת הצוואה ממש, גם במידה ומצבו של המצווה השתנה לרעה בתקופה המאוחרת למעשה הצוואה:

     

    "ההגבלה המוטלת על מי שלא ידע להבחין בטיבה של צוואה, עניינה מצבו הנפשי, המנטלי, והגופני של המצווה בעת עריכת הצוואה, כאשר נקודת הזמן הרלוונטית הנה מועד חתימת הצוואה, וחומר הראיות צריך להיות נכון למועד זה, גם אם לפני כן ו/או לאחר מכן השתנה המצב" (עמ"ש (חי') 27565-09-16 ל.נ. (האחות) נ' ע.ד. (האח), מיום 2.4.17; ור' גם ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד(2) 215).

     

72. נטל ההוכחה שעל כתפי המתנגד מתוקף עילה זו הוא משמעותי, ולרוב תידרש חוות דעת מומחה לבחינת מצבו של המצווה במועד עריכת הצוואה – בחינה שנערכת בדיעבד ולאחר פטירת המצווה. מכאן מורכבותה והמומחיות הדרושה לרוב לבור את המוץ מן התבן תוך בחינת החומר הרפואי (להרחבה ר' בר"ע (ת"א) 1677/05 פלונית נ' י.ש. מנהל עזבון זמני, מיום 14.8.06).

     

    חוות דעת המומחה

     

73. בתום דיון במעמד הצדדים ביום 27.4.21 מינה המותב הקודם את ד"ר עמיקם טל – פסיכיאטר, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן – "המומחה"). המומחה נדרש לחוות דעתו על מצבה הקוגניטיבי של המנוחה מתוך החומר הרפואי. חוות הדעת נערכה ביום 29.5.21 (להלן – "חוות הדעת"). המומחה הגיש עוד לבית המשפט ביום 6.10.21 תשובות הבהרה לשאלות ב"כ המתנגד (להלן – "תשובות ההבהרה").

     

74. בהקשר זה יצוין כי המתנגד ביקש וקיבל לידיו צווים לגילוי מסמכים המופנים לגופים רפואיים כדלקמן: ביום 31.5.20 ניתן צו כלפי המל"ל וכלפי "עמידר"; ביום 11.8.20 ניתן צו כלפי קופ"ח "כללית"; ביום 2.6.21 ניתן צו נוסף כלפי המל"ל וקופ"ח "כללית", והן כלפי שירותי רווחה בעיריית [...]; ביום 3.6.21 ניתן צו כלפי "מרכז רפואי גליל" – ביה"ח בנהריה; ביום 24.8.21 ניתן צו כלפי מרכז בריאות הנפש "מזור" – (להלן - "מזרע").

     

75. בענייננו אין חולק על כך שהמנוחה סבלה ממספר בעיות בריאותיות משמעותיות לאורך חייה ומגיל צעיר יחסית. באמצעות סקירת חוות הדעת להלן, נתוודע הן למצבה של המנוחה, והן לחומר הראיות שעמד בפניי בית המשפט והמומחה.

     

76. המומחה מציין שהמנוחה "סבלה עוד שנים רבות טרם עריכת הצוואה הנדונה, ממחלות גופניות משמעותיות וקשות" (ע' 7). המומחה מונה "קצרת הסימפונות, מעישון רב שנים וקשיי נשימה [...] ממחלת לב וכלי דם, מיתר לחץ, מסוכרת ומאטמים מספר במוח, אשר החלו לתת ביטויים עוד טרם מלאו לה 60 שנה [...] מספר האטמים, לפחות שניים מדווחים ברשומה הרפואית, אשר גרמו לה להפרעות דיבור (הפרעה בארטיקולציה בדיבור), הפרעת תנועה ושיתוק קל [...] מדובר במחלת מח עם ריבוי אטמים אשר אירעו בתקופות שונות, תוך קשר למחלת הסוכרת וכלי דם מהן סבלה המנוחה. כמו כן, היפוטירואידיזם ואי ספיקת כליות" (ע' 7-6). עוד הוסיף המומחה כי "אירועי המוח הראשונים שלה היו עוד קודם לשנת 1990" (ע' 7).

     

    החומר הרפואי שבבסיס חוות הדעת

     

77. אתייחס למסמכים הרפואיים הרלוונטיים שעמדו לעיני המומחה, ושסמוכים למועד עריכת הצוואה ביום 14.6.2002:

     

    • סיכום אשפוז במח' גריאטרית בנהריה 2.7.2001 – 24.8.2001 בשל אוטם בשריר הלב, כ – 10 חודשים טרם עריכת הצוואה;

    • סיכום אשפוז בבית החולים בנהריה ביום 22.10.2001, כ – 8 חודשים טרם עריכת הצוואה;

    • סיכום אשפוז חוזר מיום 25.10.2001, כ – 8 חודשים טרם עריכת הצוואה;

    • רשימת תרופות מיום 24.6.2002, כ – 10 ימים לאחר הצוואה;

    • סיכום אשפוז לצורך כריתת אצבע ברגל, 12.7.2002 – 14.7.2002, כחודש ימים לאחר עריכת הצוואה;

    • סיכום ביקור בית של אחות מיום 28.10.2002, כ – 4 וחצי חודשים לאחר עריכת הצוואה.

    • יש להדגיש כי המומחה מונה ומתייחס בחוות הדעת למסמכים רבים אחרים שהונחו בפניו, מתקופות מוקדמות יותר ומאוחרות יותר ממועד עריכת הצוואה, בפער זמנים גדול. מבין אלה לא למותר למנות כדלקמן: תביעת נכות מן המל"ל מיום 12.2.1988; אבחון רפואי מטעם רופא המל"ל מיום 25.8.1994; אבחון רפואי מטעם המל"ל מיום 18.6.1997; בקשה לבדיקה מחדש של זכאי למל"ל עקב החמרת מצב מיום 26.4.2006; סיכום אשפוז בביה"ח נהריה מיום 31.3.2007; הערכת תלות מטעם המל"ל מיום 20.5.2007; סיכומי אשפוזים מימים 16.9.2007, 10.5.2004, ו – 20.2.2005.

       

      בחינת המסמכים הרפואיים בחוות הדעת

       

78. המומחה פותח את הדיון בחומר הרפואי בקביעה מפורשת. לדבריו "ראיתי, כי על אף קיומם של אינספור מסמכים רפואיים עוד בשנים 2001 עד 2013, לא נרשמה ולו פעם אחת אבחנה של דמנציה על ידי הרופאים לפחות עד לתקופה של שנת 2004/5. אני מדגיש זאת, בשים לב, כי מדובר באשפוזים חוזרים רבים למן שנת 2000 ואילך. כל הרופאים אשר עסקו ברישומים של סיכומי המחלה לאורך השנים האלו, לרבות שנת 2002 שנת כתיבת הצוואה, היו מודעים למחלות הגופניות הקשות, על אוטמי המוח המרובים, ידעו את פוטנציאל השלכות אלו על תפקודים קוגניטיביים. באף מקום בשנים האלו, לא נרשם ולא תואר מצב של בלבול".

     

79. המומחה מוסף ומפנה למסמכים קונקרטיים:

     

    בסיכום האשפוז מיום 2.7.2001 עד 24.8.2001 צוין בנוגע לתפקודים מנטאליים קוגניטיביים – " בהכרה משתפת פעולה...חוסר התמצאות בזמן...דיבור מרוח'. הערתי לאלו: ... 'דיבור מרוח' בשל הפרעת דיסארטיה ... בשל אחד מאוטמי המח, אשר פגם בעצבוב אברי הדיבור" (ע' 3). ביחס ל"חוסר התמצאות בזמן" ציין המומחה כי הוא רואה חשיבות קטנה לדבר, "לאור שכיחות המצב שאדם זקן, במחלות גופניות קשות, מתאשפז בגין מצבים לעיתים קריטיים לחייו. אי התמצאות מלאה בזמן, של אדם אשר אושפז בשל מחלה חריפה בבית החולים, די שכיח ואינו בהכרח מעיד על כשל קוגניטיבי מנטאלי משמעותי, אלא ממוקד לעניין זה, אלא אם כן, נמצאו ממצאים נוספים משמעותיים בשדה הקוגניטיבי, דבר אשר לא התקיים לגבי המנוחה".

     

80. מסיכום האשפוז מיום 12.7.2002 – 14.7.2002 לצורך כריתת אצבע ברגל, המומחה למד כי בבדיקת CT ראש אין שינויים לעומת בדיקה דומה משנת 2001. המומחה מוסיף כי "אין בסיכום המחלה כל התייחסות לבדיקה או לתפקודים מנטאליים או קוגניטיביים. ניתן להניח, כי באם היו הפרעות התנהגות או קוגניטיביות בולטות, היו אלו מוצאות ביטויין במסמך" (ע' 4). עוד מציין המומחה כי התפקוד הקוגניטיבי שנבחן במסגרת הטיפול השיקומי באותו אשפוז, "מתואר כתקין".

     

81. מסיכום האשפוז מיום 22.10.2001, כ-8 חודשים טרם עריכת הצוואה, למד המומחה כי "לא דווח על מצב בלבולי בעת קבלתה, על אף שניתן לסמן זאת בטופס המיון. בדף מידע סיעודי צוין 'מצב נפשי ופיזי סביר' וקשר משפחתי טוב. בטופס הסטנדרטי של חתימת החולה להסכמה לאשפוז בעת קבלתה, נרשם, כי אינה מסוגלת לחתום. לא נרשם הטעם להערה זו. לאשפוז זה הובאה על ידי אמבולאנס לאחר שאיבדה הכרה בשל היפוקלמיה והיפוגליקמיה בגופה. אני מניח, כי אי מסוגלותה לחתום (בדרך כלל בעת תחילת האשפוז) נובע מסיבות אלה".

     

82. מסיכום האשפוז החוזר מימים 25.10.2001 ו - 29.10.2001, כ-8 חודשים טרם עריכת הצוואה, למד המומחה כי "בשני אשפוזים אלה, לא נרשמה באף מקום אבחנת דמנציה, לא מצב בלבולי או מצב המתאים להפרעה קוגניטיבית או נפשית או של התנהגות זו או אחרת" (ע' 5).

     

83. המומחה מפנה לסיכום ביקור בית של אחות מיום 28.10.2002, בו צוין כי "מרגישה טוב, מטופלת היטב". המומחה מוסיף כי "במספר ביקורי בית מן השנים 2001 – 2002 – אין כל התייחסות לתפקודים מנטאליים או קוגניטיביים, ניתן להניח כי באם היו נצפות הפרעות בולטות, היו אלו מוצאות ביטויין ברישום" (ע' 4).

     

84. בהקשר לרשימת התרופות מיום 24.6.2002 ציין המומחה: "בין התרופות נרשמו 'ואבן' להרגעה ו'אלטרול' 25 מ"ג נוגד דכאון. על פי הרשומה הרפואית, נטלה שנים תרופות אלו. הסיבה לנטליתן לא נרשמה. מן הסתם, נרשמו לה ע"י הרופא המטפל ולא ע"י פסיכיאטר" (ע' 4). בפרק סיכום חוות הדעת ציין המומחה כי "אין לתרופות אלו כל השפעה על תפקודים קוגניטיביים של המנוחה בעת שקיבלה אותם" (ע' 9).

     

    מסקנת המומחה

     

85. בשים לב למגבלות הברורות הכרוכות בחוות דעת מומחה שנערכה לאחר פטירת המנוחה ומבלי לבדוק אותה, אני מוצאת כי בענייננו אפשר לתאר את מסקנת המומחה לעניין כשירותה הקוגניטיבית של המנוחה כחד-משמעית. יש מקום להביא את מסקנת המומחה כלשונה, מתוך חוות הדעת:

     

    "בסופו של יום, אני סבור, כי המנוחה היתה בכשירות מנטאלית, נפשית וקוגניטיבית להבין את טיבה של צוואתה מיום 14.6.02. המסמכים הרפואיים והראיות הקליניות העולות מהם, לא מצביעים, על כי סבלה באותה עת מדמנציה או מליקויים קוגניטיביים, על אף מצבה הגופני הירוד, תביעתה לקבל קצבת סיעוד ומספר אטמים מוחיים שכבר סבלה מהם בעת חתימתה על הצוואה. שכן, מצב בו קיימים אטמים מוחיים מרובים כבמקרה הזה, עשוי, בשכיחות גבוהה, לגרום לפגיעה קוגניטיבית, אך לא בהכרח. כל המטפלים באותה תקופה ולאחריה, היו מודעים לכך והיה עליהם להיות ערניים לאפשרות כי תיתכן פגיעה קוגניטיבית זו או אחרת. משלא אותרה כזו לאורך תקופה ארוכה סביב 2002 לפניה ולאחריה, וזאת תוך מפגשים טיפוליים מרובים ביותר עם מספר רב של אנשי מקצוע שונים מדיציפלנות רפואיות שונות.

     

    לפיכך ניתן להניח, כי המנוחה, בסבירות גבוהה למדי, היתה במצב של כשירות מנטאלית להבין טיבה של צוואתה בעת שחתמה עליה ביום 14.6.02.

     

    המסמכים הרפואיים העומדים בפניי מן השנים 2001 – 2002, בתוכם מועד החתימה על הצוואה, מצביעים, כי היתה במצב קבוע יציב יחסית, דבר התומך במסקנתי זו" [ההדגשות אינן במקור, לז"ק] (ע' 9).

     

    דיון והכרעה

     

86. לאחר עיון מעמיק בחוות הדעת, ולאחר שמיעת המומחה בחקירתו, והן עיון בטענות המתנגד, אני מקבלת את חוות הדעת ואת ומסקנות המומחה, ונותנת לה תוקף של פסק דין כחלק בלתי נפרד מפסק הדין דנן. חוות הדעת אובייקטיבית, מקצועית, מנומקת היטב ונטועה בחומר הרפואי. חקירת המומחה על חוות דעתו עוררה רושם חיובי. המומחה היה עקבי בהסבריו ומסקנותיו ותשובותיו עוררו מהימנות. יש לקבוע עוד כי לא היה בטענות המתנגד ובחקירת המומחה על ידי ב"כ המתנגד כדי לכרסם בחוות הדעת, במסקנת המומחה או ביושרתו המקצועית. אפנה לבחינת טענות המתנגד.

     

    טענות לליקויים קוגניטיביים במועד עריכת הצוואה

     

87. בתצהירו טוען המתנגד כי המנוחה סבלה משלל מחלות שהותירו בה "מספר לא מבוטל של לקויות פיזיות והכרתיות", וכן "פגיעה קוגניטיבית בחוסר דיבור חוסר התמצאות" (ס' 7). בסיכומיו הוסיף שמצבה הרפואי השפיע על שיקול דעתה "ועל הבנתה את המתרחש" (ס' 72). עוד לטענתו, המנוחה "לא ידעה מה היקף רכושה" (ס' 73). זאת מסיק המתנגד מן העובדה שהמנוחה הקנתה את הדירה לנכד אחד, מתוך 15 נכדים, ולא היתה מודעת לזהות יורשיה (ס' 75, 78).

     

88. דין טענות אלה להידחות. אין בחומר הראיות שפורט בהרחבה לעיל, כדי להצביע על כך שבמועד עריכת הצוואה סבלה המנוחה ממספר לא מבוטל של לקויות "הכרתיות". אף אין כל ראיה שמצביעה על כך שבמועד עריכת הצוואה, או בכלל, המנוחה סבלה מ"פגיעה קוגניטיבית בחוסר דיבור", או חוסר התמצאות. המומחה עמד על מקור הפגם בדיבור, שאינו ליקוי קוגניטיבי (ע' 3, ס"ק 5 לחוות הדעת). גם בחקירתו שב המומחה והסביר ביחס ללקות בדיבור כי "קושי מאוד רציני בדיבור מפני שאחד או יותר מהאוטמים שלה פגעו ביכולת, בעצבי הגולגולת" (ע' 27, ש' 32 לתמליל). המתנגד אף אינו מצביע על ראיות שמחזקות את טענותיו דנן.

     

89. בחקירתו עמד המומחה בהרחבה על העדר הראיות שתלמדנה על ליקוי קוגניטיבי במועד עריכת הצוואה:

     

    " [...] היא הייתה בהרבה אשפוזים. באשפוז אחד במחלקה פנימית במשך שבוע, היא נתקלת ב- 10 עד 12 רופאים, ב- 15 עד 20 אחיות, במרפאה בעיסוק, עובדת סוציאלית, כל אחד מהם רושם איזושהי רישום, ואני שואל את עצמי, אחרי שאני עובר על רישומים משנת 94 עד שנת 2013, איך זה אין צדיק אחד בסדום, שלא כותב שמשהו, שיש לה מצב בלבולי, הפרעה קוגניטיבית, הרי זה אישה עם איזה 3 או 4 או 5 אוטמים במוח שלה. שהתחילו אצלה עוד בגיל, בגיל 50. ויש לה נזקים גופניים, ויש לה הפרעות נוירולוגיות, ויש לה חולשה, יש לה הפרעה בדיבור [...] אני למדתי את כל הרשומה הרפואית, ואת הרשומה הרפואית של קופת חולים, ואת הרשומה הרפואית של כל האחיות שבאו אליה הביתה, לביקורי בית, לסעוד אותה, לטפל בה, לבדוק אותה, ולדווח על הדברים בין למל"ל, לרופא המרפאה קופת חולים, ואף אחד אף אחד לא מציין שהיא מבולבלת. או לא מבינה" (ע' 7, ש' 30 לתמליל הדיון מיום 28.3.23, כך להלן).

     

    וכך ביחס לרשומות מטעם המל"ל:

     

    "כשהיא באה לביטוח לאומי, לא היה קשר ל- SURVIVAL. וגם הוא, הרופא הזה, ב-4 , או 5 רישומים בביטוח לאומי, שהתפרשו על פני שנים, אני כתבתי את זה בחוות דעת, הוא לא הזכיר שום דבר בתחום הקוגניטיבי, שנראה לי לא סביר שהיה לה הפרעה קוגניטיבית, שהרופא לא יראה את זה" (ע' 12, ש' 21).

     

    במקום אחר התייחס המומחה לרשומות ביקורי האחיות:

     

    "[...] אני עברתי על סקירה שלמה של ביקורי בית שאחיות ביקרו אותה, עשיתי סיכום של הסקירה הזו, בתוך חוות הדעת. אף אחד מהאחיות שעשו ביקורי בית, הם לא, אמנם, אמנם הם לא דיווחו על בדיקה קוגניטיבית, שאולי הייתי מצפה שיעשו את הדבר הזה, הם לא עשו בדיקה, מצד שני לא כתבו שהיה בלבול, או שהיה חוסר התמצאות. אני בטוח שהאחות, האחיות האלו, אם היו רואות שהיא מבולבלת, שאי אפשר לסמוך עליה, שהיא לא מתמצאת, או לא מבינה, ועושה דברים הזויים, או לא מותאמים, היו מעירות את הדבר הזה. כך אחיות מתנהגות" (ע' 17, ש' 29)

     

    לשאלת בית המשפט השיב המומחה:

     

    "כב' השופטת: מה שאדוני אומר, שלשיטתו זה לא סביר, שאם היה בלבול, הוא לא עלה באף אחד מהרשומות, לאורך כל האשפוזים והמסמכים. זה מה שהוא אומר?

    ת': בדיוק" (ע' 8, ש' 14; ע' 10, ש' 8).

     

    עוד הוסיף המומחה בהקשר זה:

     

    "[...] האישה המסכנה הזו פוגשת בעשור שנים, תשע מאות רופאים, שלושת אלפים אחיות, ועוד כהנה וכהנה, ואין צדיק אחד בסדום שאומר-רגע אחד, תראו, האישה הזו מבולבלת. מה זה? כך שזה לא סביר. ולכן קרוב לוודאי שלא היו לה מצבים בלבוליים. קרוב לוודאי שהאישה הזו, באיזשהו אופן, הסתדרה עם הסביבה שלה" (ע' 13, ש' 13)

     

90. במקום אחר התייחס המומחה לעולה מסיכום האשפוז מיום 2.7.01 – 26.8.01, בו צוין בין היתר - "חוסר התמצאות בזמן". כזכור המומחה התייחס לכך בחוות דעתו וקבע כי אין לייחס לכך משמעות בנסיבות העניין (ע' 3 לחוות הדעת). בחקירתו הנגדית שב והסביר:

     

    "מפני שהדבר הזה נכתב שהיא הגיעה בלי אוויר, ובלי לחץ דם, ובשוק קרדיוגני, הגיעה לבית חולים [...] אני לא יודע, מי שכתב את סיכום המחלה, הוא לא כתב לאיזה שעה ולאיזה יום הוא התייחס בדבר הזה, ההנחה שלי שזה היה בעת שהיא התקבלה בבית חולים. שכן, כשהיא השתחררה מבית חולים, היא נבדקה ע"י עובד, ע"י מרפאה בעיסוק, שעשתה לה הערכה קוגניטיבית, שאני הבאתי אותה כחלק, כנדבך חשוב, במסקנות חוות הדעת שלי, שהיא הייתה תקינה מבחינה קוגניטיבית. שכן אותה מרפאה בעיסוק, שלא כמו רופאים במחלקה, שהם טרודים ועסוקים וזה, ולפעמים לא מרוכזים במצב הנפשי של החולה, היא מאוד הייתה מרוכזת במצבה הנפשי והמנטלי, וכתבה שהיא תקינה מבחינה קוגניטיבית. ממש במילים האלה" (ע' 15, ש' 9)

     

    "[...] בדקה את האישה הזו המרפאה בעיסוק, היא אישה שיש לה זמן, יש לה סבלנות, יש לה כישורים, יש לה כלים, ואומרת - האישה הזו היא תקינה קוגניטיבית. ממה נפשך? אז מה אתם רוצים?" (ע' 16, ש' 32).

     

91. המומחה התייחס גם בחוות הדעת להתרשמותה של המרפאה בעיסוק שעלתה בסיכום הטיפול השיקומי, כחלק ממסמכי אשפוזה של המנוחה במח' גריאטרית בנהריה בתקופה 2.7.2001 – 24.8.2001 (בשל אוטם בשריר הלב, כ – 10 חודשים טרם עריכת הצוואה). המומחה שזר בחוות דעתו העתק צילומי מאותו סיכום (ס' 14 בע' 6 לחוות הדעת) ומציין כי "על פי הערכה זו, אשר נרשמה על ידי מרת [...] שהינה מרפאה בעיסוק, מתוארת כמדברת ועונה לעניין, מתמצאת ותקינה מן הבחינה הקוגניטיבית" (ע' 8). המומחה ביאר אפוא בעדותו לעיל כי התרשמות זו מצד המרפאה בעיסוק היא "נדבך חשוב" במסקנותיו (ע' 15, ש' 9 לעיל), הואיל ונתנה דעתה באופן מכוון למצבה הקוגניטיבי של המנוחה, כחלק בלתי נפרד מתפקידה המקצועי, כמי ש"יש לה כישורים, יש לה כלים" (ע' 16, ש' 32 לעיל). כך, להבדיל מהרופאים במחלקה, שחלוקת הקשב שלהם יכולה להיות שונה ומרוכזים בפן הרפואי של הטיפול.

     

92. זה המקום לציין לשם השלמת התמונה, שבמסגרת חוות הדעת התייחס המומחה גם לחומר הרפואי המאוחר למועד עריכת הצוואה. המומחה מצא שהסימוכין המוקדמים ביותר להתדרדרות המצבה הגופני של המנוחה, הם משנת 2006. המומחה מפנה לבדיקה מטעם המל"ל בעקבות טענה להחמרה מיום 26.4.2006 בה צוין כי המנוחה "תלויה לחלוטין בעזרת הזולת בביצוע כל פעולות היום" (ר' ע' 4, ס' 9 לחוות הדעת). את הראיה הראשונה לפגיעה קוגניטיבית מזהה המומחה בהערכת תלות מטעם המל"ל מיום 20.5.2007 (ר' שם, ע' 5, ס' 11). במסמך ההערכה צוין בין היתר, מפי המומחה בחוות הדעת, כי "יש ימים שלא מכירה את הבת [...] התמצאות חלקית, לא ידעה את גילה. אמרה שהינה בת 90. לא זכרה כי היתה מאושפזת, לא הכירה את תרופותיה, לא זכרה שם המטפלת, לא זכרה כמה ילדים יש לה. לא מכירה את הנכדים. לא זוכרת את שמות הילדים. לדברי המטפלת, כל הזמן בוכה וצוחקת. מצבה הקוגניטיבי מתואר על ידי המעריכה כירוד" (שם).

     

93. בפרק המסקנות קובע המומחה כי על בסיס הראיות, במועד עריכת הערכת תלות לעיל "היתה המנוחה חסרת כשרות מנטאלית וקוגניטיבית להבין טיבה של צוואה" (ע' 8 לחוות הדעת). יתירה מכך, המומחה מסיק עוד כי המנוחה הגיעה למצבה המתואר "בתוך פרק זמן קרוב יחסית למועד ההערכה זה - 20.5.2007" (שם).

     

94. לבסוף אציין, כי המנוחה עברה בחייה פעולות רפואיות רבות, לרבות במועדים הסובבים את מועד עריכת הצוואה. לא הופנתי לדרישה שעלתה במועדים הסמוכים למועד עשיית הצוואה מצד הגורמים הרפואיים השונים שטיפלו במנוחה, למנות לה אפוטרופוס לגוף, או אחר, לשם קבלת הסכמה לביצוע פעולה רפואית כזו או אחרת - מכל טעם שהוא או בפרט מהטעם שהמנוחה אינה כשירה לתת הסכמתה להליך הרפואי. הדברים מתיישבים עוד עם עדותה של פקידת הבנק גב' א', כי לא ראתה סיבה לפקפק בכשירותה של המנוחה וסניף הבנק כיבד את פעולותיה, שלא כמו במקרים בהם עולה צורך במינוי אפוטרופוס ללקוח הבנק (ע' 69, ש' 20).

     

95. על בסיס האמור ולאחר סקירת החומר הרפואי הסמוך למועד עריכת הצוואה, אני קובעת כי אין כל ראיה, והמתנגד אינו מצביע על כל ראיה מבין החומר הרפואי הרב בעניינה של המנוחה, שתלמד כי במועד עריכת הצוואה המנוחה נעדרה את היכולת הקוגניטיבית להבין את טיב מעשיה ומשמעותם.

     

    טענת האשפוז בבית החולים "מזרע"

     

96. טענה זו תפסה נפח משמעותי בטיעוני המתנגד ומקורה בסיכום האשפוז מבית החולים בנהריה מיום 22.10.2001. במסמך צוין כי המנוחה הופנתה עם שחרורה לבית החולים "מזרע". נקדים ונבהיר שאין מחלוקת, גם לא מצד המתנגד, שהמנוחה מעולם לא טופלה או אושפזה ב"מזרע" וכי בין החומר הרפואי הרב, אין בנמצא הפניה של המנוחה ל"מזרע", או כל מסמך אחר ממוסד זה. תשובת "מזרע" לצו גילוי המסמכים שניתן בידי המתנגד היתה כי המנוחה "אינה מוכרת למוסדנו" (ר' הודעת המתנגד מיום 30.9.21). כבר על פניה נראית אמירה זו כנטע זר לחומר הרפואי בכלל, ולסיכום האשפוז הקונקרטי בפרט, ולא עולה מתוכן המסמך כל סיבה נראית לעין ל"הפניית" המנוחה ל"מזרע".

     

97. המומחה התייחס לאמירה זו עוד בחוות הדעת:

     

    "נרשם, כי בשחרורה הופנתה לאשפוז בבית החולים 'מזרע'. הדבר תמוה, נראה לא לעניין, לא קשור לכל תוכן או הסבר אחד במסמכים של אותו אשפוז. גם לא ראיתי מסמך מבית החולים 'מזרע' ולכן התעלם ממשפט זה" (ע' 5).

     

98. גם בתשובות ההבהרה, בעקבות שאלות ב"כ המתנגד, ציין המומחה כי "לא ראיתי כל מכתב הפניה של המנוחה מרופאי בית החולים" (ע' 1); ועוד כי "העדרו של מכתב הפניית המנוחה והעדרו מן הרשומה הרפואית של דיון כלשהו בנושא ההפניה לבית החולים 'מזור' באותו סיכום מחלה, מצביעים אולי על אי-כוונה ממשית של צוות המחלקה לנושא הפניה זו" (שם). המומחה שב על הדברים בחקירתו הנגדית (ע' 8, ש' 35 לתמליל).

     

99. המתנגד מסיק ממצב דברים זה, ומהעדר סימוכין לטיפול או אשפוז המנוחה במזרע, כי המנוחה הפרה את הוראת הרופאים, לא מימשה את ההפניה ולא התייצבה בבית החולים מזרע. ממסקנה זו גוזר המתנגד טענות נוספות, לפיהן המנוחה לא זכתה לטיפול הדרוש למצבה הנפשי. לטענתו יש בראיה זו ("הפניית" המנוחה למזרע) אף לערער את חוות דעת המומחה בעניינו ובסיכומיו המתנגד מוסיף וטוען כי המומחה התעלם בחוות דעתו מהפניה זו, שקרובה למועד הצוואה (בסיכום אשפוז מיום 22.10.01), "שם הופנתה המנוחה לאשפוז בבי"ח מזרע בהוראת רופא" (ס' 80).

     

100. אני מוצאת כי דין טענות המתנגד בהקשר זה להידחות. שוכנעתי מנסיבות העניין ומעמדת המומחה, שיש לראות ב"הפניית" המנוחה לבית החולים "מזרע" פליטת קולמוס, שגגה שיצאה תחת ידי הכותב או המכתיב ברגע של חוסר תשומת לב. לשאלות בית המשפט המומחה הרחיב בדברים והסביר מדוע אין ראיה או בסיס בענייננו להפניית המנוחה לאשפוז פסיכיאטרי, וכי המדובר בשגגה ברישום הסיכום:

      

     "אני לא ראיתי את ההפניה, ולא ראיתי את מכתב ההפניה. ראיתי שנרשם שם בפרוטוקול, שהיא הופנתה לבית חולים מזרע, אבל אף אחד לא עשה דיון. לא ראיתי שום התייחסות בפרוטוקול הרפואי [...] בעצם, חוץ מאשר הדאטה הזו, אני לא יודע על זה שום דבר. ולכן כתבתי בחוות הדעת שלי, שאני מתייחס לזה כדבר לא לעניין, ושבכלל לא, לא מתאים לכל האירוע" (ע' 8, ש' 33 לתמליל).

      

     "אבל לא רק הפניה. גם צריך בפרוטוקול של הסיכום מחלה, היה צריך להיות שם איזשהו דיון על הדבר הזה. היה צריך להיות כתוב משהו. מישהו היה צריך לחשוב על זה" (ע' 24, ש' 6).

      

101. המומחה הרחיב והתייחס עוד להעדר ההיגיון שב"הפניה", ובהעדר הזיקה בינה ובין מצב המנוחה בפועל:

      

     "ת': האישה הזו התקבלה לאשפוז הזה, כמעט מתה. הנשימו אותה, נדמה לי שזה, באשפוז הזה זה היה, נכון? גם אחרי זה היה שיקום, היא כמעט מתה, היא הונשמה, היא הייתה בשוק קרדיוגני, ובקושי יצאה בחיים שלה, בעור שיניה, מהאשפוז הזה. למה שבית חולים פסיכיאטרי, יקבל אישה במצב גופני כזה, עם 3, 4 אוטמים? למה שיאשפזו אותה בכלל? איזה בעיה פסיכיאטרית צריכה להיות למישהו במצב, שלפני שבוע וחצי הונשם, בקושי נשם? איזה מצב נפשי צריך להיות כאן? אין מצב נפשי כזה [...] משהו לא סביר. ולכן, ולכן אני הנחתי, שכל העניין הזה של האזכור של האשפוז הזה, זה בלבול מוח גדול. לא לעניין, ולא היה

     כב' השופטת: מה הכוונה בלבול מוח? שזה נרשם בשגגה?

     ת': כן (ע' 9, ש' 27 לתמליל).

     [...]

     ת':אז מדוע שלא יהיה אזכור אפילו במילה אחת? לא האחיות, לא הרופאים, לא בסיכום מחלה, לא בשום דבר. ולכן, ולכן [...] אני אומר שזה לא היה" [הדגשה אינה במקור, לז"ק] (ע' 10, ש' 8; וגם ע' 11, ש' 25).

      

102. בהמשך התייחס המומחה לחוזק הראיות הסותרות את האפשרות שהמנוחה נזקקה להפניה לאשפוז או לטיפול פסיכיאטרי, לעומת חולשת אותו אזכור בסיכום האשפוז. בין היתר התייחס המומחה להתרשמות המרפאה בעיסוק ממצבה של המנוחה, עליה עמדתי לעיל:

      

     "לעומת זאת, אני מציג ואני אומר, מרפאה בעיסוק, בסמוך למכתב הזה שנכתב או לא נכתב, בדקה את האישה הזו המרפאה בעיסוק, היא אישה שיש לה זמן, יש לה סבלנות, יש לה כישורים, יש לה כלים, ואומרת- האישה הזו היא תקינה קוגניטיבית. ממה נפשך? אז מה אתם רוצים?" (ע' 16, ש' 31).

      

     מתוך מצב דברים זה מסיק המומחה כי "אני רואה כאן תקלה, בכל הרישום הזה של הופנתה" (ע' 11, ש' 23).

      

103. אני מקבלת את עמדת המומחה בהקשר זה ומוצאת אותה מתקבלת על הדעת. העובדה שלא נמצאה מבין חומר הראיות הפניה ל"מזרע", העדר הזיקה בין ה"הפניה" לבין החומר הרפואי וסיכום האשפוז המדובר, מחזקות את מסקנה זו. גם תשובת בית החולים "מזרע" מתיישבת עם המסקנה כי מדובר באמירה תלושה מן הנסיבות שמצאה דרכה אל סיכום האשפוז. מסקנתו של המתנגד, לפיה חרף העדר ההקשר הענייני שב"הפנייה", וחרף העדר ההפניה גופה, המנוחה אכן הופנתה ל"מזרע" ובחרה להתעלם מהוראה זו, נראית פחות סבירה, והיא אינה מתיישבת עם חומר הראיות ונסיבות העניין.

      

104. למעלה מן הצורך, אני מקבלת עוד את עמדת המומחה לפיה עצם ההפניה לטיפול או אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, אינה מלמדת כשלעצמה על העדר כושר מנטלי להבין טיבה של צוואה. בתשובות ההבהרה ציין המומחה לשאלת ב"כ המתנגד, כי "אנשים רבים, המופנים לאשפוז במוסד פסיכיאטרי, לא יהיה נכון לומר לגביהם כי אינם כשירים לכתוב מסמך משפטי או ששיפוטם לוקה בחסר או שישנו ליקוי בבוחן המציאות שלהם [...]" (ע' 1, ס' ג'). המומחה שב על עמדה זו בחקירתו, לשאלת בית המשפט:

      

     "ת': מרבית האנשים שסובלים מדיכאון, אין להם פגיעה בכשירות, בכשירות המנטלית שלהם, לקחת את חלק בהליכים משפטיים, ולחתום על מסמכים. מרבית האנשים, כדי שמישהו יהיה גם בדיכאון, וגם יהיה בלתי כשיר, הוא צריך להיות בעוצמת דיכאון מאוד גדולה,

     כב' השופטת: מג'ורי. כן

     ת': שמעוותת את מבחן המציאות שלו. ושהוא, שהוא, השיפוט שלו לא תקין ולא נכון, מכל מיני סיבות [...]" (ע' 23, ש' 7; וגם ע' 23, ש' 31; וגם ע' 17, ש' 1 לתמליל).

      

105. על בסיס האמור לעיל אני דוחה את טענת המתנגד לפיה המנוחה הופנתה לבית החולים "מזרע" וכל טענה אחרת אותה המתנגד גוזר מ"הפניה" זו. אני דוחה עוד את הטענה המשתמעת לפיה יש ב"הפניה" זו לסתור את החומר הרפואי הרב שאינו מתיישב עם הטענה שהמנוחה היתה בלתי כשירה להבין טיבה של צוואה.

      

106. במאמר מוסגר יצוין כי ביה"ח "מזרע" הוא בכל זאת בעל זיקה לענייננו, שכן המנוחה עבדה במקום כעובדת ניקיון עד להרעה במצבה הבריאותי ואובדן כושרה לעבוד. יתכן שפרט זה היה מצוי בחלל האויר ובהסח הדעת "נשתל" מבלי משים בסיכום האשפוז.

      

     טענת המתנגד לנטילת תרופות נוגדות דיכאון

      

107. כזכור, מרשימת התרופות מיום 24.6.2002 עלה כי נרשמו למנוחה תרופת הרגעה מסוג "ואבן" ותרופה לטיפול בדיכאון מסוג "אלטרול" 25 מ"ג. אזכיר שהמומחה ציין בחוות הדעת כי "על פי הרשומה הרפואית, נטלה שנים תרופות אלו. הסיבה לנטליתן לא נרשמה. מן הסתם, נרשמו לה ע"י הרופא המטפל ולא ע"י פסיכיאטר" (ע' 4), והוסיף כי "אין לתרופות אלו כל השפעה על תפקודים קוגניטיביים של המנוחה בעת שקיבלה אותם" (ע' 9).

      

108. לטענת המתנגד, המנוחה נטלה "כדורים פסיכיאטריים", "דבר שיש בו ללמד על מצבה המנטאלי/רגשי/נפשי של המנוחה שהיתה מטופלת במשך זמן רב בנוגדי דכאון בנוסף לכל המגבלות הפיזיות שמהם סבלה" (ס' 81 לסיכומיו).

      

109. המתנגד אינו מצביע על שגגה בעמדת המומחה, או מציע דעה אחרת לגבי השפעת הכדורים לשיטתו ואינו מצביע על המקור לטענתו. ניכר עוד כי המתנגד לא פיתח טענה זו ולא הסביר כיצד נטילת שתי התרופות האמורות מלמדת לשיטתו "על מצבה המנטאלי/רגשי נפשי ..." או על העדר כשירותה – בכלל, ובזיקה לענייננו בפרט.

      

110. המומחה ביאר בחקירתו כי שתי התרופות נרשמו ע"י רופא מטפל, שאינו פסיכיאטר. במילים אחרות, המנוחה לא אובחנה כסובלת מדכאון, ואין בנטילת שתי התרופות האמורות משום ראיה לכך שסבלה מדכאון. לדבריו "זאת ההנחה, זו הייתה ההנחה שלי, לאור העובדה, שלא ראיתי שום רשומה רפואית של פסיכיאטר [...] אני לא יודע שהיא סבלה מדיכאון [...] מצב רוח ירוד זה לא דיכאון [...] אני מטיל ספק ביכולתו של רופא משפחה, שהוא לא פסיכיאטר, לעשות אבחנה של דיכאון. שכן עצב, אובדן מצב רוח, מזופת, ירוד, זה על אותו ציר כמו של דיכאון, אבל יש הבדל בין דיכאון לבין זה" (ע' 6, ש' 12 לתמליל).

      

111. המומחה הוסיף וביאר את עמדתו לפיה לא היו לתרופות אלה השפעות קוגניטיביות על המנוחה, ומדוע אין לייחס בעניינו משקל משמעותי לתופעות הלוואי הפוטנציאליות מנטילתן:

      

     לגבי ה"ואבן", ביחס לאפשרות לדיכוי דרכי הנשימה, ציין המומחה כי "נלקח בצורה שכיחה ביותר ע"י אנשים, ונרשם על ידי רופא משפחה, יותר מאשר ע"י פסיכיאטרים. כדור שעל מנת שזה ידכא את הנשימה, אתה צריך לקחת בערך צנצנת של 400 כדורים. או 300 כדורים. כך שזה לא נוגע למקרה שלנו. אם היא קיבלה כדור 1, או 2, או 5 ליום" (ע' 4, ש' 6). לגבי ה"אלטורל", ביחס לפגיעה בערנות, השיב המומחה, "לא, לא אם אתה לוקח אותו הרבה שנים" (ע' 4, ש' 26); תרופה כזו, שאתה לוקח אותה במשך 10 שנים, היא הופכת לחלק מהמארג הביולוגי. והיא לא גורמת להפרעות קוגנטיביות" (ע' 5, ש' 5). המומחה ציין עוד כי בנוסף לכך, "המינון נוגד דיכאון הוא לא כדור של 25 מ"ג, כמו שהיא קיבלה, אלא 150 מ"ג" (ע' 5, ש' 18).

      

112. מכל הטעמים האמורים אני דוחה את טענת המתנגד לפיה התרופות אותן נטלה המנוחה פגמו באופן כלשהו בכשירותה לערוך צוואה, או כי יש בהן ללמד על המצב ה"מנטאלי" של המנוחה בעת עריכת הצוואה.

      

     הטענות על מגבלות הניידות של המנוחה

      

113. לטענת המתנגד בסיכומיו "לא יכול להיות" שהמנוחה חתמה על הצוואה במשרד הנוטריון "בהתייחס למגבלות הניידות ולמגבלות הפיסיות של המנוחה בעת עריכתה" (ס' 67). עוד טען כי המנוחה "לא היתה מסוגלת להגיע לבדה למשרד הנוטריון ולעלות בגרם המדרגות" (ס' 68). מכאן מסיק המתנגד כי "מישהו הלך עם המנוחה לנוטריון" (שם). טענה זו אינה נוגעת במישרין או בעקיפין ליכולתה של המנוחה להבין טיבה של הצוואה. אף על פי כן המתנגד קושר בין שתי הסוגיות (ע' 88-84 לסיכומי המתנגד). לפיכך אתייחס לדברים.

      

114. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שפורטו בחוות דעת המומחה, מצאתי כי המתנגד לא עמד בנטל להוכיח כי במועד עריכת הצוואה, היתה המנוחה מוגבלת בניידות באופן שמנע ממנה להתנייד, לרבות לעלות ולרדת במדרגות. מהמסמכים הרפואיים שפורטו בחוות דעת המומחה עלה כי אזכור לקשיי תנועה מופיע לראשונה באבחון רופא מטעם המל"ל מיום 18.6.1997 (ע' 3 לחוות הדעת). אזכור ראשון לצורך בסיוע לניידות מופיע לראשונה בסיכום האשפוז מיום 2.7.2001 ועד 26.8.2001. המנוחה אושפזה במצב קשה עקב אוטם חריף בשריר הלב. במשך אשפוזה זכתה גם לטיפול פיסיקלי וריפוי בעיסוק, וצוין כי "כעת מתהלכת בעזרת הליכון אך מידי פעם לא יציבה בהליכה". מאז ועד עריכת הצוואה חלפו כ- 10 חודשים.

      

115. איני שותפה לפרשנות שהמתנגד מעניק לשימוש בהליכון ולמגבלות ניידות, ואיני מוצאת בה בסיס לקביעת ממצא לפיו המנוחה לא היתה מסוגלת להגיע לבדה למשרד הנוטריון או לעלות במדרגות למשרדו. הליכון, מעצם טבעו, נועד לסייע למי שמסוגל ללכת ומתקשה בכך, בדומה למקל הליכה, ולא למי שאינו מסוגל ללכת. נקודת המוצא לבחינת מצבה של המנוחה בהקשר לעשיית צוואה היא, כי עצם השימוש בהליכון מלמד על ניידות, ולא להיפך. יוזכר כי התגוררה בקומה השניה, ויצאה ונכנסה את דירתה. מעבר לכך, המתנגד לא הצביע על סימוכין בחומר הרפואי שיצביעו על כך שהמנוחה לא היתה מסוגלת לצאת את ביתה ולהגיע למשרד הנוטריון, למשל. מתהלכים בינינו בני אדם שעושים שימוש יום יומי בהליכון. יש להניח כי קיימת הגבלה בכניסה ויציאה מאתר או מכלי רכב כזה או אחר, אך אין להניח כי אלה העושים שימוש בהליכון בהכרח ספונים בביתם ואינם ניידים.

      

116. מבלי לגרוע מכך, העדויות שעלו בפניי בית המשפט מלמדות שהמנוחה אכן נעזרה בהליכון, אך במועדים הרלוונטיים לצוואה היתה ניידת ועשתה בהליכון שימוש סלקטיבי. יוזכר כי הצוואה נערכה בשנת 2002, בעוד המנוחה הלכה לעולמה כ – 11 שנים לאחר מכן, בשנת 2013.

      

117. גב' א', ששימשה שנים ארוכות כפקידת הבנק של המנוחה העידה שבמועדים הרלוונטיים המנוחה הגיעה אליה באופן עצמאי, ונעזרה במקל או בהליכון:

      

     "ת': היא הייתה באה בעצמה

     ש': כל הפעמים? מתי פעם אחרונה היא באה לקחת את הכסף בעצמה?

     ת': שנתיים שלוש לפני שהיא נפטרה, היא כבר לא הייתה באה (ע' 67, ש' 10).

     ש': ולפני כן, כשהיא באה, היא באה לבד?

     ת': באה לבד, עם מונית, עם הליכון, לפני כן מקל, היא הייתה באה

     ש': עם מונית? מונית?

     ת': כן. היא הייתה באה לבד. הייתי שואלת אותה איך היא מגיעה

     ש': מקל?

     ת': היו פעמים.. הכרתי אותה עוד כשהיא הייתה הולכת. זה המון שנים. כן? היא הייתה יציבה וצלולה, עוד כשהייתה צעירה" (ע' 67, ש' 20).

      

     העדה הוסיפה כי "היא הייתה יודעת מה היא מבקשת, והייתה מדברת, אני לא רופאה, אבל היא הייתה מדברת. ברגע שאחד הלקוחות לא מתפקד, ממנים לו אפוטרופוס. לא היה במקרה הזה. לא היה אצלה" (ע' 69, ש' 20).

      

118. מצאתי שעדותה של גב' א' נמסרה מפיה על סמך זכרונה, אם כי אפשר שאינה מדייקת מבחינת המועדים המצויינים בה, עניין אליו אתייחס בהמשך הדברים.

      

119. עדותה של גב' ד', ששימשה המטפלת של המנוחה במשך 9 שנים, היתה עשירה בפרטים על אורח חייה של המנוחה. עדותה עשויה להעלות חיוך לפרקים, אך ניכר היה שהכירה את המנוחה ואת מנהגיה. היא תיארה את המנוחה כאישה עצמאית ועיקשת:

      

     "ת': היא הייתה, כשהיא רוצה משהו, היא תקבל אותו. וכל דבר. היא רצתה ללכת, לרדת לקנות סיגריות, הגברת יורדת, בורחת לי, הולכת לקנות סיגריות, היא רוצה ללכת לאכול בעיר, מזמינה מונית, עולה למונית, הולכת, וחוזרת

     כב' השופטת: תגידי, איך היא יורדת במדרגות עם ההליכון?

     ת': יורדת. כן. בלי הליכון. תשמעי, ההליכון, אנחנו נתנו לה שיהיה לה ביטחון. הבנת? אבל היא הייתה יורדת, הייתי יורדת איתה לטייל, גם אם הייתי מטיילת איתה בחוץ, אז היא לא, לא להחזיק לה את היד. היא לא הייתה מסכימה. היא רוצה הכל לבד לעשות [...]

     כב' השופטת: יורדת ועולה לבד במדרגות?

     ת': היא הייתה עולה, כן, במדרגות

     כב' השופטת: עד מתי?

     ת': עד לפני 3 שנים, ככה, 4.. לא. שלוש או שנתיים. שאני כבר לא הייתי בעבודה (ע' 75, ש' 21).

     [...]

     ת': היא היתה הולכת למכולת, חוצה את הכביש,

     ש': מאיפה את יודעת? [...]

     ת': המכולת אומר לי (ע' 76, ש' 30).

     [...]

     ת': שהייתי חוזרת בצהריים, היה לה סיגריות. מאיפה סיגריות? מאיפה סיגריות? [...] היא אמרה לי שהיא הייתה במכולת, אני הייתי שואלת את [...] במכולת, הוא אמר לי- כן. והיא אמרה שאת תשלמי" (ע' 77, ש' 7).

      

     המטפלת מיקמה תיאורים אלה, למיטב זכרונה, בין השנים 2001 ועד 2010 (ע' 77, ש' 23).

      

120. עדויותיהן של פקידת הבנק והמטפלת מתיישבות אף עם עדותה של הבת [...] (המשיבה מס' 2), שציינה בעדותה – "אפילו סיגריות. הייתי אומרת לה, אין סיגריות. הייתה עולה לשכן. היו לנו שכן אתיופי, הייתה עולה עד למעלה. תופסת במעקה, לוקחת ממנו סיגריות. הייתי אומרת לה- איך? מאיפה הבאת? הבאתי מהשכן" (ע' 90, ש' 11).

      

121. עדויות אלו מתיישבות עם עדות הבת [...] (המשיבה מס' 3). לדבריה המנוחה עשתה שימוש בהליכון "רק להישען עליו . כאילו, ההגנה. לא ליפול [...] כי לא היה לה גלגלים [...] רק להיאחז בו". לדבריה היתה נעזרת בהליכון לקימה, והולכת ברגל בין חדרי הבית (ע' 82, ש' 29). ועוד:

      

     "ת': ככה. בדיוק. היית במיטה, מורידה את הרגליים, והיה לה הליכון בחדר, מזיזה אותו, רק מתרוממת איתו [...] הולכת.. זה פה המטבח. שם

     כב' השופטת: הולכת עם הליכון? או משאירה אותו? הולכת איתו.

     ת': רק לקום איתו" (ע' 83, ש' 19).

      

     עוד לדבריה, המנוחה היתה יורדת ועולה במדרגות ללא הליכון, באמצעות המעקה (ע' 83, ש' 27).

      

122. יש מקום להביא עוד מעדותו של המבקש. מצאתי את עדותו עקבית, עשירה בפרטים וניכרו בה אותות אמת. לדבריו, "כשהיא הייתה צריכה לקום היא הייתה נתמכת בהליכון כדי לקום למטבח, ללכת לשירותים. היא לא הייתה זקוקה בללכת אלא לקום, היא הייתה הולכת בלי הליכון בבית, היא הייתה נתמכת בהליכון בקימה" (ע' 34, ש' 9). גם הוא הוסיף ש"היא גרה קומה שנייה, אם היא רוצה סיגריה היא עולה לקומה 4 היא הייתה מבקשת מהשכן ועושה את זה, היא הייתה הולכת לקנות גלידה, זה 8-10 מדרגות כל קומה והיא גרה בקומה 2. היא לא יכלה לעשות את זה יכולה שנתיים שלוש לפני שהיא נפטרה והיה לה קשה [...] אבל לפני זה היא הייתה יוצאת ובאה איתנו לאירועים, היא הייתה בחתונה שלי [...]" (ע' 35, ש' 19; וגם ע' 37, ש' 33).

      

123. זה המקום לדחות טענה נוספת בה אוחז המתנגד, לפיה המנוחה לא יצאה 10 שנים מהבית. המתנגד מתייחס לכך כעובדה, ולראיה מפנה לסיכום מטיפול שיקומי בו עסקנו לעיל, ובו צוין כי שהמנוחה לא יצאה את ביתה במשך 10 שנים כביכול (ס' 55, 80 לסיכומי המתנגד).

      

124. טענה זו כשלעצמה אינה מתיישבת עם העדויות שהובאו לעיל, ואין לקבוע כי היא עולה מהחומר הרפואי. ציון הדברים אינו פרי בדיקה שערכה הבודקת, ככל שביכולתה לאמת אמירה זו, אלא שמקורם הוא באמירה, מצערת, מפי מי מבני משפחתה למרפאה בעיסוק כחלק מבירור הפרטים שערכה. נזכיר כי המסמך מופנה למרפאה בעיסוק בקהילה ואמירה זו נועדה ככל הנראה להגדיל את סיכויי המנוחה למצות את זכויותיה מהמל"ל כהשערת המומחה. לא מדובר בתיאור מצב כי אם בציון האמירה מפי אחד מקרובי המנוחה במסמך. כך ראה את הדברים גם המומחה, שציין ביחס לאותו מסמך:

      

     "ת': לא לא. היא לא.. זה לא רופא. זה מרפאה בעיסוק

     ש': מרפאה בעיסוק. איזה מבחן, איזה בדיקה יכולה לעשות מרפאה בעיסוק, בשביל לקבוע, שאדם 10 שנים לא יצא מהבית?

     ת': אני אגיד לך איזה מבדק. המבדק הוא, שהיא תדבר עם הבת שלה, ותשאל אותה, כל כמה זמן היא הולכת לקניות, מי מביא לה את הדברים, ואז הבת תגיד- 10 שנים היא לא יצאה מהבית. זה הבדיקה

     ש': ז"א, אם מבין נכון, זה לא בדיקה, זה איסוף מידע מפי,

     ת': בוודאי" (ע' 21, ש' 34).

      

125. כך או כך, כאמור לעיל טענה זו נסתרת על ידי אותן טענות בדבר הגבלת הניידות של המנוחה וברי כי אין לה בסיס בנסיבות העניין ובחומר הראיות.

      

126. לסיום פרק זה אוסיף, שלהתרשמותי המשיבות והמבקש הפריזו מעט בתיאור מצבה הטוב של המנוחה - על אף שאין בכך לגרוע מן הקביעה שאין בחומר הראיות כדי ללמד שהמנוחה לא היתה מסוגלת להגיע למשרדו של הנוטריון בכוחות עצמה. לטענת המשיבות מס' 3-2 והן לטענת המבקש (ע' 35, ש' 19 ואילך) ופקידת הבנק גב' א' (ע' 67, ש' 10), המנוחה לא היתה מסוגלת ללכת, כשנתיים-שלוש לפני פטירתה. טענה זו אינה מתיישבת עם הסימוכין הרפואיים שהיו לעיני המומחה ועם מסקנתו. אציין בשנית כי המומחה הפנה בחוות הדעת לבדיקה מטעם המל"ל מיום 26.4.2006 בה צוין כי המנוחה "תלויה לחלוטין בעזרת הזולת בביצוע כל פעולות היום" (ר' ע' 4, ס' 9 לחוות הדעת). המומחה הפנה עוד אל הראיה המוקדמת ביותר לפגיעה קוגניטיבית, בהערכת תלות מטעם המל"ל מיום 20.5.2007 (ר' שם, ע' 5, ס' 11).

      

127. עולה מכך מכללא, שכבר בשנת 2006 המנוחה לא היתה יכולה להתנייד בכוחות עצמה. מועד זה רחוק ממועד פטירתה של המנוחה לכל הפחות בכ – 6 שנים (המנוחה נפטרה בחודש מרץ 2013). סבורני שהפער בין הסימוכין הרפואיים ובין גרסת המשיבות מס' 3-2 והמבקש כאמור, נובעת מהפרזה מתוך ניסיון לשכנע את בית המשפט, או לחילופין מתוך שכחה, עם חלוף השנים מאז קרות האירועים. כך או כך, אין בכך לגרוע מקביעותיי לגבי לעיל בנוגע למגבלות התנועה וליכולותיה של המנוחה במועד עריכת הצוואה, בסמוך ליום 14.6.2002.

      

     קיומן של מדרגות ו"הראיה החדשה"

      

128. מצאתי לנכון שלא להסתפק בדברים הללו ולהוסיף ביחס לטענת המתנגד, שמעולם לא הוכח בפניי שלשם הגעה למשרדו של הנוטריון יש לעלות במדרגות. גם לא הוכח שלחדרו של הנוטריון בתוך משרדו מובילות מדרגות. כמו כן לא הונח בפניי כל תיאור מילולי או גרפי של משרדו או חדרו של הנוטריון. המתנגד מתייחס לצורך לעלות במדרגות למשרד הנוטריון כעובדה מבוססת מבלי שהוא מציין מה מקור ידיעתו או מצרף סימוכין לדבר.

      

129. לא אוכל שלא להתייחס לאותו צילום אותו ניסה ב"כ המתנגד לצרף לחומר הראיות בשלב ההוכחות. בעת חקירת המומחה ביום 28.3.23. ב"כ המתנגד הציג למומחה צילום של גרם מדרגות וציין "זה מצורף" (ע' 18, ש' 35 לתמליל). אלא שצילום זה מעולם לא צורף על ידי המתנגד כחלק מראיותיו, וב"כ המתנגד אישר זאת (ע' 19, ש' 20). בית המשפט לא אישר את צירוף התצלום בשלב ההוכחות. ב"כ המתנגד לא העלה הסבר כלשהו לגבי הצילום או מקורו, אלא שם עצמו עֵד וטען ש"לא, זה הכתובת של הנוטריון. זאת אומרת, זה לא סתם גרם מדרגות" (ע' 19, ש' 36). כך סתם ולא פירש.

      

130. ביום 27.6.23, בתום שלב ההוכחות וטרם הגשת הסיכומים, הגיש המתנגד "בקשה דחופה לצירוף ראיה חדשה ובקשה להארכת מועד להגשת סיכומים". למרות שבית המשפט דחה את בקשתו לצירוף אותו צילום, שמלכתחילה לא צורף כראיה מטעם המתנגד, ניסה בבקשתו לצרפו בשנית – לצד צילומים נוספים. יובהר כי הבקשה התייחסה לצילומים בהם מופיעה המנוחה ישובה בכסא גלגלים, והם היו מושא הבקשה. צילום גרם המדרגות צורף כבדרך אגב, כתמיכה בבקשה, כדי ללמדך שהמנוחה לא היתה יכולה להגיע במצבה למשרדו של הנוטריון. עוד מצא לנכון ב"כ המתנגד לצרף את הצילומים גופם לבקשתו ולעיון בית המשפט. בבקשתו לא הוסיף המתנגד פרט כלשהו לגבי צילום המדרגות – מי צילם את התמונה ומתי, כיצד הגיעה לידיו ומדוע לא הגישה לצד ראיותיו האחרות ולצד תצהירו. אך חשוב מכך, המתנגד לא הצביע על כל אינדיקציה בצילום שתלמד, או תרמוז, כי מדובר בגרם המדרגות אל או בתוך משרדו של הנוטריון. ביום 23.8.23 דחיתי את הבקשה בהחלטה מנומקת.

      

131. בסיכומיו, מבקש המתנגד לשוב ולהפנות את בית המשפט אל אותם צילומים, כאילו צורפו כדין, ולדבריו "כפי שבא לידי ביטוי בראיה החדשה שהוגשה לבית המשפט..." (ס' 44 לסיכומים). כך על אף שבית המשפט דחה את הגשתה. יש להצטער על ההתנהלות המתוארת, המעלה תמיהות, ביתר שאת מקום בו המתנגד מיאן להוסיף פרט כלשהו לגבי תמונת גרם המדרגות.

      

132. יובהר אפוא למען הסר ספק, כי מדובר בצילום של חדר מדרגות, נטול כל סימן מזהה. לא ברור אם מדובר בגרם מדרגות המצוי בחדר מדרגות או במדרגות פנימיות בתוך המשרד. אין כל אינדיקציה שמדובר במשרדו של הנוטריון והמתנגד מילא פיו מים. אף לא ידוע כאמור מי צילם את התמונה ומתי. ויודגש בשנית ובשלישית, כי טענות המתנגד לקיומן של מדרגות אל או במשרדו של הנוטריון נטענו בעלמא ללא כל מקור או סימוכין. מבלי לגרוע מן הדברים, אציין שגם המבקש צירף כחלק מראיותיו צילום של משרד הנוטריון כביכול. הצילום נעשה מהרחוב, ונחזות שתי מדרגות מן המדרכה אל הדלת. בחקירתו ציין כי הוא צילם את התמונה לאחר פתיחת ההליך. לדבריו "הגעתי למקום, לכתובת, ראיתי את המשרד עם השלט והעברתי לעורכת הדין" (ע' 29, ש' 23). הגם שכאמור קיומן של מדרגות לא הוכח, אין די בצילום האמור לשמש כראיה של ממש. הצוואה נערכה לפני שנים ארוכות. הנוטריון הלך לעולמו במועד שאינו ידוע לבית המשפט. אין בפניי אינדיקציה כי לאורך השנים משרדו של הנוטריון שכן באותו מען, או כי לאחר פטירת הנוטריון הוסיף משרדו להתקיים, כל שכן באותו המען.

      

133. למען הסר הספק, גם אם אניח שלשם הגעה למשרד הנוטריון נדרשה המנוחה לטפס במדרגות, הגם שאין כל ראיה לכך, חומר הראיות שנותח באריכות לעיל אינו מצביע על כך שהמנוחה לא היתה מסוגלת לעלות במדרגות. הראיות והעדוית שהובאו באריכות לעיל ביססו את הקביעה שבמועדים הסמוכים למועד עריכת הצוואה המנוחה עלתה וירדה את המדרגות לדירתה בסיוע המעקה, ואף עלתה לדירת השכן לא פעם. נמצא עוד שאמנם המנוחה נעזרה בהליכון לצורך קימה או ישיבה, אך יכולה היתה ללכת גם בלעדיו. הדברים עלו מהעדויות עליהן עמדתי לעיל, מפי המשיבה מס' 2 (ע' 90, ש' 11); המשיבה מס' 3 (ע' 82, ש' 29); המטפלת (ע' 75, ש' 21); והמבקש (ע' 35, ש' 19; וגם ע' 37, ש' 33). אמנם מצאתי לנכון לסייג את עדויות המבקש והמשיבות מס' 3-2 שייחסו למנוחה עצמאות בניידות עד לשנתיים-שלוש טרם פטירתה, הואיל והן סותרות את המסמכים הרפואיים ואת קביעת המומחה, כי התדרדרות קוגניטיבית משמעותית וצורך בסיוע בכל פעולות החיים החלו בשנים 2007-2006. מאידך גיסא, אין בכך לסייג מן הראיות והעדויות הנוגעות למועד עריכת הצוואה כאמור, ומן המסקנה המבוססת עליהן, כי מצבה של המנוחה אותה עת לא מנע ממנה להגיע בכוחות עצמה אל משרד הנוטריון או לטפס במדרגות – ככל שהיו כאלה – בעצמה או עם עזרה.

      

134. בהמשך הדברים אבסס עוד את הקביעה כי המתנגד לא הוכיח כי המבקש או אדם אחר הסיעו את המנוחה את הנוטריון, וכי יחד עם זאת, גם אם היה מוכח לצורך הדיון שהמבקש הסיע את המנוחה אל הנוטריון (דבר המוכחש על ידי המבקש ואשר לא הוכח כאמור), עובדה זו כשלעצמה אינה מקימה עילת בטלות מתוקף לקיחת חלק בעריכת הצוואה. לאמור, קיימת אפשרות, שלא הוכחה, כי מי מבני משפחה סייע למנוחה לטפס במדרגות, ויתכן שהיה זה מי מבין עובדי הנוטריון.

      

135. יצוין בהקשר זה כי המתנגד מפנה בסיכומיו לתשובות המומחה בחקירתו, מהן הוא לומד כי עמדת המומחה היתה לכאורה כי המנוחה לא היתה מסוגלת לטפס מדרגות כגון אלה המופיעות בתצלום האמור, אותו ביקש ב"כ המתנגד לצרף לראיותיו. איני מקבלת טענה זו או את המיוחס למומחה. המומחה השיב בפירוש "אני לא יודע. אי אפשר לדעת את הדבר הזה" (ע' 21, ש' 3), והוסיף: "המומחיות שלי, אני לא רופא שיקום. אני לא מתעסק בנושא של IDL' ושל אדם שעולה מדרגות' או לא עולה במדרגות, זה, זה, זה ממש לא מומחיות שלי" (שם ש' 8). לשאלת ב"כ המבקש הממחה חידד:

      

     "עו"ד מור יוסף: עוה"ד מור יוסף. נשאלת ע"י חברי לעניין מדרגות. אז כל התשובות שענית, לעניין היכולת הפיזית שלה, הם לא מהמומחיות שלך. ז"א,

     ת': ממש לא. אני לא, אני לא רופא שיקום

     עו"ד מור יוסף: סתם תשובה של אדם מן הישוב, שענה את התשובה. נכון?

     ת': אני מסכים איתך" (ע' 28, ש' 6).

      

136. מעבר לנדרש אוסיף, כי "הראיה החדשה", צילומיה של המנוחה ישובה בכסא גלגלים – שלא התקבלו כראיה - אינן מעלות או מורידות. המתנגד מציב את מועד צילום תמונות אלה ביום 7.1.2002 לכאורה. המבקש מצדו מעלה סימוכין לכאורה לכך שהתמונה צולמה בשנת 2012 ומצביע על דמויות בתצלום שטרם נולדו בשנת 2002. עוד מצביע על המצאותה בתמונות מאותו מועד של המטפלת הזרה של המנוחה, ממוצא הודי, שהחלה לטפל בה כ – 3 שנים טרם פטירתה, בשנת 2010 לערך. אין צורך לקבוע ממצא בהקשר זה ובטענות הצדדים. גם אם אניח כי הצילום אכן מיום 7.1.2002 אין בו משום ראיה למצבה של המנוחה בעת כתיבת הצוואה. אין בחומר הרפואי כל סימוכין לכך שבתקופה הרלוונטית המנוחה היתה מרותקת לכסא גלגלים. הצילום נעשה לפי הטענה כחצי שנה לפני עריכת הצוואה. יוזכר שהמנוחה סבלה מבעיות בריאות קשות ונזקקה לטיפולים רבים, ואף התאשפזה חדשות לבקרים. בשלהי שנת 2001 אושפזה בעקבות אוטם חריף בשריר הלב, ועברה שיקום ואשפוז שנמשכו כחודש וחצי, ונעזרה בהליכון עם שחרורה. ושוב התאשפזה במצב קשה ביום 22.10.2001, ושוב מספר ימים לאחר מכן. אזכיר עוד שבמהלך שנת 2002 נאלצה המנוחה לעבור כריתת אצבע ברגלה. גם אם אניח אפוא שהצילום נלקח ביום 7.1.2002, יכולים להיות הסברים רבים לשימוש בכסא גלגלים ויתכן שההליכים הרפואיים שעברה באשפוזה האחרון עדיין נתנו אותותיהם. גם בהקשר זה מוכנה אני לסייג מטענות ועדויות המבקש והמשיבות מס' 3-2 ולהניח שגם אם המנוחה התניידה באופן עצמאי, לא התניידה בקלות. לכאורה יש חיזוק לדברים מעצם העובדה שאושפזה מספר פעמים בחודש 10/2001, כ-8 חודשים טרם עריכת הצוואה, ויתירה מכך, עברה ניתוח כריתת אצבע ברגלה ביום 12.7.2002, כחודש ימים לאחר הצוואה. ואף על פי כן, גם בהנחה שהצילום נלקח ביום 7.1.2002, אין בכך ראיה לכך שהמנוחה היתה מרותקת לכסא גלגלים, או שעשתה שימוש קבוע בכסא גלגלים, כל שכן במועד עריכת הצוואה, ואין לטענה בסיס בחומר הרפואי.

      

     העדר ידיעה אישית של המתנגד

      

137. בטרם סיכום הדיון בעילה זו, יש מקום לציין כי טענותיו הרבות של המתנגד לגבי מצבה של המנוחה בעת עריכת הצוואה, ובכלל, אינן נובעות מידיעה אישית. יודגש כי המתנגד יליד 1988. בעת עריכת הצוואה היה נער בן 14 (ר' עדותו, ע' 30, ש' 25). ניכר היה מעדותו שמקור טענותיו הוא הלכה למעשה החומר הרפואי, ולא זיכרונות אותם נשא עמו מנערותו. בחקירתו הנגדית ביקש להציג הכרות אישית עם הפרטים. התרשמתי לשלילה מניסיונות אלה. ניכר היה שטענות המתנגד כלליות וכי הפרטים אינם בידיעתו. המתנגד התקשה למשל לספר על קשיי הניידות של המנוחה בגוף ראשון והסתפק באמירות כלליות – "תמיד היא הייתה אישה חולה, קשה לה ללכת. מטופלת, נעזרת". משהתבקש לדייק את ציר הזמן הוסיף – "מאז שאני זוכר, היא לא יכולה ללכת" (ע' 55, ש' 38). אמירה זו מן הסתם אינה משקפת את מצבה של המנוחה במועד עריכת הצוואה, שפורט באריכות לעיל.

      

138. אמירה כללית נוספת מפי המתנגד עלתה כשנשאל על מחלותיה השונות של המנוחה. לטענתו "אני לא רופא. אני לא יודע בדיוק.. אני גם, אני אגיד לך יותר מזה. אני גם לא יודע להגיד לך איזה מחלות היא סבלה. אני יודע שהיא הייתה אישה מאוד חולה, היא הייתה, היא הייתה יושבת, בקושי יכלה לזוז, לא רק בקושי. היא לא יכלה לזוז" (ע' 33, ש' 37). גם תיאור זה רחוק מלהלום את החומר הרפואי. המתנגד התקשה עוד לתאר את אופן הטיפול של הילדים והמבקש במנוחה – הגם שטוען טענות מרחיקות לכת, כי עשו כן בקנוניה לשם ניצול המנוחה ולצורך הדרתו מעזבונה (ע' 33, ש' 12). עוד התקשה המתנגד להסביר מושגי יסוד מבין טיעוניו (ע' 37-36). מבלי לגרוע מכל הפסוק לעיל, לא שוכנעתי שיש מקום לתת משקל לטענות המתנגד שאינן נתמכות בחומר הרפואי.

      

     סיכום ההכרעה בעילה זו

      

139. לאחר עיון מעמיק בחוות דעת המומחה, בית המשפט קיבל את מסקנת המומחה לפיה - "המסמכים הרפואיים והראיות הקליניות העולות מהם, לא מצביעים, על כך שהמנוחה סבלה באותה עת מדמנציה או מליקויים קוגניטיביים, על אף מצבה הגופני הירוד". נדחתה טענת המתנגד כי במועד עריכת הצוואה היתה המנוחה חסרה את היכולת הקוגניטיבית להבין טיבה של צוואה ולהבין את משמעות המעשה. כמו כן, נדחתה טענת המתנגד כי המנוחה הופנתה לאשפוז או טיפול פסיכיאטרי, והן הטענה כי התרופות שנטלה פגעו ביכולתה הקוגניטיבית. בנוסף, נדחתה טענת המתנגד כי שימוש המנוחה בהליכון מנע ממנה להגיע למשרדו של הנוטריון לשם עריכת הצוואה וייפויי הכוח. אף לא הוכח כי היו מדרגות המובילות למשרדו או חדרו של הנוטריון. נקבע עוד כי אין בסיס לטענה כי המנוחה היתה מרותקת לביתה או לא יצאה ממנו במשך 10 שנים, וכי המתנגד אינו יכול להעמיד תיאור מהימן של מצב המנוחה מזכרונו. למעלה מן הצורך התייחס עוד בית המשפט ל"ראיות החדשות" – ולא מצא בהן משקל לענייננו.

      

140. מכל הטעמים המנויים לעיל, אני דוחה את ההתנגדות בעילה זו.

      

     השפעה בלתי הוגנת

      

     המסגרת הנורמטיבית

      

141. סעיף 30(א) לחוק הירושה מורה כי "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה". חוק הירושה אינו רואה בכל ניסיון השפעה מעשה פסול שעלול להביא לביטול הצוואה. לא אחת מפעילים ילדים או קרובים אחרים לחץ על פלוני להעדיף אותם על פני אחרים. בכך אין פסול. ההשפעה הפסולה, הבלתי הוגנת, היא כזו השוללת את רצונו החופשי של המצווה, ומתוקף כך מדובר בהשפעה משמעותית וכמעט מוחלטת על מעשיו של המצווה – השפעה "[...] שאינה השפעה שגרתית מעשה יום יום, אלא השפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות על פי המושגים החברתיים והמוסריים שלנו" (שוחט, פינברג ופלומין – "דיני ירושה ועזבון", סדן, התשע"ד – 2014, 124, והאסמכתאות המובאות שם)

      

142. בית המשפט העליון העמיד מבחנים לאיתור השפעה בלתי הוגנה ולאבחנתה מהשפעה שאין בה פסול. ההלכה נקבעה בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה (פ"ד נב(2) 813, 864; להלן – "הלכת מרום"). פסק הדין העמיד ארבעה מבחני-משנה לביסוס תלות "מקיפה ויסודית" של המצווה בנהנה המגיעה כדי שלילת רצונו החופשי של המצווה (שם, 830) - מבחן העצמאות; מבחן הסיוע; מבחן הקשר עם בני-אדם אחרים ומבחן נסיבות עריכת הצוואה.

      

     מן הכלל אל הפרט

      

143. מלכתחילה טענות המתנגד בהקשר לעילה זו היו בלתי מגובשות, והמתנגד לא העמיד גרסה קונקרטית למעשיו או מחדליו של המבקש שהיוו לשיטתו השפעה בלתי הוגנת. בהתנגדותו טען המתנגד שהמנוחה היתה תלויה באמו של המבקש, המשיבה מס' 2, שהתגוררה בסמוך אליה ואכן הרבתה לטפל בה ולסייע לה. לפי הטענה גם המבקש השפיע על המנוחה השפעה בלתי הוגנת, לצוות לו את דירתה, אך טענה זו נותרה בלתי מפורטת. ב"התנגדות המתוקנת" מטעמו הוסיף המתנגד כי המנוחה היתה תלויה במשיבים מס' 5-2 ובמבקש, וכי היתה תלויה בהם גם במישור הכלכלי. מצבה הכלכלי היה "קשה ביותר" לדבריו, ולטענתו המשיבים טענו כי היא התקיימה מקצבה, ואלמלא הסיוע שקבלה "היתה מגיעה לחרפת רעב".

      

144. גם בסיכומיו המתנגד קושר בין המבקש והמשיבים כיחידה אחת, כמי שהמנוחה היתה תלויה בהם "תלות מוחלטת וקיצונית של המנוחה במשיבים ושליטה בכל מעשיה" (ס' 58-61) "ובעיקר במשיבה 2 שהיתה בבחינת המוציא והמביא לכל ענייניה" (ס' 64, 65). לדבריו עוד, "המבקש ו/או משיבה 2 ואולי כולם ביחד השפיעו על המנוחה השפעה בלתי הוגנת לעשות צוואה ו/או איימו עליה ו/או יצרו אצלה תלות כזו אשר גרמו לה לערוך את צוואה". אלה כולם "יצרו אצל המנוחה פחד ומורא גדול במיוחד פן חלילה הדירה תילקח ממנה אם [המבקש] לא יקנה אותה" (ס' 95).

      

145. אני מוצאת את טענות המתנגד ספקולטיביות ברובן ובלתי קונקרטיות, כל שכן ביחס למבקש, והן אינן נתמכות בכל ראיה שהונחה בפניי. המתנגד אף לא ביסס את הניסיון לייחס למבקש השפעה בלתי הוגנת באמצעות מעשים או מחדלים של מי מהמשיבים או כולם יחדיו. למען שלמות ההכרעה איישם את המבחנים על פי הלכת "מרום", בתמצית.

      

146. לא הוכח בפניי כי במועד עריכת הצוואה המנוחה היתה משוללת עצמאות עד כדי "תלות מקיפה ויסודית" במאן דהוא. אזכיר כי לא נמצא בסיס לטענת המתנגד לפיה המנוחה היתה מרותקת לביתה או לא יצאה מביתה 10 שנים. מהחומר הרפואי עולה שבמועד עריכת הצוואה נזקקה המנוחה לסיוע בלבוש ורחצת גוף תחתון (ר' סיכום האשפוז 2.7.01 – 26.8.2001). לא בכדי זכתה המנוחה לעזרה של מטפלת מטעם המל"ל. יש בכך פגיעה מסוימת בעצמאותה, אך לא פגיעה ששוללת את יכולתה להגיע לבדה (או בעזרת סיוע) אל הנוטריון ולערוך צוואה, או לחתום על ייפויי כוח. מהעדויות המהימנות שנשמעו בפניי, ובחלקן הובאו לעיל, עולה שהמנוחה יצאה את הבית גם לבדה, או עם המטפלת, הלכה או נסעה במונית לבנק, או חצתה את הכביש למכולת לקנות סיגריות. איני מוצאת הבדל בין כך לבין נסיעה למשרד הנוטריון לשם עריכת צוואה. בהקשר לבחינת השפעה בלתי הוגנת, אין לראות את המנוחה כמי שנשללה עצמאותה. בהמשך הדיון אבסס את הקביעה כי גם אם היה מוכח שמאן דהוא הסיע את המנוחה לנוטריון, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לפגום בכשרות הצוואה.

      

147. בנוגע למבחן הסיוע, הרי שגם לשיטתו של המתנגד המנוחה זכתה לסיוע מידי רבים, לבד מהמטפלת ומהמשיבה מס' 2. המתנגד עצמו טען שגם נכדיה של המנוחה טיפולו בה, ולדבריו "תמיד היו מתחלפים" (ע' 33, ש' 12). בכך שומט את הקרקע תחת הטענה שיש לייחס למנוחה תלות במבקש, על כדי השפעה בלתי הוגנת.

      

148. אפשר לקבוע בניקל שגם מבחן (העדר) הקשר עם בני אדם אחרים אינו מתקיים בענייננו. הדברים נובעים מן האמור לעיל. המתנגד אינו חולק על כך שהמנוחה פגשה בילדיה ובנכדיה דרך קבע, המטפלת שהתה עמה מידי יום, פעמיים ביום. המנוחה יצאה אל הרחוב, לבדה או בעזרת המטפלת, לבנק או למכולת כאמור, ויש להניח שפגשה אנשים רבים. פקידת הבנק היא אחת מהם.

      

149. בנוגע לנסיבות עריכת הצוואה ארחיב להלן בהקשר לטענת המתנגד למעורבות המבקש בעריכת הצוואה. המתנגד לא הוכיח כי יש בנסיבות עריכת הצוואה רבב שעשוי להצביע על השפעה בלתי הוגנת או על ניסיון אחר לשלול את רצונה החופשי של המנוחה.

      

150. אטעים כי טענות המתנגד המייחסות למשיבים ולמבקש קנוניה לכפות על המנוחה לצוות את ביתה למבקש, תוך ניצול מצבה, כמו גם הטענה המייחסת למשיבים ולמבקש התאגדות לצורך בידוי ראיות, הטעיית בית המשפט ונישולו מירושת המנוחה, הן טענות חמורות ומרחיקות לכת. ככאלו נושאות טענות מסוג זה נטל הוכחה כבד מן הרגיל:

      

     "טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגע בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור [...] את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע לגבי כל ענין וענין ולגבי כל סכום וסכום" (ע"א 292/64 כהן נ' אשד, פ"ד יט(1) 414, 416; וגם ע"א 2745/12 יורשי סימון סרור ז"ל נ' ניסים גמרסני, מיום 20.5.14).

      

151. אם כן, לא מצאתי בסיס בחומר הראיות ל"תלות מוחלטת וקיצונית של המנוחה במשיבים ושליטה בכל מעשיה" כדברי המתנגד, או בסיס לזיקה בין המיוחס לאחרים לבין המבקש. מטעמים אלה אני דוחה את ההתנגדות בעילה זו.

      

     מעורבות המבקש בעריכת הצוואה

      

152. טענות המבקש רחוקות מלבסס עילה זו, הנקובה בסעיף 35 לחוק הירושה:

      

     "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה".

      

153. גם עילה זו תתקיים מקום בו יש במעורבות מצד הנהנה כדי לשלול את רצונו החופשי של המצווה. בית המשפט מצא עילה זו ותוצאותיה מרחיקות לכת, ולכן נקבע שיש לפרשה בצמצום ולהכיר בה במקרים יוצאי דופן:

      

     "תוצאתה של הוראה זו קשה. בהתקיים הנסיבות המתוארות בסעיף 35 קמה חזקה חלוטה כי ננקטה פעולה אסורה כלפי המצווה וכי פעולה זו פגמה ברצונו החופשי [...] הגיונה של הוראת הסעיף 35 הוא כי האנשים המנויים בו עשויים להשפיע על המצווה שלא כדין [...] נוכח התוצאה הקשה הנובעת מהוראת הסעיף קבע בית-המשפט העליון בשורה של פסקי-דין כי יש לפרשה על דרך הצמצום ובאורח דווקני" (ע"א 7506/95‏ שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ''ד נד(2) 215).

      

154. גם בהקשר לעילה זו, טענות המתנגד בלתי מגובשות והוא אינו מצביע על פעולות או מחדלים קונקרטיים מצד המתנגד, שיש בהם ללמד על לקיחת חלק – לשיטת המתנגד. אציין כי הנוטריון הלך לעולמו לפני פתיחת ההליכים, ואין בידיעת בית המשפט מתי נפטר. המתנגד מסיק כי התקיימה לשיטתו לקיחת חלק מצד המבקש באופן נסיבתי ועקיף. המתנגד אף אינו מבסס עילה זו כעצמאית אלא כנסמכת על מצבה הרפואי של המנוחה, כפי שהוא רואה אותו. לשיטתו במועד עריכת הצוואה, מצבה הרפואי של המנוחה לא אפשר לה לבצע "את מכלול הפעולות הדרושות לרכישת הדירה ו/או עריכת הצוואה בעצמה, ללא עזרה מאחרים וללא הכוונה ו/או הדרכה". כמו כן, לטענת המתנגד אלמלא היה המבקש משלם עבור הדירה, לא היה זוכה לפי הצוואה, וגם בכך יש לראות כלקיחת חלק בעריכת הצוואה.

      

155. דין הטענות להדחות. כאמור, עילה זו תפורש בצמצום, לטובת מקרים חריגים. בענייננו, להבדיל, התקשה המתנגד לגבש גרסה עובדתית. כמו כן, העובדה שהמנוחה היתה זקוקה לסיוע והכוונה, לא הופכת את אלה ללקיחת חלק בעריכת צוואה מצד המסייעים, ויש בכך לרוקן את העילה מתוכן. גם טענות המתנגד לגבי מצבה הרפואי של המנוחה נדחו. בנוסף, לא מצאתי זיקה לוגית בין מימון רכישת הדירה על ידי המבקש, לבין עילת הבטלות.

      

156. לא נעלמה מעיני טענה קונקרטית יחידה מפי המתנגד בהקשר זה, שטען כזכור כי המבקש ציין בפניו שהסיע את המנוחה לנוטריון, אך חזר בו עם תחילת ההליכים המשפטיים. בסיכומיו מוסיף וטוען כי החשד ש"מישהו הלך עם המנוחה לנוטריון" מתחזק מעדותה של המשיבה מס' 2 (ס' 68 לסיכומי המתנגד). טענה זו לא הוכחה ואין לה כל חיזוק או תמיכה. המבקש הכחיש את הדברים ועמד על כך שידע על הצוואה רק בדיעבד, כשהמנוחה נתנה לו את הצוואה לידיו (ע' 27, ש' 19; ע' 25, ש' 34). המשיבה מס' 2 העידה שהמנוחה פעלה בכוחות עצמה לשם עריכת הצוואה וסיפרה על כך בדיעבד:

      

     "היא אמרה לי. נסעתי במונית, אכלתי סנדוויץ' אצל [...], הייתה רגילה לשבת שם, לאכול סנדוויץ', אולי, אולי איזה מישהו עבר שם, עזר לה, אני לא יודעת. לא שאלתי אותה אפילו. אבל היא הלכה לבד, בכוחות את עצמה. היא באה לי מהנוטריון עם הפלומבה האדומה, היא אמרה לי, קחי, זה בשביל [המבקש]. אמרתי לה- איך ? .. אמרה לי, כן, הלכתי במונית [...]" (ע' 92, ש' 29).

      

157. כאמור בפרק העוסק בניידותה של המנוחה, לא הוכח בפניי שמגבלותיה הפיזיות של המנוחה מנעו ממנה במועד עריכת הצוואה להתנייד בכוחות עצמה. הדברים מתיישבים עם עדות המבקש והמשיבה מס' 2. אשוב ואציין מעבר לנדרש, כי גם אם בענייננו היה המבקש מסיע את המנוחה לנוטריון, כטענת המתנגד, לא היה במעשה זה כשלעצמו להוות לקיחת חלק בעריכת הצוואה:

      

     "נפסק כי העובדה שהנהנית מן הצוואה הביאה את המצווה לעורך-הדין שטיפל בעבר בענייניה שלה ואף סייעה לו בפרטים שונים שנזקקו להם לצורך הצוואה אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה (השופטת ביניש בע"א 2500/93 הנ"ל)" (ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, לעיל, סעיף 15 לפסק הדין).

      

     גם נטילת חלק משמעותית יותר כמו יצירת קשר מצד הנהנה עם עורך הדין ונשיאה בשכר הטרחה, אינה מהווה בהכרח נטילת חלק (ע"א 760/86 גורי רוזן נ' לידיה שולמן, פ"ד מג(3) 586).

      

158. לאחרונה חידד בית המשפט המחוזי במחוז מרכז, כי תוכנה של עילה זו וגבולותיה יקבעו בכל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו המיוחדות:

      

     "ועד איפה מגעת 'נטילת חלק בעריכת הצוואה' ? ובכן - דיבור זה נמלא תוכן על ידי הערכאות השיפוטיות על פי הנסיבות הבאות לפניהן, ואין צורך בכך שאחר כתב או הכתיב בעצמו את הצוואה דווקא, אלא אפשר שלקיחת החלק בעריכת הצוואה תהא אף מינורית יותר וקשורה בהסדרת נסיבות שונות הקודמות לעריכתה [...] בית המשפט נדרש לבחון את כלל האינדיקציות והנסיבות, כשיתכנו מקרים בהם הצטברות הנתונים, גם אם לא היה בכל אחד מהם בנפרד לשלול הצוואה, היא זו שתביא לפסילתה של הצוואה" [הדגשות שלי, לז"ק] (עמש (מרכז) 7764-01-23 מ. ו נ' ח. ו, מיום 22.2.24).

      

159. באמירה זו מסתמך בית המשפט המחוזי בין היתר על פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין "חרמון", בו הנקבע כי "[...] עילת בטלות זו נבחנת לפי הנסיבות הכוללות של עריכת הצוואה, ובהן טיב המעורבות ועוצמתה. הבחינה אם הנהנה נטל חלק בעריכת הצוואה, צריך שתיעשה בנוגע לכל מקרה ונסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה" (ע"א 5869/03 חרמון נ. גולוב, פ"ד נט(3), 1).

      

160. כשם שנאמר לעיל, למעט טענתו הקונקרטית היחידה כי המבקש לכאורה הודה בפניו כי הסיע את המנוחה לנוטריון, המתנגד לא ביסס עילתו זו ולא העמיד גרסה עובדתית שתצביע על מעורבות המבקש בעריכת הצוואה. תיאורו את נסיבות עריכת הצוואה הוא נסיבתי וספקולטיבי בלבד, ומסתמך על הנחות בדבר מצבה הרפואי של המנוחה – הנחות שנשללו.

      

161. מכל הטעמים המנויים לעיל, אני דוחה את ההתנגדות בעילה זו.

      

     סיכום

      

162. עם דחיית התנגדות המתנגד על כל עילותיה, עומדת הצוואה בתוקפה. פסק הדין נפתח בבירור התקיימות התנאים מתוקף סעיף 72(א) ונקבע כי חרף העובדה שאין בפי המבקש צידוק מניח את הדעת לשיהוי בהגשת בקשתו, אין למנוע ממנו את בירור בקשתו. לתוצאה דומה הגיע בית המשפט גם לאחר ניתוח חובתו מתוקף סעיף 75(א) לחוק הירושה. הטעמים לכך פורטו באריכות – תוכן הצוואה המייחד את הדירה למבקש תוך הדרת היורשים על פי דין; חוסנה של הזכות הנתונה למבקש בדירה כיורש לפי הצוואה; מנהג הבעלים שהמבקש נהג בדירה מאז פטירת המנוחה, בהסכמת ילדי המנוחה, שנמנעו עוד מלהגיש בקשה לצו ירושה אחר המנוחה; ההדדיות שבשיהוי, בו נקט גם המתנגד בהגשת בקשתו למתן צו ירושה אחר המנוחה; לא דבק רבב של זדון או העדר תום לב במחדלו של המבקש והשתהותו; והעדר המידתיות בחסימת דרכו של המבקש מלממש את הצוואה בנסיבות העניין.

      

163. אני מוצאת כי מרבית הנימוקים לקביעתי כי יש מקום לדון בבקשה לתיקון צו הירושה מתוקף סעיף 72(א) לחוק הירושה, חרף השיהוי בו נקט המבקש, יפים אף לקביעה שעם דחיית ההתנגדות יש לקבל את בקשת המבקש גופה – לקבל את תביעתו לתיקון צו הירושה אחר המנוחה לצד קבלת בקשתו למתן צו לקיום צוואתה. הצוואה משקפת את רצון המנוחה להוריש את דירתה למבקש, ואת העדפתו על פני יורשיה על פי דין. הצוואה אף העניקה למבקש כזוכה זכויות מעין-קנייניות בדירה והוא אכן עשה בה מנהג בעלים בהסכמה של ילדיה. מדובר ברצונה המובהק של המנוחה ועל בית המשפט לכבדו.

      

164. לגופה של התנגדות, לשם בירור העילה ביחס להעדר כושרה של המנוחה לבין טיבה של הצוואה, חוות דעת המומחה נסקרה באריכות, כמו גם חקירתו הנגדית ותשובות ההבהרה מטעמו. לא היה בטענות המתנגד כדי לכרסם בתשובות המומחה או מהימנותו – כך לעניין הטענה לליקויים קוגניטיביים מהם סבלה המנוחה במועד עריכת הצוואה; נדחתה עוד הטענה כי המנוחה הופנתה לביה"ח "מזרע"; נדחתה הטענה כי התרופות שנטלה המנוחה (לטיפול בדיכאון ולהרגעה) פגעו ביכולותיה הקוגניטיביות;

      

     בנוסף נדחתה הטענה כי הגבלת הניידות עמה התמודדה המנוחה סותרת את האפשרות שהגיעה בגפה למשרד הנוטריון. טענה זו אינה מתיישבת עם חומר הראיות. אמנם המנוחה הזדקקה לסיוע ברחצה ולבוש לאחר אשפוזיה במהלך חודשים יולי-אוגוסט 2001 ואושפזה מספר פעמים בחודש אוקטובר באותה השנה. כמו כן עבדה ניתוח לכריתת אצבע כחודש לאחר מועד עריכת הצוואה. עם זאת חומר הראיות כאמור אינו תומך בטענה לפיה המנוחה לא יכולה היתה להתנייד כלל במועד עריכת הצוואה, ובנוסף, העדויות מצביעות על כך שבמועדים אלה המנוחה יצאה את הבית ועשתה שימוש במדרגות, עם הליכון או בלעדיו;

      

     בית המשפט ביסס עוד את קביעתו כי טענות המתנגד אינן נובעות מידיעה או זכרון אישי מן המנוחה, כי אם מהסימוכין הרפואים בעניינה.

      

165. בהמשך הדברים נקבע כי לא מתקיימים התנאים לקיומה של עילה להשפעה בלתי הוגנת. נדחתה הטענה כי המנוחה היתה מרותקת לביתה או למיטתה, ונקבע כי במועד עריכת הצוואה יצאה את ביתה, עם סיוע או בלעדיו כאמור. העזרה לה הזדקקה המנוחה בלבוש, רחצה או אף הליכה, לא הפכה אותה תלויה בסובבים אותה לשם עילה זו. המנוחה אף לא היתה מבודדת מבני משפחתה, שביקרו אותה דרך קבע וסייעו לה. כמו כן, לא היתה בפי המתנגד כל טענה קונקרטית כלפי המבקש, הוא הנהנה מן הצוואה, וטענותיו התייחסו למשיבים, ובעיקר למשיבה מס' 2, בעוד למבקש ייחס המתנגד שיתוף פעולה בלתי מוגדר או מבוסס עמם. המתנגד לא הפנה למקור לביסוס עילה זו כלפי פלוני באמצעות צדדים שלישיים. בהמשך לכך, לא הוכחה עוד לקיחת חלק בעריכת הצוואה. גם עילה זו לא גובשה במישור העובדתי והמתנגד הסתפק בהנחה נסיבתית כי מאן דהוא סייע למנוחה להגיע למשרד הנוטריון. טענה זו לא הוכחה, ונקבע עוד כי גם אם היה בה ממש, ואף אם המבקש הסיע את המנוחה לנוטריון, אין בעובדה זו כשלעצמה על מנת לבסס נטילת חלק מצד המבקש המובילה לפסלות הצוואה.

      

166. בית המשפט זה עוסק מידי יום בסכסוכים בין בני משפחה, לרבות בענייני עזבונות. העובדה שילדי המנוחה צידדו במבקש, התייצבו לצדו והעידו לטובתו – אינה ברורה מאליה. בכך יש לראות חיזוק לגרסתו של המבקש. יש לזכור כי ילדי המנוחה העידו בהליך זה והעלו גרסה מטעמם באופן המנוגד לחלוטין לאינטרס שלהם. צו הירושה אחר המנוחה מניח בידי כל אחד מילדי המנוחה חלק ניכר מדירתה, שיש בו להניב סכום משמעותי. לא זו בלבד שנמנעו מהגשת בקשה לצו ירושה אחר המנוחה, אלא שבמסגרת הליך זה הצהיר כל אחד מהם שהוא מכיר בצוואה וברצון המנוחה, ומוותר על כל חלק המיועד לו בעזבונה של המנוחה מתוקף צו הירושה. בכך יש כדי לבסס מהימנות וחיזוק לעדותם (השוו לנסיבות בע"א 749/18 ‏עיזבון דיב אבו ג'נימה יורשיו לפי צו ירושה נ' עיזבון מוסא ודיע אבו ג'נימה, מיום 26.7.20).

      

     המניעים להגשת התביעה

      

167. אשוב על שציינתי ברישא לפסק הדין, כי ההליך דנן נולד מתוך ההליך הקודם, שנגע לבקשת המתנגד לתיקון צו הירושה אחר המנוח – בעלה של המנוחה. ניכר כי המתנגד עודנו נושא עמו פגיעה ועלבון ממה שנראה בעיניו כניסיון מצד ילדי המנוחה להדירו מירושת המנוח. ניכר עוד כי תחושות אלה עמדו בבסיס הגשת בקשתו לצו ירושה אחר המנוחה וההתנגדות לצוואה. הדברים עלו בבירור מחקירת המתנגד, שלדבריו – "זה מבחינתי מלחמת חיי. כי נידו אותי מהכל. לא רק מהירושה של הסבתא. גם מהסבא. מחקו אותי, כאילו אני לא הבן של אבא שלי שמת. זה, זה, זה, זה שם [...] הירושה של הסבא. מה זה מקור הסיכסוך? אני רוצה מה מגיע לי בתור ילד. אני התייתמתי מאבא שלי. אני רוצה לקבל את מה שמגיע לאבא שלי. למה לא? מה הוא יותר טוב ממני? מה הוא יותר טוב ממני? אני, מעניין אותי לדעת. יש 15 נכדים. מה הנכד האחד יותר טוב מכל ה- 14?" (ע' 54, ש' 8).

      

     המתנגד רואה עוד בילדי המנוחה כמי שבקשו להונות אותו:

      

     "אני אגיד לך למה. כי הם, אני לא, אני לא אגיד את זה בשפה המשפטית כי אני לא משפטן, אבל אני אסביר לך מה הם עשו [...] ואז מופיע שיש לסבא, בן בשם ב'. ול-ב' יש בן בשם [המתנגד]. ואז מה הם עשו? הם סימנו של-ב' אין בן" (ע' 58, ש' 13); "אני מכיר את הנפשות הפועלות. ברגע שהם לקחו כסף, ונישלו אותי, סימנו שלאבא שלי אין בן. נישלו אותי מהירושה, חד משמעית, אני אומר לך את זה" (ע' 59, ש' 18).

      

168. הכעס והעלבון העולים מדברי המתנגד, עמדו בבסיס בחירותיו במסגרת ההליך דנן. הם הקשו את עורפו של המתנגד והניעו אותו לפרוש את התנגדותו על מלוא רוחב היריעה, מבלי שהדברים מבוססים בכתובים או בעדויות מהימנות. היה בכך להאריך את בירורו של הליך זה ולסרבלו ולגזור טרחה על המבקש, ואף על בית המשפט, והיה בכך אף להרחיק את האפשרות לסיום ההליך על דרך הפשרה.

      

169. בית המשפט ידבק בגבולות ההליך דנן, וכשם שנקב ברישא לפסק הדין, לא יעסוק בהליך הקודם במסגרת פסק הדין. עם זאת אני מוצאת צורך לחדד את הדברים. המעשים והמחדלים אותם מייחס המתנגד לילדי המנוחה מעולם לא הוכחו, או התבררו. ההליך הקודם מעולם לא התברר, שכן ילדי המנוחה לא התגוננו מפניו ובחרו שלא להגן על צו הירושה אחר המנוח, שתוקן ומנה את המתנגד כאחד מיורשי המנוח. בית המשפט אינו בוחן לב וכליות והמתנגד זכאי לתחושותיו ועלבונו, אך הדברים אותם מייחס לילדי המנוחה אינם מבוססים בראיות. בהמשך לדברים אציין, כי המשיבה מס' 2 (שהגישה בעבר את הבקשה למתן צו ירושה אחר המנוח) נחקרה ארוכות גם בעניין ההליך הקודם. היתה זו הרחבת חזית מצד ב"כ המתנגד, והדברים אינם נוגעים לענייננו. עם זאת, מבלי לקבוע ממצא בדבר או להפנות לדבריה, לא התרשמתי שהסבריה מופרכים או שיש בהם לבסס את עלבון המתנגד או את טענתו כי ביקשו לנשלו מעזבון המנוח בכוונת מכוון.

      

     הוצאות משפט

      

170. עם דחיית ההתנגדות וקבלת בקשת המבקש, יש מקום לחייב את המתנגד בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. המבקש עמד כזכור על הוצאות רבות שנגרמו לו בעקבות בקשת המתנגד לצו ירושה אחר המנוחה והצורך להגן על קניינו. אין אנו מצויים במסגרת תביעה נזיקית או כספית והפירוט שמעלה המבקש בתצהירו אינו בעל משקל לסעד הנתבע. כאמור, על המבקש להלין על עצמו ויש לראות בהוצאותיו חלק מהמחיר הנלווה לכך שישן על זכויותיו זמן ממושך. אין בכך לשלול את זכאותו לכאורה לפסיקת הוצאות עם דחיית ההתנגדות כאמור. עם זאת סוגיית ההוצאות היא הזירה הראויה להתמודד עם השיהוי בו נקט המבקש במימוש הצוואה, כשם שפורט באריכות ולמותר לשוב על הדברים, אך יוזכר כי מדובר בשיהוי בן כ – 6 שנים, שיהוי אשר נמצא בלתי מוצדק. התוצאה היא שהמבקש יסתפק בהוצאות בשיעור מופחת. לאחר ששקלתי את השיקולים המנוגדים והפכתי בדבר, אני מעמידה את הוצאות המשפט לטובת המבקש ע"ס 5,000 ₪.

      

     התוצאה

      

171. בענייננו תלוי ועומד צו ירושה אחר המנוחה המתייחס למלוא עזבונה. מנגד, הצוואה מתייחסת לדירה בלבד. אני מוצאת כי הצוואה וצו הירושה יכולים לדור בכפיפה אחת, ואין מקום לביטול צו הירושה. המבקש מצדו לא העמיד טיעונים בהקשר זה ומטעמי זהירות יש להימנע מביטול צו הירושה אם אין הכרח לדבר. לפיכך אקבע כי יש לתת צו לקיום צוואת המנוחה, מבלי לבטל את צו הירושה, אלא לתקנו באופן שיחריג מתחולתו את הדירה.

      

     סוף דבר

      

172. על בסיס האמור, נקבע כדלקמן:

      

     • בקשת המבקש למתן צו קיום צוואה – מתקבלת.

        

     • בקשת המבקש לתיקון צו הירושה – מתקבלת, ונקבע בזאת כי אינו חל על הדירה מושא הצוואה.

        

     • התנגדות המתנגד לצוואה – נדחית.

        

     • המבקש רשאי להגיש צו לחתימת בית המשפט.

        

     • המתנגד ישלם למבקש הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 5,000 ₪ תוך 30 יום ממועד פסק הדין, וממועד פסק הדין יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

        

       המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

        

       פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים.

        

        

       ניתן היום, כ"ח אדר ב' תשפ"ד, 07 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.