כתב האישום:
הנאשמת הודתה והורשעה בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום.
כעולה מעובדות כתב האישום, בתאריך 16.03.19 בשעה 15:50 או סמוך לכך, נהגה הנאשמת ברכב פרטי מסוג פורד פוקוס מספר רישוי 15-950-61 (להלן: "הרכב") בכביש 4 מכיוון דרום לצפון. הנאשמת נהגה ברכבה לכיוון צומת פל-ים עם כביש 651 (להלן: "הצומת") וזאת כשאין לה תעודת ביטוח בתוקף.
הכביש במקום הינו כביש בין עירוני, דו מסלולי, דו כיווני, כאשר בין המסלולים מפריד שטח הפרדה בנוי, המהירות המותרת במקום הינה 90 קמ"ש והצומת מרומזר.
באותה העת, נהגה ברכבה ע.ש.א. (להלן: "המנוחה") ילידת 1954 שנהגה ברכב פרטי מסוג יונדאי אקסנט (להלן: "רכב ב'") מכיוון פרדס חנה ועצרה את רכבה בצומת בנתיב הימני.
כמתואר בעובדות כתב האישום, הנאשמת נסעה במהירות בלתי סבירה ובהגיעה לצומת, לא צייתה לאור האדום ברמזור בכיוון נסיעתה, והמשיכה בנסיעה רציפה לתוך הצומת. הנאשמת נהגה במהירות שבין 87.47 ל-112.5 קמ"ש (למען הסר ספק אבהיר כי לא יוחסה לנאשמת עבירה של נהיגה במהירות בלתי סבירה – א"א) ופגעה עם חזית רכבה בדופן שמאל של רכב ב' שנכנס לצומת כשהאור ברמזור בנתיב נסיעתו היה ירוק (להלן: "התאונה"). בעקבות התאונה שני כלי הרכב הסתובבו ודופן ימין אחורי של רכב הנאשמת פגע בדופן שמאלי אחורי של רכב ב', רכב ב' נהדף לכיוון צפון ופגע בעמוד רמזור וגדר רשת המוצבים על שטח ההפרדה.
כתוצאה מהתאונה נפגעה המנוחה קשות, נגרמה לה חבלה רב מערכתית ומותה נקבע במקום. כמו כן נפגעה הנאשמת ונגרמו נזקים לכלי הרכב, עמוד הרמזור וגדר הרשת.
התאונה, מותה של המנוחה, נזקי הגוף והרכוש נגרמו בשל נהיגתה הרשלנית של הנאשמת אשר התבטאה בכך שנהגה את רכבה מבלי שהבחינה באור האדום ברמזור בכיוון נסיעתה, נהגה במהירות בלתי סבירה בהתקרבה לצומת, חצתה את הצומת כשהאור ברמזור אדום, לא נתנה זכות קדימה למנוחה, נהגה ברכב ללא תעודת ביטוח בתוקף, נהגה ברשלנות ולא כפי שנהג מן הישוב היה נוהג בנסיבות המקרה.
הנאשמת הורשעה בעבירות גרימת מוות ברשלנות – עבירה לפי וסעיפים 40+64 לפקודת התעבורה (נח) תשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה"), חציית צומת באור אדום – עבירה בניגוד לתקנות 21(א)+(ב) לתקנות התעבורה (נח) תשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות") וסעיפים 62(8)+68 לפקודה, גרימת חבלה של ממש – עבירה לפי סעיף 38(3) לפקודה ונהיגה ללא פוליסת ביטוח – עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נח) תש"ל – 1970.
הודאת הנאשמת:
ביום 09.02.20, לאחר שכתב האישום הוקרא ותורגם לנאשמת לשפתה על ידי בא כוחה, הודתה הנאשמת בכתב האישום והורשעה. לאור גילה של הנאשמת והחובה להגיש תסקיר בעניינה, הופנתה הנאשמת לשירות המבחן.
כמו כן, במועד שמיעת הטיעונים לעונש, מצאתי לנכון להפנות את הנאשמת לממונה על עבודות השירות אשר יגיש חוות דעת באשר להיתכנות ביצוע עבודות שירות על ידי הנאשמת, ככל שכך ייקבע.
תסקיר שירות המבחן וחוות דעת הממונה על עבודות השירות:
ביום 18.11.20 הוגש לתיק בית המשפט תסקיר בעניינה של הנאשמת ממנו עולה כי הנאשמת, רווקה כבת 20, עובדת כמוכרת בחנות בגדים וכעת נמצאת בשנה השנייה לתואר במנהל מערכות בריאות ומתכוונת בעתיד לעשות הסבה לסיעוד.
לנאשמת זוג הורים ושמונה אחים גדולים התומכים בנאשמת.
קצינת המבחן התרשמה שביצוע העבירות איננו מאפיין את התנהלותה של הנאשמת וכי זוהי הסתבכותה הראשונה. קצינת המבחן ציינה כי לאחר התאונה הנאשמת סבלה משינויים במצב רוחה, התבודדות, בכי בלתי נשלט, סיוטים ליליים וקשיי שינה אולם לאחר שחזרה לשגרת חייה חלה הטבה במצבה.
הנאשמת סיפרה כי בעת האירוע נהגה בדרך לעבודתה וכי ראתה אור ירוק ברמזור והיא איננה זוכרת את שינוי האור לאדום על אף שלא הייתה עסוקה בכל דבר אחר.
הנאשמת סיפרה כי לאחר התאונה, יצאה מרכבה וניגשה לרכב המנוחה וחזתה בה כשהיא שעונה על ההגה ולא מגיבה, בשל כך ניסתה לדרוש בשלום המנוחה אך עוברי אורח עצרו בעדה והושיבו אותה בצד הכביש עד לפינויה על ידי אמבולנס לבית החולים.
קצינת המבחן התרשמה כי הנאשמת מבינה את חומרת מעשיה ומתייסרת על אובדן חיי המנוחה שנגרם בשל נהיגתה. עם זאת, הנאשמת לא עשתה ניסיונות להביע את צערה מול משפחת המנוחה, בשל חשש מתגובתם וניכר כי לקיחת האחריות של הנאשמת נעשית באופן קוגניטיבי ולא רגשי משום שטרם התבגרה לגמרי.
עוד צוין שעברה של הנאשמת נקי ומאז התאונה היא נמנעת מנהיגה.
קצינת המבחן התרשמה כי הנאשמת זקוקה לטיפול אינטנסיבי לעיבוד הטראומה שעברה כתוצאה מהתאונה והפגיעה הטרגית שגרמו מעשיה וכי כוחות האגו וההגנות לא יאפשרו לה להתמודד עם מאסר בפועל ועל כן, המליצה להטיל על הנאשמת צו מבחן למשך שנתיים, לצד ביצוע עבודות שירות.
ביום 15.12.20 התייצבה הנאשמת בפני הממונה על עבודות השירות וזאת לצורך עריכת ראיון התאמה והשמה ונמצאה כשירה לנשיאת עונש המאסר בעבודות שירות. הומלץ כי העבודות ירוצו במועצה מקומית כפר קרע.
טיעוני הצדדים לעונש:
המאשימה הגישה טיעונים בכתב וכן ביקשה להשלימם גם בעל פה. כמו כן העידו בפניי בנה ובתה של המנוחה אשר העידו על הטרגדיה שפקדה אותם מדם ליבם.
בנה של המנוחה סיפר שבשל טרגדיה שפקדה את המשפחה, איבדה המשפחה את אבי המשפחה ובעקבות כך, נותרה אם המשפחה – המנוחה – עמוד התווך של המשפחה אשר השאיר את כל המשפחה מלוכדת. בשל התאונה, איבדה המשפחה את עמוד התווך ואמה המבוגרת של המנוחה נאלצה לשכול את בתה ללא כל סיבה. בנה של המנוחה הוסיף כי המשפחה ציפתה להתנצלות מצד הנאשמת אך התנצלות שכזו מעולם לא הגיעה. לאור כאב המשפחה, ביקש בנה של המנוחה מבית המשפט שלא להסתפק בהטלת מאסר בפועל שיבוצע בעבודות שירות כי אם להטיל על הנאשמת מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח.
בתה של המנוחה סיפרה כי קיבלה את ההודעה הקשה על אמה ביום נישואיה וכי אמה הייתה נהגת מקצועית זהירה וצייתה לכל חוקי התנועה. עוד הוסיפה כי מעשיה של הנאשמת לרבות אי התנצלותה מעידים על כשל מוסרי כאשר הודאתה באשמה נעשתה רק על מנת להמתיק את עונשה.
בטיעוניה ב"כ המאשימה הפנתה לחומרת נסיבות התאונה, טענה שרשלנות הנאשמת מצויה ברף הגבוה וכי עובדת היותה מחוסרת ביטוח גרמה נזק נוסף למשפחת המנוחה, כן הרחיבה ב"כ המאשימה אודות ערך קדושת החיים ועל תפקידו של בית המשפט במלחמה בקטל בדרכים ולכן עתרה למתחם ענישה הכולל מאסר בפועל לתקופה שבין 18-30 חודשים, פסילה בפועל לתקופה שבין 8-18 שנים לצד ענישה נלווית צופה פני עתיד.
בקביעת עונש הנאשמת בתוך המתחם, ב"כ המאשימה עתרה לדחות את המלצות שירות המבחן אולם בשל עברה התעבורתי הנקי של הנאשמת ביקשה למקם את הנאשמת בתחתית המתחם.
ההגנה הסכימה כי הערך החברתי החשוב ביותר הינו קדושת חיי אדם אך טענה שנסיבות התיק הנ"ל יש בהן כדי להשליך גם על קביעת המתחם וגם על מיקום עונשה המתאים של הנאשמת בתוך המתחם. לטענת ב"כ הנאשמת, שליחת הנאשמת למאסר בפועל מאחורי סורג ובריח לא תשיג את תכלית הענישה. ב"כ הנאשמת טען שרשלנות הנאשמת לא הייתה גבוהה וכי לאור הרשום בכתב האישום, הספק העומד לטובת הנאשמת והעובדה כי מהירות הנסיעה המותרת בכביש הינה 90 קמ"ש, הרי שלא ניתן לקבוע כי הנאשמת נסעה במהירות מעבר למותר. עוד טען כי נתוני התאונה מצביעים כי הנאשמת לא הספיקה לחצות את הצומת וכי לא עבר זמן ניכר מעת שהתחלף האור ברמזור לאדום והמאשימה לא הוכיחה שהנאשמת הייתה עסוקה במשהו אחר.
ב"כ הנאשמת הפנה לפסיקה בה נקבע כי במקרים של רשלנות אשר גרמה לתוצאות טרגיות, יש לשמור את עונש המאסר מאחורי סורג ובריח ולהטילו על נאשמים בהם קיים דפוס עברייני, במקרים של רשלנות חמורה או כשהרשלנות התקיימה על רקע של ניסיון להעצים רווח כלכלי כאשר דבר מאלו לא מתקיים בעניין הנאשמת וכי "כתב האישום לא מגולל נסיבות של התאונה המשליכות על אופי והיקף הרשלנות".
ב"כ הנאשמת עתר למתחם ענישה הכולל מאסר בפועל לתקופה של 6-24 חודשים וצירף פסיקה רלוונטית.
הסנגור המלומד ביקש מבית המשפט לאמץ את התסקיר על המלצותיו, ציין כי הנאשמת שיתפה פעולה עם שירות המבחן, היא לומדת לתואר ראשון, עובדת כמוכרת בחנות ובונה את עתידה לצד זה שלקחה אחריות מלאה על מעשיה ומביעה צער וכאב על המנוחה, כפי שגם בא לידי ביטוי בתסקיר. עוד טען שהתנהלותה בהליך, הודאתה בהזדמנות הראשונה, ללא תיקון כתב האישום, והסכמתה לפסילה עד תום ההליכים מעידים על כנות ההודאה והחרטה. לאור כל אלו וגילה הצעיר של הנאשמת ביקש ב"כ הנאשמת להטיל על הנאשמת עונש מאסר בפועל שיבוצע בעבודות שירות.
הנאשמת אמרה כי היא מאוד מצטערת על מה שקרה וכי האירוע לא עוזב אותה. הנאשמת התנצלה בפני משפחת המנוחה.
דיון והכרעה:
תיקון 113 לחוק העונשין, עיגן את הבניית שיקול הדעת השיפוטי והעניק מעמד בכורה לעיקרון ההלימה, היינו קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשי העבירה, בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו. בהתאם לתיקון לחוק, על בית המשפט לקבוע את מתחם העונש ההולם למעשי העבירות שביצע הנאשם. לשם כך יתחשב בית המשפט בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה המפורטות בסעיף 40ט' לחוק העונשין.
לכשייקבע מתחם הענישה, יקבע בית המשפט את העונש המתאים, בתוך המתחם, אשר יוטל על הנאשם וזאת בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה המפורטות בסעיף 40יא' לחוק.
בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור לפי סעיפים 40ד' ו40 ה' לחוק.
בענייננו, בעבירות תעבורה ככלל, ובעבירות של גרם מוות ברשלנות בפרט, הערך המוגן הינו שמירה על קדושת החיים, וכן מתן תחושת בטחון למשתמשי הדרך. בעניין זה, ראו דבריו של כב' השופט, אברהם אליקים, סגן נשיא, בבית משפט המחוזי בחיפה בגזר דין שניתן בת"פ 43073-11-13 מדינת ישראל נ' סלים זובידאת [(ניתן ביום 14.9.16, פורסם בנבו)] וכן ההפניות לפסיקה הרלוונטית.
בפסיקה נקבע לא אחת, כי הענישה בעבירה בה הורשעה הנאשמת היינו, גרימת מוות ברשלנות, צריכה לשקף ולתת ביטוי לקדושת חיי המנוחה אשר על לא עוול בכפה קיפחה את חייה (ע"פ 287/13 פלונית נ' מ"י [ניתן ביום 16.6.13, פורסם בנבו]) וכי אמת המידה המרכזית לגזירת הדין היא מידת הרשלנות המיוחסת לנאשמת, אשר בעטיה נגרמה התאונה, שהובילה בסופו של דבר לקיפוח חיי המנוחה (ראו בע"פ 6755/09 אלמוג נ' מ"י, תק-על 2009(4), 3475).
ב"כ הנאשמת טען שכתב האישום "לא מגולל נסיבות של התאונה המשליכות על אופי והיקף הרשלנות", וכי מאחר שהמאשימה לא הוכיחה כי הנאשמת הייתה עסוקה בדבר מה אחר הרי שרשלנות הנאשמת לא גבוהה. טענה זו אין בידי לקבל ויש לקבוע בצורה ברורה: אדם הבוחר לחצות צומת ברמזור אדום לוקח על עצמו סיכון כמעט ודאי לגרימת תאונה שתוצאותיה עלולות להיות קשות עד קטלניות וקרוב לוודאי בלתי הפיכות! הנאשמת הודתה בכתב האישום ככתבו וכלשונו והודתה כי נכנסה לצומת בעוד הרמזור בכיוונה דולק באור אדום וזאת תוך שהיא נוסעת במהירות של לכל הפחות 87 קמ"ש וללא שהיא מאטה את נסיעתה. אמנם הנאשמת לא נהגה בשכרות או בהיותה בפסילה, ככל הנראה לא מעל המהירות המותרת בכביש וללא שהיא מתעסקת בדבר מה אחר (כפי שהוגדר בע"פ 8279/11 טל מור נ' מדינת ישראל (1.7.13) ואולם, על הנאשמת ואחרים להפנים – כשמופע הרמזור בכיוון הנסיעה אדום, מהירות הנסיעה היא 0 קמ"ש. כניסה לצומת בנסיעה רציפה במהירות גבוהה שכזו, הגם שבמהירות מותרת, כשמופע הרמזור אדום מלמד על רף רשלנות בינוני ואף מעט למעלה מכך על אחת כמה וכמה כאשר הנאשמת לא הסבה את מלוא תשומת ליבה אל הדרך, לא ניסתה לבלום כלל טרם כניסתה לצומת ולכן, נכנסה לצומת כאשר מופע הרמזור בכיוונה היה אדום ופגעה ברכב המנוחה כאשר מופע הרמזור מכיוון המנוחה היה ירוק.
בפסיקה נקבע לא אחת כי נוכח הקטל המשתולל בדרכים, אין מנוס מלהעדיף את גורם ההרתעה בענישה והגנה על האינטרס הציבורי על שלום הציבור, על פני נסיבותיה האישיות של הנאשמת וגם אם מדובר בנאשמת שעד למועד ביצוע העבירה והרשעתה בה ניהלה אורח חיים נורמטיבי לחלוטין (ר' עניין זובידאת).
עיון בפסיקה אליה הפנו הצדדים מגלה כי בתי המשפט הן השלום והן המחוזי כערכאת ערעור, קבעו מתחם עונש הולם למעשי העבירות בהן הורשעה הנאשמת בין 6 חודשי מאסר בפועל, שיכול ויבוצעו בעבודות שירות, לבין 24 חודשי מאסר בפועל ותקופת פסילה בין 6 שנים ל- 16 שנים. בתיק מספר 3158-05-16 אשר נדון בפני מותב זה, הגיעה המאשימה להסדר טיעון עם נאשם אשר ניהל חלק ניכר מהליך הוכחות והודה בגרימת מוות ברשלנות לאחר שחצה רמזור אדום, בהיותו נהג חדש ותוך שהוא נוסע במהירות מופרזת של 140 קמ"ש. במסגרת הסדר הטיעון עתרה המאשימה לקביעת מתחם הכולל מאסר בפועל לתקופה של 6-15 חודשים תוך שהיא מגדירה את רמת רשלנותו של הנאשם ההוא כקלה בינונית. למתחם ענישה הכולל מאסר בפועל לביצוע בעבודות שירות הסכימה המאשימה גם במקרים חמורים יותר (עפ"ת (חיפה) 14096-12-14 וכן גמ"ר 3950-12-11).
כפי שהוער על ידי כב' השופטת פאר גינת בגמ"ר 310-07-14 בבית משפט זה: "כאשר בוחנים את הסכמותיה של המאשימה להסדרי טיעון בתיקים כמו התיקים האמורים, קשה להבין מהי אמת המידה שעל פיה מחליטה המאשימה להגיע להסדר טיעון עם נאשמים מסוימים, הסדר בו היא עותרת לעונש של מאסר שירוצה בעבודות שירות, לעומת תיקים, כמו זה הנוכחי, שבהם אינה מגיעה להסדר טיעון ועותרת להטלת עונש של מאסר של ממש". דברים אלה מקובלים אף עליי.
ברור שאין מקרה אחד זהה למשנהו, אך משהורשע אדם בעבירה של גרימת תאונת דרכים אשר בצידה תוצאה קטלנית – מותו של אדם, על בתי המשפט ליתן לכך ביטוי עונשי מוחשי. עם זאת, הרתעת הציבור אינה חזות הכול ו"יש לשקול כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות ונסיבותיו האישיות של הנאשם כאינדיבידואל ולאזן בצורה ראויה ביניהן לבין מדיניות הענישה האמורה" (עפ"ת (חי') 1267-05-16 חיזגילוב נ' מ"י [ניתן ביום 29.6.16 [פורסם בנבו]). על כן אני קובע כי מתחם העונש ההולם בנסיבות העניין הינו בין 6 חודשי מאסר בפועל, שיכול ויבוצעו בעבודות שירות, לבין 24 חודשי מאסר בפועל ותקופת פסילה בין 6 שנים ל- 16 שנים.
גזירת עונשה של הנאשמת בתוך המתחם – סעיף 40יא לחוק העונשין:
על שיקולי ענישה, עמד בהרחבה כב' בית המשפט העליון בע"פ 11699/05 סרפו נ' מ"י (23/6/08):
"מלאכת גזירת הדין קשה ומורכבת היא. היא מצריכה עריכת איזון עדין ורגיש בין שיקולי הענישה השונים, ובין נתוניו של הנאשם הקונקרטי והנסיבות שבהן נעברה העבירה, לבין שיקולי מדיניות מגוונים והצורך בהתוויית מדיניות עונשית ברורה שיש בה כדי לקדם ערכים חברתיים. מטבע הדברים, זהו אינו מדע מדויק, שהרי אין מקרה אחד זהה למשנהו, אין נאשם דומה לחברו וגם אם ניתן לעיתים להצביע על דמיון או קרבת-מה בין נסיבותיו של מקרה פלוני למקרה אלמוני, הרי שתמיד יימצא ייחוד ושוני בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ובאופן שבו ראוי ליישם את השיקולים השונים על עניינו של אותו נאשם העומד בפני בית המשפט. בסופו של יום, וזאת אין לשכוח, גזירת העונש נעשית למידותיו של הנאשם הספציפי. עמד על הדברים בבהירות רבה, כדרכו, השופט (כתוארו אז) א' ברק בפרשה קודמת:
"ביסוד הענישה אינו עומד שיקול אחד ויחיד, אלא מכלול של שיקולים. במלאכת הענישה בכל מקרה ומקרה חייב השופט למצוא את המשקל הראוי שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים הנזכרים, תוך שהוא מודע לכך כי לעיתים קרובות שיקול אחד בא על חשבונו של שיקול אחר. מכאן, שהעונש אשר מוטל בסופו של דבר על הנאשם, אינו אלא תוצאה "משוקללת" – אם תרצה פשרה – של השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון. מלאכת "שקלול" זו אינה מלאכה מדעית, אך היא אף אינה מלאכה שרירותית. היא ענין שבשיקול דעת, הנעשה על הרקע הכללי והאינדיבידואלי, במסגרת המדיניות העונשית הכללית כפי שהיא מתבצעת על-ידי בתי-המשפט" (ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 421, 434 (1979))....".
מכאן לשם. הנאשמת בת 20 כיום ובת 19 בעת ביצוע העבירות דהיינו, בגירה צעירה, בעלת תעודת בגרות מלאה, לומדת לתואר ומתפקדת באופן נורמטיבי וחיובי, בעלת תכניות לעתיד ואין לחובתה הרשעות קודמות. אף שבעניין זה אזכיר כי הנאשמת נהגה סך הכל שנתיים עד למעורבותה בתאונה טרגית זו כך שלעניין עברה הנקי משקל מועט אם לא להיפך. כמו כן יש לזכור כי הנאשמת בחרה לנהוג ללא פוליסת ביטוח באופן המקשה על בני משפחת המנוחה להיפרע באופן מידי בשל איבוד יקירתם.
הנאשמת חסכה מזמנו של בית המשפט ומזמנם של העדים, לקחה אחריות על מעשיה והודתה בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום בהזדמנות הראשונה ועוד קודם לכן. בניגוד לרגשותיה של משפחת המנוחה, איני מוצא פסול בהודאתה של הנאשמת, שכן מצאתי כי דבריה של הנאשמת כנים, אמתיים והיא אכן חווה את האירוע הטרגי בצורה ובאופן כפי שמתבטא בתסקיר שירות המבחן.
בעת קביעת העונש המתאים, בתוך מתחם הענישה, יש לקחת בחשבון ולבדוק האם במקרה הקונקרטי הטלת מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, גם אם מדובר בתקופה קצרה, יהיה בו כדי לקבוע שהנזק עולה על התועלת, בייחוד כאשר עסקינן בנאשמים נעדרי דפוס עברייני מובהק.
דו"ח הוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים (להלן: "ועדת דורנר"), התייחס לעניין זה ומסקנתו מצדיקה בחינה מחודשת של שיקולי הענישה ככלל ובמיוחד בעבירות שעניינן ברשלנות, (ר' עניין חיזגילוב). בעניין זה מצאתי להפנות לדברים שנכתבו בע"פ 41013-04-13 מיכל כרמון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]:
"הערתי הראשונה היא כי לטעמי בעבירות של רשלנות, גם כשתוצאתן חמורה, יש לצמצם בשימוש בעונש המאסר, עונש שיש לשמרו לנאשמים בעלי דפוסי התנהגות עבריינים מובהקים. לכן סבור אני כי בעבירות רשלנות ככלל, יש לגזור עונשי מאסר במקרים בהם מדובר בנאשם בעל עבר פלילי, או במקרים של רשלנות חמורה, או במקרים בהן הייתה הרשלנות על רקע של ניסיון להעצים רווח כלכלי... במקרה בו ניצבת בפנינו נאשמת ללא עבר פלילי שרשלנותה באה לידי ביטוי בטעות של שיקול דעת שמשכה כהרף עיין סבור אזי יש לצמצם את השימוש בעונש המאסר שאין לו תכלית של ממש ופגיעתו בנאשם אינה מידתית ביחס לתועלת החברתית שבענישה. הערתי השניה מתייחסת לרכיב "הרתעת הרבים" שבמסגרת הנתונים הנשקלים לעניין ענישה. חברתי עמדה על הקושי שביישום מונח זה והחלתו בכל מקרה ומקרה, ובמיוחד במקרה שבפנינו. שותף אני להערותיה. בכל מקרה נראה כי בעבירות תעבורה, לרבות אלו שתוצאתן קטלנית, דווקא פסילת רישיון נהיגה לתקופה ממושכת תשיג את תכליות הענישה, הן בדרך של הגנת הציבור מפני הנהג הרשלן והן בדרך של הרתעת הרבים מפני נהיגה רשלנית."
יוזכר, הנאשמת הינה בגירה צעירה. אמנם בע"פ 6961/17 אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל (07.03.18) נקבע כי "החוק אינו מגדיר "בגיר-צעיר" כקטגוריה נפרדת; החוק גם אינו מותיר מקום לבית המשפט לעשות כן. תוספת של קטגוריה פסיקתית ("בגיר-צעיר"), גורעת מתוקפו של הסיווג הסטטוטורי ("קטין" מזה ו"בגיר" מזה, כשגיל 18 שנה הוא קו פרשת-המים). אך לא אלמן ישראל. קיימת חובת תסקיר בטרם שליחתו למאסר של נאשם עד גיל 21; גילוֹ של נאשם יכול שיהיה שיקול בקביעת מתחם העונש ההולם (סעיף 40ט(6) לחוק העונשין, התשל"ז-1977), כמו גם בגזירת העונש המתאים (סעיף 40יא(1) לחוק)". לכן, הפסיקה קבעה כי בבוא בית המשפט לקבוע את עונשו של בגיר צעיר עליו לשקול בין היתר את קרבתו לגיל 18 ואת ההשפעה האפשרית של מאסר בפועל על שיקומו ומצבו הנפשי. כפי שנכתב: "קיימים בגירים צעירים לא מעטים, אשר החוק רואה בהם בגירים, אך מבחינה פסיכולוגית והתפתחותית, מתקיימים בהם מאפיינים של קטינים. כך למשל, בבגיר צעיר עשוי להתקיים פוטנציאל שיקום מוגבר, משום שהתפתחותו האישיותית טרם הגיעה לסיומה; השפעת המאסר על הבגיר הצעיר עשויה להיות הרסנית, בדומה להשפעת המאסר על קטין; ואף היכולת של הבגיר הצעיר להבין את הפסול במעשים ולהימנע מהם עשויה להיות קרובה יותר לזו של קטין" (ע"פ 7781/12 פלוני נ' מ"י [25.6.13]). כך יבטיח בית המשפט "כי העונש שייגזר על הבגיר הצעיר אכן יהלום את מידת אשמתו, וכי יוגשם האינטרס הציבורי בשיקומם של עבריינים, על ידי מיצוי פוטנציאל השיקום המוגבר הקיים בחלק מהבגירים הצעירים" (ע"פ 2420/15 אבטליון נ' מ"י [29.11.15]). בפסקי דין אלו הודגש כי הבחינה תעשה בכל מקרה לגופו תוך בחינה פרטנית של מאפייני הנאשם הספציפי.
הנאשמת העומדת בפניי מתפקדת באופן נורמטיבי וזוהי הסתבכותה הראשונה. כפי שצוין בתסקיר שירות המבחן, הנאשמת בעלת תעודת בגרות מלאה ונמצאת בעיצומם של לימודים אקדמיים. דומני, ששליחתה בעת הזו אל מאחורי סורג ובריח, מקום בו תיחשף לתרבות עבריינית, איננה רצויה וכי אף אינטרס הציבור תומך בשיקומה של הנאשמת על ידי ביצוע עבודות שירות באופן שתוכל לתקן דרכיה, להמשיך בחיים נורמטיביים ולהיות אזרחית שומרת חוק.
אל מול נסיבותיה של הנאשמת, יש להתחשב בפגיעה במנוחה ובבני משפחתה. ככל שהנאשמת חוותה ותחווה פגיעה, לא ניתן להשוות פגיעה זו למול הפגיעה שספגה המנוחה ומשפחתה, פגיעה בלתי הפיכה כאשר שום שיקום או טיפול לא ישיבו את המנוחה לחיק משפחתה.
לאחר שנאמר כל זאת, לא ניתן להתעלם כי בענייננו המליץ אף שירות המבחן להטיל על הנאשמת עונש מאסר בעבודות שירות ולהעמיד את הנאשמת בצו מבחן למשך שנתיים, תוך שהוא מציין כי לנאשמת אופי שטרם התבגר והבשיל וכי אין ברשותה די כוחות אגו שיאפשרו לה להתמודד עם נשיאת עונש של מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. בנסיבות אלה, סבורני ששליחת הנאשמת אל מאחורי סורג ובריח לא יענו על תכלית הענישה ואינטרס הציבור וודאי שלא ישיבו את המנוחה לחייה ולמשפחתה, ודווקא שלילת רישיונה של הנאשמת לתקופה ממושכת היא זו אשר תיתן מענה לשיקול הרתעת הרבים וכן להגנה על הציבור מפני הסיכון הנשקף מנהיגת הנאשמת (בעניין זה ר' עפ"ג 40674-11-14 עבד עלי נ' פרקליטות מחוז חיפה (01.02.18)).
אם כן, שיקול דעתו של בית המשפט בעת קביעת העונש הראוי, לעבירה בה הורשעה הנאשמת מורכב ממערכת שיקולים רחבה אשר לוקחת בחשבון את תוצאות התאונה ונסיבותיה וכן את נסיבותיה של הנאשמת, עמדת שירות המבחן אשר מתייחסת בין היתר גם לסיכויי השיקום של הנאשמת ואת האינטרס החברתי שבענישה.
שמעתי את טיעוני הצדדים ושקלתי בכובד ראש את נימוקיהם. לאחר שנתתי את דעתי לעמדת שירות המבחן, ולגילה הצעיר של הנאשמת, באתי לכלל מסקנה כי יש לגזור את עונשה של הנאשמת קרוב יותר לרף התחתון של מתחם העונש ההולם.
עם זאת חשוב לציין כי לא נעלמו מעיני תוצאות התאונה. המנוחה קיפחה את חייה עת חצתה צומת ברמזור ירוק וסבורני כי תוצאה עגומה זו יכולה הייתה להימנע לולא אותה רשלנות רגעית של הנאשמת אשר תיאלץ להתמודד מידי יום ביומו, במשך כל חייה, עם תוצאות אירוע זה, כמו גם משפחתה של המנוחה אשר איבדה את יקירתה.
משנאמר כל זאת, ולאחר שנשקלו כל השיקולים הרלוונטיים אשר צוינו לעיל, באתי לכלל מסקנה כי במקרה זה יש למקם את הנאשמת קרוב יותר לתחתית מתחם העונש ההולם באופן שיאפשר נשיאת המאסר בעבודות שירות, תוך עריכת איזון בין רכיבי הענישה השונים כך שתוטל פסילה לתקופה ארוכה יותר, ועל כן אני מטיל על הנאשמת את העונשים הבאים:
-
מאסר בפועל למשך 9 חודשים אשר יבוצע בעבודות שירות במועצה מקומית כפר קרע. הנאשמת תתייצב לתחילת ביצוע עבודות השירות ביום 21.02.21 בשעה 08:00 במשרדי הממונה על עבודות השירות, מפקדת מחוז צפון, רח' הציונות 14, טבריה וזאת לצורך קליטתה.
-
מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים שלא תעבור תוך 3 שנים מהיום על עבירות של נהיגה בזמן פסילה ו/או גרימת מוות ברשלנות (סעיף 67 לפקודת התעבורה וסעיף 304 לחוק העונשין בצירוף סעיפים 64 ו- 40 לפקודת התעבורה).
-
אני פוסל את הנאשמת מלנהוג ו/או מלקבל ו/או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של10 שנים. תקופת הפסילה תחושב מיום 01.03.20 וזאת ללא צורך בהפקדה נוספת, כעולה מהחלטה בתיק בפ"ת 9325-01-20 פרוטוקול דיון מיום 9/2/20.
4.אני פוסל את הנאשמת מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 8 חודשים על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שהנאשמת לא תעבור אותן עבירות שעליהן הורשעה או אחת העבירות המפורטות בתוספת הראשונה או בתוספת השנייה לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 ותורשע בגינה.
5.מוטל בזאת על הנאשמת צו מבחן למשך שנתיים אשר יפוקח בידי שירות המבחן, במסגרתו תשולב הנאשמת בטיפול מתאים, על פי צרכיה ובמסגרת שתיקבע ע"י שירות המבחן.
הוסבר לנאשמת כי ככל שלא תקיים את תנאי הצו, יכול ותוגש בקשה להפקעתו ועניינה יובא לבית המשפט לצורך דיון מחודש ברכיבי הענישה של גזר הדין.
6.הנאשמת תישא בפיצוי בסך 10,000 ₪ אשר יועבר למשפחתה של המנוחה.
סכום הפיצוי יופקד בקופת בית המשפט עד ולא יאוחר מיום 11.7.21 ויועבר באמצעות מזכירות בית המשפט למי מבני משפחתה של המנוחה אשר פרטיו ימסרו מבעוד מועד ע"י המאשימה.
המזכירות תמציא העתק מגזר הדין לשירות המבחן ולממונה על עבודות השירות.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 45 ימים מהיום.
ניתן היום, ט"ו שבט תשפ"א, 28 ינואר 2021, במעמד הנוכחים.
