ק' נ' משרד הביטחון - אגף שיקום

לפניי תביעה כספית לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, בשל התרשלות הנתבע בטיפול בתביעתו להכרה בו כנכה צה"ל בתחום הנפשי.

רקע עובדתי

התובע, יליד 1983 (כיום בן 36), נפצע בהיותו חייל בצה"ל בפיגוע התאבדות שאירע ביום 8.4.2002. ביום 25.9.2002, כחצי שנה לאחר האירוע, שוחרר התובע משירות צבאי לאחר שנקבע לו פרופיל 21 על רקע הפרעה פוסט טראומתית. בעקבות האמור, הגיש התובע לנתבע ביום 25.12.2002 (להלן: "קצין התגמולים") תביעה להכרה בנכות עקב שירותו הצבאי בשלושה עניינים – פגיעה בשמיעה, כוויות במצח ופגימה נפשית (נספח ג' לכתב התביעה).

ביום 16.3.2003 נקבעה לתובע נכות בשיעור זמני של 24% (כיום עומדת דרגת הנכות בגין הפגם בשמיעה על 19%), במועד מאוחר יותר נדחתה התביעה ביחס לכווייה במצחו, ואילו ביום 8.7.2003 נמסרה לתובע הודעה שלפיה הטיפול בתביעתו בהיבט הנפשי הופסק, כנטען – לבקשתו.

להשלמת התמונה אציין, כי התובע עבר השתלת כבד, והוא מוכר כנכה בשיעור של 55% בעקבות השתלה זו.

באוקטובר 2007, במסגרת ערעור שהגיש התובע לוועדת ערעור עליונה בעניין הנכות שנקבעה לו בגין פגימה בשמיעה, ציין התובע כי הוא סובל, בין היתר, גם מתסמינים המאפיינים פגימה נפשית. ביום 25.8.2009 קבע פסיכיאטר מטעם קצין התגמולים, ד"ר בירגר, כי התובע אינו סובל מכל הפרעה פסיכיאטרית, וכי אין קשר בין תלונותיו הנפשיות ובין האירוע בשירות. (חוו"ד ד"ר בירגר – נספח ד' לכתב התביעה). בעקבות חוות דעת זו, דחה קצין התגמולים את התביעה בהיבט הנפשי (נספח ה' לכתב התביעה, החלטה מיום 26.10.2009).

ביום 17.4.2012 התקיימה ועדה רפואית בעניינו של התובע, ובמסגרתה ציין התובע, כי הופנה למרפאה לבריאות הנפש (נספח ו' לכתב התביעה). בעקבות כך, המליצה הוועדה הרפואית, מיוזמתה, להעביר את עניינו של התובע להערכה פסיכיאטרית חוזרת, וזאת חרף חוות דעתו של ד"ר בירגר.

ביום 8.2.2013 ערך ד"ר יוסף לריה חוות דעת בעניינו של התובע, ובה הצביע על קיומה של פגימה נפשית, והצביע על קשר סיבתי בינה ובין האירוע שאירע במהלך השירות הצבאי. בעקבות חוות דעת זו, הגיש התובע בקשה לעיון מחדש בשאלת קיומה של נכות נפשית. הבקשה הוגשה ביום 30.3.2014, וצורפה אליה חוות דעתו של ד"ר לריה מיום 8.2.2013.

ביום 1.9.2014 הופנה התובע לביצוע בדיקות פסיכודיאגנוסטיות במכון רום, וביום 28.12.2014 הועברו ממצאי הבדיקות לידי קצין התגמולים. חרף זאת, החלטה בעניינו של התובע התקבלה רק ביום 10.10.2016, קרי – כמעט שנתיים לאחר שהתקבלו תוצאות המבחנים אצל קצין התגמולים, ולמעלה משנתיים וחצי מאז הגשת הבקשה לעיון חוזר.

בהקשר זה יצוין, שבמקביל להמתנה הממושכת להחלטת קצין התגמולים, פנה התובע פעמים אחדות בבקשה לאשר לו טיפול נפשי זמני, אך פניות אלה נדחו.

עובדות אלה אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. על רקע זה, הוגשה התביעה, ובה מייחס התובע לקצין התגמולים התרשלות בניהול הליך בחינת הזכאות להכרה.

היבטים דיוניים

כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 2.7.2017, אולם חרף ארכה שניתנה לקצין התגמולים להגיש כתב הגנה מתוקן עד יום 14.4.2018 (וראו החלטת כב' השופט דלוגין מיום 14.3.2018), כתב הגנה מתוקן לא הוגש. מכאן שהנתבע מסתמך על כתב ההגנה המקורי שהוגש מטעמו, אלא שכתב התביעה המקורי אינו מתייחס לטענת הרשלנות ביחס לפרק הזמן שנדרש לקצין התגמולים לקבל החלטה בעניינו של התובע, ועל כן כתב ההגנה אינו עוסק בסוגיה זו. די היה בכך כדי לקבל את התביעה, בהיעדר הגנה של ממש.

לכך יש להוסיף את השיהוי הניכר בהגשת חומר הראיות על-ידי הצדדים, בעיקר על ידי קצין התגמולים, עניין שיינתן לו ביטוי בפסיקת הוצאות ההליך.

מכל מקום, השאלה הנשאלת היא, האם מארג הראיות שהובא לפניי מלמד על קיומה של התרשלות מצד קצין התגמולים בטיפול בתביעתו של התובע. להלן אראה, שגם אם אניח כי ניתן לראות בתצהירה של העדה מטעם קצין התגמולים כתב הגנה (ואינני סבור כי כך הוא), גם אז – יש לקבל את התביעה, וכי הטיפול בעניינו של התובע חרג מכל אמת מידה סבירה של טיפול מינהלי.

דיון והכרעה

כידוע, על מנת להיפרע נזק שנגרם כתוצאה מהתרשלות, נדרש התובע להוכיח קיומה של חובת זהירות של המזיק, הפרה של חובה זו וכן נזק שנגרם. בין הצדדים לא הייתה מחלוקת של ממש בדבר קיומה של חובת זהירות של קצין התגמולים כלפי התובע. על כן, יש לבחון אם התנהלות קצין התגמולים מהווה חריגה מסטנדרט התנהגות סביר של רשות מינהלית, והתשובה לכך, לדאבוני, היא בחיוב.

במהלך שמיעת ההוכחות, ובעיקר בעדותה של גב' דליה דניאל מטעם קצין התגמולים, התברר כי הטיפול בעניינו של התובע היה רצוף מחדלים ואי-סדרים, אשר חורגים חריגה רבתי מסטנדרט ההתנהגות המצופה מרשות שלטונית. אפרט מחדלים אלה, על מנת להציג את התמונה שהצטיירה לעיניי:

• הטיפול בתביעתו של התובע להכרה בנכות נפשית הופסקה ביום 8.7.2003, לטענת קצין התגמולים – בהתאם לבקשתו של התובע. עם זאת, גב' דניאל לא יכלה להציג כל אסמכתה לטענה כי הפסקת הטיפול נעשתה לבקשת התובע – לא מכתב, לא תרשומת שיחה ולא כל אסמכתה אחרת (וראו עמ' 30 לפרוטוקול, ש' 5-3, וראו גם עמ' 30 ש' 23-7). יוער, כי לאור חלוף הזמן בין מחדל זה ובין הגשת התביעה, לא ניתן להסתמך על התנהלות זו של קצין התגמולים לשם קביעת התרשלות, והיא מובאת כאן לשם הדגמת ההתנהלות הכללית;

• בקשה לעיון חוזר בהחלטת קצין התגמולים נשלחה בחודש פברואר 2013, אך תויקה בטעות בתיק הלא-נכון, כך שהיא הובאה לעיונו של הגורם הרלוונטי רק ביום 2.4.2014 – למעלה משנה לאחר הגשתה (וראו לעניין זה עמ' 33 לפרוטוקול, ש' 13-3, וכן מוצגים נ/1 ו-נ/2).

• אף שתוצאות המבחנים הפסיכודיאגנוסטיים של התובע היו מוכנות כבר בסוף דצמבר 2014, לעדותה של גב' דניאל, רק בחודש אוגוסט 2015, כשמונה חודשים לאחר מכן, הועברו המסמכים למומחה מטעם קצין התגמולים לקבלת חוות דעת. אם לא די בכך, התברר כי אין לקצין התגמולים כל מעקב אחרי המועד שבו התקבלו אצלו תוצאות המבחנים הפסיכודיאגנוסטיים (וראו עמ' 36 ש' 22 – עמ' 37 ש' 4);

• אף שלעדותה של גב' דניאל נשלח התיק לעיונו של ד"ר בירגר כבר באוגוסט 2015, חוות הדעת של ד"ר בירגר נחתמה רק ביום 1.5.2016 – תשעה חודשים לאחר מכן (וראו לעניין זה עמ' 38 לפרוטוקול ש' 18);

• לטענתה של גב' דניאל הגיעה חוות דעתו של ד"ר בירגר – אשר, כזכור, נחתמה ביום 1.5.2016 – אל קצין התגמולים רק בחודש ספטמבר 2016 – ארבעה חודשים לאחר מכן, ורק אז אושרה בידי היועץ הרפואי המאשר.

אנו רואים אפוא, שורה של עיכובים וסחבת חמורה בניהול התיק בידי קצין התגמולים: תיק שלא היה כל קושי מיוחד לסיים את הבירור בו בתוך חודשים ספורים התעכב בפועל במשך למעלה משנתיים וחצי (!), עם פרקי זמן ארוכים ביותר שבהם לא הייתה לקצין התגמולים כל שליטה במצבו של התיק, או ידיעה (וכמעט אוסיף: או עניין לברר) היכן נמצא הטיפול.

התברר, לדאבוני, כי אין לקצין התגמולים כל מערכת של בקרה ומעקב אחרי הטיפול בתיק, אין כל מערכת המוודאת כי החלקים הטכניים בניהול התיק (משלוח חומרים למומחים, קבלת חומרים מגורמי מקצוע וכו') ייעשו בקבועי זמן סבירים, וכך הגענו למצב שחוות דעת שנערכה בסוף דצמבר 2014 הועברה למומחה באוגוסט 2015 (!) וכי חוות דעת שנערכה בתחילת מאי 2016 טופלה אצל קצין התגמולים רק בחודש ספטמבר 2016.

בהיעדר מעקב מערכתי אחר הטיפול בבקשות, נראה כי הדרך היחידה שיש למי שמבקש הכרה בנכות לוודא טיפול בבקשתו היא לעקוב בעצמו אחר סטטוס הטיפול בבקשה, באמצעות פניות חוזרות ונשנות לקצין התגמולים – שיטת מעקב שלא זו בלבד שאיננה יעילה (שהרי אם קצין התגמולים נדרש לטפל בפניות מעקב, יש בכך כדי לפגוע ביכולתו לעשות את עבודתו כהלכה), היא אף מעמידה את הנכים החלשים ביותר, אלה שאין להם היכולת, הידע או הכוחות לעקוב באופן אקטיבי אחרי ניהול התיק, בעמדת נחיתות. כך, פונה שיכול להרשות לעצמו לשכור שירותיו של עורך דין, ימצא את עצמו במצב טוב יותר מפונה חלש, שמתקשה לממן עורך דין או מייצג אחר.

גב' דניאל ציינה בתצהירה כי:

"אציין כי הטיפול בתביעותיו של התובע לא עוכב באופן לא סביר או בכלל ואף לא באופן שרירותי" (סעיף 18 לתצהיר גב' דניאל)

עמדתי בנושא זה שונה. העובדה שנדרשו כמעט שלוש שנים על מנת לקבל החלטה בבקשה לעיון חוזר, שלא הייתה מורכבת במיוחד, והעובדה שהתברר שלקצין התגמולים לא היה כל מעקב אחרי ניהול הבקשה מהווה עיכוב בוודאי, ואף עיכוב בלתי סביר בעליל.

לא ניתן שלא להזכיר בנקודה זו, שתצהירה של גב' דניאל הוא לקוני וסתמי במידה רבה, ואינו מבוסס על ידע אישי של העדה, ולציין גם שאף שהנתבע בחר להביא את עדותה של גב' דניאל לבדה – גב' דניאל הגיעה לחקירתה לא מוכנה, ללא החומר המקצועי הנדרש (תיק התביעה של התובע היה בבחינת המינימום הנדרש, ואף הוא לא היה לפני העדה, וראו לעניין זה עמ' 35 ש' 30 ואילך), ועל חלק ניכר מן השאלות השיבה ב"אין לי תשובה לשאלה" או "אין לי מידע בנושא הזה" (וראו לעניין זה עמ' 36 ש' 18-17).

אני סבור שהתנהלות זו משקפת התרשלות רבתי של הנתבע בניהול תיק התביעה של התובע כאן, בהיעדר מעקב אחר לוחות הזמנים, בהעדר הקפדה על ניהול סדיר וסביר של הטיפול בתביעה, ועל חוסר תיאום בין הגורמים השונים הפועלים אצל קצין התגמולים.

על כן אני קובע שקצין התגמולים התרשל בניהול הליך התביעה.

אלא שבהתרשלות לבדה לא די, ועל התובע להוכיח כי ההתרשלות גרמה לו נזק. אכן, משהוכר התובע סוף סוף, בחודש אוקטובר 2016, הוא הוכר רטרואקטיבית, החל משנה לפני מועד פנייתו, קרי – מפברואר 2012. התובע גם לא הצביע על כל נזק ממוני שנגרם לו כתוצאה מהעיכוב, לא הראה אסמכתאות על הוצאות שבהן נשא מכיסו ולא קיבל בגינן החזר וכן הלאה. על כן, יש לדחות את התביעה ככל שהיא נוגעת לנזק ממוני.

שונים הם פני הדברים ביחס לנזק הלא ממוני, קרי – עגמת נפש. אמנם, נזק זה הוא על פי רוב נזק נלווה, המשלים את הנזק הממוני. אולם אני סבור שבמקרים מתאימים – ואין מתאים מהמקרה שלפניי – ניתן לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש בסכום משמעותי גם בהיעדר נזק ממון.

בענייננו, "טורטר" התובע בין פקידים, פניותיו תויקו בתיקים לא נכונים, הוא נדרש לנהל מעקב אחר הטיפול בפנייתו במקום שקצין התגמולים, שזה תפקידו, יוודא כי הבקשה מטופלת בלוחות זמנים סבירים, ונתקל בחומה ביורוקרטית אטומה בבואו לנסות ולקבל סעד (וראו לעניין זה התשובות שקיבל כאשר ביקש מימון ביניים). אני סבור כי התנהלות זו מצדיקה מתן פיצוי בגין עוגמת נפש.

זאת ועוד. אכן, ההכרה הרטרואקטיבית מהווה פיצוי מסוים על העיכוב בטיפול. אולם נכה שלא יכול היה לגשת לטיפולים, בהעדר מקורות מימון לטיפול או לנסיעות אליו, ועל כן לא זכה לטיפול במשך שלוש שנים, אין בפיצוי הרטרואקטיבי כדי להוות פיצוי הולם בגין אותן שלוש שנים "אבודות". גם על כך יש לפצות את התובע בגדרי ראש הנזק של עגמת נפש.

סוף דבר

התביעה מתקבלת אפוא, ואני קובע כי התנהלות קצין התגמולים בניהול תביעתו של התובע כאן – הייתה רשלנית, וחרגה מסטנדרט התנהלות ראוי ותקין של רשות מינהלית.

משלא הוכח נזק ממוני, אני קובע כי הנתבע יפצה את התובע בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בסך 25,000 ₪ (עשרים וחמישה אלף שקלים חדשים).

כמו כן יישא הנתבע בהוצאות התובע בסך 5,000 ₪ ובשכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪.

הסכומים כולם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

לאור הליקויים המערכתיים שנחשפו בהליך זה, תעביר המזכירות העתק מפסק הדין למחלקה המשפטית בהנהלת בתי המשפט, אשר תעביר את פסק הדין למבקר הפנימי במשרד הביטחון, לעיונו.

ניתן היום, י' אלול תשע"ט, 10 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.