תביעת שתי קטינות לפיצוי על נזקי גוף.
הצדדים
1. תובעת 1, ר. ילידת 29.8.08, תובעת 2 , נ. ילידת 24.4.08, תינוקות בנות 9 חודשים ו – 13 חודשים בעת האירועים הנטענים.
2. נתבע 1 אינו אישיות משפטית, אינו כשיר להיתבע ולא נעסוק בו בהמשך. נתבעים 2 ו – 3 , ג. ו – י. בעלים ומפעילים של המשפחתון. נתבעות 4 ו – 5, ה. ו – י. עובדות כמטפלות במשפחתון. נתבעת 6 מבטחת אחריות כלפי צדדים שלישיים. אין חולק על כיסוי ביטוחי.
רקע ועובדות שאינן במחלוקת
3. התובעות טופלו במשפחתון. באותה עת היו במשפחתון תינוקות עד גיל שנה וחצי ו"בוגרים עד גיל 3. הבעלים הפרידו בין חדר התינוקייה לבין חדר בו הבוגרים. ר. שהתה במשפחתון יום מלא, הובאה והוחזרה על ידי הוריה. ואילו נ. שהתה במשפחתון "חצי יום", עד השעה 13.00 או בסמוך. י. היה מסיע אותה אל המשפחתון וממנו הביתה.
4. אחיו של י. נפטר ביום 24.5.09 והלווייתו התקיימה ב – 25.5.09.
המקרה של ר.
5. ב – 28.5.09 הביאו אותה הוריה לבית חולים א' עם שבר ברגל ימין. הצוות אשפז אותה ל – 4 ימים, במהלכם גיבסו את הרגל בגבס ארוך.
6. בית החולים דיווח במהלך האשפוז על חשד לפגיעה בחסר ישע. רשויות הרווחה התלוננו ב – 31.5.09 על חשד לפגיעה, התעללות ואי דיווח בידי אחראי. חוקרי משטרה הגיעו לבית החולים וגבו מהוריה של ר. הודעות.
המקרה של נ.
7. ב – 27.5.09 הביאה אותה אמה לבית חולים ב' עם שבר ברגל ימין. הצוות העניק לה טיפול שמרני ושחרר אותה לביתה.
8. גם כאן דיווח בית החולים על חשד לפגיעה בחסר ישע.
לאחר השחרור מבתי החולים
9. הוריה של ר. ואמה של נ. נפגשו בהמשך בנסיבות שנויות במחלוקת.
10. המשטרה זימנה את ההורים ואת הנתבעים לחקירה וגבתה מהם הודעות בין 5.7.09 – 9.7.09. לימים סגרה המשטרה את התיקים.
כתב התביעה
11. ההורים הגישו את תביעותיהם במאוחד. לטענתם נפצעו התובעות במהלך שהותן במשפחתון, הנטל לשלול התרשלות עבר אל הנתבעים מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לחילופין התרשלו הנתבעים בטיפול ובהשגחה ובכך גרמו לנזקי התובעות.
כתב ההגנה
12. הנתבעים מכחישים את האמור בתביעה למעט עצם הפגיעות והטיפולים בבתי החולים. לטענתם התובעות לא נפגעו במסגרת המשפחתון וההורים מנסים "להלביש" עליהם אחריות למקרים שאירעו מחוץ למשפחתון.
המחלוקות
13. למעשה מדובר במחלוקת עובדתית: האם נפגעה כל אחת מהתובעות במהלך שהייתה במשפחתון;
14. בהינתן ממצאים עובדתיים, האם הצליחו התובעות או כשלו בהיפוך הנטל על הנתבעים לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין; אם כן, האם הרימו הנתבעים את הנטל; אם לא, האם הוכיחו התובעות התרשלות של הנתבעים; אם כן, מה שיעור הנזק.
הראיות
15. הורי התובעות הגישו תצהירים אליהם צירפו הודעות שלהם ושל הנתבעים במשטרה. הם נחקרו בישיבת הוכחות. בנוסף הגישו מסמכי מיון ואשפוז של התובעות מבתי החולים ומקופת חולים. הם לא זימנו את עורכי המסמכים להעיד על אמיתות תוכנם. הם לא הגישו חוות דעת לעניין שברפואה.
16. הנתבעים הודיעו שאינם מתנגדים להגשת תיק המשטרה במלואו. בכך הפכו הודעותיהם במשטרה לקבילות. הם לא הגישו תצהירים ולא העידו. הנתבעים הסכימו להגשת המסמכים הרפואיים כראיה לעצם הטיפולים בלבד וכך אכן הוחלט ב – 11.9.12. לבקשתם שלחה קופת חולים את תיקה הרפואי של ר. לא נעשה בו שימוש במהלך המשפט.
הראיות בהרחבה
הודעות הוריה של ר.
17. ההורים נחקרו בבית החולים ב – 31.5.09. האם העידה שבבוקר יום שני, 25.5.09, הביאה את ר. בריאה ושלמה למשפחתון. כאשר הגיעה לקחת אותה בשעה 16.00 לערך, ישבה ר. על ברכיה של ג. ללא גרביים. בעת שהאם גרבה את גרביה, החלה לבכות בכי של כאב. לאחר שהרימה ונישקה אותה, נרגעה. בבית שיחקה ר. זחלה והתהפכה. כאשר נגעה האם ברגליה, בכתה, אך כשהרימה ונישקה אותה, נרגעה. לכן לא חשדה בדבר. רק ביום חמישי כאשר החזירה אותה מבדיקת שמיעה, הבחינה שאינה מצליחה להתהפך. האם והאב לקחו אותה לקופת חולים, הופנו לבית החולים ושם אבחן הצוות את השבר בירך. היא התקשרה לג. ושאלה אותה אם ביום שני קרה משהו במשפחתון. ג. קראה לה. ושתיהן טענו שלא קרה דבר במשפחתון.
18. האב העיד שעבד במשמרות, לא ראה ממש את ר. ושמע מהאם על האירועים עד יום רביעי. ביום חמישי בבוקר, ערב חג, כאשר החזירו את ר. מבדיקת שמיעה, הבחין שאינה מצליחה להתהפך על השטיח ואז לקחו אותה לבית חולים. גם הוא שוחח עם ג. בעודם בבית חולים וגם לו אמרה שלא קרה כלום במשפחתון.
19. ב – 5.7.09 וב – 9.7.09 העידו ההורים במשטרה. האם נחקרה תחילה כחשודה. היא העידה שלא חשדה בדבר מפני שר. נרגעה כשהוציאה אותה מהמשפחתון, היא לא מצאה סימן כחול או נפיחות, ר. התנהגה בבית כרגיל, אלא אם נגעו ברגלה. היא אמרה לאב שכנראה יש לר. משהו ברגל אבל מאחר שלא ראתה כלום, תשאל את ג. על כך למחרת בבוקר. אך למחרת ג. לא הגיעה למשפחתון מפני שגיסה נפטר יום קודם ולכן לא שאלה אותה. למחרת אותו יום הגיעה לקחת את ר. מהמשפחתון ואז אמרו לה שהתעוררה חסרת מנוחה כי משהו כואב לה. ביום חמישי, כשראו שאינה מצליחה להתהפך, נדלקה אצלם "נורה אדומה" ורק בהגיעם לבית החולים נודע להם שר. סובלת משבר. בשיחה טלפונית מבית החולים, אמרו לה ג. ו – ה. שניסו לשחזר אבל לא מצאו דבר. הן ביקרו בביתם לאחר שחרורה של ר. מבית החולים. הן חזרו על כך שלא אירע דבר במשפחתון. לדבריה, חשבה אז שאולי הדבר לא אירע במשפחתון.
20. כעבור כחודש, ב – 29.6.09, אמרו להם בטיפת חלב שרשויות הרווחה התלוננו על מקרה נוסף שאירע במשפחתון. בפגישתם עם אימה של נ. התבררו הדמיון והמועד של הפגיעות, יום פטירתו של האח. זאת משום שג. התקשרה באותו ערב לאימה של נ. ואמרה לה שלמחרת לא תהיה הסעה עקב כך. ג. לא הגיעה למשפחתון למחרת עקב כך. בהודעתה מ – 5.7.09 העידה שהיה זה ב – 25.5.09.
21. ב – 8.7.09 מסרו הנתבעים הודעות במשטרה. בעקבות ההודעות הללו גבתה ממנה המשטרה ב – 9.7.09 הודעה נוספת. היא העידה שר. מטופלת בפיזיותרפיה בעניין אחר, חולשה בסיבוב ראש לצד ימין עקב מנח ברחם. החוקרת הציגה לה שהאח נפטר ביום ראשון, 24.5.09 והלווייתו התקיימה ב – 25.5.09. האם השיבה שאינה בטוחה בתאריכים, אך היא בטוחה היה זה יום לפני ההלוויה.
22. האב מצטרף להודעות האם. תחילה העיד שכך אמרה להם גם אימה של נ. במסגרת ההודעה הנוספת, הציגה החוקרת גם לו, שהאח נפטר ב – 24.5.09. הוא השיב שכנראה טעה בתאריך אבל הוא בטוח שהיה זה ביום שקדם להלוויה.
הודעות אמה של נ.
23. האם בהליכי פרידה מהאב. בהודעת חשודה מ – 5.7.09 העידה שכאשר י. הביא אותה הביתה הבחינה בהתנהגות מוזרה של נ.. היא לא רצתה להיות על הרצפה ועברה באותו ערב מיד ליד במשפחה. האם לא חשדה בדבר וייחסה את כאביה להוצאת שיניים או לכאבי בטן. באותו לילה נ. בכתה מאוד. למחרת הביאה אותה למשפחתון וביקשה מהמטפלת לשים לב אליה משום שהיא מתנהגת מוזר. נ. בכתה מאוד כאשר עזבה אותה. יום או יומיים לאחר מכן, אביה שם לב שאינה עומדת על הרגל, בקושי נשענת עליה, שוכבת כל הזמן וכאשר רוצה לשבת, מקפלת את הרגל באזור המפשעה ובוכה בלול. את השבר גילו לראשונה בבית החולים. עוד העידה על פגישתה עם הוריה של ר. גם היא ציינה את יום המקרה כיום פטירתו של האח, לדבריה – 25.5.09.
24. בהודעה מ – 9.7.09 הציגה לה החוקרת שהאח נפטר ביום ראשון, ה – 24.5.09 ונקבר ביום שני, ה – 25.5.09. היא השיבה שזוכרת שהמקרה אירע ביום ראשון, שהתווכחה עם אביה של ר. שהצביע על יום שני, אבל היא אמרה שהדבר אירע ביום ראשון וכנראה התבלבלה.
הודעות ג.
25. בהודעת חשודה מ – 8.7.09 , העידה שגיסה נפטר ב – 24.5.09 והלווייתו התקיימה למחרת. יום לפני אשפוזה של ר. [כלומר, יום רביעי ה – 27.5.09, י.ה.], מסרו אותה היא וה. לידי אימה כשהיא בוכייה ואמרו לה שנראה שר. אינה חשה בטוב. היא שללה התעללות, אבל לא שללה אפשרות שהעלתה אימה של ר. , שהפגיעה אירעה כתוצאה מזחילת הילדים, אולי ר. זחלה על משחק או ילד אחר התגלגל עליה. לדבריה אם הייתה התעללות היא לא הייתה מוסרת את ר. לאימה ואומרת לה שהילדה לא מרגישה טוב מאז אחר הצהריים.
26. החוקרת הציגה לה שאימה של ר. אמרה שלקחה מידיה את ר. כבר יום קודם לפטירתו של גיסה, ר. הייתה ללא גרביים וכאשר האם רצתה לגרוב לה אותן ולהחליף חיתול, הילדה בכתה בכי של כאב לא היסטרי. ג. אישרה שהאם לקחה את ר. מידיה, ללא גרביים, לדבריה לא היה סימן והאם לא אמרה דבר, אלא הזכירה לה זאת כשהייתה בבית החולים. החוקרת שאלה את ג. האם זכור לה מה קרה באותו יום. ג. אמרה שייתכן שר. הייתה ללא גרביים מפני שהיה חם. היא החזיקה את ר. על ברכיה כפי שהחזיקה תינוקת נוספת. החוקרת שאלה אותה איך היא בטחה שהדבר היה ביום שלישי ולא ביום ראשון. ג. השיבה שכך אמרה לה אימה של ר. ושהיא עצמה אינה זוכרת דבר מיום ראשון.
27. ביחס לנ. , היא לא הבחינה בבעיה, נ. שיחקה על הרצפה ואימה לקחה אותה מהידיים [כנראה ביום שלא הייתה הסעה, י.ה.]. נודע לה על השבר של נ. מאביה שהגיע למשפחתון ביום רביעי. אימה של נ. אמרה לה שהרגישה בזה מפני שנ. הייתה בוכייה, לא רצתה לזחול ובכתה כשהחליפה לה חיתול. לדבריה נ. ילדה היפרית, קופצת, לא רגועה ואפילו אם תשבור את הראש, היא, ג. לא תדע. פעם אחת ישבה נ. על אימה ואז קפצה ופתחה את השפה. אפילו האם אמרה לה ולי., במהלך ניחום אבלים, וכאשר ביקרה אותה לאחר שנ. השתחררה מבית החולים שייתכן וזה קרה בבית. ג. העידה על יחסים טובים בין ההורים לבין הנתבעים.
28. החוקרת הציגה לה את דברי הרופאים: שבר דחוס בירך, אין בו כמעט תזוזה של העצם, אין פגיעה בעצבים ולכן כואב פחות ואפשר "למשוך" כמה ימים עם כאב. לשתי התובעות יש בדיוק אותו שבר. שבר מסוג זה יכול להיגרם מתזוזה חזקה של הירך, למשל מהחתלה אלימה במיוחד או ממעידה או דריכה על ילד או מנפילה מגובה או מפגיעה מכוונת של אחת המטפלות. ג. שללה אפשרות של נפילה מגובה שכן הן מחתלות על הרצפה, התינוקות ישנים בלול ואוכלים ב"סל קל", שללה אפשרות של התעללות ואפשרות של אי דיווח מכוון מצד המטפלות. החוקרת שאלה אותה האם יכול להיות שאחת המטפלות מעדה בטעות על הילדות ולא דיווחה על כך כי חשבה שלא קרה כלום. ג. השיבה שאינה יודעת. לדבריה ניסו לחשוב, הרימו משחקים מהשטיח. ג. הציעה אפשרות שהשבר נגרם כתוצאה מהתגלגלות של ילד אחר. החוקרת הציגה לה שלפי הרופאים לא סביר ששבר כזה ייגרם מילד אלא ממבוגר. ג. אמרה שאינה יודעת מה להגיד, יכול להיות שכן היא אינה יודעת.
29. בהודעת חשודה נוספת מ – 8.7.09, שאלה אותה החוקרת האם מישהו פגע בנ. באותו יום. ג. שללה אפשרות כזו. לדבריה נ. פוגעת בעצמה, קופצת ממקום למקום, היא חושבת שאולי נ. קפצה על ר. מרוב שהיא קופצת.
הודעתה של המטפלת ה.
30. בהודעת חשודה מ – 8.7.09, העידה שנמצאת במשפחתון מ – 8.00 עד 12.00, יוצאת להפסקה ושבה ב – 14.00 עד סוף היום. היא העידה שהמטפלת י. מסרה לה שר. "קצת נודניקית" והיא ראתה שר. מכווצת את הבטן. י. אמרה לה שר. עשתה צרכים. ואילו היא אמרה לג. שמשהו לא טוב אצל ר. ושמה את ר. עליה. יום לפני אשפוזה של ר. אמרו לה י. או ג. שר. קצת נודניקית. כאשר מסרה אותה לאימה, דיווחה לה שמשהו כואב לה. ה. שללה אפשרות שהשבר נגרם מנפילה, מפני שר. אוכלת ב"סל קל", זוחלת, אינה עומדת ולכן אינה יכולה ליפול מלול. היא העלתה אפשרות שר. נפגעה במהלך טיפולי הפיזיותרפיה. ה. מבחינה בין נ. לבין ר. שהאחרונה עדינה.
31. אשר לנ. , ה. לא הרגישה שהיא סובלת. החוקרת הציגה לה שלדברי אימה, נ. לא נשענה באותו שבוע על הרגל. ה. השיבה שלא הבחינה בכך. לדבריה שאלה אותה האימא האם נ. הולכת. ה. השיבה שאינה הולכת, היא זוחלת ומשתוללת. ואז האם אמרה שאולי זה קרה אצלה. החוקרת הציגה לה את דברי האם לפיהם יום לפני ההלוויה של האח, כנראה יום ראשון, הגיעה נ' בוכייה מההסעה. ה. השיבה שאינה יודעת משום שהיא הולכת בשעה 12.00 לפני יציאת ההסעה. החוקרת שאלה גם אותה איך היא מסבירה ששתי הילדות סבלו מאותה חבלה מיוחדת. על כך השיבה שאינה יודעת אך שללה אפשרות של נפילה מגובה. לדבריה היא נמצאת לידם על השטיח כשהיא יחפה וזו תעלומה בעיניה.
הודעתה של המטפלת י.
32. בהודעת חשודה מ – 8.7.09 העידה אינה יודעת מה קרה לתובעות. אשר לר. היא הייתה נודניקית ובוכייה קצת במשך יומיים, לא רצתה לאכול והייתה קצת חיוורת, אבל הן לא קישרו זאת עם שבר ברגל. החוקרת הציגה גם לה את דברי הרופאים על סוג השברים וסמיכות האירועים. י. מסכימה שזה נראה מוזר. אבל שללה פעולה מכוונת מצידן, נפילה או קפיצה מגובה ונפילת חפצים על התובעות. י. לא הבחינה בהתנהגות התובעות עליה מספרים ההורים. לא תמיד יוצא לה לטפל באותם ילדים, לפעמים נמצאות איתם ג. או ה. החוקרת הציגה לה שלפי חומר חקירה, ביום לפני ההלוויה של האח, הביא י. את נ. לביתה כשהיא בוכייה, כאשר בדרך כלל אינה מגיעה בוכה. י. השיבה שאין לה מושג מדוע הגיעה בוכה. לדבריה, הילדים ישנים עד סמוך להסעה ולפעמים מתעוררים בבכי וכך מגיעים להסעה. י. מתארת את נ. כילדה מאוד קפיצית, מהירה, שיש לשמור עליה במיוחד כדי למנוע ממנה להרביץ לילדים אחרים. נ. מאוד "היפרית", אימה סיפרה לי. שניסתה לקפוץ מהלול בבית, כל הזמן הייתה מנסה לטפס, ממש לגרום חבלה לעצמה. לי. יש הרגשה שזה באמת קרה לה בבית.
הודעתו של י.
33. י. מסר הודעה ב – 9.7.09. מרבית עדותו עסקה באופן שבו הוא וג. מנהלים את המשפחתון ואת הצוות. הוא העיד שנ. לא בכתה כאשר הסיע אותה לביתה ושלבקשת האם הביא אותה לאחותה. כל זאת הוא זוכר מפני שהוא מסיע אותה ספיישל. לדבריו בינו לבין נ. "נוצר קליק", הוא אוהב אותה מאוד, היא ילדה שמחה וכיפית ולא הייתה רוצה לרדת מההסעה. י. מעיד על דברי אימה של נ. במהלך ניחום אבלים, לדבריו שיתפה אותו בכך שהיא מתגרשת, מצבה הכלכלי אינו טוב והיא תתגורר אצל אימה. ועוד אמרה לו שמה שקרה לנ. במשפחתון יכול היה לקרות לה גם בבית. הוא חזר על דבריו לאחר שהחוקרת אמרה לו שהאם מכחישה את המיוחס לה. כאשר פגשו את הוריה של ר. התקבלו בחמימות, ההורים נתנו להם הרגשה שהכל בסדר ואמרו להם שלא התלוננו כי זה דבר שיכול לקרות.
34. החוקרת שאלה אותו כיצד הוא מסביר את דברי הרופאים על סוג השברים ואת סמיכות הזמנים. הוא הפנה לבדוק האם הדברים קרו בביתן של התובעות. לדבריו הצוות מדווח להורים על כל דבר והוא מטיף לעובדות ללא הפסק.
דיון
אי הגשת תצהירים מטעם הנתבעים
35. לטענת התובעות אין בפני בית המשפט עדויות מטעם הנתבעים: הודעותיהם במשטרה אינן עדויות; בית המשפט החליט שעדויות תוגשנה רק באמצעות תצהירים; לחילופין, אם רואים בהודעות תצהירים, היה על הנתבעים להתייצב לחקירה נגדית ומשלא עשו כן, יש לפסול את ההודעות. לחילופין, אי התייצבותם להעיד מהווה הודאת בעל דין.
36. לטענת הנתבעים הדין אינו מחייב אותם להגיש ראיות מטעמם. במידה שתובע אינו מוכיח את תביעתו, עדיין יכול הנתבע לזכות. התובעות לא הוכיחו את תביעתן. לא זאת בלבד, הן הביאו בעצמן את ראיות הנתבעים; יש לקבל את ההודעות כראיה לאמיתות תוכנן; התובעות הן שהיו צריכות לבקש לחקור את הנתבעים; י. נכח באותם במהלך שמיעת העדויות והתובעות לא דרשו לחקור אותו בתום פרשת התביעה; הנתבעים לא הגישו תצהירים משום שלא היה להם מה להוסיף על הודעותיהם במשטרה.
37. המשפט אינו משחק. אמרותיהם של הנתבעים בהודעותיהם במשטרה קבילות מעצם הגשתן ללא התנגדות הנתבעים. אך קבילות לחוד ועדות לחוד. בעל דין שמוסר עדות ראשית, לרבות בתצהיר, חשוף לחקירה נגדית. ככלל, הודעות במשטרה יכולות לשמש כעדות ראשית אם מאמץ אותן הנחקר ומאפשר ליריבו לחקור אותו בחקירה נגדית. הזכות לחקירה נגדית נסוגה בהינתן החריגים בסימן ב' לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971, מה שלא התקיים כאן.
38. העובדה שהנתבעים לא התנגדו להגשת הודעותיהם אינה מלמדת על כך שאימצו אותן כעדויות ראשיות. אפילו אימצו אותן, היה עליהם להעמיד אותן למבחן החקירה הנגדית. התובעות אינן נדרשות לזמן אותם לחקירה, אדרבא, הם נדרשים להתייצב מיוזמתם, מה שנמנעו מלעשות. מעבר לנדרש, בית המשפט קבע את צורתן של העדויות בחקירה ראשית – תוגשנה בתצהיר. החלטה זו באה בהלימה לתקנה 168 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984. הנתבעים לא פעלו בהתאם להחלטה.
העדויות היחידות במשפט – עדויותיהם של הורי התובעות.
הפגיעות
39. לטענת התובעות נגרמו להן השברים במהלך שהותן במשפחתון ובאותו יום, הוא יום פטירתו של האח; אמנם השברים התגלו רק בהגיען לבתי החולים, כעבור כמה ימים, אלא לא ידעו ולא חשדו בשברים משום שלא היו להם תסמינים חיצוניים, הן הגיעו לבתי החולים מבלי לדעת אחת על השנייה ורק כאשר נפגשו כחודש לאחר מכן לימים התבררו להם הפרטים המשותפים. הנתבעים אינם חולקים על עצם השברים, אלא לטענתם לא הוכיחו התובעות שנגרמו במהלך שהותן במשפחתון, שנגרמו כתוצאה מתאונה, שנגרמו באותו יום ובכלל, לטענתם תיאמו ההורים את גרסאותיהם בחוסר תום לב על מנת ל"הלביש" על הנתבעים פגיעות שאינן באחריותם. טענתם המרכזית של הנתבעים וכך עלה מהחקירות הנגדיות: האח נפטר ב – 24.5.09, לא ניתן לקבל את גרסת ההורים המבוססת לשיטתם על פטירתו ב – 25.5.09. ההורים חזרו בהם מגרסתם לאחר שהעובדות הוטחו בהם במהלך חקירותיהם במשטרה. התובעות לא גילו לבית המשפט שהוריה של ר. נחקרו תחילה כחשודים.
ממצאים
40. התובעות הובאו יום אחר יום לבתי חולים, שתיהן עם שבר ללא תזוזה או שבר עם תזוזה קלה. אחיו של י. נפטר, אין חולק, ב – 24.5.09. למחרת, ביום ההלוויה, לא התקיימה הסעה וג. לא הגיעה למשפחתון. הוריה של ר. העידו כבר במשטרה, שככל הנראה טעו בתאריך הפטירה, והיה זה אכן ב – 24.5.09 ולא למחרת. אימה של נ. העידה במשטרה שידעה כל העת שהאח נפטר ב – 24.5.09 , התווכחה עם אביה של ר. אבל התבלבלה ומסרה שהיה זה ב – 25.5.09. הנתבעים מבקשים להטיל ספק באמינותם של ההורים שכן הסתירו מבית המשפט שנחקרו תחילה כחשודים. זוהי טענת סרק. ההורים לא הסתירו שהאימהות נחקרו תחילה כחשודות, הרי הגישו את כל ההודעות המלמדות על כך. לעובדה שנחקרו כחשודות אין כשלעצמה משמעות, חשד כשלעצמו נעדר ערך ראייתי, מעבר לנדרש, גם ג., ה. וי. נחקרו כחשודות ולא ראיתי שהנתבעים מייחסים לכך משמעות. הנתבעים מוצאים שלל רב בכך שאימה של נ. פנתה למשטרה רק לאחר שנפגשה עם הוריה של ר. . עדותה של האם מסבירה היטב את מהלכה ולטעמי מעידה דווקא על כנות. רק לאחר שפגשה בהם החלה לחשוב שאין מדובר במקריות. השאלה אינה האם ניסו "להלביש" על הנתבעים אירועים אחרים, אלא מתי אירעו האירועים המיוחסים לנתבעים. ההורים חזרו בכל עת על כך שהאירועים אירעו ביום פטירתו של האח. הם שכנעו בגרסתם. זאת מעבר לכך שהנתבעים נמנעו מלהעיד במשפט.
מצאתי את עדויות ההורים מהימנות לכל דבר ועניין.
התאריך הקובע – 24.5.09, יום פטירתו של האח.
41. התובעות הגיעו למשפחתון בריאות ושלמות. למעשה לא הוצגה ראיה אחרת. כעת יש לבחון האם נפגעו ב – 24.5.09 במהלך שהותן במשפחתון. כאשר אימה של ר. קיבלה אותה לידיה בסוף היום וגרבה לה גרביים, בכתה ר. . ג. אישרה את האירוע הזה כשלעצמו. אימה של נ. העידה שקיבלה אותה מי. בהסעה, כשהיא בוכייה. ה. לא יכולה לדעת האם יצאה נ. בוכייה להסעה מפני שאינה נמצאת במשפחתון בשעה זו. י. לא שללה שתינוקות בוכים, לדבריה לעיתים משום שהם מתעוררים בסמוך להסעה. י. אמר בהודעתו שנ. לא בכתה כאשר מסר אותה לאימה בבית אחותה. אך כאמור, אמרתו אינה עדות ואינה יכולה לפעול לטובתו. הנתבעים מצביעים על כך שהאם לא העידה את אחותה, שהייתה אתה לטענתה במעמד זה. איני מקבלת טענה זו. נתתי אמון בעדות האם ואיני נדרשת לעדה נוספת.
האימהות קיבלו את התובעות מהמשפחתון כשהן בוכיות.
42. הוריה של ר. גילו את השבר ב – 28.5.09 ואימה של נ. ב – 27.5.09. שתי האימהות העידו על התנהגויות התובעות. ר. בכתה כשנגעו לה ברגל, נ. נמנעה מעמידה על הרגל, נשענה על הלול וכאשר ישבה, קיפלה את הרגל בכאב. בהיעדר סימן חיצוני, לא חשדו בדבר. מהודעותיהן של ג. וה. עולה שאמרו באחד הימים לאימה של ר. שהיא לא חשה בטוב, מהודעתה של י. עולה שהייתה נודניקית ובוכייה קצת במשך יומיים, לא רצתה לאכול והייתה חיוורת. אשר לנ. לא הבחינו בדבר. כולן חילקו לה "קומפלימנטים" על היותה קופצנית ו"היפרית". ג. אפילו הוסיפה צבע, אם תשבור נ. את הראש, ג. לא תדע. אך כאמור, הודעותיהם של הנתבעים אינן עדויות ואינן יכולות לפעול לטובתם.
43. לטענת הנתבעים לו אכן היו התובעות סובלות, היו ההורים מביאים אותן לבדיקת רופא ולא ממתינים יומיים ושלושה וכמו כן היו מעדכנים את הנתבעים לפני שהגיעו לבתי חולים בעובדה שלתובעות אירעו תאונה או אירוע חריג במשפחתון. איני מקבלת טענה זו. האימהות הסבירו ושכנעו שהתובעות התנהגו כרגיל ולא קשרו בתחילה בין הסימנים שהתגלו לבין חבלות ברגליים.
נתתי אמון בעדויות ההורים.
התובעות סבלו בימים הבאים מרגליהן.
43. כאשר הגיעו התובעות לבתי החולים, התגלה ששברו את רגליהן. אין אינדיקציה מינימאלית, גם לא נטען לאירועים אחרים שיכולים היו לפעול במהלך הימים עד אז.
התובעות הטו את מאזן ההסתברות והוכיחו ששברו את רגליהן במשפחתון.
44. התובעות לא הגישו חוות דעת לעניין שברפואה ולא העידו את הרופאים על אמיתות גיליונות המיון והאשפוז. אך כעובדה, סבלו שתיהן משבר ללא תזוזה ומשבר עם תזוזה קלה. הן קיבלו טיפולים להלימת השברים הללו. לאור אופי השברים, גילן של התובעות ופעולות המבוצעות בהן כגון החתלה, הזזה והרמה, חשדו הצוותים בכל אחד מבתי החולים, מבלי שידעו אחד על השני, שהשברים נגרמו כתוצאה מחבלה על ידי מבוגר. התובעות הרי אינן יכולות לספר דבר, הוריהן אינם יודעים ואינם יכולים לדעת מה או מי במשפחתון גרם לשברים. כל אלה כמו גם הימנעותם של הנתבעים לבוא ולהעיד, מצטברים ליתר הראיות שהביאו התובעות.
היפוך הנטל
45. סעיף 41 לפקודה קובע כידוע 3 תנאים מצטברים לשם העברת הנטל לשלול התרשלות אל הנתבע. ניישם:
התנאי הראשון - להוריהן של התובעות לא הייתה ידיעה ולא יכולת לדעת מה הנסיבות שגרמו לשברים;
התנאי השני - הנזק נגרם בהיותן של התובעות ובהיות המשפחתון על מתקניו בשליטה מלאה של הנתבעים. נוסיף שהתובעות היו נתונות גם לשליטה פיסית מידית של כל אחת מהמטפלות שטיפלה בהן והשגיחה עליהן.
התנאי השלישי – הנסיבות, במיוחד אופי הפגיעה, מתיישבות יותר, הרבה יותר, עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקטו זהירות סבירה.
46. הנתבעים לא התייצבו להעיד ודי בכך לקבוע שלא הרימו את הנטל שעבר אליהם.
רשלנות
47. נמנעתי לבחון עוולות של תקיפה. מטפלים בילדים חבים כלפיהם חובת זהירות מושגית וכן חובות קונקרטיות, לרבות חובת השגחה. מידת או חומרת החובה והיקפה עומדים ביחס הפוך לגיל הילדים. גם ב"מרחב מוגן", בתוך מבנה המשפחתון, עדיין קיימת חובת השגחה מוגברת, אותה חובה שחלה על הורים לתינוקות בביתם [ע"א 10083/04 גודר נ' המועצה האזורית מודיעים ואח', פורסם בנבו]. מעבר לנדרש, ר. תינוקת עדינה, דווקא משום כך יש להיזהר בטיפול בה ולהשגיח שלא תיפגע. נ. תינוקת שובבה בעלת נטיות קפיצה, אפילו כדי פגיעה עצמית. גם עליה יש להשגיח בהתאם.
48. העובדה ששתיהן שברו את אותה רגל באותו יום ובאותו מקום, בהיותן בשליטת הנתבעים, מעבירה את הנטל המשני להבאת ראיות לסתור אל הנתבעים. הם לא הרימו אותו. ברור אם כך שהנתבעים הפרו את חובותיהם כלפי התובעות, וגם אם לא גרמו הם או מי מהם לשברים, קיים קשר סיבתי בין הפרת החובות לבין הנזקים.
התובעות הוכיחו את אחריות הנתבעים.
הנזקים
49. התובעות סבלו משברים אך לא נותרה אצלן נכות רפואית.
עזרת הורים והוצאות בעבר
50. בהיותן רכות בשנים, אין קושי לקבוע שנזקקו לעזרה מוגברת מהוריהן. ההורים לא הציגו אסמכתאות. אמנם מדובר בנזק מיוחד, אלא כאשר מסיק בית המשפט על צורכיהן המוגברים, מוסמך הוא להעריך את הנזק לפי אומדן.
51. רגלה של ר. גובסה בגבס ארוך והיא אושפזה למשך 4 ימים. הגבס הוסר כעבור כחודש. לאחר מכן הביאו אותה הוריה לבדיקות ולטיפולי פיזיותרפיה משך כ – 10 חודשים. רגלה של נ. לא גובסה והיא שוחררה מחדר מיון. אמה הביאה אותה לבדיקות.
אני פוסקת לר. 4,000 ₪.
לנ. אני פוסקת 2,000 ₪.
כאב וסבל
52. אין ספק שהתובעות, גם אם אינן יכולות להשמיע את קולן, חוו סבל וכאב ממשיים, הן בימים שחלפו מאז הפגיעות ועד להגעתן לבתי החולים והן בתקופת ההחלמה.
אני פוסקת לר. 50,000 ₪.
לנ. אני פוסקת 45,000 ₪.
סוף דבר
התביעה מתקבלת.
הנתבעים ישלמו לר. 54,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 12,744 ₪.
הנתבעים ישלמו לנ. 47,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 11,092 ₪.
בנוסף ישלמו לכל אחת מהן הוצאות משפט בסך 3,000 ₪.
ניתן היום, ג' אב תשע"ד, 30 יולי 2014, בהעדר הצדדים.