קבלת בקשה לתיקון צו ירושה שלא איזכר בן ודחיית תביעה לשיתוף דירת מגורים של שני מנוחים

1. לפני הכרעה בשני הליכים בעניין עזבון המנוח *** ז"ל (להלן: "המנוח"):

ת"ע 3595-09-18 – בקשה לתיקון צו ירושה אחר המנוח שהוגשה על ידי המבקש.

תמ"ש 66442-05-18 – תביעה לפסק דין הצהרתי לגבי דירת מגורי המנוח ואשתו המנוחה. בית המשפט התבקש להצהיר כי דירה זו הייתה משותפת למנוח ולאשתו המנוחה. ובהתאם לאור תיקון צו הירושה, התבקש להורות כי חלקו של התובע בזכויות בדירה הוא 3/8 מהזכויות. (להלן: "התביעה לפסק דין הצהרתי").

2. הצדדים להליך: המבקש – בנו של המנוח.

המשיבים- נכדיו של המנוח מבתו שנפטרה לפניו, ואביהם- המשיב.

רקע עובדתי וההליכים המשפטיים

3. המנוח הלך לבית עולמו ביום 11.10.2007.

4. המנוח היה נשוי בשנים 1941-1953 לאשתו הראשונה *** ז"ל שהלכה לעולמה בשנת 2004. מנישואי המנוח לאשתו ***, נולד בנם המשותף ---- (להלן: "המבקש" ו/או "התובע"), יליד X.X.1947. נושא אבהותו של המנוח למבקש היה במרכז המחלוקת בין הצדדים, כפי שיפורט להלן.

5. המנוח נישא בשנית ל*** ז"ל שהלכה לעולמה ביום 6.9.2007 (להלן: "המנוחה" ו/או "אשת המנוח"). מנישואים אלה נולדה למנוח ולאשתו, בתו, *** ז"ל (להלן: "הבת המנוחה"), שנפטרה לפניו ביום 14.10.2004.

6. הבת המנוחה נישאה ל****, המשיב 3 (לצורכי נוחות, להלן: "המשיב") ומנישואים אלה נולדו משיבים 1 ו-2 (להלן: "המשיבים" ו/או "הנתבעים").

7. ביום 13.12.2007 הוגשה לרשם לענייני ירושה בקשה לצו ירושה אחר המנוח (ובמקביל גם אחר אשתו המנוחה) על ידי המשיבים. מאחר שהמשיבים היו באותה העת קטינים הבקשה הוגשה באמצעות המשיב, אביהם והאפוטרופוס הטבעי שלהם (צורף כנספח ח' לבקשה לתיקון צו ירושה).

8. בבקשה לצו ירושה הוצהר ע"י המשיב כי הבת המנוחה ז"ל הינה הילדה היחידה שנולדה למנוח אי פעם. ראו סעיף 2 לחלק ב' בבקשה לצו ירושה (נספח ח' לבקשת תיקון צו הירושה מטעם המבקש):

9. המשיב הצהיר כי יורשיו על פי דין של המנוח הם נכדיו, המשיבים. בחלק ד' בבקשה לצו ירושה צויין מפורשות כי היורשים על פי דין הם הנכדים בחלקים שווים:

10. למבקש לא הודע על הבקשה לצו ירושה ופרטיו לא נרשמו בבקשה כצאצא של המנוח. נושא ידיעתו לגבי פטירת המנוח ולגבי הגשת הבקשה יידון בהמשך.

11. ביום 1.2008 ניתן צו ירושה אחר המנוח ע"י הרשם לענייני ירושה, ללא כל התנגדות. המשיבים נרשמו כיורשיו היחידים של המנוח וחלקו היחסי של כל אחד מהם בעיזבון מחצית.

12. על שם אשתו של המנוח הייתה דירה ברח' *** ב*** ששימשה כדירת מגוריהם של המנוח ושל אשתו (להלן: "הדירה" ו/או "דירת המגורים"). בהתאם לצווי הירושה שהוצאו אחר המנוח ואחר אשתו, הדירה נרשמה בחלקים שווים על שם המשיבים.

13. לגבי הדירה הוגשה התביעה לפסק דין הצהרתי ביום 30.5.2018, והתבקש בה שבימ"ש יצהיר כי היא משותפת למנוח ולאשתו, ועל כן שהמבקש זכאי כיורש של המנוח לזכויות בה. ביום 11.7.2018 ניתן במסגרת התביעה לפסק דין הצהרתי צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לעשות דיספוזיציה בזכויות בדירה.

14. ביום 5.2018 הוגשה בד בבד ע"י המבקש הבקשה לתיקון צו הירושה לרשם לענייני ירושה.

15. ביום 9.8.2018 ניתנה החלטת הרשם לענייני ירושה על העברת הבקשה לבית משפט להכרעתו בנימוק: "לאחר שניתן צו ירושה הוגשה למזכירות הרשם לענייני ירושה בקשה לתיקון צו ירושה אחר המוריש *** (המנוח) ז"ל (להלן המוריש). בשל השיהוי הניכר, בהגשת הבקשה ובהתאם לסיפא לסעיף 72 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 ועפ"י סעיף 67א(א)(8) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, הסמכות לדון בבקשה מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה. [..] ב"כ היועץ המשפטי לממשלה הודיע על כוונה שלא להתערב בהליכים. [..] הבקשה לצו ירושה פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" ביום 19/12/2007".

16. ב"כ האפוט' הכללי הודיע כי אין בכוונתו להתערב בהליכים.

17. ההליכים בפניי נמשכו זמן רב בשל המחלוקת לגבי הקשר המשפחתי של התובע למנוח. בשל כך התנהל הליך לבדיקת קשרי משפחה (תמ"ש 26915-03-19) שכלל גם בדיקות גנטיות. ביום 7.10.2021 ניתן פסק הדין בהסכמת הצדדים כי: "[..] לאור הסכמת הצדדים ובקשתם והסכמת ב"כ פמת"א ניתן פסק דין הקובע כי המנוח *** ז"ל הינו אביו של התובע."

18. בתיק התקיימו 6 דיונים (אולם חלקם היו קשורים גם להליכים שכבר תמו כגון תיק האבהות), מתוכם דיון הוכחות אחד בשני ההליכים במאוחד, והוגשו סיכומים בכתב.

ניסיונות חוזרים ונשנים להביא את הצדדים לידי הסכמות לא צלחו.

19. בהתאם לכך ניתן כעת פסק הדין.

פסק דין בת"ע 3595-09-18 – הבקשה לתיקון צו הירושה של המנוח

תמצית טענות הצדדים

טענות המבקש

20. המבקש עותר לתיקונו של צו הירושה, כך שיכלל כיורש על פי דין של המנוח, כבנו.

14. לטענת המבקש, יש להורות על תיקון צו הירושה מכוח סעיף 72 לחוק הירושה באופן שהמבקש יוכרז גם הוא כיורש המנוח במחצית מעיזבון המנוח, וזאת מאחר שהמבקש הינו בנו הביולוגי של המנוח.

15. המבקש טוען כי הבקשה עומדת במבחנים שהותוו בפסיקה לפי סעיף 72 לחוק הירושה, ואילו בטרם מתן הצו, הרשם היה יודע על קיומו של המבקש כבנו הביולוגי של המנוח, היה בכך כדי לשנות את הצו באופן שהמבקש היה נכלל בין יורשי המנוח.

16. לטענת המבקש, מתן צו הירושה אחר המנוח נודעה למבקש כשלושה חודשים בלבד לפני הגשת בקשה זו ולכן אין לזקוף לחובתו את השיהוי בבקשה.

17. המבקש מוסיף כי להערכתו משיב 3 היה ער לקיומו של המבקש ולמעמדו כיורש ולכן כשלא הצהיר על כך, הוא גרם לכך שצו הירושה ניתן על תשתית עובדתית שגויה.

טענות המשיבים

18. המשיבים עותרים לדחיית הבקשה לתיקון צו הירושה.

19. לטענת המשיב 3, יש לדחות את הבקשה מחמת התיישנות ובשל השיהוי הכבד שבהגשתה. המשיב טוען כי על אף שהמשיב ידע כשנה לאחר פטירת המנוח על פטירתו, הוא הגיש את הבקשה כ- 10 שנים לאחר ידיעתו ולכן עסקינן בשיהוי והתיישנות הבקשה.

20. לטענת המשיב 3, המבקש לא עמד בנטל להוכיח את קיומה של העובדה החדשה כנדרש לפי סעיף 72 לחוק הירושה. המשיב טוען כי בגדר הסעיף באה גם עובדה אשר הייתה אפשרות כי המבקש ידע עליה ולא בדק. לפיכך, מאחר שהמבקש הגיש את הבקשה כ-10 שנים מהמועד בו ידע על פטירתו של המנוח, יש לדון בטענת השיהוי החל ממועד זה- המועד בו המבקש ידע על פטירת המנוח.

21. לטענת המשיב 3, הוא לא ידע כי המבקש הינו בנו הביולוגי של המנוח עד להגשת בקשה זו.

22. המשיבים טוענים כי הסתמכו על הירושה בפעולותיהם ויש לייחס חשיבות לנזק שעשוי להיגרם כתוצאה מהשיהוי בהגשת הבקשה.

דיון והכרעה

23. סעיף 72 לחוק הירושה קובע:

" (א) נתן רשם לענייני ירושה או ביהמ"ש, צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו, ואולם, ראה רשם לענייני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאם לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן, ולא עשה כן בהזדמנות הסמוכה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט".

24. הלכה היא כי צו ירושה כמוהו כפסק דין מחייב כלפי כולי עלמא. החריג הקבוע בסעיף 72 לחוק הירושה מאפשר את ביטול או תיקון הצו בהתקיימם של שני תנאים מצטברים: הוכחתן של עובדות או טענות חדשות שלא היו בידי המבקש בעת מתן הצו והבאתן בפני בית המשפט בהזדמנות הראשונה. בבחינת הבקשה יעמוד בית המשפט על מידת האיחור בהגשתה ועל ההסבר שניתן לאיחור ולסבירותו, כאשר ככל שהשיהוי ארוך יותר, יידרש נימוק משכנע יותר להצדקתו (ע"א 601/88 עזבון המנוחה מיכאל רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441; ע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי, פ"ד לו(4) 337; ע"א 3706/91 שאולוב נ' שאולוב, פ"ד מז(2) 865; עמ"ש 17158-10-20 פלוני נ' אלמונית אח' (16.12.2021)).

25. בענייננו שוכנעתי כי נימוקים משפטיים ועובדתיים מובילים למסקנה כי יש מקום להורות על קבלת הבקשה לתיקון צו הירושה, מהנימוקים שיפורטו להלן.

26. יודגש- קבלת בקשה לתיקון צו ירושה גם לפי נוסחו של סעיף 72 לחוק הירושה הינה הליך חריג שיש לעשותו במשורה ובמקרים מתאימים וחריגים. המקרה שלפנינו נופל לגדרי החריג חרף הזמן הממושך שעבר ממתן צו הירושה להגשת הבקשה לתיקונה.

1. הוכחה עובדה, נסיבה או טענה חדשה שהתגלתה לאחר הוצאת צו הירושה

27. הדין מדגיש כי יש להוכיח עובדה או נסיבה חדשה שהתגלתה לאחר שהוצא הצו.

28. בענייננו המבקש הוכיח עובדה חדשה שהתגלה לאחר הוצאת צו הירושה: היותו בנו של המנוח.

29. מדובר בעובדה מהותית של יורש על פי דין של המנוח שלא הייתה ולא נטענה בפני הרשם עת הוגשה הבקשה ובעת מתן הצו.

30. ניתן פסק דין ביום 7.10.2021 הקובע כי המבקש הוא בנו של המנוח (תמ"ש 26915-03-19). פסק הדין ניתן בהסכמה ולאחר ביצוע בדיקות גנטיות.

31. בנוסף, המבקש צירף בנספח ד' לבקשה לתיקון צו הירושה את תעודת לידתו. בתעודת הלידה מופיע שם משפחתו כשם משפחתו של המנוח ושם אביו כשמו של המנוח:

32. המבקש צירף בנספח ה' לבקשה לתיקון צו הירושה תמצית רישום אוכלוסין שלו. בתמצית הרישום מופיע כי שם אביו הוא "***", כשם המנוח. כמו כן מופיע כי ביום 1.2.1965 שינה את שם משפחתו מ"***" (שם משפחת אביו המנוח) ל"***" (שם משפחתה של אימו).

33. יתרה מכך, בחינת עדות המבקש אל מול עדות המשיב שיכנעני בצורה ברורה שיש ליתן משקל מכריע לעדות המבקש על פני עדותו של המשיב 3.

34. שוכנעתי במהימנות ואמינות מלוא גרסתו של המבקש. המבקש פירט ללא כחל וסרק את נסיבות חייו מכמירות הלב. הוא התמודד עם שאלות קשות והטחת האשמות, לגבי מערכת יחסיו עם המנוח, שלא הוא בחר בנסיבותיהם. ריבוי הפרטים שנתן גם כאשר אלה לא שירתו לכאורה את גרסתו הם שמחזקים את אמינותו המלאה של גרסת המבקש.

35. המבקש הותיר רושם אמין. לפי טענתו, הוא הניח כי אם המנוח היה מזכיר את שמו בצוואה היו פונים אליו ולכן האמין שהמנוח החליט לא לכלול אותו בצוואה. לטענתו, הוא לא האמין שלא הייתה צוואה מאחר שאם לא הייתה נערכת צוואה, היו פונים אליו כי יודעים על קיומו.

36. בתו של המבקש העידה גם היא בהליך וציינה כי היא זו שפנתה לאביה, בשל צורך רפואי קשה שהתגלה לבתה הקטינה, ובדקה עימו האם בדק האם מגיע לו דבר מה מירושת אביו (ראו: פרוט' מיום 14.11.2021, עמ' 9 שורות 25-32; עמ' 10 שורות 7-10). גרסתה הייתה סדורה ומפורטת ויש ליתן בה אמון מלא. המבקש אישר בחקירתו גרסה זו כי בשל מחלה קשה וקבועה של נכדתו נעשתה פניה של בתו על מנת לגייס עבורה כספים, וזה מבחינתו היה המניע לבדוק את נושא הירושה (עמ' 22 שורות 29-34, עמ' 23 שורות 1-5). יתרה מכך, בהמשך החקירה ציין כי: "נעשה אכפת לי ברגע שהבנתי שאנחנו במצוקה כלכלית בגלל הנכדה שלי. זה היה המניע שהתחלנו לחפש בכלל." (עמ' 28 שורות 32-33).

37. הוכח כי המבקש הוא בנו של המנוח ועל כן הוא יורש על פי דין של המנוח. לגבי הנסיבות של אי הכללתו בבקשה ואי ידיעתו לגבי הגשת הבקשה יפורט בהמשך.

2. סוגיית השיהוי

38. בכל הנוגע לטענת השיהוי: המבקש הגיש את הבקשה כ-10 שנים לאחר שהצו ניתן על ידי הרשם לענייני ירושה. בעניין זה נקבע בפסיקה כי ככל שהשיהוי בהגשת הבקשה ארוך יותר יש צורך בנימוק משכנע יותר להצדקתו:

"2. תקנה 27 (ג) קובעת ביחס לבקשה לתיקון צו ירושה או צו קיום צוואה שהועברה לבית המשפט כי:

"בית המשפט רשאי שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפניו לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה".

3. קבלת בקשה לתיקון צו קיום צוואה היא בגדר חריג (ע"א 601/88 עזבון המנוחה מיכאל רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441 – להלן: הלכת שרייבר). יש לבחון את מידת האיחור, ההסבר שניתן לאיחור וסבירותו (ע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי, פ"ד לו(4) 337 – להלן: הלכת לשינסקי). ככל שההסבר לשיהוי סביר יותר, לא תהווה מידת השיהוי מכשול אף אם השיהוי משמעותי. ככל שהשיהוי ארוך יותר, יש צורך בנימוק משכנע יותר להצדקתו. יש גם לבחון את מהותה ומשקלה של העובדה החדשה המצדיקה את ביטול הצו (ע"א 4440/91 טורנר נ' טורנר, פ"ד מז(2) 436). יש אף לבחון מה מידת הפגיעה ביתר הצדדים ובין היתר מה הפגיעה שנגרמה ליכולתם של יתר הנהנים להביא ראיות ולברר את העובדות בחלוף הזמן (הלכת שרייבר).

ראו גם: ש.שילה, פירוש לחוק הירושה, כרך שלישי, עמ' 84-87 וכן ש. שוחט, נ.פינברג, י.פלומין, דיני ירושה ועיזבון (2014) עמ' 197-201." (ההדגשה בקו - הוספה).

ראו: עמ"ש 17158-10-20 פלוני נ' אלמונית (16.12.2021) סעיף 2-3 לפסק דינו של כב' השופט שילה.

39. בבחינת השיהוי המרכיב העיקרי החשוב הוא ההסבר לשיהוי ולאו דווקא מידת השיהוי:

"את המשקל העיקרי יש לתת להסבר לשיהוי. מידת השיהוי פחות חשובה. גם שיהוי של שנים אפשר שיירפא בהסבר סביר והגיוני, ולהפך שיהוי קצר שאין לו הסבר סביר והגיוני (ת"ע (ת"א) 7181/01 בושארי נ' חרזי, דינים משפחה א 921; ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן, מט (5) 373; ע"א 46/89 רוזן נ' בהט, מד (2) 765, ומנגד ראו ע"א 671/88 בנדה נ' שצ'רנסקי, מה (1) 288)." (ההדגשה בקו – הוספה).

ראו: ש. שוחט, מ. גולדברג, י.פלומין, דיני ירושה ועיזבון (2005) עמ' 161.

40. המבקש הגיש את הבקשה לתיקון צו הירושה כ-10 שנים לאחר מתן צו הירושה. שיהוי במשך זמן כה ארוך הוא שיהוי משמעותי.

41. מקובל עלי במלואו ההסבר המפורט, האמין והמנומק של המבקש (ושל בתו בעדותו) לגבי השיהוי. יתרה מכך, מעת שנודע למבקש על מתן צו הירושה ועד שהגיש את הבקשה לתיקונו חלפו 3 חודשים בלבד (ראו: פרוט' מיום 14.11.2021, עמ' 24 שורות 11-20. קרי המבקש פעל באופן מיידי מעת שנודע לו על מתן הצו.

42. שוכנעתי בנימוקו של המבקש לסיבת השיהוי בהגשת הבקשה. העובדה כי המבקש הוא בנו של המנוח ולא נכלל בבקשה מהווה עובדה חדשה שמצדיקה את ביטולו של הצו. באיזון בין השיהוי לבין העובדה החדשה – אי הכללת יורש על פי דין בבקשה – כאשר מעמידים את הטענות אלה מול אלה, יש מקום ליתן בכורה להיותו של המבקש יורש על פי דין.

43. המשיב חזר פעמים רבות מאוד ובפרט בסיכומיו על טיב מערכת היחסים כנימוק לאי הכללת המבקש בצו הירושה. דין טענה זו להידחות. המשיב ציין למשל בסעיף 4 לסיכומיו כי המבקש "מחק לחלוטין את המנוח מחייו במשך עשרות שנים קודם לפטירתו – ולא היה ביניהם שום קשר: מהראיות נראה שהתובע החליט למחוק את אביו מחייו ולא היה ביניהם כל קשר". טענה זו מנותקת מכל המסכת הראייתית שהתבררה בהליך ומפנה אצבע מאשימה למבקש כילד - גם אם הוא כבר איש במיטב שנותיו – שלא בחר את נסיבות חייו והתנתקות אביו ממנו ומאימו.

44. בהמשך הסעיף בסיכומי המשיב – ולמרות שניתן פסק דין בהסכמה בו נקבע כי המבקש הוא בנו של המנוח – מתייחסים המשיבים למבקש בהקשר של המנוח כמטילים ספק בקשר ומכנים את המנוח "אביו" – בגרשיים שהוספו במכוון. התנהלות זו אינה במקומה – לא דיונית ולא מהותית. משעה שניתן פסק הדין שקבע כי המבקש הוא בנו של המנוח אין מקום לתת ציון או הפחתה לטיב קשר האבהות. התייחסות למנוח לא כאב וודאי של המבקש כאשר פסק הדין לאבהות חלוט וניתן בהסכמה, אינה במקומה.

45. המחוקק לא קבע בירושה על פי דין כי יש לתת אותות ומופתים לקשר המשפחתי וטיבו. חפץ אדם בשל טיב הקשר המשפחתי לשנות מירושתו על פי דין - עליו לערוך צוואה. לא ערך צוואה, יורשים אותו יורשיו על פי דין לפי מה שנקבע בחוק הירושה.

46. המבקש העיד בכנות ומהימנות כי לא ראה את המנוח 30 שנה לפני פטירתו ומאז שהתגייס לצבא התרופף ביניהם הקשר. הוא היה בן 60 עת נפטר המנוח (ראו: פרוט' מיום 14.11.2021, עמ' 16 שורות 9-10, שורות 27-31).

47. שוכנעתי בגרסתו של המבקש שלאור הנתק עם אביו, האמין שהמנוח ערך צוואה שאינה כוללת אותו, וכי במידה והיה מוזכר בצוואה היו יוצרים עימו קשר. על סמך השערה זו, המבקש בחר להניח לעניין. אך שגילה שלא נערכה צוואה והירושה נקבעה על פי דין, הוא מעוניין לעמוד על זכותו מכוח צו הירושה.

48. במסגרת חקירתו של המבקש הוא נשאל כיצד פעל שנודע לו שאביו נפטר והשיב: "תראה, אני הנחתי שאשתו חיה, אני לא ידעתי שהיא נפטרה, ועוד לפניו. לי היה מניעה נפשית ליצור קשר איתה. אז לכן אמרתי, אם הוא נפטר והשאיר ירושה, השאיר צוואה שבה הוא מזכיר אותי, אז יתקשרו אליי. אם לא, סימן שלא הייתה צוואה כזו. לא התקשרו, הנחתי שאני לא מופיע בצוואה" (ראו: פרוט' מיום 14.11.2021, עמ' 19 שורות 20-26). הוא ציין כי כעבור כשנתיים פקד את קברו של אביו (עמ' 19 שורות 11-12)

49. גם בהמשך חקירתו, המבקש חזר ואמר כי חיכה לראות אם יתקשרו אליו ויגידו לו שהוא מופיע בצוואה, ואם לא אין לו עניין וגם לא היה מעוניין לראות את הצוואה (ראו: פרוט' מיום 14.11.2021, עמ' 19 שורות 6-9, עמ' 21 שורות 1-3, עמ' 24 שורות 22-28). בהמשך חקירתו ציין בהגינותו ובאופן מעורר אמון ומהימנות כך:

"הפעם האחרונה שדיברתי עם אבי בטלפון אז הזכרתי לו כ"סמול טוק" את השיחה שהייתה לי עם *** הבת המנוחה, ואז הוא התחיל לבכות בטלפון. ואז הסתבר לי שהיא נפטרה, שנתיים או 3 קודם לכן. ידעתי שיש לה שני ילדים. אם הוא כתב צוואה והחליט לא לכלול אותי בצוואה מן הסתם הוא העביר את זה כנראה לנכדים שלו. אמרתי אני לא מגיש שום התנגדות על דבר שהוא נובע מצוואה. עכשיו האם אני יודע שהייתה צוואה? הנחתי שהייתה צוואה כי לא פנו אלי. אני הנחתי שאם לא הייתה צוואה היו פונים אלי כי יודעים שאני קיים." (ההדגשה בקו – הוספה) (ראו: פרוט' מיום 14.11.2021, עמ' 24 שורות 22-28).

50. במהלך חקירתו המבקש שב וחוזר על הקושי שלו לברר על הצוואה לאור הקשיים שהיו לו בקשר עם אביו (ראו: פרוט' מיום 14.11.2021, עמ' 21 שורות 1-3, עמ' 21 שורות 11-21, עמ' 25 שורות 6-10). הוא ציין כי לא ידע שאחותו למחצה *** ז"ל – אימם של המשיבים – נפטרה וכי כאשר המנוח היה מאושפז בבית חולים *** הבת המנוחה היא זו שיצרה עימו קשר לתאם ביקור שלו אצל המנוח (עמ' 19 שורות 28-31). הוא תיאר בפירוט רב את השיחה עם *** הבת המנוחה ז"ל לפרטי פרטים (עמ' 20 שורות 1-14). זיכרון זה אין הוא טענה שהומצאה לצורכי ההליך והאותנטיות בדברי העד עלתה מפירוט דבריו.

51. המבקש האמין בכל ליבו כי ידעו על קיומו, כאשר נשאל אודות טענתו של המשיב 3 כי לא ידע על קיומו השיב: "לא נפגשנו מעולם... יש לי רק בסיס הגיוני. *** הבת המנוחה הייתה פסיכולוגית, היא הייתה איתי פעמיים בקשר והיה קשר לבבי. המשפחה של אבי חלקם חיים עד היום, הכירו אותי בתור ילד לא עלה על דעתי, ש*** ובעלה ואבי הם נמצאים בקשר עם המשפחה של אבי. לא עלה על דעתי שיכול להיות מצב שאף אחד לא שמע אף פעם את הסיפור הזה שיש פה עוד אחד" (ראו: פרוט' מיום 14.11.2021, עמ' 26 שורות 12-26).

52. בתו של המבקש העידה כי ידעה על הסיפור המשפחתי וידעה כי המנוחה לא רצתה לגדל את המבקש. היא ידעה לספר בפרטי פרטים את הסיפור המשפחתי הכואב (ראו: פרוט' מיום 14.11.2021, עמ' 10 שורות 25-29, עמ' 11 שורות 5-6). היא ציינה כי ידעה שהמנוח נפטר אך לא ידעה מתי (עמ' 12-13). היא הדגישה בהמשך החקירה כי היה ידוע לכל המשפחה כי המנוח-אביו של המבקש, לא רצה לגדלו ולא רצה לפגוש אותו וכי דובר על כך במשפחה (עמ' 15 שורות 1-12).

53. המבקש ציין נחרצות כי: "ידעתי הרי שהמשפחה של אבי יודעים על קיומי" (ראו: פרוט' מיום 14.11.2021, עמ' 25 שורות 8-9). אני נותנת אמון מלא גם בתשובה זו. בהמשך ציין כי אביו ואחותו *** היו בחתונתו שלו (עמ' 26 שורות 4-26), הוא ציין עוד כי לא עלה על דעתו כי איש ממשפחת אביו – כנטען על ידי המשיב 3 – "שיכול להיות מצב שאף אחד לא שמע אף פעם את הסיפור הזה שיש פה עוד אחד" (עמ' 26 שורות 25-26).

54. לעומת זאת חקירת המשיב 3, לא הייתה משכנעת ולפרקים הותירה גם רושם של התחמקות של העד. המשיב 3 הציג עמדה מתגוננת, חסרת סבלנות באופן בולט ומתחמקת לגבי ידיעתו על הקשר המשפחתי. גרסתו לגבי העדר ידיעתו אודות קיומו של המבקש לא הייתה משכנעת.

55. על אף שניתן פסק דין והוכח כי המבקש הינו בנו הביולוגי של המנוח, המשיב 3 לא מאמין שהמבקש הוא בנו של המנוח והתחמק מלענות על שאלות אלה (ראו: פרוט' מיום 14.11.2021, עמ' 34 שורות 24-34, עמ' 35 שורות 1-3, עמ' 38 שורות 22-27). הוא אף טוען כי ייתכן שאשתו ז"ל לא ידעה על קיומו של המבקש (ראו: פרוט' מיום 14.11.2021, עמ' 35 שורות 14-34 ועמ' 36 שורות 1-3). תשובות אלה לא היו משכנעות.

56. בסופו של יום ולאחר בחינת הראיות והעדויות לא שוכנעתי כי קיים שיהוי המונע את תיקון הצו. יתרה מכך, מעת שנודע למבקש על מתן צו הירושה ועד שהגיש את הבקשה לתיקונו חלפו 3 חודשים בלבד. קרי המבקש פעל באופן מיידי מעת שנודע לו על מתן הצו ולא השתהה.

57. שוכנעתי בנימוקי המבקש על נסיבות חייו ומשפחתו. נסיבות אלה לא צריכות לעמוד לו לרועץ ולמנוע ממנו לקבל את המגיע לו על פי דין.

58. העובדה כי המבקש הוא בנו של המנוח ולא נכלל בבקשה מהווה עובדה חדשה שמצדיקה את ביטולו של הצו. גם אם אניח כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, לאור האמור בפסיקה ובאיזון מול סוג העובדה החדשה שהתבררה – אי הכללת יורש על פי דין בבקשה – גוברת זכותו של המבקש להיכלל כיורש על פי דין.

3. סוגיית ההסתמכות והביצוע

59. בסיכומים מפרט המשיב 3 כי המשיבים 1-2 הם יתומים מאם (אשתו ז"ל, בתו של המנוח) וכי הם מקבלים את השכירות מהדירה. לטענתו הוספת המבקש תגרום להם נזק כלכלי ותמנע מהם דמי מחייה. הוא מציין כי הם הסתמכו על צו הירושה.

60. אני מוכנה לקבל כעובדה מוכחת - על אף שלא הוכחה בראיות חיצוניות כלל ועל אף שהמשיבים 1-2 לא העידו בהליך - כי עצם הוספת יורש נוסף מהווה נזק כלכלי ופוגעת בהסתמכות המשיבים 1-2 כי קיבלו ירושה מסויימת וכעת יידרשו להתחלק בה.

61. בסופו של יום באיזון בין זכותו המוקנית של המבקש לרשת את המנוח לבין ההסתמכות של המשיבים 1-2 מספר שנים מכך שהדירה הוקנתה להם, זכותו של המבקש גוברת.

62. בנוסף, מתוך ראיית התמונה הכוללת (ולאחר שהושלמה גם ההכרעה בתביעה לפסק דין הצהרתי לגבי הדירה כפי שמופעה בהמשך) חלקו של המבקש בסופו של יום בדירה הוא בשיעור של 1/4 בלבד. דבר המעמיד את הנזק הנטען בפרופורציה שונה מהנטען בפועל.

63. הדירה לא נמכרה. המשיב 3 אישר כי דמי השכירות בשיעור של 6,000-8,000 ש"ח לחודש הועברו לידי המשיבים (ראו: פרוט' מיום 14.11.2021, עמ' 42 שורות 25-30), כך שגם עניין זה שם את טענת הנזק בפרופורציה שונה מהותית מהנטען. ניתן צו מניעה על יסוד הסכמת הצדדים ביום 11.7.2018 על מתן צו מניעה האוסר על המשיבים לעשות דיספוזיציה בזכויות בדירה (בתמ"ש 66442-05-18).

4. סוגיית ההתיישנות

64. המשיבים טוענים כי יש להורות על דחיית התביעה בשל התיישנותה מאחר וצו הירושה ניתן בשנת 2008 והבקשה לביטולו בשנת 2018.

65. לאחר בחינת הטענה – דין הטענה להתיישנות להידחות מכמה נימוקים.

66. ראשית, המחוקק לא תחם בסעיף 72 לחוק הירושה את הגשת הבקשה לתיקון או ביטול בתקופת זמן כלשהי. עם זאת הפסיקה הגדירה את גדרי הסעיף בבחינת נסיבות הגשת הבקשה והשיהוי, בכך יש מענה גם לסוגיית חלוף הזמן. מדובר בדין ספציפי הקשור לתחום הירושה ויש לתת לו בכורה.

67. שנית, אין מקום ואין עילה להתייחס לצו ירושה כעילת תביעה רגילה. עם כבר, מן הראוי לראותו כפסק דין ואו אז יש להחיל את האמור בסעיף 21 לחוק ההתיישנות לגבי התיישנות פסק דין. גם תקופה זו לא חלפה גם אם אתייחס למניין הזמנים כמתחיל ממועד מתן הצו בחודש 1/2008.

68. שלישית, סעיף 8 לחוק הירושה קובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." בענייננו המבקש הגיש את הבקשה לתיקון הצו 3 חודשים בלבד מעת שנודע לו כי הצו ניתן. בכך פעל במהירות מעת שנודע לו על הצו. אני סבורה כי בענייננו כפי שהוכח בעיקר בחקירת המבקש הוא לא ידע על הגשת הבקשה. אי הכללתו של המבקש בבקשה לצו ירושה לא הייתה תלויה בו. על כן יש למנות את תקופת ההתיישנות מהיום בו נודע לו על מתן הצו. פועל יוצא הוא כי לא חלפה תקופת ההתיישנות גם לפי סעיף זה.

69. רביעית, תום הלב של המבקשים בהעלאת טענת ההתיישנות.

70. הלכה פסוקה היא כי גם בשימוש בטענת ההתיישנות יש לעשות בתום לב:

"....אך נראה לי כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן השאלה המתעוררת אינה האם יש לקבל את טענת ההתיישנות אם לאו, אלא האם בנסיבות העניין עצם העלאת טענת ההתיישנות הינה שלא בתום לב. מן הטעמים שאפרט להלן הגעתי אל המסקנה כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה העלאת טענת ההתיישנות על ידי המשיבה אכן לוקה בחוסר תום לב ומשכך יש לחסום בפניה את הדרך מלהעלותה.

9. עקרון תום הלב המעוגן בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) נתקבל ונתקבע במשפט הישראלי כעיקרון יסוד "שמצודתו פרושה – מכוח הוראת סעיף 61(ב) לחוק – על כל המערכת המשפטית בישראל" (ע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2) 736, 742 (1984); בג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מז(4) 702 (1993); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 90 (התשס"ה); אהרן ברק פרשנות במשפט כרך רביעי 213 (2001)). פרישתו הרחבה של עקרון תום הלב נסמכת, כאמור, על סעיף 61(ב) לחוק הקובע כי "הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין בשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה". ברע"א 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449, 461 (1981) (להלן: עניין שילה) החיל בית המשפט את החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת גם בשדה הדיוני וקבע כי על בעל דין מוטלת חובה "להפעיל את כוחותיו המשפטיים- דיוניים 'בדרך מקובלת ובתום לב'". עוד נקבע בעניין שילה כי המבחן הראוי לבחינת התנהלותו של בעל הדין הוא "זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה" וכי אי קיומה של החובה לנהוג בתום לב עשוי להביא בנסיבות המתאימות לכך שהפעולה המשפטית כלל לא תשתכלל.

ואכן, במקרים חריגים ונדירים קבעו בתי המשפט כי התנהלותו הדיונית של בעל דין הייתה שלא בתום לב וכי בשל כך יש לדחות את טענותיו." (ההדגשות בקו – הוספו).

ראו: ע"א 3496/15 הורמוז בבלפור נ' גבעת מרום בע"מ (17.01.2017) סעיפים 8-9 לפסק דינה של כב' השופטת חיות (כתוארה אז).

71. שוכנעתי כי בנסיבותיו המיוחדות מאוד של משפחה זו כי העלאת טענת ההתיישנות על ידי המשיבים בפרט לאחר שהוכח ונקבע כי המבקש הינו בנו של המנוח לוקה בחוסר תום לב ועל כן אין לאפשר להם להעלותה.

72. התרשמות זו עולה בקנה אחד עם ההתרשמות מאמינות גרסתו של המבקש ותום ליבו אל מול קשיים שעלו מחקירת המשיב.

73. על כן וגם בשל כך דין טענת ההתיישנות להידחות.

5. סוגיות נוספות שנדרשות להכרעה

74. בחקירתו טען המשיב כי לא ידע על מה הוא חותם בעת הגשת צו הירושה. דין טענה זו להידחות.

75. העולה מהראיות ומעדותה של המשיב 3 כי הוא ידע והבין שהוא חותם על בקשה לצו ירושה למנוח והצהיר שם כי ילדיו הם היורשים היחידים. המשיב 3 אישר כי הוא זה שטיפל בהוצאת צווי הירושה לשני המנוחים (ראו: פרוט' מיום 14.11.2021, עמ' 33 שורות 22-27). קרי גם התנהגותו בהמשך תומכת בכך שהוא הבין היטב את משמעות הצו.

76. עם זאת בהמשך ניסה המשיב 3 להמעיט מתרומתו להוצאת הצווים וההצהרות בהם וטען כי לא קרא את הבקשה לצו ירושה של המנוח:

"[...] אני ביקשתי מעוה"ד לטפל בהוצאת צו ירושה, עשתה מה שעשתה, מילאו טפסים, החתימו אותי, ובזה נגמר.

עו"ד מויס:            קראת על מה אתה חותם?

העד, :      כמובן שלא. אבל אם הייתי קורא, כנראה היה אותו דבר, כי אני מאמין שזה היה נאמן ובסדר." (ראו: פרוט' מיום 14.11.2021, עמ' 34 שורות 1-5).

בהמשך החקירה כאשר נשאל מה עשה לפני שחתם על הבקשה לצו ירושה לבדוק שהוא מצהיר אמת השיב: "כלום" (ראו: פרוט' מיום 14.11.2021, עמ' 36 שורות 29-31).

77. בנסיבות הללו חלה גם "חזקת ידיעת החותם": "כלל מוכר הוא שחזקה על אדם החותם על מסמך כי הוא קרא והסכים לתוכנו (ע"א 1513/99 חיים דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד (3) 591; ע"א 6645/00 שלמה ערד, עו"ד נ' ז'אק אבן, פ"ד נו (5) 365; ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' שרה רייז, פ"ד נח (3) 934).

ראוי להבהיר את אופייה של החזקה שאדם החותם על מסמך קרא אותו (להלן: "חזקת ידיעת החותם"). חזקה זו הינה עובדתית אך לא רק. רוצה לומר, שהחזקה קובעת כי החותם קרא את המסמך בפועל. זהו מימד עובדתי אך לצידו קיים מימד משפטי. החותם נושא באחריות לחתימתו ואינו יכול ליהנות מעצימת עיניים. טול לדוגמא מקרה דנא. כפי שהעידה המשיבה: "ידעתי בליבי על מה אני חותמת, על הלוואה בעזרה לרוני שיוכל לקחת משכנתא. אני קוראת עברית ולא קראתי את המסמך הזה" (עמ' 3 לפרוטוקול בית המשפט המחוזי). תיאור זה מציג שילוב של ידיעה, יכולת לקרוא, בד בבד עם טענה בדבר בחירה שלא לקרוא. אין המשיבה יכולה ליהנות מטענה כזו. זאת ועוד, במקרה זה, הידיעה של המשיבה גוברת על הסתייגויותיה משום שדי בידיעה כללית שהינה חותמת על היעדר זכויות במקרקעין – ביתה. מעדותה עולה שהבינה כי משמעות המסמך הוא היעדר זכויותיה בבית. חזקת "ידיעת החותם" היא אפוא עובדתית ומשפטית בתיק זה." (ההדגשות בקו – הוספו).

ראו: ע"א 8510/09 בנק הפועלים בע"מ נ' נויברג סעיף 4 לפסק דינו של כב' השופט הנדל (24.11.2011).

78. טענת המשיב כי הנטל היה על המבקש לבדוק האם הוגשה בקשה לצו ירושה או צו קיום ושעה שלא בדק – דין תביעתו להידחות – דין טענה זו להידחות. טענה זו עומדת בניגוד לחוק הירושה ולתקנותיו.

79. חובת ההמצאה של הבקשה לצו ירושה הינה חובה מהותית על פי חוק הירושה. החובה להודיע ליורש על פי דין אינה רק הליך דיוני אלא היא מהווה תנאי מהותי להגשת הבקשה ולמתן הצו.

80. תקנות הירושה, תשנ"ח-1998 קובעות חובה מהותית להמצאה ליורשים על הגשת הבקשה. עד כדי כך שאם לא מצורפות הודעות ליורשים הבקשה אינה מתקבלת:

".[...]14 (ב) לא תקובל בקשה לצו ירושה או לצו קיום אלא אם כן התמלאו כל אלה:

[..]

 (4) צורף אישור על משלוח הודעה בדבר הגשת בקשה לצו קיום או הגשת בקשה לצו ירושה, לפי העניין, בדואר רשום או תצהיר של המבקש או של אדם אחר כי הוא מסר אישית הודעה כאמור ליורשים, לזוכים או לבני משפחה כמפורט בפסקאות משנה (א) או (ב) (בפסקה זו – אישור מסירה); הודעות כאמור יישלחו כמפורט להלן:

 (א)בבקשה לצו קיום, יימסרו הודעות לזוכים על פי הצוואה שנערכו לפי טופס 3 לתוספת הראשונה; בבקשה לצו ירושה, יימסרו הודעות ליורשים שפורטו בבקשה שנערכו לפי טופס 3א לתוספת הראשונה; הודעה שנשלחה לזוכים על פי הצוואה תכלול העתק של הצוואה כמפורט בטופס 3 האמור, והודעה שנשלחה ליורש לפי דין תכלול פירוט בדבר חלקו של היורש בעיזבון כמפורט בטופס 3א האמור;".

81. על כן העדר ההמצאה למבקש, שנסיבות אי הכללתו בבקשה נותרו עלומות וגרסת המשיב לא הותירה רושם מהימן בעניין זה, מהווה כשלעצמה נימוק לקבלת הבקשה.

82. המחוקק קבע שורה של הוראות שמטרתן להבטיח את מהימנות ואמינות הגשת בקשה לצו ירושה (וצו קיום צוואה) – הוראות דווקניות להמצאה, פרסום, חתימה על תצהיר לבקשה, צירוף מסמכים שלא ניתן לוותר עליהם. אין מדובר בסעיפים שניתן להתנות עליהם או לבטלם והנטל הקבוע בחוק הוא על מגיש הבקשה. הנטל אינו על מי שאינו יודע על הגשת הבקשה...

83. בכך שונים הדברים מהנטלים הקבועים בעת הגשת התנגדות לצוואה או לצו ירושה, שאין זהו המקרה שבפנינו.

84. טענת המשיב כי לאפוט' הכללי אחריות באי צירופו של המבקש כיורש על פי דין – בחקירתו טען המשיב 3 כי האפוט' הכללי היה צריך לגלות על קיומו של המבקש (ראו: פרוט' מיום 14.11.2021, עמ' 45 שורות 18-25). אין בידי לקבל טענה זו. לאפוטרופוס הכללי אין חובה בנסיבות של משפחה זו ובמצגים שהוצגו בבקשה על ידי המשיב 3, ליתן ייעוץ וייצוג משפטי למשיב 3. אין זה גם באחריותו לאור ההצהרות שנכתבו בבקשה לבדוק אותן. אין לכך בסיס בחוק.

• סיכום

85. אשר על כן ולאור כל הנימוקים המפורטים לעיל, אני מקבלת את התביעה ומורה על תיקון צו הירושה של המנוח באופן שבו התובע – בנו של המנוח – ייכלל כיורש על פי דין בירושתו.

86. בהתאם לכך אני מורה על תיקון צו הירושה, באופן שבו יורשיו על פי דין של המנוח הם: התובע – מחצית; המשיבים, ילדיה של בתו ז"ל של המנוח – מחצית, ובחלקים שווים ביניהם (קרי 1/4 לכל אחד מהם).

87. ב"כ התובע יגיש פסיקתא מתאימה לחתימתי.

88. הוצאות ההליך – לאחר שלקחתי בחשבון את משכו של ההליך, היקפו, ההחלטות ומספר הדיונים שהתנהלו בו הלכה למעשה, ואת תוצאתו – המשיבים, יחד ולחוד, ישאו בהוצאות המבקש בהליך זה בסך של 45,630 ₪. אשר ישולמו בתוך 30 יום, ולא- יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין.

89. המזכירות תסגור את ת"ע 3595-09-18.

פסק דין בתמ"ש 66442-05-18 – התביעה לפסק דין הצהרתי

90. המנוחה, אשת המנוח, עד לפטירתה ביום 6.9.2007, הייתה בעלת הזכויות בדירה ברחוב **** ב (להלן: "הדירה").

91. ביום 3.2010 זכויותיה של המנוחה בדירה עברו לנכדיה, הנתבעים, בחלקים שווים ביניהם מכוח צו ירושה שניתן אחריה ביום 8.1.2008 (צורף בנספח א' לכתב התביעה). הדירה מאז מושכרת.

92. במסגרת התביעה עותר התובע כי בימ"ש יתן פסק דין הצהרתי לפיו 3/8 מהזכויות בדירה שייכות לו מכוח היותו יורש של המנוח, ובהתאם להורות על שינוי המרשם של הזכויות בדירה.

טענות הצדדים

תמצית טענות התובע

93. לטענת התובע, הוא זכאי ל- 3/8 מזכויות הבעלות בדירה לאור היותו יורש של המנוח. התובע טוען כי מאחר שהדירה נרכשה במהלך חיי הנישואין של המנוחים, חלה בין בני הזוג חזקת השיתוף. לטענת התובע, מכוח החזקה, יש לראות במנוח בעלים במחצית הזכויות בדירה, על אף היעדר הרישום בספרי לשכת רישום המקרקעין. לפיכך יש לקבוע כי המנוח היה בהתאם להלכת השיתוף בעלים במחצית הזכויות.

94. לטענת התובע, לחלופין, הוא זכאי ל1/4 מזכויות הבעלות בדירה מאחר והמנוח נפטר לאחר אשתו. התובע טוען כי מאחר שהמנוחה הלכה לעולמה לפני המנוח, המנוח יורש אותה כדי מחצית. לאור זאת, טוען התובע כי מאחר שהינו בנו של המנוח ואחד מיורשיו בחלק יחסי של 1/2, אזי הוא יורש מחצית מזכויותיו של המנוח בדירה, כלומר 1/4 מכלל הזכויות.

תמצית טענות הנתבעים

95. המשיבים טוענים כי יש לדחות את התביעה. לטענת המשיבים, אף אם המבקש הינו יורש המנוח, התביעה הוגשה כ- 11 שנים לאחר שהמנוחים הלכו לעולמם וכ- 10 שנים לאחר שהמבקש ידע על פטירת המנוח, לכן יש לדחות את התביעה מכוח שיהוי כבד והתיישנות.

96. לטענת המשיבים, המבקש לא עמד בנטל הנדרש על מנת להוכיח שחלה חזקת השיתוף בין המנוח למנוחה. לטענת המשיבים, מאחר שהמבקש היה בנתק מהמנוח עשרות שנים, אין בידו אינפורמציה לגבי התנהלותם של המנוחים ולרבות התנהלותם הכלכלית. לאור זאת, טוענים המשיבים כי המבקש לא הניח כל "תשתית עובדתית", מעבר לכך שהמנוחים היו נשואים, שממנה עולה כי חלה על המנוחים חזקת השיתוף.

דיון והכרעה

97. לאחר בחינת טענות הצדדים וראיותיהם, דין התביעה להידחות, כפי שיפורט להלן.

98. עם זאת מובהר כי שינוי צו הירושה מוביל גם לשינוי הזכויות בדירה, אך מכוח הירושה ולא מכוח הלכת השיתוף, בגינה הוגשה תביעה זו.

99. בעניינו, התובע מבקש להחיל את הלכת השיתוף בין צדדים שאינם בין החיים, במקרה זה נטל ההוכחה הינו מוגבר:

"[..] יתר על כן, יש לזכור בהקשר זה את נטל ההוכחה המוגבר החל על מי שמעלה טענות נגד העזבון, שהרי מטבע הדברים, המנוח איננו יכול להתייצב ולהפריך בעדותו את ההבטחה המיוחסת לו: "כידוע, על המגיש תביעה נגד עיזבון מוטל נטל מוגבר להוכיח את טענותיו (ע"א 5997/92 מלק נ' מנהל עזבון הרב יהושע דויטש ז"ל ואח', פ"ד נא(5), 1 (1997))."

ראו: עמ"ש  63191-01-14 פלונית נ' מ.א (25.11.2015)‏‏, סעיף 35 לפסק דינו של כב' השופט ברנר.

100. הפסיקה חזרה והדגישה כי בכדי להוכיח כוונת שיתוף אין די בחיי נישואין ממושכים וכל הכרעה בעניין זה תלויה במכלול של נסיבות:

"ובעניין זה יש לזכור ולהזכיר שוב ושוב כי "השאלה האם הוכחה כוונת שיתוף כאמור היא שאלה עובדתית" (בע"מ 2948/07 פלונית נ. פלוני [פורסם בנבו] ).    יפים לעניינינו דבריו של ביהמ"ש העליון ב-בג"ץ 4602/13 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה [פורסם בנבו] (18.11.2018) [ההדגשות אינן במקור ונועדו ליצור את הזיקה המתאימה לנסיבות המקרה שלנו]:

"האם התנהלותם של בני הזוג דנן במהלך נישואיהם מלמדת על כך שהבעל הסכים לשתף את האישה, ללא כל תנאי, בזכויות בבית ... השאלה אם בעליו הרשום והבלעדי של נכס מסויים...ויתר על הכלל בדבר שמירת הזכויות בנכסי העבר והפך את בן זוגו לשותף שווה זכויות בנכס, היא שאלה אינדיווידואלית שהתשובה עליה (בהעדר הקנייה מפורשת) מצויה באורח חייהם ובאמונותיהם של בני הזוג. מדובר אפוא בשאלה שלגביה לא ניתן – וממילא לא רצוי – לקבוע כללים גורפים האדישים לאמונות, לערכים ולנסיבות החיים האינטימיים של בני הזוג. כל זוג לפי אמונתו יחיה ולפי אמונתו יחלק – או לא יחלק – את הרכוש האישי של כל אחד מבני הזוג. אנו לא נחליף את אמונתו באמונותינו. בדונם בשאלת השיתוף, בתי המשפט ובתי הדין מצווים על כן לדלות את קיומה או העדרה של שותפות שוות זכויות בנכס נשוא המריבה מתוך דפוס החיים של בני הזוג וציפיותיהם ההדדיות. ... השאלה אם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית, כאמור, היא שאלה עובדתית הטעונה הוכחה בידי מי שטוען לה, והיא תלויית נסיבות (בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית, [פורסם בנבו] פסקה 6 (7.1.2010); בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (18.4.2007); בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (14.3.2007); ע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון, [פורסם בנבו] פסקה כ"ג (3.2.2009); בע"מ 2991/13 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (21.8.2013); בע"מ 7181/12 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (9.11.2012); בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665 (2004)). היא תיבחן בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, להסכמתם המפורשת או המשתמעת ולנסיבות חייהם ביחס לנכס הספציפי. במסגרת זו נקבע כי יש להביא בחשבון אם הנכס רשום על שם אחד מבני הזוג, ובהתחשב בכך ש"המוציא מחברו עליו הראיה", הנטל על בן הזוג השני להוכיח שמגיעות לו זכויות באותו נכס. אין די בעצם קיומם של חיי נישואין ממושכים, ובהקשר זה יש לתת את הדעת בין היתר להתנהגות הצדדים ולטיב ההשקעות הכספיות של בן הזוג הלא רשום בנכס (בע"מ 1477/13 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (6.8.2013)). ... כדי לענות לשאלה זו בחיוב או בשלילה, חייב השופט (במקרה שלנו, הדיין) לקבוע ממצאים עובדתיים בדבר קיומה או העדרה של שותפות שוות זכויות בין בני הזוג בנכס הספציפי שבו עסקינן – ובקביעות כאלה אין אנו מתערבים." ואם כך הם פני הדברים בבני זוג נשואים, על אחת כמה וכמה ב'ידועים בציבור'.  

22. אכן צודקת המערערת כי "על דירת המגורים נאמר כי היא "גולת הכותרת של חזקת השיתוף" (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 690 (1994)), וטיב הנכס כשלעצמו משפיע על התשתית הראייתית הדרושה לביסוס חזקת השיתוף (ע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3) 5, 13 (1995))...בהתאם לכך, נקבע כי מספר פחוּת של ראיות נדרש להוכחת השיתוף באשר לנכסים משפחתיים בכלל ובאשר לדירת מגורים בפרט, שהיא הנכס העיקרי של המשפחה" (שם). ברם עדיין גם הטוען לשיתוף בדירת מגורים צריך להוכיח כוונת שיתוף ככל שמדובר בנכס 'חיצוני', בפרט כשאין המדובר בבני זוג נשואים אלא בידועים בציבור לגביהם כאמור אפילו 'ראשית חזקה' אין"." (ההדגשות בקו – הוספו).

ראו: עמ"ש (מחוזי חיפה) 63883-10-21 מ. י נ' י. ז (29.3.2022)‏‏, סעיפים 21-22 לפסק דינו של כב' השופט נאמן.

101. בענייננו, התובע לא הוכיח את הרכיבים הנדרשים להחלת הלכת השיתוף, למעט משך הנישואין של המנוח ואשתו, והוכחה כי מדובר היה בדירת המגורים שלהם. אולם לא די בכך.

102. בבע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני(26.12.12) (להלן: "בע"מ 1398/11") כב' השופט עמית מונה רשימה של 9 פרמטרים אשר יש להביא בחשבון בדיון בשאלה האם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת מגורים. הפרמטרים, אשר חלקם "מושך" לכיוונים מנוגדים – אינם רשימה סגורה, וכל מקרה יידון לגופו. בחינת הפרמטרים שצויינו בבע"מ 1398/11 מעלה כי לא נוצר שיתוף ספציפי בדירה בענייננו:
103. 1. האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין – בעניינו רכישת הדירה שהייתה רשומה על שם המנוחה בלבד הייתה בתקופת הנישואין בין המנוחים.
104. האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה כי היא משותפת – בענייננונתבע 3 הצהיר בסעיף 10 לתצהיר עדותו, שלפי מה שהוא יודע, הדירה נרכשה מכספי דירה קודמת שהייתה ע"ש המנוחה בלבד בת"א, וכן מכספי משפחתה בצרפת.
105. האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו– בענייננו לא הוצהר כי המנוח היה בעל של דירת מגורים אחרת.
106. אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה) – הדירה הייתה רשומה אך ורק על שם אשת המנוח. אולם עולה מכתב התביעה כי הזכויות על שם המנוחה נרשמו על שמה ביום 25.11.1968 והמנוח ואשתו התגוררו בדירה עשרות שנים. המנוח ואשתו התגוררו בדירה עד לפטירתה במשך 39 שנה (ראו: פרוט' מיום 14.11.2021, עמ' 48 שורות 18-20, חקירת המשיב 3).
107. אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה) – המנוחים נישאו בשנת 1955 והיו נשואים עד לפטירת המנוחה בשנת 2007. מדובר בפרק זמן של 52 (!) שנות נישואין.
108. האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף או על ידי אחד מהם בנפרד ובפרט ממקורותיו הנפרדים – לא צוין מידע או הובאו ראיות באשר לתנאי זה.
109. שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג – לא צוין מידע או הובאו ראיות באשר לתנאי זה.
110. התנהגות הצדדים – אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף– הצדדים היו נשואים 52 שנה. התגוררו בדירה 39 שנה. מצד שני המנוח לא פעל לשינוי הרישום ולא הובאה כל ראיה כי פעל לקבלת זכויות בדירה. יש לזכור כי מדובר בהגשת תביעה בין יורשי המנוחים דבר המטיל נטל מוגבר של הוכחה.
111. נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני, חתימה על מסמכים, הוכחת מודעות של אחד מבני הזוג להפרדה או דווקא לשיתוף – לא צוין מידע או הובאו ראיות באשר לתנאי זה. עם זאת, אין מחלוקת כי המנוח לא פעל בפועל לשינוי הרישום וקבלת הזכויות על שמו בעת חייו.

103. אשר על כן בחינת הפרמטרים מבע"מ 1398/11המהווים את סיכום הראיות והנסיבות שבעניינו, מעלה כי אין דיי במידע שהצדדים הביאו ולא נוצר שיתוף ספציפי בדירה.

104. מחומר הראיות ועדויות הצדדים, וגם העדר ראיות ועדויות משמעותיות בעניין שיתוף בדירה, לא ניתן ללמוד על כוונת שיתוף בדירה. נהפוך הוא לטעמי משך הזמן הארוך בו הדירה שימשה למגורים מחד והייתה רשומה אך ורק על שם המנוחה מצד שני ללא כל פעולה מוכחת של המנוח לשינוי מצב זה, תומכת יותר בקביעה של העדר שיתוף בדירה.

105. לתובע בשל העדר הקשר המשפחתי האישי עם המנוח ואשתו לא היה כל מידע לגבי התנהלותם הכלכלית והרכושית.

106. למשיב 3 היו פרטים רבים מעט יותר לגבי ההתנהלות הקשורה לדירה. הוא ציין בחקירתו כי טרם שנרכשה דירת המגורים הייתה למנוחה דירה קודמת ב***. הוא ציין כי המנוחה תמיד ציינה כי הדירה הייתה שלה וכי הדירה הקודמת שימשה לרכישת דירת המגורים (ראו: פרוט' מיום 14.11.2021, עמ' 32 שורות 30-34).

107. בהמשך חקירת המשיב 3 העיד באשר להתנהלות המנוחים כי: "עד כמה שלי ידוע, הם התנהלו בנפרד וזהו. הדירה הייתה על שם *** המנוחה וכנראה גם הדירה הקודמת הייתה על שם *** המנוחה אם מה שהבנתי זה נכון, וזהו" (ראו: פרוט' מיום 14.11.2021, עמ' 47 שורות 1-2). הוא העיד בהמשך כי המנוחים ניהלו חשבונות בנק נפרדים (עמ' 47 שורות 32-34).

108. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. התובע לא הצליח להוכיח כי הייתה למנוחה כוונה לשתף את המנוח בדירת המגורים, מלבד שנות הנישואין הארוכות בין המנוח לאשתו, לא עלה בידי המנוח להוכיח "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף ספציפי בנכס. יתרה מכך, רישום הדירה על שמה של המנוחה באופן ברור ונחרץ שנים ארוכות ללא כל פעולה לשינוי זה, מהווה ראיה מזמן אמת המעידה על העדר כוונה להפוך את הדירה למשותפת (ראו: עמ"ש 63191-01-14 פלונית נ פלוני (המנוח) ואח') (25.11.2015) סעיף 36 לפסק הדין).

109. עם זאת מובהר ומודגש כי יש לשנות את רישום הזכויות בדירה בהתאם לתיקון צו הירושה על פי התוצאה בת"ע 3595-09-18, קרי המנוח יורש מחצית מזכויות המנוחה בדירה. ירושתו של המנוח מתחלקת על פי צו הירושה המתוקן: מחצית לתובע, מחצית למשיבים 1-2 (בחלקים שווים ביניהם). על כן חלקו של המנוח על פי תיקון צו הירושה הוא 1/4 מכלל הזכויות בדירה.

110. הוצאות ההליך – לאחר שלקחתי בחשבון את המשאבים בהליך זה (להבדיל מההליך הקשור) ואת משכו ואת תוצאתו, סברתי בסופו של יום כי על אף התוצאה ומתוך הראיה הכוללת כי אין מקום לחיוב נוסף בהוצאות.

111. המזכירות תסגור את תמ"ש 66442-05-18.

ניתן היום,  י"ח אייר תשפ"ב, 19 מאי 2022, בהעדר הצדדים.

פסק הדין הותר לפרסום ללא פרטים מזהים בהחלטה מיום 6.9.23.