לאור האמור לעיל התוצאה היא כי דין הבקשה להתקבל ולפיכך אני מורה על עיכוב הליכי הוצל"פ כמבוקש.
ביהמ"ש קמא בהחלטתו חייב את המבקשת בהוצאות בסך של 15,000 ₪ , בין השאר מהטעם שמצא כי התנגדותה לבקשת המשיב נבעה מחוסר תום לב "ברמה גבוהה במיוחד".
על החלטה זו, החלטה מיום 4.8.21, נסובה בקשת רשות הערעור שלפניי. יצוין כי המבקשת פנתה לביהמ"ש קמא בבקשה לעיון חוזר בהחלטה ובקשתה נדחתה בהחלטה נוספת מיום 11.8.21 מהטעם ש"ככל שהמבקשת סבורה שהחלטת בית המשפט "שגויה לחלוטין בכל היבט אפשרי" תנקוט בהליכים המתבקשים המוקנים לה בחוק".
בבקשת רשות הערעור שלפניי טוענת המבקשת כי פרשנות בית המשפט קמא לפסה"ד בתביעה למזונות מן העיזבון שגויה. בס' 37 לאותו פס"ד נקבע מפורשות גובה התשלום וננקב מועד התשלום, ואם לא די בכך ניתנו הוראות לעניין הפקדת הכספים בחשבון נאמנות, הוראות שעולות בקנה אחד עם מועד התשלום לרבות החיוב בתשלום. רוצה לומר, ביהמ"ש קמא (השופט מוטי לוי) הטיל על הנתבעים באותו הליך, המשיב ואחותו, חוב כספי וקצב את המועד לתשלומו, והדברים ברורים ואינם זקוקים להבהרה נוספת. גם אם דעתו של ביהמ"ש קמא אינה כדעת המבקשת ואינה כדעת המותב שנתן את פסה"ד בתביעה למזונות מן העיזבון, ממילא אין בסמכותו לשנות את הוראות פסה"ד. עוד נטען כי שגה ביהמ"ש קמא בכך שהתעלם מהליכים קודמים והחלטות אחרות שניתנו בין הצדדים באותו עניין. המשיב בחר שלא להגיש ערעור על פסה"ד בתביעה למזונות מן העיזבון ופסה"ד הפך לחלוט. בבקשתו לעיכוב ביצוע פסה"ד, טען המשיב, הן בגוף הבקשה והן בתצהיר, כי פסה"ד חייב אותו לשלם את הסכום עד ליום 25.10.18 ואף טען כי שגה ביהמ"ש קמא משהורה על התשלום באותו המועד , טרם מימוש וחלוקת העיזבון "ולכן קביעת המועד 25.10.18 אינה סבירה בנסיבות העניין והמזונות של הקטין יוכלו להיות משולמים רק לאחר פירוק השיתוף בדירה וחלוקת כספי העיזבון על פי הוראות חוק הירושה". בנוסף, במסגרת פסה"ד שניתן בערעור המבקשת על פסה"ד בתביעה הרכושית, ניתנה התייחסות לנושא המזונות מן העיזבון לקטין ונאמר כי ילדי המנוח חוייבו "כל אחד בהתאם לחלקו בעיזבון המנוח, לשלם מיידית ומראש סכום כולל של 253,224 ₪ כמזונותיו של הקטין ולידי המערערת".
עוד מתייחסת המבקשת בבר"ע לחיובה בהוצאות הבקשה בשיעור כה גבוה, 15,000 ₪, ולנימוקי ביהמ"ש קמא כי אלו נבעו בין השאר מחוסר תום ליבה.
לבקשת רשות הערעור התבקשה תשובה. תשובת המשיב לבר"ע הוגשה ביום 28.10.21. המשיב מפנה להוראת סעיף 104(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (שקובעת את סדר עדיפות סילוק חובות העיזבון, וביניהם המזונות מן העיזבון) ולהוראת סעיף 126 לחוק הירושה (שקובעת כי "עד לחלוקת העיזבון אין היורשים אחראים לחובות העיזבון אלא בנכסי העיזבון") ולטענתו , בהתאם להוראות אלו "משמהמשיב כיורש המנוח טרם קיבל חלקו בעיזבון, הרי שאינו אמור לשלם למבקשת את מזונות הקטין ובמיוחד שגובה החוב הינו גבוה מחלקו היחסי של המשיב בעיזבון" (ס' 42 לבר"ע). לטענת המשיב, המבקשת פעלה בחוסר תום לב מוחלט כשפתחה בהליכי הוצל"פ נגדו ונגד אחותו למימוש פסה"ד שניתן בתביעה למזונות מן העיזבון, "תוך שהינה מפרשת את פסק הדין בחוסר תום לב מוחלט כי לדידה של המבקשת המשיב אמור לשלם את דמי המזונות בתשלום אחד מכיסו ולא מתוך העיזבון, דבר הנוגד את סעיף 36 לפסק הדין של כב' השופט מרדכי לוי מיום 1.9.18, כך שנוצר מצב אבסורדי שמחד אין באפשרותו של המשיב לשלם את מזונות הקטין בעקבות כך כי למשיב אין סכום כזה לשלם מכיסו ומאידך עיזבון המנוח לא הגיע לכלל מימוש מפאת העובדה שהמבקשת מעכבת את מכירת הדירה וזאת תוך חוסר תום לב מוחלט". לטענת המשיב, פרשנות בית המשפט קמא לפסה"ד שניתן ע"י השופט מוטי לוי בתביעה למזונות מהעיזבון נכונה משום שבסעיף 36 לאותו פס"ד נקבע כי "דמי המזונות ישולמו מתוך העיזבון תשלום אחד" וגם המבקשת עתרה בתביעתה כי "הקטין זכאי למזונותיו מתוך העיזבון". המשיב מסביר כי " בית המשפט קמא אשר נתן את פסק-הדין הבהיר את פסק דינו לאחר שקבע בהחלטתו מיום 4.8.21 כי דמי המזונות ישולמו מהעיזבון וזאת בהסתמך על סעיף 36 לפסק הדין מיום 1.9.18 ובהתאם לטענות המבקשת עצמה. ודוק, המבקשת מצטטת את פסק הדין מיום 1.9.18 לפיו דמי המזונות ישולמו עד ליום 25.10.18, בעוד שבעת מתן פסק הדין בית המשפט קמא לא לקח בחשבון שהעיזבון טרם חולק מאחר והמבקשת מתגוררת בדירת העיזבון ועושה שימוש בחלקו של המשיב, מבלי שהינה טורחת לשלם לידי המשיב את חלקו בעיזבון, אלא שכוונת בית המשפט קמא הייתה כי לאחר שיימכר העיזבון ישולמו מזונות הקטין, שכן ברור על פניו שהוראת סעיף 126 לחוק הירושה לפיו יורשים אינם חבים בחובות העיזבון ואף סעיף 32 לתביעת המזונות שהגישה כי מזונות הקטין ישולמו מהעיזבון, עמדו לנגד עיניו של בית המשפט קמא" (ס' 50-51 לתשובה לבר"ע). עוד טוען המבקש כי משאחותו, הנתבעת הנוספת בתביעה למזונות מן העיזבון, הסתלקה מחלקה בעיזבון לטובת הקטין בתמורה לסגירת תיק ההוצל"פ שפתחה נגדה המבקשת "הרי שמזונותיו של הקטין שולמו זה מכבר" מתוך חלקה (ס' 22-23 לתשובה לבר"ע).
דיון והכרעה
לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה על נספחיהן באתי לידי מסקנה שיש מקום לתת רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבל הערעור כך שהחלטת ביהמ"ש קמא מיום 4.8.21 תבוטל, וזאת מכח סמכותי על פי תקנות 138(א)(2) + (5) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.
פסק הדין שניתן על-ידי בית המשפט קמא (כב' השופט מוטי לוי) בתביעת המבקשת למזונות מן העיזבון עבור הקטין ביום 1.9.2018 ברור למדי. בס' 36 לפסה"ד נקבע כי דמי המזונות ישולמו מתוך העיזבון בתשלום אחד אשר יופקד בחשבון נאמנות שיפתח ע"י המבקשת והמוטב בו יהיה הקטין. החלק האופרטיבי של פסה"ד מצוי בסעיפים הבאים, הם סעיפים 37-38 לפסה"ד. בס' 37 לפסה"ד קבע ביהמ"ש קמא כי הוא מחייב את הנתבעים (ביניהם המבקש) "ביחד ולחוד על פי חלקם בעיזבון המנוח ד.ב. ז"ל לשלם לבן ש' כדמי מזונות ומדור עד הגיעו לגיל 21 את הסך של 253,224 ₪, על פי הפירוט......דמי המזונות האמורים בסך 253,224 ₪ ישולמו עד ליום 25.10.18 וממועד זה יצבור הפרשי הצמדה וריבית כחוק".
מן המקובץ עולה כי לא מדובר בפסק דין הקובע זכאות למזונות כסעד הצהרתי אלא פסק דין הקובע חיוב לתשלום, בסכום מוגדר ונקוב, על נתבעים מוגדרים, שנקב במועד ביצוע התשלום.
כל הטענות המכוונות לכך שביהמ"ש קמא (השופט מוטי לוי) שגה בהשתת החיוב האמור בסעיף 37 לפסה"ד וזאת משום שהדבר עומד בסתירה להוראת סעיף 36 לפסה"ד (כנטען בבר"ע ולפני ביהמ"ש קמא); כי המועד שננקב בסעיף 37 לפסה"ד מוקדם מדי משטרם חולק העיזבון והיורשים טרם קיבלו את חלקם (כנטען בבר"ע ולפני ביהמ"ש קמא); כי החיוב בס' 37 לפסה"ד שגוי משבהתאם לחוק ולפסיקה לא ניתן לחייב המבקש באופן אישי אלא רק מתוך נכסי העיזבון (כנטען בבר"ע ולפני ביהמ"ש קמא); כי שגה ביהמ"ש קמא בס' 37 לפסה"ד משום שסעד זה שניתן אינו עולה בקנה אחד עם עתירת המבקשת בסעיף 32 לתביעתה שם עתרה כי מזונות הקטין ישולמו מהעיזבון וכי המבקשת ביצעה "הרחבת חזית אסורה" (כנטען בבר"ע); כי גובה החוב שהושת על המשיב בפסה"ד גבוה מחלקו היחסי בעיזבון (כנטען בס' 42 לבר"ע); או כי החיוב נקבע בשים לב לכך "שבית המשפט קמא לא ציפה שהמבקשת תגרור רגליים ותסכל את פירוק השיתוף בעיזבון" (כנטען בס' 67 לבר"ע) – הן כולן טענות שמקומן היה להיטען במסגרת הגנת המבקש כלפי התביעה למזונות העיזבון ולכל המאוחר במסגרת ערעור על פסה"ד.
מפסה"ד בתביעה למזונות מן העיזבון עולה כי טענות אלו לא נטענו כלל לפני ביהמ"ש קמא (כב' השופט מוטי לוי) בעת שניתן פסה"ד (וזאת אני מסיק מהיעדר פירוט או התייחסות לטענות במסגרת פסה"ד), וזאת הגם שפסה"ד התייחס להיקף העיזבון (בס' 35). פסה"ד בתביעה למזונות מן העיזבון הפך לחלוט לאחר שהמשיב חזר בו מרצונו להגיש ערעור עליו .
כאמור, מייד לאחר שניתן פסה"ד פנה המבקש לבית המשפט קמא (כב' השופט מוטי לוי) בבקשה לעיכוב ביצועו לצורך הגשת ערעור. באותה בקשה, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, התייחס המבקש לכך שפסה"ד משית עליו את החיוב הכספי הנקוב בו לתשלום עד ליום 25.10.18 (ר' בס' 1 לבקשה) וידע לפרט חלק ניכר מהטענות שנטענו בבר"ע שלפניי ולפני ביהמ"ש קמא בהליך אותו יזם (כדוגמת הטענה כי העיזבון לא חולק ולא מומש ולכן שגה ביהמ"ש קמא משהורה על התשלום עד ליום 25.10.18 וכי היה על ביהמ"ש לקבוע כי התשלום ישולם רק לאחר מימוש וחלוקת העיזבון ופירוק השיתוף בדירה ). כך גם בתצהיר התומך לאותה בקשה. ציטוטים מתוך אלו פורטו בס' 45-49 לבקשת רשות הערעור והמשיב בתשובתו לבר"ע לא הכחיש את אמירת הדברים ( ר' התייחסות לס' 45 לבר"ע בלבד בס' 67 לתשובה).
בית המשפט המחוזי, במסגרת ערעור המבקשת על פסה"ד בתביעה הרכושית (עמ"ש 72040-10-18) אף הוא התייחס לאותו חיוב במזונות מן העיזבון כחיוב שהושת על ילדי המנוח "מיידית ומראש" (ס' 46). המשיב צודק בטענתו כי קביעה זו של ביהמ"ש המחוזי נעשתה אגב אורחא (שכן המזונות מן העזבון לא היו נושא המחלוקת באותו הליך). לדידי, אין לציון עובדה זו בפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי משמעות מיוחדת משום שכאמור החיוב שהושת על המבקש במסגרת פסה"ד למזונות מן העיזבון כחיוב מיידי ומראש (שאינו מותנה בחלוקת העיזבון, בפירוק השיתוף בדירה ובכך שיקבל לידיו מתמורתה חלק גדול יותר מהסכום בו חוייב) ברור וכלל אינו טעון פרשנות. כאמור, גם המבקש בעצמו, במסגרת בקשתו לעיכוב ביצוע של פסה"ד, לא סבר אחרת.
שאלה אחרת היא אם החיוב שהושת על המבקש בס' 37 לפסה"ד בתביעה למזונות מן העיזבון הוא חיוב מוצדק ונכון מבחינה משפטית. אלא שלא לביהמ"ש קמא נתונה הסמכות להשיב לשאלה זו. בית המשפט קמא אינו יושב כערכאת ערעור על מותב אחר של אותו בית המשפט. המשיב בתשובתו לבר"ע מסביר כי לביהמ"ש קמא הייתה נתונה הסמכות לנהוג כפי שנהג הואיל ו"הפה שאסר הוא הפה שהתיר" וכי "דומה כי ביטוי לכלל זה ניתן למצוא גם בחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984, אשר מסדיר בסעיף 81 את הפרוצדורה לתיקון טעות שנפלה בפסק דין או בהחלטה אחרת של בית המשפט" (ס' 56 לתשובה). לא אוכל לקבל הסבר זה. מעבר לעובדה שההליך בו נקט המשיב לפני ביהמ"ש קמא אינו הליך של תיקון טעות לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט (אלא תביעה לפס"ד הצהרתי) ומעבר לעובדה כי המועד לנקיטת הליך לפי סעיף 81(א) , 21 ימים, חלף עבר הרבה טרם הוגשה אותה תביעה ( למעלה משנתיים וחצי לאחר שניתן פסה"ד בתביעה למזונות מהעיזבון) – לא מדובר בטעויות מהסוג שהוראת סעיף 81(א) מאפשרת את תיקונן. ההוראה מאפשרת תיקון בעלות אופי טכני בלבד, כדוגמת טעות בלשון או בחישוב, השמטה מקרית, פליטת קולמוס וכיוצאה באלו ובפסיקה נקבע כי יש לפרש את סוגי הטעויות המנויות בסעיף כלשונן ולא על דרך של פרשנות מרחיבה (ראו ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב, פ"ד לב (1) 667, 670-671). בכל מקרה אחר "אם נעשתה טעות מסוג שאינו מנוי בסעיף 81(א) חל עקרון סופיות הדיון הקובע כי בית המשפט אינו מוסמך לשנות את פסק דינו לאחר שקם מכיסאו וסיים את מלאכתו. אפילו נוכח בית המשפט כי היה פוסק בסוגיה מסוימת כפי התיקון המבוקש – אם לא מדובר בסוגיה שבית המשפט היה ער לה בעת הדיון לא יוכל לתקנה כטעות סופר. הדרך להביא לשינוי או לתיקון מהותי היא הגשת ערעור לערכאה גבוהה יותר" (ראו הערעור האזרחי, ח.בן נון וט.חבקין, מהדורה שלישית בעמ' 442 והאסמכתאות המובאות שם). הטעויות שהמשיב טוען שנפלו בפסה"ד שניתן בתביעה למזונות מן העיזבון, כפי שפורטו לעיל, מכוונות לתיקונים מהותיים אותם מבקש הוא להכניס לפסה"ד.
בפס"ד שניתן על-ידי לפני כשנה במקרה אחר, אך עם נקודות דמיון למקרה דנן ( (שם נטען על-ידי יורשים, לאחר מתן פס"ד בערכאה הדיונית, כי הם אינם חבים בתשלום חוב כתובה לאלמנת המנוח משום שלא קיבלו דבר מהעיזבון או כי שווי העיזבון קטן מסכום התביעה) עמדתי על כך שטענות להיעדר חיוב אישי או קביעת שיעור חלקם של החייבים כפי חלקם בעיזבון המנוח מקומם להיטען לפני הערכאה השיפוטית וקודם לפסק הדין, והדברים יפים לטעמי גם לענייננו בשינויים המחוייבים:
"
למעלה מן הנדרש , אציין גם את הדברים הבאים: פלוני התובע מאלמוני חפץ מסוים, מקום בו בחר אלמוני להתגונן מפני התביעה בטענה כי פלוני אינו זכאי לקבל את החפץ , טענתו נדחתה והתביעה התקבלה - אלמוני חב בהשבת החפץ לפלוני ואינו יכול במסגרת הליכים למימוש פסה"ד לטעון טענת הגנה חדשה ולפיה, לדוגמא, הוא אינו צריך לבצע את פסה"ד כי החפץ כלל אינו ברשותו. מדובר במושכלות ראשונים, על הנתבע לפרט בכתב הגנתו את כל נימוקי ההגנה (וראו לעניין זה תקנות 83, 85-86 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).
כך גם בענייננו: תביעת הכתובה שהוגשה ע"י המבקשת לביהמ"ש קמא הייתה תביעה כספית, על סכום נקוב ומוגדר (( 274,938 ₪) שהוגשה נגד המשיבים באופן אישי (ולא נגד "עיזבון") כאשר עילת התביעה כלפי המשיבים הוסברה בכך שהם יורשיו היחידים של המנוח ומכאן שהם חבים בחוב זה של המנוח כלפיה (ר' ס' 5 לתביעה). המשיבים, בכתב הגנתם לתביעה, לא טענו כי אינם יורשי המנוח וכי העיזבון לא חולק לידיהם אלא הסתפקו בהעלאת טענה סתמית לפיה היא אינה זכאית לתבוע אותם בגין סכום הכתובה "באשר הנתבעים אינם אלה החייבים בתשלום כתובתה, אם בכלל" (ס' 2 לכתב ההגנה). על אותה טענה סתמית, באותו הלשון בדיוק, חזרו המשיבים גם במסגרת סיכומיהם לפני ביהמ"ש קמא (ס' 1 לסיכומים). המשיבים בכתב הגנתם גם לא טענו כי סכום הכתובה הנתבע מהם גבוה משווי העיזבון או מהסכומים שהתקבלו לידיהם. הגנתם כלפי התביעה נשענה כלפי עצם זכותה של המבקשת לכתובה מטעמים שונים (רכוש שקיבלה, התנהגותה המורדת וכו') ובכל הנוגע לגבי היקף העיזבון אין בכתב ההגנה שום אמירה חד משמעית, בודאי אין אמירה לגבי שווי העיזבון או טענה כי שווי העיזבון קטן מסכום התביעה ( יש בס' 23 לכתב ההגנה טענה לפיה המנוח לא הותיר אחריו נכסי דלא ניידי כלשהם. הא ותו לא). בנסיבות אלו, ביהמ"ש קמא, עת נתן את פסק-דינו בתביעת הכתובה לא נדרש ולא היה צריך להידרש לטענות המשיבים הנטענות עתה לפיהן לא קיבלו דבר מהעיזבון או כי שווי העיזבון קטן מסכום התביעה - ועל דרך קל חומר לא הייתה צריכה ערכאת הערעור, בית המשפט המחוזי, להידרש לטענות אלו. על המשיבים היה לטעון את הטענות שהם מבקשים לטעון כעת, על מנת להקטין מהיקף אחריותם לחוב העיזבון שהושת עליהם, במסגרת כתב ההגנה לתביעה שהוגשה נגדם ואף להוכיח אותן (וראו לעניין זה סעיף 128(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, שקובע כי הוכחת שוויו של העיזבון או של מה שיורש קיבל מן העיזבון – על היורש). משהדבר לא נעשה באותה העת, ומשפסה"ד בתביעת הכתובה, לאחר שהתקבל ערעור המבקשת עליו בבית משפט זה , עבר שלוש ערכאות והפך לחלוט – איני רואה כל דרך דיונית במסגרתה אמורות כיום להישמע טענות אלו ומכאן שאיני רואה גם כל סיבה לפיה המבקשת תאלץ להמתין עם קבלת פירות זכייתה עד שתישמענה הטענות ותתבררנה. "
(ראו רמ"ש 26138-08-20, ג.א.מ' נ' צ.א., פורסם בנבו, מיום 1.11.20 . אציין כי בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסה"ד נדחתה ע"י בית המשפט העליון , כב' השופט פוגלמן, בבע"מ 8058/20 מיום 23.11.20, פורסם בנבו).
למעלה מן הנדרש אוסיף, כי טענת המשיב לפיה טרם קמה חובתו לשאת במזונות מן העיזבון , שהם חלק מחובות העיזבון משום שטרם חולק העיזבון, בהסתמכו על הוראת סעיף 126 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, אינה חפה מספקות. סעיף 126 לחוק הירושה אכן קובע כי "עד לחלוקת העיזבון אין היורשים אחראים לחובות העיזבון אלא בנכס העיזבון" אבל במקרה דנן ספק בעיניי אם ניתן לקבוע כי העיזבון טרם חולק. כעולה מהחלטת ביהמ"ש קמא העיזבון בענייננו כלל דירה ומכונית. כעולה מההחלטה המכונית חולקה ( המשיב נטל אותה אך לאחר מכן חוייב במסגרת פס"ד להשיב את תמורתה לידי המבקשת) ואלו לגבי הדירה המבקש ואחיו הגישו זה מכבר תביעה לפירוק השיתוף בה, וזו עודנה מתבררת (ס' 3 להחלטה). מעצם ציון העובדה כי הוגשה התביעה לפירוק השיתוף אני למד כי גם הדירה כבר נרשמה על-שם המבקש ואחיו מכוח צו הירושה שניתן וכי הם ידעו אף לממש את זכותם כבעלים בדירה (שבאה לידי ביטוי בהגשת תביעתם לפירוק שיתוף בדירה כמו גם לדמי שימוש ראויים). בנסיבות אלו מוקשית בעיני הנחת המוצא של המשיב כי העיזבון טרם "חולק", כמשמעות מונח זה בחוק הירושה, התשכ"ה-1965.
איני נדרש לטענת המשיב לפיה משאחותו, הנתבעת הנוספת בתביעה למזונות מן העיזבון, הסתלקה מחלקה בעיזבון לטובת הקטין בתמורה לסגירת תיק ההוצל"פ שפתחה נגדה המבקשת "הרי שמזונותיו של הקטין שולמו זה מכבר" מתוך חלקה (ס' 22-23 לתשובה לבר"ע). לא ברור אם טענה זו הועלתה כלל לפני ביהמ"ש קמא בעת שנתן את החלטתו נושא הבר"ע ומכל מקום ביהמ"ש קמא לא פירט אותה ולא התייחס לה כנימוק להחלטתו. החלטת ביהמ"ש קמא נושא הבר"ע נסמכה על פרשנות ביהמ"ש קמא לפס"ד של כב' השופט מוטי לוי בתביעה למזונות מן העיזבון. המשיב בטענתו הנ"ל מכוון להתפתחות שחלה לאחר מתן פסה"ד של השופט מוטי לוי שממילא אינה יכולה להשליך על פרשנות פסה"ד אלא יכולה לכל היותר להוות טעם להעלאת טענת "פרעתי" כלפי אכיפת החיוב כלפיו.
סוף דבר
הערעור מתקבל והחלטת בית המשפט קמא מיום 4.8.21, לרבות החיוב בהוצאות שהושת על המבקשת במסגרתה – מבוטלת.
המשיב ישא בהוצאות המבקשת ובשכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.
העירבון, על פירותיו, יושב למבקשת באמצעות בא כוחה.
מתיר פרסום פסק-הדין במתכונת בה נחתם, בהיעדר שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.
ניתנה היום, י"ב כסלו תשפ"ב, 16 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.
