1.מונח לפני ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל (איתי פליקר) מיום 29.1.17 בבקשה בטענת פרעתי שנדחתה.
רקע
2.המשיבה נקטה בהליכי הוצאה לפועל לביצוע פסק דין (מיום 28.1.16) שניתן ע"י ביהמ"ש השלום ברחובות ,בתביעתה כנגד המערערת ,בנותנו תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים.
פסק הדין הנ"ל חייב את המערערת לתקן ליקויים בבניין ברחוב שלום עליכם 1 בפ"ת עפ"י חוות דעת מומחה ביהמ"ש (מיום 20.12.15) (להלן- "חווה"ד הראשונה") וזאת עד ליום 31.5.16. עוד נפסק כי לאחר השלמת העבודות וככל שיהיו תיקונים נוספים שיש לבצע, ינחה המומחה את המערערת בביצוע התיקונים ולאחר מכן יעביר את אישורו לכך כי התיקונים בוצעו לשביעות רצונו. ככל שהתיקונים לא יהיו לשביעות רצון המומחה תשלם המערערת סך של 40,000 ₪.
3.המערערת החלה בביצוע התיקונים והזמינה את מומחה ביהמ"ש לבדקם ביום 26.5.16 ו-8.6.16 ועל פי הוראותיו בחוו"ד נוספת מיום 9.6.16 הונחתה לבצע תיקונים נוספים והשלמת עבודות. המומחה הקפיד לציין ליד כל ליקוי שנמנה בחווה"ד הראשונה את עובדת הביצוע או העדרו ובמועד הנ"ל נותרה שורת ליקויים להשלמת הביצוע ע"י המערערת.
4.ביום 2.11.16 הגיש המומחה מסקנותיו הסופיות על פיהן נותרו 2 ליקויים שיש להשלים התיקון בגינם.
5.המשיבה נקטה בהליכי הוצאה לפועל כאמור לביצוע החיוב הכספי בפסק הדין בסך של 40,000 ₪ בתואנה שהמערערת לא עמדה בחובתה על פי פסק הדין ולא השלימה את כלל התיקונים במועד שנקבע בו.
6.המשיבה הגישה לרשם ההוצאה לפועל בקשה בטענת פרעתי במסגרתה עתרה לסגירת תיק ההוצאה לפועל נגדה משום שביצעה את כל התיקונים שהיה עליה לבצע.
7.בדחותו את בקשת המערערת קבע רשם ההוצאה לפועל, לאחר שהצדדים והמומחה שמונה ע"י ביהמ"ש נחקרו בדיון, כי המערערת לא סיימה את ביצוע התיקונים במועד שנקבע בפסק הדין ונותרו לפחות שני ליקויים שטרם תוקנו. על כן משהפרה המערערת את החיוב בפסק הדין יש לחייבה בסנקציה שנקבעה בו למקרה כנ"ל ולדחות בקשתה.
טענות הצדדים
8.לטענת המערערת שגה רשם ההוצאה בפרשנותו את הוראות פסק הדין ובמסקנתו כי לא עמדה בחיוב שהוטל עליה. לטענתה, דרישת המועד לביצוע החיוב בפסק הדין נועדה לסדרת התיקונים על פי חווה"ד הראשונה ובפועל היה על המערערת לבצע את התיקון במועד הנ"ל אך לא חויבה לסיים את העבודות במועד הנקוב. לשונו הפשוטה של פסק הדין לשיטת המערערת, מורה כי על המערערת הוטל חיוב לתקן את הליקויים ככל שיהיו מעת לעת עפ"י הנחיות המומחה ואילו הסנקציה נועדה למקרה שהמערערת לא תתקן כלל את הליקויים שהתגלו עפ"י חוות הדעת הראשונה והנוספת לשביעות רצונו של המומחה.
יתר על כן, הואיל ופסק הדין לא מציין מועד לסיום העבודות ואילו בחוות דעתו הנוספת של המומחה נוספו ונדרשו עוד תיקונים לא היה מקום להגיע למסקנתו של הרשם. כמו כן מקום שהתעורר ספק היה על הרשם לעשות שימוש בס' 12 לחוק ההוצאה לפועל ולפנות בשאלת הבהרה לביהמ"ש שנתן את פסק הדין ע"מ להבהירו.
9.ב"כ המשיבה צידד בהחלטת הרשם וטען כי בהיות טענת פרעתי של המערערת מופרכת מיסודה, כשהפרשנות בה נקטה אינה הגיונית ולא תואמת כוונת הצדדים יש לדחותה. ב"כ המשיבה חלק על טענות המערערת על פיהן ניתנו שתי חוו"ד שונות של מומחה ביהמ"ש והדגיש כי חווה"ד הנוספת מהווה למעשה סיכום בחינת ביצוע התיקונים ע"י המערערת ותו לא, וממנה עולה כמו מהודעות מומחה ביהמ"ש שהמבקשת לא סיימה לתקן את הליקויים עד כה.
דיון
10.כלל ידוע הוא כי פסק דין שבהסכמה מכיל שתי תכונות של הסכם ופסק דין ופרשנותו יונקת משתי מערכות דינים אלו.
על כך נאמר ברע"א 7561/16 ת.ל.י.ס נכסים והשקעות בע"מ נ' קופת חולים מאוחדת (15.12.16) עם יישום ההלכה הפסוקה (פסקה 8):
"ברי כי בבואו ברי כי בבואו לבחון תביעה כזו, נדרש בית המשפט לבחון גם את תוכנם של ההסכמים עליהם היא מתבססת, ובידיו הסמכות לקבוע את פרשנותם הנכונה. הפסיקה עמדה על האופן בו נדרש בית המשפט להתמודד עם פסק דין בהסכמה לאור אופיו הדואלי:
פסק הדין המוסכם הינו אפוא הסכם מחייב, שהוראותיו נוצרו ועוצבו על ידי הצדדים; מעורבותו של בית המשפט בהסכם זה אינה מתבטאת בדרך כלל בקביעת התכנים הספציפיים הכלולים בו, והיא מתמצית בעיקר במתן גיבוי מוסדי להסכם. נוכח אופיו החוזי המובהק של פסק הדין בהסכמה, אך טבעי הוא כי פרשנותו תיעשה בהתאם לכללי הפרשנות הרגילים החלים על הסכמים. כלל היסוד בכגון דא מעוגן בהוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973."
רשם ההוצאה לפועל, כמי שממונה על אכיפת הביצוע מוסמך ליתן פרשנות לפס"ד ובוודאי במסגרת קביעותיו בבקשה בטענת פרעתי שאז הוא עושה שימוש בסמכויותיו השיפוטיות הקבועות בסעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, וככל שזו אינה דורשת הכרעה במחלוקת שפסה"ד לא נועד לפסוק בה.
ביהמ"ש העליון ברע"א 36/16 שרית אשכנזי ואח' נ' נינה בוקסר (1.2.16) מסביר מהו גדר סמכות הרשם כך:
".....המבקשים העלו טענה נוספת שלפיה לרשם ההוצאה לפועל לא היתה סמכות "להציץ מאחורי הפסק" כדי לפרש את ההסכם בינם לבין המשיבה בכל הנוגע לאחריות על סילוק החוב לרשות המקומית שרבץ על הנכס. הפסיקה קבעה בהקשרים דומים, כי רשם ההוצאה לפועל אינו מוסמך להכריע במחלוקת שנפלה בין צדדים להסכם באשר לפרשנותו כאשר "הסכם הפשרה אינו ברור או מסוים דיו, ואין בפרשנות מינימלית די כדי לפתור את המחלוקות הנובעות ממנו" ...בענייננו, כפי שגם קבעו הערכאות הקודמות, רשם ההוצאה לפועל לא נדרש למלאכה פרשנית מסובכת אלא פנה להוראות הסכם המכר שבעקבות הפרתו הגיעו הצדדים להסכם הפשרה."
11.השאלה הפרשנית שבמחלוקת נוגעת לשילוב שתי הוראות שנקבעו בהסכם הנ"ל שקיבל תוקף של פסק דין.
כב' הרשם תלה את קביעתו בדבר אי ביצוע החיוב בפסק הדין במועד שנקבע בו ועל כן מצא לנכון לקשור לכך את תחולת הסנקציה בדמות החיוב הכספי הנוסף.
הצדדים חלוקים למעשה בפרשנות התנאי המקים את תחולת הסנקציה.
בעוד שלטענת המערערת, המועד שנקבע בהסכם לביצוע התיקונים מתייחס אך לתיקוני חוו"ד המומחה הראשונה ואילו הסנקציה תופעל רק במקרה ולא סיימה לבצע את כלל התיקונים לשביעות רצון המומחה, נטען ע"י המשיבה כי הסנקציה חלה, כפי שקבע הרשם בהחלטתו ,מקום שהמערערת לא עמדה במועד שקבוע לביצוע התיקונים שאז יחול עליה החיוב הכספי שנקבע בהסכם ובוודאי שעה שלא השלימה את ביצועם.
12.מדיני פרשנות חוזה למדנו כי יש לבחון תחילה את לשונו של ההסכם המורה כך:
"תתקן הנתבעת את הנכס שברח' שלום עליכם 1 על פי חוות דעת מומחה ביהמ"ש ככתבה וכלשונה וזאת עד ליום 31.5.16.............
................................
ככל שלא יבוצעו התיקונים לשביעות רצונו של המומחה , מוסכם עלינו כי הנתבעת תשלם לתובעת סך של 40,000 ₪."
אמנם תיבת הלשון "ככתבה וכלשונה" שנקטו הצדדים בהסכם יכולה להעיד על כוונה לחייב את המערערת בסיום ביצוע כל הוראות חוו"ד המומחה עד למועד הנ"ל ופרשנות על פיה ההשלמה יכול שתבוצע למקוטעין היא מאולצת. ההסכם נחתם ב-25.1.16 והצדדים העמידו למערערת כ-4 חודשים לביצוע התיקונים. ניתן להניח שביקשו לקבוע מועד לסיום ביצוע התיקונים עד למועד הנ"ל.
המשיבה טענה כי זו הייתה כוונת הצדדים ואילו המערערת הצביעה על כוונה אחרת, על פיה הואיל ולא היה ידוע בעת עריכת הסכם הפשרה היקף הליקויים שתאלץ לבצע להשלמתם והיא הייתה כפופה להוראותיו של מומחה ביהמ"ש, ממילא לא יכול היה מועד הנקוב להוות מועד לסיום כלל העבודות.
כמו כן ניתן היה לקבל את פרשנות המשיבה בדבר אומד דעת הצדדים ותכליתה של קביעת המועד הנ"ל בהסכם ,אלא שספק אם היא מתיישבת עם התנהגות המשיבה עצמה במהלך קיום ההסכם, כמובהר להלן , ומכל מקום אין בכך כדי להשפיע על תחולת הסנקציה.
במאמר מוסגר יצוין, כי כב' הרשם כלל לא נדרש לאומד דעת הצדדים והסתפק בקביעתה של פרשנות תכליתית של ההסכם.
בחקירת מומחה ביהמ"ש בפני הרשם עלה כי המומחה ערך ביקור בנכס לבחינת הביצוע כבר ב-26.5.16 ו-8.6.16 ואילו המערערת לא השלימה את התיקונים עד למועד הנקוב בהסכם והוא התבקש להגיע שוב לנכס ולבדקו בספטמבר 16'. ממכתב ששלח המומחה מיום 11.9.16 פירט מספר ליקויים שנותרו לביצוע וביום 2.11.16 והצביע רק על 2 ליקויים שנותרו.
עוד אישר המומחה כי לא הנפיק יותר מחוות דעת אחת ואילו בחווה"ד הנוספת העיר הערותיו על בסיס מידת הביצוע של הליקויים עפ"י חוות דעתו הראשונה. מכאן נסתרת טענת המערערת בדבר דרישות שנדרשו ממנה מעבר לחווה"ד הראשונה.
זאת ועוד, התברר כי המומחה הוזמן לבדיקת תיקון הליקויים רק בסמוך למועד הנקוב בהסכם הנ"ל ומעת בדיקתו את היקף ביצוע התיקונים עמדו למערערת כ-6 ימים להשלמתם כאשר ממצאי בדיקתו בכתב נמסרו רק לאחר ה- 1.6 ולאחר המועד הקובע הנ"ל. אמנם, המערערת ,שעול ההוכחה עליה בטענת פרעתי, לא הצביעה על המניעה להשלמת הביצוע קודם לכך ,ולא הוברר האם יכולה הייתה לסיים את העבודות בסמוך למועד הנ"ל לאור היקפם של הליקויים. ברם, משעה שניתנה חווה"ד הנוספת ע"י המומחה ממילא כבר חלף המועד הקובע אף לשיטת המשיבה, אולם האחרונה בחרה להמתין עד להשלמת העבודות במשך כ- 5 חדשים נוספים עד לאישורו הסופי של המומחה בדיון כי (עמ' 3 לפרו' הדיון בפני כב' הרשם):
"התיקונים שבוצעו היו ברמה המתקבלת על הדעת וקבילה בהחלט, ומלבד שני הליקויים שנותרו הכל תוקן".
13.כאמור כב' הרשם הסתמך על פרשנות לכאורה תכליתית (הגם שלא ציין כך) של ההסכם וקבע:
"בסיכומיו, טען ב"כ החייבת כי אין כל קשר בין הסנקציה הכספית ובין המועד שנקבע לסיום העבודות. אין בידי לקבל טענה זו, באשר מדובר בהסכם אחד הכולל מספר רכיבים אשר אחד מהם הינו המועד בו על החייבת לסיים את ביצוע העבודות והשני הינו סיום העבודות לשביעות רצונו של המומחה. כאמור, אין חולק כי העבודות לא הסתיימו במועד המוסכם. עוד אין חולק, כי העבודות לא הסתיימו וקיימים שני ליקויים, אשר אחד מהם לא תוקן והשני הינו פגם אשר לטעמו של המומחה יש לשלם בגינו פיצוי באשר נכון למועד כתיבת חוות הדעת והודעותיו לבית המשפט אין צורך לתקנו."
מבחינה צורנית עומדת הוראת הסנקציה המטילה חיוב כספי נוסף על המערערת בנפרד מההוראה התוחמת את מועד הביצוע וצוינה בסופו של ההסכם לאחר התוויית הדרך להשלמת כלל התיקונים לשביעות רצון המומחה. כמו כן היא כוללת תנאי שונה לתחולתה והוא ביצוע התיקונים לשביעות רצון המומחה.
נראה שאין קשר רציף בין שתי ההוראות הנ"ל ולכן טוענת המערערת שמועד הביצוע מנותק מהסנקציה שנקבעה בהסכם.
14.כמצוין לעיל, ניתן היה לקבל פרשנות המשיבה, המבקשת לשלב בין שתי ההוראות החוזיות שבהסכם ובלבד שהיא מעוגנת בעקרונות הפרשנות החוזיים. ברם, לשילוב הנ"ל לא היה בסיס באומד דעת הצדדים המוכח או בהתנהגותם (כמובהר לעיל) ואף לא בלשונה המפורשת של הסנקציה כפי שנוסחה ע"י הצדדים.
ככלל, השימוש בפרשנות התכליתית יעשה בנסיבות שבהן המובן הטבעי והרגיל של לשון החוזה אינו מגשים את תכליתו וככל שהיא אינה נסתרת ע"י המובן הפשוט האפשרי של לשון החוזה.
ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר (26.2.12) נאמר:
"הדגישה הפסיקה כי מטרתו הראשונה במעלה של בית המשפט, עת שהוא ניגש לפרש חוזה, היא לאתר את כוונתם האמיתית המשותפת של הצדדים לחוזה – היא התכלית הסובייקטיבית של החוזה. רק כאשר לא ניתן, בשום אופן ובאף דרך – כך הבהירה הפסיקה – לברר מהי הכוונה האמיתית שעומדת בבסיס החוזה, רשאי בית המשפט לפנות, תוך נקיטת משנה זהירות, לתכלית האובייקטיבית של החוזה ...
עוד הבהירה הפסיקה כי למרות המעבר לשיטה פרשנית חד-שלבית לצורך איתור אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה, נותר ללשון החוזה מקום מרכזי וחשוב בתהליך הפרשנות. בעניין זה, אף הודגשו שני כללים פרשניים: האחד – כי לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו .....והשני – כי קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב – היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה בראי הקשרו הכללי."
מהמסד העובדתי שהובא בפני כב' הרשם לא ראיתי בסיס למסקנתו וסבירה בעיני הפרשנות על פיה נועדה הסנקציה להפעלה למקרה שהמערערת לא תמלא אחר דרישות המומחה במלואן.
השאלה היא איפוא האם עמדה המערערת בתנאי זה.
15.ב"כ המערערת חלק על מסקנת הרשם על פיה המערערת לא שילמה את הסכומים שקבע המומחה ,שהרי המומחה לא קבע חובת תשלום אלא המליץ על תשלום בגין אריח וכך הנחה את המערערת למסור ערובה בגין כשל עתידי, אם יחול. הואיל והמערערת מילאה אחר כל הנדרש הימנה, והסירה את 2 הליקויים שנותרו בפיצוי המשיבה בגין אי ביצוע הליקוי הראשון ואילו כנגד הליקוי הנוסף ניתנה ערבות ביצוע יש לטענתו לקבע כי מילאה אחר פסק הדין.
ב"כ המשיבה התנגד להרחבת חזית והכחיש חלקית את הנטען.
מומחה ביהמ"ש שאישר דבר ביצוע התיקונים נדרש לשני הליקויים שנותרו וציין במכתבו מיום 2.11.16 כדלקמן:
" בהתאם להוראת כב' בית המשפט מיום 13.10.16 להלן הסעיפים שטרם תוקנו ע"י הנתבעת , ביחס לעדכון חוות דעתי מיום 9.6.16 :
סעיף 1.1 ב'- אריח בלובי - 200 ₪
סעיף 1.1 ח' – אריחים חלולים לא תוקן וגם אין צורך לתקן כי אין כל סימני כשל. בחוות דעתי מיום 6.9.16 המלצתי לתת בטוחה לתובעים לתיקוני חיפוי למקרה של נשירת אריחים בעתיד.- סכום הבטוחה 4000 ₪ + מע"מ."
בעדותו בפני הרשם אישר ( עמ 3 ,4לפר') :
" ת.מה שתוקן תוקן בסדר ....התיקונים תוקנו.
.................
ש.פרט לשני הליקויים האלה שלא נמצא אריח זהה ו 4000 ₪ כלומר זה ערובה לאריחים מעבר לכך הכל תוקן?
ת. כן "
16.המערערת טענה בכתב הערעור (ועל כן אין המדובר בהרחבת חזית) כי כב' הרשם טעה בקביעתו שלא עמדה בביצוע התיקונים לשביעות רצון המומחה הואיל ותיקנה את כל הנדרש ואילו המלצותיו ,שלהבנתה לא היו מקובלות על המשיבה ממילא אינן רלבנטיות.
אני סבורה כי הצדק עם המערערת אשר מילאה אחר התחייבויותיה בנוגע לביצוע כל התיקונים על פי לשון ההסכם ואילו הפרשנות המרחיבה שביקשה המשיבה לתת להתחייבויות אלו סותרת את טענותיה הבסיסיות בדבר הפרשנות הדווקנית שיש ליתן ללשון ההסכם.
ראינו לעיל, שההסכם נתן בידי מומחה ביהמ"ש הסמכות לקבע באם המערערת ביצעה אחר התיקונים לשביעות רצונו. ולכן שעה שהעיד כי התיקונים בוצעו ואילו שני הרכיבים שנותרו אינם טעונים תיקון אלא הסדרה בדרך אחרת ,נשמט הבסיס להפעלת הסנקציה המטילה חבות כספית על המערערת מקום שלא ביצעה את התיקונים לשביעות רצונו.
יתר על כן לא היה חולק ,בדיון שהתקיים לפני ,שהמערערת ביצעה תשלום בגין האריח בלובי ואף מסרה למשיבה ערובה שלדעתה מניחה את הדעת. לכן ,גם אם חלוקים הצדדים על מהות הערובה אין בין כך לבין הקביעה כי המערערת לא ביצעה את התיקונים על פי ההסכם קשר הכרחי ומכל מקום לא סביר כי הדבר יביא להפעלת הסקנציה.
כאן המקום לציין שהמשיבה פנתה לרשם ההוצאה לפועל בבקשה להגדיל את הקרן בגין שני הליקויים הנ"ל ( וזאת מעבר לחיוב הכספי שהושת על פי הסנקציה הנ"ל ) ובקשתה נדחתה בהחלטתו מיום 8.2.17 תוך שהיא מופנית להגשת תביעה עצמאית בגינם.
17.לאור כל האמור, אני מקבלת את הערעור .
ההחלטה מ 29.1.17 בטלה.
בנסיבות שפורטו, ולנוכח מהות המחלוקת אינני עושה צו להוצאות.
ניתן היום, א' תמוז תשע"ז, 25 יוני 2017, בהעדר הצדדים.
