רשלנות רפואית קופח כללית

1.         בפניי תביעה של עזבונה של המנוחה והיורש (להלן: "היורש" ו"התובע"), בטענה כי הטיפול במנוחה היה רשלני, וזאת בנסיבות של תהליך של טיפול אשר בסופו עברה המנוחה,  ביום 15/8/06,  ניתוח כריתה של חלק מהמעי הגס והשקה של קצוות המעי דו צדדי. השקה זו כשלה, דבר אשר חייב ניתוח נוסף. נטען שהניתוח הנוסף נדחה שלא לצורך, דבר שהחמיר את מצבה של המנוחה. כאשר בוצע הניתוח הנוסף ביום 8/9/06, עברה המנוחה, תוך כדי,  דום לב. בוצעה בה החייאה והחל הניתוח. עקב אי יציבות המודינמית הוחלט להפסיק את הניתוח והמנוחה הועברה לטיפול נמרץ, שם המשיכה אי היציבות האמורה, והתובעת נכנסה להלם ספטי, ובהמשך היא נפטרה ביום 9.9.06. התהליך הטיפולי של הנתבעת, שסופו המר היה פטירת המנוחה, החל ב-9.2.06, כאשר המנוחה הופנתה לחדר מיון עקב כאבי בטן ועצירות.

2.         ליבת הדיון בתיק מתמקדת במצבה הרפואי של התובעת במועד ביצוע הניתוח, לאור הטענה שאמלא אבחנה מבדלת שגויה, המועד היה מוקדם יותר בתנאים שאפשרו החלמה. לפיכך המחלוקת בין המומחים מתמקדת קודם כל באבחנה המבדלת.

            מומחי היורש שהמנוחה היתה אמו, (להלן: "המנוחה") טוענים כי בראשית התהליך היה צריך לעשות אבחנה מבדלת לתלונות המנוחה ולחשוד בתהליך ממאיר במעי. הפרקטיקה המקובלת לאבחנה זו שאינה במחלוקת, היא ניתוח במועד המוקדם ביותר לכריתת חלק המעי החשוד כנגוע. מומחי ורופאי הנתבעת ברובם פעלו על פי אבחנה מבדלת אחרת, בה המסקנה כי הניתוח מחוייב אינו מיידי. אבחנה זו היתה מחלת סעיפים דלקתית במעי הגס, דיברטיקוליטיס Diverticulitis.

            אבחנה שאינה מקובלת, כאבחנה מבדלת, על מומחי התביעה הגם שאינם שוללים קיומה של התחלואה אצל המנוחה.  פרופ' סקפה, מומחה הנתבעת, קבע בחוות דעתו כי בכ- 7% מאנשים שסובלים מדלקת סעיפים מסובכת ימצא גם גידול סרטני.

            אין מחלוקת שבדיעבד, אחרי כריתת חלק המעי הנגוע נמצא בו גידול ממאיר שגרם לפרפורציה, התנקבות, של דופן המעי.

            המנוחה נפטרה מסיבוך בניתוח שלמועד שהוא בוצע הסיבוך היה יכול לקרות בין מחמת התנקבות דופן המעי מגידול ובין מהסתבכות של מחלת הדיברטיקוליטיס.

אבל עמדת מומחי התובע היא כי יתכן שאילו לא נדחה הניתוח, יתכן והסיבוך לא היה קורה. הנחה זו מניחה שבפרק הזמן עד לניתוח הכריתה הגידול פרץ את דופן המעי, דבר אשר גרם לזיהום שאין חולק שהוא פגע בתהליך ההחלמה מהניתוח.

            חבות

3.         התביעה היא לפי סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין, נ"ח, על פי עוולת הרשלנות. נטען לרשלנות רפואית. ההלכה הפסוקה היא כי הדין החל בהתייחס לטענה של רשלנות רפואית היא שהשאלה נבחנת לפי הידע, הפרקטיקות, הנורמות שהיו נהוגים בעת האירוע. לכן מעשה או מחדל שנעשים לפי פרקטיקה רפואית מקובלת, ואף טעות בשיקול דעת תוך הפעלת פרקטיקה רפואית מקובלת , ככלל לא יהוו רשלנות רפואית [ע"א 8777/12 ד.ג. נ' מדינת ישראל (6/4/14) (להלן: "עניין – ד.ג.")]. לפיכך תנאי לקביעת התרשלות היא הוכחת סטייה רבתית מפרקטיקה רפואית מקובלת [ע"א 1717/13 מיצ'קור נ' קופת חולים מאוחדת (10/12/13)].

            אך גם אם הרופאים טעו באבחנה לא די בכך בלבד כדי לקבוע התרשלות רפואית [ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר – בית חולים "מאיר", פ"ד נא(4) 687 (להלן: "עניין קורנץ"); ROE VMINISTER OF HEALTH [1954] 2 Q.B.66 C.A  (מאוזכר בעניין קורנץ)].