שאלה בזכאות ביטול רישיון מגורים

השופט סארי ג'יוסי – אב"ד

ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחדרה (כב' השופט טל פפרני) מיום 25.10.2015 בתמ"ש 33366-01-14.

רקע

1. המערער 7 והמשיבה, ערבים מוסלמים, ערכו הסכם נישואין ("עקד") מיום 2/9/1995. מסיבת הנישואין נערכה בחלוף כשנתיים - ביום 20/7/1997 ומיד לאחריה עברו בני הזוג להתגורר יחד. לבני הזוג ארבעה ילדים, שלושה קטינים ואחד בגיר כיום. נישואי הצדדים עלו על שרטון והם התגרשו ביום 8.4.2013.

2. במהלך שנות הנישואין ועד למועד הגירושין, התגוררו המערער 7 והמשיבה ב-א, בבית מגורים שהועמד לרשותם על ידי אביו המנוח של המערער (להלן: "המנוח"), שנפטר ביום 21/11/2015 (להלן: "הבית"). הבית הועמד לרשותם של הצדדים ללא תמורה וללא הגבלת זמן. במהלך השנים בהם התגוררו הצדדים בבית, נערכו בו שיפוצים שהשביחו את ערכו (להלן: "ההשקעות שבוצעו בבית").

3. המערערת 1 הינה אלמנתו של המנוח, המערערים 2-8 הנם ילדיו של המנוח, אחיו של המערער. לשם הנוחות יכונו המערערים 1-8 המערערים, והמערער 7 יכונה המערער.

4. ביום 3.9.2012 תקף המערער את המשיבה (להלן: "אירוע התקיפה"). תלונת המבקשת במשטרה בגין אירוע התקיפה הוגשה מספר ימים לאחר מכן (ב- 10.9.12) ובהמשך הוגש נגד המערער כתב אישום בגין אותו אירוע תקיפה, והוא הורשע ונדון למאסר בפועל. ביום 11.9.2012 עזבה המשיבה את הבית (להלן: "יום העזיבה").

5. ביום 16/1/2014, הגישה המשיבה תביעתה כנגד המערער וכנגד המנוח לבית משפט קמא, במסגרתה ביקשה כי בית המשפט יורה על חלוקת הרכוש שצברו בני הזוג במהלך חייהם המשותפים. ביום 25.10.2015 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא ומכאן הערעור שבפנינו.

פסק דינו של בית משפט קמא

6. בית משפט קמא קבע כי מאחר שהמערער והמשיבה נישאו בשנת 1995, חל על יחסיהם הממוניים חוק יחסי ממון בין בני זוג , התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, מבחין בין נכסים שנצברו בתקופת הנישואין לנכסים שהיו לבני הזוג קודם לנישואין או שהתקבלו במתנה או בירושה במהלך הנישואין. מחומר הראיות עלה, כי המנוח נתן לבני הזוג רישיון להתגורר בבית ללא הגבלת זמן וללא תמורה (להלן: "הרישיון"). בהתאם לכך, האמינה המשיבה כי תתגורר בבית במשך כל ימי חייה.

7. בית משפט קמא קבע, כי הרישיון שניתן למשיבה בוטל, לאור התנהגות המערער שלא אפשרה חיים שלווים ותקינים בבית. עוד נקבע, כי מחומר הראיות וטענות הצדדים למדים, כי המערער נהג במשיבה באלימות משך כל חיי הנישואין, כאשר המערער הורשע בגין אחד מאירועי האלימות וריצה תקופת מאסר מאחורי סורג ובריח. במצב דברים זה, ניתן להבין את התנהגות המשיבה לאחר אירוע האלימות וכמי שנאלצה לעזוב את הבית ולעבור ולהתגורר בבית הוריה, כשרק בגדיה לגופה. בית משפט קמא קבע, כי האלימות המתמשכת מצד המערער כלפי המשיבה, כמוה כהודעה על ביטול הרישיון.
8. בית משפט קמא דחה את טענת המערער והמנוח, לפיה הרישיון שניתן למשיבה לא בוטל והיא עזבה את הבית מרצונה, הגם שלא נקבעו מסמרות באשר לטענת המשיבה לפיה סולקה מהבית על ידי בני משפחתו של המערער. בית משפט קמא קבע, כי נוכח מעשי האלימות שהוכחו מצדו של המערער, לא ניתן לקבוע כי עזיבתה של המשיבה את הבית, מלמדת על הסכמתה שלא לחזור להתגורר שם. כן נקבע, בהתאם לחומר הראיות, כי אין חולק שהמערער נעצר בעקבות אירוע התקיפה, וכי לאחריה הייתה אווירה מתוחה בסביבת הבית, שם מתגוררים גם יתר בני משפחתו של המערער. כמו כן, המערער נשא אישה אחרת והוא מתגורר עמה כיום בבית, כך שגם מבחינה מעשית בוטל הרישיון שניתן למשיבה.

9. בית משפט קמא קבע, כי במקרה דנן זכאית המשיבה לפיצויים בגין ביטול הרישיון, בין השאר מאחר שכוונת המנוח הייתה לאפשר לבני הזוג להתגורר בבית למשך כל ימי חייהם ללא תמורה. יתר על כן, בבית בוצעו השקעות, בני הזוג חיו יחד בבית משך 15 שנה והמערער עודנו ממשיך להתגורר בבית. אמנם, במרבית שנות הנישואין נשא המערער בעול פרנסת המשפחה, אך תרומתה של המשיבה לא הייתה פחותה משלו, שכן היא דאגה לכל צרכי הבית והמשפחה. בית משפט קמא קבע, כי מאחר שלא עלה בידי המשיבה להביא ראיות מדויקות באשר לגובה הנזק, יש לפסוק לטובתה פיצוי על דרך האומדנא, אותו העמיד על סך 120,000 ₪.

10. באשר להשקעות שבוצעו בבית, נקבע, כי אין לקבל את עמדת המערער והמנוח לפיה אין ליתן למשיבה חלק בהשקעות, מאחר שלא עבדה לפרנסתה. בהתאם לעמדת הפסיקה, משבוטלה הרשות של המשיבה, יש לפצותה בגין ההשקעות שבוצעו. ההשבחה הוערכה על ידי שמאי, והמערער והמנוח לא ביקשו לחקור את השמאי על חוות דעתו. משכך, פסק בית משפט קמא למשיבה פיצוי בגין מחצית שווי ההשבחה, בסך של 78,000 ₪. באשר לתכולת הבית בגינה תבעה המשיבה מחצית, נפסק כי מאחר שהמערער טען כי התכולה נרכשה מכספו קודם לנישואין, והמשיבה לא הביאה כל ראיה בעניין זה ואף לא חזרה על טענותיה במסגרת הסיכומים, דין הטענה והדרישה בצידה להידחות.

טענות הצדדים

טענות המערערים בתמצית

11. המערערים טוענים, כי שגה בית משפט קמא, עת פסק למשיבה פיצוי בגין ביטול הרישיון, שכן הרישיון שניתן למשיבה לא בוטל. לדידם, בפועל עזבה המשיבה את הבית מרצונה, ולא בעקבות האלימות שהופנתה כלפיה מצדו של המערער. לטענת המערערים, ניתן ללמוד זאת מהדברים שאמרה המשיבה במסגרת החקירה הנגדית, ובכלל זה שהאירוע במסגרתו הותקפה וסולקה מביתה על ידי בני משפחתו של המערער, הוא שגרם לה לעזוב את הבית. בעניין זה טוענים המערערים, כי האירוע עצמו, מוכחש מכל וכל, ובכל מקרה גם אם ארע, איש מבני משפחתם לא נטל בו חלק. המערער נעצר יום קודם בעקבות אירוע התקיפה, והמשיבה לא טענה מעולם כי המנוח נטל חלק באירוע.

כמו כן, אין מחלוקת כי ביום העזיבה, ביקר השוטר א.ע. בבית על מנת לתעד מצבו במצלמה בעקבות אירוע התקיפה. השוטר ע. כתב מזכר שתיעד את שארע אותו יום, ומזכרו הוגש לבית משפט קמא. במסגרת המזכר, כתב השוטר ע. דברים שסתרו את עדותה של המשיבה באשר לאירוע, בין היתר, שאילו הייתה מתרחשת תקיפה של בני משפחת המערער את המשיבה, היה מתעד זאת במזכר.

12. באשר לגרסת המשיבה ביחס לאירוע התקיפה, במסגרתה נטען כי בני משפחתו של המערער סילקו אותה מביתה, טוענים המערערים כי גרסה זו נסתרה במסגרת תצהירה של המשיבה. שכן, המשיבה הצהירה כי רק לאחר תחילת הקרע בינה לבין המערער, שמעה מהמנוח לראשונה שהבית הוא רכושו ולצדדים אין זכויות בו. כמו כן, טענה המשיבה כי אחותה נכחה באירוע, אך נמנעה מלהביאה לעדות ללא כל הסבר, ויש לזקוף זאת לחובתה.

13. יתר על כן, נטען כי המשיבה לא עזבה את הבית מיד לאחר אירוע התקיפה, אלא רק כשבוע לאחר מכן, ומשכך אין לייחס את עזיבתה להתנהגותו האלימה של המערער. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא עת פסק למשיבה פיצוי בגין ההשקעות שבוצעו בבית, שכן המשיבה לא הביאה כל ראיה המוכיחה כי השתתפה בעלות השקעות אלה. בנוסף, נטען כי לא היה מקום להחיל על יחסי הצדדים את החוק, מאחר שהסכם הנישואין שנכרת בין הצדדים, הוציא מגדר תחולתו את החוק במפורש.

טענות המשיבה בתמצית

14. המשיבה מנגד סמכה ידה על פסק דינו של בית משפט קמא, ובכלל זה על הקביעה לפיה הרישיון בוטל כתוצאה מהאלימות המתמשכת בה נהג המערער כלפיה. לדברי המשיבה, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ומשכך, דין הערעור להידחות.

מעבר לכך, טענה המשיבה כי סמכה על כך שתוכל להמשיך ולהתגורר בבית לצמיתות, אך כאמור, האלימות מצדו של המערער, שהייתה מנת חלקה משך כל שנות הנישואין, לרבות גירושה מהבית בסופו של דבר על ידי בני משפחתו, לא הותירו בידה כל ברירה אלא לעזוב את הבית.

15. כמו כן, נטען כי היה על בית משפט קמא לפסוק למשיבה סכום פיצוי גבוה יותר, שיהלום את ביטול הרישיון בנסיבות המקרה דנן. סכום כזה, יתקבל לעמדת המשיבה, בהכפלת דמי השכירות שהוערכו על ידי השמאי, במשך שנות נישואיהם של הצדדים, ולחילופין, בפסיקת פיצוי בגובה מחצית משוויה של הדירה.

דיון והכרעה

16. עיון בטענות המערערים מלמד כי הן מכוונות ברובן כנגד ממצאים שבעובדה ובמהימנות, שנקבעו על ידי בית משפט קמא. כך באשר לנתונים העובדתיים שהובילו את בית משפט קמא לקבוע כי הרישיון שניתן למשיבה בוטל, ויש לפסוק לה פיצויים בגין ביטולו. לצורך קביעה זו, הסתמך בית משפט קמא על הנתונים העובדתיים שהובאו בפניו ועל התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים.

17. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים שבעובדה ובהערכות מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. התערבות כזו תתאפשר במקרים יוצאי דופן. כך למשל, במקרה בו נפל בפסק הדין שנתנה הערכאה הדיונית פגם היורד לשורשו של עניין או שהממצאים העובדתיים עליהם סמכה מסקנותיה אינם מבוססים כדבעי (ע"א 6616/04 ברונפמן אלון בע"מ נ' ממונה מס בולים ת"א (13.6.2007); ע"א 1064/03 אליהו נ' עיזבון המנוחה רחל שחר ז"ל (8.2.2006)).

המקרה דנן, אינו בגדר המקרים יוצאי הדופן המצדיקים התערבות בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. למעשה, המערערים, כך גם המשיבה, חוזרים ומעלים את הטענות שנטענו לפני בית משפט קמא, הן בעניין ביטול הרישיון שניתן למשיבה והן באשר לסיבת ביטולו. בית משפט קמא לא התעלם מטענות אלה, בחן אותן אחת לאחת והכריע בהן בהתאם לנתונים שהונחו לפניו. משכך, דין הערעור להידחות ולו רק מטעם זה.

18. זאת ועוד, סבורני כי אין ממש בטענת המערערים לפיה המשיבה לא עזבה את הבית כתוצאה מהאלימות של המשיב כלפיה, שכן היא עזבה את הבית רק כשבוע לאחר אירוע התקיפה, וטוב היה לו טענה זו לא הייתה נטענת כלל.

התופעה החברתית הקשה והכואבת של נשים נפגעות אלימות, היא תופעה רווחת ומדאיגה בקרבנו. על התהליך הנפשי העובר על נשים נפגעות אלימות נאמר כי הוא מתאפיין בין השאר באובדן העצמיות ובאובדן היכולת להתמודד עם גורמים שונים, כגון מקום העבודה, המשפחה הקרובה, החברה ועוד. הקושי לעזוב את בן הזוג האלים נובע מחוסר האונים של החוויה החוזרת ונשנית של האלימות, עד שאישה עשויה לאבד את היכולת לתכנן את מהלכיה ולנסות ליזום שינוי במצבה ( עוד בעניין זה ראה: ע"פ 6353/94 כרמלה בוחבוט נ' מדינת ישראל (14.8.1995); ע"פ 7844/09 ג'ראר נ' מדינת ישראל (2.6.2010)); מלי שחורי ביטון "מה שהיה ומה שהווה דרך עיניהן של נשים חרדיות מוכות ששהו במקלט" קרמימינולוגיה ישראלית ג, עמ' 122-124 (2014)). 

בית משפט קמא בחן את חומר הראיות שהונח בפניו וקבע כי משך שנים סבלה המשיבה ממסכת אלימות קשה מצד בעלה המערער. לאחר שנים רבות בהן הפחד והאימה היו מנת חלקה היומיומית, אזרה המשיבה עוז ועזבה את הבית. לא יעלה על הדעת, כי העובדה שהמשיבה עזבה את הבית כשבוע לאחר אירוע תקיפה, ולא מיד לאחריו, היא זו שתכתיב התוצאה ואת היקף זכויותיה, וממנה תתחייב המסקנה, כטענת המערערים, כי העזיבה אינה קשורה לאלימות, וכי לא בוטל הרישיון שניתן למערערת אלא שהיא בחרה, באופן חופשי, לעזוב את הבית. מכל מקום, לא ניתן לנתק הקשר בין האלימות המתמשכת, כפי קביעת בית משפט קמא, לבין עזיבת המשיבה את הבית, ומקובלת עליי קביעת בית משפט קמא  לפיה   האלימות המתמשכת כמוה כאקט ביטול רישיון.

19. יתר על כן, סבורני, כי אין זה משנה האם חוק יחסי ממון חל על היחסים בין הצדדים, והתוצאה המתחייבת בנסיבות דנן, בין אם קיימת תחולה לחוק זה ובין אם לאו, חד היא. כפי שקבע בית משפט קמא, זכויותיה של המשיבה יונקות את כוחן מהרישיון שניתן לה על ידי המנוח, ולא מחוק יחסי ממון.

בהקשר זה יוער, כי מוסד הרישיון במקרקעין מבוסס על תורת ההשתק שפותחה בדיני היושר האנגליים ונקלטה במשפט הישראלי באמצעות סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל. השתק זה נועד על מנת למנוע מבעל זכות במקרקעין לחזור בו מן ההרשאה שנתן לאחר לשימוש במקרקעין, אם המורשה הסתמך על ההרשאה בתום לב ובאופן סביר ושינה את מצבו לרעה על ידי השקעות שהשקיע במקרקעין, מתוך ציפייה שיוכל להמשיך להשתמש בהם כל עוד הוא מעוניין בכך.

יחד עם זאת, נפסק כי נוכח שיקולי הצדק שביסוד תורת ההשתק, היא תופעל בגמישות, תוך שלבית המשפט ניתן שיקול דעת בקביעת הסעדים הנובעים ממנה, אם מתן רשות שימוש במקרקעין ללא הגבלה ואם פיצויים. אמנם, סעיף 160 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") ניתק את דיני המקרקעין מדיני היושר האנגליים, וסעיף 161 לחוק המקרקעין, קבע כי מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין, אלא על פי חוק. אולם, הפסיקה המשיכה להכיר במוסד הרישיון במקרקעין וקבעה כי כיום ניתן לעגן את תורת ההשתק בחובת תום הלב שנקבעה בחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 (ראה: ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד (1.4.2004); רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל מונד (24.5.1993)).

כזכור, בית משפט קמא קבע, כי למשיבה ניתן רישיון להתגורר בבית על ידי המנוח ללא תמורה וללא הגבלת זמן. המשיבה האמינה כי תתגורר בבית דרך קבע, והייתה שותפה להשקעות שבוצעו בבית, באמצעות תרומתה לקיום התא המשפחתי וטיפוחו. משכך, צדק בית משפט קמא עת קבע, כי המשיבה זכאית לפיצויים בגין מחצית שווי ההשבחה ובסך של 78,000 ₪ כמתחייב מחוות דעת השמאי שמינה-אגבאריה יוסף, שם העמיד את ההשבחה על סכום כולל של 155,837 ₪. באשר לסכום הפיצויים שנפסק בגין ביטול הרישיון הרי שזה נפסק על דרך האומדנא, ולא מצאתי כי זה חורג מהסכום שראוי היה לפסוק באופן המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. 

20. בשולי הדברים אעיר, כי משלא הוגש ערעור מטעם המשיבה, לא ראיתי להתעכב על טענתה לפיה היה על בית משפט קמא לפסוק לה סכום פיצוי גבוה יותר.

אשר על כן, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערערים לשלם למשיבה הוצאות בסך של 10,000 ₪.

השופט חננאל שרעבי

אני מסכים.

השופטת עפרה ורבנר

אני מסכימה.

לפיכך, הוחלט על דחיית הערעור כמפורט בפסק דינו של השופט סארי ג'יוסי – אב"ד.

 כמו כן, אנו מחייבים את המערערים לשלם למשיבה את הוצאותיה ושכ"ט עורכי דינה, בסכום כולל של 10,000 ₪.

הפיקדון שהפקידו המערערים יועבר למשיבה, באמצעות באת כוחה, זאת על חשבון ההוצאות שנפסקו לטובתה.

מותר לפרסום ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים.

ניתן היום,  כ"ז תמוז תשע"ו, 02 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.