צדדי ג':
1.מוחמד דעאיף
2.אחמד דעאיף
בפניי תביעה לפיצוי בגין נזק גוף.
מדובר באירוע חמור וקשה במהלכו נהרג ****** ז"ל (להלן: "המנוח") במהלך עבודתו ביום 09.07.12.
התובע 1 הוא אחיו של המנוח והוא היורש היחיד שלו לפי צו ירושה שניתן ביום 27.8.13, בחיפה.
התובע 2, הוא אביו של המנוח, ואשר לטענת התובעים, עובר למועד התאונה היה תלוי במנוח וחלק רב מהוצאותיו כוסו על ידי המנוח.
הנתבע 1, הוא בנו של הנתבע 2. לטענת התובעים, בזמנים הרלוונטיים לתביעה, הנתבעים 1 ו-2 ניהלו עסק של קבלנים לכריתת עצי אקליפטוס בהיקף נרחב.
הנתבע 3 הוא בנו של נתבע 4 והוא זה שהזמין עבודה של כריתת עצי אקליפטוס מהנתבעים 1 ו/או 2.
הנתבע 4, הוא אביו של הנתבע 3. הוא הבעלים של המשק החקלאי בכפר חוגלה.
הנתבעת 5, היא המבטחת של הנתבע 3.
לטענת התובעים, כפי העולה מכתב התביעה, ביום 20.6.12, עבד המנוח ברשות הנתבעים 1 ו-2 בישוב חוגלה, בכריתת עצי אקליפטוס גבוהים במשק אשר בבעלות ו/או בחזקת הנתבע 3.
בשעה 07:30 או בסמוך לכך, עת כרת הנתבע 1 עץ אקליפטוס בגובה של 10-15 מטר ובקוטר של 25 ס"מ באמצעות מסור, נפל העץ על המנוח, שעבד במרחק של מטרים ספורים מהנתבע 1 ופגע בראשו של המנוח.
כתוצאה מהאמור, אושפז המנוח במצב אנוש במחלקה לטיפול נמרץ כללי ונוירו-כירורגי עד לפטירתו ביום 09.07.12.
לטענת התובעים, הם פנו לפקיד היערות על מנת לברר האם כריתת עצי האקליפטוס נעשתה באישורו ונענו בשלילה וכי לא הונפק בשנת 2012 אישור כאמור למי מהנתבעים.
במסגרת פסק הדין, בית המשפט ידון תחילה בשאלת הנסיבות והאחריות ולאחר מכן בשאלת הנזק.
טענות התובעים;
כאמור, לטענת התובעים, ביום 20.6.12 עבד המנוח ברשות הנתבעים 1 ו-2 ואו ברשות מי מטעמם בישוב חוגלה בכריתת עצי אקליפטוס גבוהים, במשק אשר בבעלות ו/או בחזקת הנתבעים 3 ו-4.
בשעה 07:30 או בסמוך לכך, עת כרת הנתבע 1 עץ אקליפטוס בגובה של 10-15 מטר באמצעות מסור, נפל העץ על המנוח, אשר עבד במרחק של מטרים ספורים מהנתבע 1 ופגע בו.
בעקבות נפילת העץ, נגרמה למנוח חבלה קשה בעמוד השדרה צווארי ובראשו.
המנוח איבד הכרתו והועבר במצב קשה לבית החולים הלל יפה בחדרה.
בבית החולים עבר המנוח טיפול רפואי ראשוני דחוף והועבר לבית החולים שיבא בתל השומר לצורך המשך טיפול.
בבית החולים שיבא, אושפז המנוח במצב אנוש במחלקה לטיפול נמרץ כללי ונוירו-כירורגי עד לפטירתו ביום 09.07.12.
לטענת התובעים, התאונה התרחשה עקב רשלנותם הבלעדית והמכרעת של הנתבעים.
לטענת התובעים, הנתבעים 3 ו-4 חבים בנזיקין מכח היותם הבעלים ו/או המחזיקים במקרקעין בהם אירעה התאונה, בנוסף לרשלנותם בבחירת בעל החוזה שעמו התקשרו לצורך ביצוע העבודה.
לטענת התובעים, הנתבעת 5 חבה בפיצוי, מכח הפוליסה שהפיקה הנתבעת ו/או מכח הדין וזאת בנוסף לחובת הפיצוי הקמה לפתחה לאור חבותם של הנתבעים 3 ו-4.
טענות התובעים בעניין האחריות;
לטענת התובעים, הנתבעים 1 ו-2 עצמם העידו על אוזלת ידם בכל הנוגע לנקיטת זהירות.
כך למשל, הנתבע 1 העיד במשטרה, כי אינו מכיר אמצעי זהירות שיש לנקוט בהם בכריתת עצים, כי הוא לא עבר הדרכה כלשהי או קורסים לכריתת עצים, ולו פעם אחת.
בנוסף, טוענים התובעים, כפי שעולה מעדותם של הנתבעים 1 ו- 2, המנוח לא חבש קסדה בעת קרות התאונה.
לא זו אף זו, לטענת התובעים, הנתבעים 1 ו- 2 התרשלו שעה שלא דאגו לעשות ביטוח מעבידים שיכסה אותם ויפצה את התובעים על נזקיהם, במיוחד כאשר עבדו בעבודה הכרוכה בסיכון כמו כריתת עצים.
עוד טוענים התובעים, כי הנתבעים 3 ו-4 התרשלו בין השאר, היות ולא דאגו לבקש מהנתבעים 1 ו- 2 לעשות ביטוח ולוודא זאת לפני תחילת העבודה.
לאור האמור טוענים התובעים כי הנתבעים כולם התרשלו בעצם אי וידוא קיומו של ביטוח תקף שמכסה את הסכנות הכרוכות בביצוע העבודה.
עוד מוסיפים התובעים וטוענים, כי הנתבעים 3 ו-4 התרשלו בבחירת מבצעי העבודה (הנתבעים 1 ו-2), כאשר לא בדקו מספיק אודות הנתבעים 1 ו-2, במיוחד לאור העובדה שמדובר בעבודה שכרוכים בה סיכונים רבים.
עוד מציינים התובעים, כי לא היה בין הצדדים (בין מזמיני העבודה למבצעי העבודה) כל הסכם על מנת שיבהיר את החובות והזכויות של הצדדים.
לטענת התובעים, הנתבעים 1 ו-2 (שהם המעביד) חבים בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המנוח (שהיה עובד שלהם).
לשיטתם, הנ"ל היו צריכים לצפות כי בהעדר פיקוח צמוד, ובהעדר מנהל עבודה , עלולים להיווצר תנאי עבודה לא בטוחים וכתוצאה מכך, עלול להיגרם נזק למי שעובד בכריתת העצים, לרבות למנוח.
באופן זהה טוענים התובעים, כי גם הנתבע 3, מזמין העבודה, שנהג בשאננות, יכול היה לצפות התרחשות האירוע ובשל כך היה חייב לנקוט אמצעי זהירות , מה שלא עשה בפועל.
לטענת התובעים, הנתבעים 1 ו-2 כמעבידיו של המנוח, היו צריכים לנקוט באמצעי זהירות סבירים על מנת שאלה ימנעו את קרות התאונה. כך למשל, היו צריכים לעשות שימוש במנוף, בחבלים, לערוך תכנית עבודה, תכנון מקום נפילת העץ הכרות, הרחקת העובדים מהמקום הצפוי לנפילת העצים הכרותים וכיוצ'.
התובעים מפנים בעניין זה לחוות הדעת של המהנדס מר עוזי סלע, אשר נתן הסבר בכל הנוגע לאמצעים שיש לנקוט בהם בעבודת כריתת עצים ושניתן לתכנן את מקום נפילתו.
לטענת התובעים, הנתבעים 1 ו-2 הפרו חובה חקוקה –פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל- 1970 (להלן: "הפקודה"). התובעים טוענים, כי עצם העובדה שנפל על ראשו של המנוח, אירוע שגרם למותו, מחזקת את המסקנה כי לא התקיימו תנאי בטיחות וגישה בטוחה במקום העבודה.
עוד מוסיפים התובעים, כי הנתבעים 1 ו-2 הפרו את תנאי תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשמ"ט 1999, היות ולאחר חקירת הנ"ל ניתן לראות כי לא ביצעו את המוטל עליהם.
בנוסף, הנתבעים 1 ו-2 הפרו את חובתם לספק למנוח ציוד מגן אישי על פי תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) תשנ"ז 1997. התובעים מפנים בעיקר לתקנה 3 סעיף 1.1. שבתוספת המחייבת אספקת קסדת מגן ראש.
לטענת התובעים, בהתאם לעדותם, ניתן לראות, כי לא היה להם ניסיון עבר בכל הנוגע לכריתת עצי אקליפטוס (לנתבע 2 היה ניסיון בכריתת עצי אבוקדו, ועצי נוי ולנתבע 1- היה ניסיון בגננות),
לטענת התובעים קיים קשר סיבתי בין התרשלותם של הנתבעים 1 ו- 2 לבין אירוע התאונה.
באופן דומה, טוענים התובעים, כי הנתבע 3 הפר את חובותיו לפקח על ביצוע עבודת הכריתה, וכן הוא נמנע מליידע את הנתבעים 1 ו-2 מה הם הסיכונים הטמונים בביצוע עבודת כריתה של עצים בהיקף כל כך נרחב. כמו כן, נתבע 3 הפר את חובת הזהירות שהוטלה עליו.
בכל הנוגע לאשם תורם, טוענים התובעים כי לאור התנהגות הנתבעים 1 ו-2 אשר הם קבעו את סדר העבודה, כשהמנוח קיבל ההוראות מהם, אין בהתנהגות המנוח משום אשם תורם.
אחריות הנתבעים 3 ו-4;
לטענת התובעים, העבודה בוצעה על פי הזמנת הנתבעים 3 ו-4. כמו כן, הבעלות והחזקה במקרקעין, מטילה עליהם חובת זהירות כלפי המבקרים במקרקעין בהתאם לסעיפים 36 ו-37 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).
לטענתם, ביישום המבחנים שנקבעו בפסיקה עולה כי הנתבע 3, הרשה את עבודת כריתת העצים, לא התעניין באמצעי הפיקוח ו/או הזהירות אשר יינקטו לצורך הבטחת שלום ובטחון העובדים.
לטענת התובעים, אדישותו של הנתבע 3 לביטחון המנוח, היא אשר מקימה במקרה דנן חובת זהירות קונקרטית. כמחזיק הנכס, בעל השליטה והפיקוח, חובה עליו היה לבדוק מי עתיד לכרות עצים בשטחו ומהם אמצעי הזהירות שעתידים לנקוט.
לטענת התובעים, הנתבעים 3 ו-4 הפרו את הוראת סעיף 15 (1) לפקודת הנזיקין כיוון שהתרשלו בבחירת בעל המקצוע, כאשר נמנעו מלוודא שהנתבע 1 מיומן לבצע עבודה זו.
אחריותה של הנתבעת 5;
הנתבעת 5 הפיקה לנתבע 4 ביטוח לחקלאי כאשר תוקף הביטוח היה מיום 1.1.12 ועד ליום 31.12.12.
התאונה אירעה ביום 20.6.12 ולפיכך טוענים התובעים כי היתה אמורה לכסות מקרה זה בהתקיים שאר התנאים.
לטענת התובעים, הנתבעת 5 הייתה המבטחת של הנתבעים 3 ו-4 בין השאר גם בביטוח בגין אחריות כלפי צד שלישי או חבות מעבידים.
התובעים הפנו את בית המשפט לפרק ד' בפוליסה הנושא את הכותרת: "צד שלישי" בעמ' 7. שם נקבע:
"הרחבות מיוחדות ותכניות לידיעת המשק
אחריות לצד שלישי.
גבול אחריות למקרה ולתקופה 2,000,000 ₪"
לאור האמור טוענים התובעים, כי מדובר בחוזה ביטוח המושתת על 3 צדדים שונים: מבטח (היא הנתבעת 5), מבוטח (הנתבעים 3 ו-4) ומוטב (התובעים שנכנסים לנעליו של המנוח), כאשר המבטחת והמבוטחים הם צדדים ישירים לחוזה הביטוח והמוטב, הוא הנהנה, והוא זה שזכאי לקבל את תגמולי הביטוח לקרות מקרה הביטוח.
לטענת התובעים, הפוליסה בה עסקינן, היא פוליסה לחקלאי, המכילה כיסויים ביטוחיים שונים, ובכללם, כיסוי נזקים של צד ג'. התכלית האובייקטיבית הנלמדת מלשון הפוליסה על פי האדם הסביר, היא שהפוליסה אמורה לכסות את הנזקים של צד שלישי, כאשר ברור שצד שלישי הוא בין היתר נזק הנגרם לעובד של קבלן הנשכר על ידי מזמין העבודה (המבטח) לבצע עבודה קבלנית במשק החקלאי שלו.
עוד טוענים התובעים, כי נטל ההוכחה בתביעות ביטוח מוטל על המבוטח, בכל הנוגע לקרות מקרה הביטוח, כאשר על המבטח הטוען לפטור מאחריות, מוטל הנטל להוכיח קיומו של סייג לחבות.
לטענת התובעים, הלה הוכיח את קרות מקרה הביטוח – מותו ונסיבות מותו של המנוח במשק החקלאי של הנתבע 3 בעת עבודתו אצל הנתבעים 1 ו-2.
לטענת התובעים, החריגים המצוינים בפוליסת הביטוח, אינם מחריגים את אחריות חברת הביטוח לנזקים של עובדי קבלן.
לאור האמור, לאור העובדה שהנתבעת 5 לא החריגה את האירוע (לעומת מקרים אחרים אותם כן החריגה), טוענים התובעים, כי יש לקרוא את הפוליסה באשר היא ולפרש אותה על פי פרשנות תכליתית, דהיינו, כי הפוליסה מכסה נזקי צד שלישי שנגרמו בחצרו של נתבע 3, והעובדה שהנתבעת 5 בחרה שלא להחריג נזקים אלה של עובד קבלן, מוכיחה את העדר ההחרגה.
לאור האמור טוענים התובעים, כי יש לחייב את הנתבעת 5 לכיסוי הנזקים שנגרמו למנוח עד גבול האחריות שלה הקבוע בפוליסה, כ- 2,000,000 ₪.
לטענת התובעים, יש לראות בנתבעים כ "מספר מעוולים הפועלים בצוותא חדא למען מטרה אחת".
לטענתם, כאשר הנזק אינו ניתן לחלוקה, כמו במקרה דנן, תיגזר מידת השתתפותו של כל אחד מן המעוולים בתשלום הפיצוי לניזוק , ממידת תרומתו לנזק.
עוד טוענים, כי הנטל להוכיח כי הנזק שנגרם ניתן לחלוקה מוטל על המעוולים, ואם לא יעמדו בנטל, הם יחובו ביחד ולחוד לכל נזק שייגרם.
לטענת התובעים, לא ניתן לעשות חלוקה באחריותם של הנתבעים 1 ו-2 לעומת הנתבעים 3 ו-4.
טענות הנתבעים 1 ו-2 – סכומים לעניין הנסיבות והחבות הנטענת;
לטענת הנתבעים, שיטת עבודתם היתה כדלקמן:
הנ"ל יחד עם עובדיהם (המנוח ועובד נוסף בשם מוגירה), הגיעו לשטח בין השעות 06:30-7:00.
הנתבע 1 היה אחראי /עסק בכריתת העצים והפלתם ארצה, תפקידו של המנוח היה לכרות את העץ המופל לחתיכות קטנות והעובד הנוסף (מוגירה) אסף את החתיכות הקטנות וסידר אותם/ העמיס אותם והנתבע 2 (אביו של נתבע 1) היה לחלק הוראות ולהשגיח על העבודה והעובדים לרבות, הוא זה שציווה על העובדים לנקוט באמצעי הבטיחות והזהירות, מורה להם לתפוס מרחק בזמן כריתת העצים, לחבוש קסדות ולנעול נעלי עבודה, אזניות, כפפות וכיוצא בזה.
לטענת הנתבעים 1 ו-2, בבוקר ה- 20.6.12 (הוא מועד קרות האירוע) הגיעו למשק הנתבעים, המנוח והעובד הנוסף. לטענתם, הנתבע 2 הורה לעובדים לחבוש את קסדותיהם, לנעול את נעלי העבודה לשים אזניות וללבוש כפפות.
לאחר שהחלו הנ"ל בעבודתם, החליט העובד הנוסף, כי העבודה קשה לו ולפיכך, ביקש לסיים עבודתו וכך עשה.
לטענת הנתבעים 1 ו-2 לאחר כריתת העץ הראשון, ביקשו הם מהמנוח כי יפסיק את עבודתו ויתפוס מרחק של לפחות 15 מ' וזאת על אף שכוונתם הייתה להפיל את העץ לכיוון הנגדי.
המנוח ציית להוראות כאמור, אולם בשלב מסוים, ומסיבה שאינה ברורה ואינה ידועה לנתבעים 1 ו-2 המנוח על דעתו, החליט לחזור לעבודתו ולהמשיך במלאכתו.
כמו כן, מסיבה שאינה ברורה, העץ החל ליפול לכיוון הנגדי דהיינו, לכיוונו של המנוח.
לטענת הנתבעים 1 ו-2 הם החלו לצעוק לעבר המנוח שיזוז ממקום נפילת העץ, אולם ככל הנראה לאור הרעש בקע מהמסור, לאור העובדה שהמנוח היה ככל הנראה עם אזניות, האחרון לא שמע את קריאותיהם וקצה העץ פגע בראשו של המנוח, אשר ככל שהנראה ומסיבה שאינה ברורה הסיר את הקסדה.
לטענת הנתבעים 1 ו-2, עבודת כריתת העצים, היא עבודה אשר לומדים אותה במהלך ותוך כדי עבודה.
לדידם, כל אדם שסבור שיש לו את הידע והיכולות לעסוק בכריתת עצים, רשאי לבצע זאת.
לטענתם, הם כורתי עצים מקצועיים, אשר מתפרנסים ממשלח יד זה משך שנים ואין כל מניעה בדין שתאסור עליהם לעבוד בעבודה זו.
לטענתם, גם במועד קרות האירוע, הם עבדו באופן מקצועי (לטענתם, העץ היה אמור ליפול לצד השני) ואולם כוח עליון (רוח חזקה ולא צפויה שנשבה באותן שניות), הוא שאחראי על האירוע שהתרחש, כאשר הנתבעים 1 ו-2 מציינים כי הרוח נשבה לכיוון האחר קודם לכן ולכן העצים נפלו לכיוון המתוכנן.
לטענת הנתבעים 1 ו-2, על המנוח היה לצפות את קרות האירוע, לא להוריד הקסדה, לציית להוראות ולעבוד בזהירות.
בכל הנוגע להתקשרות בין הנתבעים 1 ו-2 לנתבעים 4 ו-5, טוענים הראשונים, כי מסמך ההתקשרות בין הנתבע 2 לנתבע 3 מהווה הסכם להתקשרות בין הצדדים, אולם מדובר במסמך אשר נעשה בצורה לאקונית, ואינו מפרט את מלוא התנאים עליהם סיכמו הצדדים.
מכל מקום, לשיטתם, ביום קרות האירוע, המשק היה מבטוח אצל הנתבעת 5, כאשר הנתבע 3 מסר עובדה זו לנתבע 2, אשר סמך על הביטוח ולפיכך, לא דאג לביטוח משלו.
לאור האמור טוענים הנתבעים 1 ו-2, כי ככל שבית המשפט יקבל את התביעה דנן, יש להטיל את האחריות על הנתבעת 5 כמבטחת למשק של הנתבעים 3 ו-4, הנושאים באחריות מכח היותם מזמיני העבודה ומכח בעלי המקרקעין ו/או המשק בו התרחש האירוע.
טענות הנתבעים 3-5;
לטענת הנתבעים 3-5 (להלן יקראו יחד: "הנתבעים"), מזמין העבודה (הוא הנתבע 3) והנתבע 4 לא התרשלו, ולא הפרו כל חובה חקוקה ומשכך דין התביעה כנגד הנתבעים 3-5 להידחות.
לטענת הנתבעים, הוכחו העובדות, כפי שיפורט, ולפיכך, דין התביעה כנגד הנתבעים 3-5 להידחות:
מזמין העבודה (הנתבע 3), התקשר עם הקבלן העצמאי, בהסכם לצורך ביצוע עבודת כריתת עצי אקליפטוס ביער משקי שבבעלות אביו (הנתבע 4), זאת לאחר שהקבלן העצמאי מסר למזמין העבודה בעת ההתקשרות, כי הוא עוסק בכריתת עצים זמן רב.
הקבלן העצמאי הציג עצמו כבעל ניסיון בפני מזמין העבודה.
הקבלן היה מודע לטיבה ומהותה של העבודה, וקיבל על עצמו את העבודה לאחר שראה את העבודה בשטח.
עוד טוענים הנתבעים, כי הציוד לצרכי ביצוע העבודה הובא על ידי הקבלן העצמאי.
הקבלן העצמאי הוא זה שבחר את שיטת העבודה, ולא הייתה כל התערבות מבחינת מזמין העבודה בשום שלב.
כמו כן, בין המנוח לבין מזמין העבודה לא היה כל קשר.
לא היה כל פגם בשטחו של מזמין העבודה אשר גם למותו של המנוח.
בנוסף, אין כל רישום של העוסקים בכריתת עצים אצל הרשויות המוסמכות ולפיכך, מזמין העבודה לא יכול היה לבדוק אודות הנתבעים 1 ו-2 מעבר למה שנאמר לו על ידי הקבלן העצמאי.
מזמין העבודה רק ידע כי הקבלן העצמאי ביצע בעבר עבודות מסוג זה.
לאור כל האמור, מפנים הנתבעים לסעיף 15 לפקודת הנזיקין ולפיה, מזמין העבודה והנתבע 4 אינם חבים דבר ודין התביעה נגדם להידחות.
עדותו של המהנדס מר עזי סלע-
המהנדס מר עזי סלע (להלן: "המהנדס סלע") מטעם התובעים, הגיש מסמך שכותרתו: "חוות דעת מקצועית", במסגרתו ציין את הפרקטיקה הנהוגה, לשיטתו, במהלך כריתת עצים ואת מסקנותיו מהאירוע.
הנתבעים מפנים להחלטת בית המשפט מיום 6.12.16 אשר נתנה לאחר התנגדות הנתבעים להגשת המסמך האמור ולפיה, חזקה על בית המשפט שלאחר שישמע את החקירה הנגדית ידע לתת את המשקל הראוי, בשים לב להערות, שחלקן הערות נכונות אשר נשמעו על ידי ב"כ הנתבעים.
לטענת הנתבעים, המהנדס סלע אינו עד מומחה לאור העובדה שאין לו הניסיון, הכישורים והידע בתחום היערנות וכריתת עצים ולפיכך, עותרים הנתבעים כי בית המשפט יקבע, כי משקלה של חוות הדעת שהוגשה על ידו הוא אפס וזאת מהנימוקים שפורטו בסיכומיהם.
כך למשל, הנתבעים מפנים לעדותו של המהנדס סלע אשר העיד כי משמש כמהנדס בניין וכי כל הנאמר בחוות הדעת שהוגשה על ידו נאמר על סמך הניסיון שלו ועל אף שהוא אינו מהנדס יערות.
הנתבעים אף מפנים לעדותו של המהנדס סלע, במהלכה העיד כי העובדה שכרת שני עצים במהלך עבודתו אינה מכשירה אותו ליתן חוות דעת לבית המשפט (עמ' 15 לפרוטוקול שורות 1-2).
לאור האמור, לאור העובדה שהנתבעים סבורים, כי יש ליתן לחוות הדעת שהוגשה על ידי המהנדס סלע משקל אפס, טוענים הם כי אין לקבל את המסקנות שלהלן:
אין לקבל את המסקנה כי הנתבעים 1 ו-2 אינם כורתים מקצועיים ולא עברו כל קורס הסמכה והכשרה המחויבים על פי חוק, משהוברר כי אלה לא קיימים;
אין לקבל את המסקנה, כי הקבלן העצמאי היה חסר ניסיון והכשרה גם לאור האמור כי העד (המהנדס סלע) אפילו לא קרא את תצהירו של הנתבע 1 במסגרתו הוא מצהיר על ניסיונו המקצועי;
אין לקבל את המסקנות כי הנתבעים 1 ו-2 התרשלו בכך שלא נקטו שיטת עבודה נכונה;
עוד טוענים הנתבעים, כי בית המשפט מתבקש לקבוע כי משהוכח, כי אין במדינה גוף בו רשומים קבלנים של כריתת עצים, ואין כל רישוי מטעם המדינה, ו/או כל גורם לעיסוק בתחום זה, למעשה כל מזמין עבודה שמתקשר עם קבלן עצמאי לצורך כריתת עצים אינו יכול לוודא את כישוריו המקצועיים פרט לבדיקה עם הקבלן העצמאי לגבי ניסיונו המקצועי.
לטענת הנתבעים, מזמין העבודה נהג כשורה בהתקשרותו עם הקבלן העצמאי, משווידא כי יש לו ניסיון מקצועי של מספר שנים בתחום והוא עסק בעבודות כריתה מס' שנים והוא לא התרשל במאום.
הנתבעים היפנו בסיכומיהם לעדותו של אחיו של המנוח מהם עלה כי ענף כריתת העצים אינו ענף שנלמד במוסד כלשהו, אלא פרי ניסיון של עבודה בשטח, כאשר הן הקבלן העצמאי והן המנוח היו בעלי ניסיון שכזה.
זאת ועוד, הנתבעים מפנים לעדותו של הקבלן העצמאי, הוא הנתבע 2, אשר ממנה עלה כי הוא בעל ניסיון בכריתת עצים לרבות כריתה של עצי אקליפטוס- מידע שהציג בפני מזמין העבודה לפני שהחל את העבודה.
עוד עלה מעדותו של הנ"ל, כי התנהגותם של הנתבעים 1 ו-2 ביום האירוע הייתה תקינה ושגרתית, דהיינו שיטת העבודה והדרך בה כרתו את העצים בכלל ואת העץ שבסופו של יום פגע במנוח , הייתה דרך שגרתית , ואם המנוח לא היה משנה את מקומו, מותו לא היה נגרם.
לא זו אף זו, הנתבעים אף מפנים לעדותו של בנו של הקבלן, הוא הנתבע 1, אשר הצהיר והעיד כי הוא בעל ניסיון עשיר בכריתת עצים, כאשר בחמש השנים האחרונות ניהל יחד עם אביו עסק של כריתת עצים.
עוד העיד הנ"ל כי ביום קרות האירוע , יצאו הוא, אביו, בן דודו והמנוח לעבודת כריתת העצים כשהם היו מצוידים בציוד המתאים לצורכי ביצוע העבודה.
אשמו של המנוח;
לטענת הנתבעים, המסקנה המתבקשת היא כי האחריות לקרות האירוע היא למנוח, אשר החליט על דעת עצמו, ומבלי שניתנה לו הוראה לעשות זאת, לחזור למקום שבו העץ עלול היה ליפול ולהמשיך העבודה, וזאת כשהיה לו את הידע והכיר את שיטת כריתת העצים.
המנוח התרשל גם כי לא צפה שאירוע מהסוג הזה יתרחש , למרות שיכול היה לצפות וכן לא ציית להוראות מעבידו שניסה להרחיקו והוריד את הקסדה בניגוד להנחיות שניתנו לו.
לטענת הנתבעים, המנוח היה אדם אקדמאי בעל ידע וכישורים בענף הכריתה ובהיותו כזה, היה צריך לצפות את האירוע ולהעריך נכון את המרחק ולא לחזור למקום על מנת לחתוך עצים.
לאור כל האמור טוענים הנתבעים, כי על בית המשפט לקבוע כדלקמן:
כי הקבלן העצמאי (נתבע 2) היה בעל מקצוע מנוסה ומיומן במקצוע של כריתת עצים, וכך הציג עצמו בפני מזמין העבודה .
כי שיטת כריתת העצים נבחרה ובוצעה על ידי על הקבלן העצמאי והיא השיטה הנוהגת בכריתת העצים.
כי הציוד לביצוע העבודה היה של הקבלן העצמאי ומזמין העבודה לא התערב באופן כלשהו בעבודת הכריתה.
כי הנתבעים 1 ו-2 לא התרשלו, ומותו של המנוח נגרם בשל רשלנותו (שבחר בזמן כריתת העץ לחזור ולחתוך עצים מעץ קודם שנכרת, למרות שידע והוזהר, והעובדה שזז ממקומו שעה שנשבה רוח גרמה לנפילת העץ עליו.
לחילופין טוענים הנתבעים, כי בית המשפט יקבע כי האשם רובץ לפתחם של הנתבעים 1 ו-2 כמעבידיו הישירים.
זאת ועוד, הנתבעים אף מפנים לעדותם של הנתבעים 3 ו- 4.
הנתבעים עותרים כי בית המשפט יקבע שההתקשרות בין הקבלן העצמאי לבין המזמין הייתה לצורך ביצוע עבודה חד פעמית של כריתת עצים כאשר תחום העבודה של מזמין העבודה אינו קשור כלל ועיקר לכריתת עצים .
הקבלן העצמאי והמנוח (שהיה שכירו) עיסוקם ומקצועם הוא כריתת עצים והם היו הגורם המקצועי והמיומן, בעל הידע בכריתת עצים.
הקבלן העצמאי הוזמן ע"י מזמין העבודה לבצע את העבודה כבעל מקצוע, המחזיק בידע ובניסיון הרלבנטי לאחר שהציג עצמו כמי שיודע ומסוגל לבצע העבודה.
הקבלן העצמאי השתמש ונתן לעובדיו (לרבות למנוח) ציוד שהביא עמו. הוא זה שתכנן את העבודה, וקבע את האופן בו היא תתבצע, כאשר למזמין העבודה, לא היתה כל שליטה ו/או מעורבות בעניין זה וכל שכן לא את הידע הנדרש.
זאת ועוד, הנתבעים הפנו לעדותם של הגב' דליה ענב, עובדת משרד החקלאות, אחראית ראשית על היער המשקי במשרד החקלאות, ושל מר ארז ברקאי, מנהל אגף יער ואילנות ופקיד היערות הממשלתי במשרד החקלאות.
בהתבסס על העדויות כאמור טענו הנתבעים, כי לא נדרש כל אישור מרשות כזו או אחרת לצורך ביצוע כריתת עצים ביער משקי, ולא קיים הסדר חוקי לעיין כריתת עצים.
לא זו אף זו, לטענת הנתבעים, הלה הוכיחו, כי לא חלה עליהם אחריות כלשהי, לאור חלותו של סעיף 15 לפקודת הנזיקין (הקובע חסינות או פטור מאחריות של מזמין עבודה מקבלן עצמאי שאינו בא בגדר "עובדו או שלוחו").
לדידם, בנסיבות המקרה דנן, חל פטור על מזמין העבודה (בעל המקרקעין או המחזיק בהם) מאחריות לנזק שארע בתחומיו היות והוא מסר את העבודה הדורשת מומחיות לקבלן עצמאי.
לטענת הנתבעים, הקבלן העצמאי, אינו יכול לבוא בגדר עובד של המזמין, בין היתר לאור העובדה שלמזמין העבודה לא היתה כל שליטה על העבודה ו/או על דרך העובדה של כריתת העצים שביצע הקבלן העצמאי.
כמו כן, הקבלן העצמאי לא יכול לבוא בגדר שלוח של מזמין העבודה.
לטענת הנתבעים, הוכח כי הקבלן העצמאי לא היה שלוח של מזמין העבודה משנטל את המשימה על עצמו (מידת עצמאותו הייתה 100%).
לטענת הנתבעים הדברים האמורים יפים גם למערכת היחסים בין מזמין העבודה לקבלן הראשי.
הנתבעים טוענים, כי הסייגים המנויים בסעיף 15 לפקודת הנזיקין אינם מתקיימים בענייננו.
נוסף על האמור טוענים הנתבעים, כי הנתבעים 3 ו- 4 אינם יכולים לבוא בגדר מעוולים במשותף, לאור העובדה שלא ביצעו את העוולה במסגרת פעולה משותפת ומתואמת, וכל שכן לא ניתן לומר כי פעלו בצוותא חדא למען מטרה משותפת.
בנוסף, הנתבעים 3 ו- 4 אינם חבים בחובה משותפת כלפיי הניזוק (המנוח) ואשר גרמה למעשה העוולה.
לדידם, אם ייקבע כי הנתבעים חבו בחובה כלשהי אשר גרמה למעשה העוולה, הרי זוהי חובה מכח היותם בעלי המקרקעין.
העדר פוליסת ביטוח על שם הנתבעים 1 ו-2;
הנתבעים 1 ו-2 לא ערכו פוליסת ביטוח.
הנתבעים טוענים, כי יש לדחות את טענות הנתבעים 1 ו-2 לפיה, היתה התחייבות כלשהי של מזמין העבודה לבטחם, טענה אשר לא באה זכרה בכתבי טענותיהם ולטענת הנתבעים, טענה זו של התחייבות לכאורה או של הסתמכות על ביטוח שהיה קיים להם אצל מזמין העבודה נולדה לצורך ההליך המשפטי ומהווה הרחבת חזית אסורה .
הנתבעים מפנים לעדותו של הנתבע 2, ממנה עולה כי הוא ו/או הנתבע לא עשו פוליסת ביטוח.
פוליסת הביטוח שהוצאה על ידי הנתבעת 5;
הנתבעת 5, חברת הביטוח "כלל", הוציאה פוליסת ביטוח מסוג ביטוח לחקלאי על שם ישי אופיר, הוא נתבע 4 בלבד, כאשר בהתאם לפוליסת הביטוח, הנתבעים 1 ו-2 אינו מבוטחים בה ואינם מנויים כלל בשם המבוטח.
לטענת הנתבעת 5, פוליסת הביטוח היא פוליסת ביטוח לחקלאי ואיננה כוללת במסגרת עיסוקי המבוטח כיסוי של חבות לכריתת עצים (שכן נדרש במקרה כזה לפוליסה מסוג אחריות מקצועית).
לאור האמור, הפוליסה אינה מעניקה כיסוי ביטוחי לנתבעים 1 ו-2 ו/או למנוח.
כאמור, הנתבעת 5 טוענת כי הנתבעים 1 ו-2 והמנוח לא בוטחו על ידה ואולם מכל מקום ולצורך הזהירות בלבד טוענת הנתבעת 5, כי בהתאם לפוליסה, המקרה בענייננו לא נכנס לגדר המקרים שהפוליסה מכסה אותם.
בפרק אחריות כפי צד שלישי מתחייבת המבטחת לשפות את המבוטח בעד הסכומים שהמבוטח יהיה חייב לשלמם עפ"י דין לצד שלישי כתוצאה מאירוע בלתי צפוי שאירע במשך תקופת הביטוח תוך כדי עיסוקו של המבוטח כמוגדר בתחום הגיאוגרפי שבפוליסה. בעניין זה טוענת הנתבעת 5, כי ברור שהנתבעים 1 ו-2 ו/או המנוח לא באים בגדר המבוטח ולמבטחת אין כל חובת שיפוי כלפיהם.
גם לעניין הרחבת השיפוי של המבוטח (סעיף 5.1 לפוליסה) העוסק בסעיף "אחריותו השילוחית" טוענת הנתבעת 5 כי מדובר במקרה ביטוח, הנובע ממעשה או מחדל של כל אדם או גוף הפועל בשם המבוטח או מטעמו כאשר ההרחבה היא לנתבע 3 בלבד וכאשר האחריות אינה קיימת במקרה דנן, של הנתבעים 1 ו-2 שהינם קבלנים עצמאיים ואינם שלוחים של המבוטח- מזמין העבודה.
לאור כל האמור טוענת הנתבעת 5, כי הפוליסה מכסה רק את הנתבע 3, במסגרת עיסוקו שאינו כריתת עצים, אלא כוורנות.
כמו כן, הפוליסה מכסה רק את עובדיו של המבוטח (במקרה שקיימת חבות של המבוטח כלפי קבלן עצמאי, שלא כמו במקרה שלפנינו), כאשר הנתבעים 1 ו- 2 אינם עובדיו.
דיון והכרעה;
בפסק הדין, אדון בשתי שאלות מרכזיות. השאלה הראשונה, היא שאלת האחריות.
האם לנתבעים ו/או למי מהם אחריות כלפי המנוח, וככל שקיימת אחריות כלפי המנוח, כיצד ניתן לחלקה בין הנתבעים. כפועל היוצא משאלה זו, אדון בשאלה האם פוליסת הביטוח אותה הנפיקה הנתבעת 5 מכסה את אירוע התאונה ו/או האם מכסה את מי מהנתבעים. ככל שהתשובה לשאלה הראשונה תהא חיובית וייקבע כי קיימת אחריות של הנתבעים כלפי המנוח. השאלה השנייה שיש לדון בה היא שאלת הנזק והיא תידון בנפרד ככל שביהמ"ש יכיר באחריות בתיק זה.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהוגשו על ידי הצדדים ולאחר שמיעת העדויות, אני סבור כי דין התביעה להתקבל באופן שהנתבעים 1 ו – 2 יישאו ב 80% מסך הנזק ואילו הנתבעים 3 - 5 יישאו ב 20% מסך הנזק. הטענה כי חב' הביטוח הנתבעת 5 צריכה לשאת בסך של 100% מהנזק כמבטחת צד ג' נדחית בזאת. זאת ועוד, ההודעה לצד שלישי שהוגשה ע"י חב' הביטוח לשיפוי על כל סכום מאת צדדי ג' 1 ו- 2 ככל שהתביעה נגדם תתקבל ולו בחלקה בלבד, דינה להידחות.
להלן אפרט את נימוקי החלטתי.
שאלת האחריות;
מטעם התובעים, העידו מר עוזי סלע והתובע 1 – אחיו של המנוח.
מטעם הקבלן העצמאי (נתבע 4) העידו הוא עצמו והנתבע 1, בנו, הקבלנים העצמאיים עצמם.
מטעם מזמין העבודה (נתבע 3) העידו: הוא עצמו, אביו (הנתבע 4),הגב' דליה ענב, אחראית ראשית על היער המשקי במשרד הבריאות וארז ברקאי מנהל אגף יער ואילנות ופקיד היערות הממשלתי במשרד החקלאות.
אחריות הנתבעים 1 ו- 2;
הנתבעים 1 ו- 2 טענו, כי הם כורתי עצים מקצועיים, כי כריתת עצים הוא עיסוקם הראשי ואין כל מניעה בדין שתמנע או תאסור עליהם מלעסוק במלאכה זו.
עוד טענו הנתבעים 1 ו-2, כי התנהגותם במועד קרות האירוע היתה "תקינה ושגרתית", כי שיטת העבודה והדרך בה כרתו את העצים היתה שגרתית ולמעשה כוח עליון, הוא שגרם לנפילת העץ לצד הנגדי ולפגיעה שהובילה למותו של המנוח.
לטענתם, לא בוצעה כל טעות על ידי הנתבע 1 ו/או על ידי הנתבע 2 (שעמד לידו ופיקח עליו).
בנוסף טענו הנתבעים 1 ו-2, כי למנוח אשם תורם מכריע לאור העובדה שהחליט לחזור (לאחר שהתרחק מהמקום קודם לכן בהתאם להוראותיהם) סמוך למקום בו כרתו את העצים.
עוד נטען, כי ביום קרות האירוע, המשק היה מבוטח על ידי הנתבעת 5- עובדה אותה מסר הנתבע 3 לנתבע 2, והאחרון סמך על עובדה זו וזו הסיבה בעטיה לא דאג לביטוח מקצועי משלו.
לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, אני סבור, כי לנתבעים 1 ו- 2 אחריות כלפי המנוח וכי הנתבעים הפרו אחריות זו. להלן אפרט נימוקיי החלטתי.
כידוע, לצורך קביעת אחריות ברשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות:
א. קיומה של חובת זהירות החלה על מזיק כלפי ניזוק, הן במישור חובת הזהירות המושגית, והן במישור חובת הזהירות הקונקרטית.
ב. הפרת החובה האמורה.
ג. הוכחת נזק כתוצאה מהפרת החובה.
מן הכלל אל הפרט;
א. חובת זהירות;
בענייננו, אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי המנוח עבד אצל הנתבעים 1 ו-2. (ראו עמ' 37 לפרוטוקול מיום 6.6.17 שורות 19-20 עדותו של הנתבע 2: "ש. המנוח היה עובד שכיר שלך? ת. כן.").
הנתבעים 1 ו-2 שימשו כמעבידו היחיד של המנוח. מכאן, אין עוד ספק באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין עובד (המנוח) ומעביד (הנתבעים 1 ו-2), כפי שקבע כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז (3) 225, 229: "נראה שהיום אין עוד צורך לבחינת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה עניפה ועקבית".
וכן דברי כב' השופט לוין בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד ל"ח (1) 72, 76:
"מעביד כמעביד - כלפי עובדיו, לא יכולה להיות מחלוקת כי מוטלת עליו חובת זהירות זו".
מכוח היות מעבידיו של המנוח, הרי שחבים הם לו אחריות מושגית.
בכל הנודע לחובת זהירות קונקרטית, במישור זה נבחנת השאלה "האם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שאירע. שאלה זו, נבחנת על פי מבחן הצפיות - האם האדם הסביר יכול היה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבותיו הספציפיות.
בפסיקה נקבע, כי קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים, אך מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד היה מודע לו או חייב להיות מודע לו.
זאת ועוד, הפסיקה מסווגת את הסיכונים האפשריים לשני סוגים: סכנה רגילה וסכנה בלתי רגילה, כאשר רק בגין סכנה בלתי רגילה מוטלת על המעביד החובה לנקוט באמצעים סבירים כדי למנעה.
בענייננו, לא יכולה להיות מחלוקת, כי עבודת כריתת עצים, היא עבודה אשר סיכון כרוך בצידה, אין מדובר בעבודה פשוטה, רגילה או סטנדרטית, עם סכנה רגילה, וניתן ללא עוררין, לסווג עבודה זו כעבודה שסכנה בלתי רגילה בצידה (ראיה לכך היא בין היתר, אמצעי המיגון שיש לנקוט כשעובדים בעבודה זו).
כמו כן, לא יכולה להיות מחלוקת, כי הנתבעים 1 ו-2 יכלו לצפות את קרות הנזק, שכן משך עדותו של נתבע 2, חזר הוא מס' פעמים כי ביקש מהמנוח לחבוש קסדה ולהתרחק מהמקום, ואולם האחרון הוריד הקסדה לטענתו.
בנוסף, מעדותו של הנתבע 2 עולה כי הוא והנתבע 1, היו האחראים הבלעדיים לעבודתו של המנוח ולפיכך, הרי שחבים הם חובת זהירות קונקרטית כלפיו.
ראו בעניין זה עדותו של הנתבע 2 עמ' 37 לפרוטוקול שורות 21-22 ושורות27-28:
"ש. השיטה איך לכרות את העצים כמו שהסברת לבית המשפט אתה קבעת?
ת. כן.
...
ש. הציוד שהשתמשת בו לצורך כריתת העצים הוא ציוד שלך ולא של אופיר?
ת. כן. הציוד וגם אמצעי המגן. הכל שלי."
יובהר, כי לא רק שחובה על מעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה לעובדו, חובה עליו לוודא כי העובד מציית להוראות הבטיחות שניתנו לו, ופועל על פיהם.
לאור כל האמור, אני סבור כי לנתבעים 1 ו-2 הייתה מוטלת החובה (הן מושגית והן קונקרטית) כלפיי המנוח.
ב. הפרת החובה;
בפסיקה נקבע, כי על מעביד מוטלת החובה לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובדים סכנות מיותרות ולהזהירם מפני סכנות קיימות, ובמיוחד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן הסכנות שניתן לצפותן מראש בשל אופי העבודה והמקום בו מתבצעת העבודה.
חובת הזהירות של המעביד אינה מסתכמת רק בכך , אלא אף מחייבת את המעביד להדרכת עובדיו והנהגת שיטת עבודה בטוחה - במידה ויימצא כי המעביד לא דאג להזהיר את עובדיו ולהדריכם בהתאם, כאשר הדבר היה דרוש, בנסיבות העניין, הוא עשוי לחוב בדין.
אין המעביד יוצא חובתו בנקיטת מעשים אלה לבדם, אלא עליו אף לדאוג לפקח על ביצוע שיטת העבודה שהנחיל לעובדיו בפועל.
מהעדויות ששמעתי, לא שוכנעתי כי לנתבעים 1 ו/או 2 כמעבידיו היחידים של המנוח, היו נהלי עבודה מסודרים ו/או כי נקטו באמצעי זהירות סבירים ו/או ווידאו כי המנוח פועל בהתאם לאמצעי הזהירות הנדרשים בשים לב לאופי עבודת כריתת העצים, שהיא עבודה מסוכנת כפי שציינתי.
התרשמתי כי הנתבעים 1 ו-2 "סמכו" על ידו של "היושב במרומים" ו/או של משב הרוח בכל הנוגע לשמירה על בטיחותו של המנוח ולא ייחסו חשיבות מספקת לעובדה שעסקינן בעבודה עם סכנה בלתי רגילה בצידה.
ראו עדותם של הנתבע 2 – עמ' 35 לפרוטוקול מיום 6.6.17 שורות 23-26:
"ש. היו לך נהלי עבודה?
ת. אין בזה נהלי עבודה. אני מבין הכל.
ש. מבחינתך מה שקרה ,זה גורל?
ת. כן."
וכן עמ' 36 לפרוטוקול שורות 3-6:
"ש. לא היו מבחינתך נהלי עבודה ולא נהלי בטיחות. סמכת על עצמך?
ת. כל אחד שמבין בעבודה הזו לוקח אותה ומתחיל לעבוד.
ש. סמכת על אלוהים שלא יקרה משהו?
ת. לא חשבתי שיקרה דבר כזה."
וכן לעדותו של הנתבע 1 – עמ ' 44 לפרוטוקול שורות 19-20:
"ש. אי אפשר היה למנוע את התאונה הזו ? המנוח היה צריך למות באותו יום?
ת. כן."
לא זו אף זו, לשיטתם של הנתבעים 1 ו-2 (כפי העולה מעדותם), עבודת כריתת עצים, על אף שעשויה להוביל למוות כפי שאירע בנסיבות דנן, אינה עבודה מסוכנת כלל ועיקר.
עדותו של הנתבע 2 - עמ' 35 לפרוטוקול שורות 31-32:
"ש. האם ככה עובדים , אתה עובד בעבודה רצינית ומסוכנת.
ת. זה לא עבודה מסוכנת אצלי. זה לא טיפוסים ולא חשמל, זו עבודה על הקרקע."
כמו כן, לא התרשמתי כי לנתבעים 1 ו/או 2 היה ניסיון מספיק לעבודה מסוג זה קרי, כריתת עצי אקליפטוס.
כך העיד הנתבע 2 – עמ' 27 לפרוטוקול מיום 6.6.17 שורות 27-31:
"ש. ממי אתה עובד בכריתת עצים?
ת. הרבה זמן, 5,6, שנים לפני התאונה. לפני כן עבדתי נהג משאית. ....
ש. אתה בעיקר עבדת בכריתת עצי אבוקדו ושזיפים?
ת. כן.
ובהמשך- עמ' 28 שורות 3-6:
"ש. כמה פעמים יצא לך אקליפטוס לפני הפעם הזו?
ת. לא זוכר בדיוק אבל כרתתי. יש לי ניסיון עם האקליפטוס בכריתתו.
ש. אתה מסכים כי אקליפטוס שונה מכריתת עץ אבוקדו בגלל הגובה שלהם?
ת. נכון. יש עצים שמגיעים ל 20-30 מטר. אבל מה שכרתנו היה 12 מטר. עצים מעירים."
וכן עדותו של הנתבע 1 – עמ' 43 לפרוטוקול שורות 13-15:
"ש. אבא שלך העיד במשטרה אמר שהניסיון שלו 3-4 שנים. מה שלך?
ת. אני עבדתי תקופה בכריתת עצים. הייתי עובדה בגינון, כריתת עצים. לא הייתי עובד קבוע 3 חודשים 4 חודשים. יש לי ניסיון בזה."
וכן שורות 24-28:
"ש. אבא בד"כ היה מתעסק עם עצי אבוקדו ושזיפים.
ת. נכון.
ש. ואתה לרוב בגינון.
ת. כן. אני עבדתי שהייתי בן 15-16 בכריתת עצים אקליפטוס...."
המסקנה העולה מכל האמור לעיל, היא כי על הנתבעים 1 ו-2 כמעבידיו של המנוח הייתה מוטלת חובת זהירות, הן מושגית והן קונקרטית כלפי המנוח. היה עליהם לצפות בנסיבות דנן, כי משב הרוח עלול להשתנות, (במיוחד לאור עדותם, כי בבוקר האירוע נשבה רוח) ואולם הנתבעים 1 ו-2 הקלו ראש ברמת המסוכנות של עבודת כריתת העצים וכל שכן, באמצעי הזהירות שיש לנקוט ובעובדה שיש לוודא כי המנוח (העובד) נוקט באמצעי הזהירות הנדרשים.
פוליסת הביטוח של הנתבעת 5;
עיון בכתבי הטענות שהוגשו על ידי הנתבעים 1 ו-2 וכן מעדותם עולה, כי הלה לא דאגו לבטח עצמם ולא שוכנעתי כי הנתבעים 1 ו/או 2 סברו כי הם מבוטחים על ידי הנתבעת 5.
בהתאם למסקנתי אליה הגעתי כאמור לעיל, אני סבור כי הנתבעים 1 ו-2 לא ייחסו חשיבות מספקת למסוכנות של עבודת כריתת עצי האקליפטוס, ואני סבור כי מאותה סיבה בדיוק, נמנעו מלעשות ביטוח.
ראו עדותו של הנתבע 2 – עמ' 35 לפרוטוקול הדיון שורות 27-30:
"ש. למה לא עשית ביטוח, אתה עובד בעבודה מסוכנת ואני משיב שאני סמכתי על הביטוח של המזמין. לי יש ביטוח לאומי. רציתי לעשות ביטוח לפני כן והוא אמר שיש לו אז סמכתי עליו. אין עבודה רציפה כל יום. לפעמים חודש את היכול שלא לעבוד. רציתי לחסוך. הוא אמר שיש ביטוח ויש הכל. הכל מכוסה."
וכן עמ' 39 לפרוטוקול שורות 30-32: -
"ש. את מספר שלפני שהתחלת את העבודה דברת עם אופיר על הבטוח. למה לא כתבת את זה בכתב הגנתך?
ת. לא חשבתי שזה הכרחי.
וכן עמ' 40 לפרוטוקול שורות 11-18.
"ש. בתצהירך אין שום זכר למה שאתה מספר לנו כאן. אני מקריא לך את סעיף 5 לתצהירך ומפנה אותך אליו – זה מה שאופיר אמר לך?
ת. כן.
ש. מה שכתוב בתצהיר שלך זה נכון. המשק והשטח מבוטחים ואני מייצג את אופיר מטעם חברת הביטוח של המשק והשטח. אך בתצהירך לא כתוב שאופיר אמר לך שאתה מבטוח בפוליסה שלו. זה לא דיברתם?
ת. נכון."
אינני נותן אמון כלל ועיקר לגרסתם זו של הנתבעים 1 ו- 2 אשר מהווה הרחבת חזית ברורה לכתבי הטענות כי סברו כביכול שהמזמין הוא שמבטח את עבודתם באמצעות הנתבעת מס' 5 ואני דוחה לחלוטין טענה זו.
אחריות הנתבעים 3-4;
לטענת התובעים, הנתבעים 3 ו-4 חבים חובת זהירות כלפי המנוח מכח היותם הבעלים ו/או המחזיקים של המקרקעין בהם אירעה התאונה בהתאם לסעיפים 36, 37 לפקודת הנזיקין.
לחילופין טוענים התובעים, כי הנתבעים 3 ו-4 חבים חובת זהירות כלפי המנוח מכח מזמיני העבודה.
התובעים מפנים בעניין זה לחריגים המנויים בסעיף 15 לפקודת הנזיקין, אשר לשיטתם מתקיימים כפי שפורט לעיל.
בכל הנוגע לנתבעת 5 טוענים התובעים, כי פוליסת הביטוח מכסה את אירוע התאונה.
הטענה בדבר אחריות הנתבעים 3-4 מכוח סעיף 15 לפקודה:
ידוע הוא, כי כלל היסוד בדיני הנזיקין הוא, כי המזיק חב באחריות בשל מעשים שהוא עצמו ביצע וגרמו לנזק, וחבות זו מוטלת מקום בו נפל דופי במעשיו של המזיק.
הפועל היוצא מהאמור הוא, כשאדם מעסיק קבלן עצמאי, ולא מתקיימים יחסי שליחות או יחסי עובד מעביד, באופן עקרוני, לא יחוב המעסיק באחריות על נזק שגרם הקבלן העצמאי.
על אף האמור, לכלל זה, מספר חריגים המנויים בסעיף 15 לפקודה, כאשר עיקרם הוא מעורבות או רשלנות המעסיק .
ודוק! מערכת היחסים בין מזמין עבודה וקבלן עצמאי היא מערכת יחסים 'הדומה' לכאורה, ליחסי עובד-מעביד, אך שונה ממנו בתכלית.
בניגוד לעובד, הפועל מטעם מעבידו ומהווה למעשה "זרועו הארוכה" של המעביד, עבודתו של הקבלן מתאפיינת בעצמאות רבה יותר, שכן הקבלן אינו שלוח, אלא ספק שירות, אשר נשכר לצורך ביצוע עבודה או מתן שירות מסוים- הא, ותו לא.
ככלל, מעביד/שולח חבים באחריות שילוחית, אולם סעיף 15 לפקודה יוצר סייגים, הגבלות לסעיפים 13 ו-14 לפקודה, כאשר בהתאם לסעיף 15 לפקודה, במצב בו העובד הוא קבלן עצמאי (להבדיל מעובד) לא מתקיימת אחריות שילוחית.
וכך קובע סעיף 15 לפקודה - את מערכת היחסים בין מזמין עבודה לקבלן עצמאי :
"לענין פקודה זו, העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה; הוראה זו לא תחול באחת מאלה:
(1) הוא התרשל בבחירת בעל חוזהו;
(2) הוא התערב בעבודתו של בעל חוזהו באופן שגרם לפגיעה או לנזק;
(3) הוא הרשה או אישרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק;
(4) הוא היה אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן עצמאי;
(5) הדבר שלעשייתו נעשה החוזה היה שלא כדין."
לאור האמור הרי ניתן לקבוע כי היקפה של חובת הזהירות שחב מזמין כלפי מבצע עבודה, נגזרת משאלת מעמדו המשפטי של המבצע כקבלן עצמאי או כעובד. חובת הזהירות המוגברת הנדרשת ממעביד למעשי או מחדלי עובדו אינה חלה על המזמין כלפי הקבלן העצמאי.
הרציונל העומד בבסיס הסעיף הוא, כי בידי המזמין חסרים הידע והאפשרות לכוון את פעולתו של הקבלן העצמאי, ולפיכך יכולתו למנוע את הנזק שיגרום הקבלן- מועטה. מנגד, הקבלן הוא בעל המומחיות והידע הנדרשים, כאשר המזמין חסר מידע אודות היקף הסיכון הכרוך בעבודת הקבלן, ועל כן אינו יכול לשקול את הנזק, ואף לא לפזר אותו כראוי. מטעם זה, אין זה ראוי לחייב את המזמין לשאת באחריות לנזק שגרם.
הסייגים המנויים בסעיף 15 לפקודה :
בבסיס הסייגים המנויים בסעיף 15 עומד העיקרון כי חובתו של בעל החוזה כלפי המתקשר עמו שאינו שלוחו או עובדו, תקום אך במקרים בהם מבצע הראשון עוולה באמצעות האחרון, או מפר חובתו כלפי הניזוק.
המבחן להבחנה בין קבלן עצמאי לעובד הינו מבחן השליטה הגמורה. ( ראה ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ירוחם ניסים פ"ד לה (4) 748) .
על מנת להחיל את הסייגים הקבועים בהוראת סעיף 15 לפקודה, יש לבדוק תחילה האם בנסיבות המקרה מתקיימים יחסי עובד – מעביד, או שמא המדובר במעסיק – קבלן עצמאי.
ראוי לציין, כי הגדרת המונחים – 'מעביד' ו -'עובד' על פי סעיף ההגדרות בפקודת הנזיקין, שונה לחלוטין מהגדרתם על פי דיני העבודה .
סעיף 13 לפקודה קובע, כי בכדי שעל מעסיק תוטל אחריות של "מעביד", וזאת מבלי שיוכל לחסות תחת סעיף 15 כאמור, נדרש בין היתר שיתקיימו יחסי עובד – מעביד.
סעיף ההגדרות בפקודה מגדיר "מעביד" : מי שיש לו ביחסיו עם אדם אחר שליטה גמורה על הדרך שבו אדם אחר מבצע עבודה בשבילו, ואילו הוא עצמו אין עליו מרות דומה לגבי אותה עבודה.
החריגים בסעיף 15 לפקודה;
סעיף 15 לפקודה קובע מספר חריגים ל"חסינות" המעסיק מפני הטלת אחריות עליו.
חריג ראשון : המעסיק התרשל בבחירת הקבלן העצמאי – חריג זה עוסק במצב דברים בו מעסיק מוסר ביצוע עבודה אשר דורשת מומחיות לקבלן עצמאי, בידעו שהקבלן – רשלן, או במקרה בו היה צריך לדעת שהוא רשלן, ועקב רשלנות אותו קבלן נגרם נזק. במקרה זה, מפר המעסיק את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי הניזוק.
אחריות המעסיק היא אישית- הן בכל הנוגע לבחירת הקבלן הרשלן והן בשל אי השגחה על מעשיו- והנזק שנגרם.
חריג שני: המעסיק התערב בעבודת הקבלן העצמאי - האחריות של המעסיק היא שהתערבותו גרמה לנזק, ולכן האחריות היא אישית.
חריג שלישי : המעסיק הרשה או אשרר עוולה של הקבלן העצמאי – חריג זה עוסק במצב דברים בו מתוקף חוזה העבודה מביא הקבלן העצמאי פעולות מסוימות לאישור/להסכמת מעסיקו, אז, המעסיק יישא באחריות, משום שהקבלן משמש למעשה כידו הארוכה של המעסיק. יודגש, נדרשת ידיעה של המעסיק שהקבלן העצמאי מבצע עוולה.
חריג רביעי : המטרה שלשמה נעשה החוזה הייתה פסולה- לא נאמר כי למעסיק אין כל אחריות כאשר העבודה שנמסרה לקבלן היא בלתי חוקית.
חריג חמישי : המעסיק אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן העצמאי – על המעסיק תוטל באחריות כאשר מעשי הקבלן העצמאי מפירים חובה המוטלת על המעסיק כלפי ניזוק מכוח חיקוק.
מן הכלל אל הפרט;
בענייננו, אני מקבל את עמדת הנתבעים 3-5 לפיה, הקבלן העצמאי (נתבע 2) אינו יכול לבוא בגדר עובדו/שלוחו של מזמין העבודה (נתבע 3), וכי החריגים המנויים בסעיף 15 לפקודה אינם מתקיימים בנסיבות דנן.
אכן, מבחן השליטה אשר נקבע בפסיקה לצורך הגדרת המונח "מעביד", לא התקיים בענייננו, כפי שעלה מעדותם של הנתבעים 1 ו-2.
לקבלן העצמאי יש את הידע , השליטה המלאה על שיטת העבודה, הציוד, העובדים (ביניהם המנוח), כאשר למזמין העבודה לא היה כל מידע (שכן הוא עוסק בגידול דבורים החל משנת 1994) ו/או ניסיון בכריתת העצים וכל שכן, לא היתה לו כל שליטה על אופן העבודה ו/או על ביצועה.
יתירה מכך, בזמן העבודה, הנתבע 3 כלל לא נכח במקום, אלא סייר במקום רק במסגרת הפגישה הראשונה שהתקיימה בינו לבין הנתבע 2.
ראו בעניין זה עדותו של הנתבע 2 – עמ' 37 לפרוטוקול הדיון מיום 6.6.17 שורות 16-28:
"ש. לפני שקבלת על עצמך את העבודה, עשית סיור בשטח?
ת. כן. אני הראיתי לאופיר (הנתבע 3, מזמין העבודה- נ.ע.) מה צריך לשעות. הוא לא מבין בזה. אני האיש המקצועי והסברתי לו מה צריך לעשות והוא הסכים איתי.
...
ש. השיטה איך לכרות את העצים כמו שהסברת לבית המשפט אתה קבעת?
ת. כן.
ש. במועד התאונה אופיר לא היה בשטח?
ת. לא.
ש. אופיר לא התערב לך בשיטה איך לבצע את העבודה?
ת. לא.
ש. הציוד שהשתמשת בו לצורך כריתת העצים הוא ציוד שלך ולא של אופיר?
ת. כן. זה הציוד גם אמצעי המגן. הכל שלי."
וכן עדותו של נתבע 1 אשר אישר את האמור לעיל – עמ' 44-45 לפרוטוקול הדיון מיום 6.6.17 שורות 32 ו-1-11:
"ש. מה שאתה כן יודע, שיטת העבודה נקבעה על ידך וע"י אבא נכון? איך כורתים עצים?
ת. כן. אנחנו קבענו.
ש. הציוד של כריתת העצים היה שלכם נכון.
ת. של אבא.
ש. ההוראות איך לעבוד כולל אמצעי הבטיחות לעובדים ככולל המנוח, ניתנו על ידך וע"י אבא.
ת. ע"י אבא שלי.
ש. אופיר לא היה בשטח בזמן ביצוע העבודה והתאונה נכון?
ת. לא. פעם ראשונה שאני רואה אותו.
ש. הוא לא התערב לך לאבא בשיטת העבודה?
ת. לא יודע לא ביצעתי איתו כלום.
ש. הוא לא אמר לך איך לבצע את העבודה נכון?
ת. לא."
מכל האמור עולה, כי השליטה המלאה הייתה בידיהם של הנתבעים 1 ו/או 2, כאשר לנתבעים 3 ו/או 4 הייתה שליטה כלשהי ולפיכך, הרי שלא ניתן לומר כי הנתבע 2 (הקבלן העצמאי) עונה על ההגדרה של עובדו/שלוחו של הנתבע 3.
כמו כן וכפי שציינתי לעיל, גם החריגים המנויים בסעיף 15 לפקודה, אינם מתקיימים בנסיבות.
ראשית ולעניין החריג הראשון, שוכנעתי, כי הנתבע 3 לא התרשל בבחירת הקבלן העצמאי. הנתבע 3 לא ידע ולא יכול היה לדעת על רשלנותו של הנתבע 2. כפי שעלה מעדותו, הנתבע 2 הציג עצמו כבעל ניסיון רב בכריתת עצים, והנתבע 3 סמך על אמירותיו. כמו כן הנתבע 3 העיד, כי ידע שהנתבע 2 עבד בעבר במקום מגוריו.
זאת ועוד, גם מעדותו של מר ארז ברקאי, מנהל אגף יער ואילנות ופקיד היערות הממשלתי במשרד החקלאות, עלה, כי כל נושא כורתי העצים אינו מוסדר במדינת ישראל, אין מרשם כלשהו עם רשימה מסודרת, באמצעותו ניתן לאתר כורתי עצים בעלי ניסיון ו/או בעלי תעודה כלשהי.
למעשה בהתאם לעדויות, כאשר אדם מעוניין להזמין עבודה של כריתת עצים, יהיה עליו להתרשם מהקבלן באופן עצמאי וכך עשה הנתבע 3.
שנית, ובעניין החריג השני, כפי שציינתי לעיל ובהתאם לעדויות הנתבעים, עולה כי הנתבע 3 לא התערב כלל בעבודת הנתבעים 1 ו/או 2 ולפיכך, גם חריג זה אינו מתקיים בעניינינו.
באופן דומה, חריגים שלוש, ארבע וחמש המנויים בסעיף 15 לפקודה אינם מתקיימים בנסיבות.
הטענה בדבר אחריות הנתבעים 3-4 מכוח סעיפים 35-37 לפקודה:
הסעיפים קובעים כדלקמן:
"35. רשלנות
עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח-יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.
36. חובה כלפי כל אדם
החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.
37. אחריות בעל מקרקעין כלפי מסיג גבול (תיקון: תש"ל)
האחריות לפי סעיפים 35 ו-36 של בעל מקרקעין או של תופשם, בשל מצבם של המקרקעין, תחזוקתם או תיקונם, לא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכיח התובע שנכנס בתום-לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לעשות עוולה.
אין מחלוקת, כי הנתבעים 3 ו-4 הם הבעלים של המשק - המקרקעין בהם אירעה התאונה.
אין גם מחלוקת, כי הנתבע 3 ידע כי עבודת כריתת עצים, היא עבודה אשר סכנה טמונה בצידה.
ראו עדותו של הנתבע 3 עמ' 65 לפרוטוקול הדיון מיום 8.6.17 שורה 29 ועמ' 66 שורה 1:
"ש. תסכים איתי שזו עבודה בסיכון?
ת. מסכים."
כלומר, הנתבעים 3 ו/או 4 היו יכולים לצפות כי אירוע כפי שאירע עלול להתרחש. מדובר בבעלי המקרקעין מזמיני העבודה וככאלה, לא ניתן לבוא ולומר כי אין עליהם אחריות בנסיבות העניין כלל.
פוליסת הביטוח שהונפקה על ידי הנתבעת 5;
מכתבי הטענות שהוגשו על ידי הצדדים וכן מעדויות הצדדים, לא שוכנעתי כי הנתבעים 1 ו-2 חוסים תחת הפוליסה אותה הנפיקה הנתבעת 5.
ראשית, טענה זו לא נזכרה בכתבי הטענות שהוגשו על ידי הנתבעים 1 ו-2 והטענה כפי שהועלתה במסגרת עדותו של הנתבע 2 כאשר נשאל מדוע טענה זו לא נזכרה, ("לא חשבתי שזה הכרחי"), דינה להידחות.
שנית, גם הטענה לפיה, הנתבעים 1 ו-2 לא עשו ביטוח כיוון ש"סמכו" על הביטוח שעשה הנתבע 4 ועל אמירותיו של הנתבע 3, אשר טען לכאורה, כי הם מכוסים, דינה להידחות.
למעשה, אני סבור, כי המסקנה אליה הגעתי כאמור לעיל, לפיה, הנתבעים 1 ו-2 לא ייחסו חשיבות מספקת למסוכנות הכרוכה בעבודת כריתת העצים וכן העובדה שמדובר בעבודה שאינה רציפה, הובילה את הנתבעים 1 ו-2 שלא לעשות ביטוח.
כפי שהעיד הנתבע 2 בעצמו–עמ' 35 לפרוטוקול הדיון שורות 27-30:
"ש. למה לא עשית ביטוח, אתה עובד בעבודה מסוכנת ואני משיב שאני סמכתי על הביטוח של המזמין. לי יש ביטוח לאומי. רציתי לעשות ביטוח לפני כן והוא אמר שיש לו אז סמכתי עליו. אין עבודה רציפה כל יום. לפעמים חודש את היכול שלא לעבוד. רציתי לחסוך. הוא אמר שיש ביטוח ויש הכל. הכל מכוסה."
לאור האמור, הרי שהפוליסה שהנפיקה הנתבעת 5 אינה מכסה את הנתבעים 1 ו-2.
בהתאם לסיכום הטענות שהוגשו על ידי הנתבעים 3-5 עולה כי פוליסת הביטוח מסוג ביטוח לחקלאי על שם מר ישי אופיר, הנתבע 4 בלבד, כאשר הפוליסה איננה כוללת כיסוי של חבות לכריתת עצים (שכן נדרש במקרה כזה פוליסה מסוג אחריות מקצועית).
הנתבעת 5 הייתה המבטחת של הנתבעים 3 ו-4 בביטוח בגין אחריות כלפי צד שלישי ו/או חבות מעבידים ובשל כך מוטלת עליה החובה שהנתבעת 5 הוציאה פוליסת ביטוח מסוג ביטוח לחקלאי על שם הנתבע 4 בלבד.
בקיבוץ כל האמור לעיל, ומשהגעתי לכלל מסקנה כי כל צד תרם מצדו לקרות הנזק שוכנעתי, כי יש להטיל על כל אחד מהם את האחריות בחלקים שלהלן:
הנתבע 1, מוחמד דעאיף והנתבע 2, אחמד דעאיף, שיעור של 80%.
הנתבע 3, איל אופיר והנתבע 4, ישי אופיר שיעור של 20% כאשר מטעמם תשלם הנתבעת 5, כלל חברה לביטוח בע"מ (המבטחת של הנתבע 3) בכפוף כמובן לתנאי הפוליסה ולחבותה על פי דין.
דיון בשאלת הנזק;
בעניין זה, חלוקים הצדדים בסיכומים.
המחלוקת העיקרית נוגעת לבסיס השכר.
המנוח היה בן 49 ורווק במותו. נסע לגרמניה בשנת 1984 לצרכי לימודים ועבודה.
ב"כ התובעים טוען כי המנוח נהג לעבוד ולגור הן בישראל והן בגרמניה. לטענתם עבד בגרמניה בעבודות שונות אבל לא עלה בידם להגיש ראיות קבילות לעניין שכר זה.
מכל מקום, בשנת 2000 עבד בחברה גרמנית בישראל שבבעלות אמיל ערו ואחרים והשתכר סכום של 72,960 ₪ עבור 7 חודשים. עבודתו היתה כמתכנת.
העד ערו העיד בבית המשפט וטען כי בתקופה הרלבנטית היה השכר 13,000 ₪ כאשר מתכנת יכול להרוויח היום שכר של בן 20,000-25,000 ₪. עוד צויין כי התובע עבד בשנת 2009 חודשיים אצל בי.ג'י.טי מכונות בע"מ והשתכר בממוצע 8,031 ₪ לחודש.
לאחר מכן בשנת 2010 עבד 10 חודשים אצל ע. אדהם בעבודות פתוח והשתכר בממוצע 4,000 ₪.
בחודש התאונה הספיק המנוח לעבוד 17 יום בשכר של 7,660 ₪ ואילו היה לטענת התובעים ממשיך ועובד, היה ממשיך ועובד חודש עבודה מלא ומגיע לשכר של 10,814 ₪.
משכך, עורכים התובעים את החשוב המבוסס על הפסד השכר לעבר ולעתיד על בסיס שכר ממוצע במשק בשעור של 10,128 ₪ או לחלופין אם בית המשפט לא יקבל עמדה זו לפי שכר של 8,500 ₪.
הנתבעים בסיכומיהם טוענים כי טענות אלה משוללות כל יסוד ואינן מעוגנות בראיות שהוגשו.
הנתבעים מפנים לאישור המל"ל, דו"ח רציפות בעבודה ממנו עולה בצורה ברורה כי המנוח עבד עובר לתאונה לסירוגין בלבד באופן לא רצוף בעבודות מזדמנות ששכרן נמוך אף משכר מינימום במשק. כך עבד המנוח בשנת 2009, חודשיים בלבד. בשנת 2010 במשך 10 חודשים בהשתכרות של 4,000 ₪ לחודש.
מדובר במנוח שהיה בזמן התאונה בן 51 (ולא בן 49) כלומר לאחר למעלה מ- 30 שנים בו היה אמור לעבוד ולהשתכר ולצבור נסיון תעסוקתי. נסיון להתלות בהכנסות משנת 2000 אצל החברה הגרמנית בישראל בבעלות אמיל ערו אין לה מקום שכן מדובר ב- 12 שנים לפני מועד התאונה. החברה הפסיקה פעילות מזה שנים רבות בארץ ולא הומצאו מסמכים התומכים בטענות שהושמעו מצד העד האמור.
אמירותיו של העד ואי היכרותו עם המנוח אינן יכולים להיות בסיס לקבל את הטענות כמי מדובר בבסיס שכר כפי שטוענים לו התובעים.
ההכנסה של המנוח למשך תקופה כה קצרה בשנת 2000 אינה יכולה להוות קנה מידה ובסיס לחישובי הפסדי התובעים והנתונים הרלבנטיים לעניין זה הם אלו המעידים על העדר הכנסות כפי שעולה ממסמכי המל"ל.
משכך, ולאור העובדה שלא הוכח בסיס השתכרות מוצע וברור, מציעים הנתבעים לפצות את התובע על בסיס הכנסה של 4,000 ₪ נמוך יותר מבסיס השכר הממוצע במשק.
עיננו הרואות כי הפערים בין הצדדים בהקשר זה משמעותיים ביותר. אין לו אלא לבית המשפט מה שלפניו והתובעים הם הנושאים בנטל הראיה להוכחת ההשתכרות.
לא מדובר באדם צעיר אלא במנוח בן 51 שסיפור חייו כבר "נכתב" ולכן דוח הרציפות בעבודה הוא בהחלט אינדיקציה להשתכרותו של התובע עובר לתאונה.
דוח הרציפות בעבודה כמו גם התרשמותו של בית המשפט מהעדויות והמסמכים שצורפו, כי מדובר באדם שאין לו רצף תעסוקתי מסודר ובוודאי שהסכומים המצויינים על ידי התובעים בסיכומיהם לרבות הפניה לשכר הממוצע במשק, אין בה ממש.
מדובר במנוח שחלק את חייו בין גרמניה וישראל. לגבי החיים בגרמניה אין כל ראיות שיכולות להצביע על השתכרות כזו או אחרת ולגבי החיים בישראל מדובר בעבודות מזדמנות שבסיס השכר שבהם כל הזמן משתנה אבל אין רצף תעסוקתי מסודר. כך שאם בוחנים את מסמך דוח הרציפות מהעבודה מגלים כי התובע עובד בשנים לפני התאונה בצורה בלתי רציפה ומשתכר סכומים שנעים בין 3,650 ₪, 5880 ₪, 8,031 ₪ ובשלב מסוים אף 10,000 ₪ לערך לחודש אך זאת לא בצורה מסודרת ובצורה שיכולה לתת אינדיקציה לבסיס השתכרות כזה או אחר.
בנוסף עלי לציין כי גם עבודתו אצל הנתבעים 1 ו- 2 הנוכחיים היתה בעבודה מזדמנת כאשר הנ"ל היה בחופשה מגרמניה.
לא התרשמתי מעדויות אחיו או מעדויות העד ערו כעדויות שיש בהן כדי לחזק את בסיס ההשתכרות של התובע.
התוצאה היא שעמדתי קרובה יותר לעמדתם של ב"כ הנתבעים מאשר לעמדתם התובעים אשר הם הנושאים בנטל ההוכחה.
בסיס שכר של 4,000 ₪ נראה לי בסיס נמוך מידי ומדובר בסכום הנמוך גם משכר המינימום במשק.
אני אעריך לצורך מתן פסק דין את שכרו של המנוח בסך של 6,000 ₪ לחודש, דהיינו שכר מינימום במשק, עליו אני אוסיף עוד 1,000 ₪ עקב ספקותיי לאור הלקונה הקיימת ביחס לחייו בגרמניה והטענות שלא ניתן היה להגיע למסמכים כאלה ואחרים על מנת לבסס בסיס שכר כזה או אחר.
בשים לב למסקנתי זו, להלן ראשי הנזק לפיצוי:
הפסד שכר לעבר- התאונה התרחשה ביום 20.6.12 – מאז התאונה חלפו כשש שנים.
הפסדי התובע לעבר כאשר מדובר ברווק ללא ילדים, הינו עפ"י הילכת פינץ 30% מסך הפסד ההשתכרות, דהיינו החישוב ייעשה כך:
72 (חודש) כפול 30% כפול 6,000 ₪ (בסיס השכר כפי שנקבע ע"י ביהמ"ש) = 129,600 ₪.
הפסד שכר לעתיד- אם המנוח היה היום בחיים, הוא היה היום בן 55 והיו נותרות לו עד גיל 67 – 12 שנות עבודה.
מקדם ההיוון ל 12 שנות עבודה 120.8040. הפסד השכר לעתיד הוא על כן:
120.8040 כפול 30% כפול 6,000 ₪ = 217,442 ₪.
סה"כ הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד של המנוח בשיעור של 347,042 ₪.
הפסד פנסיה לעבר ולעתיד - 12% מתוך סך הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד 41,645 ₪.
אבדן שירותי בן- לא הוכח בראיות מה גם שעל פי חומר הראיות, שהה המנוח שנים רבות בגרמניה ומרכז חייו לא היה בהכרח בישראל, כך שאינני מוצא הצדקה לפסוק בגין אבדן שירותי בן.
פיצוי בגין כאב וסבל ואבדן תוחלת חיים- התובע מעריך ראש נזק לא ממוני זה במליון ₪ ואילו הנתבעים בסכום של 200,000 ₪ בלבד. עברתי על טענות הצדדים ועל הפסיקה. צריך לזכור כי המנוח הועבר ברכב הנתבעים 1 ו- 2 בעודו בחיים עד שהגיע אמבולנס לצומת ופינה אותו לבי"ח שם למעשה גסס מיום 20.06.12 מועד שבו נפגע ועד פטירתו המצערת ביום 09.07.12.בשים לב לנתונים אלה ולטענות הצדדים אני פוסק לו בראש נזק זה סך של 450,000 ₪.
הפסד קיצבת זיקנה בשנים האבודות- לא מצאתי הצדקה לפיצוי בראש נזק זה.
הוצאות קבורה ומצבה- גלובלי 10,000 ₪.
לעניין ניכויי מל"ל- הנטענים ע"י הנתבעים וכי התובעים לא פעלו להקטנת נזקם כאשר מגיעים להם סכומים כאלה או אחרים מהמל"ל, טענה זו לא הוכחה כלל ולכן נדחית על ידי.
להלן, איפוא, ראשי הנזק לפיצוי עפ"י פסק הדין:
1.הפסד השתכרות של המנוח לעבר – 129,600 ₪.
2.הפסד השתכרות של המנוח לעתיד – 217,442 ₪.
3.הפסד פנסיה לעבר ולעתיד של המנוח – 41,645 ₪.
4.פיצוי בגין כאב וסבל ואבדן תוחלת חיים – 450,000 ₪.
5הוצאות קבורה ומצבה – 10,000 ₪.
סה"כ ראשי הנזק לפיצוי 848,687 ₪ ובתוספת אגרת בימ"ש ששולמה ובעיגול 850,000 ₪.
לסכום שנפסק בסך 850,000 ₪ יש להוסיף שכ"ט בשיעור 20% + מע"מ.
סכום זה ישולם ע"י הצדדים בחלקים נפרדים ושונים כדלקמן:
נתבעים 1 ו- 2 ישלמו 80% מהנזק, דהיינו 690,000 ₪ בתוספת 20% שכ"ט + מע"מ.
נתבעים 3, 4 ו – 5 באמצעות הנתבעת 5 – 20% מהנזק דהיינו 170,000 ₪ בתוספת 20% שכ"ט + מע"מ.
ההודעה לצד ג' אשר הוגשה ע"י הנתבעת 5 כנגד צדדי ג' 1 ו- 2 לשיפוי על כל סכום שיידרשו לשלם נדחית בזאת.
לגבי יתרת האגרה החלה – יישאו הנתבעים עפ"י חלקם היחסי ביתרת האגרה החלה באופן שהנתבעים 1 ו – 2 יישאו ב 80% מיתרת האגרה החלה והנתבעת 5 ב 20% מיתרת האגרה החלה.
ביחס להודעה לצד שלישי ניתן בזה פטור מיתרת האגרה החלה.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
