פלוני נ' בני אברהים אבו עיאש לבניה בע"מ ואח'

1.התובע איבד את הראייה בעין אחת בתאונת עבודה. פטיש בו עבד חברו לעבודה נשמט לו מידו ופגע בעינו של התובע. התובע תבע את הנתבעות בטענה שהתנהגות עוולתית שלהן גרמה לנזקו.

2.התובע טען בכתב התביעה המתוקן:

"בתאריך 14.2.2018, בין השעות 11:00 ל-12:00 ו/או בסמוך לכך, התובע נפגע קשות בעינו השמאלית, לאחר שפטיש עבודה שהיה בידו של עובד אחר, בשם סאמח..., נשמט מידו והתעופף ישירות אל עינו השמאלית של התובע שעמד אותה עת מולו במרחק קצר, תוך כדי שסאמח היכה עם הפטיש בב[]טון יצוק, במטרה לפרק תבנית מאותו ב[]טון...

התובע ידגיש כי הסיבה העיקרית להשמטת הפטיש מידו של סאמח, מעבר לרשלנותו של סאמח, נבעה מכך שעל ידו של האחרון היה שמן כתוצאה מכך שקודם לפירוק התבניות, העובדים באתר, ובכללם סאמח 'צבעו' את התבניות בשמן על מנת לסייע בפירוק קל יותר של התבניות מהב[]טון היצוק. לסאמח, כמו גם יתר העובדים, לא סופקו ע"י הנתבעות כפפות, בזמן שזה צבע את התבניות בשמן וכך גם בעת עבודתו עם הפטיש, לפני קרות התאונה.

...." (כתב התביעה המתוקן, פס' 8-7).

3.ב"כ הנתבעות טענה כי התובע והעד מטעמו סאמח סטו מגרסה זו, בעדות בלתי מהימנה, מאחר שהתובע הבין כי גרסה זו מציבה בפניו בעיה בכל הנוגע להוכחת אחריות נזיקית. כפי שאפרט להלן, טענה זו מקובלת עליי, אולם בסופו של דבר, לאור הדרך שבה טענו הצדדים, יש לקבוע כי הנתבעת 1 נושאת באחריות שילוחית בגין רשלנותו של עוֹבדה סאמח אשר גרמה לנזקי התובע בתאונה.

העדר מהימנותה של העדות מטעם התובע

4.התובע העיד באופן חד משמעי כי התאונה קרתה בעת שהוא וסאמח הרכיבו, ולא פירקו, תבניות:

"ש. מה עשיתם לתבנית? מה השלב? באיזה שלב הייתה התבנית?

ת. היינו דופקים בצדדים של התבנית, צבענו אותה והרכבנו אותה. הגענו לתבנית השניה ורצינו לדפוק בצדדים וקרה מה שקרה.

ש. אז אני מבינה שהייתם בשלב של הרכבת תבנית?

ת. מאה אחוז.

ש. אני אומרת לך שזה לא נכון.

ת. כן, זה נכון" (ע' 12 ש' 28-22).

5.דא עקא, בטופס תביעת דמי פגיעה של התובע בביטוח הלאומי, נטען:

"תוך כדי פירוק תבניות לאחר יציקה, עובד אחר שמט את הפטיש שהחליק מידו ועף אל עין שמאל שלי, שנינו עבדנו על אותה תבנית. שמו של העובד הנוסף סאמח" (נ/1 ע' 2 סע' 3; ההדגשה הוספה).

התובע אישר את חתימתו (פרוטוקול ע' 13 ש' 23) על הצהרה כבנוסח כדלקמן באותו טופס:

"אני החתום מטה מצהיר בזה כי כל הפרטים שמסרתי בתביעה ובנספחיה הם נכונים ומלאים. ידוע לי, שמסירת פרטים לא נכונים או העלמת נתונים היא עברה על החוק, וכי אדם אשר גורם במרמה או ביודעין למתן קצבה לפי חוק זה או להגדלתה על ידי העלמת פרטים שיש להם חשיבות לעניין, דינו קנס כספי או מאסר...." (נ/1 ע' 6 סע' 12).

עינינו הרואות כי בניגוד חזיתי לעדותו החד משמעית, החוזרת ונשנית, של התובע לפיה הוא וסאמח עסקו בהרכבת תבניות ברגע התאונה, הוא הצהיר קודם לכן כי הם עסקו לא בהרכבת תבניות אלא בפירוקן.

נפקות ההבדל בין הרכבת תבניות לבין פירוקן, ניתן למצוא בעדותו של העד סאמח בחקירתו הנגדית לפיה שמן מורחים על התבניות רק במהלך ההרכבה, ולא במהלך הפירוק ("...כשמפרקים אין שמן" – ע' 29 ש' 7).

6.התובע העיד כי חתם על טופס התביעה הנזכר בבית החולים (ע' 13 ש' 23). כטענת ב"כ הנתבעות, עדות זו על פניה אינה משקפת את האמת. שכן, התובע שוחרר מבית החולים ביום 16.2.2018, ואילו תאריך חתימתו של התובע על הטופס הוא 3.3.2018 (נ/1 ע' 6 סע' 10).

7.התובע העיד בשפה הערבית, והעיד כי המסמכים בעברית והוא לא יודע מה כתוב בהם (ע' 13 ש' 21). דא עקא, רשום בטופס התביעה במל"ל כי הוא הוגש באמצעות עורך דין, עו"ד מוחמד לוטפי, מהמשרד המייצג את התובע בתביעה זו. התובע אישר כי עורך הדין הכין את התביעה למל"ל (ע' 13 ש' 27) וכי כאשר ישב עמו סיפר לו מה קרה איתו (שם, ש' 35-22). התובע לא טען כי השיחה עם עו"ד מוחמד לוטפי לא התנהלה בשפה הערבית.

התובע טען בעדותו "סיפרתי לעורך דיני איך שסיפרתי פה בדיוק" (ע' 15 ש' 1). יטען הטוען כי עורך הדין לא שמע נכון כשהתובע אמר לו הרכבה, וסבר שאמר לו פירוק. דא עקא, נוסח תיאור התאונה בכתב התביעה בענין "פירוק" אינו מתיישב עם סיכול פשוט כזה של מונחים. מוסבר בנוסח זה בדיוק כיצד שימש הפטיש במסגרת פירוק תבנית מבטון שכבר נוצק דווקא: "...תוך כדי שסאמח היכה עם הפטיש בב[]טון יצוק, במטרה לפרק תבנית מאותו ב[]טון" (פס' 7).

8.כאשר התובע נשאל על כך שמר עדנאן אבו עייאש, בעל הנתבעת 1 שהיתה מעסיקתו בזמן התאונה, לא כתב בטופס שעליו אף הוא חתם אם מדובר בפירוק או בהרכבה, עלה הרושם שהתובע שכח לפי איזו מגרסאותיו הוא מעיד. הוא העיד תחילה שהיה במהלך פירוק, ואז תיקן את עצמו לגרסה האחרת הנוגדת את טופס התביעה שלו במל"ל: "אני אומר לך פירוק. היינו מרכיבים. אם היינו מפרקים לא הייתי מקבל את המכה" (ע' 14 ש' 13).

9.בתיאור התאונה בטופס התביעה לדמי פגיעה, שהוא כאמור תיאור של תאונה בזמן פירוק, אין זכר לשמן. וכאמור לפי עדותו של העד סאמח כאשר מפרקים, אין שמן. וכפי שצוטט לעיל מעדות התובע עצמו, "אם היינו מפרקים לא הייתי מקבל את המכה". טופס התביעה מועדו 3.3.2018, פחות מחודש לאחר התאונה, להבדיל מכתב התביעה המקורי בו צוין לראשונה שמן, ואשר הוגש ביום 4.4.2019.

10.ב"כ הנתבעות השמיעה הקלטה של חקירת ביטוח בענין התאונה, בה השתתפו, יחד עם החוקר, סאמח, ועדנאן בעל הנתבעת 1 אשר העסיקה את סאמח והתובע (ועדיין מעסיקה את סאמח). אין מחלוקת על כך שמר אבו עייאש לא היה עד לתאונה עצמה. ב"כ הנתבעות טענה תחילה כי גם בתיאור התאונה בידי סאמח בהקלטה אין זכר לשמן. ב"כ התובע טען ששומעים בהקלטה שסאמח מציין שמן, והמתורגמן באולם בית המשפט אישר זאת (ע' 30 ש' 20, ע' 36 ש' 24). אולם, כפי שטענה ב"כ הנתבעות, חקירת הביטוח אירעה בחודש יולי 2019 (ע' 32 ש' 29-28), לאחר שהתובע כבר טען בכתב התביעה בענין שמן.

ב"כ התובע טען בסיכומים כי אין לאפשר לנתבעות לתקוף את הראיה (ההקלטה) שהן עצמן הציגו. אולם מרגע הגשתה, ראיה אינה שייכת לאף צד, כל צד יכול להתייחס אליה, ומשהסתבר כלא נכון קו הטיעון הראשון של הנתבעות לפיו שמן אינו נזכר בהקלטה, מותר היה לב"כ הנתבעות לטעון טענה נוספת בענין הראיה (בענין מועד עריכתה, לאחר שהתובע כבר הגיש את תביעתו בבית המשפט בה טען לראשונה שהיה שמן בידו של סאמח).

11.מר עדנאן אבו עייאש בעל המעסיקה (הנתבעת 1) העיד מטעם הנתבעות. ב"כ התובע חילץ מפיו עדות לפיה למרות שמורחים שמן עם גלגלת, השמן יכול לנזול על הידיים (ע' 43 ש' 7-2); הוא רואה את העובדים שלו עם שמן העל הידיים ביום יום (ע' 43 ש' 25-23); והוא ראה את התובע ואת סאמח מורחים שמן בשעה לפני התאונה (ע' 46 ש' 6, ש' 35). העד מטעם התובע, סאמח, העיד כי ניתן לנקות את הידיים משמן תוך כדי העבודה, למשל באמצעות עפר (ע' 23 ש' 33-32). מקובל עלי בהתאם לעדותו של בעל הנתבעת 1, כי לפי שיטת העבודה שנהגה הנתבעת 1, ייתכן מצב שבו נוזל שמן על ידיו של עובד הצובע תבניות בשלב הרכבת תבניות. אולם הנטל הרובץ על התובע בענין הטענה לפיה הפטיש נשמט מידיו של סאמח עקב שמן אינו להוכיח רק שהשמטת פטיש עקב שמן היתה יכולה לקרות בשלב הרכבה (וכזכור, לדברי התובע עצמו בעדותו אילו מדובר היה בשלב פירוק התאונה לא היתה מתרחשת). אלא, הנטל הרובץ עליו הוא להוכיח כי זה מה שאירע בפועל באירוע התאונה. ועקב קשיי המהימנות עליהם עמדתי לעיל (סתירה בגרסאות התובע בנוגע לשלב הפירוק או שלב ההרכבה, טענת התובע לפיה חתם על טופס תביעת המל"ל בבית החולים), ונוספים עליהם אעמוד להלן, אינני מוצא כי הוא הוכיח זאת.

12.סתירה נוספת בגרסת התובע תימצא בכך שהוא טען בכתב התביעה המתוקן כי התאונה אירעה "תוך כדי שסאמח היכה עם הפטיש בב[]טון יצוק, במטרה לפרק תבנית באותו ב[]טון" (פס' 7; ההדגשה הוספה). כפי שכבר נזכר לעיל, הנה גרסה בה נטען מפורשות כי משתמשים בפטיש כדי לפרק תבנית. בעדותו, לעומת זאת, ראה התובע לנכון להעיד כי בפירוק תבנית כלל לא דופקים עליה, אלא מפרקים קליפסים (ע' 14 ש' 16).

13.לסתירות בגרסת התובע מתווספים קשיי מהימנות נוספים, למשל עדותו המתמיהה, בנוגע לטענותיו לנכות תפקודית, לפיה הוא בקושי יכול לראות גרם מדרגות וכי הוא ממשש את המעקה כדי ללכת (ע' 19 ש' 22-21). ב"כ הנתבעות טענה כי נקבע בחוות הדעת מטעם התובע בענין עיניים כי הוא רואה טוב בעינו הטובה, ואכן נקבע כי לפני התאונה התובע ראה טוב בשתי עיניו (חוות דעתו של ד"ר מזאוי נאיל, ע' 3, בע' 4 לקובץ הנספחים הראשון לכתב התביעה המתוקן). ראו גם להלן את הדיון בענין גוזלן, ממנו עולה כי כמעט ואין כל פגיעה תפקודית בפועל לאדם שאיבד את הראיה בעין אחת. מלי להקל ראש באבדן ראייה בעין אחת, טענת התובע לפיה הוא בקושי רואה מדרגות וצריך למשש את המעקה אינה מוסיפה מהימנות לעדותו.

14.לאור האמור לעיל, אילו הטענה היחידה של התובע להתרשלות או להפרת חובה חקוקה היתה הטענה בענין שמן, הייתי דוחה את התביעה. אולם התובע כאמור טען בכתב התביעה המתוקן "התובע ידגיש כי הסיבה העיקרית להשמטת הפטיש מידו של סאמח, מעבר לרשלנותו של סאמח, נבעה מכך שעל ידו של האחרון היה שמן" (כתב התביעה המתוקן, פס' 8; ההדגשה הוספה). כלומר, לטענת התובע בכתב התביעה המתוקן, הפטיש נשמט מידיו של סאמח לא רק עקב הימצאותו הנטענת של שמן על ידו של סאמח, אלא אף עקב רשלנותו של סאמח.

15.ב"כ הנתבעים טענה כי אין בכך שפטיש נשמט מידיו של עובד משום רשלנות, וכי יש תאונות שמתרחשות מבלי שיש לצדן אשם נזיקי. אולם ב"כ התובע הפנה לכך, שבתחשיב הנזק מטעם הנתבעים נטען כי "התאונה ארעה עקב חוסר זהירות רגעית אשר לא נבעה מרשלנות במעשה או במחדל ואין להטיל בגינה אחריות על מי מהנתבעים" (פס' 6 לתחשיב הנזק מטעם הנתבעים; ההדגשה הוספה). בסיכומיה, לא זו בלבד שב"כ הנתבעות לא טענה שהאמור בתחשיבי נזק המוגשים לצורך בחינת אפשרות של פשרה אינו מחייב בעל דין; אדרבא, אף היא הפנתה לתחשיב הנזק של התובע על מנת לחייבו בטענה המופיעה בו, גם כן בנוגע לשאלת החבות (ע' 51 ש' 24-23).

טענה זו בתחשיב הנתבעות לפיה התאונה אירעה עקב חוסר זהירות רגעית של סאמח – להבדיל מטענה לפיה לא היה כל חוסר זהירות אלא מדובר בהשמטת פטיש העלולה להתרחש גם כאשר העובד המשתמש בו נזהר ברמה הנדרשת – משמעותה היא, שאין מחלוקת בין הצדדים כי הפטיש נשמט מידיו של סאמח מפאת חוסר זהירות מצדו. ולהבדיל מהמשך הציטוט מתחשיב הנתבעות לפיו חוסר הזהירות הרגעי "לא נבע[] מרשלנות...ואין להטיל בגינ[ו] אחריות", כאשר חוסר זהירות ברמה הנדרשת גורם לנזק, מדובר – בהנחה שקיימת חובת זהירות – בהתרשלות שבגינה מטיל בית המשפט אחריות נזיקית. "כלל הוא שכאשר שני אנשים עוסקים בעבודה משותפת, שכרוכה בה סכנה מסויימת, ובטחונו של האחד תלוי בזהירותו של השני, חבים הם חובת זהירות זה לזה" (ע"א 286/55 וולפוביץ נ' פישר, פ"ד י"א 379, 383). והנתבעות לא טענו לנסיבות שיש בהן כדי לבסס העדר חובת זהירות קונקרטית.

16.התובע לא תבע בתביעה זו את סאמח, אולם ב"ה התובע טען לאחריותה השילוחית של המעסיקה של סאמח (ושל התובע), הנתבעת 1. ב"כ הנתבעת לא טענה שטענה זו מהווה הרחבת חזית ובצדק. שכן נטען בכתב התביעה המתוקן כי סאמח, העובד הנוסף שעבד לצדו של התובע, גרם לתובע נזק ברשלנותו, ולפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] האחריות השילוחית של מעסיק למעשה עובדו היא אחריות על-פי דין. מדובר בטענה משפטית ולא עובדתית (ראו לענין זה ת"א (כ"ס) 1964/07 בוסנה אבנר נ' מרכז תורני טכנולוגי נחלים, פע' 4 (10.5.2010); השוו רע"א 2281/05 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' קפלנסקי, פ"ד סב(3) 373 (12.11.2007), בו נקבע בדעת רוב שטענת אחריות שילוחית היתה בגדר הרחבת חזית, אך זאת לא בענין האחריות השילוחית של מעסיק למעשה עובדו על פי דין פי סעיף 13 לפקודת הנזיקין, אלא כי לא נטענה בכתב התביעה שם הטענה בעלת המרכיב העובדתי לפיה סוכן הביטוח שימש שלוח של חברת הביטוח.

17. סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי מעביד יהיה חב על מעשה שעשה עובד שלו, בין היתר אם העובד עשה את המעשה, לרבות מחדל, תוך כדי עבודתו (ראו למשל ע"א 8027/14 שורוש נ' שליאן, פס' 13 (29.11.2015)). סעיף 13(ב) לפקודה קובע כי רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרש המעביד, אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לענין המעביד. בענייננו אין כאמור מחלוקת על כך שברגע התאונה סאמח השתמש בפטיש, ולקה בחוסר זהירות, תוך כדי עבודתו, ושלא למטרה אישית. אין צורך שהעובד המזיק יהיה בעצמו צד לתביעה על מנת לחייב את המעסיק על דרך אחריות שילוחית (עיינו ב-ע"א 450/82 מדינת ישראל נ' חירם לנדאו עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פ"ד מ(1) 658, 670 (1986); עמוס הרמן מבוא לדיני נזיקין, 229 (2006) – "מעביד עשוי להימצא אחראי שילוחית גם אם העובד אינו צד למשפט...").

18.המסקנה היא, שסאמח התרשל כלפי התובע ואגב כך גרם לו נזק גוף, והנתבעת 1 נושאת באחריות שילוחית בגין אחריותו של סאמח כלפי התובע לפי סעיף 13 לפקודת הנזיקין.

התביעה נגד הנתבעות 3-2

19.העילה לחיוב הנתבעת 1 בפיצויי התובע היא כאמור אחריות שילוחית בגין רשלנות של עוֹבדה, וזאת בנוגע לעבודה של העובד עם פטיש שסופק לו על ידי הנתבעת 1. אף אם אניח שמי מהנתבעות 3-2 היתה "מבצע הבניה", קבלן ראשי ומחזיק באתר שבו התרחשה התאונה, התובע כאמור לא הוכיח את הטענה שהתאונה נגרמה עקב שמן, או כי חובה על עובד בהעדר שמן ללבוש כפפות בשימוש בפטיש. אף אם אניח, לצורך הדיון בלבד, כי הנתבעות 3-2 התרשלו או הפרו חובה חקוקה באי-מינוי מנהל עבודה משלהן, באי-אספקת ציוד, בהעדר הדרכה וכד', כאשר כל שהוכיח התובע הוא השמטת פטיש מידו של עובד אחר (ללא שמן) עקב חוסר זהירות רגעית של העובד האחר, נסיבות לגביהן לא הוכחה חובה ללבוש כפפות ולא הוכח כיצד הדרכה היתה מונעת את התאונה, התובע אף לא הוכיח כלפי הנתבעות 3-2 התרשלות או הפרת חובה חקוקה הרלוונטית שהיא בעלת קשר סיבתי לנזק שנגרם לו. על כן, לא מצאתי כי התובע הראה עילת תביעה נזיקית או אחרת נגד הנתבעות 3-2.

הנזק

נכות רפואית

20.המומחה בתחום רפואת העיניים מטעם התובע קבע לו נכות צמיתה בשיעור 30% בגין אבדן הראיה בעין שמאל, והנתבעים הסכימו לקביעה זו (הודעת הנתבעים מיום 30.1.2020).

21.המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי, ד"ר כמאל פרחאת, קבע לתובע נכות נפשית בשיעור 10%, לפי פריט 34(ב)(2) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. הצדדים אמנם לא ויתרו על חוות הדעת מטעמם, אולם איש מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה מטעם בית המשפט על חוות דעתו. על כן הנני קובע כי הנכות הרפואית בתחום הנפשי עומדת על 10%.

22.לאור האמור, הנכות הרפואית המשוקללת עומדת על שיעור של 37%.

נכות תפקודית (אבדן כושר השתכרות)

אבדן כושר ההשתכרות בתחום רפואת העיניים

23.לפי ההלכה שנקבעה ב-ע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' גוזלן (12.9.2010) (להלן: ענין גוזלן), למעט במקרים חריגים יש להעמיד את הפגיעה בכושר ההשתכרות של אדם שאיבד את הראייה בעין אחת, על 30%. זאת, כאשר כמעט ולא נגרמת כל השפעה תפקודית בפועל מאבדן הראיה בעין אחת, וההצדקה לקביעת פגיעה בכושר השתכרות נעוצה בחשש מפני אבדן הריאה בעין השניה. נוכח המחלוקת בין הצדדים בענין משמעותה של הלכה זו, לא מצאתי מנוס מלצטט ממנה באריכות:

"אובדן כושר השתכרות בגין אבדן העין  

....

14.הערכת הנכות התפקודית, וליתר דיוק, הערכת אובדן כושר ההשתכרות עקב אובדן עין אחת, אינה מן הדברים הקלים (להבחנה בין נכות תפקודית לבין אובדן כושר השתכרות, ראו ע"א 3049/93 ג'רוסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995)).

ככלל, אדם בעל עין אחת יכול לתפקד בחי היום-יום כאחד האדם ויכול לעבוד כמעט בכל מקצוע, הן בעבודה משרדית והן בעבודת כפיים ובלבד שינקוט באמצעי הזהירות הדרושים. המשיב אישר כי הוא ממשיך לנהוג ברכבו הפרטי וכאמור, המשיך לעבוד במפעל כשנתיים לאחר התאונה הראשונה ואף קודם בשכרו ובתפקידו. 

בית משפט קמא לא התייחס בפסק דינו לדבריו של מומחה בית המשפט בחקירתו הנגדית, מהם עולה כי מירב התחומים פתוחים בפני המשיב לרבות עבודה עם מחשב  וכי 'אדם עם עין אחת יכול לעשות את מירב הדברים...אדם שיש לו עין אחת מתעייף וקורא ועובד באותה מידה כמו אדם שיש לו שתי עיניים. אחוז האנשים שיש להם עין אחת באוכלוסיה זה המון אנשים. עין רגילה יכולה לעבוד כל הזמן. אם תסתכל במחשב ותקרא אותיות קטנות בעין אחת או בשתי עיניים, אין הבדל משמעותי'. (עמ' 44 לפרוטוקול). גם פרופ' נמט, המומחה הרפואי מטעם המערערות אישר בחקירתו הנגדית בתשובה לשאלה אם עין אחת מתעייפת יותר בקריאה כי 'עין אחת מתעייפת אותו דבר' וכי 'אדם בעל עין אחת יכול תפקודית לבצע עבודות כמעט כמו אחד שהוא בעל שתי עיניים' (עמ' 134-133 לפרוטוקול)

15.המשיב לא הצביע ולו על פסק דין אחד שבו העמיד בית המשפט את אובדן כושר ההשתכרות בגין אבדן עין אחת על 50%. הפסיקה בנושא של אבדן עין אחת דלה יחסית, וממנה עולה כי בתי המשפט העמידו את אובדן כושר ההשתכרות במקרה של פגיעה בעין אחת על 15% - 30%. אסקור להלן את הפסיקה בנושא זה.

בע"א 354/79 מעין נ' ממרם ניהול תכנון פיתוח בע"מ, פ"ד לה(1) 82 (1980) (להלן: הלכת מעין) נדון עניינו של בחור שנפגע בעינו באופן חלקי ונכותו הרפואית הועמדה על 20% לצמיתות (ודוק: להבדיל מהמקרה שבפנינו שבו איבד המשיב את הראיה לחלוטין בעינו הימנית). בהתייחסו לכך שבית המשפט המחוזי פסק לנפגע פיצוי בסכום גלובלי בשיעור הנמוך מהנכות הרפואית, אומר בית המשפט:

'פגיעה בעין עלולה לגרום אי-נוחות וצער, שבודאי צריכים להתבטא בפסיקת סכום נאות בגין כאב וסבל. אולם מי שנפגע חלקית בעין אחת אינו מפסיד את כושר הראיה, ואם אינו עוסק במקצוע יוצא דופן המצריך ראיה טובה במיוחד, כמעט שלא ניתן להוכיח לגביו פגיעה פונקציונלית, הפוגעת באופן משמעותי בכושר ההשתכרות. בנסיבות כאלה לא רק שאין זהות, אלא כמעט שאין קשר, בין אחוזי הנכות שנקבעו ובין הבסיס לחישוב הפסד ההשתכרות בעתיד'.

בע"א 585/88 יחזקאל מאיר נ' אורי כהן, פ"ד מז(2) 391 (1993) נדון עניינו של נפגע שאיבד לחלוטין את הראיה בעין אחת ונכותו הרפואית הועמדה על 30% בצירוף נכויות רפואיות נוספות. בית המשפט לא התייחס במפורש לשאלת הנכות התפקודית עקב אבדן הראיה בעין אחת, אך אישרר את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה יש לחשב את אבדן כשר ההשתכרות על פי הנכות הרפואית.

בע"א 2594/90 סלצ'ניק אירנה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ (8.3.1992), נקבעה לנפגעת נכות רפואית בשיעור של 30% בשל הפגיעה בעיניה בצירוף נכויות בתחום הפלסטי. בית המשפט לא התייחס במפורש לשאלת הנכות התפקודית עקב הפגיעה בעיניים, אך אישרר את קביעת בית המשפט המחוזי לפיה יש לחשב את אבדן כשר ההשתכרות על פי נכות רפואית ותפקודית של 30%.

בת"א (מחוזי י-ם) 275/94 (י-ם) השאם אבו זר נ' מדינת ישראל (29.8.2001) נדון עניינו של נפגע שאיבד את עינו עקב ירי של כוחות הבטחון. התביעה נדחתה במישור האחריות, אך בית המשפט מצא לנכון לפרט בנושא הנזק למקרה שייקבע כי שגה במסקנתו. נקבע כי הנכות הרפואית עומדת על 35% ואובדן כושר ההשתכרות של הנפגע, משפטן במקצועו, עומד על 15% בלבד:

'מאידך, העובדה שהתובע למד משפטים, אין בה כדי לשלול את הנזק הכרוך בצמצום קשת העיסוקים והמקצועות הפתוחים בפניו, ומה גם שאין כל ביטחון בכך שבעתיד יוכל התובע למצוא פרנסתו במקצוע זה דווקא. מנגד, על-פי חוות דעתו של פרופ' טרייסטר, המגבלה המעשית המוטלת על התובע במומו מבחינת קשת המקצועות הפתוחים בפניו איננה גדולה. לאור כך מקובלת עלי הצעתו של ב"כ הנתבעת, להעמיד את הנכות התפקודית של התובע (בכך אני מבין שב"כ הנתבעת התכוון לאובדן כושר ההשתכרות) על שיעור של 15%'.

בת"א (מחוזי חי') 1144/94 אחמד עבד אלקאדר נ' המפקד הצבאי באיזור יהודה ושומרון (29.3.1999), נדון מקרה דומה של נפגע שאיבד את עינו בעקבות פגיעת קליע גומי. בית המשפט העמיד נכותו הרפואית של הנפגע על 40% בשל עקירת עין בתוספת 10% בשל צניחת עפעף, ואת נכותו התפקודית על 30%.

בת"א (מחוזי ת"א)  767/94 צור נ' טנדו טכנולוגיות ומערכות בטחוניות בע"מ (לא פורסם, 31.12.2000), נדון עניינו של מדריך בחברת אבטחה, שאיבד את עינו תוך כדי הדגמת פעולת הנשק. בגין אבדן העין והפגיעה הקוסמטית בעפעף נקבעה נכות מצטברת של 37% וכן נקבעה נכות נפשית של 25%. בית המשפט העמיד את הנכות התפקודית לצורך אובדן כושר השתכרות על 47.5% כגובה הנכות הרפואית המשוקללת ללא הנכות הקוסמטית בעפעף.

בת"א (מחוזי ב"ש) 490/84 כסי נ' תבורי, פ"מ תשנ"ג (1) 326 (1992) נדון עניינו של קטין שאיבד את הראיה בעין אחת עקב פגיעת פקק שעף מבקבוק משקה מוגז. הנכות הרפואית הועמדה על 30% אך בית המשפט העמיד את הפסד ההשתכרות לעתיד על 15% גם בהתחשב בכך שבקטין עסקינן, באומרו:

'כפי שהתרשמתי מן הראיות, אין נכותו של התובע משפיעה על תפקודו באופן ממשי. ניתן לומר, לכל היותר, שהיא גורמת לו לאי-נוחות ולעייפות בשעה שהוא צופה בצג המחשב. ייתכן ויש בה כדי למנוע ממנו את העיסוק במקצועות המחייבים ראייה בשתי עיניים דווקא, אך לא במקצועות אחרים, לרבות במקצוע הנדסת המחשבים שאותו התכוון, אולי, ללמוד'.

בת"א (מחוזי י-ם) 130/94 טלאל רסמי נ' מדינת ישראל (2.8.1998) נדון עניינו של נער שהתעוור בעין אחת עקב פגיעת קליע גומי. נקבע כי נכותו הרפואית עומדת על 34% ובית המשפט, בצטטו את הלכת מעין לעיל, העמיד את אובדן כושר ההשתכרות על סכום גלובלי של 150,000ש"ח (בשל העדר נתונים לעניין השכר ברשות הפלסטינאית), באומרו:

'הלכה היא, כי פגיעה בעין אחת של אדם צעיר - אינה סותמת את הגולל על אפשרויות העבודה במקצועות רבים ומגוונים בשוק העבודה. אמת נכון הדבר, שישנם עיסוקים ומקצועות, שיקשה על התובע להשתלב בהם, כשהוא פגוע בראיה בעין אחת, כגון עבודות במחשב. אולם, עין אחת פגועה כליל - אינה מונעת קבלת רשיון נהיגה לנהיגת רכב פרטי ומסחרי-קל, ואינני מקבל את טענת התובע, שלא נתמכה בחוות דעת מקצועית, כי אין הוא מסוגל לעבוד בעבודות חקלאיות - תחום שבו קיבל את השכלתו......אכן, כפי שקבע נשיאו של בית-משפט זה , כב' השופט ו' זיילר (ת"א (י-ם) 514/88 מויאל נ' בית"ר ירושלים, שלא פורסם):ב "נסיון החיים מורה כי אפילו אדם שנותר עם עין אחת בלבד, מוגבל רק במעט בפעילות היום-יומית. אין לך כמעט מלאכה שלא תוכל לעסוק בה, ואין לך כמעט מעשה שלא יוכל לעשותו. החשש העיקרי הוא מאיבוד 'הרזרבה', היינו מכך שעקב מומו הוא יוותר עיוור באופן מלא, אם גם עינו השניה תיפגע ..."'.

בת"א (מחוזי חיפה) 915/02 ק.ג. נ' מדינת ישראל משרד החינוך (29.11.2007) נדון עניינו של קטין שאיבד את עינו בעת ששהה בבית הספר ונכותו הרפואית הועמדה על 30%. בית המשפט פסק פיצוי גלובלי לקטין באומרו:

'גישתה של הנתבעת כי לנכותו של התובע לא תהיה השפעה על תפקודו, נראית לי מקלה יתר על המידה. אובדן ראייה בעין, לכל אדם, על אחת כמה וכמה, לילד כה צעיר, היא פגיעה קשה מאוד ובוודאי שיש לפגיעה זו השלכות בהווה ובעתיד על תפקודו של התובע, על כושר השתכרותו ועל חייו האישיים. עם זאת, התובע המשיך וממשיך לתפקד כראוי כתלמיד בבית ספר עיוני, ועינו הפגועה לא תמנע ממנו, בהכרח,  לעסוק ולהשתכר בעתיד במגוון רחב של עיסוקים. אולם, ברי כי אין להתעלם מהחשש העתידי לפגיעה בעין האחרת'.

16.ברוח הפסיקה דלעיל, אני סבור כי במקרה של אבדן עין אחת ראוי להעמיד את אבדן כושר ההשתכרות על הנכות הרפואית שנקבעה בגין אבדן העין כשלעצמה, בשיעור של 30%, למעט מקרים חריגים שבהם תיתכן סטיה למעלה או למטה. זאת, לא בשל המגבלות בפועל בגין אבדן העין, אלא בשל החשש המלווה את מי שאיבד את עינו האחת מפני פגיעה בעינו הבריאה (כפי שאכן אירע במקרה דנן בתאונה השנייה אם כי פגיעה זו לא גרמה, חלילה, לאובדן הראיה בעין השניה). חשש זה עלול להשפיע על הנפגע בדרך של הימנעות מעבודות מסוימות או הימנעות ממאמץ בעבודה בה עוסק. לכך יש להוסיף כי חלק מהמקצועות חסומים בפני נפגע שאיבד את עינו האחת, כמו נהיגה של רכב כבד או כל עבודה הדורשת ראיה תלת-מימדית, וכי יש מעסיקים שיחששו להעסיק עובד שאיבד את עינו" (ההדגשה בפסקה האחרונה הוספה).

24.ב"כ הנתבעות ביקשה לאבחן את ענייננו מענין גוזלן. לטענתה, בענין גוזלן נדון אדם שעבד עם חומר כימי, ואילו בענייננו מדובר בענייננו בבחור צעיר, שיכולתו להסתגל ולמצוא תפקיד אחר שמתאים לו גדולה מאוד (ע' 53 ש' 28-24). ב"כ הנתבעות טענה עוד כי השאלה היא רמת מסוכנות בעבודות שונות, והיא הפנתה לשתי החלטות של וועדות של הביטוח הלאומי בהן נקבע כי התובע יכול אף לחזור לעבודה בבניין. עוד נטען כי ידוע שהתובע חזר לעבוד בחקלאות, במכירת פירות וברפת.

25.אני דוחה את ניסיון האבחנה של ב"כ הנתבעות. ראינו לעיל כי בענין גוזלן, קביעת 30% הפסד בכושר ההשתכרות לא היתה קביעה אך לגבי הנפגע שנדון שם של; מדובר בקביעת כלל משפטי, בעל תחולה כללית על כל מי שאיבד את הראיה בעין אחת:

"אני סבור כי במקרה של אבדן עין אחת ראוי להעמיד את אבדן כושר ההשתכרות על הנכות הרפואית שנקבעה בגין אבדן העין כשלעצמה, בשיעור של 30%, למעט מקרים חריגים שבהם תיתכן סטיה למעלה או למטה."

ברי מדברים אלה כי הם אינם מתייחסים רק למר גוזלן, בגילו ונוכח תפקידו הכרוך בחומרים מסוכנים, אלא בכלל משפטי בעל תחולה כללית. מכאן שטענות ב"כ הנתבעות לפיהן פתוחים בפני התובע תפקידים בעלי מסוכנות נמוכה אינן מוסיפות או גורעות: על רקע העדר התפקודיות של אבדן הראיה בעין אחת, לצד החשש לאבד את הראייה בענין השניה, נקבעה הלכה כללית בענין 30% פגיעה בכושר ההשתכרות. וההתחשבות בחשש לאבד את הראיה בעין השניה שביסוד הלכה זו, לא נקבעה רק למי שעבד עם חומרים מסוכנים לפני התאונה שהוא עבר. גם בטענת ב"כ הנתבעות לפיה נקבע בידי וועדות במל"ל כי התובע יוכל לחזור לעבוד בבניין אין רבותא. כפי שהובהר חזור ונשנה במצוטט לעיל מענין גוזלן, הייחוד בפגיעה הגורמת אבדן ראיה בעין אחת הוא, שכמעט אין לצדה פגיעה תפקודית בפועל, אלא, חשש לאבדן הראיה בעין השניה. לאור כל האמור, אינני מוצא שהנתבעות הוכיחו שמדובר בענייננו במקרה חריג המצדיק סטייה מקביעת 30% אבדן כושר השתכרות. התובע אינו למשל אדם לקראת סוף חיי התעסוקה שלו שעבד כל חייו בבחינת ממצאים זעירים במיקרוסקופ (נסיבות שאולי מצדיקות חריגה כלפי מעלה); והוא גם אינו למשל עובד בעל קביעוּת כמומחה זיהוי קול (תפקיד שאינו מאד קשור לראייה, נסיבות שאולי מצדיקות חריגה כלפי מטה). הוא אדם, שכמו כל אדם שאיבד את הראיה בעין אחת, יכול לעבוד במגוון תפקידים, ואשר חושש לאבד את הראייה בעין השניה שלו, בדיוק בהתאם לכלל בענין גוזלן.

26.ב"כ התובע טען כי לא ניתן לצפות מהתובע לחזור לעבודת בנין, כי אי אפשר לצפות מעובד כזה לעלות על פיגום או להתעסק עם כלי עבודה מסוכנים. הוא טען בנוסף כי לא יקבלו עובד כזה לעבודה; לא יחשפו אותו לסכנות כאלה. לטענת התובע הוא אינו יכול לעבוד כצבע, כי יש בעבודה זו חומרים מסוכנים. לטענת ב"כ התובע ברור שהתובע יכול לעסוק בעבודות קלות מאוד, אולם יש לשקול גם את הצד השני של המטבע, בענין הסיכויים שיתקבל לעבודה עובד כזה ובענין רמת השכר לה יזכה אם יתקבל לעבודה. גם בטענות אלה, אין כדי להביא לחריגה מהכלל שנקבע בענין גוזלן. כפי שכבר צוין, נקבע בענין גוזלן דווקא כי "ככלל, אדם בעל עין אחת יכול לתפקד בחי היום-יום כאחד האדם ויכול לעבוד כמעט בכל מקצוע, הן בעבודה משרדית והן בעבודת כפיים ובלבד שינקוט באמצעי הזהירות הדרושים" (ההדגשה הוספה); ואילו הפגיעה בכושר ההשתכרות בשיעור של 30% שיש לקבוע ככלל בענין אבדן ראייה בעין אחת באה לשקף את ההשלכות לכושר ההשתכרות שמעבר לפגיעה ביכולת הפיזית לתפקד בפועל שכמעט לא קיימת. כאמור, נקבע בענין גוזלן כי למעט במקרים החריגים יש להעמיד את אבדן כושר ההשתכרות בגין אבדן הראייה בעין אחת על 30%; השיקולים עליהם הצביע ב"כ התובע, בענין סיכויי הקבלה לעבודה ורמת השכר הצפויה בעניינו של אדם שאיבד את הראייה בעין אחת, רלוונטיים לכלל מי שאבדו את הראייה בעין אחת, ואינם מיוחדים לתובע בתביעה זו; והשיקול בענין קושי להתקבל לעבודה אף צוין מפורשות במצוטט לעיל מתוך ענין גוזלן עצמו. אוסיף, בכל הנוגע להשפעת מצב אסתטי על קבלה לעבודה, וכפי שיפורט בהמשך הדברים, כי ב"כ התובע הצהיר בסיכומיו לשאלת בית המשפט כי אין לתובע טענה שעינו הפגועה מכוערת.

27.לאור כל האמור, יש להעמיד את הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע בגין אבדן הראייה בעין אחת (כשלעצמו), על 30%.

נכות נפשית תפקודית

28.מטעמים אותם אפרט כעת, הנני מעמיד את הנכות התפקודית בגין הנכות הנפשית על שיעור של 10%, כמו הנכות הרפואית בתחום זה.

29.ראשית, שלא כמו ברוב הפריטים בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי, מידת ההשפעה התפקודית מהווה חלק מובנה מהגדרת הנכות הרפואית לפי פריט 34 שבה. בעניינו מדובר בפריט 34(ב)(2) - "רמיסיה מלאה או קיום סימנים קליניים שארתיים, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה". על כן הנני דוחה את טענת הנתבעות לפיה הנכות הנפשית אינה משפיעה על תפקודו של התובע בעבודה.

30.שנית, אמנם המומחה מטעם בית המשפט לא מצא עדות להתנהגות מגמתית סימולטיבית הדורשת התייחסות (ע' 5 סיפה לחוות הדעת). אולם הוא ציין כי התובע הגיע לבדיקתו עם משקפי שמש כהים (ע' 4 לחוות הדעת, "בבדיקתו", פסקה ראשונה), והתייחס לדיכאון תגובתי למצב האסטטי (ע' 6 לחוות הדעת "לשאלה אם יש לתובע מגבלות תפקודיות ומה הם", פסקה ראשונה). לאולם בית המשפט התייצב התובע במשקפי ראייה שאינם משקפי שמש ואינם כהים. כאשר ב"כ הנתבעות ביקשה שהתובע יתקרב אליי כשופט היושב בדין על מנת שאתרשם מהמראה האסתטי של עינו הפגועה, ב"כ התובע לא הסכים לכך (ע' 16 ש' 30-19). הוא טען תחילה שזה "עניין עקרוני" ושמדובר בעזות מצח מצד הנתבעות שיודעות שיש נכות ופגיעה שאינן במחלוקת "להסתכל על הקנקן/על חלון הראווה" (ע' 50 ש' 11-10). כאשר בסיכומים תהה בית המשפט בפני ב"כ התובע אם היה מקום לסרב לאפשר לו להתרשם מהמצב האסתטי (ורק התשובה מופיעה בפרוטוקול), ב"כ התובע לבסוף נסוג וטען "אני לא אומר שהעין שלו מכוערת[,] שהוא סובל מכיעור בעינו" (שם, ש' 12). כאשר דברים אלה מצטרפים לקשיי המהימנות הניכרים בעדות התובע, הכל כפי שפורט לעיל, ביתר שאת אין מקום לקבוע נכות נפשית תפקודית הגבוהה מהרפואית. מאידך גיסא, כאמור הנתבעות לא חקרו את המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי על חוות דעתו, לרבות בשאלת ההתנהגות המגמתית, ועל כן לא מצאתי מקום לקבוע נכות תפקודית בתחום הנפשי שהיא נמוכה מזו הרפואית.

נכות תפקודית כוללת

31.כאמור לעיל, הפסד כושר ההשתכרות בתחום העיניים עומד על 30% והנכות התפקודית בתחום הנפשי עומדת על 10%. לטענת ב"כ התובע, משמעות השילוב בין הנכות בגין אבדן הראיה לבין הנכות הנפשית היא "כפולה ומכופלת" (ע' 49 ש' 12). ב"כ התובע הפנה לחוות הדעת הנפשית מטעם בית המשפט, בה, לטענתו, הודגשה הרתיעה והחשש של הובע בענין אבדן הראייה בעינו השניה, תוך מניעה, לטענתו, של כל אפשרות לחזור לעבודה בה עבד, לכל החיים. כן טען, כפי שכבר נזכר לעיל, לשורה של תפקידים שבהם התובע אינו יכול, לטענתו, לעבוד. לטענת ב"כ התובע, יש לקבוע על הצד המתון נכות תפקודית כוללת בשיעור של 45%, אותו שיעור נכות שקבע המל"ל אגב הפעלת תקנה 15 בעניינו.

32.אמנם מצאתי כי לנכות בתחום העיניים ולנכות בתחום הנפשי השפעה מצטברת – כלומר, שאין מדובר בנכויות חופפות – אולם לא מצאתי בין שתי הנכויות יחס מכפיל. אבאר.

33.הנכויות אינן חופפות, ראשית, כי הנכות הנפשית שנקבעה בידי המומחה מטעם בית המשפט אינה מצטמצמת לחשש לאבד את העין השניה, אלא מדובר ב"פתולוגיה נפשית מסוג הפרעת הסתגלות תגובתית דיכאונית חרדתית עם סימנים פוסט טראומטיים..." (ע' 5 סיפה לחוות הדעת).

34.אולם לא מצאתי כי יש לקבוע נכות תפקודית החורגת מעל השקלול בין 30% כושר ההשתכרות בענין רפואת העיניים ו-10% בגין הנכות הנפשית. ראינו לעיל כי הכלל בענין הפגיעה בכושר ההשתכרות בשיעור 30% בגין אבדן הראיה בעין אחת, מבוסס במידה רבה מאד על החשש לאבד את העין השניה. בענייננו, החלק של הנכות הנפשית הקשור לחשש זה, הוא אמנם תוספת להשפעת הנכות – שכן לא בהכרח כל מי שחושש לאבד את עינו השניה מגיע לכדי מצב של נכות נפשית בגין חשש זה – אך אין מדובר בהשפעה מכפילה. גם אין בכך שהתובע עבד למצער במכירת פירות ולא התמיד בכך (פרוטוקול ע' 11 ש' 14-13), ולא חיפש עבודה (ע' 19 ש' 33-7), תשובה לשאלה אם מצופה ממנו לעבוד. לאור כל האמור חישוב הפגיעה הכוללת בכושר ההשתכרות של התובע יהיה על דרך השקלול של אבדן כושר השתכרות בשיעור 30% ונכות תפקודית בתחום הנפשי בשיעור 10%, קרי – פגיעה משוקללת בכושר ההשתכרות של התובע בשיעור של 37%.

בסיס השכר

35.התובע הגיש 9 תלושים, בענין 9 מתוך 12 חודשים לפני התאונה שאירעה בחודש 2.2018. תלושים אלה מצביעים על ממוצע שכר (ברוטו, נומינלי) בסך של 4339 ₪. סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה עומד על בסיס שכר לעבר בסך 4492 ₪.

36.ב"כ הנתבעות שאלה את התובע, תושב האזור, בחקירה הנגדית "אני רואה לפי התלושים שיש חודשים שאתה עובד מלא ובחלק פחות, זה נכון יש גם סגר, חגים או בגלל מצב בטחוני ואז אתם לא עובדים?", והתובע אישר זאת (ע' 20, ש' 13-9). יושם אל לב שהשאלה היתה לגבי הפחתות בהיקף העבודה אשר באות לידי ביטוי בתלושים עצמם, ולא לגבי החודשים שלגביהם לא הוגש תלוש, כך שאין מקום להורדת הממוצע הנזכר בגינן.

37.התובע טען כי על בסיס עדותו, ועדותו של העד מטעמו סאמח, לפיה השכר בתלוש אינו משקף את מלוא השכר שהם מקבלים, יש לקבוע בסיס שכר גבוה יותר. הוא הצביע על כך שסאמח עדיין עובד אצל הנתבעת 1 ואין לו אינטרס לפגוע בה. ב"כ הנתבעות טענה בצדק שבעדויות אלה, לא הרים התובע את הנטל הכבד להוכיח שכר בלתי מדווח, שהוא "נטל מוגבר עד מאוד" (ע"א 4351/13 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' וינטר, פס' 5 (11.11.2013)). כל שכן כאשר, כפי שפורט לעיל, לא מצאתי לקבל את עדות התובע וסאמח בענין נסיבות קרות התאונה, או את עדות התובע בענין עניינים נוספים.

38.ב-ע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת נ' ח'אלד בשאראת (1.2.2016), ביטל בית המשפט העליון הפחתה של 25% מבסיס השכר לעתיד של המשיב שהפחית בית המשפט המחוזי עקב הסיכוי שחלק מהמשך תעסוקתו אלמלא התאונה היה באזור, כאשר השכר ממוצע באזור נמוך מהשכר הממוצע בישראל. לצד זאת, בית המשפט העליון קבע באותה פרשה את בסיס השכר לעתיד של המשיב על אותו שיעור שנקבע בענין בסיס השכר לעבר. מכאן, לטענת ב"כ הנתבעות, מאחר שמדובר גם בענייננו בתובע מהאזור, אין לקבוע בסיס שכר לעתיד שהוא גבוה מבסיס השכר לעבר. אינני מקבל טענה זו. אמנם בית המשפט העליון קבע את השכר לעתיד של המשיב בענין בסה "[]בהנחה שהמשיב לא היה משביח את שכרו בעתיד...". אולם המשיב שם היה בן 49 בעת תאונתו. להבדיל, התובע בענייננו היה בן כ-28 במועד תאונתו. אינני מוצא בהנמקת בית המשפט העליון בענין בסה מעין "חילופין", של אי-ניכוי בבסיס השכר לאור האפשרות שלא כל העתיד התעסוקתי יהיה בישראל, תמורת אי-קביעת בסיס שכר גבוה יותר לעתיד. ציון גילו של המשיב סמוך לדברים שם בענין הנחה שהשכר לא יעלה בעתיד, נוטה למסקנה שאותה הנחה קשורה לגילו של המשיב, ולא היותו תושב האזור:

 "אומר בקצרה, כי מצאתי להתערב אך ורק בנושא הפסדי השכר לעבר ולעתיד. איני סבור שהיה מקום להפחית 25% מבסיס השכר על סמך תחזית-הערכה שמא אולי בעתיד יימנע מהמשיב להמשיך לעבוד בשטח ישראל. המשיב, מסגר במקצועו, היה בן 49 בעת התאונה, הוא עבד באופן רצוף בשנה שקדמה לתאונה ואין סיבה להניח כי היתר העבודה היה נשלל ממנו בעתיד, הן לאור גילו והן לאור עברו הפלילי-בטחוני הנקי (ולא נטען ולא הוכח אחרת).

אשר על כן, וגם בהנחה שהמשיב לא היה משביח את שכרו בעתיד, הצמדת השכר של 5,600 ₪ מיום התאונה ליום פסק הדין עומד על 6,344 ₪."

39.לאור גילו הצעיר של התובע בענייננו בעת התאונה (28), ומאחר שעבד לפני התאונה כעוזר טפסן (עדות בעל הנתבעת 1, ע' 38 ש' 28), אני רואה לקבוע את בסיס השכר לעתיד על סך של 6000 ₪ לחודש.

הפסד השתכרות בעבר

40.הנכות הרפואית הצמיתה של התובע בגין הפגיעה בעינו נקבעה במל"ל כבר ביום 17.5.2018, כשלושה חודשים בלבד לאחר התאונה (בהמשך הופעלה במל"ל תקנה 15, ולאחר מכן נקבעו לו 5% נכות נפשית צמיתה במל"ל). המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי קבע כי לא מצא אינדיקציה לקביעת נכות זמנית בנפרד מהנכות הצמיתה (ע' 5 סיפה לחוות דעתו). לאור זאת, יש להכיר ב-90 ימי אי-כושר שלאחריהם, נכות לפי הנכות הקבועה (הפסד כושר השתכרות כולל בשיעור 37%):

מיום 14.2.2018 עד 13.5.2018: 3 חודשים * 4492 ₪ = 13,476 ₪, ובתוספת ריבית – 14,018 ₪.

מיום 14.5.2018 עד היום: 45 חודשים * 37% * 4492 ₪ = 74,792 ₪, ובתוספת ריבית – 76,295 ₪.

סה"כ הפסד שכר בעבר – (14,018 ₪ + 76,295 ₪) = 90,313 ש"ח.

הפסד שכר בעתיד

41.התובע יליד 27.10.1989. הנתבעים טענו בתחשיב הנזק מטעמם כי גיל הפרישה באזור נמוך יותר מאשר בישראל, ועומד על 62 שנים, אולם לא הוגשה בענין זה כל ראיה. ראו ת"א (מחוזי י-ם) 3227/09 זאיד נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (שטחים), פס' 18 (15.9.2010). דווקא ב"כ הנתבעות הפנתה לאותו פסק דין, אולם יושם לב שהקביעה שם היתה שלא הוכח גיל פרישה נמוך יותר באזור (ואילו גיל הפרישה עבור התובע שם הורד ל-65 לאור אופי עבודתו). ב"כ הנתבעות טענה כי כאשר מדובר בעבודה פיזית קשה יש לחשב את השכר לעתיד עד לגיל 62, אולם אינני מוצא מקום לעשות כן; הנתבעות עצמן טענו כי התובע מסוגל לעשות תפקידים רבים, ולאור זאת לא בהכרח היה התובע ממשיך עד לסוף חייו התעסוקתיים, אלמלא התאונה, לעבוד בעבודה פיזית קשה.

6000 ₪ * 37% * 261.9254 (35.5 שנים) = 581,474 ₪.

הפסד פנסיה

42.(90,313 ₪ הפסד שכר לעבר + 581,474 ₪ הפסד שכר לעתיד) * 12.5% = 83,973 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים

43.התובע עתר לפיצוי בשיעור של 100,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ונסיעות. המדובר בענייננו בתאונה שהוכרה במל"ל כתאונת עבודה. על כן הוצאותיו הרפואיות של התובע והנסיעות לטיפולים רפואיים, מכוסים בידי המוסד לביטוח לאומי (סימן ג' לפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995) בענין הוצאות רפואיות; תקנה 7 לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח-1968; ת"א (מחוזי י-ם) 1230-04-12 ציטרון נ' מוצרי הכט מתכות בע"מ, פס' 54 (17.9.2015), בענין נסיעות). התובע לא הצביע על כל טיפול רפואי שעבר שהוא מסוג שלא ניתן היה לקבל במסגרת הכיסוי של המל"ל. בכך שהתובע ניגש לטיפולים שלא במסגרת המל"ל למרות שהטיפולים מכוסים (ע' 16 ש' 11-10), ועוד בתקופה שכבר היה מיוצג בידי עורך דין במל"ל, אין כדי לחייב את הנתבעות. על כן עתירת התובע לפיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות, נדחית.

עזרת הזולת

44.התובע עתר פיצוי בגין עזרת הזולת בסך של 250,000 ₪ בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד. הנתבעות הציעו 3500 ₪ בגין הוצאות ועזרה.

45.הפגיעה בענייננו היא פגיעה בעין אחת, וכן נזק נפשי. התובע היה בבית החולים במשך שלושה ימים. בשחרור ביום 16.2.2018 הומלץ לתובע על מנוחה עד לביקורת; הביקורת נערכה שלושה ימים לאחר מכן ביום 19.2.2018, ובה לא היו המלצות הרלוונטיות לעזרת הזולת. המל"ל הכיר ב-90 ימי אי כושר. במכלול הנתונים הללו, הצעת הנתבעים על סך 3500 ₪ בגין עזרת הזולת בעבר נראית הוגנת.

46.אינני מוצא מקום לפסוק פיצוי מעבר לכך בגין עזרת הזולת בעבר, או בעתיד. עדות התובע לפיה בגין אבדן הראייה בעין אחת הוא אינו מסוגל לגלח לבד אחד משני בתי השחי שלו, או לגזוז לבד את ציפורניו (ע' 12 ש' 9-7), אינה מתיישבת עם האמירות החד משמעיות בענין הלכת גוזלן לפיהן כמעט ואין דבר שלא ניתן לעשות עם עין טובה אחת. אוסיף בבחינת למעלה מן הצורך, שדי שהקורא יעצום עין אחת ויסתכל לכיוון בתי השחי שלו או כפות ידיו, כדי שיראה את התמיהה העולה מעדות זו. קל וחומר, בענין עדות התובע לפיה הוא נדרש למשש את המעקה כאשר הוא ניגש למדרגות, עליה כבר עמדתי לעיל.

כאב וסבל

47.ב"כ התובע טען בסיכומים כי הפיצוי בגין כאב וסבל צריך לעמוד על כ-4.5 או 5, והכוונה ככל הנראה לפּי 4.5 או 5 מהפיצוי שהיה מגיע לפי חוק הפלת"ד אילו מדובר היה בענייננו בתאונת דרכים.

48.הנתבעים טענו כי יש לפצות את התובע בסך של 100,000 ₪ בגין כאב וסבל.

49.בענין גוזלן נפסק פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 300,000 ₪, נוכח אבדן ראיה בעין אחת. בענייננו, נוסף על 30% נכות בגין אבדן העין, לתובע נכות נפשית בשיעור 10%.

50.בהתחשב בנכות הרפואית של התובע; בגילו הצעיר; בכך שהנכות הנפשית, לגביה כתב המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי שלא צפוי שינוי, משמעותה סבל מתמשך (להבדיל מפציעה שכבר לא גורמת כאב); ובכך שמדובר באבדן ראייה בעין, הנני מעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על סך של 350,000 ₪.

סיכום הפיצויים

51.הפסד שכר בעבר 90,313 ש"ח

הפסד שכר בעתיד581,474

הפסד פנסיה83,973

עזרת הזולת בעבר3500

כאב וסבל350,000

סה"כ פיצוי - 1,109,260 ₪.

ניכויי מל"ל

52.הנתבעים הגישו ביום דיון ההוכחות, חוות דעת אקטוארית מעודכנת המעמידה את ניכוי המל"ל על סך של 619,265 ₪, בתוספת ריבית בסך 1714 ₪, ובסך הכל 620,979 ₪, והכל ליום חוות הדעת 1.2.2022. התובע, לא חלק על חוות הדעת.

סיכום

53.התביעה נגד הנתבעות 3-2 נדחית. התובע ישלם לנתבעות אלה יחד ולחוד שכר טרחת עורך דין בסך של 6000 ₪.

54.הנני מחייב את הנתבעות 1 ו-4 יחד ולחוד לשלם לתובע סך של 1,109,260 ש"ח, בניכוי תגמולי מל"ל בסך 620,979 ₪, ובסה"כ – 488,281 ש"ח.

55.כן ישלמו הנתבעות 1 ו-4 יחד ולחוד לתובע הוצאות בגין חוות הדעת בתחום העיניים בסך של 2340 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 31.12.2018 ועד לפרעון בפועל; בגין חוות הדעת מטעם התובע בתחום הנפשי סך של 6000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור, מיום 25.9.2019 ועד לפרעון בפועל; בגין אגרה סך של 712 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור מיום 4.4.2019 ועד לפרעון בפועל; ושיפוי בסך 200 ₪ בגין שכרו של העד סאמח.

56.בנוגע לחוות הדעת מטעם בית המשפט בתחום הנפשי, כל צד יישא בהוצאותיו.

57.כן ישלמו הנתבעות 1 ו-4 לתובע שכר טרחת עורך דין בסך של 114,258 ₪.

ניתן היום, י"ד אדר א' תשפ"ב, 15 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.