ת"א 11624-12-15 חודוס ואח' נ' וסיליו אירועים בע"מ

בפניי תביעת התובעים לפיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפלייה מחמת דת או השתייכות לקבוצה דתית.

כפי שהתחוור במעמד הדיון שהתקיים בפניי ביום 30.11.16, למעשה אין בין הצדדים כל מחלוקת עובדתית ולפיכך הוסכם כי פסק הדין יינתן ללא שמיעת ראיות ועל סמך סיכומים בכתב בלבד.

אתאר, אפוא, את נסיבות המקרה כעולה מכתבי הטענות וכמוסכם על הצדדים.

התובעים הם בני זוג המשתייכים לקהילת היהודים המשיחיים, אשר ביקשו לערוך את חתונתם באולם שבניהולה של הנתבעת. התובעים התקשרו עם נציג הנתבעת, ובמהלך הדין ודברים שהתנהל מולו, העלו את בקשתם להקריא במעמד החופה פסוקים מתוך "הברית החדשה".

הנתבעת החלה את פעילותה העסקית זמן קצר קודם לכן, ונציג הנתבעת, אשר היה עובד חדש וחסר ניסיון, פנה, בשגגה, אל משגיח הכשרות אשר הבהיר לו באופן חד משמעי כי היעתרות למבוקש תביא לשלילת תעודת הכשרות של המקום. מאחר וכאמור מדובר היה בעסק חדש ובנציג חסר ניסיון, הודיע נציג הנתבעת לתובעים כי אין באפשרות הנתבעת לערוך את החתונה בנסיבות אלו.

התובעים טענו כי סירוב הנתבעת לערוך את חתונתם, אשר אין כל חולק כי נבע אך ורק מבקשתם להקריא במעמד החופה פסוקים מן הברית החדשה, דרישה שהיא חלק מאופיו הדתי של הטקס על פי אמונתם הדתית ומנהגי קהילתם, מהווה הפלייה אסורה המנוגדת לחוק איסור הפלייה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א – 2000 (להלן: "החוק" או "חוק איסור הפליה"). עוד הוסיפו התובעים וטענו, כי התנהלות זו של הנתבעת פגעה בכבודם, וגרמה להם להשפלה ועלבון.

הנתבעת אינה חולקת על כך שלא היתה הצדקה לסרב לבקשת התובעים.

הנתבעת הבהירה, כי הסירוב נבע, כאמור, עקב טעות בתום לב של נציג חסר ניסיון, אשר הסתמך על דברי משגיח הכשרות, וזאת מתוך חוסר הבנה. הנתבעת הדגישה, כי בעליה ומנהלה כלל לא היו מודעים לאירוע עד הגשת התביעה.

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי לאחר הגשת התביעה ומשנודע לה הדבר, התנצלה בפני התובעים, ובאת כוחה אף באה בדברים עם ב"כ התובעים והציעה לסיים את העניין בפשרה, תוך התנצלות פומבית, ומתן פיצוי כספי, אך התובעים דחו את הצעתה.

כאמור, הדברים לא הוכחשו ע"י התובעים בכתב התשובה ועובדות אלו אינן שנויות במחלוקת.

סעיף 3 לחוק איסור הפלייה קובע, כי מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי או הורות.

לא יכולה להיות מחלוקת – ואכן אין מחלוקת – כי התנאת הסכמת האולם לערוך את חתונת התובעים, בתנאים שאינם ממין העניין – מהווה הפלייה שלא כדין. אף לא יכולה להיות כל מחלוקת כי התנהלות זו, הגם שייתכן שמקורה בטעות בתום לב – פוגעת בכבודם של התובעים וברגשותיהם.

סעיף 5 לחוק קובע כי מעשה או מחדל בניגוד לסעיף 3 לחוק מהווה עוולה אזרחית, והוא מסמיך את בית המשפט לפסוק בשל עוולה זו פיצוי ללא הוכחת נזק, בשיעור שלא יעלה על 50,000 ₪.

בענייננו, כאמור, אין מחלוקת כי הנתבעת נהגה שלא כדין, ואולם היא העלתה טענות אשר להשקפתה מהוות נסיבות מקלות אשר יש בכוחן כדי להביא לפסיקת פיצוי בשיעור נמוך יותר.

בבואי לקבוע את גובה הפיצוי ההולם את נסיבות המקרה, יש ליתן את הדעת מחד גיסא לכך שמדובר אכן בהפלייה אסורה, כאשר המחוקק ראה לקבוע לא רק את עצם היותה של ההפלייה משום עוולה אזרחית, אלא אף לקבוע פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 50,000 ₪.

מאידך גיסא, יש ליתן את הדעת לכך שמדובר בטעות של נציג חסר ניסיון בנתבעת, ולאחר שהסתבר לבעליה של הנתבעת כי ארעה תקלה מעין זו, היא פעלה ככל הניתן לתיקון המעוות, התנצלה על הדברים ואף הציעה, כאמור, להביע התנצלות פומבית ולפצות את התובעים.

אכן, צודקים התובעים בטיעונם , המתבסס על פסק הדין שניתן בבג"ץ 7052/03 עדאללה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים, כי המבחן לקביעת הפליה הוא מבחן התוצאה, והיא תתקיים גם בהיעדר כוונה להפלות.

ואולם, להשקפתי, להיעדר הכוונה להפלות יש בהחלט משמעות בבוא בית המשפט להעריך את הפיצוי ההולם את נסיבות המקרה.

עיון במקרים שנדונו בפסיקה של הפרות של איסור ההפלייה הקבוע בחוק, מעלה, כי בתי המשפט פסקו סכומים משתנים, בהתחשב במכלול נסיבות המקרה, ותוך מתן הדעת, בין היתר, לשאלה אם מדובר היה במקרה חד פעמי או בהתנהלות שיטתית בבחינת מדיניות; למיהות הנתבעים, מניעיהם וחומרת התנהגותם; למידת הפגיעה בקורבן ועוצמתה, ועוד כיוצ"ב.

כך, למשל, קבעה כב' השופטת ד"ר סורוקר בתא (ראשלצ) 1230/07/13 אבו סביט נ' ישראייר תעופה ותיירות בע"מ (21.9.15), אשר עסק בנוסעים אשר אחד מהם נדרש לרדת מהמטוס בטענה כי יש איסור להטיס 5 בני מיעוטים יחדיו :

"כמובן, כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. בקביעת גובה הפיצוי ראוי להתחשב באופי ההתנהגות המפלה, בטיב הפגיעה בקרבן ההפליה ומידת עוצמתה, כמו גם בשיקולי הרתעה כלליים מפני התנהלות פוגענית ומשפילה. במקרה דנא, יש להתחשב בכוחן של החברות הנתבעות כלפי התובעים. כל אחד מהן החזיקה בעמדת מפתח בתחום השירות שהיא נותנת, וזאת מבלי שהיתה לתובעים חלופה על פניהן. העובדה שההתנהגות המפלה היתה מתואמת בין שתי הנתבעות מחזקת את חומרתה. ארוע ההפליה לא היה קצר, גרם לעיכוב בטיסה, והוביל להבכה והשפלה של התובעים בפני קהל נוסעים. והעיקר: דרישה להרחיק אדם ממקום או להדירו משירות על רקע מוצאו, ומבלי שהיתה לכך סיבה ענינית, פוגעת בזהות העצמית ובערך האנושי. היא מנוגדת לעקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי. מול שיקולים אלה יש לזכור כי כל התובעים טסו בסופו של דבר, ולא נגרם להם נזק מוחשי".

בנסיבות אותו מקרה, מצא ביהמ"ש לפסוק לכל אחד מהתובעים פיצוי בסך 20,000-25,000 ₪.

בתא (קריות) 11009-11-13 פלונית נ' גלי גיל מרכז לספורט ונופש בקרית מוצקין בע"מ (18.6.15), דנה כב' השופטת וינברגר בסירובה של הנתבעת לאפשר לתובעת להיכנס לבריכה, עקב מחלתה. ביהמ"ש פסק לתובעת פיצוי בסך 25,000 ₪, תוך מתן דגש על כך שהנתבעת פעלה בשרירות וכוחניות:

"בהתאם לסעיף 5(ב) לחוק איסור הפליה, רשאי בית המשפט לפסוק בשל עוולה לפי חוק זה פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח, בלא הוכחת נזק.

יפים לעניין זה דברים שנכתבו על ידי בית המשפט העליון ברע"א 8821/09 הנ"ל בדונו בסוגיית הפיצוי:

'יחודו של חוק איסור הפליה, אם כן, אינו ביצירת מושג חדש של שיוויון החורג מתפישת השיוויון הכללית החלה במשפט החוקתי. יחודו הינו בעיצוב הכלים האופרטיביים העומדים לרשותו של נפגע הפליה בבקשו סעד מבית המשפט'

בבואי לפסוק את הפיצוי בגין עילת ההפליה, נלקחה בחשבון העובדה שהנתבעת פעלה בשרירות לב, ובכוחניות כאשר סירבה לאפשר לתובעת להוכיח את טענתה לפיה מחלתה אינה מידבקת. הנתבעת אסרה על התובעת כניסה לבריכה, על רקע מחלתה, לבקשתם של מנויים אחרים, ובכך הפלתה את התובעת, פגעה בכבודה ובזכותה לשוויון, באופן בוטה.

לאחר ששקלתי את מידת הפגיעה בתובעת, את הרקע לעוולות ואת מכלול השיקולים עליהם עמדו בתי המשפט, כאמור לעיל, החלטתי להעמיד את הפיצוי לתובעת על פי סעיף 5(ב) לחוק איסור הפליה על סך 25,000 ₪".

עוד מעניין להפנות למקרה שנדון בע"א (י-ם) 5116-11-12 בית הארחה וגן אירועים יד השמונה נ' יעקובוביץ' (17.6.2014), שם נפסקו פיצויים בסך 30,000 ₪ לפי חוק איסור הפליה, כנגד סירוב המערערת לאפשר לבנות-זוג לסביות לקיים בגן הארועים מסיבת חתונה. ואולם, באותו מקרה, מדובר היה בעמדה עקרונית של המערערת, ולא בתקלה חד פעמית עקב שגגה בתום לב, וכאשר שיקולי בית משפט השלום בקביעת גובה הפיצוי שאושר בביהמ"ש המחוזי, עסקו, בין היתר, בחינוך והרתעה.

בתק 2917/10/11 מרסדן נ' נגדי (5.7.12) נדון עניינה של נוסעת באוטובוס, אשר התבקשה ע"י הנהג לעבור לספסל האחורי על מנת לאפשר ישיבתם של גברים חרדים. בית המשפט פסק לתובעת פיצוי סך 12,000 ₪, תוך שקבע ביחס לשיעור הפיצוי כי "מחד גיסא יש להביא בחשבון כי מדובר בהפליה חמורה שהביאה עמה השפלה ופגיעה בכבודה של התובעת. מאידך גיסא, יש לשקול את העובדה כי גם לשיטת התובעת מדובר היה באירוע חד פעמי וכי אין מדובר במדיניות של הנתבעת".

הנה כי כן, במקרים שנדונו בפסיקה, נפסקו לעיתים פיצויים בסכומים משמעותיים לכל נפגע, ואולם, בפסיקות אלו התחשבו בתי המשפט גם בכך שמדובר היה בהתנהלות פוגענית בזדון או מתוך שוויון נפש מוחלט לפגיעה ברגשות הנפגעים, בהתנהלות שיטתית, או בנתבעים שהם גופים רבי עוצמה.

לא נתקלתי בפסיקה במקרה דומה לענייננו, אשר בו נטלו הנתבעים, עוד בטרם הגשת התביעה, אחריות מלאה על האירוע, התנצלו ואף הביעו נכונות להתנצל התנצלות פומבית ולתקן את המעוות על דרך של עריכת אירוע חלופי או פיצוי כספי.

לדעתי, בכך שונה ענייננו מן המקרים שנדונו בפסיקה, והגם שאין לקבוע כי מודה ועוזב ירוחם כליל, הרי שיש בכך כדי להצדיק פסיקת פיצויים על הצד הנמוך.

בהקשר זה, ובהעדר הוראות מנחות בחוק איסור הפלייה בעניין גובה הפיצוי, ניתן להקיש, להשקפתי, בשינויים המחויבים כמובן, מהוראות חוק איסור לשון הרע, אשר קובע אף הוא פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום זהה, כאשר מדובר בפרסום לשון הרע.

סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע, קובע מפורשות כי בבואו לקבוע את גובה הפיצוי, רשאי בית המשפט להתחשב, בין היתר, בעובדה שהנתבע לא התכוון לפגוע בנפגע, ובכך שהוא התנצל בשל הפרסום, או פעל לתיקון המעוות (ראו סעיף 19(3)-19(4)).

הגם שאיני סבורה כי יש בהכרח לגזור גזירה שווה בין פגיעה בשמו הטוב של אדם לבין הפלייתו עקב השתייכות דתית זו או אחרת, וברור שכל מקרה צריך להיבחן לפי נסיבותיו, הרי שיש בכך כדי ללמדנו, כי גם לשיקולים אלו יש מקום בבוא בית המשפט לפסוק את הפיצוי ההולם את נסיבות המקרה, וזאת גם כמתחייב מתכליותיו של חוק איסור הפלייה, שבהן גם חינוך והרתעה.

עוד יצויין, כי הגם שאין חולק כי התובעים נפגעו מהתנהלות הנתבעת, וכאמור לא היתה כל הצדקה לסירובה לערוך את חתונתם, הרי שהתובעים לא ביקשו לשוחח עם מנהלי הנתבעת בזמן אמת והסתפקו בתשובתו של הנציג עימו שוחחו, ואין חולק כי זמן קצר לאחר מכן נישאו באולם אחר, ופנו למנהלי הנתבעת רק בדיעבד במכתב התראה לפני תביעה. ייתכן, כי לו היו התובעים פונים למנהלי הנתבעת כבר בשלב זה, היה העניין בא על פתרונו.

סוף דבר, בהתחשב במכלול הנסיבות שפורטו לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים פיצויים בסך 10,000 ₪.

הנתבעת תישא בהוצאות התובעים בסך 2,500 ₪.

אעיר, כי פסקתי הוצאות על הצד הנמוך בהתחשב, בין היתר, בכך שהנתבעת כאמור הציעה לתובעים לסיים את העניין בפשרה ללא צורך בפנייה לערכאות, אך הם סירבו.

ניתן היום, ה' שבט תשע"ז, 01 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.