ת"א 13929-07-14 ק. ואח' נ' צ. ואח'

מבוא וטענות הצדדים בתמצית

1. לפניי תביעה שעניינה סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף ברח' *** **ברמת גן. התובעות, אם ובתה, כל אחת מהן הינה בעלת דירה בבניין. הנתבעים 1-2, בעלי דירה נוספת בבניין והנתבע 3 הינו בנם המתגורר בדירתם (להלן: דירת צ.). הנתבעים 4-5 , בני זוג ובעלי דירה נוספת בבניין (להלן: דירת ו.).

   עסקינן בבניין דו קומתי, הכולל 4 דירות התובעות מתגוררות בשתי דירות המצויות בקומה הראשונה של הבניין והנתבעים בשתי הדירות המצויות בקומה השניה.

2. התובעות מעלות טענות רבות כנגד הנתבעים באשר לפגיעה בזכויותיהן הקנייניות, הן בשל חריגות בניה של הנתבעים על שטח הגג הצמוד והסמוך לדירותיהם באופן שחורג מהיתר בניה שניתן להם ומהווה פלישה לשטח הגג שהינו בבעלות משותפת של כלל הדיירים תוך מניעת זכות השימוש של התובעות בחלקי הגג המשותף.

   עוד נטען כי לשימוש שלא כדין ברכוש המשותף על ידי הנתבעים ומניעת שימוש התובעות בחלקים מהרכוש המשותף (חצר הבניין, חניות, מקלט) כן עוסקת התביעה בטענות למטרד בשל השמעת מוזיקה רועשת משטח המקלט, החצר והמחסנים וקיום אירועים חברתיים בשטח החצר המשותפת של הבניין על ידי הנתבע 3.

   לטענת התובעות הותירו הנתבעים חפצים וציוד במקלט ובחצר הבניין המשותף ולא נענו לפניות התובעות לפינוי חפצים אלו.

   כתב התביעה מונה את טענות התובעת באופן הבא:

   • טענות הנוגעות לשימוש שלא כדין במקלט המשותף של הדיירים אשר רלוונטיות לנתבעים 1-3 (להלן: משפחת צ.) או מי מטעמם .

     בעניין זה התבקש סעד של צו עשה שמטרתו - החזרת המצב לקדמותו וכן צו מניעה אשר ימנע שימוש שלא כדין בעתיד.

   • טענות הנוגעות לשימוש במחסנים ובחצר הבית המשותף- כנגד כל הנתבעים, טענות שבעיקרן עוסקות בשימוש שלא כדין במחסנים וכן טענות בגין מטרדים הקשורים לשימוש שנעשה מחסנים ובחצר המשותפת.

     הסעד שהתבקש בעניין זה מופנה כלפי כל הנתבעים והינו בעיקרו צו עשה שנועד להחזיר את המצב לקדמותו וכן למנוע מצב עתידי בו לא יתאפשר לתובעות השימוש במחסנים ובחצר.

   • הרכיב השלישי קשור לבניה לא חוקית שנעשתה בשטח הגג, אשר חורגת מהיתר הבניה שניתן לנתבעים ואשר מונעת מהתובעת את השימוש בחלקי הגג שהינו רכוש משותף הסעד שהתבקש - צו עשה לפיו תסולק הבניה הבלתי חוקית וכן יוחזר המצב לקדמותו על מנת לאפשר לתובעות לעשות שימוש בגג המשותף.

3. התובעות עתרו גם לפיצוי כספי בסך של 100,000 ש"ח שמהווה פיצוי בגין עגמת נפש, מטרד, ביזוי והשפלה שהיו מנת חלקן במשך שנים רבות בשל התנהלות הנתבעים. בעניין זה טענו התובעות כי ניסיונות רבים בעבר לפתור את הסכסוך לא צלחו.

4. טענות ההגנה בתמצית הינן במס' מישורים. לחלק מהטענות המפורטות בכתב התביעה נטען כי מדובר בפעולות שנעשו בהסכמת התובעות ובהרשאתן (שימוש במקלט וחסימת פיר הגישה לגג המשותף), בהתייחס לטענות מסוימות נטען כי לא היה מקום כלל להגיש תביעה שכן המחלוקת בין הצדדים באה לכדי סיום עוד בטרם הוגש כתב התביעה (פינוי המקלט מכל חפץ), טענות אחרות הוכחשו לחלוטין (מטרדי רעש) .באשר לטענות מסוימות נטען כי התביעה התיישנה ומעידה על הסכמה למצב בפועל (בניה על גג הבית המשותף שנעשתה 28 שנים טרם הגשת כתב התביעה).

5. בטרם אדרש לגופן של טענות, אציין כי במסגרת דיון שהתקיים ביום 29/12/14 בבקשה לצו מניעה זמני שהגישו התובעות הגיעו הצדדים להסכמות כדלקמן:

   לעניין שימוש בחצר – הוסכם שבעלי הדין לא יעשו שימוש פרטי בחצר שהינה חלק מהרכוש המשותף, הנתבע 3 יאזין למוסיקה באמצעות אוזניות בלבד בשטח המחסן או בבית משפחת צ. בעוצמה סבירה, הצדדים התחייבו לנהוג בכבוד אחד כלפי רעהו, התובעות התחייבו לפעול להעתקת צינור ביוב היוצא מדירתן משטח חניית הנתבעים על מנת שלא יגרע משטח החניה.

   על אף שהסכמות אלו לא הביאו לסיום כלל המחלוקות שבין הצדדים, הרי שהיה בהן כדי לצמצם באופן ניכר את היקף המחלוקות שבין הצדדים.

6. עיון בסיכומי התובעות מלמד כי חלק מהטענות שהופיעו בכתב התביעה נזנחו ועל כן אין מקום לדון בהן וכך הוא הדין גם ביחס לטענות שהובאו על דרך ההפניה (ראו: ע"א 172/89‏ ‎סלע חברה לביטוח בע"מ‎ ‎נ' סולל בונה בע"מ, פ''ד מז(1) 311).

   חריגות בנייה

   השאלה העיקרית שיש לדון בה היא האם הבניה שהתבצעה על ידי הנתבעים בשטח הגג שמהווה רכוש משותף, נעשתה תוך חריגה מהיתר הבניה ומהסכמות הצדדים ובכך נפגעו זכויות קנייניות של התובעות, אם לאו.

   שימוש ברכוש המשותף

   עניינים נוספים שנותר לדון ולהכריע בהם הינם שאלת השימוש שלא כדין במקלט, במחסנים ובחצר המשותפת תוך יצירת מטרד לתובעות (לגביהם הושגה הסכמה במסגרת דיון בבקשה למתן צו מניעה זמני), שאלת פתיחת דלת נוספת במחסני הנתבעים ללא הסכמה וללא היתר, התקנת 4 מצלמות על ידי הנתבעים בשטח הבניין, שימוש שלא כדין בשטח הרכוש המשותף כחניה עבור הנתבע 1 וכן שאלת הפיצוי הכספי שהועמד על סך של 100,000 ש"ח, בגין מניעת שימוש של התובעות בחלקים מהרכוש המשותף וכן בגין עגמת נפש בשל מעשי הנתבעים.

    

   דיון והכרעה

   טענת חריגות בניה על גג הבית המשותף

7. אין מחלוקת בין הצדדים כי הבניה שביצעו הנתבעים על שטח הגג, נעשתה כאשר בידיהם הסכמת התובעות לבניה .לאחר שהתקבל היתר בניה כדין.

   הטענה כנגד הבניה שהתבצעה על ידי הנתבעים, עניינה - חריגה מהשטח שבבעלות הנתבעים .בשל כך למעשה נפגעו זכויות קנייניות של התובעות על ידי "סיפוח" חלק משטח הגג המשותף לבעלותם/חזקתם הפרטית של הנתבעים. כחלק מאותה בניה נטען כי הנתבעים סגרו פיר ששימש לעליה לגג המשותף באמצעות סולם, שנועד בעיקר לשימוש בעלי מקצוע במקרים בהם נדרשת תחזוקה שוטפת למתקנים שעל שטח הגג (כגון: תיקון והחלפת דודי שמש).

8. על מנת להוכיח כי הנתבעים חרגו מהבניה המותרת, הגישו התובעות חוות דעת מומחה שנערכה על ידי מודד מוסמך, מר רותם אריה (להלן: המומחה).

   מסקנות המומחה כפי שהובאו בחוות דעתו המבוססות על מדידות שביצע בפועל במקום וכן על תכניות ותשריטים מאושרים המצויים במשרדי העירייה הינן כדלקמן:

   • שטח הגג של הבית המשותף הינו – 165.33 מ"ר.

   • השטח המשותף על פי תכניות העיריה הינו – 51.36 מ"ר.

   • השטח המותר לבניה על פי היתר הבניה שניתן לנתבעים הינו – 45.97 מ"ר.

   • כל השטח של הגג המשותף הינו מבונה על ידי הנתבעים.

     תוצאות אלו הביאו את המומחה למסקנה הפשוטה לאמור כי הנתבעים חרגו מהיתר הבניה שאושר להם תוך שביצעו בניה גם על השטח שהינו משותף גם לתובעות.

     יצוין כי לא הוגשה חוות דעת נגדית מאת הנתבעים.

9. עיון בהיתר הבניה מלמד כי השטח המותר לבניה מורכב מ – 42.93 מ"ר תוספת לבניין קיים (חדרים) וכן מדרגות עליה לקומת הגג בשטח של 3.04 מ"ר. נוסף על כך, על פי היתר הבניה אושר לנתבעים לבנות מרפסות גג בשטח של 66.47 מ"ר. חישוב של כלל השטח שהותר לבניה על ידי הנתבעים על פי ההיתר הוא – 112.44 מ"ר.

   ביצוע הפחתה של השטח שהותר לבניה על פי היתר הבניה מתוך השטח הכולל של הגג המשותף מביא למסקנה כי השטח ,עליו לא הותר לבנות הינו 52.89 מ"ר (שטח זה קרוב לשטח המשותף על פי רישומי העיריה לפי בדיקת המומחה, סעיף 8(ב) לעיל).

10. עיון בבקשה להיתר הבניה מלמד כי השטח המבוקש לבניה לכל אחת מדירות הנתבעים הוא 22.9 מ"ר (על פי התשריט שהינו חלק מהבקשה מדובר על בניה של 6.30 מ"ר X 3.60 מ"ר) – סה"כ השטח לבניה על פי הבקשה הוא 45.8 מ"ר.

11. יש להבחין בין בניה ללא היתר שנעשתה בשטח הגג המהווה רכוש משותף לבין בניה ללא היתר שנעשתה בתחום שטח הגג שהוצמד לדירת הנתבעים.

    ברי כי לא ניתן לקבל מצב שבו תוכשר בניה שנבנתה ללא היתר כדין בשטח הרכוש המשותף באופן שמהווה פגיעה מהותית בזכויות קנייניות של התובעות, גם אם חלף זמן ממושך מבלי שהתובעות עמדו על זכויותיהן, כל זאת בנסיבות בהן אין טענה כי ניתנה הסכמה מפורשת של התובעות לכך (ראו: רע"א 6339/97‏ רוקר נ' סלומון, פ''ד נה(1) 199) (להלן: עניין רוקר).

    ככל שהדבר נוגע לבניה ללא היתר שנעשתה בתחום שטח גג שהוצמד לדירותיהם של הנתבעים והינו שטח בבעלותם,- הרי שגם אם נעשתה בניה בחריגה מהיתר הבניה מצב שכאמור אין להסכים לקבלו, לא ייטה בית משפט להעניק לתובעות סעד של צו עשה לפיו יחויבו הנתבעים להשיב את המצב לקדמותו באופן המחייב הריסת המבנה, שכן אי נקיטת צעדים כנגד הנתבעים במשך עשרות שנים מלמדת על הסכמה מכללא למצב הקיים.

    מובן כי אין בהכרעתי זו בכדי למנוע מהרשויות המוסמכות, שאינן צד להליך שלפניי, לפעול לאכיפת הדין ככל שאכן נדרש הדבר. ברי כי נדרש מבעל דין שעותר לקבלת סעד להגיע לבית המשפט כשידיו נקיות .לא ניתן לומר כי כך הוא הדבר כאשר עסקינן בבעל דין אשר בחר לעצום את עיניו נוכח הבניה ולהגיש תביעתו רק בחלוף עשרות שנים, בשל סכסוך פעוט, כפי שעולה מהסיפא של חקירתה הנגדית של התובעת 2, כי המניע לפתיחת ההליך דנן, הינה מחלוקת הנוגעת לשטיפת חדר המדרגות (עמ' 20 שור' 24 ועד עמ' 21 שו' 8 לפרוטוקול).

12. על גודלו של שטח הגג המוצמד לדירותיהם של הנתבעים ניתן ללמוד מנסח טאבו מיום 19/11/2014 לפיו שטח הגג המוצמד לכל אחת מדירות הנתבעים הוא 70.60 מ"ר ובסה"כ 141.2 מ"ר. הצמדות אלו נעשו בהתאם לתקנון מוסכם שאושר על ידי המפקח על המקרקעין ביום 21/7/82 (להלן: התקנון המוסכם) במקביל למתן צו לרישום הבית בפנקס הבתים המשותפים.

    בהסתמך על קביעת המומחה כי שטח הגג כולו הוא 165.33 מ"ר, נמצא כי השטח המשותף לכלל הדיירים הוא 24.13 מ"ר (שלא הוצמד לאחת מהדירות).

    על פי ממצאיו של המומחה בחוות דעתו כל שטח הגג הינו מבונה ולא רק שטח הגג שהוצמד לדירות הנתבעים. עם זאת יש לציין כי המומחה הודה בחקירתו כי בחישוביו לעניין הרכוש המשותף בשטח הגג, נעזר רק בתוכניות העירייה ולא נעשתה בדיקה של זכויות בעלות הצדדים על פי הרישומים בטאבו ועל פי התקנון המוסכם (עמ' 5 שו' 30 – עמ' 7 שור' 23 לפרוטוקול).

    בסתירה שבין גרסת התובעים על פי מסקנות המומחה לבין גרסת הנתבעים על פי רישומי הטאבו והתקנון המוסכם לעניין שיעור השטח המשותף, מצאתי כי יש לקבל גרסת הנתבעים ולקבוע כי משטח הגג הכולל יש להפחית את השטחים שהוצמדו לדירות הנתבעים כך שהתוצאה היא שהשטח המשותף בגג הבניין הינו 24.13 מ"ר.

    זכויות קנייניות אל מול דיני היושר

13. הנתבעים חוזרים על טענותיהן כי במסגרת סעדים המבוקשים מכוח עקרונות דיני היושר יש ליתן דגש לשאלת השיהוי והיעדר ניקיון כפיים של מבקש הסעד, בהתייחס למרבית הסעדים שהתבקשו במסגרת התביעה שלפניי.

    אין בידי לקבל את הטענה כי די בהוכחת שיהוי והיעדר ניקיון כפיים על מנת לדחות את הסעדים שהתבקשו.

    סוגיית האיזון שיש לערוך בין פגיעה בזכויות קנייניות של הזולת לבין התנהגותו של הזולת והיעדר הפגיעה בו, נבחנה במסגרת ע"א 93/81‏ ‎ ‎אהרן אליאס‎ ‎נ' יוחנן שיפר, פ''ד לז(2) 444 (להלן: עניין "אליאס").

    בית המשפט העליון פסק הלכה לאמור כי ישנם מקרים בהם תיסוג הזכות הקניינית מפני דיני היושר, אולם מקרים אלו מצומצמים .בדרך כלל מדובר במקרים בהם הפגיעה בזכות הקניינית הינה זעומה עד בלתי קיימת או שמדובר בפגיעה "טכנית" בזכות הקניינית ולא פגיעה בפועל.

    עם זאת בעניין אליאס נקבע כי "מכאן אתה למד, כי אם תותר הרצועה, ובית המשפט ייתן גושפנקא לפגיעות ברכוש המשותף, שאינן אפסיות עד שכל בר דעת יראה בהן דבר של מה בכך, עלול הדבר לגרום להתמוטטותו של מוסד הבתים המשותפים, שיסודותיו מורכבים ומפותלים בלאו הכי, עד כדי כך שאיש הישר בעיניו יעשה ברכוש, שהוא נחלת הדיירים כולם. הפועל היוצא מדברים אלו הוא, שהעובדה, כי אחד הדיירים עשה דין לעצמו ברכוש המשותף, אינה יכולה לשמש היתר לדייר אחר לעשות גם הוא כמוהו. שאם תאמר כן, פתחת פתח לכל הדיירים באותו בית משותף לנהוג ברכוש המשותף כבתוך שלהם".

    פסיקה זו של בית המשפט העליון התבססה על פסק דין מוקדם בע"א 515/65 מנחם רבובסקי נ' מרדכי גלסברג, פ"ד כרך כ (2), 290 בעמ' 293), שם נאמר "לגישה זו קיים נימוק מעשי ולפיו אם לא תהיה זו עמדתם של בתי המשפט "כי אז ייהפך כל חוק הבתים המשותפים, לפלסתר, ובמקום שמירת אפיו ושלמותו של הבית המשותף וקיום זכויותיהם וחובותיהם של דייריו ייהפך הנכס להפקר וכל דייר אלים יוכל לנהוג ולעשות בו כטוב בעיניו. אם בנסיבות כגון אלו לא תינתן למערערים התרופה האפקטיבית היחידה שיש בה להחזיר את המצב שלו הם זכאים לקדמותו כי אז ייגרם עיוות דין משווע למערערים [...] פגיעה זו בנסיבות כפי שתוארו לעיל, דייה, לדעתי, כדי להצדיק מתן צו-עשה גם מבלי שיתלווה לפגיעה כל נזק ממשי".

    מצאנו אם כן, כי במקרים בהם הגיע בית המשפט למסקנה כי מידת הפגיעה בזכות הקניינית פחותה עד כדי שאין בה ממש, ניתן יהיה לקבוע כי הפגיעה בזכות הקניינית נסוגה מפאת כוחם של דיני היושר וזאת במקום בו העותר לסעד אינו נקי כפיים או ישן על זכויותיו, אולם כאמור המדובר במקרים חריגים שכן הכלל הוא מתן סעד כל אימת שהוכחה פגיעה בזכויות קנייניות.

    זה היה המצב המשפטי טרם חקיקתו של חוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן: חוק המקרקעין).

14. בצדק הפנו התובעים בסיכומי התשובה להלכה שנקבעה בעניין רוקר, אשר שרירה ותקפה גם כיום, שם נפסק על ידי השופט י' טירקל בדעת רוב כי לאחר חקיקתו של חוק המקרקעין אין בכוחם של שיקולים שיסודם בדיני היושר לעמוד נגד תביעה המושתתת על זכויות קנייניות.

    בעניין רוקר נקבע כי במסגרת הדיון בזכויות קנייניות שמקורן בחוק המקרקעין וכך הוא המקרה בהליך שלפניי – זכויות ברכוש המשותף מכוח סעיף 55 לחוק המקרקעין – הרי שאין להגביל זכויות אלו אלא מכוח סעיף 14 לחוק המקרקעין או מכוח חובת תום הלב שמקורה בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 והחלתה באמצעות סעיף 61 לחוק החוזים.

    בעלי הדין שלפניי לא העמיקו חקר בדיון הנוגע לסיווג הזכויות הקנייניות בתביעה דנן ובהוראות חוק המקרקעין, כך גם לא הובאה טענה מצד הנתבעים לפיה יש מקום לפעול תוך שימוש בחריג לכלל שנקבע בדין ובפסיקה באשר למעמד הבכיר של הזכויות הקנייניות לעומת התנהלות בחוסר תום לב של התובע לאכיפת זכויותיו הקנייניות, באופן שיש בו להכשיר את פעולות הנתבעים גם אם יימצא כי הן פוגעות בזכויות הקנייניות של התובעות ועל כן כל מקום שיימצא שאכן מדובר בפעולה שמהווה פגיעה בזכות קניינית ושנעשתה מבלי שניתנה הסכמה של התובעות, הרי שיש מקום ליתן סעד המורה על השבת המצב לקדמותו.

    על מנת להוכיח את טענתם כי יש לדחות את התביעה מכוח דיני היושר ביקשו הנתבעים להסתמך על פסקי דין שונים שניתנו על ידי בית המשפט העליון, ע"א 121/65 אדמונד וי. נחמד נ' אסתר (קמיליה) ביג'ו ואח', פד"י יט(2), 578; רע"א 6994/00‏ בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ''ד נו(1) 529; רע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות 1993 בע"מ [פורסם במאגרים משפטיים]. אלא שכאמור על פי ההלכה הפסוקה אין בכוחם של דיני היושר להסיג זכויות קנייניות וממילא עיון בפסקי דין אלו מגלה כי נדונה בהן השאלה רק במקרים של בקשה למתן צווים כסעד זמני ולא כפי המצב שלפניי במסגרת מתן פסק דין סופי לאחר שהסתיים השלב הראייתי ונשמעו טענות הצדדים במלואן.

    כאמור לא הובאה בפניי טענה כי יש להורות על הגבלת זכויות התובעות מכוח סעיף 14 לחוק המקרקעין וממילא גם לא הונחה בפניי תשתית עובדתית לעניין נזק או אי נוחות הקבועים בסעיף זה, ועל כן ככל שתבוא טענה מטעם הנתבעים לפיה יש לדחות את הסעדים שבכתב התביעה המבוססת על דיני היושר, ניתן לבחון את הטענה לכל היותר לאור תום ליבן של התובעות על פי החובה שמקורה כאמור בדיני החוזים.

    טענת ההתיישנות לעניין הבניה בגג המשותף

15. כדי להכריע במחלוקת שבין הצדדים לעניין הבניה שנעשתה על ידי הנתבעים בשטח הגג המשותף, יש לבחון את טענת הנתבעים בדבר התיישנות התביעה בשל חלוף הזמן, אשר למעשה אם תתקבל יש בה כדי לדחות את התביעה. התובעות כלל לא ציינו במסגרת כתב התביעה את משך הזמן שחלף ממועד מתן היתר הבניה וממועד הבניה בפועל .ניכר כי טענתן העיקרית כנגד הנתבעים הינה חסימת פתח העלייה לגג, שנועד בעיקר לשמש בעלי מקצוע הנדרשים לפעולות אחזקה של המתקנים הממוקמים על הגג המשותף.

    מנגד העלו הנתבעים בכתב ההגנה את הטענה כי עילת התביעה התיישנה , נוכח חלוף 28 שנים ממועד ביצוע הבניה. לעניין זה אניח כי הנתבעים התבססו על הקבוע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: חוק ההתיישנות), בכל הנוגע למקרקעין מוסדרים שבעניינם תתיישן תביעה בחלוף 25 שנים.

16. התשתית העובדתית הרלוונטית לעניין טענת ההתיישנות היא כי התביעה שלפניי הוגשה ביום 7/7/14, דהיינו ככל שעילת התביעה קמה לפני יום 7/7/89 הרי שעל פניו מדובר בתביעה שחלה עליה התיישנות. האגרה עבור היתר הבניה שולמה ביום 17/7/85 ותוקפו של ההיתר שניתן הוא ל – 3 שנים כאשר נקבע בגדרו תנאי שהבניה תחל בתוך שנה מיום מתן ההיתר. התובעים לא ציינו במסגרת כתב התביעה או בתצהירים מתי לגרסתם נעשתה הבניה על שטח הגג המשותף וזאת כאשר התובעת 1 הינה בעלת הדירה משנת 1984 ואילו התובעת 2, בתה של התובעת 1, הינה בעלת דירתה משנת 1989 (על פי נסח טאבו), אלא שהעידה כי אף היא מתגוררת בבניין משנת 1985.

    על כן הגרסה היחידה המונחת בפניי היא גרסת הנתבעים לפיה הבניה נעשתה במהלך שנת 1986, כאשר לטענתם חלפו 28 שנים ממועד הבניה ועד להגשת התביעה. הנתבעים כלל לא נשאלו בחקירותיהם הנגדיות אודות מועד הבניה בפועל ונראה כי גרסתם מקובלת גם על התובעות.

17. גם לאחר שלתובעות הייתה ידועה כי עומדת כנגד תביעתן בנוגע לבניה בשטח הגג טענת התיישנות לא העלו כל טענה נגדית במסגרת ההליך שהתנהל לפניי, גם לא בשלב הסיכומים.

    אולם, גם בהיעדרה של טענה נגדית אני סבורה כי אין לקבל את טענת ההתיישנות ככל שהיא נוגעת לבניה שנעשתה ברכוש המשותף – שטח הגג המשתרע על פני 24.13 מ"ר שהינו משותף כפי שקבעתי לעיל . הנתבעים טענו אמנם כי בחלוף 28 שנים התיישנה התביעה וממילא קיים מחסום דיוני בפני התובעות שמבקשות לעמוד על זכויותיהן, אלא שנראה שבכך התעלמו הנתבעים מהוראות סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין שזוהי לשונו:

    (ב)חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה.

    תביעה למתן צווים המורים על השבת מצב לקדמותו שעניינה בניה ברכוש משותף ללא היתר וללא הסכמה, הינה תביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים (ראו: עניין רוקר שדן במקרה דומה), וממילא גם לא הועלתה בפניי כל טענה כי התביעה אינה עוסקת בזכות במקרקעין מוסדרים (אשר לאופן סיווגה של תביעה במקרקעין ראו: ע"א 3521/10‏ ‏ עיריית חיפה נ' אבנר גסר (7.1.13)). כבר כאן אציין כי הדבר שונה בתביעה למתן סעד כספי בגין הפגיעה בזכות המקרקעין שאין סיווגה כתביעה לזכות במקרקעין.

    החלתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין במקרה שלפניי מביאה לכדי דחיית טענת הנתבעים לעניין התיישנות התביעה והסעד למתן לצו להשבת המצב לקדמותו ככל שהעניין נוגע לבניה על שטח הגג שהינו רכוש משותף של הצדדים.

    הסעד שהתבקש על ידי התובעות לעניין הבניה על שטח הגג הוא כי "בית המשפט יורה לנתבעים להסיר כל חסימה שהקימו ושעשו בגג הבניין ולהחזיר המצב לקדמותו, באופן שהפתח ששימש לעליית התובעות לגג ייפתח מחדש, שהמלט והבטון החוסם את הפתח יסולקו, ושכל בניה שבוצעה בגג בידי הנתבעים, תסולק לאלתר".

    לאור הסעד המבוקש מצאתי כי התובעות עמדו בנטל הנדרש להוכיח כי הנתבעים ביצעו בניה בשטח הגג על שטח שהוא רכוש משותף . אשר על כן ניתן בזאת צו המורה לנתבעים לסלק את הבניה שנעשתה ברכוש המשותף ולהשיב את המצב לקדמותו.

    עם זאת נוכח משך הזמן הרב שהמתינו התובעות לאכיפת זכויותיהן, ניתן בזאת לנתבעים פרק זמן של 12 חודשים לקיום הצו.

    יובהר כי האמור מתייחס לשטח הגג שהינו רכוש משותף בשטח של 24.13 מ"ר ואינו מתייחס לבניה בשטח הגג שהוצמד לדירותיהם של הנתבעים על פי התקנון המוסכם וכפי שעולה מהרישום בטאבו.

     

    אשר לטענות הנוספות הנוגעות לבניה שהתבצעה בשטח הגג שבבעלות הנתבעים, על פי ההצמדות בנסח טאבו, לא מצאתי מקום כי יש לדון בטענות אלו בשל משך הזמן שחלף ממועד הבניה ועד להגשת התביעה – 28 שנים – שכן בנסיבות אלו התביעה התיישנה מהטעם שאין מדובר בתביעה הנוגעת לקיום זכות במקרקעין של התובעות .

    אשר על כן לא יחול החריג הקבוע בסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין. אציין כי הסעד בכתב התביעה נוסח באופן גורף "...ושכל בניה שבוצעה בגג בידי הנתבעים, תסולק לאלתר", ללא הבחנה בין בניה בהיתר לבניה תוך חריגה מהיתר וכן ללא הבחנה בין שטח הגג המשותף לבין שטח הגג שהוצמד לדירות הנתבעים.

    מאחר ומצאתי כי אין מחלוקת שקיימים מתקנים על גג הבית המשותף אשר נדרשת גישה של התובעות או מי מטעמם אליהם וכי אין גם חולק כי במסגרת הבניה שנעשתה על ידי הנתבעים נחסם פתח המעבר לשטח הגג, והגם שבסיכומי הנתבעים נטען כי בעקבות הגשת התביעה פתחו את המעבר לגג שנחסם והציבו במקום סולם במובן שלמעשה התייתר הדיון בסעד זה, הרי שבעניין זה ולמניעת מחלוקת בעתיד ניתן צו עשה המחייב את הנתבעים לאפשר גישה קבועה סבירה ובטוחה לתובעות או מי מטעמם לצורך תחזוקה של מתקנים אלו.זאת ככל שלא יגיעו הצדדים להסכמה עתידית בכתב על מתווה שונה באשר לאופן מתן זכות גישה לתובעות למתקנים הנמצאים על שטח הגג המשותף. לאור היעתרות הנתבעים לפתיחת המעבר, לא מצאתי מקום לדון בטענת ההתיישנות לעניין זה, תוך בחינת סיווג הסעד, כתביעה במקרקעין אם לאו.

18. בשולי הדברים אציין, כי לא מצאתי מקום לדון במניעות והשתק התובעות מלבוא ולטעון כנגד הבניה שביצעו הנתבעים בשל חלוף הזמן שיכולה להתפרש כהסכמתן לבניה ברכוש המשותף. זאת הן משום שפגיעה בזכויות קנייניות מצריכה ראיה מפורשת בדבר הסכמה לוויתור על זכויות קנייניות ולא הובאה בפניי ראיה כלשהי המעידה על הסכמה .וכן משום שהטענה היחידה של הנתבעים הינה להסכמה שלכאורה ניתנה על ידי התובעות רק לגבי חסימת פתח העלייה לגג.

    כמו כן טענו הנתבעים בכתב ההגנה כי לאחר הגשת התביעה דנן נעשו ניסיונות להגעה לפשרה, כאשר התובעות התנו את הסכמתן בכך שהנתבעים יוותרו על בעלותם במחסנים תמורת ויתור התובעות על זכויותיהן ברכוש המשותף בגג. מכאן שנכון למועד התביעה עמדו התובעות על זכויות הבעלות שלהן ברכוש המשותף בשטח הגג.

     

    מתן צו לסגירת הדלת הנוספת שהותקנה במחסן הנתבעים 4-5

19. בנוגע לבניית המחסנים והשימוש בהם הועלו מס' טענות על ידי התובעות במסגרת כתב התביעה, אלא שהדיון בחלקן של הטענות התייתר בין היתר בשל פעולות שנקטו הנתבעים במהלך בירור ההליך – אליהן אתייחס בנפרד בהמשך. אשר על כן נותרה טענה אחת שהובאה במסגרת סיכומי התובעות והיא התקנתה של דלת נוספת במחסני הנתבעים 4-5, בניגוד להסכמת הצדדים שהתקבלה עובר לבניית המחסנים.

20. לבית המשפט הוצג "זכרון דברים" (סומן ת/2) נושא תאריך עברי, א' בתמוז תשס"ה (8/7/05), שכותרתו הינה "בנית המחסנים" .בגדרו העלו על הכתב הצדדים את הסכמותיהם לטובת בנית המחסנים בבניין על פי תכנית בניה שהוגשה לעירייה. בזכרון הדברים לא צוין נושא דלתות המחסנים .ככל הנראה עניין זה הוסדר במסגרת תכנית הבניה של המחסנים אשר לא הוצגה לבית המשפט.

21. בחקירתם אישרו הנתבעים, הן ש. צ. (עמ' 23 שו' 1-6) והן מ. ו. (עמ' 24 שו' 19-22) כי התקנת הדלת הנוספת במחסן של משפחת ו. נעשתה ללא הסכמת התובעות.

22. טענת הנתבעים היא להיעדר ניקיון כפיים של התובעות בעתירתן לסעד של השבת המצב לקדמותו, עת עסקינן בסעד שהינו מדיני היושר, דהיינו מתן הצו לסגירת פתח הדלת הנוספת במחסן, וזאת מאחר שאף התובעות פתחו פתח נוסף במחסן שבבעלותן לטובת התקנת חלון מבלי שהתקבלה הסכמה של הנתבעים. טענה נוספת הינה השיהוי שבהגשת התביעה בשל חלוף שנים רבות מבניית המחסנים.

    אשר לעובדות המקרה שלפניי, אין חולק כי הנתבע 5, התקין דלת נוספת במחסן שבבעלותו, ואישר בחקירתו כי עשה כן מבלי שקיבל את הסכמת התובעות לכך. מאחר שמדובר בהודאת בעל דין אני סבורה כי דין בכך כדי לקבל את טענות התובעות. מכאן שאין מנוס אלא ליתן צו המורה לנתבעים 4-5, להשיב את המצב לקדמותו. קרי, הסרת הדלת הנוספת מפתח המחסן שבבעלותם ואטימת הפתח. הנתבעים יעשו כן בתוך 90 ימים ממועד מתן פסק הדין.

    אין בפניי תביעה כנגד התובעות לעניין טענות שהעלו הנתבעים באשר לשינויים שערכו התובעות במחסנים שבבעלותן ועל כן לא מצאתי מקום להכריע בטענות שהתובעות ביצעו שינויים במחסנים המחייבים את השבת המצב לקדמותו.

     

    התקנת 4 מצלמות בתחומי הבניין

23. התובעות טוענות כי הנתבעים התקינו 4 מצלמות בשטח הבניין ועותרות למתן צו שיורה על הסרת המצלמות. הנתבעים טוענים כי המצלמות הותקנו בסמוך למחסנים שבבעלותם בשל תלונות שווא של התובעות עצמן בדבר נזקים שגורמים הנתבעים לרכושן.

    בסיכומיהם טענו הנתבעים כי 2 מצלמות נועדו לשמירה על מחסני הנתבעים, כאשר מצלמה אחת מופנית כלפי מחסני הנתבעים 1-3 ומצלמה נוספת מופנית כלפי מחסן הנתבעים 4-5.

    2 המצלמות הנוספות הותקנו אחת לעבר הכניסה הראשית של הבניין וכן מצלמה נוספת שכלל אינה פעילה ומיקומה המדויק לא הוברר כדי הצורך לבית המשפט. אציין כי הנתבע 3 הסכים להסרת המצלמה המופנית אל עבר הכניסה לבניין.

24. בשים לב להוראות סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א – 1981, צילום אדם כשהוא ברשות היחיד מהווה פגיעה בפרטיותו של אדם. מכוח סעיף זה יש לבחון האם פעולת הנתבעים עולה כדי פגיעה בפרטיות.

    התובעות לא הביאו בפני בית המשפט ראיות שיש בהן ללמד כי המצלמות שהתקינו הנתבעים מופנות כלפי דירותיהן או כלפי חצר פרטית. למעשה לא הובאה כל ראיה מטעם התובעות המלמדת על זווית הצילום של כל אחת מהמצלמות ומידת הפגיעה בפרטיותן.

    לשאלת בית המשפט השיב י. ק., בנה של התובעת 1 (להלן: י.), כי המצלמות שפוגעות בפרטיותו בעיקר הן המצלמות המופנות לכניסה לבניין ולחדר המדרגות. אשר למצלמות שממוקמות בסמוך למחסני הנתבעים נטען כי כאשר מסתובב י. באזור המחסנים, מי מטעם הנתבעים בודק את מעשיו של י. במקום באמצעות המצלמות.

25. על פי הראיות שבפניי ולאור תכליתו ומטרותיו של חוק הגנת הפרטיות, אני סבורה כי אין כל מניעה להתקנתן של מצלמות בסמוך למחסני הנתבעים שנועדו לשמירת רכוש הנתבעים וזאת כל עוד זווית הצילום הינה אך ורק כלפי המחסנים ולא כלפי שטחים פרטיים שבבעלות התובעות (דירות וחצרותיהן). ככל שזווית הצילום היא אכן כלפי המחסנים בלבד, לא מצאתי כי יש מקום ליתן צו להסרת המצלמות.

    אשר למצלמות הנוספות המופנות כלפי הכניסה לבניין וחדר המדרגות, הרי שלאור הודעת הנתבעים בסיכומיהם כי הנתבע 3 מסכים להסרת המצלמה שמופנית כלפי הכניסה לבניין ולאור הטענה כי המצלמה הנוספת כלל אינה פעילה, ניתן בזאת צו המורה לנתבעים להסרת המצלמות המופנות כלפי הכניסה לבניין וחדר המדרגות.

     

    טענות נוספות לשימוש שלא כדין ברכוש המשותף

26. למותר לציין כי הצדדים מתגוררים בבניין במשך עשרות שנים ונראה כי במסגרת יחסי השכנות בין הצדדים התגלעו מעת לעת מחלוקות שונות באשר לאופן השימוש וניהול הרכוש המשותף.

    טענות רבות שהובאו במסגרת כתב התביעה, נטענו מבלי שהובאו ראיות שיש בהן כדי לבסס את עילת התביעה על מנת שבית המשפט ייעתר לסעדים שהתבקשו. כך הוא הדבר בנוגע לטענה בדבר הגדלת שטח החניה על ידי הנתבעים מעבר לחניות שבבעלותן ושימוש שלא כדין ברכוש המשותף לצורך חניית רכבים של הנתבעים או אורחיהם.

    על פי הרישום בטאבו מוצמדת לכל אחת מהדירות בבניין חניה. לא הובאה בפניי כל ראיה לפיה הנתבעים אכן הגדילו את החניות שבבעלותם וממילא לא נטען מהו השטח כיום של החניות לעומת השטח שהוצמד בפועל לדירות הנתבעים, ומשכך לא מצאתי מקום לקבל את טענות התובעות בעניין זה.

27. טענה נוספת שנטענה על ידי התובעות אך לא הוכחה באמצעות ראיות, היא הטענה בדבר רעש בלתי סביר שהקימו הנתבעים או מי מטעמם, בתחומי החצר, המקלט והמחסנים, כל זאת על מנת להוכיח כי אכן מדובר במטרד בלתי סביר אשר חורג מהמותר על פי דין (ראו: תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), תשנ"ג-1992).

    בעניין זה הושגה הסכמה בין הצדדים במהלך הדיון בבקשה למתן צו מניעה זמני, לפיה הנתבע 3, יאזין למוסיקה באמצעות אוזניות בלבד בשטח הרכוש המשותף, למעט האזנה למוסיקה בדירת מש' צ. באמצעות מערכת ביתית קונבנציונאלית.

28. אשר ליתר הטענות הרי שהבסיס הנורמטיבי לשימוש ברכוש המשותף הוא כפי שנקבע בסעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין:

    זכותו של שותף יחיד

    31.(א)באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים –

    (1)להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר;

    על בסיס האמור בסעיף זה, יש לבחון את טענות התובעות כנגד התנהלות הנתבעים ברכוש המשותף, על מנת לקבוע האם מדובר בשימוש סביר והאם התנהלות הנתבעים מנעה שימוש כזה מהתובעות.

    "סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין, שצוטט לעיל, קובע שני תנאים נפרדים לזכותו של שותף להשתמש במקרקעין בלי הסכמתם של יתר השותפים: האחד, כי השימוש יהיה סביר; והשני, כי הוא לא ימנע "שימוש כזה" משותף אחר (ראו גם יהושע ויסמן דיני קניין - בעלות ושיתוף 229 (1997)). סבירותו של השימוש - התנאי הראשון - היא שאלה עובדתית אשר נקבעת על פי אופי הנכס (ע"א 452/82 וילנר נ' גולני, פ"ד מב(1) 49, 56 (1988), להלן: ענין וילנר). כך למשל, שימוש בקרקע שייעודה חקלאי לצרכי חקלאות הוא שימוש סביר, ואילו שימוש בקרקע כאמור למטרות מגורים ייחשב ככלל כבלתי סביר. התנאי השני - שהשימוש לא ימנע שימוש כזה משותף אחר - עניינו בכך שהשותף המשתמש בנכס לא ימנע מהשותפים האחרים להשתמש עמו בנכס בצוותא". [רע"א 4107/15 ‏כרם עתאמלה נ' קיבוץ אושה (24.8.15)].

29. בחינת הטענות שהועלו על ידי התובעות בכתב התביעה מלמדת כי הדיון בחלקן הגדול של הטענות התייתר לאור הסכמות שהתגבשו במהלך ניהול ההליך שלפניי ובשל פעולות שננקטו על ידי הנתבעים תוך כדי ההליך המשפטי.

    הנתבעים פירטו בסיכומיהם את הפעולות שנעשו שיש בה משום מענה לטענות התובעות ואילו התובעות בסיכומי התשובה לא הכחישו את טענות הנתבעים ולכל היותר הלינו על כך שהפעולות נעשו רק לאחר הגשת תביעה ולא קודם לכך ובכך נגרמו לתובעות עלויות רבות שלא לצורך.

    הדבר נכון הן לגבי טענות התובעות בדבר שימוש שלא כדין ובלעדי שנעשה על ידי הנתבע 3 במקלט לצורך מגוריו ולאחר מכן במחסן משפחת צ. (הנתבעים 1-2), שכן הנתבע 3 חדל מעשיית שימוש למגורים במקלט ובמחסן וגם התובעות מתייחסות בסיכומים לאירועים אלו כאל אירועים שהיו בעבר.

    כך הוא הדבר גם לגבי טענות רבות שהעלו התובעות במסגרת כתב התביעה באשר לשימוש לצרכים פרטיים בשטח החניה של הבית המשותף ובמרביתה של החצר המשותפת.

    סוגיית השימוש בחניה באה לכדי פתרון בהתאם להסכמת הצדדים במסגרת ניהול ההליך לפיה התובעות פעלו להזזת צינור ביוב היוצא מדירת התובעות על מנת שלא תגרע זכותם של הנתבעים לעשות שימוש בחניות שבבעלותם, כך שלאחר שהוזז הצינור מתאפשרת חניה מסודרת לכל הצדדים.

    אשר לשימוש שעשו הנתבעים בחצר המשותפת והצבתם של חפצים שונים בשטח החצר וכתוצאה מכך לטענת התובעות כי נמנע מהן השימוש במרבית שטח החצר, הרי שגם בעניין זה הושגה הסכמה בין הצדדים במהלך ניהול ההליך לפיה לא יעשו בעלי הדין שימוש פרטי בחצר המשותפת לרבות לשימוש חברתי בשטח החצר המשותפת. בסיכומי הנתבעים נטען כאמור כי במהלך ניהול ההליך המשפטי פינו את חפציהם משטח החצר וטענה זו לא הוכחשה על ידי התובעות בסיכומי התשובה.

30. הגם שלכאורה הדיון בסבירות השימוש שעשו הנתבעים בחלקים מהרכוש המשותף הוא דיון תאורטי בשלב זה שכן במהלך ניהול ההליך המשפטי הסדירו הנתבעים את התנהלותם בכך שכיום לא נעשה על ידם שימוש בלעדי במקלט ובחצר המשותפת, אני מוצאת לנכון להבהיר כי שימוש למטרת מגורים בחלקים מהרכוש המשותף בין אם מדובר במקלט, מחסן או שטח החצר המשותפת אינו יכול להיחשב כשימוש סביר, הן מאחר שלא לכך נועדו חלקים אלה ברכוש המשותף שאם לא כן היה מקום לקרוא לאלו דירות מגורים ולא רכוש משותף והן מהטעם שכאשר מדובר במקלט או בחצר משותפת הרי ששימוש למגורים בחלקים אלו מהרכוש המשותף יש בו בהכרח משום מניעת זכותם של השותפים לעשות שימוש ברכוש המשותף. כאשר אחד השותפים בוחר להתגורר במקלט או לאפשר למי מטעמו לעשות כן ולהציב בו את ציודו וחפציו, לא ניתן לומר כי בו בעת נשמרת זכותם המלאה של יתר השותפים לעשות שימוש בחלק זה של הרכוש המשותף.

    למסקנה דומה הגעתי בהתייחס להצבת ריהוט וחפצים אישיים בשטח החצר המשותפת כדרך קבע. דהיינו כאשר אין מדובר בהצבה ארעית של חפצים למשך זמן מוגבל וקצר ולמטרה מסוימת וזמנית. הצבת ריהוט וחפצים אישיים כדרך קבע בחצר המשותפת אינה יכולה להיחשב כשימוש סביר ובהכרח היא מונעת מיתר השותפים את זכות השימוש ברכוש המשותף.

31. מאחר שאין מחלוקת בין הצדדים כי נכון למועד פסק הדין התייתר הדיון בסעד שעניינו מתן צו עשה לפינוי המקלט והחצר המשותפת מכל חפץ ואדם שבהם עשו הנתבעים שימוש, הרי שגם לא מצאתי מקום להיעתר לסעד החלופי שהתבקש על ידי התובעות שעניינו צו מניעה לפיו לא יעשו הנתבעים בעתיד שימוש שאינו סביר ברכוש המשותף ולא ימנעו מהתובעות שימוש בחלקים מהרכוש המשותף, שכן מקום בו החוק מורה באופן ברור כיצד על שותפים בבית משותף לנהוג אין כל צורך במתן צו של בית משפט המורה לבעל דין לפעול על פי החוק. ממילא ככל שתיפגענה בעתיד זכויותיהן של התובעות בשל פעולות מצד הנתבעים, יידרשו לעתור לבית המשפט, בין אם מדובר על הפרת הוראות חוק המקרקעין ובין אם היה מדובר בהפרה של צו בית משפט שניתן במסגרת פסק דין.

     

    פיצוי בגין עגמת נפש

     

32. סעד נוסף לו עתרו התובעות במסגרת כתב התביעה הוא פיצוי בסך של 100,000 ש"ח בגין עגמת נפש, מטרדים מצד הנתבעים והיעדר אפשרות של התובעות לעשות שימוש בחלקים מהרכוש המשותף.

    יובהר כי סעד זה נתבע באופן כולל כנגד הנתבעים כולם מבלי שנעשתה הבחנה בהקשר לאילו מתוך כלל הטענות שהובאו בכתב התביעה, נתבע הפיצוי בגין הנזק שאינו ממוני.

33. התמונה שנפרשה בפני בית המשפט הינה של מערכת יחסים בין שכנים אשר התאפיינה במשך השנים בנקיטת פעולות חד צדדיות מצד השותפים משני צידי המתרס ביחס לחלקים מהרכוש המשותף, זאת בנוסף לחלק מהשינויים שנעשו ברכוש המשותף אשר נעשו בהסכמת בעלי דין (בניה על שטח הגג וכן בניית והרחבת המחסנים).

34. מחקירתו הנגדית של י. ק., בנה של התובעת 1, עולה כי גם מצד התובעות ננקטו פעולות חד צדדיות כאמור, נעשה שימוש במחסן על ידי בנה של התובעת 1 שלא רק לייעודו המקורי (עמ' 12, שור' 1-2 לפרוטוקול); בשל ריצוף שביצעו התובעות בסמיכות לפתחי המחסנים נעשה שינוי בפתח יציאת החירום של המקלט (עמ' 12, שור' 3-20 לפרוטוקול); נבנתה מרפסת אשר מונעת מעבר בחלק מהרכוש המשותף (עמ' 14, שור' 17-21 לפרוטוקול); נבנה גגון שמטרתו מניעה כניסת מים למחסנים ולמקלט (עמ' 14, שור' 29-32 לפרוטוקול).

    בחקירתה של התובעת 2 התברר כי התובעת 1 בנתה מעקה מסביב למרפסת שנבנתה בצמוד לדירות התובעות אשר מונעת שימוש בחלק זה של הרכוש המשותף מהנתבעים (עמ' 20, שור' 4-19 לפרוטוקול).

     

35. המסקנה היא כי הגם שהוכח שהנתבעים עשו שימוש בלתי סביר בחלקים מהרכוש המשותף כפי שקבעתי לעיל, הרי שגם התובעות ביצעו פעולות חד צדדיות במהלך השנים אשר חלקן פגעו בזכויות הנתבעים.

     

36. בנסיבות אלו אני סבורה כי יש מקום לחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי בגין נזק שאינו ממוני לתובעות בגין שימוש שלא כדין בחלקים מהרכוש המשותף ובעיקר בחלקים בקומת דירות התובעות על ידי בנם של הנתבעים 1 ו-2, הנתבע 3 שעשה שימוש בחצר לצורך אירוח חבריו בשעות שבחלקן היו שעות מנוחה תוך יצירת רעשים ואירוח זרים ברכוש המשותף. אמנם גם מהלכיהן של התובעות בכל הנוגע לרכוש המשותף גרמו לפגיעה כלשהי בזכויות הנתבעים. לפיכך ומבלי שניתן לאמוד באופן מדויק את היקף הפגיעה בזכויות מי מבעלי הדין אני מוצאת לנכון לחייב את הנתבע 3 לפצות את התובעות 1 ו-2 ביחד ולחוד בסכום של 3000 ₪ בצירוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה למדד מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל . כל זאת בשים לב לכך שבמתן סעד של נזק שאינו ממוני, נעשה הדבר על פי שיקול דעתו של בית המשפט ועל פי התרשמותו וזאת בניגוד לפיצוי בגין נזק ממוני המוכח באמצעות ראיות וחוות דעת.

    בהפעלת שיקול דעתי לקחתי בחשבון שטענות התובעות פרושות על פני מסכת אירועים שחלקה החלה עוד במאה הקודמת, שכן עת עסקינן בבניה שביצעו הנתבעים בחריגה מהיתר הבניה, הרי שזו הסתיימה עוד בשנת 1986. התביעה אמנם הוגשה כטענת התובעת 1 רק כשהגיעו מים עד נפש (עמ' 16, שור' 14-15 לפרוטוקול), אולם התוצאה היא כי בשל השתהות התובעות על זכויותיהן כי על חלקם של האירועים המתוארים בכתב התביעה ובתצהירי התובעות, חלה התיישנות ככל שהדבר נוגע גם לשאלת הפיצוי בגין נזק שאינו ממוני.

     

     

     

     

    סיכום

37. ניתן בזאת צו המורה לנתבעים לסלק את הבניה שנעשתה ברכוש המשותף ולהשיב את המצב לקדמותו.

    נוכח משך הזמן הרב שהמתינו התובעות לאכיפת זכויותיהן, ניתן בזאת לנתבעים פרק זמן של 12 חודשים לקיום הצו.

    יובהר כי האמור מתייחס לשטח הגג שהינו רכוש משותף בשטח של 24.13 מ"ר ואינו מתייחס לבניה בשטח הגג שהוצמד לדירותיהם של הנתבעים על פי התקנון המוסכם וכפי שעולה מהרישום בטאבו.

38. ניתן צו המורה לנתבעים 4-5, להסיר את הדלת הנוספת מפתח המחסן שבבעלותם ואטימת הפתח. הנתבעים יעשו כן בתוך 90 ימים ממועד מתן פסק הדין.

39. ניתן בזאת צו המורה לנתבעים להסיר את 2 המצלמות המופנות כלפי הכניסה לבניין וחדר המדרגות.

40. מחייבת את הנתבע 3 לפצות את התובעות 1 ו-2 ביחד ולחוד בסכום של 3000 ₪ בצירוף ריבית חוקית והפרשי הצמדה למדד מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

41. לאור הנמקותי ופסק דיני דלעיל מחייבת את הנתבעים 1,2,3, ביחד ולחוד - להלן "צ. " בהוצאות התובעות בסך שך 4680 ₪ ובנוסף את הנתבעים 4 ו5 להלן "ו. " ביחד ולחוד בהוצאות בסך של 4680 ₪ . סכומי ההוצאות ישאו ריבית חוקית והפרשי הצמדה למדד החל מהיום ועד התשלום בפועל.

    המזכירות תשלח העתק פסק הדין בדואר רשום אל באי כח הצדדים

     

     

     

     

     

    ניתן היום, ג' אדר ב' תשע"ו, 13 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.