מה אחריות המדינה לגניבת מכולות בשטח שפונה במהלך יישום תכנית ההתנתקות?
זו השאלה הטעונה דיון והכרעה.
רקע
1.התובע התגורר ביישוב גני טל שבגוש קטיף.
התובע עסק בחקלאות עד סמוך ליום הפינוי.
2.אין מחלוקת שהנתבעת סיפקה לתובע מכולות לצורך אחסון ציוד. לאחר מועד הפינוי, התובע ,בסיוע בני משפחתו, חברים ומתנדבים, עסק באופן אינטנסיבי בפירוק המחוברים שהיו ניתנים לפירוק ובאיסוף הציוד החקלאי הרב שהיה בשטחים החקלאיים אל תוך מכולות שהוקצו לו.
3.ביום 30.08.15, גילה התובע ששלוש מכולות על תכולתן נגנבו ומכאן התביעה. אין מחלוקת שהמכולות "נעלמו" בלילה (סיכומי הנתבעת: ע' 27 ש' 27) ולא יכולה להיות מחלוקת שבזמן אמת יוּדע נציג הנתבעת על כך והמידע הועבר לחמ"ל ( ע' 22 ש' 11-12).
בנוסף טען התובע שאלפי שולחנות לגידול וציוד חקלאי של התובע שהועתקו לאזור המשתלות שבדרום אשקלון נעלמו ואף בגין כך נתבע פיצוי.
החוק
4.חוק יישום תוכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005 (להלן: "החוק") נחקק על רקע התנתקותה של מדינת ישראל מאזור חבל עזה ומאזור צפון השומרון.
סעיף 30 לחוק קובע כהאי לישנא : "(א) המדינה לא תהיה אחראית לפינוי מיטלטלין שנמצאים בשטח מפונה לאחר יום הפינוי.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), המדינה רשאית לפנות מיטלטלין הנחזים כמיטלטלין שהיו בהחזקתו של ישראלי, כהגדרתו בסעיף 23, או של תאגיד ישראלי, שנמצאים בשטח מפונה לאחר יום הפינוי; פינתה המדינה מיטלטלין כאמור בסעיף זה, תעשה זאת תוך נקיטת אמצעי זהירות ראויים.
(ג) המדינה לא תישא באחריות לאבדן מיטלטלין כאמור בסעיף זה או לנזק שנגרם להם, בין אם פינתה את המיטלטלין ובין אם לאו.
(ד) לא יראו מיטלטלין כאמור בסעיף זה כאבידה, כמשמעותה בחוק השבת אבידה, התשל"ג-1973.
(ה) מיטלטלין אשר הובאו לישראל על ידי המדינה, כאמור בסעיף זה, ולא נדרשו על ידי בעליהם בתוך 30 ימים ממועד פרסום הודעה על כך ולא פחות מ–60 ימים מיום הפינוי, ינהגו בהם כפי שייקבע בתקנות שיתקין שר המשפטים באישור ועדת הכספים של הכנסת; השר רשאי לקבוע נסיבות ומועדים שבהם יראו במיטלטלין כאמור מיטלטלין שבעליהם ויתרו עליהם, וכן את דרכי פרסום ההודעה לפי סעיף קטן זה.
(ו) החל ביום הפינוי, לא תהיה כל זכות לממש שעבוד או עיקול שהוטלו על מיטלטלין כאמור בסעיף זה, שאינם נמצאים בישראל.
(ז) בסעיף זה, 'המדינה' - לרבות מי שפועל מטעמה".
בדברי ההסבר לחוק (הצ"ח 130, יב' חשוון תשס"ה, 14) נכתב שהישראלים הנמצאים ב"שטח מפונה", יהיו רשאים לפנות מיטלטלין עד ליום הפינוי ומיטלטלין שלא יפונו מהשטח המפונה עד יום הפינוי, יראו אותם כמיטלטלין שבעליהם ויתרו עליהם, והמדינה תהא רשאית לנהוג בהם כבנכסים שאין להם בעלים. "אין בכך, כמובן כדי להרשות למי שאינו מוסמך לכך ליטול לעצמו מיטלטלין שנשארו בשטח המפונה".
לשם השלמת התמונה יצויין כי סעיף 134 לחוק קבע שפיצוי בשל הפינוי יינתן אך מכח החוק, אך נקבע שהסדר ייחוד העילה אינו חוקתי ( ראו : בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' כנסת ישראל פ"ד נט(2)481, 586, 618).
5.וועדת החקירה הממלכתית בנושא "טיפולן של הרשויות המוסמכות במפוני גוש קטיף וצפון השומרון" (דין וחשבון מיום 06.06.10) התייחסה לסעיף האמור.
מדוח הוועדה עולה שטרם הפינוי, דאגה הממשלה לספק למתיישבים שרצו בכך, ציוד אריזה שכלל ארגזים, סרטי הדבקה ומכולות שבהם אוחסנו החפצים. ביחס לציוד אישי נכתב בדוח הוועדה שהוגשו 80 תביעות כנגד חברות ביטוח בגין נזקים לציוד שפונה וכי הדבר נעשה לפנים משורת הדין לאור הכיסוי הביטוחי שנעשה.
וכך נכתב בדוח הוועדה בפרק הממצאים והמסקנות הרלבנטי, בעמ' 259-260 לדוח :
"הוועדה סבורה, כי טענת המדינה, שלפיה סעיף 30 לחוק יישום ההתנתקות פוטר
אותה מאחריות לפי דין לנזק לציוד, אינה משקפת את הפרשנות היחידה האפשרית
לסעיף. על כל פנים, לדעת הוועדה, האחריות לפצות את המפונים בגין נזקים
שנגרמו לציוד מוטלת על המדינה, בין לפי הדין ובין שלא לפי הדין. על כן, סבורה
הוועדה, כי על המדינה להיזקק לתביעות בגין הנזקים לציוד, ככל שתוגשנה,
ולפצות את בעלי הבתים על תכולתם שניזוקה.
כן סבורה הוועדה כי על המינהלה לגבש נוהל מסודר לטיפול בתביעות כתוצאה
מנזקים שנגרמו לציוד ולהקים מנגנון ייעודי, שיטפל בתביעות אלו בזמן קצר ולפי
קריטריונים קבועים. הוועדה סבורה כי נדרש שהקריטריונים שינחו את הגוף
שיוקם לטיפול בתביעות אלו, יהיו מבוססים על שיקולי צדק, בדומה לאמות
המידה האמורות להנחות את הוועדה המיוחדת, שעליהן עומדת הוועדה בפרק נפרד להלן...".
6.לשם השלמת התמונה יצוין כי במקרה אחד שבו מפונים איבדו רכוש בעקבות נטישת בית במהלך תקופת ההתנתקות, הסכימה המדינה מבלי להודות בשאלת החבות לשלם את הנזק שנגרם. כב' סגן הנשיאה השופט ר' שמיע ז"ל פסק פיצוי לתובעים והוסיף באמרת אגב לאחר שאימץ את גרסת התובעים לפיה הובן שהמדינה תפנה את הרכוש מהבתים עבור המשפחות המפונות, ועל כן העיר כי המדינה הייתה צריכה מלכתחילה להציע פיצוי לתובעים, מאחר שהתובעים מילאו בדייקנות אחר ההוראות המדינה ומאחר שהמדינה הייתה אחראית לפינוי דירות המפונים פיזית (ת"א (שלום ירושלים) 11768/08 תהילה גולן ואח' נ' משרד הביטחון ואח' ׁ(16.11.10)).
7.בפרשת ישועה (ע"א 7703/10 גיא ישועה ואח' נ' מדינת ישראל – מנהלת סל"ע (18.06.14)) נקבע שיתכנו נסיבות מיוחדות בהן ניתן יהיה להעניק פיצוי בגין עוולה חוקתית ללא אשם של הרשות המנהלית ואולם נפסק כי לנוכח קיומו של סעד אפקטיבי והוגן בחוק יישום תכנית ההתנתקות, אין מקום להעניק סעד לתובעים. עם זאת בפסקה 34 לפסק דינה של כב' המשנה לנשיא (כתוארה דאז) מ. נאור הודגש שאין בכך כדי לשלול "האפשרות לתבוע במקרים מתאימים פיצויים על בסיס עילות אחרות המוכרות בדין הכללי, כדוגמת הרשלנות, איסור הפלייה או הפרת חובה חקוקה, בגין נזקים שאינם נובעים מהפינוי עצמו".
אחריות המדינה במקרה דנן
8.אין מחלוקת שהמכולות נגנבו בלילה.
מלאכת האריזה התבצעה בשעות הבוקר ובשעות הערב לא נכח איש במקום, זולת חיילים (ע' 4 ש' 25- 28; ע' 18 ש' 1-2).
אליסף רמות, פרוייקטור בחמ"ל משרד הביטחון ,שהוקם בעין השלושה ושעמד בראש צוות שתפקידו היה לאתר מכולות שלא הגיעו לנקודות אליהן הן יועדו, העיד שמשרד הביטחון הנפיק לכל בית אב בגוש קטיף שתי מכולות לצורך אריזת תכולת הבית ובנוסף לכל עסק הונפקו מכולות לאריזת תכולת העסק בהתאם לצורכי העסק.
מספר חברות לוגיסטיקה נבחרו למטרה זו ובעיקר חברת צים, שהקצתה מכולות לפי דרישת המשרד, והייתה אחראית לשכור שרותי הובלה של המכולות. הוצאת מכולה מגוש קטיף נעשתה בדרך דומה להכנסתה: "החמ"ל הלוגיסטי קיבל את פרטי המכולה שיש למשוך, ורק אז הועברה פניה לצים להקצות משאית להובלת מכולות. איש משרד הביטחון היה מקבל את פרטי המשימה המלאים - מספר המכולה, מיקומה ופרטי המשאית, והיה מלווה ברכב פרטי את המשאית מרגע כניסתה כשהיא ריקה לתוך גוש קטיף, עד למכולה שיש להעמיס, ומשם החוצה מגוש קטיף אל נקודת הפריקה המיועדת של המכולה" (סעיף 8 לתצהיר רמות).
בסעיף 12 לתצהיר רמות נטען שמרגע הקצאת המכולה, האחריות לשמירה על המכולה ותכולתה הוטלה על התושב.
9.לכאורה, אין על המדינה כל חבות, אם מהטעם שסעיף 30 לחוק פוטר את המדינה מאחריות ואם מהטעם שלטענת המדינה, האחריות לשמירה לא הוטלה על המדינה. עם זאת, מספר שיקולים מטים את הכף אל עבר הטלת אחריות המדינה במקרה דנן.
10.ראשית, המנגנון שנקבע באשר להוצאת מכולות מהגוש, יצר בפועל הסתמכות של המפונים על המדינה . המתיישבים מילאו אחר הוראות הנתבעת בתקופה הרלבנטית בכל הקשור להוצאת מיטלטלין שאוחסנו במכולות שסיפק משרד הביטחון- המדינה.
המכולות נשוא תיק זה סופקו לתובע על ידי משרד הביטחון ועל כן הוצאת המכולות האמורות הייתה צריכה להתבצע בפיקוח משרד הביטחון (ע' 20 ש' 10).
המנגנון האמור מלמד על צפיות מטעם המדינה כי ייתכנו מקרים כדוגמת האירוע נשוא התיק דנן וכי תתממש האפשרות שמכולות " ייעלמו" בשעות שבהן לאזרחים מן השורה אין זכות לשהות בגוש. לו הייתה ממלאת המדינה אחר המנגנון שקבעה בעצמה כי אז לא היה נגרם הנזק . המנגנון שנקבע הוא בגדר רמת ההתנהגות הסבירה והנדרשת ומשחדלה הנתבעת בפועל למלא אחר מנגנון זה ולא דאגה לכך שמכולות שסופקו על ידי משרד הביטחון ושסומנו באופן ייחודי לא יצאו מבלי פיקוח- התרשלה המדינה.
העדר הפיקוח האמור אשר לא מנע הוצאת המכולות מגוש קטיף עולה כדי התרשלות, בפרט לנוכח הסתמכות המתיישבים אשר מילאו אחר ההוראות בתקופה הרלבנטית.
גם העובדה שבלילות שלאחר מועד הפינוי, נמנע מהמפונים לשמור בפועל על המכולות הגבירה את ההסתמכות של המפונים על הנתבעת ולמעשה שומטת את הקרקע תחת הטענה שהאחריות על השמירה לציוד הייתה של המפונים. יודגש שבתקופה הרלבנטית נמנעה כניסה חופשית לגוש קטיף. כל רכב שנכנס לגוש קטיף ויצא מהגוש, עשה זאת באחריות הצבא ,באישור הצבא בלבד ותחת שליטת הצבא. ללא מתן היתר מהצבא לא ניתן היה לצאת ולהיכנס מהגוש (ע' 23 ש' 4).
11.שנית, מדברי ההסבר לחוק עולה שאין בהעדר אחריות המדינה בחוק כדי להתיר למי שאינו מוסמך ליטול מיטלטלין שנשארו בשטח המפונה. המדינה לא שמרה על כך שאחרים לא ייקחו את המיטלטלין מהשטח שהיה באחריות ובשליטת המדינה ,תוך שבפועל נמנע מהמתיישבים לשמור על המיטלטלין ובכך הפרה המדינה את חובת הזהירות המוטלת עליה. סעיף 30 לחוק מתייחס למצב שבו מיטלטלין לא פונו מהשטח, היינו מיטלטלין שננטשו ולבעלים אין כל כוונה ביחס אליהם.
מסקנה זו נלמדת גם מסעיף 30(ד) לחוק לפיו מיטלטלין כאמור לא ייראו כאבדה ומסעיף 30(ה) לחוק לפיו השר רשאי בתקנות לקבוע נסיבות ומועדים שבהם יראו במיטלטלין כאמור מיטלטלין שבעליהם ויתרו עליהם. מכאן שהפרשנות לפיה אין כל חבות למדינה כלפי מיטלטלין שהבעלים לא נטשו כדוגמת המקרה דנן אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק . ( ראו והשוו: בש"א (שלום ראשל"צ) 4345/08 מדינת ישראל נ' תקווה גוטליב (04.02.09)).
12.שלישית, וועדת החקירה הכירה בכך שלא בכל מקרה יש לפטור את המדינה מאחריות.
מסקנות הוועדה בצירוף ייחודיות המקרה דנן, כמו גם העובדה שתקופת ההתיישנות באשר להגשת תביעות נוספות חלפה ובכך החשש מפגיעה בקופת הציבור פוחתת, מצדיקה במקרה דנן מתן פיצוי לתובע. מסקנה זו נובעת גם מכך שבפרשת ישועה הוכרה האפשרות לתבוע במקרה מתאים פיצוי על בסיס עילות המוכרות בדין הכללי, כגון רשלנות.
יוטעם בהקשר זה שטענות התובע אינן נוגעות לעצם הפינוי אלא לעילה המזכה בפיצוי נוסף ובכך שונה מצבו של התובע ביחס לאחרים אשר רכושם לא נעלם . מצבו של התובע מצדיק הכרה בעוולת רשלנות בנוסף לעילות על פי החוק .
מעשה המדינה אינו קשור לעצם הפינוי אלא להתרשלות בשמירה ובפיקוח כמפורט לעיל ועל כן קמה הצדקה של ממש בנסיבות המקרה דנן למתן פיצוי על בסיס עוולת הרשלנות .
13.אכן, המדינה אינה שומר ככלל השומרים ואולם במקרה דנן המדינה הייתה בגדר שומר חינם האחראי לאובדן נכס אם נגרם ברשלנותו (סעיף 2 (א) לחוק השומרים, התשכ"ז-1967) . במקרה דומה באשר לסחורה במשאית שהושארה במוצב- מעוז מבלי שלאזרחים הייתה אפשרות לשהות במעוז, נפסק שהשליטה המלאה על המשאית הייתה בידי האחראי על המעוז ולא בידי הבעלים שלא הורשו להישאר ( ראו: ע"א 46/75 מדינת ישראל נ' שמואל לבנשטיין ואח' פ"ד ל(1)716).
נוכח העובדה שלמעשה לא הייתה כל גישה אפשרית לתובע או לאזרח רגיל לשמור בשעות הלילה על המכולות או להוציא מיטלטלין שאוחסנו במכולות שסיפק משרד הביטחון, הרי שבכך יש להגביר את אחריות המדינה גם כשומרת המיטלטלין בפועל ואשר יצרה מצג שמכולות לא ייעלמו באישון ליל מגוש קטיף .
14.מאחר שהמדינה היא שקבעה את המנגנון של הוצאת מכולות שסופקו על ידי משרד הביטחון, מאחר שהמדינה התרשלה בביצוע מנגנון זה ומאחר שהמדינה לא שמרה על הוצאת המיטלטלין, קמה אחריות המדינה לפצות התובע בגין הנזקים שנגרמו לו.
אחריות המדינה באשר לציוד התובע באזור המשתלות
15.התובע העיד שציוד חקלאי רב הועתק לאזור המשתלות שבדרום העיר אשקלון שהוכשר במיוחד לקליטת התוצרת. התובע העיד בתצהירו שלאחר פרק זמן באחד מביקוריו באתר גילה ש"יד נעלמה" סילקה את הציוד האמור וכי בדיעבד התברר לתובע שבמקום הונחה תשתית לצינור מים וכל המיטלטלין שהיו במקום נגנבו או הושחתו. התובע טען שקיבל התראה קצרה לפיה הציוד אמור להתפנות לשם הנחת צינור מים, אך לטענתו באותה עת כבר לא היו עובדים שיכלו להעתיק הציוד.
16.דין טענות התובע באשר לציוד האמור להידחות.
ראשית, לא הוכח שהיעלמות הציוד האמור באזור המשתלות נבעה מרשלנות המדינה.
בשונה מאחריות המדינה באשר למכולות שהיו בגוש קטיף בפיקוחה ובשליטתה הבלעדית, אזור המשתלות היה אזור פתוח ונגיש לכל והתובע היה יכול בנקל להציב שומר מטעמו במקום, התובע היה יכול לפקח על הנעשה ולדאוג בעלויות נמוכות למיטלטליו.
שנית, התובע לא הוכיח מתי בדיוק נעלם הציוד. תלונת התובע הוגשה בחודש דצמבר 2006 (נספח ג' תצהיר התובע), למעלה משנה מאז מועד הפינוי ובתקופה ממושכת זו גורמים רבים היו יכולים לקחת את המיטלטלין. התובע לא הוכיח קשר סיבתי בין הנחת הצינורות לבין העלמות המיטלטלין ובין התנהגות או מחדלי הנתבעת לבין הנזק שנגרם לו.
לפיכך, אין מקום להטיל אחריות על המדינה בגין הציוד האמור ויש לדחות את תביעת התובע בעניין זה.
השתק ותום לב?
17.התובע ורעייתו הגישו בקשה לפיצוי בגין עסק לפי החוק ובקשתם נחתמה ביום 24.01.06 (נ/2).
לבקשה צורף דוח של נכסים ופחת שנתבעו.
ביום 30.06.13 חתמו התובע ואשתו על כתב ויתור (נ/3) והצהירו "לא קיים בענייננו הליך תלוי ועומד בבית המשפט בנושא הפיצוי עבור עסק". עם זאת, התובע העיד כי הוא חתם על המסמך, אך לא הוא שסימן בכתב ידו שלא קיים הליך תלוי ועומד, אף שאישר שהיה מיוצג על ידי עורך דין (ע' 18 ש' 25- ע' 19 ש' 4).
וכך נכתב בכתב הוויתור שכותרתו "הודעה על מיצוי זכויות, טענות ותביעות בשל הפיצוי לעסק" : "הרינו להצהיר כי קבלת שיפוי או מענק בהתאם לחוק, תמצה את זכויותינו לפיצוי מכל סוג שהוא ואת טענותינו ותביעותינו נגד המדינה בשל הפיצוי עבור עסק וכי לא תהיה לנו עילת תביעה בשל העסק לפי כל דין למעט זכויותינו בהליכים לפי חוק זה.
ידוע לנו, כי בחתימתנו על הודעה זו אנו מוותרים על כל טענה ו/או דרישה ו/או עילת תביעה לפי כל דין, למעט לפי החוק, בנוגע לפיצוי עבור עסק".
מסמך זה הוגש בעת חקירתו של התובע.
התובע העיד בחקירתו החוזרת: "הכריחו אותי לחתום על הדבר הזה, אני אגב הגשתי מיד מכתב לעורך הדין שלי, אני מבקש לבטל את החתימה הזו, וכך נעשה" (ע' 18 ש' 21-22).
18.הנתבעת לא הגישה את כלל המסמכים הרלבנטיים, שכן מסמך נ/3 הוא שני עמודים מתוך שלושה עשר עמודים.
הנתבעת לא טענה ואף לא הוכיחה שהתובע קיבל פיצוי או סכום כסף בגין המסמך האמור.
אף טענתו של התובע לפיה ביקש לבטל את מסמך ויתור הזכויות לא נסתרה.
לא הוכח שהתובע ,שציין במסמך נ/3 שלא קיים הליך שיפוטי תלוי ועומד, ניצל לרעה הליכי משפט ונהנה ממתן החלטות סותרות. אשר על כן ומאחר שלא הוכח שבפועל התובע נהנה מהנטען במסמך נ/3 ו"קצר פירות עקב טענות שנטענו", מתבקשת המסקנה וכך אני קובע שלא קיים השתק שיפוטי במקרה דנן ואין בחתימה על מסמך נ/3 כדי לשנות מהתוצאה (ראו והשוו: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ (08.03.05); ע"א 9984/04 חקשורי נ' בובליל (09.06.10)). הוא הדין לעניין הטענות בדבר חוסר תום ליבו של התובע, שלא הונחה להן תשתית מספקת.
19.למען שלמות התמונה יצוין שהתובע חתם על כתב ויתור נוסף בשנת 2010, אך בכתב הוויתור האמור נכתב שהמדינה לא תטען שהחתימה מהווה ויתור על טענת התושבים לפיצוי בגין נזקים לעסקים (נספח 3 לכתב ההגנה) ועל כן אין בכתב הוויתור האמור כדי למנוע התביעה דנן.
הנזק
20.שני הצדדים הגישו חוות דעת.
התובע הגיש חוות דעת של השמאי שלמה שרף אשר העריך את הנזק ב-1.1 מיליון ₪ ואילו השמאי מטעם הנתבעת דוב סומפולינסקי העריך את הנזק ב-605,000 ₪.
שמאי התובע נחקר ואילו שמאי הנתבעת לא נחקר.
21.לאחר בחינת הטיעונים, העדים והראיות , הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש להעדיף את חוות דעת השמאי מטעם הנתבעת לעניין ערך הנזק שנגרם לתובע ואולם אין לבצע הפחתה מסוימת לעניין כמות המיטלטלין כפי שעשה שמאי הנתבעת.
22.ראשית, שמאי התובע העיד שחוות דעתו התבססה על מחירי סחורה וציוד כחדשים, בלא להתייחס לפחת (ע' 11).
חרף זאת, השמאי ביקר קודם למועד הפינוי בחודש יולי 2005 (נ/1) והעריך את שווי המשק תוך הסתמכות על פחת (נ/2).
שמאי התובע לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע אין לבצע חישוב פחת גם במקרה דנן ועל כן מתבקשת המסקנה שיש מקום לבצע חישוב פחת בהתאם לחוות דעת שמאי הנתבעת.
יצוין גם ששמאי התובע אישר שבמימוש יש לבצע הפחתות (ע' 11 ש' 15-19).
23.שנית, השמאי מטעם התובע העיד שחלק מחוות דעתו כוללת גם עלות של עבודה (ע' 8 ש' 17) ואולם לא הונחה כל תשתית המצדיקה מתן פיצוי גם בגין עבודה.
24.שלישית, שמאי התובע הסביר שהשוני בין הערכת פיצוי שהוגשה (נ/1) לחוות דעתו נובעת מכך שהערכת הפיצוי הייתה בהתאם לחוק וכפופה לסיווג ולסכומים שנקבעו בחוק. מכאן שאין בהערכת הפיצוי האמורה כדי ללמד על שווי משקו של התובע כטענת הנתבעת.
25.רביעית, שמאי הנתבעת העריך את הרכוש בשווי של 806,705 ₪ ואולם מאחר שלא היה פירוט מה היה במכולה הנוספת שלא נגנבה, ביצע השמאי התאמה חשבונאית באופן שהופחת 25% מערך הרכוש. שמאי התובע העיד שלא ביצע הפחתה בעניין משום שנמסר לו שהמכולה הנוספת הייתה ריקה (ע' 9 ש' 11).
התובע והעד מטעמו לא נחקרו על תכולת המכולה הנוספת ובהעדר חקירה נגדית בנקודה מהותית זו יש להעדיף את גרסת התובע לפיה המכולה הייתה ריקה, לפיכך, אין מקום לבצע הפחתה של 25% כפי שעשה שמאי הנתבעת.
יש להעדיף גם את גרסת התובע והעד מטעמו דאום באשר לתכולת המכולות. השניים היו במקום בזמן אמת וידעו מה עשו בציוד הנכנס למכולות.
התובע העיד: "לא עשיתי אינוונטר אבל אני הכנסתי את הדברים, נאמר ככה, בלשון שלי, הכניסו דברים , אני סידרתי את המכולה פרט פרט ארגז כדי להכניס מה שיותר לתוך המכולה" ( ע' 18 ש' 13-14).
אנשים רבים סייעו לתובע ומכאן שציוד רב הוכנס לתוך המכולות (עדות דאום: ע' 3 ש' 19-21; עדות התובע: ע' 18 ש' 6-8) ואף לא הוכח שתכולת המכולות הנטענת מצויה במקום אחר או נמכרה לאחר.
בנוסף ,העד רמות העיד שבזמן אמת בעת שהתובע התלונן בפניו על העלמות המכולות, היה התובע "נסער" (ע' 20 ש' 19) והדבר תומך בכך שהתובע הרגיש שעבודתו ירדה לטמיון ובכך שציוד רב היה במכולות, כגרסת התובע.
אמנם התובע פנה למשטרה כשלושה חודשים לאחר הגניבה, אך משפנה התובע בזמן אמת לנציג הנתבעת אין להביא לחובתו את השיהוי בפנייה למשטרה.
התובע העיד שבמשטרה לא נשאל על פירוט הציוד ( ע' 16 ש' 29) והנתבעת לא הגישה את תלונת התובע במשטרה על מנת לסתור את עדותו בנדון. הנתבעת אף לא הגישה את תיק החקירה בכללותו על מנת לסתור את טענותיו של התובע.
26.לפיכך, יש לקבוע שתכולת המכולות שנעלמו היא בסך 806,705 ₪ נכון ליום 27.07.14 (מועד חוות דעת שמאי הנתבעת).
27.הנתבעת טענה שחלק מהחממות היו בבעלות של התובע ואחרים, ואולם מאחר שאין תובעים אחרים על המיטלטלין ומאחר שהתובע הוא שטען לזכות במיטלטלין והוא שדאג לפינוי המיטלטלין למכולות, אין כל מניעה כי התובע יקבל פיצוי על הנזקים בגין מיטלטלין שהיו בחזקתו בזמן האירוע ויש לדחות את טענות הנתבעת בנדון.
אשם תורם
28.הנתבעת טענה שיש מקום לייחס לתובע אשם תורם בכך שלא פנה לחברת הביטוח בזמן אמת וכי חברת הביטוח הייתה יכולה לסייע באיתור.
דין הטענה להידחות.
שמאי התובע העיד : "גוש קטיף היה ידוע שהוא מוגן בבחינת גדרות ושערים שננעלים מידי ערב, כך שאירועי גניבה לא היה קיים שם בהיקפים מהסוג הזה. נראה לי טבעי שלא יירכש כיסוי ביטוחי לסיכון מסוג כזה שהוא נמוך" (ע' 8 ש' 8-12).
מעדות שמאי התובע עולה שלא היה הכרח לבטח בגין אירועי גניבה ועל כן אין לזקוף לחובת התובע הטענות באשר לחברת הביטוח.
זאת ועוד, התובע העיד שמיום הפינוי " הוקפא הביטוח" ( ע' 13 ש' 28).
די באמור לעיל ובכך שהנתבעת ידעה בזמן אמת על האירוע כדי לשלול טענת אשם תורם במקרה זה.
סוף דבר
29.המדינה התרשלה בכך שלא פיקחה כפי שקבעה במנגנון מטעמה על הוצאת מכולות.
לתובע לא הייתה אפשרות לשמור על המכולות בשעות החשיכה והוא סמך על המדינה שתעשה כן. משנגנבו המכולות ומשהתרשלה המדינה, זכאי התובע לפיצוי.
עם זאת, המדינה לא התרשלה באשר לציוד חקלאי שהיה בשטח פתוח ואשר נגנב בתאריך לא ידוע.
30.מחייב הנתבעת לשלם לתובע סך של 806,705 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 27.07.14 ועד התשלום המלא בפועל ממש.
בנוסף, מחייב הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך דין בסך 140,000 ₪ כולל מע"מ.
ניתן היום, כ"ג חשוון תשע"ו, 05 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.
