לפני תביעה לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף, מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש].
רקע וטענות הצדדים בקיצור נמרץ:
על פי כתב התביעה, ביום 11.5.2018, התובעת ביקרה את אמה, שהייתה מאושפזת במרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי (להלן: בית החולים), ועם סיום הביקור, בשעה 22:00 בערך, כאשר ירדה במדרגות הכניסה/יציאה לבית החולים, היא החליקה על חומר מחליק, אשר בשילוב עם מצב המדרגות הרעועות, גרמו לנפילתה ופציעתה (להלן: התאונה).
התובעת טענה, כי נזקיה מהתאונה נגרמו עקב התרשלות הנתבעת. מכאן תביעתה.
התביעה הוגשה כנגד מדינת ישראל, הבעלים, המחזיקה, הממונה, המפקחת והאחראית על מבנה בית החולים, והמעבידה והאחראית על עובדי בית החולים, לרבות עובדי המשק והניקיון.
הנתבעת כפרה בתאונה, באחריותה לתאונה ולנזקי התובעת הנטענים. כן כפרה בנזקי התובעת וזכאותה לפיצויים כלשהם. לחילופין, נטען כי יש לייחס לתובעת אשם תורם משמעותי עד כדי דחיית תביעתה.
ראיות הצדדים
מטעם התובעת העידו בפניי היום, התובעת עצמה ודודתה, הגב' ר.ד.
מטעם הנתבעת העידו העדים הבאים: מר יאיר לבנוני, מנהל המחלקה לשירותים טכניים בבית החולים; מר צוריאל שמריהו, מנהל המחלקה לתחזוקה משקית של בית החולים ומר יואב אבינור, מהנדס ראשי של בית החולים.
דיון והכרעה
נסיבות התאונה ושאלת החבות:
כבר אקדים ואציין, כי דין התביעה להתקבל. עדותה של התובעת יצרה עלי רושם אמין ומהימן ביותר. עדותה נתמכה בעדות דודתה, עדות שיצרה עלי רושם אמין ומהימן אף היא. שתיהן העידו על הדברים כהווייתם, ללא כל ניסיון להטותם לטובת התובעת. הן מסרו עדויות סדורות, פשוטות וחלקות. השוני היחיד בין שתי העדויות היה בשאלת אורך תקופת אשפוז אמה של התובעת עד למועד התאונה, אך פרט זניח מעין זה, לא היה בו כדי להפחית ולוּ במאומה מאמינותן של התובעת ודודתה. שתיהן מסרו כי התובעת לא החזיקה במאחז היד בבואה לרדת במדרגות. הודאה זו, פועלת לכאורה לרעת התובעת, אך גם היא וגם דודתה לא היססו להודות בכך. הן גם מסרו כי בעלייתן במדרגות בהגיען לבית החולים באותו היום, בשעות הערב, הן לא ראו לכלוך או חומר מחליק כלשהו. התובעת אף הודתה כי גם ביציאה מבית החולים, בסביבות השעה 22:00, לפני שהחליקה, היא לא שמה לב לחומר המחליק שהיה, לא הסתכלה על המדרגות ואף דיברה עם דודתה. הדבר אך מחזק את אמינותן.
הן התובעת והן העדה מטעמה ציינו כי הסיבה להחלקה ולנפילה הייתה "לכלוך", "רטיבות", "ג'יפה". שתיהן לא העלו כל טענה כנגד מצב המדרגות מבחינה הנדסית. טענתן התמקדה בלכלוך/בחומר המחליק, שהיה על המדרגה הראשונה.
עדות התובעת נתמכה גם בתיעוד הרפואי מבית החולים, שם טופלה ישירות לאחר הנפילה.
התובעת לא הסתירה דבר בכל הנוגע למצבה הרפואי שאינו קשור לתאונה, לעבודותיה ערב התאונה ואחריה. למעשה, היה קל מאוד להתרשם מעוצמת אמינותה לאורך עדותה.
לאור המפורט לעיל, שוכנעתי כי התובעת החליקה על לכלוך שהיה על המדרגה הראשונה בכניסת/יציאת בית החולים.
התובעת וויתרה על חקירתו של מר אבינור, המהנדס הראשי של בית החולים. בנסיבות, ולאור זניחת הטענה גם בעדויות וגם בסיכומי התובעת, דומה כי מתייתר הצורך להתייחס לטענותיה במישור ההנדסי, בכל הנוגע למצב המדרגות. לאור זאת, גם מיותר להתייחס לעדותו של מר לבנוני.
העדות היחידה מטעם הנתבעת, שנותרה רלוונטית לצורכי ההכרעה, היא עדותו של מר שמריהו, ואליה אתייחס בהמשך הדברים.
משהוכח כי התובעת החליקה כאמור, אבחן עתה שמא הצליחה הנתבעת להוכיח כי ננקטו על ידה כל האמצעים הסבירים למניעת הנזק? אקדים ואומר, כי התשובה לכך היא בשלילה.
כעולה מעדותו של מר שמריהו (ראו: מוצג נ/3), עבודת הניקיון במדרגות נשוא התביעה מתבצעת בין השעות 07:00 עד 08:00 בבוקר. במהלך היום, אם מתקבלת קריאה או מתברר שיש צורך, נשלח עובד ניקיון למקום לנקות שוב. עוד הוסיף המצהיר, כי "כעיקרון, אם לא מתקבלת קריאה, לא מבוצעות פעולות ניקיון בשעות הלילה" (ראו: סעיף 3 במוצג נ/3).
דומה, כי לאור האמור בעדותו של מר שמריהו, ניתן כבר לקבוע כי הנתבעת לא יצאה ידי חובתה בנקיטת מלוא האמצעים הסבירים למניעת הנזק. מדובר בבית חולים מרכזי, ודרך הכניסה הנדונה נכנסים ויוצאים מידי יום אלפי אנשים וכתוצאה מכך מצטבר לכלוך לאורך שעות היום. מר שמריהו אישר זאת בעדותו. בנסיבות, פשיטא כי אין די בביצוע עבודת ניקיון פעם אחת בשעת הבוקר.
בחקירתו הנגדית העד מסר לראשונה, כי היה עובד שתמיד ניטר את השטח, כולל בשעות הלילה, ואם היה מבחין בלכלוך הוא היה מנקה אותו. הנושא לא עלה בתצהיר עדותו הראשית. יתרה מכך, בחקירתו הנגדית העד מסר כי בבית החולים התנהל רישום בדבר סדר יום העבודה, שמות העובדים בכל משמרת, שעות העבודה ומיקום עבודתם. כן התנהל רישום המפרט את שמות העובדים שסיירו בשטח בית החולים, שעות הסיורים ודיווחיהם על מפגעים או לכלוך. משום מה, רישומים כאלה לא הובאו. הדבר פועל לרעת הנתבעת ואין מנוס מהקביעה, כי אלמלא הציגה את הרישומים ניתן היה לראות כי הנתבעת לא העסיקה כל עובד לניטור השטח, לא בשעות הלילה ולא בשעה אחרת לאחר השעה 08:00 בבוקר.
אשם תורם:
התובעת במלוא הגינותה הודתה כי לא הסתכלה על המדרגות והיא דיברה עם דודתה במהלך צעדתם במקום ולא שמה את לבה למדרך כף רגלה. סבורני, כי בנסיבות ניתן לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 10%.
הנזק וגובה הפיצוי:
כתוצאה מהתאונה סבלה התובעת משברים בקרסול ימין. טופלה במיון בית החולים והופנתה לאשפוז במחלקה האורתופדית, וזאת עד ליום 24.5.2018.
במהלך תקופת האשפוז, ביום 12.5.2018, התובעת עברה ניתוח קיבוע חיצוני DELTA FRAME עם שנץ ל MT1 של קרסול ימין, וביום 22.5.2018 עברה בהרדמה כללית ניתוח המרת מקבע חיצוני למקבע פנימי. בשחרורה קיבלה ההמלצות הבאות: תרופות נגד כאבים, הוצאת תפרים וביקורת במרפאת בית החולים לאחר שבועיים, איסור דריכה והפעלת הרגל, חופש מחלה לשלושה חודשים, פיזיותרפיה ביתית, קבלת עזרה לאור הירידה המשמעותית בתפקוד, המשך טיפול בנוגד קרישה עד לניידות מלאה, שימוש בקביים, חזרה למיון במקרה של החמרה.
ביום 5.7.2018, התובעת נבדקה שוב במחלקה האורתופדית בבית החולים. הומלץ לה על דריכה מלאה, המשך טיפולי פיזיותרפיה וביקורת נוספת בחלוף שש שבועות. בביקורת נוספת מיום 23.8.2018 הומלץ לה על המשך טיפולי פיזיותרפיה, ביקורת בחלוף שלושה חודשים ומנוחה מעבודה למשך שלושה חודשים. התובעת קיבלה 13 טיפולי פיזיותרפיה בתקופה שבין 15.7.2018 עד 2.9.2018.
התובעת גם ביקרה בקופת החולים ביום 10.8.2018 ומומחה מנתח אורתופד הפנה אותה למכון האורתופדי לקבלת תומך לקרסול.
ביום 28.8.2018 התובעת נבדקה על ידי רופאה תעסוקתית שהעריכה כי אינה כשירה לעבודתה למשך ששה חודשים ממועד הבדיקה. הרופאה ציינה כי התובעת "מוגבלת עדיין בתפקוד היומיומי, בהליכה, עמידה, בעליה וירידה במדרגות. הרופאה ציינה כי תוקף ההגבלה הוא מיום 11.5.2018 עד 28.2.2019.
ביום 22.11.2018 שוב הומלץ לתובעת, על ידי המחלקה האורתופדית בבית החולים להמשיך בטיפולי פיזיותרפיה ולשוב לביקורת לאחר ששה חודשים. גם הופנתה לרופא הקהילה להמשך טיפול בכאב.
ביום 3.2.2019 התובעת נבדקה שוב על ידי רופאה תעסוקתית, ולאור המוגבלות בתפקוד היומיומי, הליכה, עמידה, עליה וירידה במדרגות, שוב נמצא כי אינה כשירה לשוב לעבודתה, וזאת למשך שלושה חודשים.
ביום 7.5.2019 הרופאה התעסוקתית מצאה כי בשל מצבה הכללי של התובעת ובשל מצב הרגל, היא אינה כשירה לעבודתה והמליצה על מיצוי זכויותיה על פי חוק.
יש לציין, כי התובעת זכאית לקצבת נכות כללית מלפני התאונה וללא קשר אליה.
התובעת גם לא טענה לנכות צמיתה עקב התאונה.
לאור מהות פגיעתה, השברים, הניתוחים, תקופת הטיפולים וההחלמה, שוכנעתי כי עקב התאונה התובעת נעדרה מעבודתה למשך שנה. התובעת גם פוטרה מעבודתה בסופו של יום, אך זאת על רקע מצבה הבריאותי הכללי. יש לציין, כי התובעת גם לא טענה אחרת והיא עצמה הגבילה את תקופת אי הכושר המיוחסת לתאונה, לשנה בלבד.
התובעת ילידת 1958. ערב התאונה עבדה בחברת "פיל פיתוח יכולות למידה בע"מ" והשתכרה סך של 2,500 ₪ לחודש.
על כן, בראש הנזק של הפסדי שכר לעבר אני מקבלת את דרישת התובעת במלואה ופוסקת לה סך של 30,000 ₪.
בהתחשב במהות הפגיעה: פציעה קשה שגרמה לשברים בקרסול רגל ימין; בהתחשב בסוג הטיפול: שני ניתוחים, אשפוז למשך שבועיים, טיפולי פיזיותרפיה ועוד; ובהתחשב בתקופת הטיפולים והמעקב הרפואי: התובעת טופלה קרוב לשנה מאז התאונה, במהלכה גם הייתה מרותקת לביתה ומוגבלת בתנועתה ובתפקודה למשך כשנה, בהתחשב כל אלה, אני מעמידה את הפיצוי בגין ראש הנזק של כאב וסבל על סך של 40,000 ₪.
בראש הנזק של עזרת צד ג' לעבר, התובעת אכן לא העסיקה עזרה בשכר. אך, די אם נעיין בתיעוד הרפואי, הממצאים וההגבלות כמפורט לעיל, כדי לשער מידת תלותה בעזרת בני משפחתה. התובעת התניידה בעזרת כיסא גלגלים למשך שלושה חודשים, חודשיים בעזרת הליכון, ולאחר מכן התניידה בעזרת מקל. בנסיבות, ניתן להעריך כי למשך חמשה חודשים, לכל הפחות, התובעת הייתה תלויה בעזרת זולתה באופן מוגבר וחורג מהיקף העזרה המקובלת בין בני משפחה. על כן, בגין ראש נזק זה אני פוסקת לתובעת, על דרך האומדנא, סך של 10,000 ₪.
בגין הוצאותיה רפואיות ונסיעות לטיפולים, אני פוסקת לתובעת סך של 2,000 ₪.
מסך נזקיה הנ"ל, יש לקזז 10% בגין אשמה התורם של התובעת, כך שהיתרה לפיצוי עומדת, במעוגל, על סך של 74,000 ₪.
לסיכום
אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 74,000 ₪ בצירוף סך של 23.4% בגין שכר טרחת עו"ד ובצירוף סך של 712 ₪ בגין אגרת פתיחה.
הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, אחרת ישאו הם הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, ט"ו סיוון תשפ"ב, 14 יוני 2022, בהעדר הצדדים.
