פלונים נ' שירותי בריאות כללית מחוז חיפה ואח'

לפניי תביעה לפיצויים בעילה של רשלנות רפואית שהגישו התובעים נגד בית החולים בני ציון, המנוהל ע"י המדינה. בבסיס התביעה אירוע מצער של מות עוברית בהיות התובעת בשבוע 34 להריונה.

המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות וגובה הנזק.

העובדות בבסיס המחלוקת

1. התובעים הם בני זוג. התובעת ילידת שנת 1986, והתובע יליד שנת 1984. הנתבעת, המדינה, אחראית לבית החולים בני ציון בחיפה.

2. בעת הרלבנטית לתביעה היו התובעים הורים לשלושה בנים. התובעת היתה בהריון ונשאה ברחמה עוברית. ההיריון מושא התביעה היה הריונה החמישי של התובעת. ברקע עברה הריונות שהוגדרו כהריון בסיכון: 3 לידות (של שלושת הבנים) בניתוח קיסרי והפלה אחת. ההיריון מושא התביעה הוגדר גם כהריון בסיכון.

3. בבדיקת US אשר בוצעה ביום 19.8.2018 במסגרת קופת חולים הודגמו מעיים אקוגניות אצל העוברית. לפיכך הומלץ לתובעת לבצע דיקור מי שפיר ובירור גנטי.

4. ביום 26.9.2018, במהלך השבוע ה- 34 להריון ,בוצעה בדיקת מי שפיר בבית החולים בני - ציון . לאחר הדיקור בוצע לתובעת ניטור עוברי אשר היה חשוד ולכן היא הופנתה לאשפוז במחלקת יולדות באותו בית חולים. במהלך האשפוז הוחלט לבצע ניתוח קיסרי וליילד את העוברית וזאת עקב חשד לשלייה נעוצה.

5. ביום 27.9.2018 שוחררה התובעת מבית החולים והוזמנה להתאשפז שבוע לאחר מכן לקראת ניתוח קיסרי אלקטיבי שנקבע ליום 10.10.2018.

6. בהתאם להמלצה שבה התובעת שבוע לאחר מכן לבית החולים על מנת להתאשפז לקראת הניתוח. מועד החזרה לבית החולים היום ביום 4.10.2018. באותו יום, נמסר לה ע"י הרופאה התורנית שפגשה אותה במחלקה כי מועד הניתוח שלה נדחה.

7. באותו יום 4.10.2018 , התובעת לא אושפזה וחזרה לביתה ללא ביצוע בדיקות רפואיות כלשהן בבית החולים.

8. למחרת היום, 5.10.2018, התובעת שבה לבית החולים לאחר שהיא הרגישה ''בטן רכה'' והבחינה שנעלמו תנועות העוברית. עם הגעתה לבית החולים בוצע לה מוניטור עוברי אשר איתר עוברית ללא דופק ואובחן מוות עוברי תוך רחמי.

9. התובעת הגישה את תביעתה נגד בית החולים בטענה לרשלנות רפואית. בית החולים טוען כי אין לו אחריות למות העוברית ולא היתה כל רשלנות מצידו בטיפול בתובעת.

10. בין הצדדים קיימת מחלוקת בנוגע לנסיבות שחרורה של התובעת בעת האשפוז הראשון ביום 26.9.2018 וכן לנסיבות הגעתה וחזרתה הביתה ביום 4.10.2018 מבלי שנבדקה.

11. אוסיף כי התביעה הופנתה תחילה גם כנגד קופת חולים – שירותי בריאות כללית שם התנהל מעקב ההיריון. בהתאם להסכמה שהושגה בין הצדדים התביעה נגד קופ"ח נדחתה והמשיכה להתברר רק כנגד בית החולים בני ציון (המדינה - הנתבעת 2) .

12. התביעה נתמכה בחוות דעת של ד''ר ערן אהרון, מומחה ברפואת נשים (להלן: מומחה התביעה). מנגד, הנתבעת 2 הגישה מטעמה חוות דעת של פרופ' יריב יוגב, מומחה במיילדות גניקולוגיה ופריון (מומחה הנתבעת.

13. התובעת טענה לפגיעה נפשית עקב האירוע מושא התביעה והגישה חוות דעת של ד''ר טארק פאהום, מומחה בתחום הפסיכיאטריה. מטעם הנתבעת 2 הוגשה חוות דעת בתחום הנפשי של ד"ר רונן הוברפלד.

14. לאור הפער בין חוות הדעת הרפואיות, מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי – ד''ר ראסם כנאענה שקבע כי נכותה הנפשית של התובעת היא בשיעור 15%.

15. בדיון ההוכחות העידו מטעם התובעים התובעת ובעלה . מטעם בית החולים העיד דר' רמי סמור שהיה בעת האירוע רופא בכיר, וכן דר' חן שקולניק שהיתה בעת האירוע מתמחה והתורנית ביום 4.10.2018. המומחים הרפואיים מטעם הצדדים לא נחקרו בחקירה נגדית.

     

    דיון והכרעה

     

16. תחילה אדון במחלוקות העובדתיות ולאחר מכן אתייחס לשאלת האחריות. אומר כבר עתה כי החלטתי לקבל את התביעה. להלן אנמק את החלטתי.

     

     

    נסיבות שחרורה של התובעת מהאשפוז הראשון ביום 27.09.2018

17. לטענת בית החולים התובעת השתחררה ביום 27.9.2018 על דעת עצמה לביתה, בניגוד להמלצה של בית החולים. זאת למרות שהובאו לידיעתה הסיכונים הכרוכים בשחרורה, כפי שצויין בטופס השחרור . על כן צריך לזקוף את זה לחובתה של התובעת.

18. התובעת לא חולקת על קיום ההמלצה להמשך אשפוז. יחד עם זאת היא טוענת שלא הוסבר לה ששחרורה כרוך בסיכונים רציניים. הוסבר לה חשד לדימום אך לא סכנה לעוברית. כמו כן, לטענתה, לא החתימו אותה על טופס סירוב אשפוז, כמתחייב בנסיבות אלה. לכן לא מדובר בשחרור וולונטרי, אלא בשחרור שברשות בית החולים.

19. התובעת העידה כי חשבה והבינה כי מצב העובר לא הצריך אשפוז ובדיקות העובר היו תקינות:

    "ת: דיברו על המצב. אמרו שהכל בסדר והבדיקות מהבוקר היא בסדר, כי היה, כאילו, חשד אחרי הדיקור שיש בעיה בדופק לב

    ש: כן?

    ת: והכניסו אותי ישר לחדר לידה.

    ש: הבנתי.

    ת: אמרו שהכל בסדר ואת משוחררת הביתה.

    ש: או-קיי. ואת זוכרת שד"ר סמור דיבר איתך?

    ת: כן.

    ש: שהוא אמר לך שהכל בסדר?

    ת: כן.

    (עמ' 4 לפרוט', שו' 12-19).

     

    דר' סמור היה רופא הבכיר שטיפל בתובעת באשפוז הראשון. העובדה כי מצבו של העובר לא הצריך אשפוז עולה גם מדבריו של ד''ר סמור שציין בעדותו כך:

    "ש: למה בסופו של דבר לא ילדתם אותה באשפוז הזה?

    ת: כי המוניטור השתפר. בשבועות האלה, כאשר יש פגות, אנחנו צריכים סיבה הרבה יותר משכנעת כדי להוציא פג מאשר הכמה האטות שהיה לה.

    (עמ' 52 לפרוט', שו' 26-28).

     

20. התובעת סיפרה בעדותה כי אם היא הייתה מקבלת הסבר אודות סכנת חיים לה ולעובר, היא הייתה נשארת באשפוז בבית החולים, כפי שכבר עשתה בהריון קודם עם בנה השלישי:

    "ת: הוא המליץ אבל לא נתן לי הרגשה שאני והועבר שלי בסכנה. הוא אמר שאולי יהיה דימום, דימום. לא אמר לי שאת והעובר בסכנת חיים ואת חייבת להיות בבית חולים. וזה קרה אצלי בהריון של הבן שלי ע', זה השלישי שאמרו לי שיש סכנת חיים, אני נשארתי חודש בבית חולים ולא היה לי בעיה להישאר, יש לי תמיכה בבית ועוזרים לי ואין לי בעיה להישאר חודשיים ושלוש, אם יש סכנת חיים עליי ועל העובר."

    (עמ' 5 לפרוט', שו' 10-14).

    ראו גם בהמשך עדותה:

    "ת: לא, לא אמר לי בעל פה שאני חייבת להיות בבית חולים.

    ש: את כתבת את זה.

    ת: פעם, אחרי, פעם אחרי, כשהייתי עם ע', אמרו לי שאת בסכנת חיים וחייבת להיות בבית חולים. אחותי התארסה, אני לא הייתי נוכחת באירוסין שלה. ונשארתי בבית חולים."

    (עמ' 12 לפרוט', שו' 23-26).

     

    היא העידה כי הבינה שההמלצה היא להישאר באשפוז בגלל סיכון של דימום ובגלל מרחק מקום מגוריה מבית החולים: ראו עמוד 11 שורות 35-38

    בחקירתו ד''ר סמור אישר כי הסיבה לאשפוז במקרים אלה היא הסיכון לדימום בגלל חשד לשליה נעוצה והצורך במענה מיידי , זאת ללא קשר למוניטר או לבדיקת מי השפיר שעברה. ראו עמוד 52-53 לחקירתו. דר' סמור ציין כי הסביר לתובעת שעליה להישאר באשפוז וכאשר נשאל על תוכן השיחה השיב כך:

    "היא שאלה אותך אם זה בסדר שהיא תצא הביתה למהלך השבוע הזה?

    ת: כן.

    ש: מה אתה השבת לה, זה בסדר?

    ת: חד משמעית לא.

    ש: חד משמעית לא?

    ת: חד משמעית לא.

    ש: אתה אמרת לה, את חייבת להישאר לאשפוז? במילים אלה?

    ת: תגדירי חייבת, מה זה חייבת? אני לא יכול לחייב.

    ש: האם אתה אמרת לה, מבחינתי, את חייבת להישאר באשפוז?

    ת: לא במילים חייבת. אמרתי לה, את אמורה להישאר כי יש סכנה אם את משתחררת."

21. העובדה שלא החתימו את התובעת על טופס סירוב אשפוז, מחזקת את גרסתה של התובעת באשר לנסיבות שחרורה וההסברים שניתנו לה :

    ש: תאשר לי שבמקרה הזה לא החתמתם את התובעת על סירוב אשפוז.

    ת: יכול להיות שהיינו צריכים להחתים אותה, אבל לא החתמנו.

    (עמ' 54 לפרוט', שו' 28-29).

     

22. ד''ר סמור אישר כי על פי נהלי בית החולים, יש להחתים מטופל על טופס סירוב אשפוז כאשר הוא משתחרר בניגוד להמלצת המטפלים. הוא הסביר כי לטופס סירוב אשפוז יש משמעות מסוימת - להבטיח שהמטופל מסכים ומבין במלואם את הדברים שנאמרו לו והוסברו לו ועדיין רוצה להשתחרר:

    ש: למה הייתם צריכים להחתים אותה?

    ת: בשביל הפרוטוקול.

    ש: מה זאת אומרת?

    ת: זאת אומרת,

    ש: מה ההבדל, מה ההבדל בין המצב שבו היא השתחררה עם מכתב שחרור לבין המצב שבו היא הייתה משתחררת, כפי שאתה אומר, שאולי הייתם צריכים להחתים אותה, על סירוב אשפוז?

    ת: כי מבחינתי, לטופס הסכמה על עזיבה מדעת של בית החולים, יש לו מטרה מסוימת, יש לו היגיון. זה אומר שהאישה הבינה את מה שהוסבר לה ועדיין, היא חותמת שהיא הבינה ועדיין היא רוצה להשתחרר

    (עמ' 54 לפרוט', שו' 30-38).

    וראה גם בהמשך דברי דר' סמור::

    "ת: אז, בסדר, אז היינו אמורים להחתים, אבל שוב אני אומר, ההסבר שנתנו לה ותיעדנו אותו אמור להחליף, לפחות ברמת הקונספט, את הטופס, את הטופס סירוב.

    ש: תאשר לי שיש הרבה פעמים פער בין רמת הקונספט לרמה המעשית. כאשר אישה משוחחת עם הרופא שלה, שזה אתה, במקרה הזה, שואלת אותו האם היא יכולה ללכת הביתה, מקבלת מכתב שחרור, אומרים לה, תבואי בעוד שבוע, לא ליום הניתוח אלא שבוע ימים לפני המועד המיועד לניתוח, היא מבינה שהיא משתחררת על דעת הרופאים. האם, תאשר לי שזו יכולה להיות ההבנה שלה, בניגוד למצב שבו היא מוחתמת על טופס סירוב לאשפוז. אתה עצמך אמרת, יש משמעות להחתמה על טופס סירוב אשפוז.

    ת: ברגע שאישה מקבלת הסבר שהשחרור שלה והשהות שלה בבית יכולה להיות סכנת חיים ולעובר, אני חושב שזה, בשורה התחתונה, זה מה שמשנה. אני לא יכולתי להיות יותר ברור מזה, אני הסברתי לה את זה בשפת האם, אני, האישה, היא מבינה עניין, אני בטוח שהיא הבינה את הכל, הפנימה את הכל ועדיין, החליטה לא להישאר.

    ש: וציידת אותה במכתב שחרור ואמרת לה,

    ת: אנחנו חייבים לצייד במכתב שחרור, למטרת תיעוד

    ש: אמרת, נתראה בשבוע הבא, לקראת הניתוח האלקטיבי.

    ת: כן.

    ש: אני הבנתי

    ת: שזה סוג של פשרה. אני הזמנתי אותה בעוד שבוע, בתור מקום שני אחרי המשך אשפוז."

     

23. אני לא מקבלת את טענת בית החולים כי במקרה זה מדובר בהרחבת חזית אסורה או בטענה שבמומחיות. הכלל האוסר הרחבת חזית אינו כלל טכני ושרירותי ריק מתוכן. מדובר בכלל דיוני שיש בו לשרת את המהות: לשמור על האינטרס של בעל דין שלא יופתע מטענות של בעל דין שכנגד אשר לא הועלו קודם לכן ולא יכול היה להיערך להן. אני מפנה בהקשר זה לרע"א 8600/12 שירותי בריאות כללית נגד שמחה משטה (3.2.2013) –סעיף 7 להחלטה.

24. הטענה שלא החתימו את התובעת על טופס סירוב אשפוז אינה טענה רפואית, אלא טענה עובדתית ואף אין מחלוקת לגביה. עובדה זו אוזכרה בחוות הדעת של המומחה מטעם התובעת דר' ערן אהרון שצורפה לכתב התביעה(עמוד 2 לחוות הדעת) .התובעת ציינה זאת גם בתצהירה בסעיף 14. על כן, אין מקום לטענה בדבר הרחבת חזית.

25. העובדה כי לא חתמה על טופס סירוב אישפוז מחזק את טענתה של התובעת כי למרות ההמלצה להתאשפז הנושא לא חודד והוסבר בצורה מספקת ובייחוד שמצב העובר היה תקין והמוניטור היה תקין. הדגש היה חשד לדימום וצורך במענה מיידי . בעניין זה חשוב להפנות דבריו של פרופ' יוגב המומחה מטעם בית החולים שציין כך:

    "במקרה דנן, המוניטורים והפרופיל הפיזיקלי לפני שחרורה של התובעת היו תקינים, ולפיכך סיכון לתמותה עוברית תוך שבוע היה נמוך ביותר". (עמ' 25 לחוו''ד פרופ' יוגב).

26. הטענה כי התובעת סרבנית אשפוז נדחית על ידי. לציין כי בסיכום האשפוז הראשון מיום 27.9.2018 הוזמנה התובעת לאשפוז למשך שבוע לפני מועד הניתוח: "מוזמנת לאשפוז יום בעוד שבוע ימים(כשבוע לפני ניתוח קיסרי" . אם התובעת מסרבת להתאשפז , מדוע חזרה לאשפוז ביום 4.10.2018 בהתאם להמלצה לאשפוז למשך שבוע שלם לפני הניתוח שהיה קבוע ליום 10.10.2018 ? אם היא מסרבת להתאשפז כטענת הנתבעת , היתה חוזרת לקראת מועד הניתוח ולא במועד שנקבע בסיכום האשפוז- שבוע לפני מועד הניתוח.

    חשוב לזכור כי הניתוח שנקבע נדחה וד''ר סמור אישר כי אין לו ידיעה האם במסגרת השיקולים של דחיית הניתוח, נלקח בחשבון סיכון בו מצויה התובעת

    "ש: אתה יודע מתי ולמה נדחה הניתוח מה-10/10?

    ת: לא. יכול להיות שזה קשור לחוסר זמינות של חדר ניתוח.

    (עמ' 57 לפרוט', שו' 17-18).

     

27. העובדה שלא הובאו בפניי שיקולים ברורים לדחיית מועד הניתוח ל-14.10.2018, אשר מלכתחילה היה מתוכנן ליום 10.10.2018 פועלת גם לחובת הנתבעת. כיצד זה שדוחים ניתוח אלקטיבי בארבעה ימים שלמים, מבלי שיודעים מה השיקולים? עובדה זו מחזקת את מסקנתי בכל הקשור לנסיבות השחרור ביום 27.9.2018- מסקנתי היא כי בית החולים לא התנהל מתוך הנחה כי קיימת סכנה כלשהי לעובר וחשש לדימום מסכן חיים. זה גם מה שהסבירו לתובעת ולכן היא השתחררה ביום 27.9.2018 לביתה.

     

    הביקור בבית החולים ביום 4.10.2018

28. אין מחלוקת כי על אף שהתובעת התייצבה ביום 4.10.2018 בבית החולים לצורך אשפוז בהתאם להמלצה של בית החולים, לקראת הניתוח אלקטיבי שהיה קבוע ביום 10.10.2018. אין מחלוקת שהיא חזרה לביתה ללא אשפוז ומבלי שנערכה לה כל בדיקה. הצדדים גם לא חלוקים על כך שהיה צורך בבדיקת התובעת באותו יום -4.10.2018.

29. אין מחלוקת כי גם במקרה זה התובעת כלל לא הוחתמה על טופס סירוב אשפוז אף שלטענת הרופאה הומלץ לה להישאר באשפוז. עוד אציין כי הביקור מיום 4.10.2018 לא תועד ע"י הרופאה התורנית בכלל בזמן אמת.

30. קיימת מחלוקת עובדתית בקשר להתנהלות ומהלך הדברים ביום 4.10.2018 והסיבה בגינה לא נבדקה התובעת ולא התאשפזה. אומר כבר עתה כי אני מקבלת את גרסת התובעת ובעלה ומעדיפה אותה על פני גירסת דר' שקולניק. להלן אביא תחילה את הטענות של הצדדים בנוגע למהלך הדברים ביום 4.10 .

31. התובעים העידו כי ד''ר שקולניק – הרופאה התורנית אותה הם פגשו ביום 04.10.2018 במיון היולדות - הודיעה לתובעת כי לאור דחיית הניתוח אין צורך באשפוז והיא יכולה לשוב לביתה ולחזור כעבור מספר ימים. התובעת היא שביקשה להיבדק בטרם תלך הביתה. התובעת התלוננה על הפרשה חומה ורצתה להיבדק אך היא לא נבדקה בגלל שלא היתה התחייבות כספית.

32. מנגד דר' שקולניק טוענת שדווקא התובעת היא שסירבה להתאשפז בביקור ביום 04.10.2018 בניגוד להמלצתה. הרופאה טוענת כי הומלץ לה לבצע בדיקת מוניטור ובדיקת אולטרא סאונד אך היא לא ביצעה נוכח סירובה לקבל התחייבות מקופת חולים, או ליתן פיקדון עצמי עבור הבדיקה.

33. ד''ר שקולניק מאשרת בעדותה שנפתח לתובעת תיק אשפוז עם הגעתה לביה''ח ביום 04.10.2018:

    ש: זאת אומרת שהאמירה שאמרו לבא כוחה של התובעת, שלא נפתח תיק, היא אמירה שקרית? כיוון שנפתח תיק.

    ת: היא אמירה מוטעת, כן, נפתח תיק.

    (עמ' 86 לפרוט', שו' 15-17).

     

34. טענת בית החולים היא כי במהלך הביקור מיום 04.10.2018 תיק האשפוז נותר ריק ובוטל עקב סירוב התובעת להתאשפז. על כן לדבריה תיק האישפוז אינו קיים. התיעוד של דר' שקולניק קיים בדוח האירוע שמולא יומיים אחר כך, ביום 6.10.2018.

35. במהלך עדותה אישרה ד''ר שקולניק שהתובעת הייתה מעוניינת לבצע בדיקות, והייתה הסכמה בין התובעת לבין הרופאה בדבר הרצון והצורך להיבדק:

    "ש: יופי. אז שתיכן רציתן שהיא תיבדק.

    ת: נכון, נכון. "

    (עמ' 76 לפרוט', שו' 31-32)

    למרות עדות זו של דר' שקולניק צויין ע"י פרופ' יוגב מטעם הנתבע כי בדווח המחלקתי על האירוע כאירוע חריג מופיע פירוט על סירובה של התובעת להישאר לברור רפואי ניטור עוברי או אשפוז, טענה שלאחר שמיעת העדויות הוכחה כלא נכונה.

36. מעדות ד''ר שקולניק עולה גם כי עם קבלת כל מטופלת לאשפוז אלקטיבי, הנוהל מחייב לבצע בדיקות שגרה ובהן מוניטור ובדיקת US:

    "ש: ומה הבדיקות הסטנדרטיות שהייתם עושים כחלק מהקבלה הרפואית?

    ת: אנמנזה, בדיקה רפואית, ניטור עוברי, אולטרסאונד.

    (עמ' 72 לפרוט', שו' 20-21).

    כאמור, לא נערכה כל בדיקה מאותן בדיקות שציינה הרופאה.

37. ד''ר שקולניק אישרה בעדותה כי שמעה מהתובעת שהיתה הפרשה חומה, נתון שעלול ללמד על תחילתו של דימום- ויחד עם זאת לא בדקה את התובעת בגלל היעדר התחייבות כספית לטענתה

    ש: זאת אומרת שאת הנתון הזה, של הפרשה חומה, שלא מתועד בשום מקום, את שמעת מהגברת אחרי שכבר הוחלט שהיא תלך, שהיא לא תתאשפז, סליחה, אני רוצה

    ת: נכון.

    ש: לדייק, לא אמרת לה, סליחה סליחה, זה משנה את כל התמונה, אני חייבת לבדוק אותך?

    ת: אני אמרתי לה, שהיא צריכה להיבדק במיון. עוד פעם, אני אומרת, גם היא באותו שלב רצתה להיבדק במיון.

    ש: האם הנתון הזה לא שינה את מערך השיקולים שלך, בכל זאת לבדוק אותה במסגרת האשפוז ולחסוך את כל ההתקשקשות על טפסי 17?

    ת: לא."

    (עמ' 84 לפרוט', שו' 13-23).

    ובהמשך עדותה אישרה דר' שקולניק כי הבינה היטב את משמעות ההפרשה החומה-כמלמדת על תחילתו של דימום:

    "ש. ד"ר שקולניק, יש לי שאלה. האם עלה על דעתך שאותה הפרשה חומה זה תחילתו של דימום?

    ת. כן " (עמוד 84 שורות 4-5)

38. במהלך הביקור מיום 04.10.2018 לא היה תיעוד רפואי בכלל. ד''ר שקולניק לא תיעדה את חילופי הדברים בינה לבין התובעים, לא ציינה בתרשומת הרפואית שהיא הזהירה את התובעת על כל הסיכונים שכרוכים בשחרורה ולא החתימה את התובעת על טופס סירוב אישפוז. אף שלתובעת נפתח תיק אשפוז באותו היום, אין זכר לאותו תיק ודר' שקולניק מציינת כי התיק בוטל שכן לא היה אשפוז. אין רישום לגבי הממצא הרפואי של הפרשה חומה עליו דיווחה התובעת.

39. מה שתועד היה "דוח אירוע חריג" שתועד בדיעבד לאחר שנמצא כי העוברית מתה בתוך רחמה של התובעת. –דוח אירוע שנערך יומיים אחרי , ביום 6.10.2018 . אותו דו"ח אירוע כפי שציינה התובעת בתצהירה לא היה בתיקה הרפואי.כאשר בא כוחה של התובעת ביקש העתק מהביקור מיום 4.10.2018 נמסר לו כי לא נפתח תיק מכיוון שסירבה להיבדק-ראו לעניין זה תצהיר התובעת בסעיף 29 שכלל לא נסתר.

40. ד"ר שקולניק ציינה כי דו"ח האירוע מולא בעקבות פטירת העוברית ולא נכתב בגלל אירוע חריג שקרה ביום 4.10.2018- ראו עדות דר' שקולניק בעמוד 82 שורות . היא נשאלה מדוע לא מילאה דוח אירוע חריג ביום 4.10.2018 והסבירה כי מבחינתה המציאות לא השתנתה לעומת מה שהיה ביום 26.9. אז התובעת בחרה ללכת." הסיכון לא הזה כרגע לא יותר גבוה בגלל שהיא עומדת לידי"" אלא שטענה זו של הרופאה לגבי הסיכון אינה נכונה כי היא עצמה מאשרת כי התובעת דיווחה לה על הפרשה חומה- תחילתו של דימום- והרי זה הסיכון ממנו חששו ובגללו המליצו על אשפוז עד ללידה. לציין כי כאשר ד"ר שקולניק נשאלה לגבי ההסברים שהיא נתנה לתובעת ביום 4.10. היא ציינה כי הסבירה לה על הסיכון לדימום. ראו עמוד 83 שורות 6-14.

41. עדותה של דר' שקולניק לגבי ההסברים לא עולה בקנה אחד עם עדותה כי באותו זמן היתה הפרשה חומה: היא מסבירה לתובעת לטענתה על הסיכונים לדימום כאשר בה בעת היא עצמה מודעת לכך כי הסיכון מתממש והדימום כבר החל. יש בעדותה כדי להטיל דופי בשיקול הדעת של הרופאה בכל הקשור להתנהלותה בכך שלא בדקה את התובעת בהיעדר התחייבות כספית.

42. במחלוקת העובדתית, אני מאמצת את גרסת התובעת ודוחה את גירסתה של דר' שקולניק. יודגש כי העובדה שלא בוצעה בדיקה לתובעת ביום 4.10.2018 מהווה כשלעצמה חריגה מנהלי בית החולים והפרה לחוק זכויות החולה-בכך שנמנע טיפול רפואי ממטופל בהיעדר הסדר כספי. במיוחד חמורים הדברים שעה שדר' שקולניק היתה מודעת לכך שלתובעת היתה הפרשה חומה-סימן תחילת של דימום, אותו סיכון ממנו חששו ובגללו המליצו מלכתחילה לתובעת להתאשפז עד הלידה.

     

43. עדות דר' שקולניק לא עשתה רושם חיובי. ניכר כי היא מנסה להרחיק עצמה מאחריות. כך למשל דר' שקולניק ציינה בתצהירה כי במהלך האשפוז הראשון מיום 26-27/9 התובעת לא טופלה על ידה ודווח לה על כך שהתובעת סירבה אשפוז. (ראו סעיף 4 לתצהיר) אלא שמתברר כי הרופאה היתה מעורבת ואף חתמה על טופס הנחיה לטיפול במהלך האשפוז הראשון ונתנה הוראות כפי שרואים ברשומה הרפואית מאותו יום. הרופאה אישרה בחקירה הנגדית כי מדובר בחותמת שלה ובכתב ידה(ראו עמוד 66 לפרוטוקול) משנשאלה על כך היא הסבירה כי כל הרופאים מעורבים במחלקה וכי פעלה בהנחית הרופא הבכיר דר' סמור:

    "ש: כן היית מעורבת בטיפול באותו אשפוז?

    ת: אצלנו במחלקה כל הרופאים מעורבים. בביקור בוקר נמצא רופא בכיר, שהוא זה שאחראי על ביקור הבוקר ונמצאים איתו כל צוות הרופאים שנמצא באגף באותו יום, שזה כל צוות המתמחים, לפעמים יש גם סטודנטים, לפעמים יש, תמיד יש מיילדות בביקור, יש שם צוות נוסף. זאת אומרת, אני הייתי בביקור בוקר באותו יום ולכן אני זאת שרשמתי את ההוראה בגיליון, רופאה אחרת רשמה את הדיווח בתיק הרפואי, ככה העבודה במחלקה מתנהלת.

    ש: הבנתי. אז למה היה חשוב לך לומר באותו סעיף 4 שבמהלך האשפוז היא לא טופלה על-ידך?

    ת: אני לא הייתי זאת שהייתה אחראית על הביקור או אחראית על הטיפול שלה באותו יום.

    כב' השופטת: מה זאת אומרת? אבל את כן לקחת בזה חלק,

    ת: אני לא זאת שניהלתי את הדיון.

    כב' השופטת: את כתבת מה לתת לה, איזה

    ת: אני, אני נכחתי שם, עוד פעם, מי שאחראי על הביקור, מי שאחראי על איזה הוראות רפואיות ייתנו זה הרופא הבכיר שמנהל את הביקור ואני רושמת את ההוראות שהוא נתן, ולכן רשום שם באישור ד"ר סמור. אני לא הייתי אחראית, אני לא מי שניהלה איתה את הדיון באותו בוקר.

    כב' השופטת: אז את כן טיפלת, בהתאם למה שד"ר סמור אמר לך.

    ת: נכון.

    ש: אז גם בעניין הזה, את מעוניינת לתקן את מה שכתוב בתצהיר?

    ת: לא, זה סמנטיקה בעיניי. עוד פעם, אני לא הייתי אחראית על הטיפול באותו יום, אני הייתי מישהי בצוות.

    ש: הבנתי. אז לגישתך,

    ת: זו הכוונה.

    ש: את לא היית אחראית על הטיפול,

    ת: נכון.

    ש: את לקחת חלק בטיפול בהתאם להוראות של הרופאים הבכירים?

    ת: כן, כן"

    הרופאה טענה כי לא זכרה עם מי הגיעה התובעת ביום 4.10.2018. בחקירה הנגדית העידה כי מי שפתח את תיק האשפוז היה פקידת הקבלה שכלל לא העידה מטעם בית החולים. מנגד טענה בתצהירה בסעיף 9 :"פתחתי לה תיק אשפוז" משנשאלה על כך הסבירה "אני לא פתחתי את תיק האשפוז , אני הנחיתי לפתוח את תיק האשפוז". בהמשך הסבירה :

    "ש.אז אני רוצה להבין, כאשר את כותבת, פתחתי לה תיק אשפוז, את לא פתחת לה תיק אשפוז?

    ת: לא, הכוונה היא שביקשתי שיפתחו לה תיק אשפוז.

    ש: ממי ביקשת?

    ת: מהצוות

    ש: הגברת מגיעה

    ת: שהיה איתי.

    ש: לאשפוז אלקטיבי, היא מגיעה אלייך, היי, שלום, הגעתי?

    ת: האישה הגיעה לאזור של הקבלה לחדר מיון של חדר לידה, ומאחר שאני הכרתי את המקרה אני אמרתי לצוות, נדמה לי שזה היה למיילדת שהייתה שם, האישה הגיעה לקבלה אלקטיבית למחלקת יולדות, תפתחו לה תיק אשפוז.

    ש: למה לא כתבת את כל זה?

    ת: לא יודעת להגיד."

     

    חשוב לציין , לא מדובר על שוני בגרסה בעניין שולי, שכן בסופו של דבר הרופאה לא בדקה את התובעת בגלל עניין מנהלתי-היעדר טופס התחייבות מקופת החולים :

    "ש.ההבדל הוא, שסוף סוף היא הייתה תחת הידיים שלך.

    ת: נכון.

    ש: ויכולת לבדוק אותה.

    ת: נכון.

    ש: נכון?

    ת: אבל האישה בחרה לא לפתוח תיק מיון, בגלל עניינים טכניים."

44. הרופאה העידה בתצהירה כי ליוותה את התובעת לחדר המיון וביקשה שיפתחו לה תיק לביצוע הבדיקות שלצורך ביצוען יש צורך בטופס 17 . עוד ציינה כי : "טענת התובעת בתצהירה כי חייגה לרופא המשפחה אינה לא זכורה לי , אולם כן זכור לי היטב שהיא סירבה לפנות לקופ"ח לקבלת התחייבות , והתעקשה על לשוב הביתה, בניגוד גמור להמלצתי"

45. בחקירה הנגדית ציינה כי היתה מזכירה מבית החולים שהסבירה לתובעת שאם אין לה התחייבות היא יכולה לחתום על פקדון ולהביא התחייבות מאוחר יותר- ואולם אותה מזכירה כלל לא הובאה להעיד. מה שציינה דר' שקולניק בעדותה בכל הקשור לגבי ההתנהלות בנושא הבירוקרטי לא עקבי וגרסתה לא הוכחה- בכל הקשור לסירוב התובעת להביא התחייבות כספית.

46. התובעת ציינה כי לא יכלה להביא התחייבות כספית לאחר ששוחחה עם רופא המשפחה שלה. גרסתה אף מתיישבת עם ההיגיון שעה שסיפרה כי רופא המשפחה שלה הוא רופא עצמאי ובאותו זמן, בסביבות השעה 17:00, לא ניתן להביא התחייבות מהקופה. טענת הרופאה שהמזכירה אמרה להם לחתום על פיקדון- לא הוכחה בשום צורה משלא הובאה אותה מזכירה והתובעת מכחישה זאת (ראו עדותה בעמוד 13 שורות 29-33) גם הבעל ציין בעדותו כי לא ביקשו מהם שיק בטחון(עמוד 45 שורות 13-14

47. הרופאה ציינה בתצהירה כי ליוותה את התובעת לחדר המיון וביקשה שיפתחו לה תיק לביצוע הבדיקות ובהתאם לנהלים היא נדרשה להביא התחייבות והתובעת סירבה לפנות לקופ"ח וכל שביקשה הוא לשוב לביתה(ראו סעיפים 14-18 לתצהיר )

48. הזיכרון של הרופאה לגבי מהלך הדברים לא שלם. היא אישרה זאת בעדותה כי יש פרטים שהיא לא זוכרת (עמוד 75 שורה 36) היא אף לא זכרה כי התובעת היתה עם בעלה שנכח בשיחה עימה בחדר המיון. לעומתה הן התובעת והן בעלה זכרו היטב את מהלך הדברים כך למשל זכרו פרטים קטנים וסיפרו בעדותם כי השיחה עם דר' שקולניק היתה כשהם ישובים והיא עמדה וכלל לא התיישבה במהלך השיחה.

49. התובעת ובעלה העידו באופן דומה כי ניסו להשיג התחייבות כאשר שוחחו עם רופא המשפחה שאמר להם כי אין אפשרות באותה שעה. עדות התובעת ועדות בעלה היו עקביות ולא היו סתירות כלשהן . הם גם העידו כי לא הומלץ להם להתאשפז כטענת הרופאה.

50. לא רק שהרופאה לא תיעדה את המקרה באותו היום-(אלא רק בדיעבר ) אלא שהיא לא התייעצה עם בכיר ממנה או עם הכונן. בין היתר הסבירה כי לא ראתה שהסיכון יותר גדול מהאשפוז הראשון. ראו עמוד 82 לחקירה הנגדית.

51. למרות אותה הפרשה חומה(שתועדה בדיעבד ולא בזמן אמת) הרופאה לא שינתה במערך שיקוליה ולא בדקה את התובעת ולא התייעצה עם איש:

    ש: מתי היא אמרה לך שיש לה הפרשה חומה? בלוז האירועים, ב-4 באוקטובר, מתי היא אמרה לך?

    ת: היא אמרה לי את זה, אחרי שהיא אמרה לי שהיא לא רוצה להתאשפז, ואנחנו החלטנו ביחד שהיא תפתח תיק אשפוז, לפני שיצאנו למזכירה אני שאלתי אותה עוד פעם, איך את מרגישה ואם אין דימום ואם את מרגישה תנועות, אני שאלתי אותה את הכל. ואז היא אמרה לי.

    ....

    ש: ד"ר שקולניק, יש לי שאלה. האם עלה על דעתך שאותה הפרשה חומה זה התחלה של דימום?

    ת: כן.

    ש: אז למה לא בדקת אותה? PV, למה לא בדקת אותה?

    ת: כי, קודם כל, לא בודקים PV במצב כזה.

    ש: או-קיי,

    ת: אבל

    ש: אז מה עושים?

    ת: עושים הערכה של העובר, עושים ניטור עוברי, עושים אולטרה סאונד, עושים בדיקה.

    ש: זאת אומרת שאת הנתון הזה, של הפרשה חומה, שלא מתועד בשום מקום, את שמעת מהגברת אחרי שכבר הוחלט שהיא תלך, שהיא לא תתאשפז, סליחה, אני רוצה

    ת: נכון.

    ש: לדייק, לא אמרת לה, סליחה סליחה, זה משנה את כל התמונה, אני חייבת לבדוק אותך?

    ת: אני אמרתי לה, שהיא צריכה להיבדק במיון. עוד פעם, אני אומרת, גם היא באותו שלב רצתה להיבדק במיון.

    ש: האם הנתון הזה לא שינה את מערך השיקולים שלך, בכל זאת לבדוק אותה במסגרת האשפוז ולחסוך את כל ההתקשקשות על טפסי 17?

    ת: לא.

    ש: וזה גם לא שינה את מערך השיקולים שלך, להרים טלפון לד"ר סמור, שמכיר את האירוע, מה לעשות בכזה מצב?

    ת: לא.

    ש: וזה גם לא שינה את מערך השיקולים שלך לברר עם הכונן מה לעשות בכזה מצב? או עם אחד מ-4, מ-3 הרופאים הנוספים שהיו איתך בתורנות באותו רגע?

    ת: לא, אני לא התייעצתי איתם, אני דיברתי עם האישה ואני הסברתי לה עוד פעם ואני ראיתי שהיא מבינה בדיוק במה מדובר."

     

52. אוסיף כי אני דוחה את טענותיה של דר' שקולניק כי בפעמיים שבעלה של התובעת התקשר לבית החולים היא זו ששוחחה איתו ובשתי הפעמים הוא מסר כי מתקשים להתאשפז. בנושא זה אני מעדיפה את גירסת הבעל. הוא התיחס לכך בחקירה הנגדית:

     

    "היא אומרת שאמרתי שקשה לנו להגיע, למה קשה לנו להגיע? אני מחכה לדקה שאני אראה את התינוקת. למה קשה לנו להגיע?"

     

    עובדה היא, והדבר מחזק את גירסת הבעל, כי התובעים הגיעו לבית החולים על מנת להתאשפז במועד שנקבע להם בסיכום האשפוז מיום 27.9.2018 שם צוין "מוזמנת לאשפוז יום בעוד שבוע ימים(כשבוע לפני ניתוח קיסרי) " כך אכן עשו התובעת ובעלה – הגיעו לבית החולים בים 4.10.2018 בהתאם להמלצה הרפואית שניתנה להם.

     

53. שתי השיחות לא מתועדות בשום מקום – והעובדה כי צויינו בדוח האירוע אינה מעלה ויאנה מורידה.שכן, אותו דוח אירוע נערך בדיעבד לאחר פטירת העוברית במסגרת בדיקה של בית החולים לאירוע . כמו כן, אני מפנה לעדות הבעל שציין כי התקשר לבית החולים על מנת לוודא את מועד ההגעה.

54. חשוב להפנות כי העובדה שהתובעת לא נבדקה למרות שרצתה להיבדק בגלל עניינים כספיים, מנוגדת לנהלי בית החולים ראה בעדותו של ד''ר סמור, מנהל חדרי הלידה:

    ש: על פי הנהלים שלכם בבית החולים, על פי נהלי משרד הבריאות, תאשר לי בבקשה שאסור למנוע טיפול רפואי ממטופל בגלל שלא הסדיר התחייבות כספית.

    ת: מאשר.

    (עמ' 62 לפרוט', שו' 16-18).

     

55. לסיכום פרק זה אני קובעת כממצא עובדתי, מהאמור לעיל, כי התובעת הגיעה לבית החולים ביום 4.10.2018 על מנת להתאשפז. נמסר לה ע"י דר' שקולניק כי הניתוח האלקטיבי נדחה. הטענה כי הומלץ לה להישאר באשפוז נדחית על ידי. אני מאמצת את גרסת התובעת כי נאמר לה לחזור כעבור מספר ימים לקראת מועד הניתוח הנדחה. אני מאמצת את גרסת התובעת שלא נבדקה בהיעדר הסדר כספי , שלא ניתן היה להביא התחייבות באותו היום. אני מאמצת את גרסת התובעת ובעלה כי לא נדרשו לחתום על התחייבות. התובעת לבסוף חזרה לביתה ,לא נבדקה בהיעדר הסדר כספי-אף שהיתה לה הפרשה חומה, סימן של תחילת דימום. עוד אני קובעת כממצא עובדתי כי לא נערך תיעוד בזמן אמת ביום 4.10.2018 , לא לממצא הרפואי של הפרשה חומה, לא להסברים שניתנו לתובעת או ההמלצות שניתנו לה. תיק האשפוז שנפתח לא הוגש כראיה וכלל לא ברור מה נעשה עימו ומה משמעות הטענה של דר' שקולניק כי התיק בוטל (נגרס? בוער? )

     

    התרשלות בית החולים:

     

56. בדיון בשאלת קיומה של רשלנות יש לבחון אם קיימת התרשלות, ובמידה וכן האם קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק.

57. בבחינת קיומה של התרשלות, יש לבדוק אם הרופא הפר את חובת הזהירות וסטה מסטנדרט התנהגות סביר.

58. אני קובעת כי התנהלות הרופאה בבית החולים ביום 4.10.2018 היא בגדר התרשלות ומדובר בהתנהלות לא סבירה בנסיבות תוך הפרה של חובת הזהירות כלפי התובעת.

59. מנעו מהתובעת בדיקה רפואית עקב היעדר הסדר כספי-למרות שלפי עדות הרופאה החלו כבר סימנים של דימום. הרופאה טעתה בשיקול הדעת, בחרה להקפיד על עניינים מנהלתיים וסירבה לבדוק ללא התחייבות כספית- כאשר בה בעת נמצאת התובעת מולה מטופלת בהיריון בסיכון ,מבקשת להיבדק ואף מוסרת לרופאה כי יש לה הפרשה חומה.

60. מומחה מטעם התובעת דר' אהרון ציין בחוות דעתו כי "הצוות הרפואי בבית החולים היו חייבים לקבל את (התובעת) למחלקה ביום 4/10/2018 ולבצע בדיקות לחיוניות העובר כמו ניטור עוברי , ודופלר שילתי לאור העובדה כי מדובר היה בהריון בסיכון גבוה"

61. כעולה מעדות הרופאה קיימות בדיקות שמבוצעות ליולדת עם קבלתה. כעולה מעדותה גם של דר' שקולניק התובעת רצתה להיבדק. כעולה מעדותה של דר' שקולניק היא חשבה שצריך לבדוק את התובעת אולם לא עשתה כן בגלל שהתובעת לטענתה סירבה להביא התחייבות כספית (טענת הסירוב של התובעת נדחתה על ידי בניתוח שסקרתי לעיל). הבדיקה נמנעה בהיעדר הסדר כספי, מה שמנוגד לנוהל בית החולים על פי עדותו של דר סמור.

62. זאת ועוד, ההתנהלות הבירוקרטית של הרופאה לא מובנת שכן התובעת כבר פתחה תיק אשפוז, מדוע אם כן לא לבדוק ? הרופאה הרי הסבירה כי עם קבלה לאשפוז מבצעים בדיקות שגרתיות לכל אישה שמתאשפזת. חמור מכך, מניעת הבדיקה מהווה הפרה לנהלי בית החולים עצמו שאוסר על מניעת טיפול בהיעדר הסדר כספי. בעניין זה אפנה לסעיף 23י לכתב התביעה בפירוט הרשלנות המיוחסת לבית החולים , סעיף המתאר לדעתי את המקרה דנן ואת מהלך הדברים: שקלו שיקולים זרים ובין היתר כלכליים באי ביצוע בדיקות חיוניות .

63. לציין כי ביום 4.10.2018 אף לא תועד ברשומה קיומה של ההפרשה החומה ולא ההמלצות הנטענות לאשפוז ביום 4.10.2018 (שלא הוכחו ונדחו ע"י בקביעת העובדות לעיל ).

    קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק:

64. יום למחרת, ביום 5.10.2018 הגיעה התובעת לקראת שעות אחה"צ לבית החולים, אז בבדיקה שנערכה לה נמצא כי העוברית אינה בין החיים. כאמור הביקור מיום 4.10.2018 אינו מתועד בכלל ברשומה הרפואית. תיק האשפוז לא הוגש לתיק וככל שהנראה על פי עדות הרופאה בוטל וכלל לא ברור מה נעשה עימו . לא היה תיעוד בזמן אמת להפרשה החומה שהיא ממצא רפואי ולא להמלצה שכביכול ניתנה לתובעת להתאשפז .

65. בע"א 6948/02 פנטה אדנה ואחר נגד מדינת ישראל משרד הבריאות(12.1.2004) עמד בית המשפט על חשיבות התיעוד של הצוות הרפואי :

    "חובתם של רופאים ושל מוסדות רפואיים לבצע רישומים רפואיים בזמן אמת ולשמור על רישומים אלה הוכרה בפסקי-דין רבים של בית-משפט זה. היא מעוגנת עתה בסעיף 17 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996, שעל-פיו חלה חובה על המטפל טיפול רפואי לתעד, בין היתר, "מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל". תיעוד זה יש בו חשיבות רבה הן לצורך המשך טיפולים במטופל בעתיד, הן על-מנת ליתן למטופל אפשרות לדעת, כפי שהוא זכאי לדעת, את מצבו הרפואי ואת הטיפול הרפואי שניתן לו, הן כראיה, אם תידרש, לאופיו של הטיפול שקיבל המטופל ולפרטיו."

    בפסק הדין נקבע כי היעדר רשומה מספקת יכולה להביא להעברת נטל השכנוע לעבר המוסד הרפואי:

    "חוסר שוויון כאמור קיים גם כשהרישומים הרפואיים נעדרים – אלה שהיה על הרופא לרושמם וחובה הייתה עליו, או על המוסד שהוא עובד בו, לשומרם. הרופא הוא אשר יודע את העובדות הנוגעות לטיפול במטופל שהוא טיפל בו, והוא היה יכול לתעד הן את הדיאגנוזה של מחלת המטופל הן את דרכי הטיפול בו. המטופל בדרך-כלל אינו יודע אינפורמציה זו, ואמצעיו לבררה, באין רישומים רפואיים מזמן אמת, מצומצמים. מטעם זה נתקבל בפסיקה הכלל שבמקרה כזה עובר נטל השכנוע לגבי אותן עובדות אשר לו היו רשומות רפואיות כנדרש קל היה לבררן, אל הרופא או אל המוסד הרפואי (ראו ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק [4]). הרופא (או המוסד) אשר לא ערך את הרישומים או לא שמר עליהם כנדרש, הוא שגרם לנזק זה של היעדר הרשומות הרפואיות. בשל "נזק ראייתי" זה שנגרם נבצר מן התובע לברר ולהוכיח את העובדות הנוגעות לטיפול שקיבל ולמצב בריאותו במהלך הטיפול הרפואי. מכאן ההצדקה להעברת נטל השכנוע."

     

    ראו גם את ע"א 6160/99 נתן דרוקמן נגד בית החולים לניאדו (21.2.2001) שם נדונה חובת התיעוד ברשומה הרפואית והמשמעות במקרה של היעדרה או היותה חסרה.

66. אני מפנה לפסק דין שבנסיבותיו דומה למקרה דנן : ע"א 9328/02 לאה מאיר נ' ד"ר דן לאור ואח' (22.4.2004) . בפסק הדין נקבע כי נזק ראייתי ייגרם לא רק במצב בו הרשומה חסרה, אלא גם במצבים בהם לא נעשתה בדיקה שצריך היה לבצע, מה שמעביר את הנטל לשכמי המוסד הרפואי להראות, מה הייתה תוצאת הבדיקה אילו היא בוצעה:

    "אילו הייתה המערערת נבדקת לפי הנוהל האמור, ייתכן שהייתה מתגלה מצוקתו של העובר מבעוד מועד, וחייו היו ניצלים. זאת אין אנו יודעים, ולא נדע לעולם - שהרי התשובה לכך טמונה באותה בדיקה שלא בוצעה. .... משחסם הנתבע, בהתרשלותו, את הדרך הרגילה להוכחת התביעה, יכולה לבוא דוקטרינת הנזק הראייתי לעזרתו של התובע: "הלכה היא, כי נזק ראייתי אשר נגרם על ידי הנתבע מצדיק בנסיבות מתאימות את העברת נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע. אם קיימת מחלוקת לגבי עובדות אשר היה ניתן להוכיחן לולא התרשלות הנתבע – לולא הנזק הראייתי שגרם – תקבענה העובדות כטענת התובע, אלא אם ישכנע הנתבע שהעובדות הן כטענתו. במילים אחרות, נטל השכנוע לגבי אותן עובדות, אשר לגביהן נגרם נזק ראייתי בשל רשלנות הנתבע, עובר מן התובע אל הנתבע".

     

67. לפי קביעתו של מומחה הנתבעת סיכון לתמותה עוברית היה נמוך ביותר עד יום 4.10.2018 (עמ' 25 לחוו''ד פרופ' יוגב). ביום 04.10.2018, בחלוף שבוע משחרורה מבית החולים, התובעת חזרה לבית החולים עם הפרשה חומה ולא נבדקה בכלל. אילו הייתה ד''ר שקולניק מבצעת בדיקה ביום 4.10.2018, כפי שהיה עליה לעשות, ולא מונעת מהתובעת טיפול רפואי על רקע מחלוקות כספיות, כי אז ניתן היה לתעד את מצבה של העוברית באותו יום. אז ניתן היה לבחון קיומו או היעדרו של קשר סיבתי בין התרשלות ד''ר שקולניק בשחרור התובעת לביתה ביום 04.10.2018 ללא כל בדיקה, לבין פטירת העוברית ביום 5.10.2018.

68. משלא נבדקה התובעת, נשללה מהתובעת האפשרות להוכיח קיומו של קשר סיבתי. הנתבעת-בית החולים- גרמה נזק ראייתי באופן שמעביר את הנטל לבית החולים להראות שגם אם הבדיקות הנ''ל היו מבוצעות ביום 04.10.2018 והתובעת הייתה מאושפזת, עדיין לא היה אפשר להציל את העוברית.

69. יתכן ולו היתה מתבצעת בדיקה באותו היום 4.10 היו מגלים את הבעיה או המצוקה במצב העוברית ויתכן שניתן היה להצילה. זאת לעולם לא נדע שכן לא נערכה כל בדיקה ואין לנו ידיעה למצב העוברית ביום 4.10.2018. אפנה לחוות הדעת של מומחה הנתבעת, בה נקבע כדלקמן:

    "במידה והייתה מתגלה מצוקה עוברית קרוב לוודאי שהיא הייתה מקבלת מענה מידי, מקיף ומהיר וזאת תחת המעטפת של ביה"יח, ועל אף שלא ניתן לדעת באם התוצאה הסופית הייתה נמנעת".

    (עמ' 27 – סעיף 6 לחוו''ד פרופ' יוגב).

     

70. הנתבעת לא הרימה את הנטל ולא הצליחה להוכיח היעדר קשר סיבתי בין התרשלות בית החולים ביום 04.10.2018 לבין הנזק שבא לידי ביטוי בפטירת העוברית ביום 5.10.2018. לפיכך, אני קובעת כי בית החולם אחראי למותה של העוברית. אני קובעת כי קיים קשר סיבתי בין התרשלות בית החולים לבין מות העוברית.

71. קבעתי לעיל כי לתובעת לא הוסבר בצורה מקיפה לגבי הסכנה לעוברית כאשר אושפזה בימים 26-27 ספטמבר ומכאן החלטתה להשתחרר לביתה ביום 27.9.2019. למעלה מהצורך אוסיף כי גם לו הייתי קובעת כי התובעת אכן סירבה להמשך האשפוז ראשון כטענת בית החולים, לא היה בכך כדי לשנות מהתוצאה אליה הגעתי לגבי אחריות בית החולים לתוצאה המצערת של מות העוברית. שכן, לא הוכח בשום צורה כי במהלך השבוע עד לחזרה ביום 4.10 מצבה של העוברית הורע באופן שהביא לתוצאה הקשה. אין לנו בדיקה מיום 4.10.2018 כמקור להשוואה עם מצב העוברית ביום 27.9.2018 אז היה תקין (גם לדעת בית החולים). בהיעדר הבדיקה ביום 4.10.2018 הנטל מוטל על בית החולים להוכיח כי השחרור ביום 27.9 (עקב הטענה לסירוב אשפוז של התובעת) הביא לתוצאה הקשה של מות העוברית - נטל בו לא עמד בית החולים.

     

    טענות לעיכוב התובעת בפנייה לבית החולים ביום 5.10.2018

72. הנתבעת טוענת בסיכומיה לעיכוב של כמה שעות שחל בפניית התובעת למיון בשעה בה היא כבר חשה כי אינה מרגישה טוב. לדבריה, הדבר מנתק את הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק או לחלופין מטיל על התובעת אשם תורם מכריע ומשמעותי. אומר כי הטענה נדחית ואין מקום לחייב את התובעת באשם תורם כלשהו.

73. במישור העובדתי, לא הוכח כי היה עיכוב בפנייה לבית החולים בעקבות התחושה בהאטה בתנועות. צריך לזכור כי מדובר בהתרשמות התובעת מתנועות העובר בבטנה , תהליך הנפרש על פני מספר שעות להבדיל ממקרה למשל של דימום- שניתן בוודאות לקבוע מתי החל ולהבחין בו בוודאות. כך גם כתוב במסמך השחרור מבית החולים:" מעקב אחר תנועות העובר: ספירת 10 תנועות תוך שעתיים. במידה ואין לפנות בהקדם האפשרי לבדיקה" דהיינו גם על פי ההנחיה של בית החולים צריך לעקוב אחר התנועות במשך שעתיים. התובעת ציינה בעדותה כי היתה בבית ובמשך השעות לאחר שהתעוררה הרגישה האטה בתנועות.

74. הנתבעת טענה כי התובעת (ע"פ גירסה בפני מומחה בתחום הנפשי) החלה להרגיש כאבים כבר בשעה 12:00 והפניה לבית החולים היתה כעבור שלוש שעות.

75. במסמך הקבלה מבית החולים נראה כי במדבקה ביום 5.10.2028 משעה 16:18 (אנמנזה סיעודית מחלקת יולדות-תצהיר התובעת) כלומר בשעה זו היא כבר הספיקה לנסוע מביתה להגיע לבית החולים ולפתוח תיק במשרד הקבלה. במסמך המיון מאותו יום צויין כי שעת תחילת הטיפול 17:00 סיווג דחוף.

76. לא הוכח כי היה עיכוב . התובעת הגיעה לבית החולים כאשר הרגישה בעיה בתנועות העוברית.

77. זאת ועוד, לא הוכח ע"י הנתבעת כי הגעתה של התובעת באיחור כנטען גרמה לתוצאה המצערת ולא הוכח כי העיכוב נטען מנתק את הקשר הסיבתי . לא הוכח ע"י הנתבעת כי אם התובעת היתה מגיעה קודם לכן ניתן היה להציל את העוברית. לא הוכח קשר סיבתי בין עיכוב נטען בהגעה לבית החולים לבין מות העוברית. הנתבעת כלל לא בדקה את מצבה של העוברית ביום 4.10.2018 . כיצד היא מבקשת אם כן לקבוע כי עיכוב בהגעת התובעת לבית החולים ביום 5.10.2018 גרם למות העוברית, אם אין לנו כל מידע לגבי מצבה של העוברית ביום 4.10.2018.

78. העיכוב הנטען כסיבה למות העובר , באופן המנתק קשר סיבתי, היא טענה שברפואה הדורשות הוכחה באמצעות חוות דעת רפואית. מומחה הנתבעת אינו מתייחס לעניין זה בחוות דעתו . אין טענה בפי המומחה כי הגעה מוקדמת היה בה להציל את העוברית .

     

    תיעוד במסמכים מטיפול רגשי:

79. לסיום, אתייחס לטענה נוספת של הנתבעת ביחס לגרסה שקיימת במסמכים מטיפולים רגשיים שעברה התובעת לאחר המקרה. הנתבעת הפנתה למסמכים מהטיפול הרגשי אצל מטפלת באומנות ובו התייחסות לרגשות אשמה של התובעת ולמחשבות שלה אם התוצאה היתה יכולה להיות שונה ואם ניתן יה להציל את העוברית. התובעת נשאלה על כך והשיבה:

    • במסגרת התיק, הטיפול שלך, אצל המטפלת באומנות, את אמרת לה כל מיני אמירות, שאת ידעת והבנת שיש סכנת חיים לעובר ולך,

      ת: אני לא יודעת.

      ש: ושאת, יש לך רגשות אשמה, טבעיים, על זה שאם היית אולי נוהגת אחרת, אולי היה אפשר

      ת: לא.

      ש: להציל את התינוקת.

      ת: אני לא דיברתי את זה, אני תמיד הייתי מאשימה את הרופאים, שלא עשו את העבודה כמו שצריך, ביום חמישי, ביום 04/10."

       

80. ובהמשך עדותה:

    "ש. שאני חושבת שמכל מה שקרה סביב האירוע הזה, אני חושבת שאת הבנת, שהסבירו לך, ד"ר סמור אמר לך וד"ר שקולניק

    ת: את חושבת, לא אני.

    ....

    ש. ואני, אני חושבת שאת הבנת, זה גם עולה מהמסמכים, זה עולה ממה שאת אמרת למטפלת שלך, זה עולה מכל מקום. ואני חושבת שבתוכך, את מצטערת ומכה על חטא, על זה שלא הקשבת להם ולא נשארת.

    ת: למה את, מה, את מרגישה מה שאני מרגישה? את אומרת, כאילו, שאני מדברת? זה אני. אני, אני שסבלתי. משהיא לא בדקה אותי ב-04/10, אני שסבלתי, כשהיא לא רצתה לבדוק אותי בלי התחייבות. היא יכולה, הייתה יכולה לבדוק אותי בלי התחייבות ואני מריצה לה את זה, את זה יום אחרי. אני שסבלתי עבור מה שהיא עשתה. והיא אומרת, היא רוצה לכסות את התחת שלה, לא אני, אני שסבלתי. אני הייתי הולכת לכל מקום בשביל לדעת שהבת שלי בסדר. והיא עם דופק לב.

    ש: אז אריג, אז למה, למה אמרת למטפלת שלך שאת

    ת: אני לא יודעת מה אמרתי, אני לא יודעת מה היא הבינה.

    ש: את לא יודעת

    ת: תשמעי, זה, אני סיפרתי דברים. מה שהיא הבינה, אני לא יודעת.

    ש: תראי, בואי נחזור רגע, תראי,

    ת: אני לא איתה, אני לא בשכל שלה.

    ש: היא לא, היא לא כתבה דברים שהיא המציאה אותם, כי היא לא הייתה שם, היא כתבה דברים שאת סיפרת לה, שאת אמרת לה,

    ת: או-קיי.

    ש: זו אנמנזיה

    ת: תמיד אני אמרתי שאני מאשימה את בית החולים.

    ...

    ת: אני, אני יודעת מה אני אומרת, אני יודעת את התרחיש שקרה ואני מאמינה בעצמי מאוד. אני לא מאשימה את עצמי, אני מאשימה אתכם, אני מאשימה את הרופאה שלכם."

     

    אינני סבורה כי יש ליתן משמעות משפטית לרגשות האשם של התובעת והעיסוק שלה במה יכול היה להיות אחרת ולשלול את גרסתה למהלך הדברים בעת הגעתה לבית החולים ביום 4.10.2018. מדובר באישה שאיבדה את העוברית שלה כשהיתה כבר בהריון מתקדם. העיסוק שלה באירוע ובמהלך הדברים , כולל מה היתה יכולה לעשות יותר, הוא טבעי ומובן. במיוחד כאשר מדובר על מחשבות בדיעבד לאחר שהמקרה אירע.

     

    לסיכום, אני קובעת כי בית החולים נהג ברשלנות באופן שגרם למות העוברית . אין מקום לקבוע קיומו של אשם תורם כלשהוא מצידה של התובעת או של בעלה . אני דוחה את טענות הנתבעת לכך שהתובעת סירבה להתאשפז ביום 4.10.2018 ולמעשה לא הוצע לה כלל ע"י דר' שקולניק להתאשפז באותו יום. לא נפל דופי בהתנהלות התובעת בכל הקשור להשגת התחייבות כספית לצורך ביצוע הבדיקה- דבר שממילא לא היה אמור למנוע מביצוע הבדיקה- בהתאם לנהלי בית החולים.

     

    גובה הנזק

81. משהגעתי למסקנה כי הנתבעת התרשלה, וכי קיים קשר סיבתי בין הנזק לבין ההתרשלות, יש לעבור ולדון בגובה הנזק.

82. במקרה זה התובעים מבקשים לפצות אותם בגין ראש הנזק של כאב וסבל הנובע ממות העוברית וכן בגין ההוצאות (לרבות הוצאות הקבורה של העוברית). התובעת טוענת שנגרמה לה נכות נפשית צמיתה עקב אירוע נושא התביעה ומבקשת לפצות אותה גם בנוסף בגין ראשי הנזק הבאים: הפסד שכר לעבר; הפסד שכר לעתיד; הפסדי פנסיה; עזרת צד ג'; הוצאות בגין טיפולים נפשיים ובגין נזק לא ממוני הנובע מנכותה הנפשית.

     

    כאב וסבל בגין מות העוברית

83. התובעת תיארה בתצהירה את המשבר הנפשי והטלטלה העמוקה שעברה, בציפיה להולדת בת אחרי שלושה בנים . היא סיפרה על היגון שטפח על היריון למשך 8 חודשים ומותו של העובר מה שגרם לה כאב בלתי נסבל – ראו סעיף 31 לתצהירה. לפי קביעת מומחה בית המשפט, לתובעת נותרה נכות נפשית בשיעור 15% .

84. התובע סיפר בסעיף 26 ו 27 לתצהירו על המשבר הנפשי והטלטלה העמוקה שעברו במיוחד אישתו, בציפיה ללידת בת אחרי שלושה בנים, משבר אשר היה גדול מנשוא לצד הדאגה לאישתו ומצבה.

85. התובעים טענו בסיכומיהם כי יש לפצותם בפיצוי בסך של 1,000,000 ₪.

86. הנתבעת טענה כי אין לתובע עילת תביעה בכלל . הנתבעת הדגישה כי במקרה דנן מדובר בהורים לארבעה ילדים בריאים: שלושה בנים קודם לאירוע ועוד בת שנולדה לאחר האירוע. הנתבעת טענה כי הפיצוי המתאים בראש נזק זה הוא פיצוי בסך של 100,000 ₪.

87. אין צורך להכביר מילים על הצער והכאב של הורים כתוצאה מאובדן של עובר , במיוחד כאשר מדובר היה בהריון מתקדם-בשבוע 34. השאלה היא מה השיקולים שיש להביא בחשבון וכיצד ניתן לאמוד ולכמת את שיעור הפיצוי בראש נזק זה.

88. בע"א 754,759/05 לוי נ' המרכז הרפואי שערי צדק (5.6.2007) נדון מקרה של מות עובר ובית המשפט העליון דן בתביעת ההורים .בית המשפט התיחס לטיב הפיצוי ומהותו במקרים אלה צויין כך:

    הפיצוי נועד להטיב את צערם וכאבם של ההורים – צער וכאב שנובעים מהנזק שנגרם אמנם ל"אחר", אלא ש"אחר" זה הוא בשר מבשרם – במובן זה – האב, ולא רק האם, הם נפגעים "מעין ישירים". הפיצוי משקף גם היבטים נוספים של ה"נזק" הלא-ממוני שבמות העובר: הקשיים הפיזיים והנפשיים הכרוכים בהיריון אשר לשווא נשאו בו ההורים משזה לא נשא פריו – אלה של האם, אך במידה רבה גם אלה של האב שלצידה; הכאב והסבל הכרוכים בלידה עצמה; אבדן הפוטנציאל להרות בעתיד לאור חלוף הזמן (היבט שמקבל משנה תוקף במקרה שלפנינו); אבדן חברתו וחיבתו של הילד; ואולי גם היבטים נוספים. כל אלה - שיש בהם הן משום נזק "עיקרי", הן משום נזק "משנה" - מקימים יחד ראש נזק מיוחד של אבדן ילד שטרם נולד, בדומה להצעתו של המלומד י' אנגלרד שהשתמש, כאמור, בכינוי "אבדן פרי הבטן".

89. ואשר לסכום הפיצוי לו זכאים ההורים, נקבע באופן הבא:

    "34. מהו סכום הפיצוי לו זכאים המערערים? קביעתו של סכום הפיצוי בגין הנזק הנדון, ככל מלאכה של כימות נזקי-גוף ונזקים בלתי ממוניים בפרט, אינה פשוטה. הסכום – כפי שראינו – מייצג היבטים שונים והשלכות שונות של מות העובר. יתכן כי תכופות יהא מקום להבחין בין האישה לאיש בקביעת סכום הפיצוי בגין הנזק הלא-ממוני – זאת בדומה לקו-המחשבה שהנחה את בית המשפט המחוזי (השוו: עניין דיין הנ"ל). מכל מקום, שומת הנזק תתבצע בכל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו.

     

    35. במקרה זה, ולאור נסיבות העניין, ובכלל זה, בעיקר, הקושי שחוו המערערים בדרך להריון, משך ההיריון והקרבה לסיומו מצד אחד, והעובדה שהם לא איבדו, בסופו של דבר, את היכולת להרות ואף עלה בידם להביא לעולם זוג תאומות, מצד אחר, מצאנו לנכון שלא להתערב בסכום הפיצוי בגין הנזק הלא-ממוני שנפסק למערערת, ולהוסיף ולפסוק למערער פיצוי בגין הנזק הלא-ממוני שנגרם לו, בשיעור של 250,000 ש"ח בערכי יום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי. אכן, הסכומים המוצעים כאן נמוכים בשיעור ניכר מאלה שנפסקו, עוד בשנת 1999, בפרשת דיין הנ"ל לכל אחד מן ההורים שם, אלא שבאותה פרשה פסק-הדין ניתן על דרך הפשרה וסברנו כי אין בפסיקה זו כדי לחייב התערבות בפסיקת בית-המשפט המחוזי, בענייננו, במסגרת הערעור על-ידי הוספת פיצוי למערערת."

     

90. אשר לטענת הנתבעת כי לתובע אין זכות לפיצוי, הרי שהטענה נדחית וזאת בהתבסס על שנקבע באותו פסק דין בעניין לוי שהכיר בזכות התביעה של האב, על סמך העקרונות של הלכת אלסוחה אף שלאב לא נגרמה נכות נפשית : "התוצאה המתקבלת מכל אלה היא כי ראוי להטיל על בית החולים חובה לפצות גם את אבי היילוד שנפטר טרם נולד עקב התרשלותו, אף אם לא נגרם לו נזק נפשי העולה כדי נכות נפשית ניכרת גם"

     

91. פסק הדין בעניין לוי ניתן בשנת 2007. על אף שהשיקולים שנקבעו לאומדן הפיצוי נותרו תקפים גם היום , הרי שסכום הפיצוי שנפסק טעון עדכון מבחינת ערכו הכספי בחלוף 18 שנים מאז ניתן פסק הדין. בעניין לוי נפסק לתובעת פיצוי בסך של 300,000 ₪ ו- 250,000 ₪ לאב בערכי מועד פס"ד המחוזי בשנת 2005. שערוך הסכומים להיום (הצמדה בלבד) מביא אותי לסכום של כ- 425,000 ₪ ולאם ו- כ 350,000 ₪ לאב.

     

92. מפנה לגובה הפיצוי שנפסק בפסק דין שניתן לאחרונה בת.א. (שלום חיפה) 34999-04-18 פלונית נגד מדינת ישראל(6.5.2024). נידון מקרה של מות עובר כאשר להורים היו שני ילדים קודמים. בית המשפט (כבוד השופט אחסאן כנעאן) פסק סכום דומה למה שנפסק בעניין לוי, לאחר שערוך למועד פסק הדין. הפיצוי עמד על 500,000 ₪ לאם ו- 350,000 ₪ לאב.

     

93. בפסק דין נוסף שניתן ע"י כבוד השופט אייל דורון לפני כארבע שנים, נפסק פיצוי לאם בסך של 450,000 ₪ ולאב פיצוי בסך של 300,000 ₪. ראו פסק הדין 48913-01-16 א.פ. נגד מכבי שירותי בריאות(30.5.2021) . באותו מקרה המדובר היה בהריון רביעי (בעבר הפלה אחת) לבני הזוג שני ילדים קודם למקרה ומדובר היה בהיריון ספונטני,כאשר היכולת להרות שוב לא אבדה ומעקב ההיריון היו ללא קשיים מיוחדים. מצד שני, מדובר היה בהריון שנמשך עד לשבוע 41 , ההורים ציפו להולדת תינוק בריא והלידה השקטה נמשכה שלושה ימים. התובעת כבר היתה בת 43 בעת האירוע כאשר ההסתברות לסיכונים בהריון גוברת עם הזמן.

     

94. התובעים הפנו לפסק הדין שניתן ע"י כבוד השופט אחסאן וכן בנוסף ל- 24343-06-14 פלונית נגד מדינת ישראל (13.3.2018) שם נפסק פיצוי בסך של 630,000 ₪ לאם ו- 300,000 ₪ לאב. ת.א. 7264/06 ב"ש אלמוני נגד מרכז רפואי קפלן (21.4.2015 ) 400,000 ₪ לאם ו- 300,000 ₪ לאב.

     

95. הנתבעת הפנתה לפסק דין 70655/04 ברקן נגד שירותי בריאות כללית (19.11.2009) שם נפסק 250,000 ₪ לאם ו- 150,000 ₪ לאב. ע"א (מחוזי מרכז) 25688-02-12 אבו גאנם ואח' נגד מדינת ישראל(19.6.2012) שם נפסק לאם ולאב 430,000 ₪ . עוד הפנתה הנתבעת ל5658-04-14 פלונית נגד לאומית שירותי בריאות (3.9.2018) נפסק 250,000 ₪ לאם. 11721-05-17 פלונים נגד מדינת ישראל(11.10.2020) נפסק 300,000 ₪ לאם ו- 100,000 ₪ לאב.

96. במקרה דנן, מדובר היה בהריון רביעי כאשר לבן הזוג 3 בנים במועד המקרה. כמו כן, לאחר המקרה לתובעים נולדה בת וכיום הם הורים לארבעה ילדים. התובעים לא חוו קושי בדרך להריון. מנגד התובעים סיפרו על הציפיה ללידת בת אחרי שלושה שנים. כמו כן, מדובר היה בהיריון שנמשך עד לחודש שמיני- שבוע 34+. ההיריון היה הריון בסיכון עם כל הכרוך בכך מבחינת המעקב הרפואי הצמוד והבדיקות שהתובעת עברה במהלך ההיריון.

97. בענייננו יש גם לקחת בחשבון כי לתובעת נגרמה נכות נפשית צמיתה בשיעור 15% בגין האירוע . ניכר כי גם בחלוף השנים עוסקת במחשבותיה על המקרה והאובדן שלה באופן תדיר.

98. דר' כנאענה המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי ציין בחוות דעתו כי התובעת סובלת מהפרעת הסתגלות עם תגובה של חרדה , דיכאון וקשיים רגשיים, ביטויים של אבל לא מעובד עם סימנים חרדתיים על רקע פוסטראומטי ללא ביטוי של התנהגות הימנעותית בולטת או לצמצום בולט באורח חייה. אוסיף כי לאחר המקרה התובעת נזקקה לטיפול במרפאה לבריאות הנפש לתקופה ממושכת. התובעת תיארה בעדותה את העיסוק המתמיד שלה בנושא והמשבר בעקבות האירוע: "אני לא הייתי, בתקופה אני הייתי במקום אחר, אני לא הייתי בחיים אפילו. אני לא הייתי מתעסקת, עם הילדים שלי לא הייתי מתעסקת" התובעת סיפרה כי לאחר המקרה השלימה לימודי תואר בטיפול באומנות. על כך היא סיפרה כי "אפילו הטיפול באומנות שאני עוסקת בו כאילו, בלימודים שלי עכשיו, כל מה שאני מתעסקת זה לידה שקטה ואובדן. המחקר שעשיתי זה על לידה שקטה ואובדן. כל הדיורים שאני עושה בכיתה זה על לידה שקטה ואובדן. אני עדיין שמה , תקועה במקרה הזה"

99. בשים לב לכל הנתונים שציינתי לעיל, ובהתבסס על הקווים המנחים בעניין לוי ושיעור הפיצוי בפסיקה מהשנים האחרונות, אני קובעת כי הפיצוי לתובעת יעמוד על 650,000 ₪ והפיצוי לאב יעמוד על 300,000 ₪.

     

    הפסדי שכר

100. התובעת בת 31 במועד קרות האירוע וכיום היא בת 38. כפי שציינתי לעיל, המומחה הפסיכיאטר מטעם ביהמ''ש העריך את נכותה הנפשית של התובעת בשיעור % 15 לצמיתות.

101. לטענת התובעת, לאחר אובדן העוברית חוותה הפרעת הסתגלות ואבל לא מעובד, אשר באו לידי ביטוי, בין היתר, בדפיקות לב מואצות, תחושת מחנק, חרדה לילדיה, אבדן הנאה, הסתגרות, עצבנות וסיוטים, תנודות בתאבון, הפרעות שינה, ירידה בתפקוד החברתי ובערך העצמי. לדבריה, היא עדיין תקועה במקרה הזה ואפילו עשתה מחקר על לידה שקטה ואובדן במהלך הלימודים שלה לטיפול באמנות.

      

     ת: אפילו הטיפול באומנות שאני עוסקת בו, כאילו, בלימודים שלי עכשיו, כל מה שאני מתעסקת בו זה לידה שקטה ואובדן. המחקר שעשיתי זה על לידה שקטה ואובדן. כל הדיורים שאני עושה בכיתה זה על לידה שקטה ואובדן. אני עדיין שמה, אני תקועה במקרה הזה.

     (עמ' 30 לפרוט', שו' 35-38)

      

102. התובעת בוגרת תואר ראשון באומנות והוראה וסיימה את לימודיה ביוני 2018, כמה חודשים לפני האירוע. בעת דיון ההוכחות (חודש יולי 2024) היא ציינה כי היא בשלבים אחרונים לסיום לימודי טיפול באומנות. התובעת עובדת כיום כרכזת התנדבות ושכרה כ- 2,900 ₪ -3,400 ש"ל לחודש.

103. התובעת טענה כי מצבה הנפשי הקשה מנע ממנה מלהשתלב במשרת הוראה ואף הקשה עליה לתפקד בעסק של פיצוציה שנפתח בשנה לפני האירוע ואותו ניהלה ביחד עם בעלה . העסק נסגר לבסוף בשנת 2019. התובעת סיפרה כי לאחר האירוע לא יכלה עוד לתפקד ולא הגיעה לעסק.

104. כעולה מהודעות על שומת מס שהוצגו בפניי על ידי התובעים בשנת 2017 הכנסתה של התובעת מעסק עמדה על 80,849 ₪ ,בשנת 2018 עמדה ההכנסה מעסק על כ- 122,000 ₪ מעסק וממשכורת ומביטוח לאומי יחד. בשנת 2019 עמדה ההכנסה של התובעת כ- 120,000 ₪ מעסק על 63,658 וממשכורת - 30,527 ₪ וביטוח לאומי כ- 26,000 ₪ . בשנת 2020 הכנסת התובעת עמדה על סך כולל כ- 87,000 ₪ ממספר מקורות : מביטוח לאומי, משכורת כ- 15,000 ₪ וכן מענקי סיוע-שנת קורונה.

105. בשנת 2021 ההכנסה היתה - 22,345 ₪ מעבודתה כנאמנת קורונה במועצה המקומית וסך 2,400 ₪ במרכז לתרבות לספורט. בשנת 2022 - 6,994 ₪ מעבודתה במרכז לתרבות וספורט וסך 35,588 ₪ מעבודתה במועצה המקומית (על סמך תלושי המשכורת שהוצגו בפניי).

106. מהנתונים שלפניי קיים קושי להעריך במדויק מה היו הפסדי השכר של התובעת לאחר המקרה. המקרה אירע בשנת 2018. מאז גם התובעת החלה ללמוד לתואר טיפול באומנות וגם ילדה בת רביעית בשנת 21. בשנים 2018-2019 קיבלה קיבצת אמהות מהמל"ל בסך של כ- 24,000 ובשנת 21 כ- 11,000 ₪ כמו כן בשנים 2020 ו 2021 קיבלה קצבת אבטלה.

107. לצד האמור אין מקום לשלול פיצוי בגן הפסד שכר בעבר, שכן השתכנעתי כי אכן התובעת לא תפקדה בצורה מלאה בסמוך לאחר האירוע ולא עבדה ונזקקה לטיפולים נפשיים. אני מעריכה את הפסדי השכר בעבר על דרך האומדנא, בסך של 50,000 ₪ בגין 6 השנים מאז האירוע.

108. הפסד שכר לעתיד: מאז קרות האירוע ועד להווה עבדה במשרה חלקית בעבודות זמניות בלבד. במקביל התקדמה ללימודי טיפול באומנות אך טרם החלה לעסוק בתחום זה. המומחה מטעם בית המשפט דר' כנאענה ציין כי מהתיעוד עולה המשך תפקוד תעסוקתי. לצד זאת הוא קבע כי התובעת סובלת מהפרעה בהסתגלות עם תגובה של חרדה עם נכות בשיעור 15%. במקרה דנן, אני סבורה כי הנכות הרפואית אינה נכות תפקודית במלואה ויש להעריך את ההשפעה על כושר ההשתכרות בשיעור 8% .

      

109. אשר לבסיס השכר, כאמור התובעת בת 39 כיום עם תואר ראשון באומנות ולאחרונה גם תואר בטיפול באומנות. לאור המקצוע שרכשה והשכלתה יש לקחת בחישוב ההפסד לעתיד גידול בשכרה.

      

110. התובעת ביקשה להעריך את שכרה בחישוב ההפסד לעתיד בגבוה השכר הממוצע במשק שעומד על כ- 13,500 ₪. לא הובאו לפניי נתונים לגובה השכר של מטפל באומנות. בשים לב לגילה של התובעת בעת המקרה ושכרה הנמוך אינני סבורה כי הבסיס לחישוב צריך להיות השכר הממוצע במשק. יש לקחת בחשבון כי גם אם תגיע התובעת לשכר יותר גבוה כנטען על ידה , הגידול בשכר נעשה לאורך השנים באופן הדרגתי. כיום, התובעת טרם החלה לעבוד במקצוע. לצורך חישוב ההפסד לעתיד אני לוקחת בחשבון שכר של 7,000 ₪ בממוצע למשך עשר שנים מהיום ולאחר מכן שכר ממוצע בסך של 10,000 עד גיל 67.

111. הפסד שכר לעתיד בתקופה ראשונה מהיום לעוד 10 שנים יעמוד על 58,000 ₪ (8% X 7,000 ₪ X –מ"ה 103)

112. בתקופה השניה שתתחיל בעוד עשר שנים ועד גיל 67, על בסיס השכר חודשי של 10,000 ופגיעה בכושר ההשתכרות בת 8% , בהיוון למשך 18 שנים והיוון כפול 10 שנים: 10,000 X 8% X 166 X 0.74 (היוון כפול) = 98,000 ₪.

113. הפסדי פנסיה ותנאים סוציאלים: 12.5% מהפסדי השכר בעתיד ומחצית מהפסד השכר העבר(היתה בחלק מהתקופה עצמאית): 23,000 ₪

      

     כאב וסבל בגין נכות נפשית

114. אינני סבורה כי במקרה דנן יש מקום לקבוע פיצוי נוסף בגין ראש נזק זה במיוחד כשקיומה של הנכות הנפשית של התובעת כבר נלקחה בחשבון בקביעת כאב וסבל עבור מות העוברית.

      

     עזרה מהזולת:

115. התובעת טענה כי נזקקה לעזרה וסיוע בטיפול במטלות הבית ונעזרה לצורך כך בבני משפחתה. בשים לב לטראומה נפשית שקיבלה התובעת בעקבות אירוע נשוא התביעה שבא לידי ביטוי בנכות צמיתה שנקעה לה אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין עזרה שקיבלה מבני משפחה בסך של 15,000 ₪ לעבר. התובעת ציינה כי אינה מסוגלת לטפל במשק ביתה כבעבר ועודנה נזקקת לעזרה מבני משפחתה(בעלה אמה חמותה) לעתיד . בשים לב לגובה הנכות ומהותה והעובדה שחזרה לתפקוד מלא - אין מקום למתן פיצוי בראש נזק זה לעתיד.

      

116. הוצאות קבורה: התובעת ציינה בחקירה הנגדית כי לא שילמה כסף עבור קבורת העוברית ומשנשאלה שוב השיבה כי עשתה מצבה לילדה. בעניין זה יש להפנות לנוהל משרד הבריאות המותיר בידי ההורים את האפשרות לבחור שבית החולים יטפל בנושא הקבורה. בעניין זה התובעים לא שילמו עבור הוצאות קבורה ולא הוכח כלל כמה שילמו עבור המצבה. על כן אין מקום לפיצוי בראש נזק זה.

      

117. הוצאות טיפולים ונסיעות: לא צורפו קבלות בגין טיפולים ונסיעות לךטי]פולים. יחד עם זאת, מהמסמכים עולה כי התובעת נזקקה לטיפול במשך חוגדשי אורכים-טיפולים לא פרטיים אלא במרפאה לבריאות הנפש ואין מקום לפיצוי בגין הטיפולים עצמם. בגין נסיעות לטיפולים אני פוסקת פיצוי בסך של 3,000 ₪ .

      

118. סה"כ גובה הנזק:

     פיצוי לתובע בגין מות העובר 300,000 ₪

     פיצויים לתובעת:

     בגין מות העובר 650,000 ₪

     הפסד השתכרות בעבר 50,000 ₪

     הפסד השתכרות בעתיד 156,000 ₪

     פנסיה ותנאים סוצ' 23,000 ₪

     עזרה מהזולת בעבר 15,000 ₪

     הוצאות 3,000 ₪

      

     סה"כ גובה הפיצוי עמוד על 1,197,000 ₪.

      

119. אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים פיצוי בסך של 1,197,000 ₪ .

     בנוסף, ישלם בית החולים שכ"ט עו"ד בסך כולל של 282,500 ₪ וכן הוצאות המומחים הרפואיים (דר' כנאענה, דר' פאהום ודר' אהרון) ששילמו התובעים וכן אגרת פתיחה ששולמה עם פתיחת ההליך. ההוצאות ישולמו לפי קבלות ובערכם כיום בתוספת ריבית והצמדה כחוק.

      

120. לא מצאתי לנכון להטיל על הנתבעת את תשלום מימון עלויות חוות הדעת של התובעים בהתאם להסכם המימון עליו חתמו . לא מדובר בהוצאות משפט ריאליות שיש להטילן על הנתבעת . מדובר בשיקול הדעת העצמאי של התובעים כיצד הם מממנים את ההליכים המשפטיים שהם יזמו. לא מדובר בהוצאות סבירות והוגנות בנסיבות העניין כמצוות תקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי, דוגמת שכ"ט עוה"ד והוצאות המומחים, בהן יש לחייב את הנתבעת.

      

121. הסכומים ישולמו לתובעים תוך 30 יום מהיום. אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

      

      

      

     ניתן היום, כ"ח אדר תשפ"ה, 28 מרץ 2025, בהעדר הצדדים.