מבוא
1.במהלך ישיבת מועצת עיר מטיח חבר מועצה פלוני (הנושא בעת הרלבנטית בתפקיד סגן ראש העיר) בחבר מועצה אלמוני, כי הוא משתייך לארגוני פשיעה, וכי ארגוני פשיעה אלה מנסים לחדור לשלטון העירוני. עוד מטיח חבר המועצה פלוני בחבר המועצה אלמוני, כי הינו "פושע", "גנב" ו"שקרן".
בעקבות ביטויים מסוג זה, אותם הפנה מר אפי מור כלפי מר שלמה כהן, הוגשה תביעה זו שלפני, במסגרתה טוען מר כהן, כי ביטויים אלה, שהפנה אליו מר אפי מור, מהווים לשון הרע.
העובדות
2.מר שלמה כהן (להלן – "כהן"), הינו חבר מועצת העיר אשקלון, מטעמה של סיעת "אשקלון בתנופה".
3.מר אפי מור (להלן – "מור"), הינו חבר מועצת העיר אשקלון, ובתקופה הרלבנטית לאירועים נשוא תביעה זו, כיהן כסגן ראש העיר.
4.בחודש 7/2015 פורסמה כתבה בחדשות ערוץ 2, ולפיה נעשה נסיון "לתפור תיק" למר איתמר שמעוני (ראש העיר אשקלון במועד זה), באמצעות עלילה בדבר הטרדה מינית.
עוד במסגרת הכתבה, נקשר שמן של כהן וחברי סיעתו עם פעילותם של גורמים עברייניים בעיר, והנסיון לקדם אינטרסים כלכליים שלהם.
5.במהלך ישיבת מועצת העיר אשקלון שהתקיימה ביום 12.10.2015, ביקש כהן להעלות על סדר יום המועצה הצעה לסדר, בכל הקשור לעלילה הנטענת בכתבה כלפי ראש עיר מכהן, ולפיה:
"חברי המועצה יקבלו דיווח מלא על האירוע החמור, יתרשמו ממהימנותו ויחליטו בכל מקרה (גם אם ייתרשמו שמדובר באירוע מפוברק) על העברת הטיפול לחקירת המשטרה."
בטרם עלתה ההצעה לסדר על שולחן המליאה, הודיעה היועצת המשפטית לעיריית אשקלון הגב' רווח, כי:
"ראשית, השאילתא בנושא נכתבה; בניגוד לפקודה, ולכן לא נכללה בסדר היום, לא בנימוק של 'משום מה', כפי שבחרת לנסח בהצעה לסדר יום הנוכחית.
ההצעה לסדר היום שהוגשה, משמעותה תפקוד של חברי מועצה כגוף חוקר, בוחן ראיות ומקבל החלטות, אולם אין זה בסמכותם. מדובר בתחקיר עיתונאי שנעשה ע"י צד ג', וככל שהינך מעוניין לקבל פרטים אודות הנעשה במקרה הנ"ל הינך מוזמן לפנות לעורך התחקיר."
6.בסמוך לאחר הודעת היועצת המשפטית, וכאשר העניין איננו מצוי בדיון המונח לפתחה של מועצת העיר אשקלון, הטיח מור בכהן, את הדברים הבאים (ראו בתמלול הישיבה, נספח 1 לתצהירו של מר כהן, שצורף לתגובתו לבקשה אותה הגיש מור להעניק לו חסינות של עובד ציבור):
"תראה, על מה אתה מדבר, שלמה, מר שלמה כהן? זה מה שמעניין אותך ? הקלטת? הניסיון להקליט? זה מה שמעניין? המוטו של התשדיר היה מאוד מאוד ברור. ניסיון של כמה מחברי המועצה, שאתה נימנה עליהם, להחדיר לתוכנו גורם עברייני ואני אפרט, אפרט את זה בצורה מאוד ברורה.
...
אתה יודע, אתה יודע, שהלופט ממומן באופן מאוד מאוד ברור ושייך לחברי ארגון הפשיעה!, אתה יודע! אנחנו דיברנו על זה, כבר היה כמה פעמים שדיברנו על זה לפני כן מעניין מעניין מאוד, מה הקשר שלך לעולם הזה? מעניין מאוד שמע אל תשחק לנו אותה תמים, אתה יכול לשחק תמים לאנשים, לי אתה לא יכול לשחק תמים
...
אתה מממן אותם! אתה מממן אותם! מעניין מה, מעניין מה האינטרס שלך?
...
אתה שקרן! ואתה פושע ואתה גנב!
...
אתה שייך לארגוני פשיעה"
במהלך הדין ודברים בין השניים, הטיח כהן במור, כי הוא "שקרן עלוב".
בסיום הדין ודברים בין השניים אמר מור לכהן "אתה! אתה! תתבע אותי! אתה!".
7.לאחר מספר דקות של התגוששות מילולית בין השניים, נערכה הצבעה בקרב חברי מועצת העיר אשקלון, באם לאפשר לכהן להעלות על סדר יום המועצה את הנושא בו ביקש לדון במסגרת הצעתו לסדר. ברוב קולות חברי המועצה, ובהם גם מור, נקבע שאין מקום להעלות את הצעתו לסדר של כהן על סדר יומה של המועצה.
המחלוקת וטיעוני הצדדים
8.בעקבות הדברים שהטיח מור בכהן, הוגשה תביעה זו, בה נטען, כי מור עוול כלפי כהן בעוולה של לשון הרע, בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן- "החוק"). במסגרת התביעה מבוקש סעד של פיצוי בסך של 200,000 ₪, שכן נטען כי הדברים נאמרו מתוך כוונה ברורה לפגוע בכהן, וכי מדובר בדברים קשים אשר גרמו לו נזקים קשים.
9.לטענת מור, דבריו נאמרו במסגרת תפקידו כסגן ראש העיר, ובמהלך ישיבת מועצה מן המניין. בהתאם, לטענתו, אין מדובר כלל בפרסום היכול להיחשב כ"לשון הרע", וזאת לאור הוראת סעיף 13(9) לחוק, המעניקה חסינות מוחלטת לדברים המוחלפים במסגרת דיון בישיבת מועצת העיר, גם אם יוכח שתוכנם שקרי.
10.לחילופין נטען, כי למור עומדת הגנת "אמת בפרסום", שכן הוכח שלכל הפחות כהן עצם עיניים מלראות, כי סייע בקידום אינטרס כלכלי של ארגון פשיעה.
11.לחילופי חילופין נטען, כי הפרסום מוגן מפני תביעת לשון הרע, שכן מור נהג ב"תום לב" שעה שאמר את דבריו במסגרת ישיבת המועצה, וכחלק מחובתו כסגן ראש העיר. לטענתו, הדברים שנאמרו על-ידו לא חרגו ממתחם הסביר.
12.לבסוף נטען, כי גם אם ייקבע שעוול כלפי כהן בלשון הרע, הרי שלא הוכח קיומו של נזק לכהן, ועל-כן אין מקום לחייבו בתשלום פיצויים, מעבר לפסיקת סכום סמלי.
דיון והכרעה
13.סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "לשון הרע", כפרסום אשר עלול להשפיל, לבזות או לפגוע באדם באופנים שונים. לפי סעיף 2 לחוק, פרסום יכול להיות בעל פה או בכתב או בכל אמצעי אחר, ככל שהגיע לאדם אחר זולת הנפגע.
בענייננו, אין כל מחלוקת, כי דבריו של מור מהווים "פרסום", הכפוף להוראות החוק.
14.באשר לאופן בו יש לבחון את הטענה בדבר קיומה של עוולת לשון הרע, בביטויים שהטיח מור בכהן, ניתן לפנות להלכה שנפסקה בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558 (2004) שם קבע בית המשפט העליון, כך:
"ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר [39], בעמ' 109). בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק (השוו Price supra [40], at pp. 3-4). בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: "האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות" (פרשת אמר [1], בעמ' 520). כך האיזון שולט על קביעת הגדרתם של הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים."
דהיינו, על מנת לברר אם הדברים שהטיח מור בכהן מהווים לשון הרע, יש לבחון את משמעות הביטויים בהתאם לנסיבות אמירתם, והאם באיזון בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי, מקים הפרסום חבות מכוח חוק איסור לשון הרע.
בפסיקת בתי המשפט נקבע, כי הבחינה של הביטויים נעשית על בסיס אמות מידה אובייקטיביות. דהיינו, על-פי המובן אותו מייחס להם האדם הסביר. לפיכך, בחינת הביטוי איננה תלויה בכוונת המפרסם (וזו תבוא לידי ביטוי בשלב קביעת הפיצוי ככל שייקבע שהביטוי הוא לשון הרע) או האופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע (ראו ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281 (1977); ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333 (1989); ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד ס(4) 13 (2005)).
15.שלושה ביטויים ממכלול דבריו של מור, הם הביטויים שלהשקפתי מהווים לכאורה לשון הרע, בכפוף לקיומה של הגנה – "אתה שייך לארגון פשיעה" (או כל ביטוי אחר במסגרתו קשר מור בין כהן לארגון פשיעה), "אתה פושע" ו"אתה גנב".
16.בענייננו, לא יכולה להיות מחלוקת, ואף מור איננו מנסה לטעון אחרת, כי שיוכו של אדם לארגון פשיעה או לתמיכה בו, ואמירות המייחסות לאדם את היותו "פושע" ו"גנב", הן אמירות שבעיני האדם הסביר מהוות עלבון ופגיעה בשמו הטוב.
לעומת זאת, הביטוי "שקרן", בו עשו שימוש שני הצדדים, הוא ביטוי שלמרבה הצער הפך נפוץ, נפוץ מדי, בשיח המקומי, עד כי נדמה שהציבור איננו מייחס עוד לאמירה שכזו משקל משמעותי. לפיכך, להשקפתי, ביטוי זה לעצמו, מבחינה אובייקטיבית במציאות של ימינו, איננו מהווה לשון הרע.
17.בשלב השני, בשל האופי החוקתי המשמעותי המיוחס לחופש הביטוי, ובפרט לחופש הביטוי שהוא לכאורה חלק מהשיח הדמוקרטי בין נבחרי ציבור, יש לבחון באם תוכן הביטויים צריך להיות מושא לחבות על-פי החוק.
על האיזון הנדרש, בין הזכות לשם טוב אל מול חופש הביטוי, עמד בית המשפט העליון ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12.11.2006):
"הנה כי כן, מתחם התפרשותה של חירות הביטוי לחוד, ומידת ההגנה הניתנת לביטוי זה או אחר לחוד. תחום הפרישה של הזכות החוקתית הוא רחב, אך היקף ההגנה הוא פועל יוצא של ערכים נוספים, ומשתנה בהתאם לנסיבות המקרה ולאופיו של הביטוי (ראו גם פרשת אבנרי הנ"ל). במסגרת האיזון החוקתי יש להביא בחשבון, בין היתר, את '... המטרות העומדות בבסיס חופש הביטוי, שעיקרן ההגשמה העצמית של בני-האדם, קידום ההליך הדמוקרטי, והעשרת שוק הרעיונות התורמת לגילוי האמת'(פרשת ש.י.ן הנ"ל).
כאשר מדובר בפרסומי דיבה, הזכות העומדת מנגד היא, בעיקר, הזכות לשם טוב. אכן, '... בכל חברה מקובל הוא כי יש מקום להגביל את חופש הביטוי כדי לשמור על שמו הטוב של אדם' (פרשת Universal City Studios הנ"ל, בעמ' 34). חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל. הזרוע המילולית המשתלחת כואבת, לעיתים, לא פחות מן הזרוע הפיזית, וכשם שהחירות להניף את האחרונה מוגבלת על-ידי קצה אפו של הזולת, כך גם החופש לשגר את הראשונה מתוחם על-ידי כבודו של האחר. עם זאת, מרחב התיחום אינו זהה. קצה האף הוא גבול נוקשה. כאשר ניצב הוא מול סכנת הפגיעה הפיזית אין להשיגו אחור. לעומת זאת, כאשר הגורם הפולש הוא דיבור – עשויים הגבולות להתגמש. עיתים צריכים הם להתגמש. מניף ידו – לא יינקה, אך האומר אשר על ליבו, אפילו ליבו גס – לא במהרה ייענש.
באים אנו, אם כן, אל הזכות לשם טוב. אף זו הוכרה כזכות יסוד במשפטנו (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 74). 'כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לו לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר' (פרשת אבנרי הנ"ל, בעמ' 856; ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865). אכן 'הזכות לשם הטוב של האדם היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות. היא מבוססת בין השאר, על הצורך בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה אישית בין בני אדם' (בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817, 832). שמו הטוב של אדם - המוניטין שצבר לעצמו במהלך חייו - הוא נכס מקניינו, הנרכש לעיתים בעמל רב ולאורך זמן. הוא מהווה ביטוי חשוב לכבודו של האדם: הן כבוד במובן honor, לאמור - ההוקרה וההכרה הנובעים ממעמדו בחברה אליה הוא משתייך, והן כבוד במובן dignity, לאמור - ערכו הפנימי של האדם. שמו הטוב של אדם מאפשר לו להימנות על בני הקהילה, ובכך להגשים את עצמו ולעצב את אישיותו (ראו פרשת רינת הנ"ל, בעמ' 90; א' קמיר שאלה של כבוד – ישראליות וכבוד האדם (2005) עמ' 19-24), R.C. Post, "The Social Foundations of Defamation Law: Reputation and the Constitution" 74 Cal. L. R. 691 (1986)).
נדרשים אנו, איפוא, לאיזון פנימי בין שתי זכויות חוקתיות: חופש הביטוי מחד גיסא והזכות לשם טוב מאידך גיסא. 'באיזון הפנימי בין זכויות אדם מתנגשות, נוכל להעמיד לנגד עיננו את התכלית המשותפת להן, של הגשמת השמירה על כבוד האדם. עלינו לשאוף לאיזון אשר יקדם, באופן מרבי, את ערך כבוד האדם. נקודת האיזון בין הערכים המתחרים תמצא במקום בו מצויה ההגנה המרבית על כבוד האדם' (פרשת רינת הנ"ל, בעמ' 91). בענייננו, הכללים לעריכתו של האיזון כתובים עלי-חוק, לאמור – חוק איסור לשון הרע. אולם חוק זה, מעצם טיבו ומחמת שהוא בא לגרוע מחופש הביטוי, יונק מן האיזון החוקתי. לאיזון החוקתי השפעה רבה על פרשנות הוראותיו של חוק איסור לשון הרע. אכן, האיזונים העדינים הגלומים בחוק איסור לשון הרע ובהגנות המנויות בו משפיעים על האיזון החוקתי ומושפעים ממנו. שיטת המשפט היא הרמונית. אין לנתק את הדיון בגדרי המשפט הפרטי מן הניתוח החוקתי. אין זהות בין התחומים, אך קיימת בהחלט השפעה הדדית." (ההדגשה שלי – י.ל)
18.בענייננו, חומרת ההאשמות אותן הפנה מור כלפי כהן, ובפרט האמירה לפיה כהן שייך לארגון פשיעה, הן אמירות שהן "לשון הרע", גם אם אמתח את גבולותיו של חופש הביטוי עד קצהו. לכן, גם באיזון הנדרש יש לקבוע שאמירות אלה הן אמירות שהחוק קובע חבות בגינן, בכפוף לקיומה של הגנה. בהתאם, אף שהביטויים השונים שהשמיע מור כלפי כהן צולחים את המבחן השני שנקבע בפרשת "הרציקוביץ" הנ"ל (ראו בסעיף 14 לעיל) עדיין יש מקום לבחון את האיזונים הנוספים שנעשו בחוק, בין הערכים המתנגשים, באמצעות שורה של הגנות או חסינויות, שהעניק המחוקק למפרסם או לפרסום עצמו, בגין ביטויים מסויימים או בהתאם לנסיבות מסויימות שבהן נשמעו הביטויים הפוגעניים.
19.כאמור לעיל, לטענתו של מור יש להעניק לו חסינות מוחלטת בגין הדברים שנאמרו, שכן הם נאמרו במסגרת מילוי תפקידו במהלך ישיבת מועצת עיר. לטענתו, בנוסף ולחילופין, עומדות לצידו הן הגנת "אמת בפרסום" והן הגנת "תום הלב". בהתאם, אבחן להלן את טענות ההגנה של מור.
טענת החסינות
20.בטרם הוגש כתב ההגנה, הגיש מור בקשה, ובה התבקש בית המשפט לעשות שימוש בסמכות שניתנה לו בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ועל-פי תקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו-2006, ויעניק למור חסינות בגין הדברים שאמר במסגרת תפקידו כעובד ציבור.
21.בהחלטתי מיום 2.5.2016, קבעתי כי לא עומדת למור חסינות, שכן הגם שהדברים נאמרו "תוך כדי מילוי תפקידו", הרי שעל פני הדברים לא מתקיים בו התנאי, ולפיו אמר את הדברים שלא מתוך מטרה לגרום לכהן נזק או שלא מתוך שיוויון נפש לאפשרות גרימתו של נזק.
פרסום מותר בשל החובה לפרסם
22.לטענת מור, הדברים שאמר במהלך ישיבת מועצת העיר, אינם יכולים להיות מושא להליך פלילי או אזרחי, בגין עוולת לשון הרע, שכן הדברים נאמרו במסגרת תפקידו כסגן ראש העיר וחבר מועצת העיר, ובמהלך התנגדות שהשמיע להצעה לסדר היום אותה העלה כהן.
לטענתו, ביטוי שנשמע במסגרת זו, גם אם חריף הוא, מוגן מפני תביעה. בהקשר זה מפנה מור לפסק דינו של בית משפט השלום בת"א (ת"א) 73072/04 בר נ' סגל (4.1.2006), שם נקבע, כי סעיף 13(9) לחוק בא להגן על ביטויים שנאמרו במסגרת ישיבת מועצה "ובכך למנוע גלישת הזירה הפוליטית אל זירת המשפט."
23.סעיף 13(9) לחוק קובע:
"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
(1)...
(9)פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;
..."
הנה כי כן, סעיף 13 לחוק מחריג פרסומים שונים מגדרי תחולת חוק לשון הרע, ומן האפשרות לנקוט בגינם הליכים פליליים ואזרחיים, וזאת ככל שהפרסום נעשה בנסיבות המפורטות באחד מסעיפי המשנה.
בע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פ"ד ל(1) 589 (1975), נקבע כי המכנה המשותף של הפרסומים המנויים בסעיף 13 הם "דברים בעלי חשיבות ציבורית ראשונה במעלה". וראו גם: ע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש (22.2.2017).
24.היות ומדובר, בסעיף המחריג באופן מוחלט קיומה של עילת תביעה, פלילית או אזרחית, בגין פרסומים שנעשו בנסיבות האמורות בסעיפי המשנה של סעיף 13 לחוק, אזי בפסיקת בתי המשפט נקבע, שסעיף זה מעניק הלכה למעשה "חסינות מוחלטת" למפרסם (ראו דנ"א 6077/02 חוטר ישי נ' ארבל (7.4.2003)).
בשל מהותו של הסעיף, כמעניק חסינות מוחלטת, אזי נקבע שיש לפרשו פרשנות דווקנית (ראו ע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש (22.2.2017)).
25.קל לראות, כי מלשון הסעיף עולים שלושה מצבים שבהם הפרסום יהיה מוגן באופן מוחלט - יש חובה לפרסם על-פי דין; יש חובה לפרסם על-פי הוראה של רשות מוסמכת; ניתן היתר לפרסום על-ידי הרשות המוסמכת.
בע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ(1) 210 (1986) גדר בית המשפט העליון את תחומי התפרשותו של סעיף זה באופן הבא:
"עיון בסעיפיו המשניים של סעיף 13 לחוק מלמדנו, כי כל שביקש המחוקק בסעיף זה הוא להעניק זכייה מוחלטת לפרסומים, הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות. בהקשר לצורך זה בא סעיף משנה 9 להתיר פרסומים, שחובה לפרסמם (על-פי דין או על-פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין) או שהרשות לפרסמם, על-פי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין."
בע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש (22.2.2017), הנ"ל, נקבע:
"החסינות המוחלטת שמקנה הסעיף מוצדקת אך ורק משום שמדובר בפרסום שחייב להיעשות על פי דין או שהמפרסם רשאי היה לעשות אותו על פי דין (בהוראה של רשות מוסמכת)."
וראו גם: ע"ע (ארצי) 35058-05-12 רוזנברג נ' משרד החינוך (14.9.2014).
26.בענייננו, מור מרחיב בטיעוניו בדבר היותה של ההוראה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק הוראה המעניקה חסינות מוחלטת. נדמה, כי על כך אין כל ויכוח. אלא, שהשאלה המרכזית בעניין זה, היא האם מתקיימות הנסיבות הקבועות בסעיף 13(9) לחוק, שיש בהן כדי להעניק למור את החסינות המוחלטת. התשובה לכך שלילית.
27.בהתאם להלכה הפסוקה שפורטה לעיל, היה על מור להראות את המקור המטיל עליו את החובה, בין בדין ובין בהוראת רשות מוסמכת, להשמיע את דבריו; ולחילופין להראות, כי רשות מוסמכת נתנה לו הרשאה להשמיע את דבריו.
אלא שמור בטיעוניו לא הצביע על מקור חובה לפרסם את הדברים שאמר, לא מכוח הדין ואף לא מכוח הרשאה של רשות מוסמכת. מור אף לא הצביעה על קיומה של הרשאה שניתנה לו על-ידי רשות מוסמכת למסור את דבריו. היות שכך, מור איננו נכנס לטרקלינה של החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק, והוא איננו יכול ליהנות מ"מצודותיה".
28.בהקשר זה, טענת מור היא, שהדברים נאמרו במסגרת מילוי תפקידו, ובמסגרת ישיבת מועצת העיר. אכן כך, אך נסיבות אלה אינן מטילות על מור חובה לפרסם את דבריו.
מור בתצהיר עדותו הראשית (ראו סעיפים 36 - 38) מוצא את מקור "החובה" בכך שכהן ביקש לקיים דיון רק בחלק מן הדברים שפורסמו בכתבת חדשות ערוץ 2 (ראו נספח 1 בתיק המוצגים של מור), ולא בחלק המתייחס לטענה בדבר נסיונות השפעה של גורמי עבריינים על המתרחש במסדרונות עיריית אשקלון. לפיכך, כך על-פי טענתו, הוא ראה לחובה לפרושׂ בפני חברי מועצת העיר את התמונה המלאה.
בע"א (נצ') 1233/07 אשל נ' עטר (21.8.2008) קבע בית המשפט המחוזי, במקרה שנסיבותיו דומות, שאין זה מתפקידו של חבר מועצה לפרסם עובדות לא נכונות ולא בדוקות, אשר אינן קשורות לסדר היום של המועצה, ולכן הוא איננו יכול ליהנות מן החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק. ובלשון פסק הדין:
"אכן, ידוע כי המחוקק הרחיב את ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק, כך שכיום הורחבה ההגנה למצבים בהם היה רשאי המפרסם לפרסם דבריו על פי היתר של הרשות המוסמכת. עם זאת, אין משמע הדברים, כי בכל מקרה ומקרה, מבלי לבחון את נסיבותיהם, תחול הגנה זו על כל אמירה. ובמיוחד, כאשר לא נבחנה הסכמתה של הרשות המוסמכת. יש לפרש את הוראת סעיף 13(9) בדווקנות, ובהתאם, לבחון האם קיימת במקרה הנדון, הסכמת הרשות המוסמכת. במקרה דנן, פרסם המשיב עובדות שאינן נכונות, כאשר אין זה מתפקידו כראש מועצה לפרסם עובדות לא נכונות או לא בדוקות, אשר אינן קשורות לנושאים שהיו חלק מסדר יומן של מליאת המועצה וועדת הביקורת, ונאמרו כולן על רקע אישי. הדעת אינה נותנת, כי יתאפשר לנושאי משרות ציבוריות לפרסם כנגד אחרים, ולו עובדי הרשות, דברי בלע שאינם נכונים, תוך שהם חוסים בצילה של הוראת הסעיף. במקרה דנן, לא מצאתי כי דבריו של המשיב התחייבו מהוראות דין או מהוראה של רשות מוסמכת, אף לא מצאתי כי ניתן לו היתר כל שהוא על ידי רשות מוסמכת, כאשר, כאמור, דבריו אף לא התייחסו לנושאים אשר עמדו על סדר יומן של ישיבות אלה. משכך, אני קובע כי דבריו המלעיזים של המשיב אינם חוסים בצילה של הגנת סעיף 13 (9) לחוק."
וראו גם: ת"א (ת"א) 36908-01-14 ריווח נ' שאמה הכהן (26.11.2017); ת"א (ת"א) 16440/08 גרמן נ' פארן (20.3.2011).
29.מנגד, מבקש מור להסתמך על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א (ת"א) 73072/04 בר נ' סגל (4.1.2006) שם נקבע בנסיבות דומות, כי סעיף 13(9) לחוק בא להגן על ביטויים שנאמרו במסגרת ישיבת מועצה "ובכך למנוע גלישת הזירה הפוליטית אל זירת המשפט."
בכל הכבוד, הקביעה הנ"ל בפסק הדין איננה מקובלת עלי, ואין לה אחיזה בלשון סעיף 13(9) לחוק, ואף לא בתכליתו.
מבחינת לשון הסעיף, אין אחיזה לכך שדברים המוחלפים במהלך דיוני מועצת עיר זוכים לחסינות. לא רק שאין לכך אחיזה בלשון ס"ק (9) העוסק בפרסום מכוח חובה שבדין או בפרסום מכח היתר/הרשאה כדין של רשות מוסמכת, הרי שבא ס"ק (2) ומגן באופן מפורש על דברים שנאמרו במסגרת ישיבת ממשלה, ובא ס"ק (3) ומגן על חברי הממשלה בגין דברים שאמרו לצורך מילוי תפקידם.
לפיכך, ככל שתתקבל התיזה של מור, ולפיה קיימת חסינות מוחלטת בגין דברים המוחלפים במסגרת ישיבה מן המניין של נבחרי ציבור על-פי דין, אזי סעיפים קטנים 2 ו- 3 הם מיותרים, שכן חברי הממשלה היו מוגנים לכאורה על דברים שנאמרים בישיבותיה, בהתאם להוראת סעיף 13(9) לחוק. העובדה שהמחוקק קבע הוראה מיוחדת ביחס לדברים המוחלפים במסגרת ישיבת ממשלה, מלמדת שאין חסינות מוחלטת על דברים המוחלפים בדיוני ישיבת מועצת עיר, ואין לקבוע חסינות כאמור על יסוד הוראת סעיף 9(13) לחוק. יוזכר, כי לאור היקף החסינות, נקבע שפרשנותו של סעיף 13(9) לחוק תהיה דווקנית, ולכן בהעדר אחיזה לשונית מינימאלית, יש לדחות את טענותיו של מור בעניין זה.
30.גם מבחינת תכליתו של הסעיף, אין לקבל את הטענה, שכן כאמור בפרשת "רוזנבלום" הנ"ל (ראו בסעיף 23 לעיל), תכליתו של הסעיף היא להגן על ביטויים שהם בעלי חשיבות ראשונה במעלה. עם כל הכבוד, דבריו של מר מור אינם יכולים להיחשב ככאלה. יוזכר, כי מור עצמו ביקש למנוע דיון בכתבת חדשות ערוץ 2, וממילא גם בחלק הכתבה המתייחס לניסיונות של כהן וחברי סיעתו לסייע לכאורה לעבריינים, בהסדרת פעילותם העסקית בעיר אל מול גורמי העירייה. מכאן, שמור עצמו לא ראה כל חשיבות לדון בנושא, ובוודאי לא ראה בנושא כבעל חשיבות ראשונה במעלה.
לכך יש להוסיף, כי המחוקק בחר להגן אך ורק על דיוני הממשלה, וזאת לאור תכליתו של הסעיף להגן על עניינים שהם בעלי חשיבות ראשונה במעלה, ומכאן שלא ראה בדיונים הנערכים במישור המקומי כמקיימים תכלית זו, וכטעוני חסינות מוחלטת.
31.זאת ועוד, בית משפט השלום בפסק דין "בר" הנ"ל הסתמך בקביעתו על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 241/60 תיק נ' קרניצי, פ"ד יד 2489 (1960). הסתמכות זו היא על פני הדברים שגויה, שכן פרשת "קרניצי" הנ"ל עסקה, על-פי העובדות הרשומות בפסק הדין, במקרה שבו " הענין שנדון בישיבת המועצה היה ענין שהמועצה היתה חייבת לדון בו." (ההדגשה שלי – י.ל)
32.לא כך היו פני הדברים בפרשת "בר" הנ"ל, שכן ניכר מפסק הדין, שלא מדובר היה בביטויים שנאמרו במהלך דיון שבו "עניין שהמועצה היתה חייבת לדון בו". אינני מוצא מקום להכריע בעניין זה, שכן כאמור לעיל, עולה מלשונו ותכליתו של סעיף 19(3) לחוק, כי אין חסיון על ביטויים שאין חובה בדין לשאת אותם או שלא ניתנה הרשאה כדין לשאתם.
בענייננו, לא רק שמור לא הראה מקור חובה בדין לומר את הדברים שאמר, אלא שהוא עצמו, יחד עם חברי קואליציה נוספים מנעו בהצבעתם דיון לגופו של עניין בהצעה לסדר היום אותה העלה כהן. מכאן ברור, שלא היתה כל חובה לקיים דיון בנושא, וממילא לא היתה חובה בדין למור לומר את שאמר.
הגנת אמת בפרסום
33.לטענת מור, על הדברים שהטיח בכהן חלה הגנת "אמת בפרסום", הקבועה בסעיף 14 לחוק, שזו לשונו:
" במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."
34.מלשון הסעיף עולה, כי על מנת לזכות בהגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק, על הנתבע להוכיח התקיימותם המצטברת של שני תנאים: אמת בפרסום ועניין ציבורי בפרסום.
בכל הקשור בנדבך הראשון בדבר "אמת בפרסום" נקבע בע"א 844/12 מולקנדוב נ' פורוש (22.2.2017), כך:
"הפרסום נדרש לשקף אמת 'שלמה'. כלומר, שלא ייעדרו ממנו פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מהפרסום, וכן שלא ייכללו בו פרטים משמעותיים שאינם נכונים (ראו: דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס פ"ד נב(3) 1, 35 (1998) (עמדת השופט ת' אור) (להלן: דנ"א קראוס); ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב, [פורסם בנבו] פסקה 12 (12.12.2006); שנהר, בעמ' 223-221). יש להדגיש, כי לא כל פער בין העובדות העולות מן הפרסום לבין האמת המשפטית יוביל למסקנה כי לא נתקיים התנאי של אמיתות הפרסום. כפי שנקבע במפורש בסעיף 14 לחוק, ההגנה לא תישלל רק בשל העובדה שלא הוכחה אמיתותו של 'פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.' (דנ"א דיין, פסקה 28 לחוות דעתו של הנשיא גרוניס). די בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפרסום תואמים את המציאות [שנהר, עמ' 220; ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 564 (1992)]."
בכל הקשור בדרישת ה"עניין הציבורי" נקבע, כי מקום בו הפרסום עוסק באיש ציבור בכל הקשור בפועלו הציבורי, יש לתת משקל עודף לחופש הביטוי על פני זכותו של איש הציבור לשם טוב. בע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245 (2002) נקבע בעניין זה כך:
"כאשר הנפגע מפרסום לשון הרע הוא איש ציבור, והפרסום נוגע לנושא הכרוך בעיסוקיו הציבוריים ושהוא מעניינו של הציבור, הרי שבפרשנות משמעותו של הפרסום לעניין תחולתה על המפרסם של איזו מההגנות הנתונות לו לפי החוק, יש להעדיף את הנוסחה הפרשנית המתיישבת עם עקרון חופש הביטוי על פני הנוסחה הפרשנית המייחסת את עיקר המשקל לזכותו של הנפגע להגנת שמו הטוב. לפנים אמנם נפסק... כי לעניין היקף ההגנה על הזכות לשם טוב אין מקום להבחין בין מי שהוא איש ציבור לבין מי שאינו איש ציבור... אך בצדק ציינה לאחרונה השופטת ביניש כי בפסיקה מאוחרת יותר הובעה העמדה כי 'ראוי להקנות יתר משקל לחופש הביטוי לעומת הזכות לשם טוב כאשר מדובר בפרסומים בענייני ציבור הנוגעים לאנשי ציבור' (פרשת אפל, בעמ' 624-620). להלן (בעמ' 623) הסבירה השופטת ביניש כי גישה זו יכולה לבוא לידי ביטוי מעשי במסגרת פרשנות ההגנות הנתונות לנתבע בחוק איסור לשון הרע.
...
גישה זו מקובלת עליי. אימוצה אינו כרוך בשינויי הלכה מפליגים, אלא מבוסס על ההכרה בחשיבותו של עקרון חופש הביטוי, שבבירור תביעות מצד אנשי ציבור בשל פרסום לשון הרע יש לייחס לו משקל מוגבר במסגרת השיקולים שיש להביאם בחשבון בפרשנות ההגנות הקבועות בחוק."
וראו גם: ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד ס(4) 13 (2005); ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002).
35.שלושה ביטויים ממכלול דבריו של מור, הם הביטויים שלהשקפתי מהווים לשון הרע, בכפוף לקיומה של הגנה – "אתה שייך לארגון פשיעה" (או כל ביטוי דומה בו קשר מור בין כהן לבין ארגון פשיעה), "אתה פושע" ו"אתה גנב".
36.מור לא ניסה כלל להראות, כי ביחס לביטויים אותם הפנה כלפי כהן ולפיהם "אתה פושע" ו"אתה גנב", יש אמת בדבריו. היות ואין מחלוקת שבעניין זה נטל השכנוע מצוי לפתחו של מור (ראו ע"א 831/86 מאור נ' מיכאלי, פ"ד מד(1) 762 (1990)), אזי נגזר מכאן שביטויים אלה אינם חוסים תחת הגנה זו בהעדר הוכחה.
37.מור ריכז את ראיותיו בעניינה של הגנה זו, בהוכחת קשריו של כהן לדורון נקשרי ושמעון ארז'ואן, עבריינים מורשעים, שעל-פי הטענה קשורים בארגון הפשיעה של שלום דומרני. בעניין זה הוכחו העובדות שיפורטו להלן.
38.הוכח שנקשרי וארז'ואן הם עבריינים מורשעים, וזאת על יסוד הכרעות דין וגזרי דין שצורפו לתיק המוצגים מטעם מור (ראו נספח 7). בעניין זה יש לומר, כי מור צרף לתיק המוצגים גם כתבות המתייחסות להליכי חקירה ומעצר הקשורים בנקשרי וארז'ואן. לכתבות אלה לא ניתן כל משקל, שכן הן אינן יכולות להוות ראיה בעניין קיומו של עבר פלילי, בין היתר, משום שמדובר בכתבות העוסקות בהליכים לא חלוטים (חקירה ומעצר).
מפסקי הדין שצורפו עולה לכאורה, בהעדר מידע מלא בעניין זה, כי דורון נקשרי הורשע ביום 30.11.2011 בביצוע עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. בגזר הדין נרשם, כי לנקשרי הרשעות בעבירות דומות שבוצעו בשנים 2008 ו- 2009, ובנוסף יש לו הרשעות בעבירות אלימות, רכוש, הפרת הוראה חוקית ועבירת מכס, כאשר עבירת המכס היא האחרונה בה הורשע בשנת 2007. מכאן שלכאורה, אין לנקשרי הרשעות נוספות מאז שנת 2011.
בכל הקשור לשמעון ארז'ואן צורפה הכרעת דין מיום 15.7.2012, במסגרתה הוא הורשע, עפ"י הודאתו, בביצוע עבירה על חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000; וכן צורפה הכרעת דין מיום 13.7.2017, במסגרתה הורשע ארז'ואן בביצוע עבירה של העסקת עובדים זרים שלא כדין וללא ביטוח רפואי.
ויודגש, אין בעברם הפלילי של נקשרי וארזואן, כפי שהוצג לבית המשפט, כל הרשעה בהשתייכות לארגון פשיעה, ואף לא הוגשה כל ראיה קבילה אחרת, לפיה מי מהם קשור לארגון פשיעה.
39.הוכח, כי נקשרי נמנה על קבוצת תומכים פעילה בכהן (ראו בעדותו של כהן עמ' 3 – 6 לפרוט', וכן בפרסומים שביצע נקשרי ברשתות חברתיות למענו של כהן (ראו נספח 3 לתיק המוצגים של מור)).
40.הוכח גם, למרות נסיונותיו של כהן להתחמק מעניין זה במסגרת עדותו, כי ביקש לסייע לנקשרי וארז'ואן להסדיר את פעילותו של מועדון ה- D-LOFT, שהופעל על-ידם באיזור התעשייה אשקלון (ראו בעדותו של כהן עמ' 7 – 14 לפרוט'). כהן המשיך לפעול לקידום עניין זה, וזאת חרף העובדה לפיה אחרי פרסום הכתבה בחדשות ערוץ 2 היה בידיו יותר מקצה חוט לכך שהמקום מופעל על-ידי מי שהורשעו בעבר, ונטען, ולו על יסוד הכתבה, כי מדובר במי שמקיימים קשרים עם ארגון הפשיעה של שלום דומרני.
בנסיבות אלה, ניתן היה לצפות שכהן יתנער מן הנסיון לסייע לנקשרי וארז'ואן, עד שיערוך בירור מקיף בשאלת מעורבותם בפלילים, וקשריהם הנטענים לארגון פשיעה. אלא שכהן העיד כי לא עשה דבר בעניין זה (ראו בעמ' 12 לפרוט' ש' 5 – 12).
41.במקום זאת, ניסה מור להטיל את האשם לפתחה של הנהגת העיר בתקופה הרלבנטית, שלטענתו היתה "מושחתת וכוחנית".
בעניין זה נשאל כהן, הן על-ידי בא כוחו של מור והן על-ידי בית המשפט, האם למרות טענתו זו ואף בהנחה שהיא נכונה, האם לא היה מקום שימנע מלתת יד לנקשרי וארז'ואן ולו עד שיתבררו העובדות לאשורן, ותשובתו היתה "כל הגישה שלנו וההתייחסות שלנו למקרה זה, זה להילחם בכוחניות של העירייה הזו." (ראו עמ' 14 לפרוט' ש' 5 – 13).
רק משנרשמה הערת בית המשפט לפיה כהן איננו משיב לשאלות שנשאל, הוא השיב בענייו זה, כי " אם הייתי יודע שמדובר בארגון פשיעה במימון של ארגון פשיעה חד משמעית אני האחרון שהייתי נותן יד להתנהלות שכזו." (ראו עמ' 14 לפרוט' ש' 20 – 23), אלא שכמתואר לעיל, כהן לא טרח לערוך כל בירור בעניין זה.
42.עולה מכל האמור לעיל, שהוכח כי כהן פעל למען קידום אינטרס כלכלי של נקשרי וארז'ואן, שהם בעלי עבר פלילי.
מנגד, לא הוכח כי מי מהם שייך לארגון פשיעה כלשהו, וממילא לא הוכחה שייכותם לארגון הפשיעה של שלום דומרני. כל שהוצג בעניין זה הם כתבות חסרות ערך ראייתי, וכאמור לעיל לא נתתי להן כל משקל.
יתרה מכך, לא הוכחה, ולו בראשית ראיה, שייכותו של כהן לארגון פשיעה כלשהו.
43.לאור האמור לעיל אני קובע, כי לא הוכח שכהן ביקש לסייע לקידום אינטרס כלכלי של "ארגון פשיעה", ולא הוכח שכהן שייך בעצמו לארגון פשיעה.
ויודגש, אף שיש יסוד לטענה, כי בשים לב לקלון המוטל במי ששמו נקשר בארגון פשיעה, נדרש היה שמור יוכיח את טענותיו במידת הוכחה הגבוהה ממאזן הסתברויות (ראו ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169 (1987), הרי שמור לא עמד בעניין זה גם במידת השכנוע של מאזן הסתברויות, ואף לא קרוב לכך.
44.לפיכך, הגם שלהשקפתי מתקיים בעניין זה היסוד של "עניין ציבורי", לנוכח מעורבותו הפעילה של כהן בנסיון לקדם את הכשרת פעילותו של מועדון ה- D-LOFT אשר הופעל על-ידי עבריינים מורשעים, הרי שלא מתקיים היסוד הראשון בדבר "אמת בפרסום", גם כאשר העניין נבחן במבחן המקל, ולפיו די בכך שהתוכן הכללי של הדברים שנאמרו יהיה תואם את המציאות.
כמפורט לעיל, כל שהוכח הוא היותם של נקשרי וארז'ואן בעלי עבר פלילי, כאשר ביחס לנקשרי מדובר בעבר פלילי "רחוק" יחסית. לכך יש להוסיף, כי אין בעברם הפלילי, על-פי הראיות שהוגשו לבית המשפט, כל הרשעה בחברות בארגון פשיעה.
לפיכך, לא ניתן לומר שהוכחו "עיקרי הטענות", שכן להשקפתי קיים הבדל בין שיוכו של כהן לארגון פשיעה או סיווגו כמי שסייע לארגון פשיעה, לבין מי שנמצא כמסייע לעבריינים מורשעים, כשלפחות לגבי נקשרי יש לומר, כי עברו הפלילי הוא "רחוק".
45.ניתן לסכם ולומר, כי לא עומדת למור הגנת "אמת בפרסום", בגין הביטויים "אתה שייך לארגון פשיעה", "אתה פושע" ו"אתה גנב".
הגנת תום הלב
46.טוען מור, לחילופין, כי עומדת לו הגנת "תום הלב", שכן הפרסום נעשה בנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק, והפרסום לא חרג ממתחם הסבירות בנסיבות העניין.
"(א)הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב)חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."
47.כהן בתשובתו בעניין זה מציין, כי ככל שיקבע שאין אמת בדברים שהטיח בו מור, אזי ממילא לא עומדת לו הגנת תום הלב, וזאת בשים לב לאמור בסעיף 16(ב) לחוק.
48.להשקפתי לא עומדת למור הגנת "תום הלב", וזאת מבלי שאני נדרש כלל לשאלה באם מתקיימות בענייננו נסיבות כלשהן מאלה המנויות בסעיף 15 לחוק.
49.תחילה יש לומר, כי אף שאני מכיר בקיומו של "עניין ציבורי", בבירור הנסיבות שעמדו ביסוד נסיונותיהם של כהן וחברי סיעתו לסייע בידם של נקשרי וארז'ואן לקבלת הכשר לפעילותו של מועדון ה- D-LOFT, הרי שדבריו של מור חרגו ממתחם הסבירות בעניין זה.
בכל הקשור במתחם הסבירות נקבע ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12.11.2006) כך:
"מושג הסבירות אינו נותן תשובה מתוכו אלא הוא נזקק לערכים המתנגשים החיצוניים ולאיזון ביניהם. הסבירות אינה נבחנת בחלל ריק, ולעולם היא תלויית נסיבות הענין (פרשת פלוני, שם, פסקה 20). האיזון בין השיקולים הרלבנטיים נעשה על פי משקל הערכים המתנגשים בנסיבות הענין. המשקל נקבע על פי תפיסת החברה את החשיבות היחסית של הערכים השונים. מיקומם של הערכים והאינטרסים בתשתית הערכים החברתיים משקפת את תפיסותיה הבסיסיות של שיטת המשפט, ואת הקונצנזוס החברתי בזמן נתון (בג"צ 3901/96 הוועדה המקומית לתכנון נ' הורוויץ, פ"ד נו(4) 913, 939).
תנאי הסבירות לצורך חזקת תום הלב בענייננו מבקש לאזן בין חופש הביטוי להגנה על כבוד האדם ושמו הטוב. הוא מעמיד את תכליתה החברתית של ההגנה בהקשרה הספציפי, מול ערך ההגנה על שמו וכבודו של האדם. יסוד הסבירות בחזקת תום הלב מחייב בחינה של מידתה ואיכותה של הפגיעה, על רקע נסיבות המקרה, והערכה נורמטיבית האם הפגיעה ראויה להגנה (ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' חלוץ פ"ד נה(5) 865, 900) (להלן – פרשת פלוס). להתנהגות המפרסם טרם הפרסום, בשעת הפרסום, ולאחריו משמעות בעלת משקל בהקשר לסבירות הפרסום. טיב הפרסום ותוכנו גם הם משליכים על סבירות הפרסום. פרסום שנועד כל כולו לפגוע, להעליב ולבזות עשוי להיחשב חורג מן הסביר, וחזרה על התבטאויות פוגעניות בהזדמנויות נוספות עשויה לשלול תום לב (שנהר, עמ' 264-5; ת"א (י-ם) 1390/96 זמיר נ' רשת שוקן בע"מ, תק-מח' 2001 (2) 15868 (להלן – פרשת זמיר); פרשת משעור, עמ' 10; ע"א 4607/92 קליין נ' רונן, תק-על 1994(4) 2392, 2395 (להלן – פרשת קליין); פרשת פלוס; פרשת הוצאת ספרים "החיים", עמ' 367).
מניסוחן של חזקות תום הלב עולה כי יש קשר גומלין הדוק בין סבירות הפרסום בנסיבות בהן נעשה, לבין שאלת תום הלב של המפרסם. מיתחם הסבירות הנורמטיבי שבמסגרתו נעשה הפרסום עשוי להצביע על תום לבו של המפרסם לשון הרע; לעומת זאת, חריגה ממתחם הסבירות מעלה חזקה של העדר תום לב, אשר אם לא הופרכה, לא תקנה הגנה למפרסם האמירה הפוגענית."
50.הנה כי כן, לצורך בחינת "תום הלב", יש לבחון, בין היתר, את תוכן הפרסום, סבירות הפרסום בשעת הפרסום, והתנהגות המפרסם לאחריו.
51.בענייננו, יוזכר, כי כהן ביקש להעלות על סדר יומה של מועצת העיר אשקלון הצעה לסדר היום, בכל הקשור לכתבה שפורסמה בחדשות ערוץ 2, ואילו מור וחברי הקואליציה ביקשו למנוע דיון זה. יש עוד להזכיר (כאמור בסעיף 5 לעיל), כי היועצת המשפטית של עיריית אשקלון, קבעה בפתח הדיון שמבחינה משפטית אין להעלות לדיון את הצעתו של כהן לסדר היום. מכאן, שבין על יסוד דבריה של היועצת המשפטית ובין על יסוד הרוב שהיה בידי הקואליציה (שמור נמנה על חבריה), ניתן היה למנוע את הדיון אותו ביקש כהן לקיים, ולא היה כל צורך בכך שמור יטיח בכהן את דבריו הקשים.
52.וגם אם תאמר, ואינני אומר כך, שמור נדרש "לשכנע" את חבריו לקואליציה להצביע נגד ההצעה לסדר היום של כהן, הרי שלא היה מקום לייחס לכהן דברים שאינם אמת. לא היתה כל סבירות בין הדברים הקשים שהטיח מור בכהן, לבין העניין שביקש כהן לדון בו, שכן אין כל מידתיות בין שיוכו של כהן לארגון פשיעה או הנסיון להטביע בו חותם של מי שביקש לסייע כלכלית לארגון פשיעה, לבין דיון בכתבה כזו או אחרת.
53.יתרה מכך, מור אמנם חזר בו, במידה מסויימת, מדבריו במהלך הדיון בבית המשפט (ראו עמ' 32 לפרוט'), אלא שניכר כי דבריו אלה היו מן השפה אל החוץ, בנסיון לזכות באהדת בית המשפט, שכן על אף שלטענתו "לא התכוון לדבריו", הרי שהוא ניסה להוכיח, כי "אמת בפרסום", בכל הקשור בקשריו של כהן לארגון פשיעה, וזאת מבלי שיש בידיו ראיות שיבססו את טענותיו בעניין זה, ולו במאזן הסתברויות. יתרה מכך, הוא לא זנח את טענתו זו, גם במהלך סיכומיו.
54.שנית, אילו באמת ובתמים ביקש מור לקיים דיון בשאלת מעורבותו של כהן בקידום אינטרס כלכלי של ארגון פשיעה, אזי לא היה מקום שיצביע נגד קיום הדיון בהצעתו לסדר של כהן. להפך, היה מקום שמור עצמו יזום ויבקש דיון בעניין זה לאור טענותיו החמורות. אלא שמור, לא רק שלא יזם דיון כאמור, אלא מנע אותו, ובמקום זאת הטיח בכהן את טענותיו הקשות, מבלי שלכהן היתה אפשרות אמיתית להתגונן מפני האשמות אלה, במסגרת בה נשמעו הטענות, דהיינו במסגרת דיון במליאת מועצת העיר. אין כל "תום לב" בהטחת טענות קשות, שאין להן בסיס ראייתי, ולאחר מכן מניעת דיון בטענות אלה.
55.שלישית, הוכח כמפורט לעיל, שאין אמת ביחס לרוב רובן של הטענות שהשמיע מור כלפי כהן, ומור לא ניסה לטעון, וממילא לא הוכיח כי סבר בכנות שדבריו הם אמת.
56.רביעית, דבריו של מור נועדו להשקפתי במובהק לפגוע בכהן, ועל-כך תעיד העובדה שמור בדבריו "עודד" את כהן לתבוע אותו (ראו בסעיף 6 לעיל). יסוד הכוונה נלמד גם מחומרת הביטויים שהטיח מור בכהן, בעוד אין להם בסיס ראייתי של ממש.
הנזק והפיצוי
57.כהן העמיד את תביעתו על סך של 200,000 ₪. בעניין זה הוא טוען, כי הוכחה כוונתו של מור לפגוע בו, ולכן יש לפסוק לו את כפל הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בסעף 7א' לחוק, ולהוסיף עליו פיצוי בגין נזק מיוחד (נזק נפשי, כאב וסבל) בהתאם לפקודת הנזיקין.
מנגד, לטענת מור, כהן לא הוכיח שנגרם לו נזק כלשהו ולכן אין מקום לפצותו. אשר לפיצוי הסטטוטורי, נטען, כי לא הוכחה הכוונה לפגוע, ולכן לכל היותר יש מקום לפסוק לטובת כהן פיצוי סמלי כגון 1,000 ₪.
58.סעיף 7א(ג) לחוק קובע:
"במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק."
59.ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510 (2001) דן בית המשפט העליון בשאלה "מהן אמות המידה לקביעת פיצויים בתביעה בגין לשון הרע." כב' הנשיא (בדימוס) א' ברק קבע בפסק דינו בשאלה זו, כך:
"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (DETAVARRGA) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי.
האם ממלאים הפיצויים בגין לשון הרע תפקיד מרתיע ומחנך? לשאלה זו אין תשובה פשוטה. היא מחזירה אותנו לשאלת היסוד בדבר תפקידם של דיני הנזיקין. התמודדות עם שאלה זו היא מחוץ למסגרת פסק-דיננו זה. די אם אומר כי גם אם יש לדיני הפיצויים בגין לשון הרע תפקיד מחנך ומרתיע, אין בו, בתפקיד זה, כדי להגדיל את הפיצוי התרופתי מעבר למידותיו הטבעיות. אכן, ההיבט המחנך והמרתיע עשוי למצוא מקום של כבוד בגדרי הפיצוי העונשי, אך מקום שאין תחולה לפיצוי עונשי - וכזה הוא המקרה שלפנינו - אין בכוחו של ההיבט המחנך והמרתיע כדי להגדיל את סכום הפיצויים שהיה מתקבל על-פי הכללים בדבר השבת המצב לקדמותו......
כב' המשנה לנשיא (בדימוס), שלמה לוין הוסיף את הדברים הבאים:
"סבור אני כי הסטנדרטים שהיו מקובלים עד כה בישראל לשומת הפיצויים בתביעות לשון הרע אינם משקפים את הדין הרצוי, וכי בכפוף לנסיבות הפרטניות של כל מקרה, יש להעלות את רמת הפיצויים במידה ניכרת ביותר... יש בהעלאת הסטנדרטים הראויים לשומת הפיצויים, כאשר בדיעבד התברר כי אמנם בלשון הרע עסקינן, כדי להעמיד את המפרסמים על הצורך לערוך בדיקה יסודית לפני הפרסום, על מנת להימנע ככל האפשר מלפגוע בשמו הטוב של נושא הפרסום ובפרטיותו. אכן, בכפוף לנסיבות האינדיווידואליות של כל מקרה, צריך שיעור הפיצויים לשקף, מחד, את המשקל הרב שחברתנו נותנת לשמו הטוב של אדם, מאידך, גם את טובת ההנאה היוצאת למפרסם כתוצאה מפרסום סנסציוני, שבדיעבד התגלה כלשון הרע, למען לא ייצא החוטא נשכר".
60.יש לדחות בשתי ידיים את טענתו של מור, כי המקרה הנדון מצדיק פיצוי שהוא לכל היותר סימלי. הגם שהכרתי בקיומו של עניין ציבורי, ולו במקצת טענותיו של מור, והגם שאני מוצא טעם לפגם באופן התנהלותו של כהן, בכל הקשור לנסיונותיו (יחד עם חברי סיעתו) לסייע לנקשרי וארז'ואן לקדם את פעילות ה- D-LOFT, וזאת מבלי לברר את עברם הפלילי ואת הטענות בדבר קשריהם לארגון פשיעה, הרי שעובדות אלה אין בהן כדי להפוך את שמו הטוב של כהן להפקר.
הפגיעה קשה במיוחד נוכח מעמדו של התובע כחבר מועצה, וכמי ששירת שנים ארוכות בשירות הבטחון הכללי, עד שהגיע למעמד בכיר בארגון זה (ראו סעיף 3 לתצהיר עדותו הראשית).
61.מנגד, כהן לא הביא כל ראיה לקיומו של נזק מיוחד שנגרם לו בעקבות הדברים שהוטחו בו, ועל-כן הדיון בשאלת הפיצוי הראוי תעשה בד' אמותיו של סעיף 7א' לחוק.
62.כפי שקבעתי לעיל, מור בדבריו חרג מן המידתיות הנדרשת, ואף מצאתי שהדברים נאמרו מתוך כוונה לפגוע בכהן קיימת כוונה (ראו בסעיף 55 לעיל).
כהן הינו חבר מועצת העיר, נעדר כל עבר פלילי, ובעל עבר עשיר בהגנה על בטחון המדינה. בהתאם, על פני הדברים, הפניית האשמות כלפיו, כי הוא קשור בארגוני פשיעה, מהווה פגיעה פוטנציאלית שעוצמתה גבוהה. אלא שבנסיבות, התנהגותו של כהן מקהה עוצמה זו. כהן לא ראה כל פסול בנסיונות לקדם את ענייניהם של נקשרי וארזו'אן, עבריינים מורשעים, וזאת מבלי לבדוק את הטענות, כי גם בהווה הם עוסקים בפעילות עבריינית בשירותו של ארגון הפשיעה של שלום דומרני. עובדה זו מצדיקה הפחתת סכום הפיצוי הראוי.
מור אמנם הביע חרטה מסויימת על דבריו במהלך חקירתו הנגדית, אלא שכאמור לעיל, להשקפתי מדובר בהתנצלות מן השפה אל החוץ, שכן מור עמד על טענותיו (גם במסגרת הסיכומים מטעמו), כי היתה אמת בפרסום שכהן קשור בארגוני פשיעה.
63.בחינת הפסיקה מלמדת כי בעבר נפסקו פיצויים בסכומים לא גבוהים בגין ביטויים פוגעים. אלא שבפרשת "אמר" הנ"ל (ראו סעיף 58 לעיל) הובעה הדעה שיש מקום להעלות את רמת הפיצויים. להשקפתי, התדרדרות השיח, ובפרט השיח הפוליטי, למחוזות של אלימות מילולית והטחת דברים שאינם אמת או חצאי אמיתות, מחייבים את בתי המשפט לקבוע פיצויים אשר יהוו הרתעה בעניין זה, ואין להשאיר עניין זה רק להכרעת ה"זירה הפוליטית".
64.לאחר ששקלתי את תוכן הדברים, ובפרט את שיוכו של כהן לארגון פשיעה, את קיומה של כוונה לפגוע, את מעמדו של כהן בציבור, ומנגד העובדה שכהן לא ראה כל פסול בסיוע שנתן לעבריינים מורשעים, ולאחר שעיינתי בסכומים שנפסקו במקרים דומים, אני מעמיד את גובה הפיצוי שישלם מור לכהן על סך של 70,000 ₪.
סוף דבר
65.אני מקבל את התביעה בחלקה, ופוסק כי מור ישלם לכהן פיצויים בסך של 70,000 ₪.
בנוסף, ישלם מור לכהן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 8,000 ₪.
סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מהיום, ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בחלוף מועד זה.
זכות ערעור כחוק.
המזכירות תסגור את התיק ותודיע לצדדים.
ניתן היום, כ"ג סיוון תשע"ח, 06 יוני 2018, בהעדר הצדדים.
|
|
|
יהודה ליבליין, שופט
|