נסייר נ' גבעתי

לפני תביעה לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק"), במסגרתה עותר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו פיצוי על סך של 100,000 ₪, בגין פרסום דברי לשון הרע אודותיו.

בעלי הדין וטיעוניהם 

1. התובע, מר ענאן נסייר (להלן: "התובע"), תושב נצרת, אופטומטריסט במקצועו, וכלשונו- הינו בן מיעוטים. בזמנים הרלוונטיים לנטען בתביעה, התובע עבד בחנות השייכת לרשת אופטיקה הלפרין - בסניף הנמצא במתחם ביג בעיר יוקנעם (להלן: "חנות התובע").

    

2. הנתבע, מר שמואל גבעתי, הינו אופטיקאי במקצועו, העובד ומנהל את חנות "אופטיקה גבעתי", הנמצאת ממול לחנות שבה עבד התובע במתחם ביג בעיר יוקנעם (להלן: "חנות הנתבע").

    

   טענות התובע וראיות התביעה

3. התובע טוען כי בין העסק שבו הוא עבד, לבין העסק שבו עבד הנתבע קיימת תחרות עסקית מתמדת, וכי בתחילת שנת 2015 הוא הבחין בתופעה של מעבר לקוחות מחנות הנתבע אל החנות שבה עובד התובע.

    

4. לטענת התובע, ביום 16/4/2015 – צוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה במדינת ישראל, ובאותו יום מספר פוקדי החנות והמתחם בכללותו, היה מועטים. באותו יום נכחו בחנות התובע התובע ומנהל הסניף שמעליו – גם הוא בן מיעוטים – ושמו מר סאמח חסנין (להלן: "מר חסנין" או "מנהל הסניף"). נטען, כי באותו מועד, ובעת השמעת הצפירה התובע ישב על כיסא, בסמוך לחדר הבדיקות בחלק הפנימי של חנות התובע, ואילו מר חסנין היה בתוך חדר הבדיקות, וחנות התובע היתה ריקה מלקוחות, ואף במסדרון שממול לחנות התובע לא היו אנשים. על אף העובדה שהתובע הינו אדם המתחשב ברגשות הזולת, ומאחר והוא ישב במקום שאינו נגלה לעין (מקום שרק הנתבע יכל להבחין בו לאחר מאמץ וחיפוש), התובע נשאר יושב על הכיסא ושמר על שתיקה עד לאחר השמעת הצפירה.

    

   עם סיום הצפירה, הנתבע נכנס אל חנות התובע, וללא כל התראה התחיל לתקוף את התובע ואת מר חסנין, תוך שהוא מטיח בשניים עלבונות וצועק לעברם בקול רם : "אתם לא מתביישים" , "אין לכם כבוד" , "חסרי כל בושה" , "סבתא שלי נפטרה בשואה" ועוד אמרות בסגנון דומה. בתגובה, התובע אמר לנתבע כי כל האנשים מתים בעולם- וביניהם יהודים ונוצרים, וכפי שהנתבע אינו קם לזכר הנוצרים הרי שגם התובע אינו חייב לקום בעת הצפירה. באותו מעמד התובע ביקש מהנתבע לסיים את השיחה ולאחר מכן הוא נעמד על רגליו והתחיל לצעוד לכיוון השני, הרחק מהנתבע. או אז הנתבע החל לרדוף אחרי התובע תוך שהוא מגדף ומקלל אותו בקול רם : "את כלב" , "בן זונה" , "ערבי מסריח". לא זו אף זו, אלא שהנתבע נטל מחשבון שהיה מונח על הדלפק בחנות התובע, ועשה עמו תנועה כאילו הוא עומד להכות באמצעותו את התובע בפניו. בשלב הזה התובע ביקש מהנתבע לצאת מהחנות, ואכן הנתבע יצא מחנות התובע תוך שהוא ממשיך לקלל ולגדף את התובע באותם ביטויים ( "כלב" , "בן זונה" , "ערבי מסריח"), ואף הגדיל הנתבע לעשות בעת שקרא לשכנים והתחיל לקלל את התובע ולומר : "הערבי הזה מתפרנס מאיתנו", "כלב" , "בן זונה", "ערבי מסריח" (להלן: "האירוע הראשון").

    

5. לטענת התובע, בשל מעשיו הנ"ל של הנתבע, והאיום שלו לפגוע בגופו של התובע, התובע סר לתחנת המשטרה הקרובה ושם הוא הגיש תלונה כנגד הנתבע [אישור משטרה צורף כנספח א' לכתב התביעה]. בדרכו של התובע חזרה לחנות התובע מתחנת המשטרה, הנתבע המתין יחד עם עובדת מטעמו בכניסה למתחם הקניון, ועת הבחין בתובע חולף על פניו, שוב חזר על אותן קללות שלעיל (להלן: "האירוע השני").

    

6. עוד הוסיף התובע וטען, כי באותו יום הוא הבחין בנתבע מסית אנשים נגדו. עוד הבהיר התובע, כי למרות שבעת הצפירה גם החנות וגם המסדרון שממולו היו ריקים מאנשים, הרי שבמהלך האירועים והצעקות של הנתבע עברו הרבה אנשים ושמעו את קללות הנתבע. בין האנשים שעברו היו עובדי החנויות הסמוכות.

    

7. עוד ציין התובע, כי הוא נמנה על האנשים שמכבדים את רגשות הזולת, וכי במידה והנתבע היה פונה אליו בצורה מנומסת ומעיר לו בצורה ראויה, הרי שלא היתה לו כל בעיה להביע התנצלות, ככל שכתוצאה מהתנהלותו נפגעו אכן רגשותיו של הנתבע.

    

8. בנוסף, טען התובע, כי בכל אחד מהאירועים שתוארו לעיל הוא חש מושפל, נכלם, מבויש, פניו חוורו, היה בהלם מוחלט מהמיוחס לו, וקיווה כי האדמה תבלע אותו. במיוחד אמורים הדברים מאחר ולא ניתן היה להשתיק את הנתבע שהמשיך במעשיו במשך רגעים ארוכים. לטענתו, דברי הנתבע יש בהם כדי להשפיל אותו בפני הבריות ולעשותו מטרה לבוז בפני הסובבים אותו, ובנוסף יש באותן ההשמצות משום פגיעה בשמו הטוב ופגיעה במשלח ידו. דבריו המתוארים לעיל של הנתבע נאמרו בזדון, ומעשיו נעשו משיקולים זרים ועל רקע קיומה של תחרות עסקית בין שתי החנויות, זו של התובע וזו של הנתבע.

    

9. לטענת התובע, מעשי הנתבע מהווים פרסום לשון הרע, ועל כן הוא עותר לקבלת פיצוי בסכום המקסימלי הקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק, קרי כפל הסכום הקבוע בסעיף 7א(ב) ללא הוכחת נזק, זאת מאחר ולשיטתו, לשון הרע פורסמה בזדון ובכוונה לפגוע בשמו הטוב ובמשלח ידו. לצרכי אגרה, התובע העמיד את תביעתו ע"ס 100,000 ₪.

    

10. לתמיכה בטענות התביעה, הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובע, ומטעם מנהל הסניף בחנות התובע – מר חסנין. בתצהירו, התובע חזר על הנטען בכתב התביעה באופן עקבי, ובתגובה לטענות ההגנה של הנתבע, הוסיף התובע וטען כי בעת השמעת הצפירה הוא בכלל לא היישר מבט לעבר הנתבע ולא צחקק בקולניות, אם כי שתק ובכלל לא הסתכל לעבר חנות הנתבע. מר חסנין, לדבריו, היה בתוך חדר הבדיקות כך שהנתבע לא יכל להבחין בו כלל. עוד הוסיף התובע, כי הנתבע כלל לא נכנס לחנות התובע והעיר לתובע בצורה מנומסת, אם כי ישר התחיל במתקפה חסרת רסן, ותשובת התובע מעולם לא הייתה מזלזלת ואין בה משום התכחשות לשואה – כטענת הנתבע שמנסה להצדיק את מעשיו. התובע הצהיר בנוסף כי טענתו של הנתבע לפיה עצם הישיבה של התובע בעת הצפירה מהווה הפרה של חוק המדינה – הינה טענה חסרת בסיס, כך גם טענת הנתבע כי שררו בין הצדדים לפני האירועים יחס חברות שהינה טענה מופרכת. בעניינה של טענה מופרכת זו, התובע הצהיר כי, בעבר שררו בינו לבין הנתבע יחסים רגילים, והיחסים מעולם לא היו חבריים בין השניים שמעולם לא עישנו יחדיו.

     

    ואילו מר חסנין, העיד כי התובע עבד בסניף (חנות התובע) החל משנת 2013, וכי בשנת 2015 היו לא מעט לקוחות שעברו מהחנות של הנתבע אל החנות שבו עבד התובע. מר חסנין הצהיר כי הוא נכח בחנות התובע במועד הרלוונטי לאירועים, וחזר על התיאור העובדתי של התובע ביחס לאירוע הראשון. הנ"ל הבהיר כי הוא לא לקח חלק בוויכוח כלל. עוד הוסיף מר חסנין, כי באותו יום התובע ניגש למשטרה לשם תלונה, ובעת ששב לחנות התובע, התובע מסר לו (למר חסנין), כי בדרכו חזרה פגש שוב את הנתבע בכניסה למתחם וזה האחרון המשיך לקללו. עוד הוסיף והבהיר מר חסנין בתצהירו האמור כי בזמן האירוע הראשון נכחו אנשים בסמוך לחנות ושמעו את הגידופים של הנתבע. עוד הצהיר מר חסנין כי בשנת 2016 הוא הגיש תלונה נגד הנתבע לאחר שהנתבע נתפס במצלמה של החנות הסמוכה- מחבל במנעול החנות של אופטיקה הלפרין [העתק התלונה צורף כנספח ב' לתצהיר של מר חסנין]. בנוסף, ציין מר חסנין כי בעבר הרחוק, עוד לפני התרחשות האירועים נשוא התביעה, הגיעו לקוחות לחנות ומסרו כי הנתבע ביקש מהם שלא לקנות מחנות האופטיקה הלפרין מכיוון שזו מעסיקים ערבים.

     

    טענות הנתבע וראיות ההגנה

11. הנתבע טוען, כי אין המדובר במקרה שחל עליו חוק איסור לשון הרע, שכן מדובר בריב שהיה בין עובדי חנויות שכנות ובו הוחלפו מילים "בעידנא דריתחא" ובהתאם להלכה הפסוקה, בתי המשפט אינם רואים בדברים שנאמרו בשעת רוגז וכעס הכוללים חילופי עלבונות – משום לשון הרע.

     

12. לטענת הנתבע, ביום 16/4/2015 אכן צוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום עצוב ורגיש לבני העם היהודי ובפרט לצאצאי משפחות של נספים וביניהם הנתבע. למשמע הצפירה הנתבע נעמד דום במקום עבודתו לזכר קורבנות השואה, בעד שהתובע (בן מיעוטים כהגדרתו), הודה בתביעתו כי הוא נותר יושב על כיסאו. לטענת הנתבעת התובע לא ישב בשקט, אם כי היישר את מבטיו לעבר הנתבע, גחך וצחקק בקולניות, ואת זאת עשה תוך שיתוף פעולה עם מנהל הסניף ששהה יחד עמו, והכל במהלך השמעת הצפירה לזכר 6 מיליון יהודים שנרצחו בשואה.

     

    לטענת הנתבע, בתום הצפירה הוא ניגש אל התובע ובדרכי נועם הסביר לו ולמנהלו כי הינו בן למשפחה של ניצולי שואה, וכי התנהלות השניים פגעה בו וברגשותיו. במסגרת הסבריו הנ"ל הוא ציין כי התנהגותם של התובע ומנהלו אינה ראויה ולא מכובדת. בתגובה התובע ומנהלו התעלמו מדברי הנתבע והמשיכו לזלזל בו. מבטם היה משפיל ומתנשא. התובע אף השיב למשמע דברי הנתבע כי אנשים רבים מתים בעולם, תוך שהוא מתעלם מדברי הנתבע ורגשותיו, ואכן הנתבע כאב וכעס מאוד, אם כי אינו זוכר במדויק מה המלל שהוחלף בין הצדדים באותו מעמד.

     

13. עוד טוען הנתבע, כי מהתנהגותו של התובע ומתגובתו המילוליות לדברי הנתבע, ניכר כי התובע ביקש להכחיש את השואה ו/או להקטין בצורה ניכרת וחמורה את ממדיה, כאשר התובע הודה בכתב התביעה שאין חשיבות בעיניו ליום זה עת ציין כי אנשים רבים מתים מדי שנה בעולם כולו. הצחקוק והלעג תוך יישור המבט בזמן הצפירה אל הנתבע, בהכרח מלמדים על אהדה והזדהות של התובע עם רציחת 6 מיליון יהודים ו/או הזדהות עם פשעים כנגד האנושות, ומהווה עבירה פלילית לפי חוק איסור הכחשת השואה, התשמ"ו – 1986 (להלן: "חוק איסור הכחשת השואה"), ועל כן דווקא למדינה יש עילה להגשת אישום פלילי נגד התובע, ולנתבע יש עילת תביעה נזיקית נגד התובע – אשר פגע ברגשות העם היהודי כולו וברגשות הנתבע.

     

    עוד הוסיף הנתבע וטען כי, יום הזיכרון לשואה ולגבורה הינו יום אבל לאומי במדינתנו, ועל התובע בתוקף היותו אזרח ותושב של המדינה, חלה החובה לכבד את ערכי המדינה וחוקיה ואת רגשות בני העם היהודי, ובתוכם הנתבע. הנתבע, לדבריו, לא דרש מהתובע לעמוד בזמן הצפירה, אלא שהוא נדהם למשמע צחקוקיו הרעשניים של התובע והקולות הבוקעים מפיו, בזמן הצפירה. לטעמו של הנתבע, אי השתייכותו של התובע לעם היהודי אינה מקנה לו רשות להפר את חוקי המדינה, ואינה מתירה לו לצחקק בקולניות עם מנהלו בזמן הצפירה תוך שהינו ישוב על הכיסא ומיישר מבט לעברו של נתבע, תוך הפגנת זלזול וחוסר התחשבות ברגשות הנתבע. אי לכך, לטענת הנתבע, לא היה בסיס להגשת התביעה נגדו, ופניית התובע לשערי בית המשפט נעשתה בחוסר תום לב ובאי ניקיון כפיים.

     

14. לטענת הנתבע, ניסיון התובע להציג את המקרה כחלק מתחרות עסקית בין שתי החנויות, משולל כל יסוד והינו פרי דמיונו של התובע. בעניין זה נטען כי עד למועד קרות האירוע נשוא התביעה, היחסים בין העובדים בשתי החנויות היו יחסי שכנות טובים, הצדדים נהגו להיפגש, לשוחח ולעשן יחדיו מחוץ לחנויות. מעת לעת הם אף עזרו האחד למשנהו בעניינים המקצועיים. נכון הדבר ששתי החנויות עסקו בחתום זהה, עם זאת שתי החנויות הן בעלות מוניטין רב ולכל אחת ישנם לקוחות משלה, יתרה מכך - הנתבע הינו עובד שכיר ואינו בעל החנות.

     

15. לתמיכה בטענות ההגנה, הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע, אשר חזר על הטענות שעלו בכתב ההגנה באופן עקבי, והוסיף וציין שורה של פסקי-דין התומכים לשיטתו בטענת ההגנה הקשורה לדברים שנאמרו "בעידנא דריתחא" , ולגידופים - שאין בהם משום לשון הרע.

    דיון והכרעה

16. בפתח הדברים, אומר כי לאחר שמיעת טענות הצדדים, שקילת הראיות ושמיעת העדויות בתיק, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כמפורט להלן.

     

    האירוע הראשון

     

17. בין הצדדים אין מחלוקת כי ביום 16/4/2015, מועד שבו צוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה, התובע נותר יושב על כיסאו, בחנות התובע, במהלך השמעת הצפירה, ובתום הצפירה התפתח וויכוח וריב קולני בין התובע לנתבע, ובמהלכו הנתבע התרגז וניסה לתקוף את התובע, והשמיע באוזניו, בנוכחות מנהל הסניף, דברי נאצה וגידופים. ואילו המחלוקת בין הצדדים, היא לעניין הנסיבות המדויקות שאפפו את האירוע הראשון ותוכן הדברים שנאמרו, ובשאלה האם מדובר בפרסום לשון הרע כלשון החוק, ואם כן בשאלה האם עומדת לנתבע הגנה כלשהי ביחס לאירוע הראשון.

     

18. כלל ידוע במשפט האזרחי כי הנטל להוכחת טענה רובץ על טוען הטענה- בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. במסגרת זו מטיל הדין האזרחי את הנטל על התובע להוכיח את תביעתו ואת צדקת טענותיו, ולצד זה מטיל על הנתבע את החובה להוכיח את טענותיו בכדי להדוף את טענות התביעה ולבסס את הגנתו, כאשר ההכרעה בטענות הצדדים נעשית ע"י בית המשפט על סמך הגרסה המסתברת יותר כנכונה, וככל שבית המשפט אינו מצליח לקבוע מי מבין הגרסאות יותר מסתברת, הצד שעליו מוטל נטל השכנוע במשפט מפסיד. בענייננו, נטל השכנוע מוטל על התובע, ועליו להוכיח כי הנתבע אמר ופרסם דברי לשון הרע אודותיו.

     

19. באשר לרקע העובדתי שהביא את הנתבע להתפרץ אל תוך החנות בו עבד התובע ולפתוח בצעקות וגידופים, טוען התובע כי כל זה נעשה בשל כך שהוא לא עמד למשמע הצפירה, כאשר התובע מנמק כי נותר יושב על כסאו מאחר ולא היו אנשים בתוך החנות ובמסדרון שממול החנות, ומכאן שהוא צפה את האפשרות כי התנהלותו זו תפגע בדרך כלשהי ברגשות הזולת, ולא ידע שהנתבע רואה אותו. ואילו הנתבע טוען מנגד, כי במהלך הצפירה התובע ישב על הכיסא, תוך שהוא מיישר מבט לעבר הנתבע ומצחקק בקולניות.

     

    בנקודה זו, ראוי להבהיר, כי מאחר והנתבע אינו חולק על כך שהתובע נותר יושב על כיסאו, והוסיף את הטענה כי התובע היישר מבט לעבר הנתבע וצחקק בקולניות במהלך הצפירה, הרי שעל הנתבע להוכיח טענה עובדתית זו. יחד עם זאת, ראוי להבהיר כי מחלוקת עובדתית זו בין הצדדים אין בה כדי להשפיע על עובדות המקרה המהוות את אירוע הפרסום הנטען, אלא רק על הרקע שגרם לנתבע להתרגז ולכעוס ולומר את אשר אמר לתובע. עוד ראוי להוסיף בהקשר הזה, כי הנתבע העלה טענה עובדתית זו כדי לתמוך במסקנתו כי התובע בהתנהגותו מכחיש את השואה ומביע אהדה עם רציחת 6 מיליון יהודים, ובכך לטעמו של הנתבע – הפר התובע את הוראות חוק איסור הכחשת השואה.

     

    בנדון, סבורני כי ככל ומטרת הנתבע להראות כי התובע הקניט אותו וגרם לו להתרגז ולומר את אשר אמר לתובע, הרי שיש בכך כדי להשליך אור על המחלוקת בין הצדדים בנוגע לעילת התביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, יחד עם זאת, ככל שמטרת הנתבע היא להוכיח כי התובע הפר את חוק איסור הכחשת השואה, הרי שאין נושא זה מענייננו, והיה על הנתבע לנקוט בהליך המשפטי הראוי והמתאים, תחת לשפוט את התובע ולהסיק את המסקנות כי התובע עבר עבירה פלילית עת הפר לכאורה את הוראות חוק איסור הכחשת שואה, התנהגות שלשיטתו מקימה למדינה עילה להגיש נגד התובע כתב אישום !

     

    טענות אלו של הנתבע, כלל אינן ראויות להתברר בהליך זה, ואינן חלק מעילת התביעה, וכלל אינן יכולות להשליך על בחינת העובדות העומדות בבסיס עילת התביעה, ואף אינן יכולות לבסס הגנה מפני עילת התביעה, כך שככל והנתבע סבור כי טענות אלו יכולות להקים עילת תביעה בידיו ו/או בידי המדינה נגד התובע, הרי שעליו לנקוט בהליך המשפטי הנכון.

     

20. בכל מקרה, החלטתי שלא לתת אמון בגרסת הנתבע כי התובע היישר מבט וצחקק בקולניות במהלך הצפירה, שכן במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע, הוא סתר את עצמו במספר עניינים שעליהם הוא הצהיר בתצהירו, כך למשל, בעוד שהנתבע טוען לאורך של ההליך כי התובע צחקק בקולניות במהלך הצפירה, בחקירתו הנגדית הנתבע ציין כי לא שמע את התובע ורק ראה אותו, מה גם שהנתבע טען לאורך כל ההליך כי התובע עשה את המעשים הנטענים במהלך הצפירה תוך שיתוף פעולה עם מנהל הסניף, ואילו בחקירתו הנגדית אמר הנתבע כי במהלך הצפירה הוא הבחין רק בתובע ולא ראה את מנהל הסניף [ראו עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 23-35]. סתירות אלו בגרסת הנתבע, ובנוסף להן סתירות נוספות עליהן אעמוד בהמשך, הביאוני למסקנה, כי אין מקום לקבלת גרסתו הנ"ל של הנתבע.

     

21. במקביל, התובע הוכיח את גרסתו ביחס לאירוע הראשון, ותמך את גרסתו שהייתה עקבית לאורך כל ההליך, גם בתצהיר שהוגש מטעמו ולא נחקר עליו בחקירה נגדית, וגם בעדותו של מנהל הסניף אשר נכח ושמע את הדברים שנאמרו במהלך האירוע הראשון.

     

22. לעניין נסיבות האירוע, העיד התובע בתצהירו כי בתום הצפירה הנתבע נכנס אל תוך החנות שבה עבד התובע, במצב רוח קרבי, והתחיל לתקוף את התובע ואת מנהל הסניף – מר חסנין בציינו : "אתם לא מתביישים" , "אין לכם כבוד" , "חסרי כל בושה" , "סבתא שלי נפטרה בשואה". בתגובה לדברים אלו, הצהיר התובע וגם מנהל הסניף - מר חסנין, התובע אמר לנתבע כי : אנשים רבים מתים בעולם כולל יהודים, נוצרים ואחרים, וכפי שהנתבע אינו קם לזכר הנוצרים המתים מדי שנה בעולם, הרי שאין התובע חייב לקום בעת הצפירה.

     

    עוד הצהיר התובע, וכמוהו גם מנהל הסניף – מר חסנין, כי התובע ביקש מהנתבע לסיים את השיחה ובעקבות בקשתו זו הוא קם ממקומו וצעד לכיוון אחר, אך הנתבע התחיל לקלל אותו בקול רם, ואמר לו : "אתה כלב" , "בן זונה" , "ערבי מסריח", ובהמשך, בעת שהתובע ביקש התובע מהנתבע לצאת מהחנות, הנתבע יצא מהחנות כשהוא ממשיך לקלל ולגדף את התובע באותם דברים שהובאו לעיל, ואף קרא לשכנים והמשיך להשמיע את אותן קללות.

     

23. כאמור, הנתבע לא העמיד את התובע במבחן החקירה הנגדית על אף שהתובע התייצב לדיון שבמהלכו נשמעו הראיות, והוא וויתר בעצה אחת עם בא כוחו על חקירת התובע. לעניין המשמעות של וויתור הנתבע על חקירת התובע, ציין המלומד י' קדמי, בספרו "על הראיות", חלק שני, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע – 2009, בעמ' 931 , כי : "הכלל הוא: כי 'בהיעדר תצהיר נגדי או חקירה נגדית של המצהיר, הרי שבית-המשפט יראה בדרך כלל את העובדות כפי שהן מפורשות בתצהיר, כעובדות שאין חולק עליהן [...]' " [ההדגשות בחלקן הוספו, א.א.א.]. בענייננו, הנתבע אכן לא חקר את התובע על תוכן תצהירו, יחד עם זאת הגיש תצהיר נגדי מטעמו, ברם, באותו תצהיר חלק הנתבע רק על חלק מהעובדות שציין התובע בתצהירו, ומשכך, ביחס לכל אותן העובדות שהנתבע לא חלק עליהן בתצהירו, ניתן לקבוע כי הנתבע קיבל אותן בדיוק כפי שאלה הובאו בתצהירו של התובע, ולהלן נעמוד על אותן עובדות.

     

24. בתצהירו, טען הנתבע כי בתום הצפירה הוא ניגש לתובע, ובדרכי נועם הסביר לו ולמנהל הסניף כי הוא בן למשפחה של ניצולי שואה, וכי התנהגותם של השניים פגעה בו וברגשותיו. עוד הסביר הנתבע כי התנהגות זו של התובע ומנהלו אינה ראויה ואינה מכובדת, ובתגובה לדבריו אלה, התובע ומנהלו המשיכו לזלזל בו ואף התובע אמר לו כי אנשים רבים מתים בעולם, דבר שלטעמו של הנתבע מלמד על זלזול ולעג ועל כך שאין חשיבות בעיני התובע ליום השואה, ולכן הוא כעס והתרגז מאוד אך אינו זוכר את תוכן הדברים שהוחלפו באותו מעמד בינו לבין התובע (ראו סעיף 8 לתצהיר הנתבע).

     

    מלבד עובדות אלו, הנתבע לא הכחיש בתצהירו, ולא טען טענות עובדתיות נגדיות לטענות של התובע, כך שביחס לטענות התובע כי הנתבע המשיך לקלל את התובע גם במהלך היציאה מהחנות, ובהמשך קרא לשכנים והמשיך לקלל את התובע, טענות אלו כלל לא קיבלו התייחסות בתצהירו של הנתבע, שלא ביקש לחקור את התובע על עובדות אלו.

     

    מעבר לכך, הנתבע ציין בתצהירו כי אינו זוכר את תוכן הדברים שאמר לתובע, עם זאת החליט שלא לחקור את התובע על הטענות ביחס לתוכן הדברים, ובכך הנתבע לא שלל את התוכן הנטען ע"י התובע, ומעבר לכך, במהלך חקירתו הנגדית, נשאל הנתבע באם הוא עדיין לא זוכר את הדברים שאמר, והגיב כי אינו זוכר אך ברור שאמר דברים לא נעימים [ראו עמ' 15 לפרוטוקול, שורות 31-32], ואף בהמשך חקירתו נשאל האם יכול להיות שהשתמש במילים : "ערבי מסריח" , והשיב כי ייתכן מאוד [ראו עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 1-2], וכנשאל באם אמר את המלים : "בן זונה" , השיב הנתבע כי לא חושב שאמר דבר כזה, וכי זו אינה שפה שלו, אבל יכול להיות [עמ' 16 , שורות 3-4]. אם כן, עולה כי הנתבע לא רק שלא הביא גרסה ביחס לתוכן הדברים, ולא ביקש לחקור את התובע על נושא זה, אלא גם שבמהלך חקירתו כלל לא שלל כי דברים אלו יכול ונאמרו על ידו.

     

25. מעבר לך, הגרסה שהובאה על ידי הנתבע בתצהירו ולפיה הוא הסביר לתובע ולמנהל הסניף בתום הצפירה, בדרכי נועם, כי הוא נפגע כתוצאה מהתנהגותם וכו', עובדה זו התבררה כלא נכונה במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע, אשר הסביר בזו הלשון :

    "ש.אמרת בנעימות...

    ת.לא אמרתי בנעימות. הייתי מאוד כעוס, מאוד נעלבתי, מאוד פגוע, באתי עם אמוציות כבדות ואמרתי את אותן מילים. אני לא מתחסד פה ובה ומצייר איזו תמונה יפה. הייתי מאוד כעוס ומאוד עם אמוציות ונכנסתי ואמרתי את הדברים שאמרתי בטונים ובנימה תקיפה, בהחלט"

    [עמ' 14 לפרוטוקול, שורות 14-17]

     

26. אם כן, ומשוויתר הנתבע על חקירת התובע – ובוויתורו זה הוא הביע את רצונו שלא לחלוק על דברי התובע, ולא הכחיש בתצהירו את האמור לעניין זה בתצהיר התובע ו/או לא העמיד בעניין זה גרסה נגדית כלשהי, ומאחר וגרסתו העובדתית של התובע קיבלה תימוכין גם בגרסתו של מנהל הסניף – מר חסנין אשר נחקר לפניי בחקירה נגדית, ובחקירתו חזר מר חסנין באופן עקבי על גרסתו ולא עלה בידי הנתבע לערער את מהימנותו, החלטתי לקבל את גרסת התובע ביחס לעובדות העומדות בבסיס האירוע הראשון, ואשר קיבלו חיזוק גם בגרסת הנתבע, ואני קובעת כי האירוע הראשון אירע בנסיבות שלהלן : ביום 16/4/2015, במועד שבו צוין יום הזיכרון לשואה וגבורה, התובע נותר יושב על הכיסא במהלך שמיעת הצפירה, ובתום הצפירה, הגיע הנתבע כשהוא כועס ופגוע ואמר לתובע ולמנהל הסניף : "אתם לא מתביישים" , "אין לכם כבוד" , "חסרי כל בושה" , "סבתא שלי נפטרה בשואה". בהמשך, וכשהשיב התובע לנתבע כי אנשים רבים מתים בעולם וכו', הנתבע התרגז והתחיל לקלל את התובע, בנוכחות מנהל הסניף, וציין : "אתה כלב" , "בן זונה" , "ערבי מסריח", ואף בהמשך יצא מהחנות כשהוא ממשיך להשתמש באותם מונחים וגידופים, זאת לאחר שקרא לשכנים והמשיך לקלל את התובע.

     

27. עובדות אלו, שהוכחו ע"י התובע ברמה הדרושה במשפט האזרחי, ישמשו את הבסיס לבחינת קיום יסודות עוולת לשון הרע.

     

28. המסגרת הנורמטיבית:

     

    סעיף 1 לחוק קובע, כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול:

     

    "(1)להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם.

    (2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.

    (3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

    (4)... ".

     

    המבחן הפרשני שנקבע בפסיקה לבחינת תוכנם של דברי הפרסום הינו מבחן אובייקטיבי. ודוק, המבחן הקובע לעניין לשון הרע איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הנפגע אליו מיוחסים דברי הפרסום, אף לא בכוונתו הסובייקטיבית של המפרסם, אלא המבחן הוא כיצד היו הדברים מתפרשים על ידי הקורא הסביר, ומה השפעתם או זיקתם להערכה לה זוכה הנפגע בעיני הבריות. כך נקבע זה מכבר בשורה ארוכה של פסקי-דין (ראה: ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2) 333; ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא(2) 281; ע"א 68/56 רבינוביץ נ' מירלין פ"ד יא 1224; ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(2) 269) (להלן: "פס"ד דיאב").

     

    אכן, בהלכה הפסוקה נקבע כי לא כל הקללות והגידופים ראויים להחשב כלשון הרע, ויפים בעיניי הדברים שנאמרו ע"י המלומד שנהר, ושלפיהם : "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרהשיפוטית גורפתבגידופים כב'לשון הרע' , תביא להצפת בתי- המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית" (ראו: אורי שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז), עמ' 132). דברים אלו צוטטו גם בפסק דינו של כב' השופט ריבלין, ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, (פורסם במאגרים המשפטיים, 12/11/2006), ובאותו הקשר ציין כי "לא כל גידוף, ולא בכל הנסיבות, יקים עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע" (שם, פסקה 26).

     

29. בענייננו, הנתבע כינה את התובע בכינויי גנאי : "כלב" , "בן זונה" , "ערבי מסריח". ביחס לכינויים "כלב" או "בן זונה", לצערי נוטה אני להסכים כי אלו כינויים שהם חלק מהחיים החברתיים במדינה, כאשר מדובר בכיניי גנאי שמבטאים את רמת האדם המשתמש בהם, אך לא מדובר בהכרח בגידופים שמתארים אופי אישי של התובע ו/או מעשה שהוא עשה ואין בהם כדי להדביק כתם לשמו של התובע.

     

30. דברים אלו, לטעמי, אינם יפים ביחס לכינוי הגזעני בו השתמש הנתבע עת אמר לתובע "ערבי מסריח", היכול להיכנס בקלות להגדרת לשון הרע, שכן לא יכולה להיות מחלוקת כי כינויו של אדם "ערבי מסריח" הוא כינוי גזעני וביטוי מעליב ומשפיל באופן קיצוני, אשר עלול בהחלט להפוך את מושא הכינוי למטרה לבוז לעג ושנאה, ביטוי השונה מכל הגידופים והקללות שהוכרו בפסיקה כחלק מחיי החברה, ביטוי שפרסומו בנוכחות קולגות ו/או למשמע שכנים בעבודה - שחלקם נמנה על המגזר היהודי, ובמיוחד ביום הזיכרון לשואה, יכול להפוך את התובע למטרה לבוז ולעג ואפילו לשנאה מצד השומע, זאת אף בהנחה שהדברים נאמרו בעידנא דריתחא ובתגובה להתנהלות של התובע, שבעיני הנתבע לא היתה בגדר התנהלות ראויה. (ראו: רע"א 10520/03‏ בן גביר נ' דנקנר (פורסם במאגרים המשפטיים, 12.11.06)).

     

    בענייננו, הנתבע לא טען לקיומה של הגנה כלשהי מכוח חוק איסור לשון הרע, וטענתו כי דבריו נאמרו בעידנא דריתחא, אין בה כדי לפטור אותו מאחריות כלפי התובע ביחס לביטויים גזעניים משפילים ומבזים, להבדיל מגידופים וקללות שהוחלפו בעידנא דרתיחא ושלא הוכרו כלשון הרע בפסיקה אליה הפנה הנתבע, השונה מנסיבות המקרה נשוא ענייננו.

     

31. בנסיבות המקרה, דברי הנתבע נאמרו בצעקות ונשמעו על ידי מנהל הסניף – מר חסנין, והנתבע המשיך להשתמש באותם ביטויים גם במהלך יציאתו מהחנות וככל הנראה גם בנוכחות השכנים בעבודה, כך שברור כי הכוונה הייתה שהדברים יישמעו לא רק ע"י התובע, ומכאן שיסוד הפרסום הוכח בהתאם לסעיף 2(ב)(1) לחוק אסור לשון הרע.

     

32. לסיכום חלק זה, הוכח קיומו של אירוע הפרסום הראשון, והוכח כי מדובר בפרסום של לשון הרע כהגדרת החוק, וכל שנותר זה לבחון ו/או לקבוע את שיעור הפיצוי.

     

    האירוע השני

     

33. ביחס לאירוע השני, הרי שקיימת מחלוקת בין הצדדים לעניין עצם התרחשות האירוע בכלל, והגם שהנתבע לא התייחס לאירוע זה בתצהירו, והסתפק בהכחשתו באופן סתמי בכתב הגנתו, עדיין הנטל הוא על התובע להוכיח את העובדות שבסיס האירוע הזה והמהוות את פרסום לשון הרע, ובנטל זה לא עמד התובע לטעמי. במה דברים אמורים?

     

34. התובע העיד בתצהירו כי האירוע השני התרחש בכניסה למתחם ובנוכחות עובדת שעבדה בחנות של הנתבע, אך למרבה הפלא, התובע לא נתן פרטים אודות אותה עובדת ששמעה את דברי הפרסום, לא הזמין אותה לעדות, ואף לא נקב בשמה, זאת על אף שמדובר שמי שעובדת בחנות שכנה, וניתן להניח כי התובע מכיר אותה ולכל הפחות יודע את פרטיה, כך גם אם מדובר בעדה שאינה בשליטתו, הרי עדיין לו רצה התובע להעיד אותה הוא יכל להזמינה למתן עדות באמצעות בית המשפט. משלא עשה כן התובע הרי שיש לזקוף מחדל זה לחובתו, וסבורני כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את יסוד הפרסום בעוולה.

     

35. ראוי לציין, כי במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע, הוא העיד כי אחרי שעה מהאירוע הראשון הוא פגש את התובע בחוץ וגידף אותו שוב, והדברים נאמרו בזו הלשון :

     

    "ש.אחרי שיצאת אתה זוכר שהמשכת להקניט את התובע?

    ת.פה אני חייב לציין, לא נכון. נכנסתי לחנות שלי, נרגעתי, והבנות שעובדות שם הרגיעו אותי ונתנו לי לשתות והכל. נכון שאולי שעה אחרי זה נתתי לו איזה "ברכה" בחוץ " [ההדגשות הוספו, א.א.א.]

    [עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 12-14]

     

    עולה אם כן, כי הנתבע שוב סתר את עצמו, ואישר כי אחרי שהסתיים האירוע הראשון הוא פגש את התובע בחוץ ושוב המשיך במעשיו שכונו בחקירתו כ"ברכה", דבר המלמד על התרחשותו של אירוע נוסף שבמהלכו השמיץ הנתבע את התובע מחוץ המתחם המסחרי, בניגוד להתכחשותו הכללית של הנתבע בכתב הגנתו, יחד עם זאת, אין בדברים אלו כדי ללמד כי הנתבע אמר דברי פרסום לשון הרע בנוכחות אחרים.

     

36. בטרם סיום חלק זה, אעיר כי העדות שמסר מנהל הסניף – מר חסנין בתצהירו ביחס לאירוע השני, הינה בבחינת עדות מפי השמועה, שכן מר חסנין לא נכח בעת קרות האירוע השני, והצהיר על דברים שנמסרו לו על ידי התובע, ולכן אין בעדותו של מר חסנין כדי לתמוך בגרסת התובע, ובכל מקרה גם אם הייתי מקבלת את עדותו כתמיכה בגרסת התובע, הרי שעדותו של מר חסנין יכולה לתמוך בטענה לעניין עצם התרחשות האירוע השני, אבל אין בה כדי ללמד כי נאמרו דברי פרסום ע"י הנתבע בנוכחות אחרים.

     

37. לאור האמור לעיל, הרי שלא שוכנעתי כי האירוע השני יכול להיחשב כפרסום לשון הרע כמשמעות הדברים בסעיפים 1 ו-2 לחוק.

     

    גובה הפיצוי

     

38. משהוכח לפניי כי הנתבע פרסם לשון הרע בנוגע לתובע במקרה אחד (האירוע הראשון), וכי הפרסום אינו חוסה תחת אחת ההגנות הקבועות בחוק, מוטלת על הנתבע האחריות לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו עקב הפרסום. בהתאם לסעיף 7א לחוק, לבית המשפט סמכות לחייב את התובע בפיצוי עד 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק ואם שוכנע, כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את המפרסם בפיצוי עד 100,000 ₪.

     

39. התובע עומד על פסיקת כפל פיצוי – בטענה כי מדובר בפרסום שנאמר בזדון ובכוונה לפגוע בשמו הטוב של התובע ובמשלח ידו. ואילו הנתבע, טען לראשונה בסיכומיו, כי במידה ובית המשפט שוכנע כי הנתבע אמר את דברי הפרסום הנטענים, הרי שיש לפטור אותו מאחריות מכוח סעיף 65 לפקודת הנזיקין, זאת מאחר והאירוע נגרם באשמתו של התובע, כאשר התובע הוא למעשה הגורם למעשה העוולה, דבר שמצדיק את שלילת הפיצויים או הפחתתם.

     

40. ראוי להבהיר, כי טענת הנתבע לעניין החלת סעיף 65 לפקודת הנזיקין הינה בבחינת הרחבת חזית אסורה, כיוון שמדובר בטענה שלא בא זכרה בשום שלב של ההליך מלבד בסיכומי הנתבע – ואשר הוגשו לאחר שהתובע השלים את הגשת כתב הטענות האחרון שלו בתיק, ובכך לא ניתנה לתובע את האפשרות ו/או את ההזדמנות להביע את עמדתו ביחס לטענה זו, ורק בשל כך דינה להידחות, ובנסיבות העניין איני רואה מקום לפטור את הנתבע מאחריות.

     

41. בבואי להעריך את היקף הפיצוי, נתתי את דעתי לתוכן הפרסום, שכלל ביטוי גזעני משפיל ומבזה, וכן לעובדה כי הפרסום נעשה בהתחלה בתוך החנות בפורום מצומצם ובנוכחות מנהל הסניף שהוא חברו של התובע, ובהמשך למשמע שכניו בעבודה של התובע.

     

    נתתי בנוסף את דעתי לך שדברי הנתבע נאמרו בלהט של אירועים, לאחר שהנתבע – שהינו צאצא של משפחה שחלק מבניה נספו בשואה, נפגע והתרגש מהתנהלותו של התובע, שלא קם מכיסאו למשמע הצפירה במהלך יום הזיכרון לשואה ואשר בתגובתו לדברי הנתבע הקל ראש בחומרת המצב ופגע, ככל הנראה שלא במתכוון, ברגשות הנתבע. נתתי גם את דעתי לכך שדברי הנתבע נאמרו תוך סערת רגשות, דבר השולל את יסוד הכוונה לפגוע, ולאחר שקילת כל האמור אני סבורה שיש לפסוק לתובע סכום פיצוי מתון יחסית, אותו אני מעמידה ע"ס 15,000 ₪.

    סוף דבר

     

42. אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה ולאור כל המקובץ לעיל הריני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך של 15,000 ₪. בנוסף לסכום הפיצוי האמור הנתבע ישלם לתובע סך של 3,000 ₪ בגין הוצאות המשפט וסכום נוסף, כולל, של 4,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.

     

43. הסכומים הנ"ל ישולמו על ידי הנתבע לתובע תוך 30 יום, שאם לא כן ישאו אלה הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד תשלומם המלא בפועל.

     

    המזכירות תמציא עותק של פסק-דין זה לידי הצדדים, באמצעות באי כוחם.

    ניתן היום, ט' סיוון תשע"ח, 23 מאי 2018, בהעדר הצדדים.